ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים

״את גדל שבח נערה״ לרבי יעקג אביחצירא

ידוע כי חיבור הפיוטים על סול של ברדוגו ושל חלואה, של מונסונייגו ושל אלבאז משתרע מתום החודש להוצאתה להורג, דהיינו מיולי 1834, עד שנת 1840 בערך. לעומת זאת, באשר לפיוטו של הרב יעקב אביחצירא, "את גדל שבח נערה״, אין ברשותנו שום ראיה משביעת רצון על זמן חיבורו(אבל ברור שהתחבר לפני טבת תר״ם – שנת מותו של רי״א). הפיוט נכלל בקובץ ״יגל יעקב" שיצא לראשונה בירושלים בשנת 1969, ופותח את כל מהדורותיו. מוצאה של משפחת אביחצירא מדרום מרוקו, מאזור סיג׳ילמאסה הנקרא כיום תאפילאלת. המשפחה מיוחסת לרבי שמואל אביחצירא, שהיה יליד ירושלים וחי בעיר ג׳ובאר שבסוריה. על פי מה שכותב עליו החיד״א בספרו ״שם הגדולים״, הוא היה פרוש מדרכי העולם הזה והתבודד בחצר בית הכנסת כדי לא להיראות בחוץ.

רבי יעקב אביחצירא נולד בשנת תקס״ז(1807) בתאפילאלת. מנערותו שקד כל היום על לימודו ולא יצא כמעט מבית המדרש. כבר בהיותו כבן חמש־עשרה שנה היה בקי בש״ס ובפוסקים, וכבן שמונה־עשרה החל לעסוק בחכמת הקבלה. הוא נהג בעצמו מנהגי חסידות ופרישות – היה מתבודד עם קונו, ממעט בשיחה ומרבה בתורה ובתפילה. עם זאת לא נבצר ממנו לתפקד, כאביו, כרב וכמנהיג הקהילה. הוא הקים ישיבה בעירו ודאג לכל מחסורם של התלמידים. דאגתו הגדולה לבני העיר הוסיפה לו כבוד ויקר בעיני כל יהודי מרוקו. כדיין, כגדול בתורה וכמנהיג קהל ידע לבוא במשא ומתן הלכתי עם גדולי הרבנים במרוקו ועם רבני פאס, צפרו, מראקש, טנג׳יר, תיטואן ועוד, אבל בעניין סול לא ידוע לנו איך אסף את המידע על פרשת חייה. הוא השאיר אחריו כעשרה ספרים הבנויים על דרך הפרד״ס (פשט, רמז, דרש, סוד), שהקבלה תופסת בהם מקום מרכזי. באשר לפרשת סול, חשוב לציין שהיה בן 27 כשהוצאה להורג.

ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה

ב״את גדל שבח נערה״ ניכרים יסודות קבליים המשחיתים את דרכי העיצוב ביצירה. כתיבתו של אביחצירא לירית, זורמת. אין בה מהמסקנות שבחיתוך דיבורם של אלבאז ושל מונסונייגו. השראתו אינה יונקת לא מתורת הקרבנות ולא מתורת השחיטה (האם משום שלא היה שוחט כמוהם?). השיח בפיוטו יונק את השראתו מרוח הקבלה ועוטף את החומרים בנימה שכולה חלום, תפילה ותקווה לגאולה. בשונה מנימת הזעם העולה משיריהם של הפייטנים האחרים, כאן יצאה נשמתה של סול ״לחזות בנעם פני שכינה / בבית אביה כנעוריה". אביחצירא אינו מציין את שמה, לא בכתובת ולא בפיוט. כמו כן, לא נרמז שמוצאה מטנג׳יר ושהוצאה להורג בפאס. היא ניצבת ברמה

אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה
גַּם
 חַנָּה עִם שִׁבְעַת בָּנֶיהָ

לפניו, רק מונסונייגו הדגיש את הזכאות לתואר הרוגת מלכות. עוד פרט מעניין שנמצא בשירו של מונסונייגו ומופיע גם כאן הוא ציון משך הזמן שבו עונתה סול על ידי המוסלמים, כחודשיים. האם התקיים בין שני הדיינים קשר כלשהו בעניינה של סול שאפשר החלפת מידע? אין לנו מקורות שאפשר להסתמך עליהם כדי לבסס השערה מעין זאת. האם קרא אביחצירא ב״קול יעקב״ את השירים של חלואה ושל ברדוגו? סביר להניח שכן, אולם פיוטו מיוחד בנימה הקבלית והלירית שלו הנבדלת מהרוח האפית המאפיינת את הפיוטים האחרים. ואכן, הפיוט על סול מעוגן היטב בהווייתו ובמכלול יצירתו. בנוסח המצוי ב״קול יעקב״ היה עלינו לעשות שינוי בטורים 50-49:

צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקְמָתֵנוּ 
מִצְרַיִם
 זֵדִים רוֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ

מצאנו לנכון לשנות את המילה ״מצרים״ בצירוף ״מצרים״ (מאויבים), וזאת על סמך ההקשר של המשפטים.

הערת המחבר: בקינה של בן מאמאן על סול הצדיקה, שהובאה לידיעתנו רק בסוף מאי 2010, נאמר "התרו בה שני חדשים״. על פי ריי(1844, עט׳ 146-145) אירעה פרשת סול בתקופת ההכנות בבית לחג הפסח, ועל פי הקינה של בן מאמאן, המציינת את התאריך כ״ז באייר כיום ההוצאה להורג(תאריך שאליו הגענו כמה שנים לפני כן מתוך חישובים בעקבות מכתבו של דרומון היי, שגריר אנגליה בטנג׳יר,

מ־9 ביוני 1834, אל משרד החוץ האנגלי), ניתן לשער שהפרשה נמשכה כנראה כחודשיים. היא החלה לפני חג הפסח והסתיימה לפני חג השבועות, כך שדבריהם של מונסונייגו, של בן מאמאן ושל אביחצירא עשויים להתאים למציאות ההיסטורית. נציין שיהודי מרוקו נטו להגדיר את זמניהם על פי המועדים. על כל אירוע וכל תכנית במעגל החיים אמרו שיתקיימו לפני חג זה או אחרי חג זה.

יש מקום לשאול מדוע שני הפייטנים המתייחסים לטווח הזמן של הפרשה אינם"ממסגרים״ אותו בין החגים פסח ושבועות, כפי שנהוג בקרב היהודים במרוקו. הדבר מתבקש מאוד במקרה של סול,

כיוון שמדובר במות קדושים.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-על הפיוט, על סול ועל הפייטנים-עמ' 27

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר