תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

באותה תקופה בה הורע מצב היהודים במרכזה של מרוקו שונה היה גורלם של יהודי מערבה. יהודי וואד דרעא, אשר שכנו בגבול מדבר מהרה, היה מצבם נוח מתמיד יותר בשל מקום מושבם המרוחק ואשר הגישה אליו היתה קשה. כבר הזכרנו בפרק הקודם כי באזור ההוא השתרעה מדינה יהודית. כשפרש הכליף בשנת 970 את שלטונו על האזור ההוא, מינה על קהילת היהודים שנים משריו היהודיים יוסף ויעקוב. ואם הדבר היה נוח מאד ליהודים תושבי הארץ, אז פחות נוח כנראה היה הענין לנוצרים, הם אך חיכו להזדמנות לפרוק עול. הזדמנות זו

באה עם מות השר יוסף בסוף המאה ה־10. במקומו בא אחיו יעקב ובנו שמואל. אלה נסו להתפשר עם הנוצרים שכן רצו לשכך את התסיסה הנוצרית המקומית ואת התסיסה באזורי שלטונם שבאלג׳יריה, לכן נענו לדרישת הנוצרים והקימו גוף אוטונומי נוצרי נפרד. במזרח ישבו הנוצרים ובמערב היהודים.

נראה, כי חלוקה זו לא השביעה רצון הנוצרים, אולי זו הסיבה שעוררה שנאת חינם ושגררה אחריה רצח של 10 יהודים מתושבי רבת אל חג׳ר שבאזור המזרחי. תגובת המימשל היתה חריפה מאד. השרים יעקב ושמואל ארבו בראש צבאם למתנכלים ברבת אל חג׳אר, הצבא הנוצרי הופתע מהתגובה המידית, נכנס לקרב שבמהלכו הסתכמו אבידותיו ב־16 אלף נפש. באותו זמן נפטר גם המושל הנוצרי בעיר סיטה (Sita), שהיתה מרכזם ומבצרם של הנוצרים. בעקבות מאורעות אלה החלה בריחה של הנוצרים יושבי גבול האזור היהודי.

צבאם של היהודים היכה באותה רדיפה כ־12 אלף איש. חלק מן הבורחים מתושבי העיר סגלמסה המרוחקת ואזור אגמאט. יהודים רבים התישבו עתה באותם אזורים בהם התמעטו הנוצרים. מאותה תקופת כיבוש ידועה העיר תאמגרות בה נשתכנו יעקב ושמואל והפכוה לעיר בירתם.

גחלי ההתקוממות הנוצרית באזור ההוא דעכו לחלוטין רק כעבור זמן מה עם כניעת העיר סיטה. לכך קדמה התקוממות של תושבי העיר מבצר מתוך כוונה להתנפל על יהודי החבל תוך כדי מצור שארך שבעה חדשים. אחר זאת עזבו הנוצרים את אזור וואד דרעא ועברו למקומות אחרים במרוקו, בהם ריכוז הנוצרים היה רב יותר. בינתים הלך האזור ונתישב בתושבים מוסלמים שנתפשטו שם בשטחים רחבי ידים. בתקופה הראשונה ליישובם השתלבו במסגרת השלטון היהודי והכירו במושלים היהודים. הנוצרים שיתפו פעולה ותרמו רבות לביסוס המדינה הקטנה הזו ולהרחבתה גם בימי יעקב וגם בימי שמואל אחריו.

זמן קצר לפני עלות האלמורביטין, ראו המוסלמים תושבי האזור ההוא את עצמם זכאים לחבל ארץ נפרד ולשלטון משלהם. השליט היהודי שמואל נענה לדרישותיהם, או שבאמת רב מספרם והוא חשש מהם או שראה תביעתם כצודקת וחלוקה זו כדאית לשני הצדדים. כך נפרדה שוב המדינה. החלוקה היתה דומה לזו היהודית נוצרית שהיתה בימי יעקב. נראה שהסדר לא נתקבל כיאות על ידי המוסלמים. 7 שנים הסכינו למראית עין לגבולות החדשים, וכשנדמה היה להם כי אגרו מספיק כוח, מהרו לשנותם. לאחר שנכשלו פעמיים חתמו על חוזה שלום לתקופת 100 שנה, אולם הסכם זה לא קויים. אדם בשם איברהים לברדעי, איש מדון, ערמומי ורודף שלטון חולני, הופיע בחבל ארץ זה, בו מצא כר נרחב לפעולותיו. בעמדו בראש חיל צבא הצליח לכבוש את האזור המוסלמי. מדורבן על ידי הנצחון פנה אל היהודים. לאחר מפלות שנמשכו כ־20 שנה הוכיח לברדעי את עקשנותו ואת תאוות השלטון שבו. לאחר שאסף צבא חדש עלה וניגף שוב.

השלום שעשה תוכנן לתקופת מחצית השנה. גם כעבור תקופה זו הובס. בארבעת החדשים הבאים לא נלחם, והגביר את צבאותיו. הפעם קרוב היה לנצחון אלמלא עזרה יהודית בדמות 12 אלף פרשים קיירואנים מפאס. קרב הדמים שהתחולל הוכיח גם לחולה הרוח הזה כי עליו לסגת ולחכות עד בא שעת הכושר (אחרת אין לראות את מלחמותיו לכיבוש חבל ארץ זו, שהיה צחיח ברובו, מרוחק ממרכזי ישוב וקטן בשטחו). בתאפיללת, אשר עד אליה נסוג במפלתו, עשה את משכנו. עם מות השולטן שמואל אבד ליהודי וואד דראע שר צבאם הטוב ביותר. לברדעי מיהר בטרם ימצאו אויביו מנהיג חדש מתאמם. זממו עלה בידו והוא כבש את כל האזור היהודי. עתה נתעוררה בו גם רוח הג׳ייהאד. ביודעם את כוחותיו נסוגו היהודים למדינת לחזר, שם התבצרו, ועמדו בגבורה עשרה חדשים במצור. ברם, לברדעי פנה אל הערמה. הוא העמיד פנים כנוטה לכרות ברית, והזמין אליו את הנצורים, כשהם חסרי נשק ומגן, אל מישור איסיל. גם צבא לברדעי פרק את נשקו, אך טמן אותו בחול לרגליו. במעמד זה פנה וקרא ליהודים להתאסלם. תשובת היהודים היתה שלילית, כתוצאה מכך נהרגו ביום ההוא 17 אלף יהודים, הרצח לא נסתיים שם, כל ערי המושבות היהודים בלחזר נהרסו. מכל הישוב המפואר הזה נותרו רק מתי מספר, רובם הצטרפו לקהל ישראלי עקב היותם עבדים.

על אסון זה נודע אך מעט, בשל ריחוקו של חבל וואד דרעא. אך האסון היה כבד מנשוא. שנאת המוסלמים היתה כה עזה עד שהיפלו את היהודים אפילו בלבוש. מעתה היו אנשי הצבא היהודים שנותרו חייבים לחבוש כובעים בעלי שפה כפולה לאות קלון. סגנו של לברדעי, שעלה אחריו, החרים מהיהודים אדמות רבות והטיל עליהם מם גולגולת כבד. המיעוט היהודי, אשר המשיך לשכון באזור נפרד משאר המדינה סבל עוד זמן רב. השלטון אמנם השתנה מדי פעם, אך היהודים דוכאו תמיד. רק בסוף המאה ה־13, עם איחוד וואד דרעא ומרוקו, שונה המצב.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'49

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יולי 2019
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר