את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012

טרם שאמשיך, אבקש לספר לכם בהקשר זה, דבר מה שלמדתי לימים. פעם, לפני בוא הצרפתים ב־1912, היהודים חיו בביזיון ובקלון, מושפלים ומדוכאים על ידי שכנינו המוסלמים. אחד העינויים שגזרו על אבותינו היה זה: כאשר יהודי הולך בחושך, עליו לשאת פנס, כדי שיכירו בו גם בחושך שיהודי הוא, ואז יוכלו להתעלל בו. ביום הכירו את היהודי לפי לבושו, שהיה מיוחד רק לו. אלא שעם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בפנס ולכן גזרו אחרת: מעכשיו ליהודי אסור להשתמש בפנס, שמא ידמה היהודי לערבי. על כן, גזרו על היהודים ללכת עם נר ביד. הצרה היא, שבלילות שבהם הייתה רוח או ירד גשם, היהודי היה בבעיה – הנר כבה לפרקים ואבוי היה לו אם נתפס היה בלי נר דולק. לכן, היהודי הגן על הנר בידיו שלא יכבה וכך נכוו ידיו מהלהבה. ואולם כעת, תמו הגזרות האלה ואנחנו יכולים להשתמש בפנס. משום כך משתמשים היהודים בפנסים להנאתם. איך אמרו? ״לעשות נקמה בגויים״,והמשיכו ואמרו: ״הדר הוא לכל חסידיו הללויה״. בדומה לכך, גזרו על היהודים ללכת יחפים מחוץ למללאח. מה לעשות, כשבקיץ הלוהט אבני הריצוף של הרחובות להטו מחום השמש, והיהודים קפצו מאבן לאבן כדי שלא לשרוף את רגליהם. הערבים נהנו לראות את היהודי קופץ כמרקד, צוחקים וצועקים עליו. מסכנים היו אבותינו, סבלו במאוד מהערבים. ה׳ ישלם להם כפועלם. אילו אכזרים! לא הייתה בהם רחמנות בכלל, גדולים וקטנים. נכון, היו מתי מעט יחידי סגולה שריחמו והטיפו מוסר לבני דתם החצופים וניסו להגן על היהודי הסובל מהתעללות זו(כי לפי דתם חובה על המוסלמי להגן על היהודי שהוא דהימי, כלומר בן חסות). אבל מי שת לבו לכך? הנר הדולק בתוך הפנס האיר את דרכי. אהבתי מאוד להתפלל. התפללתי תמיד בכוונה עמוקה והרגשתי באותו זמן התרוממות רוח והשראה רוחנית. חמימות עברה בכל גופי ואפילו את הקור של החורף לא הרגשתי. לבי מלא אושר וסיפוק, ועודני ילד קטן, נכנס לבית הכנסת, קד להיכל ומשנן: ״ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך״. וכן: ״ה׳ אהבתי מעון ביתך ומקום משכן כבודך״. אפילו היום, אני מתרפק על אותם הרגעים בערגה, בגעגועים ובאהבה רבה. אמונתי התמימה והעמוקה מילאה אותי אושר ממש, ונסכה בי כוחות רבים. אף פעם לא התעצלתי לקום.

כל מילה בתפילה הייתה חשובה לי. מה גם שהבנתי הכל כשקראתי בשקט ובעל פה ״ותתפלל חנה ותאמר, עלץ לבי בה' רמה קרני בה' רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך…״. אילו מילים נשגבות. איך אפשר להישאר אדיש? הייתי מתמלא רגש עמוק עד כדי דמעות. הרגשתי עם חנה מה שהרגישה כשהתפללה בשקט. ראיתי אותה בדמיוני. ״היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא יישמע…״. מילים מלב כואב ובכוונה עמוקה. התפלאתי על כך שעלי דיבר אתה וחשבה לשיכורה! זה לא נראה לי הולם. עד היום, כאשר אני מדקלם ביני לבין עצמי קטע נפלא זה, אני מתרגש מאוד. ולא רק קטע זה. גם קטעים אחרים, כגון זה על הטרגדיה של משפחת נעמי בספר ״רות״, או קינת דוד על מות שאול ויהונתן, מילים שנגעו אל לבי וריגשו אותי. ידידות שאול ויהונתן שימשה לנו השראה לידידות שלנו, ידידות אמת, כנה ונאמנה. ידידות לשמה ממש, ידידות שנהרות לא ישטפוה.

ישנם קטעים רבים שלמדנו בעל פה, שאני זוכר ומשנן אותם עד היום ולעתים קרובות בהתרגשות רבה. כשגדלתי מעט וכבר הייתי בכיתות הגבוהות ב״אם־הבנים״, הייתי ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו. מדוע קראו לזה ״מסדר״? אינני יודע. ככה קראו למי שקרא בנעימה ובקול רם פסוקי דזמרה ו״שחרית״ בשבת. כפי שאחרים סיפרו, ניחנתי בקול ערב וכך תפסתי לי מקום חשוב בתפילות השבת. תמיד אהבתי לזמר שירי שבת ופיוטים. השבת אצלנו הייתה מיוחדת במינה. כשאבא היה בבית, השמחה הייתה גדולה עוד יותר. לרוב הוא היה בנסיעות בעניין המסחר בחיטה, שהיה קונה מהערבים ומרכז את זה במחסנים בערים שונות. לכן לא ראינו אותו הרבה. בחופשת הקיץ היינו הולכים אליו, לעיר אזרו, שם היה לו מחסן גדול מלא שקי חיטה, ושם בילינו בהנאה ובחופש גמור, כל הקיץ. אזרו הייתה אף היא עיר הררית ומוקפת יערות שבהם היינו משחקים ושותים מהמעיינות הנובעים מן האדמה. מים טעימים, היישר מהמעיין לפינו. בבית, ליד החלון, על הקיר בחוץ, אני זוכר שהיו לנו שובכי יונים. אכלנו ביצים שהיו מטילות ולפעמים אף אכלנו את היונים עצמן. בין החבורה, שמנתה את ידידי המשפחה, היו גם שוחטים ותלמידי חכמים. בשבת היו כולם מתאספים אצלנו לתפילה ולארוחות השבת שאמא הכינה. אחרי האוכל, דיברו דברי תורה עד מנחה והבדלה. בתום הקיץ היינו חוזרים לספרו ולחיינו הרגילים. תמו ימי החופש כמו כל דבר אחר בחיים. רווח לנו שיש לנו שבת בכל שבוע, בה הרגשנו נשמה יתרה. זוהי חגיגה מרגשת עבורנו, פעם אחר פעם.

ביום שישי אחר הצהריים, כל המללאח היה כמרקחה. כל אחד נחפז לסיים את עסקיו, שכן אחר הצהריים היה עובר איש אחד ברחובות ותוקע בשופר. בזמן זה הסוחרים היו סוגרים את החנויות וממהרים לבית המרחץ – להתרחץ ולהחליף לבגדים מיוחדים לכבוד שבת. עוד לפני השקיעה כל המללאח היה שרוי באווירת השבת שהוסיפה לו נופך של קדושה. הרחובות נקיים, החנויות סגורות, הבתים מוארים ומכל פינה מרגישים את שמחת השבת המתדפקת על שערינו. כל ימות החול האפורים חלפו עברו ופינו אח מקומם לשבת להביא את השמחה למעוננו. לפני כניסת השבת היה אבא נוהג לשבת בחצר שלנו ולצלות על פחמים דג טעים מאוד שקראנו לו ״סאבל״, אשר דגו אותו בנהר הגדול ״וואד סבו״. אבא היה אוכל אותו בהנאה, לאט לאט, ושותה בלגימות קטנות כוסית ״מחיה״ (= מי חיים), משקה חריף שעשו מתמרים או מתאנים, מתובל בעשבים ובתבלינים שהוסיפו לו טעם וריח.

אבא היה רציני מאוד, אך בה בעת במצב רוח מרומם. בדרך כלל הוא דיבר מעט ושיבח בפניי תמיד את מעלת השתיקה. ״אמא דיברה מספיק בשביל כולנו״, היה אומר בחיוך. ברבות השנים הבנתי כמה זה קשה לשתוק. לפעמים קיימנו תענית דיבור. האמינו לי, זה קשה יותר מצום רגיל. אבא לימד אותי להעריך את החיים ולא להתלונן. לראות תמיד את הטוב שבתוך הרע. הוא היה אומר: ״יפה שתיקה לחכמים, קל וחומר לטיפשים״. כמה שהוא צדק! שיעור זה ישמש אותי יפה בחיי הקשים בעתיד. בעודנו יושבים, הוא מדבר ואני מקשיב ביראת כבוד עד שהוא שולח אותי להביא את החומש ואנו עוברים על פרשת השבוע עם תרגום אונקלוס ומפרשים שונים. זהו מנהג שנשאר אתי עד היום. לפעמים שואלים אותי אם אני לא מתעייף לחזור על אותה פרשה שנה אחר שנה, ואני עונה כמאמר הכתוב: ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת״. ועוד אגיד לכם, שאני תמיד מגלה משהו שלא ראיתי קודם. כאילו שהתורה מתחדשת מתך עצמה ובתוך עצמה, פעם אחר פעם, ומגלה פנים שונות לפי הבנת הקורא. זה באמת פלא! איך אפשר להתעייף מזה? זה מעיין החיים שלנו! באמת! אנחנו חיינו את התנ״ך ולא היינו צריכים מפרשים. היה לנו חוש להבין גם את הדברים הסתומים ואת המילים הקשות. סיפורי התורה התנגנו בתוכנו והבנו אותם. כמה אהבתי שעה כזו בחברת אבא! אז אמא והאחיות לא העזו להפריע לנו וכולו היה שלי. אחי לא ישב אתנו. זה לא עניין אותו כמו שזה עניין אותי. הוא כבר הלך ל״אליאנס״. הוא היה מאלה שנכנסו ל״פרדס״, שהתחילו לקצץ בנטיעות, כמו שחששו הרבנים. כמה חסר לי אבא המנוח שנקטף בטרם עת, לפני שהיטבתי להכירו. כילד, לא העזתי אף פעם לפתוח בשיחה עמו או להישיר מבט לעיניו. אם שאל, עניתי, ודיברנו רק על דברי תורה ולא על ענייני חול. תמיד היה מוסיף ״יתעלה שמו לעד״ כשדיבר על מעשי ה׳ ונפלאותיו. אהבה וכבוד הכתיבו את התנהגותי אתו. אף פעם לא ישבתי במקומו, סתרתי את דבריו או נכנסתי לתוך דבריו. כך התנהגנו – אנחנו הצעירים – עם המבוגרים. אף פעם לא העזנו להשתתף או להתערב בשיחתם. ישבנו אתם רק אם דיברו דברי תורה על מנת שנלמד. אחרת, לא התערבנו בחברתם. הכרנו את מקומנו. כשהיינו בבית הכנסת ישבנו בשקט. אם נכנס איש שיבה או רב, היינו עומדים על רגלינו ולא חזרנו לשבת עד אשר ישבו הם. זאת על מנת לקיים ״מפני שיבה תקום והדרת פני זקן״. תלמיד חכם זכה אצלנו לכבוד הגדול ביותר.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 35

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר