הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

רבי חיים בן עטר הזקן, הוא לא נמנה לדיין אך היה מרביץ תורה וראש ישיבה בבית הכנסת הגדולה בסאלי, שנודעה בשם "בית הכנסת בני עטר" על כי הייתה אחוזת רבי חיים בן עטר ורבי שם טוב אחיו הנגיד בסאלי. רבי חיים היה תלמיד רבי אלישע אשכנזי ורבי חייא דיין מארץ ישראל, ושקידתו בתורה הייתה כל כך נפרזה עד כי גם בלילי תמוז עסק בה רוב הלילה. ונוסף על שקידתו הוא הרבה להחזיק בידי לומדי תורה, וביתו היה בית ועד לחכמים. בשנת תס"ה נסע למכנאס ויתעכב בה שנתיים ומחצה. ולפי הנראה שמטרת נסיעתו הייתה לפקח על עסקי השותפות שהייתה בינו ובין רבי שם טוב אחיו שמת זמן מה קודם, ושעוד אחר כך אחרי מות אחיו ההוא, לא נפרדה השותפות בין רבי חיים ובין יורשי אחיו, הוא האריך ימים והפליג בזקנה כנראה, יותר ממאה שנה, וימת בשנת תפ"א ולפי הנראה שחיבר איזה ביאורים.

ובעוד שרבי חיים הזקן היה איש גדול ומפורסם בעדתו, הנה היה רבי משה בנו, ורבי חיים נכדו בכל עת היותו בסאלי אנשים פשוטים בקרב עדתם. ופעולתם לא הוכרה כמעט כלל בין גדולי חכמי סאלי, הסבה לזה לא נדע עוד בבירור, ואמנם בנוגע לרבי משה אין ספק כי לא היה גדול בתורה כאביו, ולכן לא נחל כבוד וגדולה בעיני העדה בסאלי.

אך אודות רבי חיים בן עטר הנכד, יתכן לשער כי סבת אי פרסומו אז בהיותו בסאלי – למרות מה שאחר כך בצאתו מסאלי התפרסם כל כך – היה לרגלי סכסוכים חברתיים ומשפחתיים בעסקי ממון, סכסוכים שכפי הנראה ברור הסבו לרבי חיים להיות בודד ונרחק מחוג רבני העיר וגדוליה, הסכסוכים ההם נמשכו על ידי ירושה של הון גדול שירש רבי חיים מחמיו רבי משה הנגיד בנו של הנגיד שם רבי שם טוב בן עטר.

בהההון ההוא הסתבכו תביעות שונות מבני המשפחה וזולתם, בני ברית ושאינם בני ברית, וגם הממשלה לקחה חלק בתביעות ההם, כשבע שנים אחרי מות רבי משה הנגיד חמיו, נמשכו הדין ודברים והמריבות אודות ההון ההוא שישר רבי חיים. וימיטו עליו, על רבי חיים בן עטר, נזקים והפסדות וגם מאסרים, עד כי נצלו אותו וישללו ממנו כל כוחו והונו.

ובכן מובן מאליו כי השנאה שנרדף רבי חיים בן עטר מצד בעלי הריב בממשלה, לא נתנו לו להתבצר בקרב הקילה ולתפוש לו מקום חשוב כערכו, רבי חיים בן עטר נחשב כנודע לאחד מגדולי הספרות התלמודית, ועוד בסוף ימיו ולאחר מותו מיד, קנה לו שם טוב בהיהדות ובפרט בין החרדים והחסידים בצפון מערב אירופא, עד כי גם סיפורי בדים והגדות סודיות לא מעט נמצאו אודותיו.

לסיפורים כאלה כמובן אין לתת שום ערך, אכן נפלא הדבר, כי כל כך מצא לו רבי חיים בן עטר בחייו ובמותו מעריצים רבים בארצות המזרח ובאירופא. הוא, נולד בשנת תנ"ו בסאלי  1696, ובעודו עול ימים שקד על לימודו ויקח לקח מפי זקנו רבי חיים, בהיותו בן כ"ה שנה מת עליו מורו זקנו ההוא, אף הוא ירש מאתו את מדותיו, שקידתו, צדקתו, וענותן, ויהיו לו תמיד לעינים. הוא קבע לעצמו עתים עתים ללימודי דת וקבלה, ויתהנג כל כך בחסידות ובסיגופים, ולפעמים צם משך שנים ושלשה ימים רצופים. אחרי אשתו הראשונה פאצויניא בת הנגיד רבי משה בן עטר, הייתה מתעטפת בטלית ולובשת תפילין.

בידיעתו הסודית השתמש גם בפועל לכתוב קמיעות לחולים וכדומה, אך עם זה שעה רבי חיים לפעמים גם אל רעיונות פילוסופיים ויצמידם אל הקבלה, בבית מדרשו המיוחד בסאלי השא בכל יום לפני שומעו לקחו שני דרשות ולפעמים שלש דרשות ביום.

ובענותו היתרה נמלך בהוראותיו תמיד עם בני ישיבתו וביחוד עם ידידו ומכירו רבי שמואל בן אלבאז מרבני פאס אז בסוף המאה הזאת. הוא היה ידיד ורע גם להמשבי"ר ורבי יהודה בירדוגו מרבני מכנאס, ואמנם בכל ענותו של רבי חיים לא נמנע מלהבליט את ערך עצמו, עם רבי חזקיה די סלוא אחד הרבנים המצוינים בספרות התלמודית, דבר קשות על ספרו פרי חדש.וימטיר עליו ביטויים חריפים.

לפעמים לא נמלט גם מלסתור דברי ראשונים ולחלוק עליהם, גם ישתמש בפתגמים כה נשאים לאמר "אחמו לן מן שמיא קושטא" או רוח הקדש הופיעה עליו, ופעם ירזמון מליו להתימר בתור משיח, כן יגזור על מי שישיג על דבריו וכה יאמר "והיו דברי אלה מול כל קורא שאם לקפח הוא בא….נגידים אדבר להמית בעקיצת נחש.דבר שהיה למורת רוח בעיני רבים מרבני הדור שאחריו. על גזירתו זו המוזרה, ואמנם היו רבים אשר לא חשו לדבריו אלה, וירבו להשיג על ספריו, ביחוד נמצאו מרבני המערב במאה הששית אשר לעגו לגזירת רבי חיים זאת, וישתדלו להראות את טעיותיו באיזה עניינים, בפרט בעניינים שמנהג המערב היה להקל, והוא, רבי חיים רצה לא לחוש למנהגם, ולהחמיר, כמו המנהגים של היתר הנפיחה בריאה שעוד מדור הראשון של מגורשי ספרד פשט היתרו.וכן היתר אכילת מין חגבים שנהגו מכבר במערב לאוכלם, ורבי חיים בנטיותיו תמיד לצד החומרא, לא הביט על קדמותם של מנהגים כאלה, ויהי הוא הראשון בחכמי המערב שהתר לבטלם, ואמנם לפי מה שנדע לא עשו דבריו בזה רושם ולא פעלו את פעולתם.

כבן ל"ו שנים הדפיס כבר רבי חיים בן עטר את ספרו חפתץ ה', וגם גמר הספר פרי תואר, אך בטרם שהספיק להדפיסו נאלץ לגלות מסאלי עיר מולדתו מפני עלילות וכובד המסים ששררו אז בתגרת יד המושל מולאי עבד אללאה ופקידיו.

בדרכו כנראה התמהמה זמן לא מעט בפאס, מכנאס, ותיטואן, ויתרועע בלימודים עם ידידיו ומכריו שם. אחר כך נסע לאיטליה וישב שם בליוורנו, וגם שם התעכב מעט, ובשנת תצ"ט מצאנוהו שהסכים על פסק דין שכתב אחד מרבני ליוורנו. שם מצא לו רבי חיים תומכים רבים לחפצו, ובעזרתם הדפיס אחר כך את ספריו פרי תואר ואור החיים.

בשנת תק"א – 1741, הגיע לירושלים מחוז חפצו, וקבע מיד בה ישיבה "כנסת ישראל" בהכנסה של שש מאות גרוש לחדש, אשר נשלחו לו לפי הנראה מידידיו בליוורנו, בישיבת כנסת ישראל ההיא למדו אחד עשר חכמים וארבעה בחורים, שכלם לקחו לקח מפי רבי חיים בן עטר ויחשבו לתלמידיו.

ובחברתם אז חיבר אז את ספרו האחרון ראשון לציון, לאמר, הספר הראשון שחיבר בציון, ואמנם למגנת לב מעריציו ותלמידיו בירושלים, לא ארכו ימי שבתו שמה, ובשנת תק"ג יום ט"ו תמוז, גוע רבי חיים בן עטר וימת. הוא נקבר בשיפולי הר הזתים יחד עם שתי נשיו, ולפי הנראה כי לא השאיר אחריו בנים ובנות כלל.

רבי דוד בן רבי אהרן הסבעוני, הוא העתיק את דירתו מסאלי, כנראה לפאס, וחיבר ספר נאם דוד דרושים, וספר פסקי דינים, רבי שלום הסבעוני, מת אחרי שנת תצ"ג וממנו נמצא איזנ קינות בכתב יד. רבי שלום בן משה בן צור, אביו משה היה אחד מנכבדי סאלי והוא היה דודו של רבי יעקב אבן צור מרבני פאס ומת בשנת תס"ו יום ז' שבט, וישאיר אחריו שלשה בנים, שלום, יעקב ויהודה.

והראשון שבהם רבי שלום זה נחשב לאחד מחכמי סאלי ויהי לו בית הכנסת מיוחדת שם, הוא היה בקי בחכמת הדקדוק ונודע אז בדור הזה בתור, המדקדק הגדול שבמערב, גם משורר מצוין ומלומד בחכמת העיבור, חיבר בשנת ת"ע ספר שיר חדש כללי העיבור והתקופות בשיר עם פירוש, גם חיבר שירים וקינות רבים, ופירוש קצר על פי רש"י על התורה, הוא מת לפני שנת תפ"ז.

רבי משה בן יצחק בן צור, חי בסאלי ואחר כך הלך לפאס או למכנאס, חיבר ספר "מערת שדה המכפלה" קיצור ספר אוצרות חיים בשיר, עם שני פירושים דברי קבלה, והלכה למשה. הספר מבוא שער השמים, קיצור ספר מעיןחכמה על הקבלה, עם שני פירושים, דברי אמת, וקרא משה ובשנת תע"ב חיבר ספר צלצלי שמע, שירים וקינות וכנראה שחיבר עוד קיצור ספר פרדס רמונים וגם קיצוק שיני שולחן ערוך, בשיר וחרוזים שנשארו בכתב יד.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' רכא