ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

סוליקה הקדושה

ד. מדרש שמה של הרוגת המלבות בפיוטים

השימוש בשם פרטי כשם כללי הוא אחד האמצעים הפואטיים בתורת המליצה בשירת ספרד. הוא עבר לצפון אפריקה ועקבותיו ניכרים גם בפיוטים על סול. פייטני מרוקו אהבו להשתמש בשם פרטי כשם כללי, ולפעמים גם במידה מרובה, כפי שהדבר משתקף בפיוטיו של דוד חסין שזכו לתפוצה גדולה מסוף המאה השמונה־עשרה. מונסונייגו קובע את הלחן של שירו "צדקת אשת חיל זכרו״ על פי הלחן של שירו של חסין ״אהלל יושב כרובים״. בשיר אחר, ״אתה ה׳ עד מתי״, מתלונן חסין על קשיי השעבוד ועל עול הגלות, ובתוך כך שולח קללה אל המשעבדים המציקים:

תפתח ארץ ותבלע דת״ן / ותכס על עדת אבירם

שמותיהם של דתן ואבירם, אותם אנשים שחלקו על משה והארץ פתחה את פיה ובלעה אותם, מוזכרים בכתובת הפיוט של חלואה. הם מייצגים את מלכות האסלאם הרשעה שניצבה כנגד סול כדי להסיר את ראשה מעליה:

וגזרו אומר משפט מעוקל להסיר את ראשה מעליה לבת נדיבים וכה עשו מן הכוח אל הפועל דתן ואבירם יצאו ניצבים.

שירתו של חסין, שמוצאו ממכנאס, הייתה שגורה בפיהם של פייטני מרוקו. משוררים ממכנאם כמו ברדוגו וחלואה, שכתבו במחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, ידעו בעל־פה רבים משיריו והוקירו את משחקי הלשון שבהם. השנאה לדת ולממשל המוסלמי מצאה פורקן בהשוואתם לדתן ואבירם – צימוד שמות המאפשר לקלל אותם. הקללות שהופנו אל דת המוסלמים על ידי היהודים ושנאת המוסלמים ליהודים וקללותיהם מבטאות את היחסים הבין־עדתיים שהיו במרחב המוסלמי. ועל כן מובן מאליו שהפיוטים והקצות על סול, שהוצאה להורג בגלל נאמנותה לדת היהודית וזלזולה בדת המוסלמית, יהיו משופעים בקללות. יוצא שממד פואטי־רטורי משקף הקשרים תרבותיים־חברתיים ומשרת אותם.

רוב משחקי הלשון בשמות הפרטיים באים כדברי שבח וכביטוי לידידות בשירי השבח לאנשים חיים ובשירי ההספד למתים. בקינה של חסין על מות רבי יעקב מלכא מכונה הנפטר:

 

רב חביבה רב עינא / רב חסדא ורב חנינא

(חביב הוא כבבת עין רב חסד ורב חן)

תפקידו של הפייטן היה למצוא קשר בין השם הפרטי לבין איכויותיו של האיש שעליו מעתירים שבחים, להפוך את השם הפרטי ל״דבר דבור על אופניו״, התואם לאיש, לתוכן חייו ולמשמעות מעשיו. הוא מנסה למצוא סימוכין במקורות לקשר הזה ולהפוך את השם הפרטי להד עשיר במצלוליו על ידי כך שיהדהד במרחב השיר כחריזה. השם הפרטי יכול לכונן את המשמעויות הטמונות בשיר כולו גם בעזרת המשמעות הכללית הטמונה בצלילו. לפעמים יכול הפייטן להטות את השם הפרטי כאילו היה שם עצם כללי ולשנותו במקצת כדי לחשוף משמעויות נוספות. המשורר ממצה את השם הפרטי כשם עצם המתפקד כמסמן וכמסומן. השם הפרטי ההופך לשם עצם כללי מתגלגל למילה הניתנת לחלוקה כדי להשמיע משמעויות נוספות הרחוקות מהקשריו של המסומן, כך שבמרחב הפיוט נוצרים משא ומתן בין המסמן ובין המסומן והקשר ביניהם. ההנחה הזאת סבירה אם מאמצים את כלל הבלשנות של דה־סוסיר, 1975, על חוסר הקשר בין המסמן(המילה) לבין מה שהיא מסמנת(המסומן).

 

בקצות בערבית־יהודית לא מצאנו משחק מילים בשמה של הרוגת המלכות. השם שאומץ על ידי היוצרים הוא ״סוליקא״. צלילו הפך למוקד פואטי המקדם חריזה עם סיום ״קא״, במיוחד עם שם עצם או תואר שם כמו ״צדיקא״. רוב רובם של מחברי הקצות התייחסו לשמה במפורש. באשר לפייטנים, רק שניים התייחסו לשמה במפורש: חלואה וברדוגו. הראשון נקב בשמה בכתובת וגם בגוף השיר. השני נקב בשמה בכתובת השיר. הפייטנים האחרים לא נקבו בשמה לא בכתובת ולא בגוף השיר, כאילו סול ניצבת לפני רוחם רק כהתגלמות הקדושה והצדיקות ואינה זקוקה לשם פרטי. אין ספק שידיעת המשמעות של שמה הייתה יוצרת דפוסים פואטיים אחרים. מאחר שרצו לתת ביטוי למשמעות שתשקף במקצת את מעשה קידוש השם ואת מעלתה הרוחנית הגבוהה, החליטו להשתמש בשורשים סל״ק בארמית וסכ״י בעברית ויצאו מההנחה המעוגנת בפואטיקה וברטוריקה של שירת ספרד, שמותר לשנות במעט את השם. על ידי כך הוראתם של סכ״י ושל סל״ק תתאים נכונה למעלתה הרוחנית, כאילו המעשה של קידוש השם התבשר בשמה הפרטי.

אצל הפייטן חלואה, סול היא כקרבן כליל ״דסלקא לגבוה להתעלס באהבים״. אצל ברדוגו, שמה מגלם את רוחניותה היתרה המסוגלת להשתחרר מכבלי הברזל ההדוקים ביותר שנוגשיה הערבים כבלו אותה בהם:

נִקְרֵאת סוּלִיקָ׳א / וְהִיא לֹא נִתְפָשָׂה

חלואה מפליא ביזמה הזאת באמצעות שתי צורות כתיב, סוליקא וסוליכא.

שִׁיר לְאַיֶּלֶת אֲהָבִים / בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, שֶׁקִּדְּשָׁה שֵׁם שָׁמַיִם בָּרַבִּים / אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ סוֹלִיכָּא, שֶׁהַכֹּל סוֹכִין בַּיָּפְיָה וִיפִי מַעֲשֶׂיהָ הַטּוֹבִים

כולם מתפעלים מיופייה, מסתכלים בו, טובעים בו וזוכים ממנו לשפע. תכסים רטורי־פואטי זה שואב את כוחו מהמסורת הדרשנית. במסכת מגילה יד ע״א נאמר: "יסכה… שהכל סוכין ביופיה". הפייטנים משווים את סול לשמש. לפי ברדוגו היא ״לבנה כסהר / מאירה כחמה". אלבאז אומר עליה ״לזהר החמה / תדמה יפהפיה״, ואלה דימויים בהשראת שיר השירים ו, י: ״מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אימה כנדגלות״.

האם הדימוי לחמה נובע ממורשת תרבותית וממוסכמות ספרותיות או מהכרת השפה הספרדית (מדובר בהכרה של מילים בודדות ממנה לפחות)? על שאלות כגון אלה אנחנו מנסים לענות בפרק ״סול ושמותיה – פרשות אונומסטיות ותרבותיות״ (פרק ו בחלק השני של מחקר זה) הדן בשמותיה של הרוגת המלכות בכתבים יהודיים בעברית ובערבית־ יהודית. הפייטנים הכותבים בעברית כמו חלואה יכלו להעניק משמעות עברית לשמה הלא־עברי אף אם היה קרוב בצלילו לזוליכא, משחק רטורי־פואטי שלא היה אפשרי למחברים בערבית־יהודית. עברות שמה אפשר לצרף את הווייתה לעולם החכמה והקבלה. היא מסתלקת לשמים כי שמה ם ו ל י ק ה, כך הוא הופך במידת מה לשם תאופורי.

ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על סול הצדקת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

אוקטובר 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר