מורשת יהדות מרוקו

פרק ה: נשים באומנויות ובמלאכות שונות

דָּרְשָׁה, צֶמֶר וּפִשְׁתִּים;    וַתַּעַשׂ, בְּחֵפֶץ כַּפֶּיהָ.-משלי לא:יג.

בפרק הראשון נאמר, שהאישה האידאלית בעקבות אשת חַיִל היא ״ולחם עצלות לא תאכל״. על האישה לגלות חריצות ולעסוק בעמל כפיים. לדעת רבי יוסף בן הרוש על האישה לעסוק במלאכה במשך כל חייה (בן הרוש, תרפ״ז, יד-טז ע״ב. ראו לעיל בפרק א). פרק זה מתאר את סוגי המלאכות, שנשים עסקו בהן.

חינוך מקצועי של בנות

בחברה המסורתית שולבה הבת במשק הבית של אמה החל בגיל רך. הבת עזרה לאם וזו הדריכה אותה בחובות המקובלות, החלות על הבת במשפחה. עד פתיחתם של בתי־הספר של כי״ח (״כל ישראל חברים״) במרוקו, החל משנת 1862, הייתה הכשרתה המקצועית של הבת תלויה באמה, בסבתה או בקרוביה. אלה לימדו את הבנות את המקצועות האופייניים לנשים, נוסף על ניקיון, הבאת מים מהבאר או מן המעין, כביסה, בישול וניהול משק הבית, וכן כל המקצועות הקשורים לחוטים: אריגה, תפירה וסריגה. התוצרת שהוכנה שימשה את בני המשפחה או נמכרה. על פי עדות אחת הנשים, שעלתה ארצה ממרוקו בשנות ה־50, בגיל עשר עסקה כבר באריגה – מלאכה שלמדה מאמה, מדודתה ומחמותה לאחר שנישאה בגיל שלוש־עשרה. במקרים שההורים נפטרו, או שהאם והסבתא לא היו מסוגלות מסיבה כלשהי ללמד את הבת, נהגו קרובי המשפחה או האפוטרופוס לשלוח את הבת לאומן או לאומנית כדי ללמדה אומנות. בפנקס סופרי בית־הדין בפאס מופיעים בין השנים תנ״ט-תע״ה (1715-1699) הסכמים כאלה בדבר תנאי הלימוד, השכר ומשך הזמן.

בת שלמדה אצל אומן מלאכות שונות

בכ' בתמוז תנ״ט (1699) נערך דיון בפני רבי יהודה אבן עטר בנושא הבא: יהודי בשם יסאן טען, שהתנה עם חיים האומן שילמד את בתו, צולטאנה, ״כל המלאכות שהוא יודע מלבד גאפראת״(הכוונה לתפירת מעילים גדולים) שאם לא ירצה לא ילמדנה. חיים טען, שלא קיבל על עצמו ללמדה אלא מה שכתוב בשטר שברשותו.

עבודות עם משי

בכ״ג בכסלו תס״א(1701) נערך הסכם בין אב לאומן, שילמד את בתו במשך שנתיים עשיית כפתורים מבד, המגולפים ברקמת חוטי משי או זהב. נוסף על שכר עליו להעניק לה חלוק אחת לשישה חודשים.

אומנית שלימדה מלאכות בלתי מוגדרות

בל׳ בסיון תס״א (1701) נרשם שעיישא, אשת אליהוא צראף, הכריחה את בתה פריחא לעבוד עם יאקות, אשת אנפאני, במשך שנתיים ימים. ״ותלמדנה המלאכות אשר היא רגילה לעשות בימים האלה״. נקוב גם השכר, שאמורה הייתה לקבל במהלך תקופה זו, שהיה שונה בכל שנה. בה׳ באלול של אותה שנה מופיע הסכם נוסף, שהאומנית תלמד אותה את כל המלאכות שהיא יודעת(בנטוב, תשכ״ו, תעג-תעד, תנט-תס).

לימוד מלאכת הכובענות

בשנת תס״ה(1705) נערך הסכם בין אלמנת משה אבן מכלוף עבו ובין אומנית בשם יאקות, אשת יוסף בר חיים דאראע, שתלמד את בתה עדה במשך שנתיים את מלאכת הכובענות. על בעלה של האומנית להישבע להכריח את אישתו ללמדה מלאכה זו וכן ״להאכילה ולהשקותה ולפרנסה כל השתי שנים״ (פרטים אלה הועתקו ל: 278 -277 ,1980 ,Gerber).

לימוד אומנות במקור רבני

בתשובות של רבי ש״י אביטבול מצפרו מדובר על בת, שלמדה מקצוע: ״יעקב ששדך לבנו ראובן את לאה וקודם השידוכין ואחריו עד עת כניסתם לחופה היתה לאה הנזכרת מתלמדת לעשות מלאכה אצל קרובתו של יעקב הנזכר והיתה הקרובה הנזכרת למודה ללכת היא ונערותיה לבית יעקב הנזכר ולפעמים יושבת שם עד חדש ימים ויותר והיו יעקב וראובן בנו הנזכר מכירים בלאה הנזכרת ובמהותה״(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן לא).

תופרות

על פי המסורת היהודית מתקופת התנ״ך והמשנה מלאכת הטוויה היא מלאכתן של הנשים: ״ וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  כו וְכָל-הַנָּשִׁים–אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים (שמות לה:כה-כו). בעקבות זאת אמר רבי אליעזר ״אין חכמה לאשה אלא בפלך״ (יומא, סו, ע״ב). גם במשנה (כתובות, ה, ה) נמנית ״עושה בצמר״ בין המלאכות, שאישה חייבת לעשות לבעלה, אבל אם הכניסה לו שלוש שפחות ״אינה עושה בצמר״. לדברי רבי אליעזר ״אפילו הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה״. היו נשים שטוו לאור הלבנה; כך על פי הרמב״ם בהלכות סוטה, א, ז.

הערת המחבר: בסיפור, המובא על־ידי רבי יוסף משאש על אביו של רש״י, מצוטט: ״ויאמר לה הרב: אין חכמה לאישה אלא בפלך״. אך האישה החכמה ענתה לו: גם זה פל״ך, וכוונתה ג׳ ספקות שנמצאו בתרנגולת: פה, לב וכבד. בסיפור באה לידי ביטוי הגישה השמרנית, שאישה אינה מבינה אלא בפלך לעומת ההנחה, שיש נשים חכמות, היודעות גם משהו מעבר לכך; משאש, תשל״ג-תשמ״ז, חלק ג, רכח.

גם במרוקו נחשבה עבודה זו למלאכת נשים לשם רווח, לאחר סיום השירותים הרגילים במשק הבית. הרב יעקב אבן צור (יעב״ץ) תיאר סדר יום של בעלת בית:

״ומעשה ידיה לא שייך אלא לאחר שתעשה כל צרכי הבית דהכי תנן בכתובות פרק ה אלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה טוחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ומצעת לו את המטה ועושה בצמר. חרי לא הזכיר עושח בצמר אלא לאחר שסיים כל עניני צרכי הבית. וכבר אמרו אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר שזוהי דרך לכל העולם שהאשה עומדת בבקר ועושה צרכי הבית הצריכין ליום, וכשגומרתם יושבת לעשות מלאכתה. וכן לעת ערב פוסקת ממלאכתה ועושה צרכי הבית הצריכין ללילה ואחר שגומרתם אם נשאר שהות ביום חוזרת עוד למלאכתה. ולפעמים אפילו באמצע היום אם נזדמן איזה דבר מצרכי הבית, מפסקת ועומדת לעשותו וחוזרת למלאכתה.

וכן כשצריכה האשה לכבס כסות של אותו שבוע, פוסקת ממלאכתה עד שתגמור הכבוס. נמצא שעשיית צרכי הבית היא עיקר, והמלאכה שעושה להרויח היא טפלה.

ועל אותה מלאכה שעושה להרויח הוא שאמרו שאינו כופה אותה אלא לטוות צמר בלבד. רצונו לומר שלא יכוף אותה לעשות מלאכה קשה אלא טויה שהיא מלאכה מיוחדת לנשים״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן קב).

במצבים מסוימים נאלצו נשים לסייע בפרנסת המשפחה באמצעות ביצוע מלאכות אלה ואחרות. בדו״ח שנשלח מפאס בשנת 1879 על־ידי הרב אבנר ישראל הצרפתי לאיזידור לאב, מסופר בין השאר על החלוקה המקצועית של יהודי המקום ״ובגדי פשתן ביד הנשים ישמעאלים ויהודים״(עובדיה, תשל״ט, חלק א, 91). במקור משנת תרכ״ט (1869), שנכתב על־ידי הרב רפאל משה אלבאז מצפרו נאמר: ״כל אשה חכמת לב בידיה טוו והביאו מטוה בגילוי השוק ובגלוי הראש״(עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 79).

בדו״ח של הרב אלבאז על החלוקה המקצועית של יהודי הקהילה, שנשלח לרבי מרדכי בן ג׳ו, נציג כי״ח בטנג׳יר, במטרה שיועבר לפריס מופיע בין השאר הדיווח הבא: ״ויש שלשה חייטים לתפור מלבושי האנשים וקצת מתכשיטי הנשים, אבל רוב תכשיטי הנשים ובגדי פשתים של האנשים והנשים יש נשים הבקיאות התופרות ומתקנות אותם״.

הרב דוד עובדיה כתב, שבצפת היו מפעלים קטנים, שעסקו בתעשיית צמר והעובדים העיקריים בהם היו נשים. הן כיבסו את הצמר, עישנוהו בגפרית להלבינו, סרקוהו במסרקות ברזל (קרסאל), צבעו, טוו וארגו ממנו שטיחים, שמיכות צמר ובדי צמר שונים למלבושים. נשים כמו גברים נהגו לתפור ולתקן את בגדיהם של הברברים מהכפרים שבסביבת צפרו.

על פי עדות מתחילת המאה ה־19 נהגו יהודיות בדבדו לעשות תחרה. סקר, שנערך על־ידי כי״ח במוגדור בשנת 1894 ועסק בחלוקה המקצועית של יהודי הקהילה הוכיח, שגם נשים הועסקו בניקוי הצמר. בתיטואן היו הכובסות והתופרות ספרדיות ויהודיות. אנגלי בשם יוסף תומסון (1858-1895 ,Thomson), שביקר בהרי האטלס ובדרומה של מרוקו, כתב ביומנו, שבמראכש עסקו הנשים היהודיות בתיקון חולצות לתיירים ולרווקים. בתשובות רבי שמואל עמאר ממכנאס מדובר על אישה, ששילמה לחברתה כדי לארוג לה בגד (עמאר, ת״ש, חו״מ, סימן סב). כן מסופר על אישתו של הרב אהרן הכהן (1940-1867), שטוותה לו טלית מאריג משובח. ערבי חמד אותה וגנבה ונענש על כך מהשמים. בצפרו היו נשים, שהצטיינו בטוויה, ברקמה ובאריגת שטיחים – מלאכה שחייבה רכישת צמר גולמי, ניקויו, צביעתו ויצירת חוטים שונים. השטיחים הובאו על־ידי כלות כנדוניה לבתי בעליהן. אומנויות אלה עברו מדור לדור (זעפראני, תשל״ב, 135. צפרו: פוני־כלפון, תשמ״ח, 158, 183, 192).

על מספר התופרות והרוקמות היהודיות במראכש בתחילת המאה ה־20: שטרית, תשס״א, 36. מתוך 280 נשים בדמנאת, שעבדו במלאכות שונות, עסקו 204 במלאכות הקשורות בחוטים: 20 .Flamand, 1952, 34; Willner & Kohls, 1961, 235, n.

נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 44

 זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. דברים לב, ז

ארובות השמים נפתחו

הגשם היה אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראכש בפרט. השנים השחונות שחזרו על עצמן במחזוריות בלתי צפויה. מאותן שנים קשות היו השנים תרצ׳׳ה-תרצ׳׳ו(1936-1935). היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לכלוכית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. היו שמתו מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בבוקר ובערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, הייתה השיחה שעליה היה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם, יהודים וערבים כאחד: ״אללה ייעתקנא בשתא" – שהקדוש ברוך הוא יחיש לנו גשמי ברכה.

הצרפתים ששלטו באותם ימים, לא היה באפשרותם לזון מיליוני פיות הרעבים. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. לעתים, אודות לעזרה ההדדית בין יהודי מראכש ושל אחיהם מקרוב ומרחוק, היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.

’שנת האורז' – כך ייזכרו את אותם שנתיים של בצורת, וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת ללחם.

ואכן זאת הייתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקיבלו את מנתם במידת האפשר. השנה היא שנת תרצ׳׳ו (1936), החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקווה, השדות קמלים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.

באותה שנה, כשהיעדר הגשם פגע קשה בחקלאות ובמקור התזונה של התושבים, מחירי המזון האמירו בתלילות, ורעב כבד השתרר ברחבי המדינה. מראות קשים נראו ברחובות. מזי רעב היו מוטלים בכל פינה, מתייסרים בייסוריהם. המחסור במים גם הוביל להידרדרות בהיגיינה ולהתפשטות מחלות ומגפות. נראה היה שקטסטרופה ענקית מאיימת על המדינה. המצוקה גם הובילה לעלייה במעשי שחיתות וגניבה. תעוזתם של הגנבים גברה, ולעתים שדדו מזון לאור יום. היהודים נהפכו לקרבנות כפולים של שנת הבצורת, כי הפכו ליעד לגזל מזון, בלי פחד ומורא. על כך העיד חביב אבגי בספרו ׳אבני זכרון לקהילת מראקש׳, כי משפחה אחת בת שישה נפשות, שהצליחה להשיג בעמל רב קילוגרם אחד של קמח, הישג נדיר באותם ימים. ואולם הקמח שנשלח למאפייה לא חזר ממנה; גזלנים התנפלו על בני המשפחה בדרכם למאפייה וחמסו את המצרך הנדיר.

הדיין רבי מרדכי קורקוס הוציא מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה; "אחינו בית ישראל בעיר מראכש יע״א שמעו! יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יעננו בגשמי ברכה״. הכול נקראו לעזוב את עיסוקיהם ולהתכנס בבתי הכנסת בתפילות לגשם. גם המוסלמים פנו אל מנהיגי הציבור היהודי בבקשה לקיים תפילות, מתוך הכרה בכוחם של היהודים לעורר את רחמי הבורא ולהביא ישועה.

היום נקבע לאחד מימי השבוע. תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. רבי מרדכי קורקוס, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודיבר אל ציבור המתענים על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. חביב אבגי סיפר על כך, שלא הכיר את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, שצעיר לימים היה, אך משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרונו, על פרשה מופלאה בעלת השפעה שמלווה אותו כל ימיו, ולא רק אותו בלבד, אלא כל אלו שזכו למעמד הגדול ההוא יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי העיר עמדו והתפללו, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענו ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו.

ברחובות המלאה ניכרה תכונה רבה לרגל יום תפילה מרכזי שנקבע בשל עצירת הגשמים. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין. הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד מהם איש. החכמים ניצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבי מרדכי דיבר אל העם בקול בוכים, ולמשמע נאומו לא נותרה בקהל עין יבשה.

עברו שעות בקריאת ספר תהילים במלואו כמה פעמים. ברגע השיא של התפילה קראו את פרק סה שבתהילים שוב ושוב, במין מעגליות שהזכירה את תפילת חוני המעגל. כמאה פעמים קראו את הפרק העוסק בברכת הארץ: ״  פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ,…. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ;    בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ.אלפי מניפות שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש הקופחת על הראש. וכך עמדו עד זמן תפילת המנחה.

אז בעת תפילת המנחה התחולל השינוי. שביב של תקווה וביטחון ליווה את המתפללים. אחד החכמים, שהיה בקי ברזי הקבלה, היה זה רבי סעיד גנון, נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה. היה הוא אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות הייתה מעיקה מאוד בקולטה את קרני השמש שהייתה מנת חלקם כל היום.

תחילה נדמה היה שהשמש הקופחת רק החלישה מעט את עוצמתה. משב רוח קליל חלף על פניהם היגעות של המתפללים, שעמדו על רגליהם במשך כל היום בחום הכבד. קהל האלפים עמד על רגליו לתפילת העמידה. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. מרגע לרגע הסתמנה תפנית חדה במזג האוויר. פתאום נקוו טיפות על פני המתפללים, ולא אגלי זיעה היו אלה.

תמה תפילת מנחה, וכאשר החזן פצח בפיוט ׳אדון עולם׳, נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה. הגשם הלך והתחזק, ולרבים מן העומדים התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת.

הקהל ליווה את רבי מרדכי ואת שאר החכמים לביתם. משעת המנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה, כשהיהודים יצאו איש איש למלאכתו. היה בכך קידוש השם גדול, כשראו שכניהם המוסלמים כי שמע ה׳ את תפילתם והאזין לשוועתם.

רבי מרדכי קורקוס

1954-1890

נולד לאמו ולאביו רבי אברהם קורקוס בשנת תרץ (1890) במראכש. בשנת תרס״א (1901), בהיותו כבן 11, נפטר אביו, וגדל על ברכי סבו רבי שמואל קורקום.

היה ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במראכש, וגידל דור תלמידי חכמים ורבנים. כך גם שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של רבי משה זריהן, ולאחר פטירת רבי משה מונה תחתיו לראש אב בית הדין במראכש. נודע כבקי עצום בהלכות איסור והיתר, והיה בקיא בפלפול וסברא, בהלכה, באגדה ובמוסר. כתב ספר ’גדולת מרדכי׳ הכולל חידושי תורה על התלמוד מסכת בבא קמא ומסכת כתובות, ביאורים בהלכות מועדים. ובחלק השני פירוש על האבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר. נפטר ביום חמישי ז׳ בתמוז תשי״ד (8 ביולי 1954), ונקבר בבית העלמין במראכש.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו עמ' 404

משה בן מריגי בן מרדכי, מראשי קהל התושבים. חתום תשיעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יצחק נהון ב״ר יוסף, מחכמי הגירוש, חתום על תשובתם לר״ח גאגין וחתום שמיני על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתום על התקנות שנתקנו עד שנת שי״א (1551). כיהן כראש ישיבה בפאס. ייתכן שר׳ בנימין, המוזכר בספר התקנות בשנים שכ״ח—ש״מ (1568—1590), וכן ר׳ יוסף הנזכר שם בשנת ש״נ (1590), היו בני ר׳ יצחק.

זרח בן נונא ב״ר משה, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ושנים על כתב אחריות שקיבלו התושבים

ר׳ אהרן ן׳ נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים; וראה לעיל בערך: אהרן בן נחמיה הכהן.

כהן בן נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים. נראה כי הוא החכם ר׳ אפרים הכהן ב״ר נחמיה, החתום בתקנת התוש­בים ¹⁷⁸; וראה לעיל: אהרן בן נחמיה הכהן.

ר׳ נחמן אבן סונבאל, מחכמי הגירוש, חתום רביעי על תשובתם לר״ח גאגין ושלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ נחמן היה מתלמידי ר׳ משה חלואה. הוא ור׳ יהודה עוזיאל היו הפעילים העיקריים מצד המגורשים ב״פולמוס הנפיחה״. הם קינאו לכבוד רבם שנפגע בשעה שקם עירעור על־ידי התושבים להיתר שנתן לנפיחה». ר׳ נחמן כיהן כראש ישיבה בפאס. בתקנות הראשונות שחתומים עליהן הרבנים, דהיינו שנתקנו בשנים ש״ה—שי״א (1545—1561), חתום בהן ר׳ נחמן ראשון, וכן בפסקים שהגיעו לידינו מתקופה זו. התקנה המופיעה אחריהן בקובץ התקנות היא משנת שכ״ח, עליה אין חתימת ר׳ נחמן, וייתכן שכבר לא היה אז בחיים. על פסק־דין משנת של״ה (1575) חתום ר׳ שמואל אבן סונבאל, וייתכן שהיה בנו של ר׳ נחמן. הוא נשאל מר׳ שלמה דוראן בהלכה, והאחרון פנה אליו בתארים נעלים ובהכנעה גדולה: ״הבא אחרי השורות הנו דורש את שלומך בקידה אחר השתחווייה עד שיתפקקו כל החליות שבשדרה…״, וחותם פנייתו ״קטן שבקטני תלמידך״. מתשובתו ניכרת ענוותנותו ויראתו הגדולה של ר׳ נחמן; הוא מתנצל שלא האריך בתשובתו, בין היתר ״כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע״. כמו־כן הגיעו לידינו מספר תשובות ושירים שחיבר!.

ר׳ יהודה עוזיאל, חתום שני בתשובת חכמי הגירוש ובפסק המתיר את הנפיחה. הוא היה בין הבולטים והפעילים בפולמוס, ונראה שהוא אשר כתב את הפסק. מבני משפחה זו ידועים כמה רבנים בעיר פאס בדורות הראשונים לגירוש, ואין זה ברור אם היתה קירבת משפחה ביניהם. ר׳ יהודה היה מתלמידי ר׳ משה חלואה ור׳ יהודה בן זכרי. יש לציין שגם בלהט הפולמוס שמר ר׳ יהודה על טוהר הקולמוס ולא הטיח דברים קשים כלפי ר״ח גאגין. הוא התייחס אליו כאל אחד מהם, וכל טיעוניו כלפיו — שהם הרוב ועל היחיד ללכת אחר הרוב. לא נודעו לנו שנות לידתו ופטירתו. נראה שהוא בא עם המגורשים לפאס, וייתכן כי עוד בספרד התחיל את לימודיו לפני ר״מ חלואה. בשעה שנכבשה תלמסאן בידי הספרדים בשנת הש״ב (1542), נשללה העיר ונשבו כאלף וחמש מאות יהודים, וחלקם הובאו לפאס. בין השבויים היו כאלה שברחו לפני שיפלו בידי שוביהם והסתתרו אצל הערבים מכריהם, אך הללו בגדו בהם ומסרו אותם לספרדים. כמו־כן היו כאלה שלא ניסו להימלט, אלא ישבו במקום עד שנשבו. מאחר שלא היתה האפשרות בידי הקהילה בפאס לפדות את כולם, הן מחמת ריבוים והן מחמת המחיר הגבוה הנדרש תמורתם, עמדה בפני הקהילה השאלה בדבר קביעת סדרי עדיפות בפדייתם. שאלה זו הוגשה לפני ר״י עוזיאל, והוא פסק כי לאלה שניסו להימלט תינתן זכות קדימה בפדיונם.

פרטים מעטים ידועים לנו על ר׳ יהודה, אך גם מהם ניתן לעמוד על אישיותו הדגולה וגדולתו בתורה, כפי שהן משתקפות בעיני תלמידיו. בקולופון של כתב־יד מדרש ״שוחר טוב״, מתפאר הסופר בעובדה שהוא נמנה עם תלמידי ר׳ יהודה: ״תם ונשלם על ידי הצעיר שבחבורות ר׳ יהודה עוזיאל חכם שלם ונבון, יוסף ן׳ עמרם, שנת חמש (מאות) אלף ושלש מאות ושתים… ביום ד׳ ז׳ לחדש תשרי…״. על־פי המלה ״חבורות״, בלשון רבים, ייתכן שאפשר להסיק שהיו לר׳ יהודה מספר חבורות, היינו קבוצות של תלמידים, המחולקות לפי מקצועות הלימוד או לפי רמת התלמידים. כן אנו מוצאים התפארות כגון זו ואף יתר עליה מפי ר׳ דוד הלוי מול אדרע, בהקדמה לחיבורו הנמצא תחת ידי בכתובים.

הערת המחבר: מחבר ספר המלכות וחיבורים נוספים. מתוך כתב־יד נוסף הנמצא תחת ידי, ובו ליקוטים מתורתו, יוצא שר׳ דוד שהה תקופה מסוימת בעיר דבדו והוא ממגורשי סיביליה. בשנת תרצ״א פורסם בקאזאבלאנקא ספר, שזוהה על ידי הרי״מ טולידאנו כספר המלכות לר״ד הלוי (הספר צולם מחדש בישראל בשנת תש״ם). אך התברר שאין זה ספר המלכות, גם לא חיבור מחיבורי ר״ד הלוי; וראה א׳ גוטליב, מחקריים בספרות הקבלה, תל־אביב תשל״ו, עמ^׳ 248—256 (= קרית ספר, מח [תשל״ג], עמ^׳ 173—178). כבר עמד הרי״מ טולידאנו על הטעות באוצר גנזים, ירושלים תש״ך, עמ^׳ 210. אני מתכונן בע״ה לפרסם את שני הספרים מכתבי־יד, ושם ארחיב את הדיון גם על דמותו של ר׳ יהודה עוזיאל כפי שמצטיירת בעיני ר׳ דוד. מאחר שכל עיקר פירסומו של ר״ד הלוי הוא בחכמת הנסתר, הרי סביר להניח שחכמה זו ינק גם מר^, יהודה; כלומר, לר׳ יהודה היה יד ושם גם בחכמת הנסתר, כמו חבירו לפולמוס ר״א אדרוטיל. ע"כ

מהעובדה שאין ר׳ יהודה נמנה עם החכמים החתומים על התקנות בשנת ש״ה (1545), הסיקו שאכן בשנה זו כבר לא היה בין החיים. אך כבר ראינו לעיל לגבי ר״א אדרוטיל שאין בעובדה זו הוכחה מכרעת, מה גם שרבים מבני משפחה זו נמצאו בתקופה זו בשאלוניקי ובתוכם מספר חכמים בשם זה. לכן ייתכן גם שר׳ יהודה עזב את מארוקו כמו רבים שעזבו באותה עת. הוא חתום עם ר״י אזכרי ור״נ סונבאל על פסק־דין.

מיצירתו הרוחנית, לבד מהפסק הארוך שב״עץ החיים״, ידוע שחיבר פירושים לתנ״ך; ציטוטים ממנו מובאים בספר עומר השכחה. כמו־כן נמצא כתב־יד המיוחס לו; מאחר שהיו בפאס מספר חכמים בשם זה, הרי הדבר דורש עדיין בדיקה. גם לגבי הספר ״בית העוזיאלי״ (ויניציאה שס״ד), שהיה מיוחס עד כה לר׳ יהודה עוזיאל הב׳, יש מקום לדון אם אינו לר׳ יהודה דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 56

עת היהודים מיהרו עתה לשקם את עצמם ולבצר את מעמדם, אין לשער כלל את הבניה המחודשת של יהדות צפון אפריקה אילמלא אחיהם מספרד. העילית הרוחנית של מרוקו לא היתה נמוכה. בפאס נמצאו תמיד בתי מדרש מהמעולים ביבשת וטובי החכמים נתקבצו שם. ברם, ספרד היוותה, כבר מאז שקיעת יהדות בבל, את נקודת המוקד. לא בחינם ירשה את האוטוריטה בחיי הרוח והדת של העם. עם בוא המגורשים הועם בבת אחת זוהרו של הישוב המרוקני הקודם, ביחוד נפגעו מבחינת מעמדם גדולי התורה וחכמיה. כך נוצר בין שתי הגלויות קרע, שהלך והתרחב במשך הזמן. כל עוד נמשכו עתות הרעה והסבל לא נתגלע ריב ממשי. גם מאוחר יותר עם בוא השיפור, לא היו הלבבות פנויים למחלוקת. המלך הוציא צו ליהודים יושבי סוכות ובבקתות הדלות, כי יכנסו לגור לאלמלאח כשאר אחיהם. משימת הבניה עמדה בפני כל וכאן נסתייעו בני שתי הארצות איש ברעהו. ידם של המגורשים ניכרה בכל. זכר ימיהם הטובים בספרד נטע בהם את האמונה כי גם כאן יתכוננו חיים כאלה. כל אחד שלח ידיו בעסק או במלאכה. עבודה נמצאה לדורשיה. אם אין לנו הוכחות על עליונותם של בני הגולה האיברית במסחר ובמלאכה, הרי שחכמי החול והקודש שביניהם התבלטו משכמם ומעלה והגיעו לדרגה שווה עם חכמי המוסלמים ואף למעלה מהם. בעטים הפכה פאם, כמאז, לעיר החכמה והמדע.

איש ספרד, רופא, חכם ומשורר היה רבי אפרים בן ישראל אלנקאווה, יליד טולדו , זה הגיע למרוקו בשנת ה׳רנ״ב. (1492 בערך). בבואו התגורר משך זמן מסויים במאראקש. הוא חיבר ספר ״שער כבוד ה״׳ שענינו תשובות להשגות הרמב״ם על ספר ״המורה״. ר׳ אפרים נשתייר בזכרון המסורת כצדיק בעל נסים ופלאות. על קברו שבתלמסאן (באלג׳יר, לשם עבר מאוחר יותר) רבים המשתטחים עד ימינו.

לאחד מעמודי התווך של יהודי ספרד נחשב ר׳ יעקב בירב. בצעירותו הגיע,מן העיר מקיצא שבספרד לפאס ושם לימד תורה. כבן 18 בלבד היה ואעפ״כ ראה עצמו זקן ובקי. ״הרי אני כבן שבעים שנה״. הוא נתפרסם מאד ומספר תלמידיו מעיד על גדולתו. ״הייתי מורה הוראות בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים״. עם בוא הרעב לפאס עזב ר׳ י. בירב לצפת.

שנים מרבני פורטוגל שנודעו בגלותם החדשה הם, רבי שם טוב לרמא, ור׳ לוי בן חביב. מן האחרון לא נשאר לנו, אלא שכיהן במשרת ראב״ד בארצו. ר׳ שם טוב הגיע לפאס בשנת 1492, עם הגירוש לאחר עינויים קשים מידי הפור­טוגלים. הוא עסק בעיקר בחיבור דינים וחידושים של פוסקים. מפרי עטו נשמר קונטרס תשובות הכולל עניני הלכה. רבי שם טוב נפטר בתחילת המאה ה־16.

על אף גדולתם של חכמי מערב אירופה, אין למעט בערך התושבים המקומיים. אחד אשר על אף שרשיו בפאס, ינק חכמתו בגראנאדה, הוא רבי סעדיה אבן דנאן. הוא נולד וחי במרוקו ואח״כ עבר לספרד. ר׳ אברהם בר׳ יעקב גבישון, בספרו ״עומר השיכחה״ מציין את ר׳ סעדיה וכותב אודותיו בין השאר: ״לא הניח מקרא ומשנה, תלמוד ותנחומא שלא למד״. הוא מצטט חלק רב מכתביו של החכם. הוא באר סוגיות בתנ״ך; חרץ פסק דין הנוגע לאנוסים וגם כתב שירים; חיבר שיר שנושאו הש״ס. בין ספריו הידועים: ״ערוך״, הדן בלשונות רז״ל בתלמוד, וספר היסטוריה ראשון מסוגו, הנקרא ״דור דור וחכמיו״ המספר תולדו­תיהם ופעלם של הכמי המערב מאדה״ר עד הרמב״ם. רבי סעדיה אבן דנאן נפטר בשנת 1493.

בן אותו דור, רבי חיים בן גאגין, כשרונותיו ניכרו בו כבר בצעירותו. עבר מפאס עיר הולדתו, לקשטיליה, בה למד תורה. עם גירוש ספרד חזר לארצו, לאחר שהייה ארוכה של כ־55 שנה. הוכתר לרב בפאס. ידועות קינות משל רבי גאגין, וכן פירוש על משנת ערוגה (מסכת כלאים). ספרו הידוע ״עץ החיים״ נשתמר עד היום. עיקר חשיבותו של הספר היא היותו מסמך היסטורי הדן על ההתנגשויות החמורות בין רבני מרוקו ורבני הגולים הספרדים. כבר דובר לעיל על הגורמים לחיכוכים בין שתי הגלויות שעיקרם צרות עין בשל היות רמת תרבותה של יהדות החוף הצפוני של הים התיכון גבוהה יותר. מחלוקת ראשונה בלטה בדבר ראייתם של אנשי אחת הקהילות במרוקו את גולי ספרד כאזרחים נחותי דרגה. דבר הריב הגיע עד לשלטונות שפסקו לטובת הפליטים. פירוד שני נזרע בפאס. התושבים מצאו תואנה דתית להטיל מום באנשי ספרד. הם ראו באלה פסולים לפסוק דינים שונים, למשרות ציבוריות ולכהונות אחרות, משום היותם אנוסים ובהכרח יהודים שלא מן העדה.

מלחמת סמכויות, שלבשה צורה של מחלוקת בענייני טריפות, פילגה בין מגורשי ספרד לבין היהודים המקומיים. הוויכוח נסב על נושא הנפיחה בריאה. המגורשים נטו להקל בדין והתושבים התנגדו בכל תוקף להקלה. הריב הראשון פרץ כבר בזמנו של ר׳ משה חליווה, ממגורשי קאסטיליה שבאו לפאס. הוא היה זה שהנהיג לראשונה את הנפיחה בקרב עדתו ונתכוון אף לתושבים הוותיקים. על אף עמדתו הנכבדה וגדולתו בתורה, נתקל ר׳ חליווה אותו זמן בהתנגדות גם מצד המגורשים וגם מצד המקומיים, ורבי שלם מסנות ור״ץ דוראן מאלג׳יר בראשם.

מקץ שלושים שנה קיבל הנושא אופי שונה. כעת ליבו גורמים אחרים לגמרי את המחלוקת. בראש המתווכחים מן המחנה המקומי עמד חיים גאגין. במפלגה המתנגדת נמצאו אנשים מקורבים למלכות, כמו רבי שאול שכהן במשרת הנגידות בפאס, ואחריהם מבאי בית המלוכה, כמנשה אבוטאס. בתחילה עמד המלך לצד יוצאי ספרד, אך לאחר זמן מועט שינה דעתו והטיל קנם על המגורשים. התערבות השלטונות תלמדנו אך מעט על מידת חומרתה של המחלוקת. הלשנות ובגידות פנימיות הפכו למעללי יום־יום והגבירו את השנאה בין שני המחנות. מויכוחים מילוליים עברו להרמת־יד ושפיכת דם.

ברבות הימים נרגעו הרוחות. נתברר כי ידם של המגורשים היתה על העליונה. הסיבה העיקרית לנצחונם היתד, רמתם האינטלקטואלית הגבוהה יותר. גם מן הסיבה הכלכלית אין להתעלם, דין החכמים המקומיים הביא לפסילת בשר בכמויות ניכרות.

אחרי פטירתו של רבי חיים גאגין, נשתכחה לגמרי מחלוקת הנפיחה, וכן נשתנו בהשפעת יוצאי ספרד דינים ומנהגים נוספים שהיו מושרשים בקרב יהודי מרוקו. גם מישרות ציבוריות כמו תפקידי ראש אב בית הדין והנגיד, שעוד לפני שנים מעטות נאסרו לספרדים עברו לידיהם. ההתנגדות החריפה לא עמדה בפני הכוח המכריע של הבאים. התושבים המקומיים והמגורשים הפכו עם אחד, כשרישומם של האחרונים ניכר יותר.

ידיעותיהם הרחבות של יוצאי ספרד ותרבותם המפותחת, עזרה לא מעט להפצת התרבות והחינוך בקרב היהודים. לא רק בחכמתה נתפרסמה קהילת דבדו. הארת פני השולטן אליהם וקשריהם עם ספרד הביאו לשיגשוג המסחר וע״י כך הביאו תועלת לאוצר הממלכה.

למרבית הרעה לא השתלבה דרך השלטונות על פי רוב עם קו מחשבתו של ההמון המוסלמי. שנאת המיעוטים וקנאת הדת שילהבו מדי פעם את היצרים. לא אחת ארעו מעשי התנכלות שהפרו את השלווה והעידו על היותה זמנית וחסרת יסוד מוצק.

בשנת 1438 אירעה בפאס תקרית חמורה. במסגד שבעיר נמצאה צלוחית יין. (בדת האיסלם היין אסור בהחלט על מאמיניה). מהר מאד פשטה העלילה בקרב המוסלמים כאילו היהודים עשו זאת, כדי לחלל בקודש. מיד החלו הפרעות שהיו בעלות אופי קשה במיוחד. התעללו בזקנים ובנשים ונחטפו תינוקות לשם התאס­למות. השלטונות עמדו אובדי עצות.

לאחר כמה ימים קשים, כדי למנוע זעזועים נוספים הוציא אבו יוסף המושל דאז את צאצאי מייסדי פאס הישנה (פאס לבלי) והעביר אותם מחוץ לעיר שם בנה להם שכונה חדשה, את ה״אלמלאח״. תגובת המוסלמים על המעשה הזה היתה חיובית. היהודים מצידם נחלקו בדעותיהם. אותם שעמדו בקשר הדוק עם בני הארץ ודעותיהם היו ליברליות יותר, ראו בזאת עלבון חמור ודיכוי. השכבות האחרות ראו ברכה במעשה זה. כאן נראה להם כי יוכלו לקיים דתם באין מפריע, איחודם וליכודם יגבר, ייתקלו פחות במוסלמים ויסבלו פחות מהשפלות. ואמנם, עד מהרה הסתגלו הכל למצב החדש עד שהסכינו לראות ב״אלמלאח״ מדינה בפני עצמה.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמוד 61

אמונה 1 — limona ,imona אמונה וביטחון, לעתים קרובות בצירוף מושא האמונה – הקב״ה, התורה, הצדיק או הנסים:

1) תאמן בואחד לאמונה צאפייא בזמיע נסים כאמלין = תאמיני באמונה שלמה בכל הנסים כולם .

2) גיר בלימונא די ענדו פמול דנייא… = רק [בזכות] האמונה שיש לו באדון העולם…

3) לאזם יזידו יצחחו למתיקא (אמונה) דייאלהום פהקב״ה = הם צריכים להוסיף ולחזק את האמונה (אמונה) שלהם בקב״ה.

4) דימא תכון ענדהום לאמונה די הקב״ה = תמיד תהיה להם אמונה בקב״ה.

5) יתכון ענדו לאמונה פהקב״ה = תהיה לו אמונה בקב״ה.

6) ענדו לאמונה פלחכם =יש לו אמונה בחכם . יסייב ראשו ללמות עלא האד לאמונה דתורה ־ ישליך את עצמו למוות על האמונה הזאת בתורה (למדה דלימונא, לענין דלאמונה, עקרי האמונה]

• ביטחון, תקווה: צחחתלהום לאמונה באס יטלעו לארץ ישראל = התחזקה בהם האמונה, שיעלו לא״י.

3.אימון ב…: 1) כאנת ענדו לאמונה בזזאף… = הייתה לו [למלך] אמונה רבה [בעוזרו היהודי]

2) ענדו כומפייאנס אמונה כתיר = יש לו אמון, אמונה רבה .

4.דת: 1) ומא יבדלס האד לאמונה = [מוטב שימות על קידוש הי] ולא ימיר את הדת [מילולית: האמונה] הזאת .

2) צבברו מליח פלאמונה דייאלנא = החזיקו היטב באמונה שלנו [דהיינו, שמרו היטב את הדת] .

5.יושר, נאמנות: 1) ילא באע וסרא מעאה יחדאז יכון באמונה = אם הוא נשא ונתן [מילולית: מכר וקנה] אתו, זה צריך להיות באמונה.

2) לוידוי די תעמל יכון בלאמונה = הווידוי שתעשה יהיה באמונה

3) כדאם בזהדו מזמוע באמונה ־ עבד בכל כוחו באמונה .

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 113

פתוח האינטליגנציה

כושר הריכוז השכלי

כל מחנהך העובד עם קבוצת נוער עולה מצפון־אפריקה, מלמד אותם יום יום בכיתה במשך כמה שעות. בכך כרוך מאמץ הסתגלות מרובה מצד ילדים אלה, שאינם רגילים בעבודה שכלית ממושכת הנדרשת בבית־ספר.

בית־הספר דורש התנהגות שהיא מיזוג של גישה מוטורית וגישה שכלית נרכשת. במשך שעות רבות צריך הילד לשבת בשקט, בלי שיוכל לתת פורקן לצורך התנועה שבו; בעת ובעונה אחת עליו לגלות פעילות שכלית רבה בכדי להבין ולהשיב תשובות. אמנם הילד הצפון־אפריקאי רגיל לשבת במשך שעות ארוכות, אך מראה ״חדר״ רגיל בצפון־אפריקה אינו משאיר צל של ספק לגבי מידת הפעילות השכלית המלווה חוסר תנועה זה.

מה דרוש איפוא לילד בכדי שיוכל לעשות ולהתמיד במאמץ של התרכזות שכלית? בראש ובראשונה, נחוץ מצב בריאות תקין, שכן העבודה השכלית גורמת לעייפות מיוחדת שאין הגוף הלקוי בבריאותו יכול לעמוד בה, אלא אם כן זכה לאימונים רבים. בין ילדים מצפון־אפריקה, שתזונתם לעתים קרובות בלתי מספקת, עלולים להימצא ילדים שלא יוכלו להסתגל לחיי בית־ספר, מחמת חולשתם הגופנית והנפשית.

התנאי השני הוא כושר הפנמת ההתנהגות. אם הילד מתקשה בהפנמת התנהגותו, תהיה תלויה מידת עבודתו השכלית במידת הפעילות המוטורית המלווה אותה. נקח נא דוגמה פשוטה שכוחה יפה כמעט לגבי כל הפעילויות השכליות: אם הילד צעיר מדי בכדי לעשות חשבון בעל פה, הוא לא יוכל לעשות פעולת חיבור אם יקשרו את ידיו מאחורי גבו, כי בכך תימנע ממנו האפשרות לספור בעזרת אצבעותיו. בכיתה, מוגבלת הפעילות המוטורית וילדים בעלי כושר הפנמה דל יגלו גם כושר התרכזות שכלית מוגבל. אין איפוא לראות כיתה שקטה מדי כהישג למחנך. חוסר תנועה מוחלט אצל ילדים רכים או מקופחים מופיע בד בבד עם פאסיביות שכלית. בהמשך נראה, כיצד אפשר לפתח כושר הפנמה של הפעילות בעזרת תרגילים מסויימים.

התנאי השלישי נוגע לכוח ההרגל. אם המשמעת בבית־הספר דורשת ריסון מסויים של המוטוריות על מנת להגביר את הפעילות השכלית, הרי שהתהליך הלימודי בעצמו מפתח את יכולת הריסון ואת השליטה העצמית, הילד האירופי שוהה, החל מגיל 5 או 6, שעות אחדות ליום בכיתה ; וכך הוא מתרגל בהדרגה למשמעת. אולם הילד הצפון־אפריקאי זוכה פחות, ואולי בכלל אינו זוכה, לאימון זה ולפיכך אין לדרוש ממנו מיד אותה כמות ואיכות של מאמץ לימודי, שאנו רשאים לדרוש מילד אירופי בן אותו גיל.

התנאי הרביעי לעבודה שכלית יעילה היא שליטה בטכניקות הדרושות בעבודה זו. אדם שרכש את פעולת החיבור עד לידי אוטומאטיזאציה מלאה והתאמן בשטח זה במידה מסוימת, יוכל, ללא ליאות מרובה, לעסוק בפעולות חיבור במשך שעה תמימה; אולם אם ידיעתו בחשבון היא בראשית צעדיה, תדרוש ממנו אותה עבודה מאמץ גדול יותר של תשומות לב, ולפיכך תגדל עייפותו והישגו ירד. אין אדם מתרכז אלא בשעת עבודה מדוייקת הדורשת טכניקה מסוימת. אם אדם שולט היטב בטכניקה נוצר הרושם שהוא מתרכז בעבודה על נקלה; אך למעשה יתרונו בכך שעומדות לעזרתו הידיעות שרכש קודם. ואילו הילד הצפון־אפריקאי אינו נהנה מיתרון זה, שכן לא היתה לו הזדמנות להגיע לשלב של אוטומאטיזאציה של הטכניקות הלימודיות היסודיות.

גורם חמישי הוא ההנעה (המוטיבציה) לפעילות הלימודית. אם הילד מגלה ענין בלימוד, יהיה לו קל יותר להתרכז. עניין זה תלוי בסיפוק שהוא מוצא בידיעת החומר הנלמד, ביחסיו עם המורים (הוא מעריץ את המורה ורוצה לרכוש השכלה כמוהו; הוא אוהב את המורה ומבקש לגרום לו נחת ע״י עבודתו מרצון; או להיפך — הוא מתנגד למורה ומתחמק מהעבודה, כדי להפגין את התנגדותו האישית) וכן במידה שהוא מבין את ערך הלימודים לגבי חייו העתידים ומעדיף את המטרה הרחוקה (להגיע לרמת חיים גבוהה יותר) על פני הצורך המיידי לשחק או לשוטט במקום לעבוד.

באשר ליחסים האישיים שבין המורה ובין התלמידים, אותם המצבים המצויים בין ילדים אירופיים עלולים להתהוות גם בין ילדים מצפון־אפריקה. לעומת זה המוטיבציה של ילדים מצפון־אפריקה עלולה להיות חלשה יותר, בכל הנוגע ליכולת העדפת מטרה רחוקה וליכולת להתנהג לפי עקרון המציאות ולא לפי עקרון ההנאה והסיפוק המיידי.

ולבסוף, התנאי הששי ליכולת ההתרכזות של הילד הוא שחרור מכל דאגה המטרידה את מנוחתו. אין לצפות מהילד לתשומת הלב הדרושה אם הוא טרוד בבעייות משפחתיות או אישיות, או בקונפליקטים פנימיים, בין אם דאגות אלה מבוססות על בסים אובייקטיבי ובין אם הן פרי דמיונו או פרי מבנהו הרגשי. קשיים בלימוד הקשורים בהפרעות רגשיות ובדאגות נסתרות עלולים להתעורר ביתר תכיפות בקרב ילדים שלרבים מהם עבר סוציאלי ומשפחתי עגום, ילדים שעובר עליהם משבר בעקבות המעבר לסביבה חדשה והניתוק מעל משפחתם.

ילדים מצפון־אפריקה נבחנו בשני מבחנים, שאינם גורמים בדרך כלל כל קושי לילדים אירופיים, והמודדים בעיקר את מידת הריכוז של הנבחן.

במבחן הראשון נדרש הילד לספור מהר ככל האפשר, במשך 5 דקות, נקודות המפוזרות ללא סדר בתוך משבצות. מספר הנקודות אינו עולה על 20, כך שהמבחן אינו דורש רמה גבוהה של דיפרנציאציה שכלית או רמה גבוהה של ידיעות בחשבון. ואף על פי כן אין הישגיהם הממוצעים של ילדים מרוקאיים בניי 12—14 במבחן זה מגיעים אלא להישגיהם של ילדים אירופיים בני 8.

המבחן השני,  הוא בדרך כלל מורכב יותר ודורש התרכזות ממושכת יותר. הילד מתבקש לסדר בטור עולה סדרות של ספרות הנתונות באי סדר (כגון: 0, 5, 2, 8). תוצאותיהם של ילדים מרוקאיים מהמלאח שגילם הממוצע הוא 14, דומות לאלו של ילדים אירופיים בני 10 שנים. אין ספק כי כל אחד מן הגורמים שצויינו לעיל משפיע על הישגיהם הירודים של ילדים מצפון־אפריקה. חשיבותו של הגורם הלימודי בולטת בהשוואה שנערכה בין קבוצות בעלות עבר לימודי שונה: הישגיהם של ילדים שלמדו בבית ספר של האליאנס עולים על אלה של ילדים מבית־ספר של תלמוד־תורה באותה עיר. ואמנם ידוע כי צורת ההוראה ורמתה שונה מאוד בשני סוגי בתי־ספר אלה.

ילדים יהודיים מרוקאיים מסביבה אמידה יותר (שאינם מתושבי המלאח), שזכו בלימודים סדירים מן הטיפוס האירופי, השיגו תוצאות שוות לאלו של ילדים אירופיים.

מבחן זה נערך שנית לאחר חודש ימים בקבוצת ילדים קטנה במחנה המעבר בקמבוס שבדרום צרפת. הישגיהם של כל הילדים העידו על התקדמות. אפשר להניח כי לגבי ילדים מסויימים היתד, ההתקדמות קשורה בלימודים בהם השתתפו בינתיים.

מתוצאות אלו אנו למדים כי אין לצפות מילדים צפון־אפריקאיים בעלי עבר לימודי דל הישגים לימודיים השווים לאלו של ילדים אירופיים. הלימודים הסדירים ישפרו בהדרגה את יכולתם של ילדים אלה. אפשר למצוא בנקל תרגילים שיפתחו את כושר ההתרכזות השכלית. לשם כך אפשר לנצל תרגילים מכל מקצוע ומקצוע. למשל: תרגיל־כתיבה שבו נדרש הילד לתקן את השגיאות שבטקסט. תרגיל כזה ניתן לקבוצה, תוך ציון פרק הזמן הדרוש לסיומו? בקבוצה תיווצר רוח של תחרות. תרגיל דומה אפשר           לערוך בחשבון. תרגיל אחר — קריאה דוממת:      במשך זמן מוגבל (ההגבלה צריכה להיות מבוססת על רמת            הקריאה בכיתה) מתבקש הילד  לקרוא טכסט ואח״כ לספרו — דבר המצריך קריאה מרוכזת. אפשר לשלב פה גם תרגיל לשוני, כגון: סימון שמות־העצם, שמות־התואר או הפעלים בטכסט. אפשר לתת גם תרגילים קלים אך ממושכים יותר שיימשכו 10, 20 או 30 דקות, תוך שימוש בטכניקות של מבחנים מסויימים למטרות דידאקטיות. למשל: על הילד למחוק בטכסט את כל האותיות ״א״ או ״ב״, או את כל המלים בעלות מספר אותיות מסויים, או מספר מסויים של אותיות, או למחוק אות מסויימת תוך סימון אות אחרת! או עליו למחוק את כל המלים הכוללות הרכב מסויים של אותיות. האפשרויות כאן הן רבות מאוד.

בתרגילים מסוג זה הדרך הפשוטה ביותר להשיג את מלוא שיתוף הפעולה של הילד — אשר בלעדיה אין להם כל ערך — היא להסביר לו גלויות את מטרת התרגילים! למשל: ״לאמיתו של דבר, מה שאנו עומדים לעשות כעת איננו מענין כשלעצמו, אבל אנו רוצים לדעת אם אתם יכולים לעשות מאמץ שכלי גדול. גם בתחרות ריצה קורה דבר דומה! הריצה כשלעצמה אינה מעניינת, אך אנו רוצים לדעת באיזו מהירות נוכל לרוץ״.

לאחר ביצוע התרגיל יש לשתף אה הילדים בהערכת התוצאות — כנהוג לאחר תחרות ספורטיבית. אם נקבע לסירוגין סימנים במשך זמן ביצוע התרגיל, נוכל להראות כיצד שיפר ילד אחד את מהירות ביצועו, כיצד התעייף השני, כיצד נחפז השלישי יתר על המידה והירבה בשגיאות! כמו כן נוכל להציע צורה מסויימת של מהירות רצויה, שתשמש דוגמה בתרגיל הבא (יש כמובן להימנע מיצירת התרברבות בידיעות הלימודיות).

לשם אימון בעבודה אינטנסיבית קבועה, אפשר להשתמש בתרגילים גם בחומר מוחשי. אפשר להמציא בנקל תרגילי מיון מסובכים יותר ופחות.

כך יצליח המחנך הטוב, באמצעות תרגילים מיוחדים ובאמצעות חיי בית־ הספר בכלל, לפתח את כושר הריכוז השכלי אצל הילדים. עליו להקצות זמן מתאים לפעילויות אלה בכדי שתמלאנה את תפקידן, תפקיד של אימון פעיל, אך לא תהפכנה לאילוף שנכפה על הילד. מאידך גיסא, יתכן שלגבי ילדים שלא הורגלו בלימודי בית־ספר, מוטב להקציב במשך שעות הלימודים בכיתה הפסקות קצרות, אך תכופות, ולגוון ככל האפשר את ההוראה ע״י מעבר ממקצוע אחד למשנהו. הוכח כי שתי דרכים אלו מביאות לשיפור ההישגים. יתר על כן, יתכן כי דדך זו תקל על הילדים את ההסתגלות לחיי בית־ספר.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד– עמוד 101

כג. נהגו לאחוז את הארבע הציציות בקריאה שמע, בין אצבע לזרת, ויש שנהגו לאחוז שתים בלבד:

כד. נהגו להאריך בה׳ וד׳ של אחד, ונהגו להטות מעלה מטה ולארבע רוחות:

כה. נהגו לומר את הפסוק ״וחרה אף ה׳ ״ וכו׳ בלחש גמור, ויש נהגו להתחיל בלחש, כבר מהפסוק השמרו לכם וכו׳:

כו. נהגו שהחזן מסיים ״אני ה׳ אלקיכם״, והציבור עונים ״אמת״, ושב החזן ואומר ״ה׳ אלקיכם אמת״ ומיד אומר ויציב, כדי שלא יפסיק בין אמת ליציב, ויש שלא נהגו לענות ״אמת״:

כז. נהגו להתפלל עמידה ללא נענוע כלל, ויש נהגו להתנועע מעט: כה. נהגו להקפיד להתפלל תפלח העמידה, בלחש גמור:

כט. נהגו בנוסח אתה קדוש, להוסיף ״כי אל מלך גדול וקדוש אתה״, ויש שנהגו לדלגו:

הערות המחבר:

כג. כן כתב החיד״א בשיורי ברכה (סימן כ״ד) ומקורו מהאריז״ל, וראה בזה במנהגי החיד״א (.עמוד מ״ח), וכן מובא בנתיבי עם (עמוד מ״ג), והגר״ש משאש בהסכמתו למשנה ברורה איש מצליח כתב, שהמנהג לאחוז רק שתי ציציות, וכן מובא גם בנהגו העם (ציצית), וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (ציצית סמ״ב):

כד. כן מבואר בשו״ע(סימן ס״א ס״ו) ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(קריאת שמע) ובבן איש חי(ש״א פ^׳ וארא ס״ט וס״י), והזהיר שם שלא יתיז הדלת יותר מדאי עד שישמע דא. וראה בסידור עבודת ה׳(דיני ק״ש) בשם הרה״ג הנאמ״ן יצ״ו, ובענין הטיית הראש כן המנהג, והביאו בקיצור שו״ע הנ״ל (שם):

כה. כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד רכ״ט), ובספר נהגו העם כתב בשם שערי תפלה דלאו שפיר עבדי, ומשמע שם שעיקר הקפידה על החזן, וראה בזה גם בברית כהונה (מער׳ ו׳) ובבן איש חי(ש״א פ׳ וארא הי״ב):

כו. כן המנהג, וכמבואר בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן ע״ה), ובספר יפה שעה (סימן ה׳), וכן כתב בכה״ח (סימן ס״א סקי״ב), ובספר נר לעזרא (סימן י״ב) האריך בזה, ומסקנתו שכן הלכה ומנהג ואין לשנות, וענין הסמיכות בין אמת ליציב כן מובא בסדורים ישנים, וראה בזה בשערי תפלה (עמוד ק״ל), ומ״מ יש שלא נהגו לענות אמת:

כז. כן כתב החיד״א, והביאו בנר לעזרא (סימן ז׳) וכן כתב בכה״ח (סימן מ״ח ס״א), ומקורו על פי הסוד, ובספר שערי תפלה (דף ע׳) אסף רבים מגדולי הפוס׳ הסוברים כך, ומאידך בספר נהגו העם בשם לפי ספרי(אות קי״ג) כתב שהמנהג לנענע גוף בתפלה, וראה שם שהביא מקור לדבר עיי״ש, ובאמת הרמ״א (סימן מ״ח ס״א) קרא למתנענעים מדקדקים עיי״ש:

כח. כן כתב בספר לפי ספרי(אות ת׳), לרבי רחמים אדני ז״ל, ובמנהגי החיד״א (עמוד מ״ט), ובלקט הקציר (ס״ו סקל״ג), ובספר נתיבי עם (עמוד ס״ט) וראה בכה״ח (,סימן ק״א סק״ח):

כט. כן הנוסח בסידורים ישנים, אלא שבקשר גודל מבואר שאין לאומרו, וכן מובא בנתיבי עם שבירושלים אין נוהגים לאומרו:

ל. נהגו בנוסח אתה חונן, לומר: וחננו מאתך ״דעה בינה והשכל״, ויש נהגו כנוסח: וחננו מאתך ״חכמה בינה ודעת״:

לא. נהגו בנוסח למלשינים: ״למלשינים ולמינים״ וכו', ומסיימים: ומכניע ״מינים״, ויש נהגו בנוסח: ״למינים ולמלשינים״, ויש מסיימים: ומכניע ״זדים״:

לב. נהגו שהחזן אומר ״ה׳ שפתי תפתח״ בלחש, ויש נהגו לאומרו בקול רם:

לג. נהגו כשהחזן אומר ״אלהי אברהם״ וכו', הציבור אומרים ״עליהם השלום״:

לד. נהגו כשהחזן אומר ״משיב הרוח״ או ״מוריד הטל״, הציבור אומרים ״לברכה״:

לה. נהגו כשהחזן אומר ״ומצמיח ישועה״, הציבור אומרים ״בקרוב״, וכן נהגו לסייע לחזן בקטעים שונים:

לו. נהגו לומר ״נקדישך ונעריצך״ יחד עם החזן, וכן נהגו לומר את כל קטעי הקדושה, החזן והציבור, ויש נהגו שרק החזן אומר ״נקדישך ונעריצך״:

לז. נהגו לעמוד בקדושה, עד סוף ברכת אתה קדוש:

ל. בספר נהגו העם (תפלה') כתב שהמנהג לומר ״חכמה בינה ודעת׳" אלא שבסידורים ישנים כתוב הנוסח ״דעה בינה והשכל״, וגם בנוסחאות שבסידורי אשכנזים יש שניהם, וראה בזה בנתיבי עם (עמוד ע״א), ובספר שערי תפלה (קל״ה):

לא. הנה החיד״א בקשר גודל כתב שקבלנו לחתום ״מינים״, ואף שבשלמי ציבור לא רצה בזה, וע״פ המקובלים צ״ל ״זדים״, אני בעוניי איני זז ממנהגי עיי״ש, ומ״מ הנוסח בסידורים ישנים ״מינים״ ובסוגריים ״זדים״, וראה בזה באוצר פסקי הסידור!עמוד רס״ט) ובמנהגי החיד״א !עמוד ס׳) ובנהגו העם !תפלה) ותחלת הברכה ״למלשינים״ וכמובא בסידורים ישנים:

לב. כן המנהג וכמובא בספר ויאמר יצחק (ליקוטים תפלה סימן י״ג), וכן כתב מגן אברהם !.סימן קי״א סק״ד) בשם האריז״ל, וכן מובא בשו״ע הרב (שם ס״ג), וראה בשערי תפלה (.עמוד קל״ג) בזה, וראה בכה״ח (.שם סק״י) שדחה דבריו, וראה באורך בילקוט״י ח״א (.עמוד רע״ח):

לג. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל כי זכות אבות לא תמה. והם מרבים שלום בעולם. ומשום כך אנו משיבים להם כגמולם ״עליהם השלום״, וכך נוהגים בעל ישראל ועל רבנן. והכל ע״ד הפסוק זכר צדיק לברכה:

לד. כן הביא בספר נהגו העם (תפלה), וכן מנהגי יהודי תוניס ולוב וכמובא בספר גאולי כהונה (מער­' ח') והטעם שלא יהיו גשמי זעף ורוחות רעות, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה

לה. כן המנהג פשוט, וזה מחשיבותם של הדברים, וראה מה שכתבנו בזה לעיל בקדיש (.סעי״א):

לו. כן מובא בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו  (תפלה סקט״ו), והוא ע״פ האריז״ל וכמבואר בכה ״ח(.סימן קכ״ה סק״ב), דלא כפסק מרן שם, וראה בזה באורך בספר נר לעזרא  (סימן י״ט) ובבן איש חי(.פ׳ תרומה), וי״א שנקדישך נאמר ע״י החזן בלבד, וראה בהקדמת מהר״ש משאש לסידור עוד אבינו חי::

לז. כן המנהג פשוט, וראה בזה במשנה ברורה (או״ח סימן קכ״ה סק״ט), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(דיני הקדושה עמוד קט״ו):

לח. נהגו כשהחזן אומר אתה קדוש, הציבור עומד ושותק, ואין עונים ״אמת״ כמנהג איזה עדות:

לט. נהגו כשהחזן אומר ״בשובך לציון ברחמים״, אומרים הציבור ״כמאז״ כקול רם:

מ. נהגו כשהחזן אומר ״וכל החיים יורוך סלה״, אומרים הציבור ״ברוך חי העולמים״:

מא. נהגו הכהנים לעמוד ברצה לנטילת ידים, ויש נהגו להקל בנטילה זו, וסמכו על נטילת ידים דשחרית:

מב. יש נהגו לשים מי ורדים במים לצורך נטילת ידים של כהנים, ובפרט בחגים:

מג. נהגו לעמוד כולם בדומיה בשעת ברכת כהנים, כל אחד במקומו, ואין מנהג לכסות הבנים בטלית:

מד. נהגו באמירת פסוקים מיוחדים בשעת ברכת כהנים (הלא הם בסידורים), ויש נהגו לאומרם רק בימים נוראים, ויש שנמנעו לאומרם:

מה. נהגו כשהחזן אומר ״כהנים״, הציבור אומרים ״עם קדושיך״:

לח. כן המנהג פשוט, והטעם י״ל שהרי אנו אומרים אמן בסופו, שפי׳ אמת, והוא שב על הכל:

לט. כן המנהג פשוט, וי״ל הטעם לזה, שאנו מבקשים שהגאולה העתידה תהיה כימי צאת אבותינו ממצרים, שהיה ברחמים גדולים, למען שמו באהבה:

מ. כן המנהג פשוט, וי״ל שהוא כהודאה מיידית על הדברים, שנאמרו מפי החזן, בבחי׳ ודבר בעתו מה טוב, ובפרט שבזה יש רמז לארבעה שחייבים להודות כידוע:

מא. הנה על פי המבואר בשו״ע (סימן קכ״ח ס״ו), נטילה זו חובה, ואעפ״ב כתב בספר נהגו העם (נשיאות כפים), ע״פ תשובת הרמב״ם, שרק ביום כיפור נהגו סלסול בעצמם, ואלו בשאר ימות השנה סמכו על נטילת ידים דשחרית, וכן מבואר בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ז), וראה בזה בכה״ח (שם סקל״ה), ובנתיבי עם (עמוד ע״ו), ובספר לפי ספרי (אות נ׳ סימן קי״ג):

מב. כן נהגו רבים, והביאו בספר לקט הקמח (הל' יו״ט אות ת׳) ובספר מים חיים (הל׳ יו״ט), ומשמע שכן היה המנהג כל השנה, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים ודיני עמידה ס״ט):

מג. הנה בשו״ע (סימן קכ״ח) מבואר שבשעה שהכהנים מברכים את העם אין להסיח דעת, ובכה״ח שם (,סקמ״ב) הביא שבארצות אשכנז נהגו לכסות את פניהם, וסיים שכן ראוי לנהוג, ואולי מזה צמח המנהג, אלא שאין מנהג זה אצלנו:

מד. בן המנהג והביאו בספר נר לעזרא (עמוד רנ״א), ושאין בזה חשש הפסק ורק יזהרו לאומרם בשעה שהחזן מנגן, וראה ביחוה דעת (ח״ה סימן ט״ו), ובספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קי״ט) החמיר בדבר:

מה. כן המנהג והביאו בנהגו העם (שונות) וראה בכה״ח (סימן קכ״ו סקי״ד), ויתכן שזה טעם המנהג:

נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה-עמ' 45

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה

פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב….

שלהי חודש אייר שנת תש״ח (יוני 1948). הימים הם ימי שמחה לישראל בכל התפוצות, כשלפני פחות מחודש הוקמה מדינת ישראל, עם ישראל נוטש את הגלות מאחוריו ושם פעמיו אל עבר הארץ המובטחת – הארץ שזכינו לשוב אליה לאחר אלפיים שנות גלות.

על אף שרוב אומות העולם הצביעו באו׳׳ם בעד הקמת מדינת ישראל, עדיץ ברוב ככל מדינות ערב לא היו מוכנים כלל להשלים עם שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך, רובם סגרו את שעריהם בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה, ובמקומות לא מעטים אף נערכו פוגרומים ביהודים וברכושם. אחד מהפרעות הינו ׳פרעות אוז׳דה וג׳ראדה', מן הפוגרומים הפחות ידועים בתולדות עם ישראל ובקרב יהודי מרוקו. עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב.

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב

מאז ומתמיד היו מעת לעת התנכלויות של המוסלמים במרוקו לשכניהם היהודים, אלא שיחסם העוין החריף יותר בעת שנודע להם שאיפתם של עם ישראל להקים בית יהודי בארץ ישראל. יהודים רבים ממרוקו ביקשו להגשים חלום ולעלות אל ארץ ישראל.

העיר אוז'דה הייתה מוקד מעבר ממרוקו לאלג׳יריה עבור מאות יהודים בדרך לארץ, בהיותה בגבול הסמוך לאלג׳יריה. יהודים שרצו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה־20, לא היה בידם את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, הייתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוז׳דה. עשרות עולים בשנים אלו התרכזו ונפגשו באוז׳דה עם שליחים סמויים שסייעו להם להבריח את הגבול.

מלבד זאת, הרי שאזור זה נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו. בשלב מסוים התגלו בו מכרות פחם, מה שהביא באותן שנים לנהירה של אנשים דלים, רובם המכריע ברברים מוסלמים, שקיוו להרוויח שם מעט פרוטות. ביניהם היו לא מעט יהודים שהעתיקו את מקום מושבם לאזור זה כדי להציע את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור זה. כך לדוגמא הכפר ג׳ראדה, השוכן במרחק של כחמישים קילומטר מהעיר אוז׳דה, בשל התפתחותו הכלכלית החל למשוך בהדרגה יהודים רבים מאוזידה, עד שאף הקימו שם בית כנסת, ומינו לרב הקהילה את רבי משה הכהן סקאלי, שהעתיק לשם את מקום מושבו מדבדו עיר הכהנים. הקהילה בעת ההיא בג'ראדה מנתה כמאה וחמישים יהודים.

היהודים בג'ראדה היו סוחרים או בעלי מקצוע, כך שמצבם הכלכלי היה סביר. זאת לעומת הפועלים המוסלמים במכרות הפחם, שהשתכרו בקושי ממלאכתם. חיי היהודים התנהלו בנחת ובשלווה, כל זאת בלי להעלות על הדעת כי זהו השקט שלפני הסערה הגדולה שעתידה לבוא עליהם.

יום שני כ״ט באייר תש׳׳ח (7 ביוני 1948). השעה 9:30 בבוקר. אספסוף חמוש בגרזנים ובסכינים נהרו לשכונת היהודים ׳שוק אל יהוד׳ באוז׳דה, לאחר שנפוצה שמועת זדון ועלילת דם כי יהודי רצח מוסלמי. בפוגרום זה נרצחו חמישה אנשים, מתוכם ארבעה יהודים וצרפתי אחד. עשרות נפצעו בפוגרום זה, וחנויות ובתים רבים נבזזו ורוקנו כליל.

שוטרים וחיילים צרפתיים שהוזעקו למקום השתלטו על המצב, ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוז׳דה. אלא שאירוע זה רק נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג׳ראדה, ומשהגיעו – הפיצו שמועות על יהודי שרצח מוסלמי ושהרסו היהודים את גג מגדל המסגד הגדול באוז׳דה.. הפורענות לא איחרה לבוא. טבח נורא שביצעו חיות הטרף בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל ועובדי כפיים. ללא כל אבחנה ורחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחתו של רבי משה הכהן סקאלי, רב הקהילה, נרצחו יחד עימו ונשחטו על קידוש ה׳. חמשת ילדיו, מבן שמונה חודשים ועד בן שלש עשרה נספו בפרעות אלו. 37 יהודים קיפחו את חייהם באירוע זה, מחציתם נשים וילדים, ועוד עשרות רבות של פצועים בגופם ובנפשם.

רבי דוד אמסללם זצ״ל, בקינה שכתב לזכר הנספים, תיאר את רגעיו האחרונים של רב הקהילה רבי משה הכהן הי״ד. הפורעים פרצו אל ביתו בעת שישבו אצלו כמה מבני הקהילה להיוועץ ברבם. בני הקהילה ובני משפחתו של הרב נחרדו עד עמקי נשמתם מפחד הפורעים, והבינו כי אלו רגעיהם האחרונים. הפורעים קראו לעברם כי יכולים הם להמיר את דתם לדת האסלאם ובכך יצילו את חייהם, אך רבי משה הכהן שנותר בשלוותו, קרא לבני הבית כי לא יאמינו לכך, ואותם צמאי דם ישחטום גם אם ימירו את דתם, ומוטב שימסרו עצמם על קידוש השם ביהדותם, ויקבלו עליהם גזירת האל באהבה.

הפורעים החלו לרצוח את בני הקהילה שהיו עמו, ולאחר מכן רצחו את אמו, אל מול עיניו המשתאות. מיד הניח רבי משה הכהן את ידו הטהורה על עיניו, קרא ׳שמע ישראל׳ במהרה וקיבל עליו את הדין באהבה. הפורעים המשיכו ורצחו את ילדיו האהובים ואת אשתו אל מול עיניו, ופנו אליו בשנית אם מוכן הוא להמיר את דתו. השיבם רבי משה כי אינו מקבל את הצעתם, שחיי העולם הזה דומים לרוח, ומקבל עליו דין שמים באהבה. מששמעו הפורעים את סירובו, התנפלו עליו ורצחוהו נפש.

במותו זכה לקדש שם שמים, כרבי עקיבא בשעתו שגזרו הרומאים את דינו למיתה על כך שלימד תורה ברבים, ובעת שסרקו את בשרו במסרקות ברזל קיבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, והאריך ב׳אחד׳ עד שיצאה נשמתו(מסכת ברכות דף סא עייב).

אחד הניצולים, ליאון יהודה טובול, עד ראייה לפוגרום, שחווה על בשרו את המאורעות. יהודה נולד בשנת 1928 בעיירה מרטימפריי הסמוכה לאזור הספרדי שבמרוקו, בקרבת העיר אוז׳דה. בהעתו כבן 15, למד סנדלרות אצל אחיו הגדול שמעיה. מספר שנים לאחר מכן, כשגילו את מכרות הפחם בכפר ג'ראדה, העתיק שמעיה את מקום מגוריו לשם יחד עם רעייתו ושלשת ילדיו, שם שכר חנות במרכז המסחרי ופתח סנדלרייה לטובת הפועלים הרבים שעבדו במכרות. יהודה הצטרף אל אחיו במעברו לג'ראדה, ויחד היו עוסקים במלאכת הסנדלרות. העבודה הייתה רבה מאוד.

המצב השתנה כרעם ביום בהיר באותו יום שני. היה זה ערב ראש חודש סיוון, החודש בו בחר בנו הקדוש ברוך הוא להיות לו לעם, ובו זכינו לקבל את התורה. אוטובוס שעצר במרכז הכפר ג׳ראדה, מתוכו ירדו אותם בני עוולה צמאי דם, חלקם אף היו פועלי מכרות הפחם, בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם.

שמעיה אחיו, יצא מהסנדלרייה בשעה שש בערב, ושם פעמיו אל ביתו. בדרכו נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בכלי הטבח שבידיהם. בניסיון להציל את חייו, הסתער עליהם והדף אותם בידיים חשופות, ומיד נס על נפשו אל עבר הסנדלרייה כדי להציל את בנו עמרם בן ה־12, את אחיו יהודה ואת שלושת הפועלים היהודים שעבדו עמו. אולם הפורעים רדפו אחריו, ובפתח הסנדלרייה היכו בראשו מכת מוות בגרזן. שמעיה נרצח ונפל שדוד בפתח חנותו, בטרם הספיק להציל את יקיריו.

יהודה שנשאר בחנות יחד עם עמרם בנו של שמעיה, ועם שלושת היהודים הנוספים, לא ידעו את אשר מתחולל בחוץ. רק כששמעו את ההמולה וקריאותיו של שמעיה לעזרה, הבינו כי פקד אותם הרעה. יחד עמהם היה מסיה גודן, צרפתי נוצרי, ממנהלי מכרות הפחם, שבא לרכוש סנדלים.

לפתע נשמע ניפוץ זגוגית. הפורעים פרצו אל תוך הסנדלרייה בצרחות, ושברו ובזזו את הסחורה. מסיה גודן שחשש לחייו, קרא לעברם כי אינו יהודי. אלא שקריאותיו לא סייעו לו, מאחר וחלק מן הפורעים היו פועלים במכרות, וחששו שילשין עליהם וימסרם ביד השלטון הצרפתי, לכך התנפלו עליו ורצחוהו במכות גרזן.

כששמעו יהודה ועמרם את הצווחות, עלו והסתתרו בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לעורות ולחומר^, גלם שמהם יצרו. את הנעליים. הפורעים לא ידעו כי בקומה השנייה מסתתרים יהודים, ומיד כשסיימו להשחית את החנות כולה, בזזו את הכסף שהיה בקופה ונטשו את המקום. אך יהודה ועמרם לקו בחרדה, והמשיכו לשבת בשקט במקום המסתור, מבלי לדעת מה עליהם לעשות.

לא עבר זמן רב, ומתוך הדממה פרצה קבוצת פורעים נוספת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את מקום מחבואם של יהודה ועמרם. כשראו אותם הפורעים החלו לצווח: "אל יהוד הנה, אל יהוד הנה״ (הנה יהודים, הנה יהודים). יהודה ניסה לגונן על עמרם הנער, אך הפורעים חטפוהו בכוח מתוך ידיו, והחלו לגרור אותו במדרגות היורדות לחנות. תוך כדי הירידה בגרם המדרגות, בעטו הפורעים בעמרם, דרכו עליו והיכוהו, עד שכתוצאה מכך כוחותיו לא עמדו לו במותניו ונספה אף הוא. ׳נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן׳.

בתוך כל הרעש והמהומה, הודות לחושך ששרר בחוץ, הצליח יהודה להימלט מציפורניהם של הפורעים, כל עוד נפשו בו. כשהוא פצוע ופגוע מסכינים שדקרו הפורעים באפו ובגרונו, החל לנוס על נפשו, אך הרעה טרם שכחה. בעודו נמלט על נפשו, תפסוהו פורעים נוספים והחלו להפלות בו את מכותיהם. יהודה איבד את ההכרה, והפורעים שיערו כי מת הוא והמשיכו בדרכם.

כך נשאר יהודה לשכב על אדמת הרחוב, אך לא לזמן רב. לפתע קיבל מכה חזקה מאוד בראשו, ממנה התעורר ושב להכרה, וכתוצאה ממכה זו נותרה נפיחות במצחו שגרמה לכאבים עזים בשלושת החודשים הבאים. משהתעורר, החל לנוס ולברוח מאזור הפרעות. במנוסתו מצא מאפייה פתוחה, לא הרחק מהסנדלרייה בה עבד, נכנס אליה ויצא מהיציאה האחורית. שם במגרש החניה של המאפייה, הגיע טנדר עמוס בירקות, כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר המוסלמי שהכירו, נחרד לראותו פגוע ופצוע, ופחד לסייע לו מחשש לחייו שלא ימצאו הפורעים כי סייע ליהודי, אך מיד שם פעמיו אל תחנת המשטרה הצרפתית להודיע על מצבו של יהודה וששוהה הוא ליד הטנדר.

יהודה חשש מאוד לחייו שמא ימצאוהו הפורעים, ולמרות חולשתו כשידו הימנית בלבד מתפקדת, עלה אל הטנדר והתחבא בין ארגזי הירקות. במקום מחבואו נטל ארגז מלא עגבניות ורוקן את תכולתו עליו, תוך שהארגז משמש לו ככיסוי שלא יגלוהו. כעבור זמן מה שמע צעקות, ומתוך הצעקות קוראים לו בשמו: "ליאון! ליאון". היה זה שוטר שהוזעק למקום על ידי נהג הטנדר.

השוטר הציץ אל תוך הטנדר, והבחין בתזוזה בין העגבניות. הוא זיהה את יהודה והרגיעו לבל יחשוש, נטלו על כתפיו אל תחנת המשטרה, שם מצאו יהודים רבים מקום מחסה מפני הפורעים. כעבור זמן מה נלקח אל המרפאה המקומית, לקבל עזרה ראשונה, אך המראות היו קשות מנשוא: גופות חללים רבים היו מוטלים על הרצפה, ביניהם זיהה את אחיו שהשיב את נשמתו לבוראו. רצפת המרפאה הייתה מלאה בדם.

מהמרפאה בג׳ראדה הועבר יהודה יחד עם פצועים נוספים אל בית החולים באוז'דה, שם שהה כחודשיים עד להחלמתו, אך נפשו נותרה פגועה. בבית החולים באוז׳דה התבשר מרה גם על אחיינו עמרם שנספה, וכן על רבם האהוב רבי משה הכהן שנספה אף הוא יחד עם בני משפחתו.

יהודה עלה לארץ ישראל, וגם לאחר שנים רבות כששב לבקר במרוקו יחד עם רעייתו, חש תחושת ניצחון על כי הפורעים לא השיגו את זממם והוא נותר בחיים, ועתה הוא בא לבקר לאחר שזכה לעלות אל ארץ אבותיו. במסגרת הביקור שב אל אוז׳דה, אך לא היה מסוגל לבקר בג׳ראדה, ליבו לא נתן לו לנסוע את שישים הקילומטרים כדי לשוב אל גיא ההריגה של 37 יהודים שנספו רק בגלל שיהודים הם.

עדת ראייה נוספת שחוותה עם בני משפחתה את הפרעות האיומות, היא גב׳ חוה בן־גיגי. לימים תספר על חמיה יצחק בן־גיגי, שהייתה לו חנות בבעלותו, בסמיכות לחנויות המוסלמים המקומיים. ביום הפרעות, הגיע לחנותו שכנו המוסלמי, העניק לו את גלימתו ואמר לו: ״הי לך. תלבש את גלימתי ותחבוש את התרבוש האדום שלי, כך שלא יזהו הפורעים כי יהודי אתה. בכך אציל אותך, כתגמול חסד על כל אשר אתה עושה עמי".

היהודי מיהר לסגור את חנותו ונס על נפשו. הפורעים דלקו אחריו, וכשתפסו אותו, הכו אותו בגרזן מכות רבות בראשו. כשהוא במצב אנוש, פונה על ידי המשטרה הצרפתית לבית החולים המקומי. כשוך הפרעות, הלכו אחיו לחפש אחריו בבתי החולים, אך לא מצאו אותו. נאמר להם על ידי צוות הרפואה, כי יסורו לחדר המתים, אולי ימצאוהו שם.

אחד מאחיו נכנס אל חדר המתים, ונגלה לעיניו מחזה מחריד שלא שיער בנפשו: חללים יהודים שכבו בחדר, האחד לצד רעהו, כשסימני המכות ניכרים היטב על פניהם, מוטלים בתוך שלוליות של דם. מחזה זה, כמו נם הריח הנורא, לא ישכח לעולם. הוא אזר אומץ בנפשו והחל לעבור בין הסתים כדי לזהות את אחיו. לפתע ראה את אחיו, שוכב כאחד המתים, אך הוא בהכרה. מיד הזעיק את הצוות הרפואי, שחשבו בתחילה כי מת הוא ולכך העבירוהו לחדר המתים.

חייו ניצלו, ולאחר תקופת שיקום ארוכה הבריא. אז גם התברר, כי שכנו המוסלמי שהעניק לו את גלימתו כדי להצילו, הלך הוא בעצמו להזעיק את הפורעים, ואמר להם כי יש יהודי שנס מן האזור לאחר שנעל את חנותו, וניתן יהיה לזהותו על ידי הלבוש והתרבוש…

כעבור זמן מה עלה לארץ והקים משפחה לתפארת, ובכך נקם את נקמתו האישית בפורעים שביקשו ליטול את נפשו.

כשוך הפרעות הושב הסדר על כנו, בתום השוד והביזה שנמשכו מספר ימים. ביום שישי ד’ בסימן תש״ח (11 ביוני 1948), ערב שבת קודש וערב חג מתן תורתנו, הובאו אל בית העלמין באוז'דה ארונות הנספים בפרעות. תוך כדי ההלוויה התווסף ארון נוסף של ילד פצוע אנוש מהפרעות, שנפטר מפצעיו בערב שקודם לכן בבית החולים.

מסע ההלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, לעבר רחבת בית העלמין. קהל רב המתין בבית העלמין לארונות הנספים, והשתתפו בו אף ראש העיר אחידה, וכן הנציב העליון של צרפת במרוקו.

גם הפאשה, הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, השתתף במסע ההלוויה ואף נאם. בנאומו הביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, וציין כי מקווה הוא שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים התרשמו מהדברים האמיצים והתקיפים שנאם הפאשה. אלא שעל כך שילם מחיר כבד: ממסע ההלוויה המשיך בדרכו לתפילה במסגד הגדול לתפילת הצהריים, שם בעת כריעתו בתפילה נדקר בצווארו על ידי בן עוולה, והובל לבית החולים במצב קשה. הדוקר נפל בידיהם הזועמות של המון המתפללים שהפלו בו את מכותיהם.

לאחר הפאשה, עמד לנאום נשיא הקהילה היהודית, אך לא הצליח לנאום מחמת הבכי הרב שאחז בו. את הנאום המשיך מזכיר הקהילה. הרגע המחריד הגיע כשקראו את שמותם וגילם של הנספים, לפי משפחה. גם הקראת שם רבה של ג׳ראדה רבי משה הכהן, בן שלשים וחמש במותו, ושל אשתו וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות.

בימים שלאחר מכן, יהודי אוז'דה נרתמו בכל ליבם לסייע לאחיהם ניצולי הטבח מג׳ראדה. הניצולים נשבעו לבל ישובו לג׳ראדה, אך העתיד לוט בערפל: מה יהא בגורלה של אותה אשה שראתה את בעלה וילדיה נרצחים מול עיניה והיא נותרה גלמודה. ומה יהא עם הילד החמוד שלא מפסיק למרר בבכי בגעגועיו לאביו, לאמו ולאחותו שנרצחו בטבח. בית הספר המקומי הפך למחנה פליטים של ניצולי הטבח, לגטו קטן של בכי ודאגה.

הדי האירוע נמצאו בכמה מספרי חכמי מרוקו בתקופה ההיא. כך לדוגמה מצינו בשו״ת ׳מעלות לשלמה׳(חושן משפט, יח), לרבי שלמה הכהן צבאן, שגם נוכח היה בסיום התקרית, שפתח את תשובתו בתיאור קצר: "בזמן אחד התנפלו הגויים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג׳ראדה), והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם, ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו״.

ניצול נוסף מהטבח באוז׳דה, רבי דוד אמסללם זצ״ל, שבנס ניצל מן התופת עם בני משפחתו מאחר ולא שהו באותה העת בביתם, אך הפורעים בזזו את כל הבית והותירו הרס רב. באורח פלא לא נגעו בספרי הקודש ובכתבי היד שהיו שם. לזכר האירוע כתב רבי דוד קינה בשפה הערבית, אותה פתח במילים: ׳אתחיל לכתוב קצות וקינות על רוב הצרות אשר עברו בכל הקהילות, וכל עיניים יזילו דמעות, ובכל בית היו צעקות, ה׳ אלהינו יגאלנו מן הגלות, ותהיה את אחריתנו שמחות בזכות בורא העולמות׳.

מבין מילותיו ניתן ללמוד על עוצמת הפוגרום שחוו. להלן נעתיק מעט ממילות הקינות שכתב, ותורגמו על ידי ידידנו רבי אליהו מרציאנו הי״ו:

שמעו אתם בני הקהל, מה אמור לסבול בן אנוש, הכל רשום בפנקס, אצל אדון העולמים. שונאים אותנו מעידן ועידנים, כל יהודי באשר הוא שם, והורגים בנו בכל דרך ושעל, ה׳ ישפוט  האשמים. רצוני לספר במילים, מה עבר על עיר אוז׳דה, על כך נבכה תמיד, ולא נהיה בשמחה.

יום שני בבוקר, יום לא של מזל, נשדדו הבתים ונכרתו החיים, והרס לכל אדם. התנפלו ושדדו בתי מגורים, ולא הותירו מאומה, כסף וזהב נבזזו, ובעליהן נמלטים. שברו דלתות ונכנסו, וטוב הבתים העלימו, ובעלי הבית מבוהלים, והשאירו בתים מרוקנים. והחנויות, עם סחורות ורכוש, שברו דלתות ומנעולים, את הכל הוריקו עד הסוף, ועזבו החנויות ריקות.

וכמה בני אדם מתו, צעקו ולא נושעו, כל אחד ספג מכתו, והאנשים מבוהלים. מיתה משונה גזרו עליהם, ולא ריחמו עליהם, בסכינים שחטום, ועל האדמה נשארו עזובים. עוד אנחנו שומעים את צרת אחידה, וכבר הגיעו לאוזננו חדשות ג׳ראדה, כי היו מצוידים בכלים, כי התכוונו לבצע בגידה.

כאשר האויב סיים באוז׳דה, התארגנו ועלו על רכבים, ובמים מזון ומסכות, הצטיידו לדרכם ונסעו. באו לג׳ראדה בלילה, והיהודים שם מעט מן המעט, העיר הומה ורעשה, והיהודים מסכנים מבוהלים. התנפלו עליהם בבתים, והרגום כדרך הכופרים, וגם הילדים הקטנים, נשחטו אחד אחד.

את קינתו מסיים רבי דוד אמסללם בבשורת הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ הקודש, אליה ישובו אחרי אלפיים שנות גלות:

נעלה לארץ השלום, ובידינו יהיו מלכות ושלטון, ונרים על ראשינו הדגל, והאויבים משתוממים. נשוב למדינתנו, ונחיה בה בשלווה ובבטחה, ומלך משיח בן דוד מושל בנו, ונהיה רק שמחים.

ראוי פוגרום זה להיזכר בתולדות עם ישראל, שעד כה כמעט ולא נעשה יד ושם לאותם קדושים שנספו, ובראשם רבי משה סקאלי הי״ד שנספה הוא ובני ביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. ייזכר לטוב ידידי רבי אליהו מרציאנו הי״ו, שישב על המדוכה למצוא ולאסוף את מעשה הפוגרום, וכן נפגש ושוחח עם ניצולי הפוגרום – אודים מוצלים מאש, והעלה את הכל בספרו יעדים והדים לפרעות אחידה וג׳ראדה׳, שעל ספרו זה נסמכתי בכתיבת פרק זה. והי הטוב יאמר לצרותינו די.

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עמוד 287

שלמה דשן

האנתרופולוגים וחקר התרבויות של עדות המזרח

המאמר פורסם באביב תשל"ט-1979

לזכר חוקר הגרוזים ד״ר יצחק עילם (תרצ״ו—ת צ״ח)

בעקבות המכשולים שמדיניות ״כור ההיתוך׳ הולידה בתקופת העלייה ההמונית, לאחר קום המדינה, מקובלת עתה הדעה שהעיסוק בתרבויות עדות המזרח הוא בעל חשיבות. רבים סבורים כי הזהות האישית והכבוד העצמי הפגועים של חלק מבני הדור השני של יוצאי ארצות־המזרח עשויים לבוא על תיקונם, בין השאר, על־ידי יתר חשיפה למורשותיהם היהודיות המיוחדות. יתר על כן, העיון בתרבויות יהודי־המזרח חשוב לא רק לבני עדות־המזרח עצמם אלא גם לצאצאים של יוצאי־אירופה. יתר ידיעה מונע פיתוח משפטים קדומים ועשוי להוליך ליתר הבנה וסובלנות. הכרת הייחוד שביהדות־ המזרח גם עשויה להיות חוויה מעשירה ומשחררת ליוצאי־אירופה, ותעמידם על רב־הגוניות של התרבות והחברה היהודית. אך הכרה זו בחשיבות חקר תרבויות עדות־המזרח היא חדשה למדי! התחום משך מעט חוקרים עד עתה, ולכן גם סיכום ידיעותינו צנוע באופן יחסי למצב הידע בתחומים אחרים.

בין אלה שהתאמצו באופן מיוחד בחקר התרבויות של עדות־המזרח ניכרים אנתרופולוגים ומדעני־חברה הקרובים להם, סוציולוגים והיסטוריונים חברתיים. עניינם של אנתרופולוגים בחקר תרבויות עדות־המזרח מתנהל בשני מסלולים, עכשווי והיסטורי. נפתח במסלול ההיסטורי. קיים עניין בחשיפת העבר הקרוב המיידי של יוצאי ארצות־המזרח ערב העליות לארץ. רבים רגילים לראות במוצא המיידי של בני עדות־המזרח אך את דעיכת תרבות האיסלאם הקלאסי, גסיסת האימפריה העותמנית והשפעות שליליות של האימפריאליזם בדמות תרבות לבאנטינית. לכן נתפס העבר הקרוב של בני עדות־המזרח על־ידי הדיוטות רבים במסגרת מכלילה של שקיעה ודעיכה. מדעני חברה בעלי אוריינטציה היסטורית והיסטוריונים דוחים הכללה פשטנית זו. הם עוסקים בבירור טיב התרבות והחברה היהודיות שהתקיימו במציאות הכללית הזאת. הם מבקשים לחשוף את הפעילות היהודית בתחומי חיים מרכזיים, כגון הכלכלה, הפוליטיקה הקהילתית, חיי הדת, התרבות והחינוך, וטיב המשפחה וקשרי השארות. כן עוסקים הם בבירור סוגיות ספציפיות, שהן תולדה של בעיות חיינו כיום, כגון טיב היחסים בין יהודים למוסלמים בעבר הקרוב.

מאזן הידע ההיסטורי שלנו על אודות חיי החברה בארצות־המזרח בעבר הקרוב מצומצם למדי, ביחס לקהילות כמה אזורים, בפרט קהילות פרס ועדת ״בני ישראל״ שבאיזור בומבאי בהודו, יש לנו התחלות טובות בעבודות של מנדלבאום (1975 ועוד), לוב (1976, 1977, 1978), שטריצובר (1959 ועוד) ופטאי (תש״ו). כמו כן מצויות עבודות היסטוריות רבות מאת ולטר פישל. נראה לי, שחומר המקורות ההיסטוריים שלרשותנו על קהילות אלה, וכן האפשרויות לעבודות־השדה בפרס ובהודו בעתיד הקרוב, דלות למדי. לכן ספק אם סביר לצפות להתקדמויות מרשימות בשדות אלה בקרוב. לגבי קבוצת אזורים אחרת, תימן, כורדיסטאן וטריפוליטאניה, מצב המחקר שונה. לרשותנו מקורות בכמות גדולה יותר, וכן מחקרים פרי העבודה של כמה דורות של חוקרים. בין ההישגים הבולטים, בחקר עדות־המזרח בכלל, יש לציין את העבודות על תימן מאת ש״ד גויטיין (תשי״א, תשי״ג, 1955 ועוד), ואת העבודות של א׳ בראואר על כורדיסטאן (תש״ח) וכן על תימן.

גם העבודות של ד׳ פייטלסון (1959), של חוקרי הספרות וההיסטוריה י׳ רצהבי וי׳ טובי ושל חוקר הפולקלור דב נוי הן חשובות; לעבודות האחרון גם משקל במחקר על קהילות צפון־אפריקה. כיוצא בכך הוא המצב בחקר קהילות טריפוליטאניה, שהוארו על־ידי הרוי גולדברג בשורה ארוכה של עבודות (תשל״ב, 1974, 1977 ועוד), ולאחרונה גם פירסם תעודה היסטורית חשובה (תשל״ט). קהילות איזור הסהר הפורה וכן מצרים, תורכיה והבאלקאנים מהווים שוב קבוצה לעצמם מבחינת המצאי והפוטנציאל המחקרי. קיימות אמנם עבודות של זנר (1968 ועוד) על קהילת חלב ועבודות היסטוריונים, חיים כהן על בבל ויעקב מ׳ לנדאו על מצרים, בכל זאת אפשרויות המחקר על קהילות האיזור כולו לא מוצו.

קיימת ספרות רבנית ענפה מאוד על האיזור הזה, שרק התחילו לעיין בה לצורך המחקרים המעטים שפורסמו עד עתה. מארוקו ותוניסיה מהוות קבוצה נוספת ואחרונה מבחינת העיון במצב המחקר. המצב כאן קרוב לזה שציינתי ביחס לקבוצה הקודמת, איזור תורכיה והסהר הפורה. אולם כאן, ובמארוקו בפרט, מצוי לפי התרשמותי השפע הגדול ביותר של מקורות, יחסית לשאר קהילות יהודי המזרח, ומקורות אלה עדיין רחוקים ממיצוי על־ידי החוקרים. נוסף לעשרות רבות של קבצי שאלות־ותשובות רבניות, עומד לרשותנו אוסף מקורות גדול המרוכז כולו בקהילה מארוקאית אחת (עובדיה, תשל״ה), וכנראה קיים חומר ארכיוני רב, שטרם פורסם. על כל החומר הרב הזה יש לנו לפי שעה רק סיכומים היסטוריים־חברתיים מעטים, קצרים או כלליים מאוד (כגון דשן ושוקד תשל״ז, סטילמן תשל״ח, 1978, עבודות ההיסטוריונים זעפראני ושוראקי, ועוד). כמו־כן מצויות עבודותיהם שד חוקרי הפולקלור דב נוי ויששכר בן־עמי. במארוקו נערכו באחרונה עבודות־שדה חשובות על־ידי אנתרופולוגים אמריקאים (בפרט רוזן 1972), שיש להן השלכות לבירור שאלת היחסים בין יהודים למוסלמים. גם עבודתו החדשה של גולדברג (1978) על המשמעות החברתית של ה״מימונה״ תורמת לבירור שאלה זו. לרשותנו עבודת״שדה אחת, כללית מאוד, על קהילה אחת באלג׳יריה, באיזור המזאב שבסהרה (בריגס 1964).

בצד מסלול העיון ההיסטורי פעילים מדעני־החברה בחקר עדות המזרח בישראל בהווה. בירור התרבויות החיות של יוצאי ארצות־המזרח בארץ כיום אינו נוגע ישירות לצורך בחשיפת השורשים ההיסטוריים והתרבותיים של אוכלוסי ישראל. אולם הוא נוגע ללימוד האזרחות ואורחות־החיים של מדינת ישראל בהווה. יש בעיון זה כדי להחדיר מודעות בקרב תלמידים ובוגרים כאחד, שקיימים דפוסים מגוונים של השתתפות בחיי הארץ ובבניינה. בצד הדפוסים של נהלל, חולון ורמת־השרון, קיימים דפוסים של מושבי־עולים, עיירות־פיתוח ושיכוני־עמידר. גם באלה האחרונים מתרחשים דברים בתחום החיים הכלכליים, הפוליטיים והתרבותיים, שהם חלק מרכזי מחיי ישראל כיום, ודברים אלה ראויים לתיאור מאופק וללימוד, כמו כלל המתרחש סביבנו. זכותם של אנתרופולוגים בישראל היא, שהם הפיקו כמה וכמה עבודות אשר חושפות יצירתיות כלכלית ותרבותית וכבוד עצמי, במקומות שרבים לא ציפו לראותם.

לאחר שעסק המנוח יצחק עילם שנים רבות במחקר־שדה ובעיון בתחום לימודי אפריקה פנה, שנים אחדות קודם מותו, לעסוק בחקר עדת יוצאי גרוזיה בישראל. השיקולים המעשיים של רווחת החברה הישראלית לא היו בין המניעים העיקריים בפנייתו של עילם לשדה הזה. המחקר הוזמן אמנם על־ידי משרד הקליטה, אולם על סיכומי המחקר שעילם פירסם (תשל״ה, תשל״ו, תשל״ח), טבוע חותם של אנתרופולו­גיה קלאסית, כמעט רומאנטית. המוקד העיוני במאמרים אלה הוא הלכידות החברתית של יוצאי גרוזיה, תוקף הקהילה, ומקום הטכס בלכידות ובתוקף אלו. במיקוד זה של העניין המחקרי, ניסוח השאלות ובירור המימצאים, נאמן היה עילם לאחד השורשים החשובים של האנתרופולוגיה בהתפתחותה ההיסטורית. בעברה של הדיסציפלינה בולטים שני קווים, הבקשה לחשיפת אקסוטיקה והחתירה לחשיפת שלמות קהילתית. שני הקווים האלה כרוכים ברקע של מערב־אירופה בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה״20, מקום שהדמיון נדלק מן הססגוני והמוזר, על רקע האפרוריות של חברה בורגנית תעשייתית פורמאליסטית, בה מתפוררים הקשרים הקהילתיים והעדתיים שמקדמת דנא. האנתרופולוגיה שהתבססה באותה תקופה היתה במידה רבה רומאנטית. במסגרת השאלות שהעסיקו את האנתרופולוגים הם הגיעו אמנם להישגים מרשימים. אך עקב העניין המיוחד שלהם היו שאלות אחרות שהאנתרופולוגים באותה תקופה לא היו רגישים להן ולכן לא היו פתוחים להן. בעקבות זאת גם לא היו האנתרופולוגים בעבר מודעים לקיומם של נתונים רבים.

עילם היה נאמן למסורת הרומאנטית שבאנתרופולוגיה הבריטית. היתה לו תאווה לאקסוטיקה, לדקדוקי שארות ומשפחה, לפרטי מין וטכס. התלהבותו במחקריו היתה גדולה; היתה בו נדיבות אינטלקטואלית והוא ניסה לשתף אחרים עמו. עילם היה נתון בקסם הכתבים של הדמויות הקלאסיות של האנתרופולוגיה הבריטית בתקופת גדולתה, והשאלות האינטלקטואליות שלו ודרכו בחיפוש תשובות להן היו נאמנות למסורת הזאת. אהבתו האקדמית הראשונה של עילם היתה היסטוריה, והיסטוריה עתיקה דווקא, של העולם הקלאסי. משם פיתח עניין בלכידות ובסמלי לכידות, במשפחה ובשארות. עילם אהב ספרות ושירה ואהב לשיר בקול נאה. בעדה הגרוזית, כמות שהיא עולה מתוך התיאורים של עילם, יש משום בבואה להופעתו של עילם. יש בה נדיבות, כוח, נאמנות, התלהבות ושירה. וכל אלה ניזונים, לפי מחקרו, מנאמנות משפחתית עזה יותר מכל מה שהיה ידוע לנו עד עתה באתנוגראפיה יהודית משווה. זו תמונה של פתיחות מופלגת, כלפי בני העדה פנימה, וסגירות מופלגת כלפי מי שאינו בן העדה.

חקר קבוצות ססגוניות, מהסוג שעילם חקר, הוא אתגר אנתרופולוגי, שהמציאות ההטרוגנית של העליות לארץ העניקה לחוקרים. ואולם מרבית ההזדמנויות הוחמצו. בתקופת העלייה ההמונית לא היה כמעט איש בצד גויטיין, שניצל את השעה מבחינת האפשרות ללמוד ולהעשיר את ידיעותינו בגילויים חדשים של תרבויות ישראל. עברו קרוב לעשרים שנה מאז תחילת העלייה ההמונית, עד שצמח בארץ דור אנתרופולוגים שהתמסר לחקר תרבויות העולים, אך אנתרופולוגים אלה כבר לא זכו בדרך כלל למלוא הססגוניות של השנים הראשונות. לעילם נזדמן לחקור את יוצאי־גרוזיה סמוך מאוד לתחילת גל עלייתם ארצה, לפני שהחלו בהם תהליכי התמערבות בולטים, והוא נאחז בהזדמנות היחידה במינה. כך הצטרף לחוקרים המעטים שקדמו לו, במיוחד גויטיין ובראואר, שעבדו עם עולים ממש בזמן העלייה ובעקבות זאת התרשמו גם הם באופן עז מן הייחוד האקסוטי שלהם. בשעה שעילם החל לחקור את שדה־הבור האתנוגראפי של הגרוזים כבר עסקו חבריו שנים אחדות בחקר עדות, שהיו מעורות יותר או פחות בקרב עדות אחרות, והחלו לאבד את מקוריותן. תאוות הרומאנטיות, הטמונה עמוק בדיסציפלינה האנתרופולוגית, אינה יכולה לבוא יותר על סיפוקה בקלות, עקב הנדירות של שדות־מחקר בעלי אופי קהילתי ותרבותי סגור, ועקב השכיחות לעומת זאת של אינדיבידואציה והשפעות תרבותיות חיצוניות.

מאזן המחקר האנתרופולוגי בתחום עדות־המזרח בהווה״ מגלה כמה התאמצו החוקרים למלא את תאוותם הרומאנטית. ראיה לכך היא המאמץ הרב באופן יחסי שהשקיעו אנתרופולוגים בחקר הקבוצות הנידחות והמסורתיות ביותר דווקא. יוצאי האזורים ההרריים והשבטיים במארוקו מוארים בכמה וכמה חיבורים מקיפים (וינגרוד 1966, וילנר 1969, דשן 1970, שוקד 1971, דשן ושוקד 1974, מרקס 1976, שוקד ודשן תשל׳׳ז, ועוד). כן הדבר ביחס ליוצאי דרום תוניסיה (בנוסף לחלק מהחיבורים הנ״ל, גם דשן תשל״ב, 1976, ועוד), כפרי טריפוליטאניה (גולדברג 1970, 1972, 1973 ועוד) וכורדיסטאן (פייטלסון תשי״ד, שי תש׳׳ל ועוד). קיים גם דוקטוראט על עיירה מאוכלסת יוצאי דרום־מארוקו ודרום־תוניסיה שטרם פורסם (קופר באוניברסיטה הקאתולית, וושינגטון). על יוצאי״תימן בארץ פורסמו רק מחקרים מעטים באופן יחסי(כגון פ׳ כהן 1962, הם 1964), אך מצויות שתי עבודות דוקטוראט שלא פורסמו (פ׳ כהן באוניברסי­טת לונדון וי׳ קציר באוניברסיטת קאליפורניה, ברקלי). יוצאי הודו, בהתחשב במיעוט מספרם ובעלייתם המאוחרת ארצה, עוררו עניין מחקרי רב יחסית. בנוסף למאמרים של שטריצובר (1966) ושוקד (תשל״א) מצוי חיבור של קושנר (1973), דוקטוראט שלא פורסם (וייל באוניברסיטת ססקס), ומאמרים ההולכים ומופקים ממנו(וייל 1977 ועוד).

האנתרופולוגים לא רק צמצמו התעניינותם ביוצאי האזורים הנידחים והמסורתיים בעיקר, אלא יותר מזה עסקו דווקא באלה מהם המצויים בשולי ריכוזי האוכלוסיה של מדינת ישראל. מרבית המחקרים שהוזכרו, ובפרט המקיפים שבהם, עוסקים ביושבי מושבים ועיירות נידחים, מרוחקים מן האזורים המטרופוליטאניים. בעוד מרבית האוכלוסין היהודיים בישראל מצויה באזורי תל־אביב וחיפה – כמו גם מרבית האוכלוסין שבאו עם העלייה ההמונית – מציגים האנתרופולוגים את האוכלוסין האלה בעיקר דרך העיון באזורים שוליים. המידה המירבית בה התקרבו האנתרופולוגים לעסוק בכרך הישראלי הוא במחקרים העוסקים בשכונות בירושלים (שי, תש׳׳ל), במוסדות ובארגונים שם (הנדלמן, 1977, זנר 1965, 1967, 1968, וראה גם כץ 1970), בשכונות בלוד (וייל) וברחובות (פ׳ כהן) ובארגונים ברמלה ובפרדס־כץ (חלק מעבודות דשן).

אולם גם מחקרים אלה עוסקים ברובם בחיים בשולי הכרך ולא במרכזו. במידה מסוימת עסקו במוקד הכרך סוציולוגים בעלי אוריינטציה לעבודות־שדה, ובפרט ע׳ אביאל אשר בעבודת דוקטוראט (באוניברסיטה העברית בירושלים) שטרם פורסמה, חקרה את החיים של בני נוער, צאצאים של יוצאי ארצות מזרחיות שונות, בשכונת התקוה, וד׳ ברנשטיין שחקרה את קבוצת ״הפנתרים השחורים״ (דוקטוראט שלא פורסם, באוניברסיטת סאסקס). מצויות גם עבודות כלליות של ר׳ בר יוסף, תשי״ט, וא׳ כהן, 1972 על יוצאי מארוקו בכרכים.

לעומת המצאי הזה בולטות הקבוצות העדתיות שלא זכו לחקר אנתרופולוגי. בדרך־כלל נמנעו אנתרופולוגים מלהתמודד עם חקר קבוצות עירוניות, או מודרניות ומורכבות יחסית, שלא מצאו בהן סיפוק לתאוותם לרומאנטיקה. פרט לזנר, שעסק ביוצאי העיר חלֶב בירושלים, אין לנו כמעט נסיון לחקור את יוצאי־המזרח שהיו בשלבים מתקדמים של התמערבות ואובדן הזהות התרבותית המקורית. יוצאי קהילות עירוניות גדולות המהווים שיעור ניכר, ואולי הרוב של יוצאי־המזרח בארץ, לא הוארו באופן מעמיק, ואין לנו הבנה אנתרופולוגית של ממש את טיבם. דבר זה אמור לגבי מרבית יוצאי הכרכים של מארוקו ותוניסיה, ובאופן מיוחד לגבי יוצאי בגדאד (ועיראק בכלל), ביוצאי פרס וביוצאי כל התחום של דוברי לאדינו בתורכיה ובבאלקאנים. העדות האלה כמעט לא שימשו נושא מחקר (למעט נסיונות בודדים, כגון פלגי, תשט״ו), לא יוצאי הקהילות העירוניות ולא יוצאי הקהילות הנידחות״.

הנדירות הגוברת של שדות מחקר קהילתיים ומסורתיים מביאה אנתרופולוגים בכל מקום, ובישראל בכלל זה, להתאים עצמם כנגד הנטייה המהותית של הדיסציפלינה, ולהתמודד עם המציאות האנושית המשתנה. במסגרת מאמץ זה מוצאים אנו עתה אנתרופולוגים רבים אשר פנו לעיין במציאויות אנושיות, אופייניות לכרכים ולעולם התעשייתי המודרני, מציאויות של קשרים מתפוררים, של בדידות, ושל שטחיות בדבקות תרבותית ובקשרי-אנוש. הפירות של המאמץ הזה הם מחקרים המרוכזים לא בקבוצות אנושיות ובתרבויותיהן הכוללות, אלא מחקרים על רשתות של יחסים ספציפיים בין בני אדם בנושאים מוגדרים, ועל הביטויים הסמליים־התרבותיים המיוח­דים הכרוכים ביחסים אלה. חלק מן החיבורים, שהוזכרו בתור תרומות לחקר תרבויות עדות״המזרח, מתרכז גם ביחסים ספציפיים בין בני־אדם, ונועד להעיר רק על מציאות תרבותית חלקית מאוד. דוגמאות לכך הן עבודות של מ׳ שוקד, בפרט בתחום המשפחה והחיים הדתיים; העבודה של מרקם על היחסים בין פקידי־ציבור ליוצאי מארוקו הנזקקים להם; המחקר של הנדלמן על היחסים בקרב קבוצה של קשישים יוצאי ארצות־מזרח שונות הנפגשים במעון יום; עבודות דשן על היחסים הפוליטיים בקרב יוצאי צפון־אפריקה בעת מערכת בחירות, וכן על אופן ההבעה של נאמנויות עדתיות ואזרחיות במוסדות עדתיים. כן מצויים דוקטוראטים שלא פורסמו, של ע׳ גרינברג (באוניברסיטת תל־אביב) על היחסים בין אסירות בבית סוהר, ושל א׳ לווים (באוניברסיטת קולומביה) על היחסים בין תלמידים ומורים בעיירת־פיתוח, ועוד.

השוני בין מרבית העבודות של אנתרופולוגים כיום ובין העבודות האנתרופולוגיות הראשונות שנערכו בארץ בתקופת המאנדאט ובראשית העלייה ההמונית בולט מאוד. הנושאים הם פחות ציוריים ופחות מספקים את התאווה לאקסוטיקה. ולכן גדול לאין שיעור המאמץ הנדרש מהחוקר לענות על הדרישה המסורתית של הדיסציפלינה, לתת תיאור מפורט ועשיר. אולם כדי שתיאורי היחסים האנושיים החלקיים, המהווים עתה בסים האתנוגראפיות החדשות, יתפם על־ידי הקורא יותר מאשר בליל של פרטי פרטים מפורדים, נאלץ החוקר לפתח תיחכום אנאליטי ניכר. שתי תכונות אלה של המחקר האנתרופולוגי המודרני, דהיינו התאור המפורט על רקע שדה אנושי שהוא לעיתים באנאלי וכן הרמה האנאליטית המתוחכמת, מייחדים את המחקר, כאשר הוא מעולה, מן המחקר האנתרופולוגי של דור קודם שלא פעל במסגרת האילוצים של דור החוקרים הנוכחיים. בשעה שחבריו של עילם התמודדו בשאלות מחקר הכרוכות בחקר רשתות, מוסדות וארגונים, נושאים הכרוכים מהותית במציאות המודרנית בה נתונות עדות מתפרקות ומתערות, עסק הוא בשדה״בור אתנוגראפי. בכך הוא המשיך מכמה בחינות את סגנון המחקר של הדור הראשון של חוקרי תרבויות עדוודהמזרח בארץ.

עבודתו של עילם על יוצאי גרוזיה רוויה השתתפות אישית קרובה וחיבה רבה לנחקרים. זו תעודה יהודית חשובה, רלוואנטית לאנשי ההווה. למרות חיבת האקסוטיקה שבה, אין בעבודה הזאת התמכרות בלעדית לאקסוטיקה. נאמן למסורת הקלאסית של האנתרופולוגיה, מתאר עילם את הזר לו והשונה ממנו באופן המאיר על הקרוב לו, על חברתו הוא, חברת הישראלים הוותיקים האשכנזים החילוניים. הבלטת הזרות והייחוד שביוצאי גרוזיה מבליטה קווים אופייניים בתרבות ובחברה של החוקר עצמו. עילם מתאר את קשרי־המשפחה המיוחדים השוררים בקרב הגרוזינים, ובפרט את הקשרים בין אם לבנה, בין בעל לאשתו ובין חמות לכלתה. הוא גם מתאר את הלכידות שקשרים אלה מעניקים למשפחה המורחבת כולה, ואת החגיגות המשפחתיות אשר מבטאות באופן סמלי את הקשרים הריאליים האלה. לבסוף, במאמר שנתפרסם לאחר מותו, מתאר עילם דפוס הפעלת הכוח וסגנון־האלימות המיוחד, שהאנשים מפעילים כאשר הם חשים שמילוי צרכים אישיים ומשפחתיים הכרוכים בתרבותם מצדיקים זאת. גם דפוס האלימות מתואר אם־כן כמבטא גוונים ספציפיים בתרבות של יוצאי־גרוזיה. ככל אתנוגראפיה קלאסית טובה, עשויה זו של עילם לשמש לנו כמראה. יש בה הבלטת הרבה מן ההפוך לחברה בה שוררים פורמאליזם ומרחק בין אנשים. בתיאורים של עילם את הגרוזינים אנו רואים עצמנו – אך במהופך. בהעברת רושם זה, של המראה ההפוכה, טרח עילם מאוד. עבודתו קריאה, כתובה בגוף ראשון, מעלה תיאורים עזים ולפעמים אף יש בה נימה פיוטית.

יצחק עילם היה אחד מקבוצת חברים שהחלו לימודיהם באוניברסיטה העברית במחלקה לסוציולוגיה באמצע שנות ה־50. לדעת אנשים רבים שהכירוהו בימים ההם, מורים וחברים כאחד, היה עילם אחד המבטיחים ביותר באותה קבוצה; ההבטחה התקיימה בחלקה. באנתרופולוגיה אצור כוח העשוי לשחרר מצרות אופקים, מתכתיבים של אידיולוגיות ומשיגרה. עילם היה התגלמות הכוח המשחרר הזה. צבר תל־אביבי במקורו, שגדל באווירה החילונית הסוציאליסטית של שנות ה־40 וה־50 הראשונות, התחנך בבי״ס ״תיכון חדש״ של אותם ימים, ודרך תנועת ״השומר הצעיר״ הגיע לשרות בנח״ל ולחיים בקיבוץ. משם עבר ללימודים, שהביאוהו בסוף דרכו, לקירבה ולהבנה של התרבות המסורתית של יוצאי גרוזיה, הזרה לו בתכלית. אנתרופולוגים אקדמאים מגלמים לפעמים את טיפוס ״המאמין הקלוקל״ של סארטר. הם לומדים להכיר אורחות־חיים אחרים מאלו שהם עצמם נושאים. אך עם זאת הם נושאים תפקידים בחברתם הם. גם כשאין הם שלמים עם התפקידים האלה, אין הם מערערים. הם מסתירים מעצמם במכוון את האמת, שגילו דרך ההתבוננות במראה ההפוכה של מחקרם. יצחק עילם היה בעל נפש פיוטית, היה בו משהו נטול־ארצי. בשעת מותו הוא היה מעורב בעולם של נחקריו, אך עמד בעולם של חברתו הוא. אפשר והמאמץ והכאב הכרוכים בגישור בין שני העולמות האלה התישו את כוחו. לאחר שנים של פעילות אקדמית בתחומים אחרים, בסוף דרכו, תרם תרומה של קבע לחקר תרבויות עדות־ המזרח, והתבסס כאנתרופולוג יהודי.

(המאמר הוא נוסח מורחב של דברים שנאמרו בערב עיון באוניברסיטה העברית בירושלים, באייר תשל״ח, ביום השלושים לפטירת ד״ר יצחק עילם ז״ל. אני מודה לפרופ׳ מ שוקד בעבור הערותיו, וכן לד״ר יעל עילם ולד״ר ש' קופר.)

שלמה דשן

האנתרופולוגים וחקר התרבויות של עדות המזרח

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

מויאל נהג במקרה זה כאילו היה מדינאי, הרואה את התמונה הרחבה ולא את התקרית המסוימת בשדות המפרידים בין ראשון־לציון בת השלוש לכפר הערבי סרפנד. הן הוא והן ראשי חובבי ציון ראו עין בעין את הצורך שלא להלהיט את האווירה ללא צורך. בן־יהודה לא ירד, ככל הנראה, לעומקה של סוגיה זו, ולא מן הנמנע שנעלב מכך שמויאל מצא במה להכחיש את מעורבותו בעיתון יהודי בחו״ל דווקא.

ולבסוף, בנושא זה עולה השאלה: האם באמת קרו הדברים כפי שתוארו בהצבי, או אולי הייתה כאן ״גוזמה מזרחית״, אופיינית לימי הבראשית ההם? קשה להשיב, אך לעזרתנו מתייצב הכתב שדיווח על תקרית המרעה בקיץ 1885, דוד יודילוביץ׳. לאחר קרוב ל־60 שנה, בשנת 1941, ראה אור ספר רב כמות ואיכות על ראשון־לציון, שיודילוביץ – או בשם העברי שאימץ לו, יודה־לב-איש – כתב וערך. בספר בעל הפורמט הגדול, בהיקף של 552 עמודים, מופיעים כל האירועים ופרטי החיים במושבה, מיום הקמתה ב־1882 ועד ערב חג ה-60 שלה. ומה אין בספר? סיפור תקרית הרועים מקיץ 1885. אי האזכור של פרשה זו, שב-1885 נראתה מסעירה, ויודילוביץ׳ היה אחד מנושאי הדגל שלה, מעלה מחשבות שונות ביחס למה שהתרחש בדיוק. ייתכן שהייתה זו תקרית זעירה שנופחה, ולאחר שנים כה רבות לא היה עוד טעם להעלותה מן האוב.

על טיפולו של מויאל בכמה ממושבות העלייה הראשונה, עוד בטרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל, סופרו בעת ההיא אגדות: הן ציינו את חוכמתו, שנינותו, הידע והיכולת שלו ״להסתדר״ עם השלטונות הטורקיים, ובעיקר קשריו הטובים עם פקידות הברון רוטשילד ־שקבעה כמעט הכול בשנות העיצוב ההן.

המושבה הראשונה שלהקמתה התמסר בכל ליבו הייתה עקרון. הוזכר כבר שבסתיו 1882 נתן הברון רוטשילד את הסכמתו להקמת מושבה של איכרים יהודים מרוסיה. ואכן, תוך כשנה הוקמה עקרון, ליד הכפר הערבי עקיר, מדרום מזרח לרחובות של ימינו. היא נוסדה בשלהי 1883 והוחזקה בתמיכה מלאה של הברון. תחילה קראו לה מייסדיה עקרון, על שם עיר הנזכרת בתנ״ך, שסברו בטעות שהיא נמצאת באותו אזור, אך לאחר כארבע שנים הסב הברון את שמה למזכרת בתיה – על שם אימו, שנפטרה באותה שנה. כך ביקש הברון רוטשילד, ובקשתו הייתה בתקן הוראה. מאז, זה 130 שנה ויותר, קרויה המושבה מזכרת בתיה.

את ה״עקרונים״ הביא ארצה יחיאל ברי״ל, במקורו עיתונאי איש ירושלים, ומעורכיו של העיתון הראשון בארץ, הלבנון. לאחר שהעיתון נסגר בפקודות השלטון הטורקי, עבר ברי״ל לאירופה והוציאו לאור שם, בעברית, בערים שונות, במשך כ-17 שנה. הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון ורב העיר ראדום שבפולין, גייסו להביא ארצה את 11 ה״ראדומים״(כפי שכונו על שם רב העיר), איכרים יהודים מהכפר פבלובקה שברוסיה הלבנה של ימינו. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלו בקשיים מרובים, שאברהם מויאל סייע להתגבר עליהם. ימים ארוכים נמשך מסעה של הקבוצה ביבשה ובים, וכשהגיעה לנמל יפו, באחד מימי הסתיו של שנת 1882, לא התירו לה שלטונות הנמל להיכנס לארץ. ברי״ל ידע כי השלטונות הטורקיים אסרו זה כמה חודשים על העלייה היהודית – מחמת השיטפון האנושי שנודע לימים כתחילת העלייה הראשונה. לפיכך החליט לעקוף את האיסור בדרך שהייתה מקובלת בימים ההם – בעת עגינת הספינה באלכסנדריה הוא השיג לחבריה דרכונים של ״ילידי ארצות ממשלת השולטאן״, שנושאיהם נכנסו לארץ בלי שום קושי. מדובר היה בדרכונים מצריים, שמאוחר יותר התגלו כמזויפים. אילו היה שואל את מויאל – שאותו הכיר רק לאחר כמה ימים ־ היה זה אומר לו שלא יפעל בדרך שבה פעל, שכן מושל ירושלים התנגד לעלייה היהודית הרחבה ועשה ככל יכולתו לבלום אותה כבר בראשיתה. בשפתו של מויאל נשמעו הדברים כך: ״פחת ירושלים הצר והמשטין [מלשון שטן]… הוא אשר מסית את הממשלה בנו ואילולא הוא לא היו העולים לארץ סובלים כל כך״. בהגיע החבורה ליפו החלו סוורי הנמל האימתניים, כמנהגם, להשליך את הנוסעים מהאונייה שעגנה הרחק מהחוף לסירותיהם. אלא שאת ברי״ל ואנשיו סירבו ליטול עמם, משום שלטענתם הם ״יהודים מאלה אשר הממשלה סגרה לפניהם את שערי פאלסטינא וסוריא״.

כשהוציא ברי״ל את הדרכונים, בדקו אותם השוטרים, הביטו בפני הבאים ופסקו מיד: אלה אינם מארצות הסולטאן.

החבורה, שראתה את ארץ ישראל מנגד, הושארה על האונייה. רק לברי״ל, שהיה בעל דרכון בריטי, הותרה הכניסה ליפו. הוא מיהר לחפש עזרה, ולשמחתו מצא שניים: את יואל משה סלומון, רעו להוצאת הלבנון 19 שנים לפני כן, ואת שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. את השניים פגש בחנותו של אברהם מויאל ביפו, שהיה לו עסק של יבוא סחורות וחלפנות כספים. בין השניים, ברי״ל ומויאל, נרקמה מיד ידידות. הירש פנה לקונסול צרפת בירושלים וביקש ממנו שישיג לבאים אישור ממושל העיר והמחוז. לצערו התשובה שקיבל הייתה שלילית.

ברי״ל לא הרים ידיים. הוא ביקש מאברהם מויאל, שבחנותו פגש כאמור את סלומון והירש, והיה ידוע בקשריו הטובים ביפו, שילך למושל המקומי, הקיימקאם, יגיש לו מנחה כמקובל ויקבל אישור לחבורה לעלות על החוף. יואל משה סלומון גילה את אוזנו של ברי״ל, שהמושל ״אוהב נאמן לו״, ואף הוא הבטיח לסייע.

השניים הלכו אל המושל – וחזרו בידיים ריקות. זה אמר להם שלצערו לא יוכל הפעם לעזור, משום שהעניין ידוע כבר למושל הירושלמי, הבכיר ממנו, "ואיך יתיר הוא לבוא בקהל את האנשים אשר הפאשא לא אבה לתת להם רשיון כי יעלו ליבשה?״

את קורותיו בארץ, לרבות עזרתו הרצופה של מויאל למאמצי ההתיישבות בעקרון, תיאר ברי״ל בספרו יסוד המעלה(1883)

ברי״ל החליט לעקוף את הקשיים ביפו והפליג עם חבורתו לחיפה. שם, סבר, תהיה העלייה לחוף קלה יותר. לאחר ימים אחדים קיבל מברק שעליית הקבוצה לחוף יפו אושרה, וה־12 – ברי״ל ו-11 האיכרים – שבו ליפו. הקרדיט על מציאת פתרון לתסבוכת הגיע לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, שטען כי הבאים מתעתדים ללמוד במוסדו. העובדה שכל הבאים היו אנשים מבוגרים ובעלי משפחות לא הוזכרה.

אלא שהעניין נפתר רק ברובו, ושוב נקרא מויאל לסייע. התברר שבאישור מושל ירושלים נזכרו רק 10 איכרים ונשמט שמו של העולה ה-11, אברהם יעקב גלמן. ברי״ל לא הסכים להפריד בין האנשים, ועמד על כך שכל ה־11ירדו כאיש אחד. השוטרים הודיעו לו שמצידם ה-10 יכולים לרדת, אך ללא גלמן. אם ברי״ל יתעקש – יישארו כל חברי הקבוצה על האונייה. וכרגיל, את מי מזעיקים במקרה קשה מעין זה? מויאל נקרא על ידי ברי״ל להתיר את הפלונטר. הוא מיהר לנמל ושוחח בארבע עיניים עם מפקד משטרת החוף. ככל הנראה גם העניק לו שי נאה, כדי שיקבל החלטה נבונה. לאחר כמה שעות מתוחות נמסר לברי״ל כי ה־10 יורשו להיכנס לארץ, ואילו לגלמן יותר לרדת מהספינה אך עליו להישאר במעצר פתוח בנמל, עד אשר תימצא דרך לשחררו.

הסוף היה כמעט טוב. כל הקבוצה – למעט גלמן – התנהלה בכבדות, לאחר יותר משלושה שבועות ביבשה ובים, לאכסניה של חיים בקר, לא הרחק מהנמל. בקר, ששמע את סיפורם המפותל ועל מאסרו של חברם, הרגיע אותם והבטיח להם, שפתר בעיות קשות יותר. תוך זמן קצר ישוחרר גם גלמן, אמר, בסיועו של מויאל. וכך היה.

קליטתם של ה-11 בארץ הייתה קשה. הירש, מנהל מקווה ישראל, שאצלו עבדו, התעמר בהם, ממש כפי שעשה לביל״ויים כמה חודשים קודם לכן. בין השאר העבידם בפרך, נתן להם לאכול לחם בלתי אכיל ואף ניסה לשכנעם לחזור לחוץ לארץ. לא אחת הזעיק ברי״ל את מויאל ליישר את ההדורים ולמנוע מה״ראדומים״ להתמרד. בה בעת – באופן מפתיע למדי – עזר להם הירש בניסיונותיהם לרכוש קרקע להקים את מושבתם. ברי״ל, שהסתכסך עם הירש, נאלץ לעזוב את הארץ – ומויאל הפך לפטרונם.

אך עוד קודם לכן, במחצית הראשונה של 1883, עלו וירדו הצעות לרכישת קרקעות עבור ה״ראדומים״. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר. אלא שהדבר לא היה פשוט, מהסיבה שה״ראדומים״ היו איכרים מנוסים, ובניגוד לראשוני המושבות הראשונות(פתח-תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה), שרובם לא עסקו בחקלאות לפני עלייתם לארץ, הייתה ל״ראדומים״ דעה משלהם על הקרקעות שהוצעו להם.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'55

אישה שפנתה לסולטאן חצליחה לשחרר אם בעלה ממאסר (1894)

על פי מקור משנת 1894 נאסר יהודי ממוגדור בשם שמעון אביטן על־ידי המושל לאחר שהציג מכתב, שנכתב על־ידי הסולטאן, אך התברר שהמכתב מזויף. אישתו עשתה מאמצים לשחררו, אך ללא הצלחה. היא הגיעה לסולטאן, כרעה לפניו ברך וביקשה רחמים, אולם הסולטאן סירב לשחררו והציע להעמידו למשפט. הוא אפשר לו לבחור בין קאדי, דיין יהודי או שופט נוצרי. האישה לא התייאשה; כשראתה שהסולטאן עומד לעזוב את מראכש נקטה בצעד נוסף. היא נשאה את תינוקה בידיה וכאשר הלך הסולטאן להתפלל עמדה לפניו, הציבה את התינוק לפני סוסו וצעקה: ״אם הוד מלכותו לא ישחרר את בעלי, לא יהיה מי שידאג לתינוק״. הסולטאן התרשם מהמעשה ופקד לשחרר את הנאשם (22 ,JC 11 ,1894 June).

הרב חיים משאש כתב על ״יהודי נהרג בדרך ארץ פלשתים [הברברים] ואחר ההשתדלות מאישתו ואחיה אצל השרים הושם כופר נפשו על הדוואר של הגוים שנהרג בגבולם ולקחה אישתו ויורשיו סך הגוף׳(משאש, תש״ט, דף קצה).

נשים פונות לקהילה

אישה שפנתה לקהילה בבקשה לסייע בשחרור בעלה ובנה ממאסר (במאה ה־19) יהודי יצא שוורים, כנראה מהעיר תיטואן, באמצעות בנו לגיברלטר. כעבור זמן מה תבע הממונה על המכס מהאב את דמי המכס על היצוא, אך לאב לא היה במה לשלם משום שהבן הפסיד במכירה. הכניסו את האב לבית־הסוהר עד שיפרע את החוב. כשחזר הבן מגיברלטר נאסר אף הוא מייד ברדתו מן הספינה. לאחר חודשי המאסר אחדים, ״בראות אשת יעקב [האב] כי כלתה אליהם הרעה, שלא יצאו משם עד שיפרעו המכס, הייתה הולכת ובאה אצל יחידי הקהל הקדוש באמור להם בתחינות ובקשות, שיפרעו בעד בעלה ובעד בנו המכס הנזכר ויכתבוהו [את החוב] עליהם, וכשירחיב ה׳ גבולם יפרעו להם. והם דוחים אותה מיום אל יום. אחר־כך נתרצו לדבריה על מנת שיכתבו הסך הנזכר בערכאות של גויים ובסופרי ישראל, וכן היה שפרעו היחידים המכס הנזכר ויצאו מבית האסורים ונזקף הסך הנזכר עליהם בערכאות של גויים״ (אבן ואליד, תרט״ו, חלק ב, חו״מ, סימן לה).

בעקבות אלימות בין נשים פנתה אישה לערכאות וקבלה לפני השר

בתעודה ללא תאריך, הכתובה בכתב ידו של רבי יקותיאל בן עמרם אלבאז מצפרו, מסופר על מחלוקת שנפלה בין שתי קבוצות של נשים: עיישא, אלמנת מתתיה בן זכרי, וכן בתה דונה, אשת רבי אהרן אפרייאט, נאשמו באלימות נגד גראסייא הרושא, אלמנת מסעוד בן חמו, ובתה רבקה, אשת הרב יהושע נחמני. כאשר נטתה בתה של רבקה למות הזמינה אמה, גראסייא, ערכאות של גויים וכתבה שטר קובלנה על עיישא, שאם תמות בתה תשלם המכה כופר נפש ותענש. הבת נפטרה והשר תפס את יהושע נחמני ואת אחיה של עיישא, רפאל אברהם, ואסרם. גראסייא קבלה לפני השר וזה כתב בנדון לשר אחר. לפני כן בא דוד, אחיה של עיישא, אל החכם בתלונה נגד יריבם וביקש שהמחלוקת תדון בפני בית־הדין. למרות זאת הובאה התלונה בפני השר(עובדיה דוד, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 200. על החכם: בן נאיים, תרצ״א, דף עח ע״ב).

נשים מוכות שפנו לשררה

במצבים מסוימים, כשהדברים היו מלווים זעם ואלימות, פנו יהודים למושל כדי שישפוט בסכסוך ביניהם. רבי רפאל אנקאווא כתב, שבעירו סלא, כמו גם ברבאט, ״מנהג אבותינו״, שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית־הדין, הדיין אומר להם ״לכו לקבול על דינכם לפני שר העיר, הוא המושל על הגויים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם״(אנקאווא רפאל, תרע״ב, סימן כו).

כך היה גם במקרה שגברים כמו נשים פנו למושל. רבי שלמה אביטבול מצפרו דן בתביעה של אברהם בן שרביט נגד אהרן אלבאז ״באומרו שהוא קבל עליהם לשר וגרם להם הפסד״. על פי העדים התברר, ״שאשת אברהם הנז׳ ואמה ואחותה היכו לנשים״. החכם כתב, שעל פי הדין ״המוכה מחברו יכול לילך לקבול לפני כותים אף על פי שגרם למכה היזק גדול״. בהמשך נאמר: ״שהלכו הנשים המוכות וקבלו לשררה״(אביטבול שלמה, תש״י, חו״מ, סימן צד, דף פח).

אישה שפנתה למושל

על פי מידע משנת 1896 פנתה אישתו של יהודי, שהוכה על־ידי גברתן מוסלמי, אל המושל בבקשה, שהאיש האלים, ששוחרר לאחר יומיים, יענש.

ביקורי נשים בארמון(1886, 1901,1894)

על פי ידיעות, שפורסמו בעיתונות בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19, ביקרו נשים יהודיות בהארם שבארמון המלכות. בדצמבר 1886 פורסם, שנשים יהודיות ביקרו בהארם שבמראכש לרגל עיד אלמולוד (חג הלידה של הנביא) והביאו מתנות לנשים. ראש ההארם אמר להן, שטובת היהודים היא דאגה מתמדת של הסולטאן חסן הראשון.

בשנת 1887 פורסם, ש־1,500 יהודיות ביקרו בבית הסולטאן וכל אחת קיבלה במתנה צעיף ממשי ומטבעות. המספר נראה מופרז.

על פי ידיעה מיוני 1894 הופיעה משלחת של נשים יהודיות בהארם כדי לברך את הסולטאן לרגל חג מוסלמי. היה נהוג, שבפסח מבקרים שיח׳ היהודים בלוויית נשים יהודיות בארמון המלכות במראכש. הנשים הגישו לו מצות כקרבן האביב ואילו לנשות ההרמון הגישו מתנות. בשנת 1901 השתתפו נשים רבות במשלחת זו

סיום פרק " נשים פונות לממשל ולסולטאן-אליעזר בשן עמ' 39