Berdugo-Premiere partie

BERDUGO
Après Tolédano, le nom patronymique le plus répandu dans la ville de Meknès au Maroc au point qu'on disait que si on jetait une pierre au Mellah elle tombait toujours ou sur un Tolédano ou sur un Berdugo ! L'origine ibérique du nom est évidente, mais sa signification l'est beaucoup moins comme en témoignent le grand nombre d’explications avancées et qu'il convient d'étudier en détail, comme peut-être le meilleur cas d'espèce pour illustrer les difficultés et les limites de l'onomastique. La première, se basant sur le sens littéral du mot en espagnol – le bourreau – était généralement admise par le bon peuple, d'autant plus qu'elle collait à la réalité quotidienne, les Berdugo ayant à Meknès, le monopole, la "serara", de l'abattage rituel du gros bétail. Aussi évidente soit-elle, cette explication ne résiste pas à l'examen critique car il est impensable qu'on attribue le titre sinistre de bourreau à celui qui accomplit une si haute mitsva. Quant à supposer que dans
l'Espagne très catholique, des Juifs aient pu remplir la fonction de bourreau, c'est méconnaître l'histoire et la théologie car dans la conception chrétienne le condamné à mort peut toujours se racheter à la dernière minute en embrassant le crucifix et comment alors tin Juif pourrait-il lui ôter son âme – rachetée et sauvée ? … La seconde explication, se basant également sur le sens littéral espagnol y voit une déformation de Verdugo, verdure, bourgeon, scion, rejeton, le b et le v se prononçant presque de la même manière en espagnol, dans le sens votif qu'il grandisse et propsère comme une plante, traduction du patronyme hébraïque Semah (plante). La troisième, plus sophistiquée, est liée à la tradition conservée dans la famille selon laquelle ils descendraient de la Maison de David et portaient donc les insignes de la royauté, à savoir, le sceptre d'or, en hébreu " Charbit Hazahav" (c'est d’ailleurs le titre de l'un des livres du plus célèbre rabbin de la famille, rabbi Raphaël Berdugo) et en portugais " Verge di oro" qui a été avec le temps altéré en Verdugo-Berdugo. Sur cette prétention de descendance royale, il n'y a pas de document indiscutable. Il aurait toutefois existé dans le passé comme le rapporte un émissaire de Terre Sainte, rabbi Moché Pardo, qui affirme avoir vu lors de son passage à Meknès en 1840, l'arbre généalogique de la famille remontant jusqu'à Bostanaï Gaon de la famille de Zéroubabel Ben Shaltiel, descendant du roi David. Cet arbre, établi en Espagne, était contresigné par des rabbins de Castille de la génération de l’expulsion, et parmi eux rabbi Moché Alachkar qui fut Grand Rabbin d'Egypte. La quatrième explication affirme qu'il s'agit de l'ethnique d'une localité de la province espagnole de Ponterverdo qui porte ce nom. La dernière explication semble si naturellement couler de source qu'on se demande pourquoi il a fallu en inventer d'autres: Berdugo est la déformation phonétique à la marocaine de … Portugal. Elle m'a été confirmée par le grand rabbin de Jérusalem, Shalom Messas, Berdugo par sa mère. Il en est en effet établi que c'est du Portugal que la famille est arrivée au Maroc, même si au départ elle était d'origine espagnole. Comme les originaires du Portugal étaient beaucoup moins nombreux à Meknès que les originaires d'Espagne, cette particularité était assez notable pour devenir un surnom puis un patronyme. L'arbre généalogique de la famille remonte jusqu'au fondateur de la famille au Maroc, Moché dit, l'Ancien arrivé au Meknès avec l'expulsion du Portugal en 1497. Deux rabbins de la famille, rabbi Yéhouda Berdugo de Tibériade et Raphaël Berdugo de Meknès, ont établi en 1977 les arbres généalogiques des trois branches principales de la famille qui ont été publiés avec les livres "Sharbit Hazahav” et "Mayim amoukim". Au XXème siècle, nom moyennement, répandu porté exclusivement au Maroc, essentiellement à Meknès et par émigration à Rabat, Tanger Larache, Casablanca et en Terre Sainte.
- MOCHE: Surnommé "Hakadmon", l'Ancien, fondateur de la famille au Maroc. Il arriva en 1497 avec les rares Juifs qui réussirent à quitter effectivement le Portugal au moment de l'expulsion. Il s'installa à Meknès, donnant naissance à une dynastie ininterrompue de rabbins et de dirigeants communautaires jusqu’à nos jours.
- YAHYA: Fils de Aharon. Né et éduqué à Meknès, il fut rabbin à Fès et on le trouve parmi les signataires de Takanot entre 1601 et 1605. En 1609, il fut contraint de quitter Fès pour échapper aux persécutions et trouva refuge à Tétouan où il fut appelé à seconder rabbi Yossef Bibas au tribunal rabbinique. 11 mourut à Tétouan en 1617.
- MOCHE (1679-1731): Fils de rabbi Abraham. Le premier célébré grand rabbin connu de la famille, plus connu sous ses initiales de "Hamashbir". Rabbin-juge, enseignant et dirigeant communuataire, il fut le disciple de rabbi Yossef Bahtit et de rabbi Habib Tolédano. Il succéda en 1723 et jusqu'à sa mort, à rabbi Moché Tolédano comme président du Tribunal Rabbinique. Il se distingua à ce poste par son extrême érudition et son sens de la justice. Son grand ami, rabbi Haïm Benattar, rapporte qu'il évitait de croiser le regard des personnes traduites devant lui de crainte de les brouiller ou de les intimider. Le rav Hida rapporte dans son livre "Shehm Hagdolim" les éloges de ses contemporains sur sa droiture et son érudition. Il composa un grand nombre d'ouvrages qui étaient devenus des classiques avant même d'être imprimés, recopiés à la main à chaque génération, dont son chef-d'oeuvre "Roch Mashbir", commentaires talmudiques en deux tomes, le premier imprimé à Livourne en 1840 et le second à Jérusalem en 1975; "Kanaf rénanim", également en deux tomes, commentaires sur le livre de la Genèse (Tome I: Jérusalem 1909, tome II Casablanca, 1932 ). Son livre de Responsa "Shéolot outchouvot" a été parmi les premiers imprimés par l'Association Dovev sifté Yéchanim fondée à Meknès en 1939 par son lointain descendant rabbi Shalom Messas. Son fils unique, Yéhouda, mourut de son vivant et il ne laissa que des filles, mais sa fille aîné perpétua le nom de la famille en épousant un proche parent, rabbi Mordekay Berdugo, le fils de rabbi Yossef, l'oncle de son père. De ce mariage naquirent deux rabbins éminents rabbi Yékoutiel et rabbi Raphaël Berdugo.
- YEHOUDA (1690-1744): Fils de rabbi Yossef. Enseignant de grand talent. Il succéda à son parent et maître, le rav Mashbir au tribunal rabbinique en 1731 et y siégea jusqu'à sa mort avec rabbi Yaacob Tolédano et rabbi Moché Dahan. Malgré sa mort prématurée, il a laissé une oeuvre considérable. Son livre le plus connu, "Mayim Amoukim", qui est comme son nom – les eaux profondes – l'indique, un commentaire très approfondi de la Torah, devait être initialement publié avec le livre de son "ami dans l'âme", rabbi Hayim Benattar "Or Hayim", mais ce dernier avait été contraint de quitter préciptamment le Maroc sans avoir eu le temps de passer par Meknès emporter avec lui le manuscrit. Bien qu'il n'ait été imprimé pour la première fois qu'en 1910, ce livre de commentaires bibliques, connut un succès prodigieux et plusieurs rabbins célèbres lui ont consacré des commentaires comme rabbi Abraham Lasry d'Alger, rabbi Moché Elbaz de Self ou, rabbi Yaacob et rabbi Yossef Berdugo de Meknès. Le livre a été de nouveau imprimé en 1975 par un de ses descendants, rabbi Yéhouda Berdugo de Tibériade, en même temps que le commentaire qu’en fit le grand rabbin de Tibériade, rabbi Hay Yaacob Zrihen. Dans sa préface, il n'hésite pas à le comparer à Maimonide en lui décernant le titre de Maimonide du Maroc. Ses deux autres livres "Mahané Yéhouda", recueil de sermons, et commentaire de la Méguila d'Esther et son ouvrage de Responsa n'ont pas encore été publiés.
- MORDEKHAY (1715-1763): Füs de rabbi Yossef. Surnommé "Harav Hamarbitz" ou encore Mordekahy Hatsadik. Il lut en son temps plus célèbre que son frère aîné que nous venons d'étudier, rabbi Yéhouda. Membre du tribunal rabbinique de 1753 à sa mort. Auteur d'un grand nombre d'ouvrages dont "Parachat Mordekhay", commentaires sur le Pentateuque, publié en 1948. Il avait épousé, comme nous l'avons vu, la fille aînée de son illustre parent, le rav Hama- shbir dont il fût le disciple. A sa mort son compatriote, le grand poète rabbi David Hassine lui consacra une poignante élégie reproduite dans son recueill "Téhila ledavid". Ses deux fils, rabbi Yékotiel et rabbi Raphaël furent des rabbins encore plus célèbres.
- YEHOSHPHAT. Fils de rabbi Yéhouda. Né à Meknès, il monta à Tibériade en 1750. Il fut ensuite grand rabbin et président du tribunal rabbinique de la ville de Dir Elkmakar au Liban.
Berdugo-Premiere partie
אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה-פיוט לברית-רבי דוד בן אהרן חסין

- אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה
שיר מעין אזור בן שבע מחרוזות. הטור האחרון של הסטרופה הראשונה משמש רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל טור מתחלק לשתי צלעות. במחרוזת האחרונה – שישה טורים.
משקל: בטורי הענף: שבע הברות בצלע א ושש הברות בצלע ב. באזור: שבע הברות בצלע א ותשע בצלע ב.
כתובת: פיוט. נועם ׳חזק נא לך אייחל׳. סימן: אני דוד חזק.פיוט על המילה
מקור: א- כח ע״א; ק- כט ע״א; נ״י 3097 – 13 ע״א.
אֵל, בָּרוּךְ, גְּדוֹל דֵּעָה / יָחִיד, אֵין זוּלָתוֹ!
בְּשִׁיר חָדָשׁ אַבִּיעָה / אָשִׂישׂ עַל אִמְרָתוֹ
מִצְוַת מִילָה וּפְרִיעָה / צִוָּה עַם מַרְעִיתוֹ
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
5 נוֹדַעַת לָנוּ חִבָּה / עַד מְאֹד יְתֵרָה
כַּמָּה וְכַמָּה טוֹבָה / אוֹת בְּרִית טְהוֹרָה
וְדוֹחָה מִצְוָה רַבָּה / שָׁבַת הַחֲמוּרָה
וְיִצְרָא דַּעֲבֵרָה / יַעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
יָדִיד מִבֶּטֶן קִדֵּשׁ / יָחִיד, צוּר עוֹלָמִים
10 צֶאֱצָאָיו בִּבְרִית קֹדֶשׁ / נִרְשָׁמִים, נֶחֱתָמִים
כָּל זָכָר בָּהּ יִתְקַדֵּשׁ / בֶּן שְׁמוֹנַת עַזִּים
וּלְהִתְעָרֵב בָּעַמִּים / לֹא נוּכַל כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
דּוֹר לְדוֹר יְסַפְּרוּ / גְּדוֹלָה הִיא מִילָּה
אַב הָמוֹן בָּא בִּשְׂכָרוֹ / שַׁדַּי אֵלָיו נִגְלָה
15 וּלְאִישׁ מֹשֶׁה בְּחִירוֹ / עָלֶיהָ לֹא נִתְלָה
עֵת בְּמָלוֹן תְּחִלָּה / נִתְעַסֵּק וְלֹא מַל אֶת בְּנוֹ
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים / בְּשִׂמְחָה מִצְוָתָהּ
וְעוֹד הֵם מְעֻתָּדִים / לָשׂוּשׂ בַּעֲשׂוֹתָהּ
מֵאָז מִבֵּית עֲבָדִים / יָצָאנוּ בִּזְכוּתָהּ
20 זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ / הִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵנוּ
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל / מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה
נֵצֶר פּוֹדֶה וְגוֹאֵל / זֶה שְׁמוֹ יִקָּרֵא
מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל / מִי כָּמוֹהוּ מוֹרֶה
וּבִשְׂכַר זֹאת מְזָרֵה / יִשְׂרָאֵל הוּא יְקַבְּצֶנּוּ
לְהַכְנִיסוֹ בִּבְרִיתוֹ / שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ
25 חוּסָה יָהּ עַל שְׁאֵרִית / נַחֲלָתֵךְ שַׁדַּי
זְכוֹר, הַבֵּט לִבְרִית / קַבֵּץ אֶת נְדוּדָי
קַרְנָם תִּשָּׂא, אַל תַּכְרִית / אֱמוֹר לַצָּרוֹת דָּי
אִסְפוּ לִי חֲסִידַי / כּוֹרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח
יִתְרוֹמַם וְגַם יִשְׁתַּבַּח / יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ,
שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
- 1. אל… דעה: מתוך ברכת יוצר של שחרית. יחיד… זולתו: על-פי תה׳ יח, לב; ועוד. 2. אשיש… אמרתו: על-פי תה׳ קיט, קטב. 3. מצות… ופריעה: על-פי הרמב״ם, הלכות מילה ב, ב: ׳כיצד מוהלין? חותכין את כל העור ואחר כך פורעיו את הקרום הרך שלמטה׳, וכדברי המשנה שבת יט, ו: ׳… מל ולא פרע את המילה – כאילו לא מל׳. עם מרעיתו: כינוי לישראל, על-פי תה׳ צה, ז. להכניסו… אבינו: לשון הברכה שמברך אבי הבן בעת המילה. 5. נודעת… יתרה: על־פי אבות, ג, יח: ׳… חיבה יתרה נודעת להם, שנקראו בנים למקום׳. 6. כמה… טובה: מתוך ההגדה של פסח: ׳על אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו׳. 7. ודוחה…החמורה: על־פי משנה, שבת יט, ב: ׳עושים כל צרכי מילה בשבת׳; נדרים לא ע״ב: ׳ר׳ ישמעאל אמר: גדולה מילה, שדוחה את השבת החמורה׳. 8. ויצרא דעבירה: על-פי ע״ז סט, עב, יצר של עבירת זנות. יעבר… איננו: על-פי תה׳ לז, לו, בעקבות המילה יתבטל יצר העבירה. 9. ידיד:כינוי לאברהם אבינו. צור עולמים: על-פי יש׳ כו, ד, והוא כינוי לקב״ה. 10.צאצאיו…נחתמים: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳… וצאצאיו חתם באות ברית קדש׳. 11. כל… ימים: על-פי בר׳ יז, יב. 12. ולהתערב… נוכל: על-פי מש׳ כד, כא. כי חרפה לנו: על-פי בר׳ לד, יד.13. דור… יספרו: על־פי תה׳ עט, יג. גדולה היא מילה: ביטוי זה הוא תחילתם של מדרשים רבים בעניין המילה. 14. אב המון: כינוי לאברהם אבינו, על-פי בר׳ יז, ד-ה. שדי… נגלה: לאחר שנימול, נגלה אליו הקב״ה, כנאמר בבר׳ א, יח. 16-15. ולאיש… בנו: על-פי שמי ד, כד-כו. וכן – ׳גדולה מילה, שכל זכיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו, כשנתרשל מן המילה׳ (נדרים לא עב). 17. וקיבלו היהודים: על-פי אס׳ ט, כז. 18. לשוש בעשותה: על-פי מגילה טז ע״ב: ׳ששון־זה מילה׳. 19. מאז… בזכותה: על-פי פדר״א, כט: ׳בזכות דם ברית מילה גאלתי אתכם ממצרים, ובזכותה את עתידין ליגאל…׳ ובמדרשים נוספים. 20. זרע קודש מצבתה: על־פי יש׳ ו, יג. היא שעמדה לאבותנו: מתוך ההגדה של פסח. 22-21. משורשיו… נצר: על-פי יש׳ יא׳ א. זה… יקרא: על-פי הברכה שלאחר המילה: ׳ויקרא שמו בישראל…׳ 23. מנחם בן עמיאל: כינוי למלך המשיח (ראה: פדר״א יט). מי כמוהו מורה: על-פי איוב לו, כב. 24. מזרה … יקבצנו: על-פי יר׳ לא, י. 25. חוסה… נחלתך: על-פי יואל ב, יז. 26. קבץ… נדודי: על-פי יר׳ מט, ה. 27. אמור… די: על-פי חגיגה יב ע״א: ׳אני אל שדי – אני הוא שאמרתי לעולם די׳, והשווה רש״י לבר׳ מג, יד. 27-26. זכור…די: נ״י מחליף סדר צלעיות ב׳ בשני הטורים. 28. אספו… זבח: תה׳ נ, ה. 29. ישתבח… מלכנו: בברכה שלאחר פסוקי דזמרה, והוא רמז לייעוד הפיוט.
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק

מסיפורי הנסים של הצדיק.
סיפור 1. שיפוץ בית-העלמין בזכות ברכת הרב
רבי אברהם יצחק מוֹיָאל זצ"ל היה חזן קבוע בבית-הכנסת של רבי רפאל אְנְקָוָוה והיה גם גזבר הקהילה. פעם עלו רבי רפאל ורבי אברהם לבית-העלמין להתפלל על קברות הצדיקים הקבורים בְּסָלֶה. רבי רפאל בראותו בית-עלמין פרוץ, ללא חומה, ובהמות של הערבים רועים שם ומטמאות קברות הנפטרים בגלליהן, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "לא אוכל לסבול חרפה זו! הרי אתה כעת גזבר הקהילה, עשה חסד עם מתים אלה והשתדל לבנות חומת-גדר לבית-העלמין שלא ישאר פרוץ" רבי אברהם ענה לו: "מה קודם למה, החיים או המתים? הרי אנו קהילה עניה, ובקופה אין אפילו כסף לחלוקה לעניים הסובלים חרפת-רעב ומחסור" – "התחל" ענה לו רבי רפאל "ירחם השם".
באותו שבוע נסע רבי אברהם לקזבלנקה לרגל מסחרו, עבר לחנותו של מר טוֹלֶידָנוֹ אחד מעשירי העיר, כדי להזמין אצלו סחורה, פנה מר טוֹלֶידָנוֹ לרבי אברהם ואמר לו: "שאלה אחת מטרידה אותי ואינני יודע איך להשתחרר ממנה ואיך לפתור אותה?". "במה העניין מר טוֹלֶידָנוֹ?" שאל רבי אברהם:. "זכור לך שאשתי הייתה עקרה והצעת לנו, בזמנו, להביאה אצל הרב רפאל אְנְקָוָוה כדי לקבל ברכתו ויתפלל בעד סגר רחמה? אני שמח לבשרך כי השבח לאל, אשתי עומדת ללדת בקרוב, ואני יודע שברכתו של הרב עמדה לה, אך אינני יודע איך לגמול לרב עבור חסדו הגדול, כאשר אני יודע שהוא שונא מתנות ואין כוונתי חלילה לכסף, אלא לתשורה כפי מעלתו וכבודו של הרב". רבי אברהם סיפר למר טוֹלֶידָנוֹ עניין ביקור הרב בבית-העלמין ומשאלתו לבנות חומה כדי למנוע חילול קברות בבית-העלמין. רבי אברהם הוסיף ואמר: "נדמה לי שמן השמים כיוונו אותך ואותי לדבר מצווה, ואין כל ספק שיד הגורל הייתה במקרה, ושהאלקים הביא מצווה זו לידך, הגשמת משאלתו של הרב, שבוודאי תגרום לו סיפוק, הנאה ונחת רוח".
בו במקום מסר מר טוֹלֶידָנוֹ לידי רבי אברהם מוֹיָאל סכום גדול שהיה בו די והותר לשיפוץ בית-הקברות.
רבי אברהם חזר לְסְלָה, מיד פנה לקבלן ערבי מבלי להגיד דבר לרבי רפאל. הוחל בבניית החומה אולם לטהרת המתים, נסלל כביש בתוך בית-העלמין ושער מברזל הוקם בכניסה. אחרי שכל המלאכה הסתיימה הזמין רבי אברהם את רבי רפאל לבקר בבית-העלמין. ענה לו רבי רפאל: "זכותם של הצדיקים הגדולים ויתר הנפטרים במקומם מונח, לא אוכל לראות שוב חילול קברותיהם". ענה לו רבי אברהם, כל עת שמסייעים במרומים לא להתייאש מן הרחמים, אני מבטיח לכבודו שאעשה הכל כדי לגרום סיפוק והנאה לכבודו בעזרת השם".
הרב רפאל עלה בשנית לבית-העלמין, וכשראה כל השינויים שנעשו במקום, פנה לרבי אברהם ואמר לו: "מניין כל זה? סיפר לו רבי אברהם את הסיפור של מר טוֹלֶידָנוֹ והרב אמר לו בהתרגשות: "ברוך תהיה, עכשיו כדאי להיקבר במקום הזה".
משאלתו של רבי רפאל נתמלאה, כאלו ידע בחייו שמקום זה עתיד להיות מקום של כבוד קדושה וטהרה, ואכן לא עבר זמן רב, ורבי רפאל נפטר וזכה להיקבר בחלקה נפרדת בבית-העלמין, ועל קברו הוקם מבנה מיוחד.
סיפור 2. דין הצדק של הרב
יהודי מהעיר סְלָה שנתרושש מנכסיו, מכר את ביתו לאחד מערבי העיר, וכמנהג המקום באו שניהם לפני סופר בית-הדין המוסלמי וחתמו על שטר-מכר והיתנו זאת בכך: שהיהודי ימשיך להתגורר בבית וישלם לגוי שכר-דירה. כעבור זמן מה, איבד הגוי את השטר ובבית-הדין המוסלמי לא נשאר העתק, כשבא אל היהודי לתבוע את ביתו, דרש ממנו היהודי את השטר, אך השטר איננו ואותו יהודי התכחש למכירה ואמר שהבית נחלה לו מאבותיו. הגוי במר נפש פנה אל הקאדי (דיין המוסלמי), אך הלה לא יכל היה לסייע בידו באין לו ראיות כלשהן.
שמעו של רבי רפאל התהלך לפניו כאיש צדק, כדיין אמת, המקדש שם שמים בדינו, כשאינו חושש מאנשי קהילתו, חבריו של הגוי הציעו לו שיפנה אל החזן רבי רפאל, (הערבים מכנים את הרבנים חזן או סייד – אדון. ש"ט) הגוי שמע לקולם ופנה אל הרב. בא אל הרב כשצרור כסף בידו, רבינו נזף בו ואמר לו: "אם אתה רוצה שאטפל בטענותך, קח את כספך והחזירו לביתך". הגוי עשה כמצוות רבינו וסיפר לו את סיפורו. רבי רפאל קרא לשלשה מנכבדי הקהילה ושאל כל אחד מהם בנפרד, מה ידוע לו על הבית הנזכר לעיל. שלושתם ענו אותה תשובה – הבית שייך לגוי והושכר ליהודי היושב בו, ושניהם חתמו על שטר כדת וכדין על השכרת הבית. ללא היסוס קרא רבינו לסופר בית-הדין וכתב שטר מכר חדש ומסר אותו לגוי.
לא יקשה בעינינו לתאר את גודל ההערצה של כל התושבים היהודים, המוסלמים והנוצרים כאחד, כששמעו התנהלות הדין ועל תוצאותיו. כך היה רבינו, דיין אמת שאך ורק האמת הייתה נר לרגליו.
סיפור 3. יהודי שהתכחש לקבלת כספים מערבי ובזכות חוכמת הרב הוחזר לו כספו
ערבי אחד הפקיד בידי יהודי סכום כסף גדול לפני נסיעתו לעליה לחאג' בעיר מֶכָּה, כאשר חזר הערבי מנסיעתו וביקש מהיהודי להחזיר ל את כספו, הלה הכחיש הכל מכל, "לא ראיתי אותך מעולם, ואיני מכיר אותך כלל", הערבי ראה שהעולם חשך בעדו, ולא היה יכול להוכיח את טענתו, הביא העניין בפני כמה מחבריו, ואלה יעצו לו להביא תלונתו בפני החזן של היהודים (הכוונה לרבי רפאל. ש"ט כי רק בחוכמתו וביושרו ימצא את הדרך להוציא הודאה מפי היהודי.
הערבי סיפר לרב א. סיפורו, והרב ביקש מהערבי להמתין ושלח את עוזרו לקרא לאותו יהודי. זה טוען וזה מכחיש. הרב שאל את הערבי; "האם יש לך עדים"? "אין לי מלבד אלקים למעלה" ענה הערבי. "האם אתה זוכר באיזה מקום נתת לו הכסף"? "אני זוכר, זה היה ליד עץ גדול מחוץ לעיר". "אם כן", אמר לו הרב: "קח חבל ולך מדוד היקף גזע העץ וחזור לומר לי מה מידת היקפו. הרב התחיל לדבר כאלו לעצמו: "אני ממהר לעניין חשוב ואיני יודע כמה זמן יקח עד שהגוי יחזור?. היהודי שנשאר עם הרב ושמע אותו, הוא לא הבין שהרב טמן לו מלכודת, וביוזמתו אמר: "כבוד הרב! מקום העץ רחוק מאד והערבי ישוב בעוד כשעה". מניה וביה אמר לו הרב: "אם אתה מכיר את מקומו של העץ, סימן שהגוי צודק, קום מיד והחזר הפיקדון לבעליו עד הפרוטה האחרונה. כעבור זמן-מה חזר הגוי מתנשף ומזיע, ובטרם התחיל לדבר אמר לו הרב: "אין צורך בהוכחות, צדקת בטענתך, היהודי חייב להחזיר לך את כספך עד הפרוטה האחרונה. הגוי קפץ מרוב שמחה ונפרד מהרב בנשיקת-יד
סיפור 4. בזכות הצדיק זאב רווח מצא את קבר סבתו.
זאב רווח הוא בנו של רבי יצחק רווח שהיה מורה לדקדוק בעיר סְלָה (Sale). זאב רווח נסע למרוקו עם חבריו לצילום סרט על הצדיקים. בטרם נסע ביקשה ממנו אמו שיפקוד את קבר אביה בְּסְלָה. כאשר הגיע לבית-העלמין עם חבריו, החל לחפש את קבר סבו שעות ארוכות ולא מצא. השעה הייתה מאוחרת וחבריו של זאב הפצירו בו שיפסיק לחפש קברים וילך עמם לנוח. זאב לא היה מוכן לעזוב ולהניח למשימה שהטילה עליו אמו עד שהבזיקה במוחו מחשבה. הוא ניגש לציונו של רבי רפאל והחל לבקש מהצדיק שיסייע לו למצוא את קברו של סבו. לפתע ניצנץ במוחו רעיון: "ספור שבע שורות קדימה, פנה ימינה וספור שלשה קברים, שם נמצא קבר הסבא". זאב המרוגש פנה ועשה כך ולמרבה תדהמתו מצא כך את קבר סבו. שוו בנפשיכם את סערת הרגשות של זאב השחקן הידוע
סיום המאמר
אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.-מסיפורי הנסים של הצדיק.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

הוא המשיך וסיפר כי בחודש אלול, לקראת ראש השנה, נאלץ לצמצם את התמיכה, ״ולבבי הכה על זה בסתר, בידעי אל נכון, כי אי אפשר לחיות בסכום הזה״. הגדרתים באו אליו וקבלו על הצמצום דווקא בחודש החגים, כאשר הם קיוו שלא להסתפק, כדבריהם ב״לחם צר״. מויאל, לפי עדותו, לא יכול היה לעמוד בפניהם, והחזיר את התשלום לקדמותו. הגדרתים, לאור האמור לעיל, ראו במויאל את מיטיבם. אחד מהם, דב לייבוביך, כתב על קשריהם אתו: ״האיש מויאל, ספרדי מארצות המערב, תושב יפו מימים ימימה, ודעתו מעורבת עם יושבי הארץ, וישם לבו עלינו לטובה״.
כשלושת רבעי שנה לאחר עלייתם על הקרקע כתבו הביל״ויים מכתב נוגה במיוחד למויאל, שכלל את המשפטים האלה: ״אם נאמר לתאר לפניך את כל התלאות אשר מצאונו מיום דרכו כפות רגלינו על אדמת גדרה עד היום, כי אז עצור במילים מי יוכל… מה שהיה כבר עבר… נדבר הפעם ממצבנו הנוכחי ונחזה לנו גם עתידות… אין בגדרה כי אם בית אחד ככף איש ובו אנחנו יושבים, עשרה אנשים, איש על כתף רעהו, כי קצר המצע מהשתרע וצר הבית מלהכיל את כולנו. יש לנו גם חמור אחד, וזולת זאת אין דבר, ובכל זאת גדרה בין המושבות תמנה ואנחנו בין עובדי האדמה!״ בהמשך מכתבם למויאל קבלו הגדרתים על כך כי חובבי ציון צמצמו בהרבה את התקציב שקיבלו. בצורה זו אין כל עתיד לגדרה, ״ואנחנו, אנה נוליך את חרפתנו? הלעולם נושיט ידינו לעזרה? הנאכל לחם חסד, אם יש את ידינו להוציא לחם מן הארץ בכבוד?״ אנשי גדרה ביקשו ממויאל שיסייע להם בשלוש בקשות: הקמת בית נוסף או שניים, השגת אישור להקמת כל בתי המושבה וחפירת באר. את דבריהם סיימו בהבעת תקווה כי מויאל יוכל לסייע בידם: ״ואתה, אדון נכבד, ידעת אמיתת הדברים האלה, כי נהירים לך שבילי ישוב ארץ ישראל ונקווה, כי לא תוציא מתחת ידך דבר שאינו מתוקן כל צרכו, ואם לא: לאט תעשה מעשיך, כי לא תיבנה עיר פעם אחת, הלוא תבחן ותעשה את הנחוץ בעתו. ה- מכבדיך ומוקיריך כערכך הם״.[הגדרתים אל אברהם מויאל ביפו, 18 באוגוסט 1885, דרויאנוב-לסקוב, כרך ג', עמ׳ 449-448]
ייאושם של הגדרתים וסיועו של מויאל להם הגיע לעיתון הצבי, שהוציא אליעזר בן־יהודה בירושלים: ״מגדרה מודיעים לנו כי הייאוש החל להתגבר בלבות אנשי ביל״ו. לפי הנראה לעת עתה אין תקווה להם כי יוכלו לזרוע השנה הזאת, וידיהם רפו ולא ידעו מה יעשו, ובני הנעורים האלה אשר בלי ספק הועילו הרבה לחזק את רעיון הישוב ברוסיה, רואים עתה כאחרי שנות עמל ונדודים, יגון ומכאובים ותקווה רעה, אין לפניהם דרך אחרת בלתי אם לעזוב את הארץ הזאת אשר דבקה נפשם בה…״[ הצבי,4 בספטמבר1885.]
אך ייאוש זה לא התקבל בקרב חובבי ציון בעין יפה, והיו שניסו לטשטשו. תחת הכותרת ״ייאוש שלא מדעת״ כתב משה ליב לילינבלום בהמליץ, בצטטו את הקטע מהצבי על ייאושם של הבילו״יים בגדרה: ״כדבר ברור שהוא למעלה מכל ספק אוכל להודיע לכל חובבי ציון, שייאוש בני ביל״ו היה ייאוש שלא מדעת, וכי עתה לא בלבד שסר הייאוש ההוא מלבם, הנה כבר הוכנו להם מעונות וגם מקומות לבהמותיהם…"[ המליץ, 28 בספטמבר 1885]
מתיישבי גדרה עצמם הכחישו את דבר הייאוש. כחודש לאחר פרסום הידיעה בהצבי, כתב עורכו, אליעזר בן־יהודה: ״בני ביל״ו הודיעונו כי האדון אברהם מויאל הבטיח להם לתת לכל אחד סוס וכלי מחרשה וכל הדברים הדרושים להעבודה, ובימים האלה יביאו להם שני אהלים לשבתם, ותקוותם חזקה כי יזרעו בשנה הזאת את אדמת גדרה. ויוצאים המה במחאה גלויה כנגד הדברים הנאמרים בהצבי גיליון מ״ד כי הייאוש החל להתגבר בלבותם חס וחלילה. כמאז כן עתה יושבים המה לבלי חת וכל מפריע וכל שטן לא יפיל את רוחם ומוטב להם כי תפזרנה עצמותיהם על אדמת ארץ ישראל מאשר ישובו ויחיו בארץ אשר יצאו מתוכה. אונים חדשים שאפו ויחזקו וכמאז כן עתה נכונים המה למלחמה עם פגעי החיים והתלאות, עם פגעי בני אדם והדיבות הרעות, עד באם אל מטרתם״.
בן־יהודה התנצל על דבריו הקודמים בדבר ייאושם של הגדרתים, וקשר את התנצלותו לפועלו של מויאל: ״והנה אנחנו כתבנו את הדברים ההם לפי אשר הבינונו מדברי אחדים מאנשי החבורה הזאת בדברנו אתם, והננו שמחים כי שגינו הפעם, ובהשתדלות הגביר הנכבד האדון אברהם מויאל הי״ו חדשה התקווה בלבם כנשר נעוריה, ובני הנעורים האלה, אשר נשאו עמל ותלאות רבות זה שלוש שנים באהבתם אל הרעיון הקדוש, עוד חזקים בתוכם, לא נפל לבם ולא נס ליחם, ומקומם בא״י לא יניחו. ונקוה גם אנחנו כי עשה יעשו חו״צ [חובבי ציון] ברוסיה כל אשר לאל ידם ולהביא את בני הנעורים האלה אל הנחלה ולשית לץ לתלאותיהם ולתת להם יכולת לחיות על יגיע כפיהם ועל פרי אדמת הקודש אשר יעבדו בזיעת אפיהם״.[ הצבי, גל׳ 9,2 באוקטובר ]1885 .
נראה כי באותה תקופה העסיקה גדרה את מויאל ביום ובלילה. הוא סיפק להם סוסים, כלי עבודה, זרעים חומרי בניין וכן את התמיכה החודשית. נוכחותו של איש כמויאל הייתה חיונית, שכן עלה בידו לרומם את הרוחות ולתת לאנשי גדרה את ההרגשה כי מישהו דואג להם, וכי הדואג הוא אדם בעל מעוף. ייתכן כי תרומתו העיקרית של מויאל בתקופה הקצרה שכיהן בתפקידו הייתה שהוציא את העניינים מן השגרה וגרר אחריו את חובבי ציון ועל ידי סיכונים מחושבים בהוצאות כספים, שהיו בבחינת זריקות מרץ למתיישבים, אפשר להם להחזיק מעמד.
מויאל היה מליץ היושר העיקרי של מתיישבי גדרה אצל הנהגת חובבי ציון. במכתב מפורט לפינסקר באמצע נובמבר 1885 הוא שטח בפניו את קורות גדרה מאז קניית אדמתה, והסביר את מהות הסכסוך בינה לבין שכנתה הערבית. קשייה הרבים של גדרה נבעו משתי סיבות עיקריות: יחסו העוין של הכפר הערבי השכן, קטרה, וקשיים מכוונים שהערים על התפתחות המושבה השלטון הטורקי. בתחילת דבריו התנצל מויאל בפני פינסקר, שכמה חודשים התמהמה לכתוב לו על ״העניינים המסוכסכים״, כהגדרתו, ועשה זאת משום שהוא עצמו לא ידע איך העניין יתפתח ויסתיים, והעדיף להמתין עם דיווחו. גדרה, כפי שעולה ממכתבו של מויאל לפינסקר, אינה גן של שושנים. בעטו של מויאל נרשמו הדברים כך: ״…מצב העניין כמו שהוא, למען ידע ויבין, כי לא נשות על שושנים, וכי על כל צעד וצעד נפגוש חתחתים ומכשולים. אין מושבה שיסדו אחינו בארץ הקודש, עד היום הזה אשר הקיפוה מכשולים ממכשולים שונים כגדרה, אבל המסובבים [הסיבות] האלה נובעים ויוצאים ממקור שתי סיבות: א) האדמה אשר נקנתה בגדרה היא היא הנפש והרוח של הכפר הנזכר [קטרה]. האדמה הזאת לוקחה מאת האיכרים [הערבים] על-ידי תחבולות שונות. ה׳ פוליבֶר הצרפתי הלווה בריבית לבני הכפר וכה עלו והשתרעו החובות על צוואריהם, עד כי נאלצו לתת אדמתם מחיר נִשְׁיָם [חובם שעליהם להחזיר], אם כי מבלעדי האדמה הזאת אי אפשר להם להתקיים אפילו שנה אחת. והנה כל עוד שה׳ פוליבר היה בעל האדמה לא הרגישו הפלחים בכובד אסונם, יען הוא היה נותן להם האדמה בחכירה. אבל עתה, אחרי אשר נוכחו הפלחים לראות כי אחינו בעצמם יעבדו את האדמה, וכי לא ישיגו עתה את האדמה בחכירה, לו גם יתנו מחירה כתם אופיר וזהב פרוָיִם, עתה נלחצים הם לעמוד על נפשם, כי מאין יביאו לחמם? ולכן לא ייפלא עוד אם בני הכפר קטרה יפזרו אבני נגף וצורי מכשול על דרך התפתחות המושבה הנזכרה בחשבם פן ואולי יקוצו אחינו בזה וילכו להם למקום אחר״.
הסיבה השנייה קשורה להתנגדותו התקיפה של מושל ירושלים, ה״פחה״ כהגדרת מויאל, העושה ככל יכולתו להצר את צעדיה של גדרה. הוא ניסה את כוחו, כבר קודם לכן, נגד ראשון־לציון, ונבלם על ידי הפקיד הראשי של הברון רוטשילד, אליהו שייד. בעקרון היה זה מויאל עצמו, שמנע מהמושל העוין למנוע את הקמת הבתים, ועתה הוא נטפל למושבה הקטנה גדרה וסבור כי יצליח להורידה מאדמתה. מסייע לו בכך מושל עזה, שבתחום שלטונו נמצאת גדרה.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

יצחק שמעיה אלישר
נולד בירושלים י. חשון תרל״ג ונלב״ע בה ט״ו תמוז תרצ״ג. בנו השני של הרה״ג חיים משה אלישר, שהיה ראש״ל וראש הרבנים באה״ק. את חנוכו הראשון קבל בחדר אשר בתוך חומות העיר העתיקה. מוריו היו ר׳ שלמה בכר, וחכם פריסיאדו החלבי, מלמדי תינוקות ידועים בתקופתם. אח״כ עבר לבית תגור מודדגי, שגודע בשם ת״ת תג׳יד וג׳אחון ע״ש שנים מטובי מוריו, או בתארו הרשמי ״בית הספר להאציל למל״. בהיותו בן י״א שנה נכנם לביה״ם ״דורש ציין״ מיסודו של הרב יצחק מפראג ז״ל. מורי המוסד ת״ר בכור שולם, ח״ר רפאל
יהושע הכהן שאקו, וח״ר יהודה פאניז׳יל, טפלו בו במיוחד, ודאגו להתפתחותו השכלית בחבה.! ליד למודי הדת אשר ספג בעת ההיא כנפשו שבעו, תדגיש צודך לקנות ידיעות גם בלשון הערבית, ומחשבתו זו הובעה לראשונה בפני הנהלת ביה״ם אשר מצאה לה אזנים קשובות. תחילה שמע לקח מפי יוסף בלוד, שכעבור זמן היה חבר בועדה המשפטית של שלטון המחוז, ואח״כ הוזמן ד׳ מירקאדו דקיב בתור מודה קבוע במוםד לשפה הערבית, ומאחר כי שעוריו של זה לא הרוו צמאונו של הנער אשר שאף עוד בגילו הרך להשתלמות שיטתית,
הובא בהשפעת הוריו השיך אבדהים םאפיטי, אשר הורה ערבית לתלמידים מתקדמים. בו בזמן החל לומד את השפה הצרפתית, אצל המודה המובהק תיים קלמי ז״ל. תשומת לב מיותרת נתן לכתב העברי היפה, אותיות מרובעות ורש״י, ותמורת תשלום של מג׳ידיה אחת לחדש, למד את מלאכת הכתב אצל ר' אברהם גאב׳יזון שהוחזק למומחה במקצוע זה.
ירוחם ב״ר נםים אלישר
יליד ירושלים בשנת תרמ״ו. בנו השני של הרה״ג נסים אלישר ז״ל. חונך בת״ת הספרדים ואח״כ למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א ברכה. עד מהרה נודע כאחד מטובי האברכים הלמדנים בעיה״ק, שרב כחם בתודה. בגיל צעיר, הוזמן בראשית תרע״ג לבגדאד לשבת שם על כסא הרבנות והוא אז בן כ״ז שנה. כשבע שנים כהן ברבנות בעיר הנ׳׳ל, אח״כ הסתלק ממשרתו וחזר לאה״ק. התהלך ערירי, מר ונאנח, ונלב״ע לפתע לרגל אסון אשד קרהו, ביום כ״ז מנ״א תרפ״א.
נסים בנימין מרדכי אלישר
בנו השלישי של הרב יש״א ז״ל, השריד האחרון לשושלת הרבנים ממשפחה זו. נושא שם זקנו, אביו חורגו של הרב יעקב שאול אלישר. נולד בערב חנוכה כ״ד כסלו תדי״ג ולכן צרפו לשמו האמתי — נסים, לזכר המאורע כנהוג בארצות המזרח. בבחרותו למד תורה הרבה אצל הרה״ג המקובל שבתי גבריאל ז״ל, שבא בשנת תרכ״ד משאלוניקי להשתקע בירושלים. עודנו כבן ט״ו שנה, נגרר אחרי עסקי השוק ויחל לטפל בעניני קרקעות ומגרשי בנין ומזה מצא לחמו. את עתותיו הפנויות הקדיש לתודה אך הרבנות כמקור מחיה היתה שנואה עליו. מטבעו ענו ושפל רוח, בורח מן השררה והכבוד.
רפאל יהושע אלישר
יליד ירושלים בחדש טבת תרכ״ט. בנו הבכור של הרה״ג נסים בנימין מרדכי אלישד ז״ל. למד בישיבת סבו הראש״ל יש״א, ועם אביו ד״נ אלישר. היה מנכבדי סוחרי ירושלים. מת בדמי ימיו, ז. טבת תרע״ב.
צ י ו נ ו : ראו הגל ושאו קינים פ ה נטמן ירא אלקים איש חיל רב פעלים לילות כימים במצות משים, ארז כלבנון בחור כארזים, ל א נח וישבע מרורים ימיו נדעכו ויבחר קברים שנותיו הרעים שלש וארבעים, רפאל יהושע אלישר התמים יום ז טבת התרע״ב.
אברהם ב״ר יוסף אלמאליח
נולד בירושלים בחדש שבט התרמ״ה. ראשית חנוכו קבל בביה״ס ״דורש ציון״, ואח״כ למד בישיבת תפארת ירושלים. מתוך שאיפתו העזה להשתלם בשפות ומדעים, נכנס עד מהרה לביה״ס של חברת כי״ח. כאן שמע לקח בשקידה מפי מוריו הותיקים, ר' חיים קלמי — צרפתית, ור' מרדכי קריצבםקי — עברית. שנים אחדות בקר במוסד החנוכי college st Etienne ומזוין בידיעות יצא לדרך החיים. עוד מגיל צעיר נמשך לעבודת ההוראה, לספרות ולעתונאות, ובעת ובעונה אחת גם לעסקנות הצבורית. בשלהי תרס״ב, הוזמן למורה בביה״ם של חברת כי״ח בירושלים, ובו הורה עברית וצרפתית כעשר שנים. בעת ההיא הקדיש הרבה מזמנו למפעלים תרבותיים, ביניהם ארגון הנוער, סדור שעורי ערב, יסוד אגודת צעירי ירושלים, ועוד.
בהשתדלותו ובתמיכת חבר צעירים, נוסד בשנת תרס״ט השבועון הספרדי ״איל ליביראל״, שנערך על ידו במשך הירחים המעטים לקיומו. בינתים החליטו בעליו להוציאו עברית, בשם ״החרות״, והוא נמנה לעורכו. בשנת תר״ע, בא הרב חיים נחום חכם באשי בבירת תורכיה, לבקר באה״ק. ע״פ בקשת הרב, נלוה אליו במסעו כמזכיר פרטי. הוא נסע עמו אח״כ דדך דמשק, ביירוט, ואיזמיר לקושטא. בקורו של הר״ח נחום, היה בקשר עם שאלת הרבנות בירושלים שתבעה פתרון. בואו לקושטא עם הרב הראשי שלה הפנה אליו את תשומת לבם של עסקני הקהלת, ויציעו לו את הנהלת ביה״ס אשר לעדת היהודים בפרבר גלאטה, והוא נאות לקבל המשרה למשך שנה אחת. בירת תורכיה בימים ההם היתה הומה וסואנת. אז החלה העבודה הציונית שם בהנהלתו הנבונה של ד״ד אביגדור יעקבסון ז״ל. מתוך קרבתו ויחסיו עם ראש הרבנים, התודע לאנשי השלטון. כן הכיר, ובא במגע עם עתונאים תורכים בעלי שם. שדה העסקנות הציונית בקושטא היה בעת ההיא רחב ידים, וכל עובד נוסף הועיל להרתבת גבולו והיקפו. כחות התנופה העיקריים היו הד״ר יעקבסון מנהל אגגלו ליונטין בנק, ד״ד מרקוס ב״כ תברת העזרה, וכן מ. מ. אוסישקין וזאב ז׳בוטינסקי, אשר ממקום מגורם באודיסה מלאו בעיר הנ״ל תפקידים לאומיים חשובים. בדרך טבעית נמשך גם הוא אל חוג העסקנים הללו, ואת עתותיו הפנויות מעבודתו בבית הספר הקדיש לצרכי הצבור ולמוסדותיו. בו בזמן נוסד השבועון העברי ״המבשר״, ע״י ש. הוכברג וי. קריטשמר יזרעאלי, והוא השתתף בו כחבר המערכת. תוך כדי כך נתמנה חותנו הרב יעקב דאנון לרב ראשי בדמשק, ובבואו לשם עמו כבן לויתו, הציעו לו משרת מזכיר הקהלת ומנהל בתי הספר, ומחמת נטיתו להוראה הסכים להם.
יוסף ב״ר אליהו אלמאליח
יליד רבאט, בשנת תרי״ב. אבי הסופr והעסקן הצבורי א. אלמאליח. בילדותו, עודו בן שלש, הובא ירושלימה ובה חונך. פעמים אחדות היה שד״ד כוללות עדתו בערי חו״ל. עזר הרבה לבצורת של עדת המערבים בירושלים ונחשב בין טובי רבניה ומנהיגיה. נפטר בעיה״ק ירושלים זקן ושבע ימים.
יעקב ב"ר יוסף אלמאליח
חכם וסופר. ענף עץ אבות ות״ח נודע לשם. מראשוני המתישבים ביפו ועסקן צבורי לעדת היהודים שם. היה מסור מאד לחנוך הדתי המסורתי, והרבה טדרח ועמל בדבר יסוד וקיום בית הספר לבני ישראל ביפו, שמםפר חניכיו הגיע בשנת תרל״ב לשבעים בערך. עוד לפני כך התקים ביפו בית ספד לחברת כי״ח, שרבה בו העזובה בכל המובנים וזמן רב היה סגור, ובהשתדלותו הנמרצת נפתח מחדש והוכנסו בו למודי חול, כתיבת הארץ ושפת המדינה, ויעזר לבסוסו ולשכלולו של הישוב היהודי שם. שנים מספר היה גם כתב ה״חבצלת״ מיפו,
ודבריו נקראו בשים לב ובהתענינות.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני
תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל

תכשיטים אצל נשות מרוקו
תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.
בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.
הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונדות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.
הערת המחבר: נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.
על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באבנים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.
בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשיטים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוטרים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הבאה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.
התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.
באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.
מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.
במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.
ז׳אן בזאנסנו
טבעות — "כאתם״
טבעות עירוניות
א-מכנאס ; סוף המאה הי״ט טבעת־הקידושין ששימשה את הרב יוסף משאש שעה שהשיא זוגות
כסף ואמייל־קלואזונה ירוק־כחול רוחב ראש הטבעת : 2 ס״מ
ב-המקור אינו ידוע; נקרא גם ׳׳טבעת־ ציפור״
כסף מוזהב ואבני־זכוכית רוחב ראש הטבעת : 2 ס”מ
מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 53
טבעות כפריות
מוצאן מדרום־מערב מארוקו, מקום שם נהגו נשים יהודיות ומוסלמיות לענוד שפע של טבעות על אצבעות ידיהן ולקלען בשערות לקישוט תסרוקתן(ראה גם הפרק על הלבוש, מס׳ 381) ; כולן עשויות כסף
(ג—ה) טבעות בסגנון עדיי טהלה ותיזנית ; באיזור זה נהגו רק ילדות ונערות לקלען בשערותיהן כסף ואמייל צבעוני גובה הקונוס : 1.5 ס״מ
(ו) טבעת המשמשת להחזקת בושם; המכסה מחובר בשרשרת רוחב הראש : 2 ס״מ
(ז) איזור תאפילאלת
ראש הטבעת עשוי בצורת קונוס בולט של חוטי־פיליגראן
גובה הקונוס : 1.5 ס״מ מוזיאון ישראל
ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 40, מס׳ 182, 191,187 ; הנ״ל, תלבושות, לוח 11, מס׳ 34 (461)
תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית

מנהגי תפלת ערבית
א-נהגו להתפלל ערבית בין בחול ובין בשבת, בצאת הכוכבים:
ב-נהגו לפתוח את התפלה במזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי״, ועוד פסוקים, בנעימה
מיוחדת:
ג-יש נהגו לקרוא אחרי המזמור האמור, אין כאלוקינו וכו׳ כולו, ותנא דבי אליהו
וכו', ואחריהם חצי קדיש וברכו:
ד-נהגו שאין עונים אמן אחרי ברכות קריאת שמע, שחרית וערבית:
ה-נהגו בערבית, ובפרט במוצאי שבת. אחרי השכיבנו, לומר בנעימה: יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשמַח לִבֵּנוּ וְתָגֵל נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתְךָ בֶּאֱמֶת בֶּאֱמר לְצִיּון מָלַךְ אֱלהָיִךְ:
ה' מֶלֶךְ ה' מָלָךְ ה' יִמְלךְ לְעולָם וָעֶד:
כִּי הַמַּלְכוּת שֶׁלְּךָ הִיא וּלְעולְמֵי עַד תִּמְלךְ בְּכָבוד כִּי אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אָתָּה:
בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמֶּלֶךְ בִּכְבודו תָּמִיד יִמְלךְ עָלֵינוּ לְעולָם וָעֶד וְעַל כָּל מַעֲשיו:
ו-נהגו להקל לקרוא מקרא בלילה, ובפרט תהילים, ויש שנהגו להחמיר בדבר:
ז-נהגו לקרוא ״ברכת המפיל״ בלי שם ומלכות, אפילו אם ישן קודם חצות הלילה:
ח-נהגו בקריאת שמע שעל המטה, לפי סדר זה: רבונו של עולם הריני מוחל וכו', השכיבנו בלי שם ומלכות, ברכת המפיל בלי שם ומלכות, קריאת שמע כולה, יעלזו חסידים, יושב בסתר עד ״מחסי״, וידוי כולו, אנא בכה, למנצח בבוא אליו נתן הנביא, שיר המעלות אשא עיני, פסוקים אחרים המתחילים גד גדוד יגודנו וכו', ומסיימים תורה צוה לנו משה וכו':
א. כן המנהג פשוט, וכפי שנפסק בשו״ע (סימן רל״ה ס״א), וראה בזה בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הל׳ ערבית), ובספר מקור חיים !פרק ס״ו ס״א):
ב. כן המנהג, והביאו בספר נהגו העם (ערבית), וכן כתב בספר גאולי כהונה (מע׳ ט׳), וראה בזה בילקוט״י (ח״ג סימן רל״ו ס״א), והטעם לזה ע״פ מה שאמרו חז״ל (.ברכות ה׳), אם היה רגיל לקרות קורא, כדי לעמוד לתפלה מתוך דברי תורה, ונבחר מטוב המזמור הזה, על פי המובא בספרים שהוא מסוגל לביטול גזירות רעות (.ראה בזה בשערי תפלה):
ג. כן הביא בספר נהגו העם וערבית), בשם ספר הליכות שב״א (.סימן י״ד), וטעמו כנ״ל:
ד. כן המנהג פשוט, וכדברי מרן ובס״ס נ״ט), ומרן החיד״א בברכ״י וסימן ס״א סק״ב), וראה במקור חיים ופרק נ״א):
ה. כן המנהג ומקורו מהקדמונים, ראה בזה בספר נהגו העם (ערבית), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד פ״ב), וזה דלא כנפסק בשו״ע וסימן רל״ו ס״ב):
ו. כן כתב בשו״ת הים הגדול להרה״ג ר׳ יעקב משה טולידאנו (סימן ח) ומובא באוצרות הפוסקים (דיני השכמת הבוקר), ואמנם מרן החיד״א בספרו ברב״י (סימן רל״ח סק״ב) החמיר בדבר, וכתב שכן מנהג ירושלים וחברון, ומקורו על פי הסוד, וראה גם בחיים שאל (ח״ב סימן כ״ה), ובספר מנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר (עמוד קנ״ד) האריך בזה, ומסקנתו שבלילות החול אין לקרוא אפי׳ תהילים, ולנשים מותר הכל, ומי שאינו יודע רק מקרא מותר בכל, וכשיש חולה רח״ל נהגו להקל בפשיטות בדבר:
ז.כן המנהג פשוט, וכמו שהוכיח בעליל בספר לבי ער (סימן י׳) עיי״ש באורך, וכן העיד שם ב, האדמו״ר ר׳ אלעזר אביחצירא שליט״א, וכן פסק במקור חיים (פרק ס״ח ס״ו):
ח.כן המנהג, וכן מובא בסידורים ישנים:
נתיבות המערב-מנהגי מרוקו-כוחו של מנהג-הרב אליהו ביטון-ביריה- מנהגי תפלת ערבית
יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב: לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א

*יום ההילולה של הצדיק הדליקו נר הערב טו באב:* לכבוד הצדיק רבי עמרם בן דיוואן זיע"א
טו באב יום ההילולא של הצדיק שטמון בווזאן שבמרוקו
שתפו בבקשה
רבי עמרם בן דיוואן נולד בשנת ת”ק בירושלים להורים ילידי מרוקו, למד בישיבת “נוה שלום” בה רכש את השכלתו התורנית והתלמודית ובה הגה בתורת הנגלה והנסתר, ונמנה עם תלמידי ישיבת המקובלים. לאחר מכן התיישב ב חברון. בשנת תקכ”ג נשלח על ידי קהילת חברון כ שד”ר (שליח דרבנן) למערב הפנימי של מרוקו ארץ אבותיו. בכתב-המינוי שלו הכתירוהו גדולי חברון בתארים: “החכם השלם, סיני ועוקר-הרים”.נשלח פעמים כשד”ר למערב הפנימי. בשליחותו השנייה מטעם כוללות חברון, נפטר ונקבר בבית העלמין של קהילת אסז’ן ע”י וואזאן בדרכו חזרה לארץ ישראל, ביום טו’ מנחם אב התקמ”ב. ברבות הימים, קברו הפך אתר עליה לרגל לעשרות אלפי חסידים ומעריצים מידי שנה
תולדות חייו
רבי עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ממרוקו ידועה בירושלים. דודו ר’ יהודה בר עמרם דיוואן – יצא בשליחות חברון כשד”ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את “זבחי שלמים” בתצ”ח ו”חוט המשולש” בתק”ט. ר’ עמרם ב”ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי”ח [1758] נמנה עם חכמי ישיבת “נוה שלום” בירושלים, שנוסדה על ידי קהילת קושטא בשביל דודו ר’ יהודה דיואן בשנת תקכ”ג [1763] יצא ר’ עמרם ב”ר אפרים דיוואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שליחותו חתם ר’ יצחק זאבי בנו של בעל “אורים גדולים”. ר’ עמרם דיוואן התיישב באסז’ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ”ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסז’ן.
סיבת התיישבותו של ר’ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [1763- 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג’יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת אסז’ן. אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז’ן לאחר כיבוש טנג’יר על ידי הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר’ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז’ן. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר’ עמרם דיוואן לא”י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל”ד 1774 למערב הפנימי, בביקורו השני, שהה ר’ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר’ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו ב מרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם ייתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך בגלל הסיגופים החמורים שנטל על עצמו. במהלך סיוריו בקהילות היהודית ברחבי המערב הפנמי נודע כמרפא ובעל נס. נסים רבים נקשרו בשמו. באדר תקל”ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר”ח כסלו תקמ”א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] ב פאס שהה עד ד’ תמוז תקמ”ב.[יום ראשון, 16 ביוני 1782
פטירת רבי עמרם דיוואן
הצדיק יצא עם בנו מפאס צפונה לעבר נמל טנג'יר, אולם נפטר באסז'ן בערב שבת טו' אב תקמ"ב. [יום שישי 20.7.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז’ן מפאס. “בט’ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד “משבר” היא שנת תקמ”ב [=1782] נפטר השד”ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז’ן ונקבר בה” הצדיק נפטר ביום שישי בצהרים,שעות ספורות לפני כניסת שבת. בעת גסיסתו ציוה את בנו חיים לחזור לארץ ישראל, ולהדפיס את חיבוריו בליוורנו בדרכו חזרה לארץ הקודש. עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר’ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר המשורר הגדול ר’ דוד חסין בקברו באז’ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה “הר טוב” בהסבר המקדים לקינה כותב ר’ דוד חסין, “את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג’נה” [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]. על ציון הצדיק מתקיימת ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המג’רב. סיפורי מופת וסיפורי ניסים רבים מסופרים במסורות בעל פה בקרב הקהילות שבהן ביקר. רבים מאלה תועדו והועלו על הכתב על ידי רבנים שונים במבואות של ספריהם.
ר’ חיים דיוואן
בנו, ר’ חיים דיוואן השתקע והתיישב באסז’ן ואף “קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ”ד שנתיים לאחר מות אביו” וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר’ חיים נפטר בסופו של דבר ביישוב בשם ווירגאן שבדרום מרוק עם מותו, אבדו עמו כתבי היד שחיבר אביו בשמונת שנות מגוריו במקנס בבית הצדיק רבי זכרי משאש אבי סבו של רבי שלום משאש רבה הראשי של מרוקו והרב הספרדי הראשי של ירושלים ברביע האחרון של המאה ה-20. מגורי ר’ עמרם בן דיוואן באסז’ן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי ר’ חיים בנו באסז’ן, לאחר פטירת אביו, מחזק את הסברה שמקור משפחת ר’ עמרם דיוואן הוא מקהילת אסז’ן ושסבו של ר’ עמרם בן דיוואן עלה לארץ ישראל מקהילה זו, וזו סיבת מגורי שניהם ביישוב זה.
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן

ויכוחים על ההכנסות מעגודת הנשים
בעת החדשה, בעקבות ההשפעה האירופית, גברה נטיית הנשים לעצמאות כלכלית. רבי ישמ״ח עובדיה מצפרו כתב על נשים, המתנות בעת נישואיהן שמעשי ידיהן שייכים להן בלבד: ״מה שנהגו שהאישה מתנית על הבעל בעת הנישואין שיהיה מסולק ממעשי ידיה״ (עובדיה, תשנ״ד, אהע״ז, סימן טז, יז). בנו, הרב דוד עובדיה, כתב על התופעה ברוח ביקורתית, שכן הדבר גרם למריבות בין בני הזוג:
״רבות בנות מתנות על הבעל בית הנישואין שהוא מסלק עצמו ממעשה ידי אשתו לעולם או לזמן קצוב ומזכה לאשתו כל מה שתסגל ממעשה ידיה לעשות בו… והכל נעשה בקנין ונכתב בספר והאשה עושה מלאכתה וקובצת על יד ועושה תכשיטין ומלבושים… ועיני הבעל רואות וכלות, וכמה פעמים תתלקח מריבה בין הבעל ואשתו על כי עיניו רואות שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו דכיון שסילק עצמו בקנין קודם הנישואין מהני הקנין שהוא מסולק מגוף הנכסים״(נהגו העם, עמי׳ תיח, סימן ו).
במקור, המובא על־ידי הרב משה מלכה, מדובר ב״לאה שנשאת לראובן על מנת ובתנאי שכל מעשה ידיה יהיו לעצמה לבד, וכתבו כן בכתובה״. בעת שהתגרשו הצביעה האישה על כל מטלטלי הבית, שכולם נקנו ממעשי ידיה, ודרשה לקחתם, אך הבעל טען שהינם מקנת כספו(מלכה, תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כב).
על פי מקור מן המאה ה־20 נשא פלוני אישה ״והתנו ביניהם שיהיה שכר עבודתה לעצמה, ולא תכניס לו שום דבר בנדוניתה״(דיין, תשל״ז, סימן לא).
רבי שאול אבן דנאן דן בהסכמים שנערכו בין בני זוג, שבהם הסתלקו הבעלים מהכנסות, שהינן מעשה ידי הנשים (אבן דנאן, תשי״ט, חלק א, סימן מח). לדוגמה: בני זוג ערכו ביניהם שטר שנקבע בו, כי הבעל מסולק ממעשה ידי האישה. האישה עבדה בחנות ששכרה ממישהו, ובה סחורות ממעשה ידיה. שוברי השכירות היו רשומים על־שם בעלה, שדרש את ההכנסות מהחנות. החכם פסק, שכל המצוי בחנות שייך לאישה (שם, סימן נ). מקרה אחר היה של בעל, שדרש מאישתו לתת לו את ההכנסות ממכוניתו, שבה נהגה. במקרה זה היו חילוקי דיעות בין החכמים בדבר ההכנסות; האם הן שייכות לבעל או לאישה (שם, סימן נז). ויכוחים מסוג זה התעוררו בתקופה, שהנשים הושפעו מן הרוח המודרנית בנושא עצמאות האישה. כתוצאה מהם נוצרו מתחים בין בני הזוג והיחסים ביניהם התערערו.
לעתים חשד הבעל, שהאישה מחביאה או נותנת את הכנסותיה לאדם אחר. במקור משנת תש״כ (1960) מסופר על מורה בבית־ספר בקזבלנקה, שרצתה לקנות בית על־שמה ממעשה ידיה, אך בעלה עיכב אותה וטען, שכל מעשי ידיה שייכים לו. האישה השיבה לו, שהכסף שייך לאמה, שהפקידה אותו בבנק על שמה, ואילו את משכורתה מההוראה הוציאה על משק הבית, שכן הסכומים שבעלה נתן לה לא הספיקו לכך.
באותה שנה התעוררה השאלה הבאה: ראובן תבע את אישתו בבית־הדין על שהיא עובדת ואת כל רווחיה מחביאה אצל שמעון. הוא דרש, שאישתו תזון אותו כי מעשי ידיה לבעלה. האישה טענה, שאינה ניזונה מכספי בעלה ואינה נותנת לו את הכנסותיה והוסיפה, שהוא ממרר את חייה ואינו זן אותה ואת בתה. רבי שלום משאש הצדיק אותה וסבר, ש״כל מעשי ידיה לעצמה״. בשנת תשט״ז התייחס רבי שלום משאש לוויכוח בין אישה לבעלה. האישה תבעה ממנו מזונות, ואילו הבעל טען, שהיא עובדת ומרויחה. החכם השיב, שמעשי ידיה לעצמה והבעל חייב לשלם לה את הוצאות המזון והדיור (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן מג ע״א. שנת תשט״ז: שם, סימן יא).
הרב שמעון דיין דן בקובלנה שהגיש בעל נגד אישתו, המעלימה ממנו כסף ממעשי ידיה ומעבירה אותו על־שם אמה ואחותה (דיין, תשל״ז, סימן לז). מקרה נוסף הוא של בני זוג השרויים בריב. הבעל היכה את אישתו העובדת שטענה, שכל מה שהרוויחה מסרה לבעלה (שם, סימן לג). מעשה אחר עוסק באישה, שדרשה דמי מזונות, כסות ומדור לבתה. בעלה טען, שהיא עובדת ״ולכן לא יתן לה שום דבר לא למזונותיה ולא למזונות בתה״ אך היא טענה, ״שכל מה שהייתה עובדת הייתה נותנת אותו לבעלה״(שם, סימן צח).
במעשה הנדון על־ידי רבי משה מלכה דרש הבעל מאישתו המורה שתמסור בידו ״את כל הכנסות הבית שקנתה ממותר מעשה ידיה, כי לפי הדין הם שייכים לו״ (מלכה,
תשכ״ח-תשמ״ד, חלק א, אהע״ז, סימן כ), ואילו על פי פסק־דין שניתן בקזבלנקה בשנת תש״כ (1960) ״לאה שנתבעה מבעלה ר׳ למסור לו את הסך המונח בבאנק על שמה כי הוא ממעשי ידיה והוא שלו, האישה השיבה שזה שייך לאמה״(שם, סימן לג).
מעשה בבני מלאל, שאירע בשנת תשי״ד (1954): אישה תבעה מבעלה לפרוע את ההלוואה שלוותה לצורך נישואיה ״וטענה על בעלה לפרוע להם ממעשי ידיה שהיא בת מלאכה, אך הוא עכב עליה בטענה שמעשי ידיה לו תחת מזונותיה״(שם, סימן לז).
רבי ידידיה מונסונייגו, בן המאה ה־20, סיפר על אישה דומיננטית במכנאס, שעבדה והרויחה באופן עצמאי ושמרה את הכסף לעצמה מבלי לדווח לבעלה על הכנסותיה. בשלב מסוים נכנס הבעל לעסק חדש, אך לא היה ברשותו די כסף למימון החזקה על החנות, ולכן אמר לאישתו: ״אני רוצה לקנותה בשמך וגם אם תתני לי ממה שטמון תחת ידך מעשה ידיך, להשלים המקנה״. האישה הסכימה למסור לו סכום מסוים, אך דרשה, שהיא עצמה תשב בחנות לשאת, לתת ולסחור, ובתמורה עליו לשלם לה שכר חודשי קבוע. הבעל הסכים וקצב לה סכום חודשי קבוע. כאשר עמדו בני הזוג להתגרש דרשה האישה שהחנות והסחורה ישארו בבעלותה. אולם הבעל טען, שמעולם לא התכוון לתת לה את החנות במתנה. בשנת תשכ״ט פסק הפוסק לטובת הבעל(מונסונייגו, תשנ״ב, סימן כה).
רבי יוסף בן הרוש כתב: ״כמו שהבת בוגרת בושה מבית אביה ורוצה לזון מבית בעלה וממעשה ידיה״, כלומר: הנורמה המקובלת הייתה, שבת שהגיעה לפרקה לא רצתה להיות תלויה בהכנסות אביה. היא העדיפה להינשא ולהתפרנס מבעלה וממלאכתה (בן הרוש, תרפ״ז, דף טו ע״ב).
הרב שלמה הכהן אצבאן כתב על יהודי נשוי, שהלך לעיר אחרת ״והניח אישתו שכולה וגלמודה… והוחזקה בעיר זה כמו חמשה ועשרים שנה שהיא מגורשת והייתה ניזונית ומתפרנסת ממעשה ידיה ולפעמים מחזרת על הפתחים למצא טרף לנפשה״ (אצבאן, תרצ״ז, אהע״ז, סימן יג).
אישה שעובדת כאשר בעלה משחק בקובייה
על פי מקור משנת תש״י(1950) התלוננה אישה שמזה 14 שנים אין בעלה עובד ואינו מרוויח אפילו פרוטה. הוא משחק בקובייה ומפסיד ואינו נותן לה ממון כלשהו. היא, לעומת זאת, עובדת ויש לה דירות ובית־מרחץ שכור על־שמה. הבעל תבע, שהבית לא יירשם על־שמה אך מסקנת החכם הייתה, שאם אין הבעל זן אותה מעשי ידיה לעצמה (משאש, תשל״ט-תשמ״ז, אהע״ז, סימן כד).
בעלים שדרשו מנשותיהם לעבוד
עקב העלייה במספר הנשים העובדות מחוץ לביתן בעת החדשה היו בעלים, שתבעו מנשותיהם לעבוד. בהקשר זה התעוררו שאלות כאשר הבעל חשד, שהאישה מחביאה מפניו את הכסף ואינה מוסרת אותו לקופה המשפחתית.
נשים באומנויות ובמלאכות שונות-אליעזר בשן עמ' 59
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין

במובאה שלעיל חסרים פרטים אופייניים לספרי הקהילה(Annals), כגון שם ההורים או לפחות שם האם; שם המלך שבימיו ניתן גזר הדין, אולי גם שמות הקאדים (השופטים); תיאור האשמה שעל פיה נשפטה להורג בחרב; מעמד הוצאתה להורג, אם בצנעה אם בכיכר השוק(בעת ההיא היה מקובל שפושעים פליליים ומורדים במלכות הוצאו להורג בכיכרות); מידת מעורבותם של פרנסי הקהילה ורבניה במשפט; משך המשפט מרגע הבאת הנאשמת לפאס ועד להוצאתה להורג; האם היה מידע על שהתרחש מאחורי דלתות בית המאסר ובית המשפט; באיזו תחבולה התאפשר להם להביא את הגופה לקבר ישראל; מי הורשה להיות נוכח באותו מעמד ומי ספד לה ? רושם העדות סתם ולא פירש. המגמה האפולוגטית ניכרת גם מציון שנת 1834 כשנת צד״קת ולא תק״צד, כאילו מרומזת כאן גזרה משמים, שהצדקת תומת בחרב דווקא בשנה זאת(שנת 1831 צוינה באופן רגיל — תקצ״א). העדות מסתיימת בהצבעה על העובדה שהיא נערה בתולה — נוסח מקובל בקרב יהודי מרוקו לציון המצב המשפחתי של רווקה.
בתרגום של הרשומה הזאת לצרפתית בידי ז׳ורז׳ וידה (G. Vajda) ב־1951 נכתב שהיא נקברה בפאס ״ayant conservé sa virginité״ [והיא שומרת על בתוליה]. מלבד העובדה שאין המתרגם מודע לדפוסים של ניסוח, ניכרת כאן מגמתיות. וידה, היסטוריון האמון על תולדות יהדות מרוקו, נמשך על ידי רוח הדברים ומאורעות התקופה בימי הפרעות המתארים את חילול טהרתן של נשים וריבוי מקרי אונס, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בקינות של רבי דוד חסין ושל ר׳ מרדכי משאש. המתרגם הושפע מהחומר שבו הוא דן עד כדי הטיית המקור מכוונתו המקורית, ונמצא שדבריו צופנים השערה או הנחה ולפיהן עמדה בניסיון של ניצול מיני, ובכך זוכה מורשתה ליתר הידור.
התרגום הזה מהווה אפוא גם הוא שלב במערך של ההתקבלות. המתרגם מצטרף לתודעה של קהילה אשר השתדלה במשך דורות ליצור קשר בין האשמה, שהייתה לדעתם עלילת שווא, ובין עובדת היות הנערה יהודייה (נתינה מדרגה שנייה) ואשה (אובייקט מיני). ברם הרשומה המובאת בידי הרב א״י הצרפתי(לעיל) לא מעלה עניינים כגון אלה. שם מצוין מעמדה המורלי; על אף שהייתה נערה ורווקה, כונתה ״מרת סוליקה חאגוייל״, ״אשה רבת המעלות״. הניסיון הנזכר יכול לרמז על מאבק דתי אידאולוגי גרידא ולא על שידול מיני דווקא.
הצורך למצוא זיקה בין הגורם האידאולוגי ובין הגורם המגדרי ניכר במיוחד בקרב יוצרי השירה בעל פה ובקינותיהן של הנשים. קשר זה מתחזק שעה שמתארים את הגיבורה כיפת מראה להפליא, עובדה הבאה לידי ביטוי מובהק בדרוש של בן נאים ״במעשה בנערה הצדקת״ הנזכר לעיל. דרוש זה שחובר כמאה שנה לאחר המקרה, המתבסס על מסורות בעל פה, נראה כסיכום ציפיות שהתעגנו בדמיונן של קהילות מרוקו במשך אותו מרחב זמן, ושלכאורה זכו למימוש באמצעות הטקסט הכתוב המנסה לסגור פערים, כמתבקש בהבניית גיבור תרבות שעוצב כל כולו על פי עדויות והשערות של צד אחד בלבד, הצד היהודי הנרדף. מכאן גם נחיצותו של המחקר המגדרי המודרני לגבי מכלול הקורפוס בשפות שונות על אודות מורשת סול חאגוייל בנוסף למחקר תולדות התרבות, תורת הספרות על מגוון הפואטיקות, ובנוסף לתורת ההתקבלות.
זכות ראשונים היא לנו להביא כאן את דבר קיומו של כתב יד מאת הרב ידידיה מונסונגו, רב ודיין בפאס, שנפטר בשנת 1868 בשיבה טובה. בסוף אסופה של הלכות, שכותרתה ״קופת הרוכלים״ נמצא שיר ארוך פרי עטו של הרב(בנספח להלן). זהו מסמך נדיר וכנראה עדות אותנטית של נתין יהודי בפאס ב־1834, שחווה את המאורע לפרטיו. על פי כתב היד השיר נראה כמלאכה בלתי גמורה, וזהו נוסח הכתובת שבראשו:
קינה היא, יקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמיים ברבים, תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי.
מציין שבעה לחנים שעל פיהם ניתן לקרוא את היצירה כקינה או כשיר. אפשר לראות בחיבור קינה אפולוגטית זועמת כנגד אלה שהוציאו את גזר הדין לפועל, המספקת מידע בסיסי שאינו סותר את העדויות ביצירות אחרות. כיוון שיצירה ראשונית זאת לא הגיעה כנראה לידיעת הציבור, נראה שעניין לנו עם פרטי מידע שהיו קבילים ומקובלים על כל ראשי הקהל ושמצאו את דרכם לכל היצירות. בסוף כתב היד נרשמו השורות האלה:
יונתי מנוח חן תמצא עם הרוגי לוד במחיצה
אבני מרמירא ושישה חומה היא נבנה עליה
הרב מונסונגו מעלה את הנערה לדרגת הרוגי מלכות כרבי עקיבא. תמימה זאת, בת לפשוטי עם, הייתה מוכנה למות על קידוש ה׳ מתוך אמונה שלמה, היא יהלום בין היהלומים (מרמירא) במחרוזת הרוגי המלכות; וכן מפורטות הנסיבות להרשעתה. היא הואשמה בכפירה בדת המוסלמית, לאחר שנשבעה אמונים לאיסלם בעיר מולדתה (הצהרת אמונה באל האחד ובמוחמד נביאו) ואולם חזרה בה. לפי הקודקס המוסלמי המאליכּי הנהוג במרוקו עד היום מוטל דין מוות בגין אשמה כזאת. לפי השיר מדובר בעלילה ״כי טוב ברע היא המירה בית אביה בנעוריה״ (כלומר בעיר מולדתה טנג׳יר). חודשיים עונתה כדי שתחזור בה מהחלטתה להישאר נאמנה לדת היהודית. השופטים והאוסרים מיאנו לקבל כופר, ״לחובה גמרו ונמנו״. הצעת השוחד והכופר שסייעו לעתים קרובות להמתקת העונש ולשינוי של גזר הדין לא עזרו כלל במקרה של סול. ״… דיני שמיים הצדיקה בסבר פנים בשתיקה …״. היא אמרה שעוד יבוא זמנם ושה׳ יקום בהם.
דברים כגון אלה נאמרו כנראה על דרך השערה, שכן ספק אם נערה יהודייה תמימה הנתונה תחת אימתו של בית דין מוסלמי במרוקו ב־1834 תרים ראש מול שופטיה עד לכדי תוכחה וקללה. זהו שיח קונבנציונלי לסיפורי קדושים, כאשר הקדוש המתנסה בשידול ובעינויי תופת מתנצח עם שופטיו ומעניו בדבר האמת של דתו לעומת השקר של דתם, ומנבא להם נבואות זעם על סופם המר כעונש על ההוצאה להורג שלו ושל עמיתיו. שיח הקדושים השואב את מרב אפיוניו מהפואטיקה של הדרמה שהתגבש בתחילת הנצרות חדר לעולם היהודי. הוא מצוי בספר המכבים בסיפור האם ושבעת בניה ובכל המורשת התלמודית לרבדיה ומהדהד בשירו של הרב מונסונגו. ״אנוס״ על ידי כוח ההשראה של שיח הקדושים, סול מופיעה בשירו כמוכיחה וכמקללת את שופטיה ומעניה.
כתיבה אפולוגטית אינה צריכה לחקר האמת. אין חשש מפני אי דיוק ומימלא מתהווה עמימות. הכותבים על אודותיה של הנערה רקמו סיפורים, שירים ואגדות לפי הקונבנציות של שיח הקדושים, כדי שתשתווה לאותם הרוגי לוד שהכו שורשים בזיכרון הקולקטיבי. גם העובדה שאיש לא ידע על קיומו של פרוטוקול המשפט תרמה להבנייתה של הדמות כגיבורת תרבות. וכך לפי שירו של הרב מונסונגו, עד לרגע האחרון התליינים עשו הכול כדי לשכנע את הנערה לחזור בה מהחלטתה. בשלב הראשון הם רק פצעו את עורפה, והיא, בשוויון נפש ובנועם, השיבה שאין היא מוכנה לעזוב את ״אמונת אביה למען הדת העזובה״, וכך לא נותר להם אלא לערוף את ראשה מעליה. השיר מדגיש את העובדה שכל הגורמים המוסלמים שהיו מעורבים בפרשה השתדלו מאוד כדי שלא להוציא את גזר הדין לפועל.
לעיצוב דמותה של גיבורת תרבות על פי טקסטים-הרוגת המלכות סול חאגוייל ממרוקו- ז׳ולייט חסין עמ' 40
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

38 – אִידָא כְנְזְ לְחְם, כָּא יִרְפְדוּהּ מֻווָאלִיהּ
אם הבשר מתקלקל, בעליו מוציאים אותו
קרובים צריכים לעזור בעת צרה.
39 – אִידָא כְסְר לְבָאיְיע, רְבְח סָארִי
אם יפסיד המוכר, ירוויח הקונה
40 – אִידָא כְרְזְ לִיהוּדִי מְן עִידוֹ, וְוִיל בוּהּ מְן טָאח פִידוֹ
כשיוצא היהודי מן החג, אוי לו למי שנופל־ לידיו
למחרת החג אין כסף ליהודי ואז הוא תובע בתוקף את מה שמגיע לו.
41 – אִידָא כְּתְרוּ לְכְטוֹרָא, רְפְד כְטָארְקְ נְתִין
אם ירבו הצלחות, קח את צלחתך
אם אנשים מרבים לעסוק באותו דבר, חפש משהו אחר.
ל כ ט ו ר א : נוסח אחר ״לכדורא״ (ירקות).
42 – אִידָא מָא כָּאן לְפְדְל, יִכּוּן גְ'לִיד רְקְּבָּא
אם אין רווח, יהא העורף שמן
על אדם שאינו עשיר, אבל יש לו קיום; אף שאין רווח, נשארת הקרן.
43 – אִידָא מָא פֻוְורְתִי, מָא תָאכְּלוּ
אם לא תבשל אותו [בישול מיוחד בעזרת אדים], לא תאכל אותו
44 – אִידָא מָא רִית מא תְסְבּבַקּ, סְבְבַּקּ רָאסְקְ
אט לא ראית [את] מי לקדם, קדם ראשך
45 – אִידָא מָאתְ לְפִיל פְעְדָאמוֹ רַסְמָאל
אם הפיל מת, בעצמותיו אוצר
נאמר על אדם שנפטר אלא שלא השאיר את בני־משפחתו בצרה, כי הוריש להם ממון רב. נאמר גם על אדם עשיר מאוד המפסיד חלק מממונו, ובמקרה זה הדבר אינו בגדר אסון;
46 – אִידָא מְן סְמָא יִחְדְיק, לָא מֵן אַרְדְ יאָדִיקּ
אם מן השמים שומרים עליך, לא מן הארץ תיפגע
47 – אִידָא מְסָא טְבְקּ, תְזִּי ווְסְלָא
אם ילך המגש, תבוא הטבלה
נאמר על אדם הרוצה לגרש את אשתו. אומרים לו, שאין בטחון שהאשה השנייה תהיה טובה יותר.
על המונח ״טבק״ ראה: בן עמי, עמי 77. (״טבלה״ היא לוח להובלת הלחם.)
48 – אִידָא מְסָא מְתָאעְקְ, סִיר מְעָאהּ
אם רכושך חלד, לד אחריו
נאמר על עשיר שהגיע לאשפתות. במקרה זה עדיף המוות.
אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו

בנדודיו, אחר סילוקו מקושטא, מגיע אל הקהילה היהודית הגדולה שבמצרים, ומתקבל בזרועות פתוחות ע״י ר׳ רפאל יוסף, ראש הקהילה היהודית. זה מארח אותו ומצרפו אל קהילת החכמים המכובדים שבאלכסנדריה. אחר שהות קצרה במצרים, נשלח כשד״ר מטעם הקהילה לירושלים. רבים ממעריציו מצטרפים אליו בדרכו לאותה שליחות. בהגיעו לירושלים הגיעו אליו שמועות אודות ״נביא״ מיוחד שחי בעזה בשם אברהם נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי, או בקיצור, נתן העזתי.
נתן העזתי, הוא בנו של אלישע חיים אשכנזי ששימש כשד״ר הקהילה הירושלמית למרוקו, אליה נשלח לאסוף כספי תרומות עבור הישיבות. אלישע קבע את מושבו בעיר מקנאס שבמרכז צפון מרוקו, שכן מרביתם של רבני וחכמי העיר היו בעלי מוניטין, צאצאים למגורשי ספרד של שנת רנ״ב (1492). בתחילת דרכו במרוקו, הצטרף אליו בנו נתן, ושניהם התיישבו ללמוד קבלה אצל ר׳ יצחק חאגיז בישיבתו בפאס. נתן שב לירושלים בה נולד, והמשיך את לימודיו בקבלה שהייתה עיקר לימודו, בבית המדרש ״בית יעקב״. נתן נחשב לבעל ידע תורני רב ומקיף, יחד עם זאת, הרבה לעסוק בקבלה ובמיסטיקה היהודית. בירושלים נושא לאשה את בתו של שמואל ליסבונה, אחד היהודים העשירים בעזה, ומחליט להעתיק עם משפחתו את מגוריו ליד מגורי חותנו. בעזה החלו לפקוד אותו ״חזיונות נבואיים״, כשהוא מחשיב את עצמו כ״נביא״ הממשיך את נבואתו של נתן הנביא. מכאן הוא עתיד לחולל את המהפכה בחייו של שבתי צבי, ולשמש לו ״כנביא״ וכיחצן לתורתו, כמו שפאולוס (יוחנן המטביל), שימש כפרשן וכמפיץ את תורתו של ישוע, או כעלי אבו- טאלב ששימש כמפיץ את תורתו של מוחמד. פרסומיו הקבליים הרבים של נתן, היו נשלחים לאביו שהמשיך להתגורר במרוקו. בין יתר חומר הקבלה הרב, שלח לו את הספר ״ירח יקר״ על הקבלה, שנכתב בידי ר׳ אברהם גלאנטי, תלמידו המובהק של האר״י. גם כל חומר אחר שפורסם והופץ בצפת, נשלח מיידית על ידו למרוקו.
שבתי צבי מיהר לפנות לעזה לפגוש את ״הנביא״ על מנת שזה ימצא לו תיקון לנפשו המעונה ויעניק לו תרופא לדיכאונותיו ולכלל חולייו. ידוע היה ששבתי צבי היה נתפס לעתים תכופות למרה שחורה ודיכאונות, ויש אומרים שסבל ממאניה דיפרסיה (מחלה נפשית שסימניה הם התרוממות רוח ודיכאון לסירוגין). בפגישה זו מסביר לו נתן שכלל אינו זקוק לכל תרופה, ותרופתו היחידה היא הכרזה עליו כמשיח. פגישה זו שנערכה בשנת התכ״ה (1665), הייתה מכרעת לשניהם. נתן שכנע את שבתי צבי באמיתות משיחיותו ובפסיקותיו ההילכתיות, וכי אכן הוא ״משיח בן־דוד״, ונתן יהא נביאו. בעוד שבתי צבי שב לירושלים להמשיך בשליחותו, הכריז העזתי ברבים כי שבתי צבי הוא אכן ״המשיח״ לו ציפה עם ישראל מזה דורות. מכאן החל נתן בהפצת אגרות לכל תפוצות ישראל בהן הכריז על ההתגלות. ההמונים נגרפו בהתלהבות משיחית, והחלה תנועת תשובה המונית בכל רחבי העולם היהודי. אף על פי שהחלו לקום לו לשבתי צבי מתנגדים, נתן המשיך להעצים את דמותו כגואל ישראל.
בהגיעו לירושלים מצא שבתי צבי שמעמדו התערער, ושחכמי ירושלים הטילו עליו חרם ונידוהו, בל יבוא בקהל ישראל, בגלל עיכוב העברת כספי התרומות שהגיעו לידיו כשד״ר והכרזתו כמשיח הייתה לצנינים בעיניהם. ר׳ נחמיה הכהן, המקובל הגדול בירושלים, שלא נחה דעתו מהתנהגותו, והסגירו לשלטונות העותומניים בטענה של ערעור חיי השגרה בעיר. באותה שנה, 1666, נאסר, הובא אל ארמון השולטאן בקושטא. בחקירתו העז לדרוש מהשולטאן את כתרו ולהשתחוות לפניו, בהציגו את עצמו כ״מלך היהודים והעולם״. השולטאן הבין שלפניו עומד אדם חולני, ולכן העמיד בפניו את הברירה, לבחור בין מות להתאסלמות. בשכנועו של רופא השולטאן, היהודי המומר מוסטאפא פאוזי, בחר שבתי צבי להתאסלם. ביום 15.9.1666, קיבל עליו את ״השוהאדה״ וניתן לו השם: עזיז מוחמד אפנדי. אשתו, אחיו אליהו וכ־300 מחסידיו הלכו בעקבותיו והתאסלמו, בציינם שזו גזירת השמים לגאולת ישראל. אחר ההתאסלמות הוגלה לעיר דולצ׳ינו שבאלבניה, עיר שלא התגורר בה אף לא יהודי אחד. אחר מותו של שבתי צבי, אחיו אליהו שב ליהדותו בעיר איזמיר. בעקבות ההתאסלמות, העולם היהודי הוכה בתדהמה שזיעזעה את בית ישראל עד היסוד. חסידיו המשיכו להאמין שכל יסוריו והתאסלמותו נבעו מעוונות הדור, והוא כמשיח, נשא בסבל כל העם. בעד הרעיון המשיחי הזה עם־ישראל שילם מחיר יקר מאוד. מאז, יצאה תקנה מפי חכמי הזמן המטילה הגבלות על לימוד הקבלה רק לבני 30 שנה ומעלה.
למרות התאסלמותו של שבתי צבי והאכזבה המרה של מאמיניו, זה לא שם קץ להמשך תנועתו המשיחית בתדרים נמוכים יותר. גם לאחר מותו המשיכו חלק מחסידיו להאמין כי אכן הוא היה המשיח, וכי הוא עתיד להתגלות מחדש.
הכמיהה לבואו של המשיח, ליוותה תמיד את הקהילה היהודית במרוקו מאז גלו אליה לפני שנות דור. הרבה לפני הופעתו של שבתי צבי, צמחו במרוקו כמה מ״משיחי שקר״ כריזמטיים שהפיחו תקוות בקרב הקהילות השונות. היו אלה בעיקר רבנים, עליהם ניתן למנות את ר׳ משה דרעי (1122), את ר׳ נסים בן־מלכא (1360), את ר׳ אברהם הלוי(1530) ועוד. סופם המאכזב היה ידוע מראש.
הקהילה היהודית במרוקו חיה ברוב זמנה עם שכניה, שהם מארחיה, בשלווה יחסית. בבוא עת החגים היהודיים, הייתה לה התרוממות רוח, אשליה שהייתה מתנפצת בתום החגים. מייד אחרי זה הייתה עולה השאלה מדוע ישראל המקיימים את מצוות תורת האלוקים, נתונים זה מזמן תחת שלטון זרים המתנכלים להם לעיתים תכופות, ועושים בהם ככל העולה על רוחם? ברם, עם כל סבלם, המשיכו להחזיק באמונתם האורתודוקסית. המשך עמידתם האיתנה מול הצרות והרדיפות, התפרשה אצלם כ״חבלי המשיח״, וכי הגאולה הקרובה תשים קץ לכל מצוקותיהם. תכיפות הצרות רק חיזקה אצלם ביתר שאת את אמונתם המשיחית. יהודי מרוקו עמדו תמיד תחת סכנה של פרעות וחייהם היו תלויים מנגד, בעיקר בעתות חילופי השלטון בממלכה, והתמורות בחיי היום־יום שהיו באות אחריהן. לעתים יצרו חילופי השלטון תקופות של אנרכיה ומשברי מנהיגות. כך קרה בעת שלטונן של השושלות האדוקות של ״המוראביטון ו״המואחדין, שאז נוכחותם של יהודים בארץ מוסלמית ושטרם התאסלמו, הייתה בלתי נסבלת, על כן הגיע זמן לעשות מעשה, או פרעות תוך החרמת רכוש והרג, או איסלום בכוח. ימים אלה היו מועדים לפורענות ולהתקוממות נגד יהודים, ולפריקת עול מוראה של מלכות.
שלהוב היצרים בין המחנות, יצר מתיחות מתמדת בין היהודים לשכניהם המוסלמים. הסאה הייתה נגדשת עוד יותר בעת הטלת המסים הגבוהים על הקהילה שבדרך כלל היו יותר כבדים מלשאר האוכלוסייה, על זה אמר ר׳ יעקב אבן־צור: ״על דבר המס, מלאה הארץ חמס״. גזרות שונות ומשונות של מושלי המחוזות תאבי-הבצע וכן פגעי-הטבע הרבים שלא פסקו וגרמו לרעב, כמו עצירת גשמים, שיטפונות ואף מכות הארבה שהיה מכלה יבול שנתי בפלישה אחת, היו משאירים צלקות חברתיות בקהילה. מעט נחת היה בתקופת השולטן מולאי ראשיד (1671-1665) שנחשב לנאור ואוהד היהודים. תקופתו של שולטן זה הייתה מקבילה לפעילותם של שבתי צבי ונתן העזתי. היה זה ״אות מן השמים״ כי לאחר הפרעות הרבות שפקדו את הקהילה היהודית, בעיקר במהלך הסכסוכים האלימים שהיו פורצים לעתים תכופות בין שושלות השליטים. צרות אלה היוו קרקע פורייה לקליטת בשורת הגאולה ולהופעתו של המשיח.
כאשר הגיעה בשורת השבתאות למרוקו, האמונה בה התפשטה כמעט ללא התנגדות, ועוררה תקוות גדולות. לא בכדי מצאו יהודי מרוקו מפלט בתורת הסוד והקבלה, כמו שאמרו חכמים: ״גלות ישמעאל קשה מכל הגלויות״, במיוחד במרוקו. בתוך זמן קצר הפכה מרוקו לאחד המרכזים הגדולים של לימוד הקבלה, שעיקר תפוצתה היה באזור ״דרעא״ שבדרום המדינה. בקבלה מצאו יהודי מרוקו מפלט מאימת הצר הצורר, עד שיבוא הגואל. ספרי קבלה רבים נכתבו בה והופצו לרחבי העולם היהודי. רבניה הגדולים התמסרו לחוכמת הנסתר עוד טרם פריחתו של המרכז העולמי בצפת. כמה מתלמידיהם של חכמי הקבלה ממרוקו, כמו ר׳ מסעוד הכהן, ר׳ מסעוד אזולאי, ר׳ יששכר בן־סוסאן, ר׳ משה מצליח ועוד, הגיעו ממרוקו לצפת והצטרפו ל״גורי האר״י״ בהמשיכם בלימוד תורתו. לא פלא איפא שבשורת הגאולה של שבתי צבי, נקלטה מייד בתודעתם של יהודי מרוקו. רבנים אלה המשיכו לשמור על קשר עם ארץ מוצאם, מכאן רעיונות קבליים חדשים מצפת, זרמו בתדירות למרוקו, בחלקם כאמור ע״י נתן העזתי. הקרקע הפורייה שהוכנה לקראת בואו של המשיח, קלטה מייד את הבשורה והנהיגה ללא היסוס את הוראותיו של שבתי צבי מפי נביאו, נתן העזתי.
אמנון אלקבץ-יהדות מרוקו והשבתאות-ברית 36 בעריכת אשר כנפו-עמ'63
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?- עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"- רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

תרבות הפנאי. פעילות הפנאי והתרבות בקפריסין הייתה עשירה: לימודי עברית, סמינר הדרכה, ספריה, תיאטרון, עיתונות, קייטנות וקנטינה.
תיאטרון. תיאטרון יידי פעל במחנה 55 שהיה מבצרם של מעפילי צפון אפריקה אבל לא היה בין מפעיליו
הטכניים )במה או תאורה( מעפיל מוגרבי. למרות שבמחנה 55 הוצגו מחזות בעברית שהומחזו על ידי שלמה ביטון ושיחקו בה חבריו לספינה 'יהודה הלוי' לא נמצא מקום עבורם באנסמבל של התיאטרון.
גם ההודעה על תערוכה והגרלה פורסמו ביידיש. מחסום השפה ביטא לא רק חוסר תקשורת אלא גם אי שקיפות ואי נכונות לבוא לקראת קבוצת מעפילים אחרת המוגרבים.
הרצאות. הודעה על הרצאה במחנה 67 של מורה מסמינר רוטנברג בעברית קלה הוכרזה ברם קול –ביידיש.
קנטינה. בין עובדי הקנטינה לא עבד מעפיל ששלט בשפה הצרפתית או הערבית מוגרבית שיכול לתקשר עם המוגרבים. הסיבה לכך הייתה, כנראה, החשש מספסור במוצרי הקנטינה.
קייטנות. פעילות הקייטנות הייתה חשובה לילדים ולנוער בכל המחנות ולא רק בכפר הנוער שפעל במחנה 65 גם בקייטנה אפשר היה להעסיק דוברי צרפתית, מוגרבית ועברית מקרב מעפילי צפון אפריקה בהדרכת ילדים מצפון אפריקה. אך לא כך היה. באוגוסט 1948 הוכנה רשימת עובדים בקייטנה במחנות קראולוס ולא נמצא ביניהם אף צפון אפריקאי אף שהיה ריכוז ניכר של מעפילים מוגרבים במחנות קראלוס.
ספרייה. קוראים צפון אפריקאים היו רשומים בספריה ואחד מהם אף נדרש להחזיר ספר ששאל. בקבוצת 'בן יהודה' היו דוברי עברית רהוטה ובכל זאת לא הועסק בספרייה אף צפון אפריקאי. בכול התחומים שהוזכרו לא נמצא מקום למעפיל צפון אפריקאי לשרת את קהילת המעפילים מארצות מצאו.
המאבק על שקיפות המידע בשפה העברית. השפה העברית לא זכתה לעדנה בקפריסין למרות שהייתה המפתח להיקלטות בפלשתינה א"י ולאחר מכן בישראל. המועצה השנייה של מחנות הקיץ קראולוס קראה, לשפר את לימוד השפה העברית. הוועדה להפצת השפה העברית פנתה שוב ושוב לתנועות שתמסורנה את הודעותיהן למערכת רק בשפה העברית. הופנתה קריאה לציבור המעפילים "לתת זכות קדימה לשפה העברית בפרסום הודעותיהן" ]…[ ו"לפנות בשפה העברית במקומות ציבוריים בהופעות ציבוריות, קנטינות ודואר". המערכת נשארה בשלה כי שפתם של רוב המעפילים ממזרח ומרכז אירופה הייתה יידיש. הדרישה שההודעות תוכרזנה בעברית לכלל המעפילים נועדה לחזק את מעמדה של השפה העברית והקשר עם היישוב ואולי לחזק גם את רמת השקיפות והתקשורת במחנות.
בהודעות אחרות, גם הן ביידיש, התבקשו הנרשמים לקורסים בעברית שטרם הוצבו בכיתות להגיע ביום מסוים למזכירות המחנה כדי להירשם וכדי להתעדכן על השינוי בשעות הלימוד. ז'ק פרץ, מעפילי 'יהודה הלוי' שלמד לדבריו עברית במחנה בחברת 'אשכנזים', הצליח לשכנע את המורה להסביר את דבריו בעברית ולא ביידיש. חשוב לציין שהפנייה ליידע בעברית ברם קול את ציבור המעפילים יצאה ממחנות הקיץ בהן היה הריכוז הגדול ביותר של מעפילים מוגרבים. אפשר לשער ששפה משותפת- עברית הייתה עשויה לשפר את התקשורת בין שתי האוכלוסיות המוגרבית והאירופאית אבל המנגנון – המשיך להכריז ביידיש. במערכת הרם קול עבד מאיר אידן מ'שיבת ציון'. אך לא נמצא תיעוד להודעות – בצרפתית.
תקשורת. כלי התקשורת הפנימית העיקריים שפעלו בקפריסין היו: לוח מודעות, מערכת כריזה )רם-קול( ועיתונות מקומית. היו פרסומים של הסוכנות היהודית ועיתונים ארץ ישראליים שעדכנו את המעפילים על הנעשה בפלשתינה א"י ובעולם. בלוח מודעות פורסם מידע רלוונטי לציבור המעפילים – במחנות.
רם קול. המרחב הציבורי התנהל רק ביידיש. תופעה זו מנעה מהם להשתתף להביע צער על הריגתו של – המעפיל משה בן אברהם בידי חיילים בריטים, כיוון שהכרוז הכריז ביידיש על הזמנת המעפילים לבוא ולהתייחד עם זכרו. מאחר ולא הייתה ידועה ארץ הולדתו, נראה שההכרזה נועדה למעפילים יוצאי אירופה בלבד למרות שכול המעפילים היו שותפים לגירוש, לסבל ולמעצר בקפריסין. זאת למרות שמאיר אידן, מעפיל מ'שיבת ציון' דובר צרפתית, הועסק במערכת הרם-קול.
עיתונות. ספירת מלאי של העיתונות במחנות קפריסין, שערכה מוסיה ליפמן, העלתה שמתוך 46 עיתונים רובם הופקו ביידיש, רומנית והונגרית ובחלק מהם השתרבבה גם העברית, אך לא היה עיתון בצרפתית ובערבית מוגרבית. היו חמישה עיתונים בעברית: 'אגרת לחברים', 'על הסף', 'שורות', 'העלון החינוכי' ו'בשבי' רוב העיתונים יצאו לאור מטעם תנועות פוליטיות ששליחיהן הדריכו במחנות. בכול יום הוטסו עיתונים מהארץ למעפילי קפריסין, תחילה מחיפה ולאחר מכן מלוד. חלוקת העיתונים הייתה כך: 'דבר' )'מפא"י'(, 'הארץ')אזרחי(, 'משמר' )'השוה"צ'(, 'הבוקר' )'רוויזיוניסט'(,המשקיף')אזרחי(, ו'הצופה')'הפוהמ"ז'(. חלוקה ששיקפה את ההתפלגות הפוליטית בארץ. לבית החולים בניקוסיה הוקצו חמישה עיתונים. הסגל ]השליחים והמנגנון של המחנה, ב.ד[ קיבלו 30% מהעיתונים ומחנות הקיץ והחורף קיבלו 35% כול אחד. כל שבוע נשלחו 2,000 עותקים של העיתון ביידיש 'די וואך' 'השבוע'. בסופי שבוע נוספו – – 576 שבועונים ובעיקר 'דבר השבוע' ו'דבר לילדים' של מפא"י' ושבועון אחד של תנועת 'אחדות העבודה'. הופצו 50 עותקים מהשבועון 'בשער' למתחילים בעברית, כמות שולית לעומת השבועונים המפלגתיים, לאוכלוסייה שהייתה בתחילת צעדיה לימוד השפה העברית. זמינות המידע ביידיש מעיתון כמו 'די וואכ' חיזקה את כוחו של הסגל, ראשי המחנות והוועדות. הצטבר בידיהם מידע ש אפשר להם להתעדכן בנעשה בארץ והם שימשו למעשה כמתווכי המידע ופרשו אותו לפי תפיסת עולמם הפוליטית והשתייכותם התנועתית. כמות כה קטנה של עיתונים לא הספיקה לאלפי המעפילים שרובם לא ידעו עברית. הייתה זו חלוקת משאב תקשורת עבור אנשי שלומנו ולא ל'עמך' המעפילים ובכללם המוגרבים.
תעמולה פוליטית. המזכירות המשותפת של מחנה 66 הזמינה מעפילים להרצאה ביידיש על הסתדרות העובדים בארץ ישראל. הודעה אחרת ביידיש הזמינה מעפילים לאסיפה של הרב יצחק שרייבוים האחראי למחנות המעפילים בקפריסין מטעם הסוכנות היהודית. מפלגת 'אחדות העבודה' הודיעה על אסיפה במועדון במחנה 65 . ההזמנות נכתבו ביידיש ונתלו על לוחות המודעות במחנה 65 . 726 דוגמות להודעות כאלה נפוצו בקפריסין והעידו על היקף פעילותם של שליחי התנועות הקבועים במחנות ועל מרצים 'פוליטיים' שנשלחו מטעם המפלגות הישראליות 'להרביץ תורה' בפני קהל מעפילים שכול רצונו היה להשתחרר מהמחנות ולעלות ארצה. מאחר ואוכלוסיית מעפילי צפון אפריקה הייתה קטנה, עם תדמית שלילית ושונה מאוכלוסיית המעפילים האירופית, אפשר שהיא לא הייתה יעד מרכזי להרצאות פוליטית במחנות שהתבצעו על ידי שליחי ונציגי מפלגות ארץ ישראליות.
תעסוקה פנימית שירותים לא מקצועיים. עבודות לא מקצועיות כגון: חייטות, סנדלרות, ספרות, – טבחות, נהיגה, נגרות, מחסנאות אפסנאות, סיפקו תעסוקה למעפילים בשכר סמלי במחנות קפריסין –)סיגריות ומיל א"י(הדוח של חמל רפאל זיהה את המציאות שנוצרה בין שתי קבוצות שונות זו מזו במחנות קפריסין. הוא כתב שהאירופאים זלזלו במוגרבים ו"הם קופחו בכל הקשור ל'מקורות פרנסה' במחנות, כמו עבודה במחסני המחנה והצבא. במאגר של מעפילי צפון אפריקה היו בעלי מקצוע אבל לא נמצא להם מקום. נוטרות הייתה התעסוקה העיקרית של 20 מעפילים צפון אפריקאים. לאה מימון, שהייתה האישה המוגרבית היחידה שעסקה בנוטרות. אבל המפקד היומי של הנוטרים התנהל ביידיש. חלוקת ביגוד לעובדים במחנות החורף בטיפת חלב, בית תינוקות, מטפלות, מחסן ועובדים כלליים במטבח, הייתה לפי השתייכות תנועתית. בלטו בחסרונם עובדים צפון אפריקאים. ברשימת עובדי הג'וינט בתפקידים לא מקצועיים עבודה משרדית, מתפרה, נגריה, סבלות, סנדלריה העובדים נבחרו – לפי מפתח תנועתי ולא היה ביניהם מעפיל מוגרבי. אפשר להעסיק את מעפילי צפון אפריקה במחסן, בסנדלריה, בנגריה, במתפרה ובעבודות לא מקצועיות אחרות. במקצועות כאלה המוגרבים שלחו את ידם בארצות מוצאם. המזכירות המשותפת חילקה אישורי עבודה לעובדים במחנות ומחוצה להם לפי המלצת התנועות. אלה היו פתקאות 'צטלך'. ניתן להניח שעם עלייתם ארצה ה'צטלך' שימשו את המעפילים.
שירותי דת, בריאות, וחינוך. בכול התחומים האלה הועסקו עובדים שעברו הכשרה מקצועית וניתן להניח, שהיו ביניהם מעפילים מצפון אפריקה בעלי הכשרה מקצועית מתאימה בחלק מהמקצועות.
דת. מעפילי צפון אפריקה המסורתיים הודרו מתפקידים בחברה קדישא ובוועד המקווה. זהפרן]זעפרן[ פיליפ היה אמנם נציג צפון אפריקאי בוועדת הדת. אבל, בין מעפילי המגרב היו גם רבנים ששרתו בקהילותיהם כמו הרב פרג'ון שהעפיל ב'בן הכט' ווזיפה כהן מג'רבה שהעפיל ב'שיבת ציון'. לא ידוע אם הם הועסקו בתפקיד כלשהוא בתחום הדת.
דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון