מורשת יהדות מרוקו

נאפולי: תקוות ואכזבות

1. 1. על סיפה של איטליה

הארץ, שאליה שמו פניהם דון יצחק ומשפחתו, כמו רבים מן הגולים, ספק אם אפשר היה למצוא בה, למעט אי־אלה אזורים, חוף מבטחים ליהודי ספרד. מתוך עשר המדינות של איטליה הצפונית לא היתה אף אחת מחמש הרפובליקות (ונציה, ג׳נובה, פירנצה, לוקה וסיאנה) או מארבע הדוכסויות (סבויה, מילנו, מודנה ופודה), ואף לא המרקיזות הזעירה של אנטואה, מוכנת לקבל את הגולים היהודיים. עריה של איטליה הצפונית היו הראשונות שגירשו את היהודים מתחומיהן, ובמאות השנים האחרונות של ימי־הביניים התנגדו בתמידות להתיישבותם של יהודים בתוכן. לפיכך היו הקהילות היהודיות בערים אלו קטנות ביותר. הן מנו בעיקר יהודים בעלי זכויות מיוחדות, שהוכנסו לשם מילוי תפקידים מסוימים. היו אלה סוחרים עם המזרח, שנהגו בהם סובלנות כשעברו באיטליה אם הביאו רווח לעריה. היו אלה רופאים שהנוצרים נזקקו לשירותיהם. היו אלה בנקאים שהציעו אשראי זול לעניים ושלעיתים אף הוזמנו לערים שונות – בפרט לוונציה ולפירנצה – כדי לספק אשראי כזה. בערים שבהן היה השלטון הרפובליקני מבוצר, כדוגמת ונציה וג׳נובה, היו הגבלות חמורות על כניסתם של יהודים. בערים אחרות, שבהן היתה משפחה פטריצית חזקה בשלטון – כדוגמת בית מדיצ׳י בפירנצה או הדוכסים לבית אסטה בפֶרַרָה – כלומר, במקומות שנחלשו בהם היסודות הדמוקרטיים, הוקלו קצת ההגבלות על התיישבותם של יהודים, ומספר היהודים שנאחזו בהן גדל מעט. אך שום מדינה באיטליה הצפונית, אוליגרכיה כרפובליקנית, לא היתה מוכנת להרשות את כניסתם של יהודים במספר רב, ופחות מכול היתה נוטה להתיר את כניסתו של ציבור כגון גולי ספרד. מכיוון שהללו יצאו מספרד בלי כסף, לא היה מקום להניח שיפעלו כמלווי כספים. אפשר היה לראות בהם אך ורק אומנים וסוחרים בכוח, העלולים להתחרות במעמד הבינוני. זו היתה, בקיצור, עמדתן של הערים לגבי כניסתם של יהודי ספרד לתחומיהן.

עמדתן של מדינות האפיפיור, שהשתרעו על־פני מרכזה של איטליה, לא היתה שונה בהרבה. במקום התנגדותו של מעמד העירונים באה כאן התנגדותה של הכנסיה. במחצית השניה של המאה ה־15 היו אפיפיורי רומא תועלתנים יותר משהיו דוקטרינרים, אך עם זה לא היה מקום להנחה, שקבלת מספר רב של יהודים תצמיח להם ברכה מרובה. מתנות כסף ניכרות יכלו להשפיע בימים ההם במידה מרובה על החלטות האפיפיורות, אך הגולים מספרד לא יכלו להציע סכומים גדולים עד כדי כך, שיעוררו את עניינה של החצר האפיפיורית.

האזור היחיד באיטליה שבו היו התנאים שונים מאותם שצוינו למעלה היה זה של ממלכת נאפולי. בממלכה זו, שכללה את מחציתה הדרומית של איטליה, היה המצב הכללי דומה לזה ששרר במונרכיות בשאר חלקי אירופה קודם התפתחותה של המגמה לאבסולוטיזם. לא העירונים ולא הכנסיה אלא המלך – והמלך לבדו – היה כאן הגורם שקבע את המדיניות לגבי היהודים. אמת, ששליטי נאפולי באותו זמן – פֶראנטֶה המלך ובנו אלפונסו – גילו רצון עז לריכוזיות, ובמהלך מאבקם נגד האצולה נזקקו לאותם האמצעים הנמרצים שנקט ז׳ואן בפורטוגל – כלומר, להוצאת הברונים הגדולים להורג, במהירות וללא התרעה; אך להבדיל מז׳ואן, ובעצם כרוב האבסולוטיסטים, לא מצאו דרך, וגם לא הבינו את הצורך, להשיג את תמיכת העם בתוכניותיהם. וכך, בעוד האצולה מתנגדת להם, שנאו אותם בני העם. ואולם התנגדות כפולה זו לא השפיעה על יחסם של המלך ובנו אל היהודים. הואיל ואימצו להם את ההרגל למשול ביד ברזל ״להתעלם ממשאלות לבה של האוכלוסיה, לא היתה לשליטי נאפולי שום התנגדות לגידול מספר נתיניהם היהודיים. אדרבה, הם קידמו בברכה את הרעיון. פירושו היה ריבויה של אוכלוסיה נאמנה לכתר, ־כן סיכוי להתפתחותה המסחרית של ממלכת נאפולי, שמבחינה מסחרית פיגרה אחרי מדינות הצפון.

2. 2. חצרן נאפוליטני

ב־24 באוגוסט 1492 הגיעו לנמל נאפולי תשע ספינות קאראול שהביאו גולים יהודיים מספרד. הדרך מספרד היתה רצופת תלאות. בעלי הספינות היו קשוחים, אבודים ותאבי בצע. הספינות היו מלאות על גדותיהן והצידה בהן היתה דלה. תנאי התברואה היו כאלה שהזמינו חוליים, ועד מהרה פרצה מגפת דבר בין הנוסעים. כל הפגעים הללו חברו להשאיר את הגולים בלא אמצעים לאחר שבועות של סבל. היסטוריון גֶ׳נוֹבָני, שראה כמה מגולים אלה כשעברה ספינתם בנמל עירו, כותב ש״אפשר היה לחשוב שהם רוחות רפאים; כה צומקים היו, כה קודרים במראיתם, ועיניהם שקועות כל כך בחוריהן. הם לא נבדלו במאומה מן המתים, פרט לעובדה שבדוחק עדיין מסוגלים היו לזוז.״

התיאור מזכיר את היהודים ששרדו במחנות־הריכוז הגרמניים של מלחמת העולם השניה. ואכן מצבם של הגולים, על כל פנים של רבים מהם, דומה היה לזה של אלה האחרונים. מאחר שכבר היו מוכי דבר כשהגיעו לג׳נובה, לא הותר להם להיכנס לעיר. הניחו להם לשהות על המזח, שהיה מוקף ים מכל עבר ו״היה המחסה היחיד שניתן לחיות האומללות.״ כזה היה גם יחסה של כל עיר אחרת שאליה ביקשו להיכנס. בלבבות אחוזי רעד סקרו בישי מזל אלה את מפרץ נאפולי הנהדר ואת העיר שעל שיפולי ההרים שמאחוריו. כלום תיתן להם ממשלת נאפולי מקלט?

פֶראנטֶה נענה לבקשתם לרדת לחוף, וב־24 באוגוסט דרכו רגליה של קבוצת הגולים הגדולה הראשונה על אדמת איטליה כשלבותיהם שופעים הכרת טובה עמוקה למושיעם, מלך נאפולי. אולם דון יצחק ומשפחתו לא נמנו עם היורדים לחוף באותו יום. הם הפליגו, כאמור, עם ציבור גדול של גולים שעזבו את ספרד ביום האחרון לחודש יולי. אם מפני שמספר הספינות שלהם היה גדול יותר ואם מטעמים אחרים, שטה קבוצה זו לאט יותר והגיעה לנאפולי, לכל המוקדם, חודש לאחר מכן. בני משפחת אברבנאל ודאי עשו אותה דרך בנמליה המערביים השונים של איטליה, ובאותן תוצאות מדכאות. הדרך הארוכה ודאי

הגדילה את סבלותיהם של רבים מחבריהם לדרך, אבל מאור הפנים שבו קיבלם מלך נאפולי השכיח במידה רבה את הצער שפקד אותם. פראנטה לא שינה את עמדתו הידידותית, וגילה יחס מיוחד לאברבנאל. הוא הציע לו לבקר בחצר המלכות ואפילו משרה בשירותו. מה חשב אברבנאל על המלך ועל בנו אלפונסו, שעמו חלק פראנטה את שלטונו? הוא קרא להם ״מלכי חסד״, ואפשר להבין תיאור זה בשים לב ליחסם אל הגולים הספרדיים.

שונה לגמרי הוא הרושם המתקבל על מושלים אלה ממקורות אחרים בני הזמן ההוא. כך, בדברו על אלפונסו, בנו של פֶראנטֶה, אומר השגריר הצרפתי פיליפ דה קומין, ש״מעולם לא היה נסיך צמא דם, רשע, ערל לב, שטוף זימה או זולל וסובא יותר ממנו. אולם אביו היה מסוכן יותר, כי שום אדם לא ידע אימתי הוא כועס ואימתי הוא שבע רצון, שכן מוכן היה לבגוד באנשים תוך כדי שעשועיו וגיפופיו.״ לאמיתו של דבר, לא היו פראנטה ובנו אלפונסו גרועים משאר הנסיכים העריצים של תקופת הרנסנס. הם היו חסרי רתיעה וחסרי מצפון במנהגם עם יריבים, אך מסוגלים היו גם לגמול ביד רחבה על שירותים נאמנים. בשום פנים לא היו קשוחי לב יותר מז'ואן II או מפרדיננד הקתולי.

אברבנאל ודאי תפס משרה רבת חשיבות בחצרו של פראנטה. דומה שגם משרה זו היתה קשורה לאיזו התחייבות כספית גדולה. כעבור שנים, כשתיאר את מצבו בנאפולי, כתב אברבנאל ש״כינס הון עתק״ ״עשה לו יד ושם״ כאחד מגדולי הארץ. אכן, כעבור שנתיים מיום בואו אנו מוצאים את אברנבאל כחצרן המהימן ביותר בפמליה של מלך נאפולי. דומה שלא התקשה כלל, או אך מעט, להסתגל לחצר המלוכה החדשה. פֶראנטֶה 1 היה בנו הבלתי חוקי של אלפונסו V, שהיה ממלכי אראגון ודודו של פרדיננד מלך ספרד. המשטר, ההליכות והלשון היו במידה רבה כאותם של אראגון, ודומה היה כאילו שירת בחצר מלוכה ספרדית. אבל היתה זו חצר כמו בזמנים הטובים משכבר הימים, שקדמו להקמת האינקוויזיציה ושבהם עדיין היתה מדיניותה של המלוכה נוטה חסד ליהודים.

א־־על־פי־כן חייב היה אדם להישמר לנפשו. הטרוניות נגד היהודים בנאפולי גברו והלכו. בני המון העם ראו בכניסתם של החדשים שמקרוב באו פגיעה בזכויות ובאינטרסים שלהם, ותלו את הקולר בצווארם של המושלים. פראנטה היה מטרה לביקורת גוברת; וקשה היה לו ביחוד לעמוד בפני הלחץ שהופעל עליו בגלל השמות שעשתה המגפה, שהביאו עמם הגולים. ״החולי היה ממאיר עד כדי כך, והתפשט במהירות מפחידה כל כך, שבמרוצת השנה הפיל למעלה מעשרים אלף חללים בין תושבי העיר."

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות- עמ' 86

לפעמים ביקרו בעירנו שד״רים מארץ ישראל שבאו לאסוף תרומות לישיבות טבריה, חברון, צפת וירושלים. בכל בית הייתה מצויה קופה לשם כך ובכל יום שישי שלשלנו לתוכה מטבעות לצדקה. צדקה הייתה חשובה מאוד בעינינו. הלוא נאמר ״צדקה תציל ממוות״. הרבנים האלה זכו לכבוד גדול. הם נראו בעינינו כאנשים קדושים, ולנגוע בהם -לנשק את ידיהם הייתה זכות גדולה. תארו לעצמכם יהודי שבא מארץ ישראל!! לנגוע בו ולמשש אותו, אפילו רק בנגיעת יד קלה, כאילו מיששת את קדושת ארץ ישראל. היה זה נחשב דבר גדול בעינינו. כל ראשי העיר רבו על הזכות לארח אותו. כל זמן שבתו בתוכנו – היה זמן של שמחה ואווירת חג. בכל פעם דרש בבית כנסת אחר ואנשים מילאו את בית הכנסת כדי לשמוע אותו. באחת הפעמים אמא הביאה אותי אל הרב הזה שיברך אותי ואני הייתי מאושר מכך מאוד. בשביל זכות שכזו אמא העלתה תרומה נכבדה. מספרים ששד״ר אחד הגיע לאחד מכפרי הדרום, שאנשיו היו יהודים תמימים וישרים אך מלומדים לא היו. פרנסתם גזלה את זמנם, אבל הם דקדקו בקיום המצוות וקיימו את יהדותם בסביבה עוינת ובעבודה קשה. רובם היו חקלאים מנוסים מזה דורות. הם היו גבוהים וחסונים, מנותקים מיתר חלקי המדינה בגלל המרחקים הגדולים וקשריהם עם יתר הקהילות היהודיות היה רופף.

 אי לכך התלמידים היו באים מכפרי הדרום ללמוד בישיבות שלנו, בכל אחת מהערים – ספרו, פאס ומקנס. הם היו מתאכסנים אצל משפחות שונות וחיו אתם כבני משפחה. היו ביניהם תלמידים מוכשרים שהצטיינו ויצאו מהם רבנים גדולים. גם בבא סאלי, שיצא לו שם של צדיק וקדוש מקורו בכפרים אלו. יהודים אלה חיו בין הברברים, ובכל הדורות שמרו על יהדותם. עליהם נאמר: ״צדיק באמונתו יחיה״. ובכן, הנה השד״ר הגיע לכפר מרוחק כזה של יהודים פשוטים והתחיל בדרשה ארוכה בעברית מתובלת בדברי תורה, שאף אחד מן הקהל לא הבין אותם. כנראה שהאריך יותר מדי כי לאחר זמן מה התחילו לצאת, אחד אחר השני, עד שנשאר רק יהודי אחד בוכה בדמעות שליש. בא אליו השד״ר ואמר לו: ״אל תבכה בני. כמה נאה לראות יהודי כמוך בוכה על דברי תורה שיצאו מפי ונגעו בך כל כך. חבל שהאחרים יצאו ולא הבינו כמוך. אבל אם יש אפילו אחד כמוך שמבין, זאת נחמה בשבילי״. ענה לו היהודי: ״אדוני כבוד הרב, לא הבנתי כלום ממה שדרשת״. ״אז למה אתה בוכה?״, ״תראה״, ענה היהודי, ״היה לי תיש שאהבתי מאוד ולפני שנה הוא מת והיה לו זקן בדיוק כמו שלך. כשראיתי אותך, נזכרתי בו ועליו אני בוכה!״ ולמרות שלא היו משכילים, היו אלו יהודים תמימים אשר דבקו ביהדותם, סבלו דורות על גבי דורות ונשארו נאמנים לכור מחצבתם. בהם מתגלם הפסוק ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. מהו ״הן״? כל האותיות מזדווגות חוץ משתי אותיות אלה. כיצד ? א״ט הרי י׳, ב״ח הרי י/ ג״ז הרי י׳, ד״ו הרי י/ נמצא ה׳ לעצמה וכן האות נ׳ אין לה זוג. י״צ הרי ק׳, כ״פ הרי ק׳, ל״ע הרי ק/ מ״ם הרי ק/ נמצא נ׳ לעצמה. אמר הקב״ה כשם ששתי אותיות הללו אינן יכולות להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינם יכולים להידבק עם כל האומות אלא לעצמם מופרשים, שאפילו מלך גוזר עליהם לחלל השבת ולבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הם נהרגים ואין מתערבים בהם.

היו גם אנשים מבוגרים וזקנים שצמו ממוצאי שבת עד ערב שבת הבא. ללא אוכל וללא מים. דבר לא בא אל פיהם. הם זכו לכבוד גדול. הם נשארו שוכבים בבית וכל יום באו יותר ממניין אנשים להתפלל אצלם, והיו לומדים תורה ומבלים את זמנם בלימודים ובסיפורי מעשי נסים של צדיקים ושל רבנים גדולים. כל מי שהסתייע בידו, היה בא לשבת בחברתם ולהקשיב לדברי תורה.

בערב שבת, אחרי ערבית, הייתה סעודת מצווה גדולה לכבוד המאורע. השמחה הייתה גדולה בכל העיר. פיוטים ושירי שבת הדהדו בחדר וקולם נשמע עד הרחוב. אני, הקטן, הייתי מתרשם מהאנשים האלה ורציתי לצום כמותם. ואולם, אחרי יום כבר לא עמד לי כוחי. הלוואי, כך חשבתי, שנוכל לחיות ללא אוכל – נחיה כמלאכים ונזכך את נשמותינו. אולי נזכה לראות את אליהו הנביא ולזרז את בוא המשיח. ירושלים וארץ הקודש היו תמיד חיים בזיכרוננו ומלווים אותנו בכל מצב וזמן. בשמחות, בשבת, בחתונות ובחגים. ביום ט׳ באב היינו מתאבלים ובוכים על חורבן הבית. היינו יושבים על הרצפה וקוראים ״איכה״ וקינות אחרות בקול בוכים וברוח נכאה. היינו צמים וכל היום הלכנו אבלים וחפויי ראש. בצער וביגון קודר בכינו על חורבן עמנו, ארץ קודשנו, כמו גם על גלותנו המרה והארוכה. בוכים בלב נשבר ונדכא. כל השבוע הלכנו כאבלים. לשמחתנו, הייתה לנו את השבת שהוציאה אותנו מהעצב, והשכיחה מאתנו את הכאב ואת הדאגה. נאמר ב״פסחים״ שבין שבעת הדברים המכסים מבני אדם, גם ״מלכות דוד, מתי תחזור״ – שלא נחשוב תמיד ונבכה על גלותנו. השבת שמרה עלינו כמו שאנחנו שמרנו אותה.

הכל התנהל על מי מנוחות עד שעניין בית הספר ״אליאנס״ התחיל לעניין אותנו, הילדים. כאשר היינו בהפסקה של אחר הצהריים ב״אם־הבנים״, תלמידי ״אליאנס״ כבר סיימו והיו חופשיים. ואז, הם באו לקנטר אותנו. הם בחוץ ואנחנו בפנים, ולנו נותרו עוד שעתיים לסיום. נודע לנו שב״אליאנס״ אין ״תחמילת״, זו הייתה, כמובן, בשורה טובה. לכל היותר, מכות בסרגל על הידיים, הגם לזה ייקרא מכות? לא ממש – זה לא נורא. אם אתה תלמיד טוב – גם זה ייחסך ממך, שלא כמו ב״אם- הבנים״ – שם מספיק שאמא תדבר בגנותך בפני הרבי ואתה מקבל ״והוא רחום…״ על הרגליים, בלי כל קשר ללימודים. ב״אליאנס״ לא ייעשה כדבר הזה. להורים לא ניתן היה להיכנס לכיתות ולהתלונן על ילדיהם בפני המורים. עוד דבר, איך היו מדברים ההורים עם המורה? הלוא ההורים לא ידעו צרפתית. מעלה גדולה! אנחנו, הילדים, רצינו ללמוד צרפתית, חשבון ושאר מיני דברים מעניינים שלא למדנו ב״אם- הבנים״ – שם למדנו רק לימודי קודש, תנ״ך, משנה, תלמוד ודינים. רצינו גם לקרוא עיתונים, ולדעת מה מתרחש בעולם. ובכן, איך אפשר לקרוא בעיתונים ולהקשיב לחדשות ברדיו אם לא יודעים צרפתית? נכון שבכל שבת בשחרית, אחרי קריאת התורה וההפטרה, החזן קרא חוזר מוועד הקהילה, בערבית, שבו סיפרו על הנעשה בעולם, אך אין זה מספיק. באשר לעבודה, הרי שאלה שסיימו את בית הספר ״אליאנס״ עובדים במשרדים, בבנקים ומתקדמים בחייהם המקצועיים, ויש כאלה שמגיעים לפריז שבצרפת על מנת להמשיך בלימודים. הארגונים היהודיים היו מממנים להם את כל ההוצאות. אמא תמיד אמרה לי: ״אתה תהיה רב, בני. זה חשוב יותר. אנחנו יהודים. לא רוצים דבר אחר״. ואני – מסכים אתה כי אני אוהב ללמוד תורה ומשנה וכ״ו, אבל רוצה גם ללמוד צרפתית, כמו כל הילדים האחרים שבאים ומספרים על מה הם לומדים. אכן, זה היה נורא בעיניי שב״אם־הבנים״ לא מלמדים צרפתית ולימודי חול.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב

הספרייה הגדולה שלא שרדה

ספרייתו של רבי יוסף בן נאים הייתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו בפאס, כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. היו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים, ובעת פטירתו הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספרייה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי יד לחוד.

שמעה של ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מרוקו, לארצות הברית ולארץ ישראל. ביתו של רבי יוסף הפך לתל־תלפיות שהכול פונים אליו, תלמידי חכמים ואוהבי ספרים ממרוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספרייה. את כולם קיבל רבי יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים.

שליחים רבים שהגיעו מהארץ למרוקו למטרות מחקר, ארגון עלייה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של רבי יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים אף תיעדו על הכתב את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.

ההדים על הספרייה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי מדובר בספרייה של שלשים אלף ספרים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל דאז מר יצחק בן צבי ומכון בן־צבי, אשר ניסו לשכנעו ולהפציר בו בכל דרך לעלות לארץ ישראל יחד עם ספרייתו. אולם רבי יוסף סירב בתוקף למכור את ספרייתו, ואימרה אחת הייתה שגורה בפיו: "כי רק המוות יפריד ביני לבין ספרייתי״. זאת בשל החשש הכבד שכרסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך, לספריו היקרים לו. למרות אהבתו לארץ ישראל וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו.

בסוף ימיו, עמד רבי יוסף לעלות לארץ, ואף החל בהכנות, אלא שלא עלתה בידו. ביום ט"ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), נפטר לבית עולמו ונטמן בעיר פאס. לאחר פטירתו, ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספרייה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישתה עם בני משפחתו, שנטו להעדיף את מכירת הספרייה לאישים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שחפצו לרכשה, פן ילשינו על העסקה לשלטונות, אשר בוודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.

לבסוף, מכרו את הספרייה לבית המדרש לרבנים בניו יורק, מלבד את חיבורי כתב היד של אביהם, אותו חפצו לשמור לעצמם. כשהגיעה תכולת הספרייה לניו יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספריית בית המדרש. אולם לדאבון הלב, דליקה פרצה במחסן וכילתה חלק נכבד מהספרים, ופגעה באחרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף שסירב בכל תוקף לטלטל את ספרייתו פן יקרה אסון בדרך. מתוך כלל הספרייה נותרו 134 ספרים בלבד.

במשך מאות בשנים התפתחו במרוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה, בתורת הנסתר, בהגות במוסר, בשירה ובפיוט. אלא שמחמת העדרם של בתי דפוס במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל, והחכמים היו מחוסרי אמצעים להוליך את בפריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זווית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכוח והעוז להיטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. יש מאותם חכמים שכתבו את חידושיהם על גבי גיליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.

מיום שעמד רבי יוסף בן נאים על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם רבותינו חכמי המערב. השתדל להעתיק בעצמו כתבי יד ישנים ומתפוררים למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. כך לדוגמה, רבי משה אסקורי מחכמי פאס במאה השמונה עשרה, כתב את כל חידושיו על התורה והתלמוד בשולי הספרים שבהם למד, ונותרו עמנו עד היום הזה. אודות לרבי יוסף שאסף מגיליוני מסכת כתובות את חידושיו של רבי משה למסכת זו בהיקף של ספר שלם.

את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא יוסף בכל הזדמנות. בפנייה נרגשת ליהודים אמידים, שיפתחו את ליבם וכיסם למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו, תיאר את גודל יצירתם והחרדה לגורלם בעתיד. "לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו", כתב רב־ יוסף "העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה. הושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה. עשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך".

מילים מרגשות אלו שכתב, מבטאות את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מרוקו בפרט. מוקיר ומעריך כל פיסת נייר מתורתם גם השתדל לחפש בגניזות ובבתי הכנסת במקום שאוספים ספרים בלויים על מנת לגונזם. לשם כך ניצל את יום אסרו חג של חג השבועות, בו מקיימים הלוויה מיוחדת לספרים שבלו(ראה על כך לעיל עמי 72-71), והיה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. ­את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים משמצא דפים בודדים, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים.

את מסירותו של רבי יוסף זוכים אנו להמשיך עד היום הזה, בההדרת ספריהם של רבותינו חכמי המערב והדפסתם מחדש, כדי לשמר א תורתם לדורות הבאים.

רבי יוסף בן נאים

1961-1882

נולד ביום ט' באלול תרמייב (24 באוגוסט 1882) לאביו דבי יצחק, בפאס שבכודוקו. בהיותו כבן 8, החל ללמוד אצל רבי רפאל אהרון אבן דנאן. בהיותו כבן 16, נשא לאשה את בתו של רבי יעקב אסולין. בקיץ של שנת תר״ם (1900), נדבק במחלת הקדחת שפשטה בעת ההיא וגבתה קרבנות רבים, אך הוא ניצל והתאושש.

בהיותו כבן עשרים כבר עמד בראש ישיבה משלו, בסיועו של רבי אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו. בשנים אלו חווה פרעות רבים שהתחוללו בקרב קהילת היהודים במלאת, וכשברחו היהודים לכל עבר נסגרה ישיבתו. בהמשך עסק לפרנסתו כמורה בבית הספר המקומי, כסופר שטרות מטעם השלטון הצרפתי, ובהמשך נתמנה לסופר גיטין בפאס. עסק אף בשחיטה ובדיקה, וכן שימש כמוהל. רעייתו נפטרה בגיל 38, ונשא לאשה את שמחה, שהייתה קרובת משפחתה של רעייתו המנוחה, כשהיא ממשיכה לטפל בשמונת ילדיו במסירות.

כתב ספרים רבים בהלכה ובאגדה, מהם נודעו: ’נוהג בחכמה’ על מנהגי המערב; ׳שארית הצאן' שויית בהלכה; ׳מלכי רבנן׳ על רבני מרוקו וחיבזריהם; ׳זזבחי הזבח׳ על דיני שחיטה ובדיקה, ועוד. נפטר ביום ט״ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), ונקבר בפאס ליד קברי אבותיו.

הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה

היחס הפוגע והקשה מצד הנגיד, המוקאדם, ועשירי הקהילה כלפי החכמים והדיינים, נמשך גם בשנים הראשונות של המאה הי׳׳ט. באחד מדיניהם טעו דייני אלג׳יר טעויות חמורות בדין, קיבלו עדויות שלא בפני בעלי־הדין, ׳וכל החכמים כבשו פניהם בקרקע׳ מאימתו של המוקאדם ומרעיו, עזי־פנים שבדור. לפיכך, נאלצו בעלי־הדין עם הקהל, להפנות את שאלותיהם ודינם אלהחיד״א לליוורנו, ואל ר׳ רפאל יוסף חזן מאיזמיר.

הירידה המוסרית והלחצים על החכמים והדיינים, הביאה להתמעטותם של החכמים באלג׳יר ולירידת רמתם, כדבריו של ר׳ שלמה זוראפה שנכתבו בשנת תקס״ח (1806):

אוי לו לדור… שאבדו כל חכמינו ונשארנו יתומים היינו ואין אב, ואין אתנו גם אחד מהגדולים, את מי יורה היעה ואת מי יבין שמועה, אלא כגדיים וטלאים וכצאן, אשר אין להם רועה…

הדרשות הקבועות שנדרשו בשבתות ובימים טובים פסקו, ואף כאשר נעשו נסיונות בשנת תקס״ז (1807), לחזק את החיים הרוחניים והמוסריים, על־ידי השכמה בחצות לדרשה בבית־הכנסת, קמו מתחכמים והביאו לביטול ההתעוררות הרוחנית.

בראשית המאה הי״ט נתגלו סימנים רבים להתערערות השלטון של הקורסארים האלג׳יראים, ששלטו בחסות השלטון העותמאני, ואף המשבר הפנימי בקהילה שהיתה מפולגת בתוכה לפי חלוקה של אינטרסים משפחתיים מסחריים ומדיניים הלך והחריף; המאורעות התרחשו במהירות.

ירידת משקלה של ההנהגה הרוחנית עוד בסוף המאה הי״ח, הביא לכך שההנהגה לא יכלה להשפיע וללכד את הקהילה. התערערותו של השלטון הביאה להעמקת הבקיעים בקהילה כפי שיתואר בקצרה להלן.

בשנת 1800 הצליח נפתלי בוג׳נאח בסיוע מוצטפא הדאי של אלג׳יר להדיח את המוקאדם אברהם בושערה מתפקידו, ונפתלי בוג׳נאח מונה על־ידי מוצטפא למוקאדם היהודים. יוסף בקרי שותפו של נפתלי בוג׳נאח עסק בעניינים המסחריים, ואילו נפתלי עסק בעניינים המדיניים, ובהם גם שוד ימי.

עריצותו של הדאי מוצטפא, בסיוע נפתלי בוג׳נאח, איש סודו, אשר שלט למעשה באלג׳יר, הביאה לשנאה עזה כלפי השניים. אויביהם התנכלו להם, וערכו מספר נסיונות לפגוע בהם, עד שבשנת 1805 הצליחו לרצוח את נפתלי בוג׳נאח. היאניצ׳ארים ששנאו את נפתלי בוג׳נאח לא הסתפקו בכך ופגעו גם בקהילה היהודית. בשבת רצחו ארבעה־עשר איש בבית־כנסת ׳צרפתי׳, חיללו ספרי־תורה ורצחו יהודים נוספים ברחובות. אל היאניצ׳ארים הצטרף האספסוף, ששדד ובזז את בתי־היהודים ובמיוחד את מחסני בתי־המסחר של משפחות בקרי ובוג׳נאח. מיד לאחר־מכן נתמנה יוסף הכהן בקרי למוקאדם באלג׳יר. הוא שימש בתפקידו זמן קצר ביותר, משום שבינתיים נרצח מוצטפא הsאי שתמך במשפחות בקרי ובוג׳נאח.

במקומו בא אחמד דאי שהדיח את יוסף בקרי ומינה במקומו(בשנת 1805) את דוד דוראן. ידידי משפחת בוג׳נאח שתיארו את המאורעות הקשים בקונטרס ׳חסד לאומים׳ האשימו את דוד דוראן שנתמנה בעזרת שני הדיינים ר׳ עמרם עמר ור׳ צמח דוראן, ברדיפת בני משפחת בקרי ובוג׳נאח ותומכיהם, ובהם גם את הרב הישיש ר׳ יעקב מרעלי וחתניו, ובגרימת מעשי־הרג, כליאה בבתי־סוהר ועבודת־ פרך.

הערת המחבר: קונטרס חסד לאומים, [ליוורנו תקס״ז], נתחבר על־ידי אליהו הכהן שולאל, ברוך טובייאנה, אברהם ד׳ שלמה מאזגיש וסעדיה קאגיג, שהיו ידידי משפחות בקרי ובוג׳נאח. בלוך, עמי 105-94. בעמי 133־140 מביא בלוך קינה, שתורגמה מערבית יהודית לצרפתית, ובה פרטים רבים על מאורעות הימים ההם. אייזנבט, עמ׳ 377-374; רוזנסטוק, עט׳ 360-357; הירשברג, תולדות, ב, עמ^׳ 64־69.

בשנת 1806 התהפך הגלגל, המוקאדם דוד דוראן הודח, ויוסף אבן תיבי שהיה מחבורתו של דוד דוראן מונה למוקאדם. אך, זמן קצר לאחר־מכן ב־1 לנובמבר 1806, מונה דוד הכהן בקרי למוקאדם העדה באלג׳יר.

בשנת 1811, נרצח המוקאדם דוד בקרי על־פי הוראת הדאי, ולתפקיד המוקאדם נתמנה דוד דוראן. יש רמזים שהלשנתו היא שהביאה להריגת קודמו בתפקיד. אף דוד דוראן נרצח בשנת 1811 על פי הוראת הדאי.

לתפקיד מוקאדם היהודים מונה יוסף בקרי. העדה האשימה אותו בסחיטות, ומשלחת של שבעה מבני־העדה, ובראשם הרב יצחק אבולכיר, התלוננה עליו בפני הדאי. השבעה, כולל הרב ר׳ יצחק אבולכיר, הוצאו להורג.

מאורע זה בשנת 1815, גרם לסערה בציבור שבעקבותיה הוגלה יוסף בקרי מאלג׳יר ועבר לליוורנו. במקומו מונה כמוקאדם יעקב בקרי ששימש בתפקידו עד לשנת 28.1831

הגורמים למשבר

מצבה של הקהילה היהודית באלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט היה קודר ביותר, כפי שתואר לעיל. מדוע אפוא, פקד משבר כה חמור את הקהילה דווקא בתקופה שניתן היה לצפות להתפתחות חיובית?

את גורמי המשבר יש לחפש ולמצוא בהנהגת הקהילה היהודית, שכמקובל ניתן לראותה מורכבת משני אלמנטים בסיסיים. האחד — ההנהגה הרוחנית־ הדתית, היינו, החכמים־הדיינים; והשני — מנהיגים חברתיים־חילוניים המכונים פרנסים, נגידים או מוקאדמים הבאים מן השכבה העשירה בקהילה. מטבעם של דברים, כל־אחד מהיסודות המרכיבים את ההנהגה מושך לכיוון שונה, אולם כאשר יש איזון בין הכוחות המושכים, הם משתלבים ומקדמים את הקהילה, ומאידך חוסר איזון מביא לפגיעות קשות ולמשבר בקהילה.

בקהילת אלג׳יר, האיזון בין שתי קבוצות ההנהגה נפגע ונפגם בגלל מספר גורמים:

(א) מינוי ההנהגה החברתית חילונית על־ידי השלטונות

הנגידים או המוקאדמים, שניהלו את ענייני הקהילה וייצגוה בפני השלטונות, מונו לתפקידם על־ידי שליטי אלג׳יר בזכות קירבתם לשליטים, בשל מעמדם הכלכלי, עיסוקם במסחר הבין־לאומי, ושותפות האינטרסים שבינם לבין השליטים. במינוי לתפקיד הנכבד ביותר בקהילה על־ידי השלטונות, היתה הפרה של עקרונות מקובלים בחיי הקהילה היהודית באלג׳יר. העקרון הראשון שהופר, הוא ההסכמה שנתקבלה על־ידי הריב״ש והרשב׳׳ץ, שלפי פסקיהם התנהגה קהילת אלג׳יר במשך דורות רבים, שלא יקבל אדם מינוי מן השלטונות בענייני־הקהל.

העקרון השני שהופר, הוא עקרון הדימוקראטיה בקהילה, ובחירתם של נושאי תפקידים על־ידי יחידים בקהילה. העקרון הובא לאלג׳יר על־ידי גולי קנ״א מספרד.

אי־בחירתו של המוקאדם על־ידי הקהל, הביאה לחוסר תלות של המוקאדם בקהל, ולפיכך התחשבותם של המוקאדמים ברצון הקהילה היתה מועטת ביותר. הם שיתפו פעולה עם השלטונות, ואף זכו לגיבוי מצד השליטים העריצים במאבקים הפנימיים בקהילה. ברור, אפוא, שכוחם של המוקאדמים גבר על כוחם של החכמים והדיינים.

לכך יש להוסיף את השפעת העיסוק בסחר סחורות שדודות וסחר אדם, שהיה בו, כנראה, כדי להשחית את מידות הסוחרים, שמקרבם באו המוקאדמים. הדבר ניכר בתחרות העזה, בדאגה לאינטרסים האישיים־המשפחתיים, והעדפתם על פני טובת הכלל, בהלשנות החמורות, ובזלזול בחיי אדם בממדים שאינם ידועים בקהילות אחרות.

(ב) התלות הכלכלית של החכמים בסוחרים וכעשירי־הקהילה

עיסוקם של החכמים בתורה הביא לכך שקיומם הכלכלי בא מעשירי העדה, אשר נתנו לחכמי אלג׳יר תשלומים והנאות שונות.

מן המקורות ידוע לנו שישיבתו של ר׳ יהודה עייאש נתמכה על־ידי הגביר והמוקאדם רפאל יעקב בושערה.

ר׳ אברהם טובייאנה קיבל קצבות שנתיות, חודשיות ושבועיות מעשירי היהודים באלג׳יר, ובהם רפאל יעקב בושערה ודוד מועטי. יש להניח שחכמים נוספים נהנו מעשירי־הקהל בשל קירבת המשפחה כפי שנראה להלן. ניתן להניח, שהתלות הכלכלית הגבילה את יכולתם של החכמים להתריע נגד מעשי־העוול שנעשו על־ידי עשירי העדה.

(ג) קירבת המשפחה בין החכמים לבין הנגידים

קשרי חיתון בין משפחות החכמים לבין משפחות הנגידים. הביאו למעורבות רבה של החכמים במאבקים הפנימיים בקהילה. החכמים התומכים באחד הצדדים הנאבקים נחשדים שעמדתם איננה אוביקטיבית, אלא היא נובעת מקירבת משפחה. בחשד זה נחשדים במיוחד החכמים שהיה להם קשר משפחתי עם משפחות הנגידים: להלן מספר דוגמאות של קשרי משפחה:

ר׳ יוסף בושערה היה אחיו של הנגיד רפאל יעקב בושערה, ועל־פי בקשתו פגם בשטר צוואה.

ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה היו חתניו של מי שהיה מוקאדם תקופה מסוימת, והיה יריבו של ר׳ יעקב בן־נעים אהרון הכהן סלמון.

הנגיד אברהם בושערה עצמו היה תלמיד חכם וחיבר את ספר ׳ברית אברהם׳. אולם. הוא היה גם חתנו של אהרון הכהן סלמון ותמך בו במעשי הרשע יחד עם גיסיו ר׳ עמרם עמר ור׳ אברהם טובייאנה.

ר׳ יוסף בר נהוראי אזוביב, שהיה הרב הכולל ודיין בקהילת אלג׳יר, היה דודו של הנגיד אברהם בושערה.

בתו של אברהם בושערה נישאה לחכם השלם הדיין ר׳ דוד מועטי. שהיה מעשירי הקהילה, ותמך במשפחת בושערה בתככים ובמאבקים נגד נפתלי בוג׳נאח.

דוד מועטי היה דודו של ר׳ אברהם טובייאנה.

ר׳ צמח דוראן מוזכר בקונטרס ׳חסד לאומים׳ כמי שתמך יחד עם ר׳ עמרם במוקאדם דוד דוראן, שרדף את בני בקרי ובוג׳נאח. ודאי שהיתה קירבת משפחה בין ר׳ צמח דוראן לדוד דוראן.

כפי שראינו לעיל, קשרי המשפחה נתנו את אותותיהם במאבקים ובתחרות העזה. החכמים, שהיו קשורים בקשרי משפחה לצדדים המעורבים בסכסוכים, לא התעלו מעל לאינטרסים שלהם והתעלמו מצורכי־העדה. הם קיבלו תכתיבים מן הנגידים המוקאדמים, פעלו לפיהם ולא נאבקו בהם. יתר על כן, הם תמכו בנגידים המוקאדמים במאבקים ובתככים.

(ד) איומים ואלימות כנגד החכמים

האיומים והאלימות יכלו להיות תוצאת עמדתם של החכמים, אולם ללא כל־ספק היה בהם כדי להפריע לחכמים במילוי תפקידם.

האלימות הרבה שהגיעה עד כדי רציחות, הופעלה כאמצעי להשפעה על החכמים ופגעה בהם. האיומים והלחצים על חכמים לשנות עמדות הופעלו בסוף המאה הי״ח על־ידי אהרון הכהן סלמון ותומכיו.

בראשית המאה הי״ט רדף דוד דוראן את ר׳ יעקב מרעלי בנו ושני חתניו, שתמכו במשפחות בוג׳נאח ובקרי. האלימות נגד החכמים הגיעה לשיאה בחודש יוני 1815, כאשר הרב יצחק אבולכיר ועוד שישה מנכבדי־העדה הוצאו להורג, משום שהתלוננו נגד הסחיטות של המוקאדם יוסף בקרי.

התיאור שהובא לעיל, מסביר מדוע לא יכלו החכמים לעצור ולבלום את הסכסוכים והמגמות ההרסניות, שהיו קיימים בקרב שכבות הסוחרים האמידות.

לאחר הכיבוש הצרפתי, בשנת 1830, נתן המשבר ביהדות אלג׳יר את אותותיו. הקהילה היהודית לא היתה ערוכה להתמודדות עם השינויים הקיצוניים שחלו, ולא היתה לקהילה הנהגה רוחנית שתנהיג, תמשיך ותשמור על המסורת בת מאות השנים שהחלה בשנת 1391 עם בוא הגולים מספרד לאלג׳יר.

מנחם ויינשטיין-המשבר הרוחני והחברתי בקהילת אלג׳יר במאה הי״ח ובראשית המאה הי״ט

לא פחות מ־19 אתרים נבדקו; היו בהם דוראן(לאחר כמה שנים הוקמה בשטח זה המושבה רחובות), ואדי הנין (נס ציונה), לטרון, קפרוריה (לימים כפר אוריה), אבו-שושה, חולדה, מפרץ חיפה והגליל העליון. האיכרים עצמם סיירו במקצת המקומות, מלווים על ידי מומחים מקומיים כדוגמת אברהם מויאל. הצעה נוספת הייתה ליישבם על חלק מאדמות מקווה ישראל.

אחד הניסיונות המעניינים של ברי״ל ומויאל היה להקים את יישובם של ה״ראדומים״ באזור טבריה. השניים אף שהו בטבריה במשך שבועיים כמעט, וכמנהג הימים ההם טבלו בחמי טבריה. מויאל השתכן באוהל שהציב על שפת הכנרת.

יחיאל ברי״ל מתאר בהרחבה בספר זיכרונותיו את פרשת קליטת 11 האיכרים בארץ ומספר על מעורבותו הרבה של מויאל בחיפוש אחר שטח קרקע מתאים: ״הגביר הנכבד הזה הכרתיו מאז בואי ליפו, ובראותי כי הדירקטור [המנהל] הירש בכל עת בואו לעיר יסור אל חנותו וביתו התקרבתי אליו ביותר, ונודעתי כי הוא איש עצתו של ה׳ הירש והעניינים אשר שגבו ממנו יעשה לו סי׳[ניור] מויאל…״

מדבריו של ברי״ל אפשר ללמוד שהירש – בא כוחו הבכיר של הברון רוטשילד בארץ ישראל באותה עת – גייס את מויאל לטפל בכל אותם נושאים ש״שגבו ממנו״, כלומר לא היה בכוחו הוא לעשותם.

מספרו של ברי״ל, יסוד המעלה, עולה כי באחד הימים פרץ ויכוח בינו ובין הירש בחנותו של מויאל, וברי״ל האשים את מנהל מקווה ישראל כי בעטיו מתעכבת רכישת הקרקעות עבור ה״ראדומים״. הירש הודה שאכן כך הדבר, וזאת משום שאין הוא מוצא אדם מתאים לערוך את הבירורים ולהגיע לידי עסקה. ברי״ל השיב לו – כפי שכתב בספרו – בשפה הספרדית, ״למען ישמע זאת גם סי׳ מויאל, לאמור: הלוא רבים וגם אתה בוטח בסי׳ מויאל ואני נשען בטובו של האדון הזה כי הוא יעשה חפצך גם בדבר מקנת שדה״.

לשמע דברי ברי״ל התמלא הירש בושה והשיב, גם הוא בספרדית: ״מי ייתן וירצה האדון הזה לעסוק בדבר הקניה, כי אין כמוהו בזה״. אלא שמויאל לא נענה מיד. הוא חש כי הירש נתן הסכמתו כמי שכפאו שד, והבין, כדברי ברי״ל, ״כי הדירקטור בעל כורחו ענה אמן אחרי״. ברי״ל לא הרפה. ״הפצרתי בו עד מאד עד שהבטיחני לעשות בקשתי״, כתב.

 אלא שבפני היוצאים לחפש שטחי קרקע מתאימים הוצבה משוכה גבוהה: הירש תבע מהם שלא לסכם דבר ולהמתין חודש עד שתתקבל הסכמה מצד הברון או עוזריו הראשיים. במילים אחרות, אף אם ימצאו שטח מתאים במחיר מציאה, למעשה לא יוכלו לסכם את העסקה. השניים, ברי״ל ומויאל, יצאו למסע דילוגים. ״ביום י״א אד״ר [אדר ראשון תרמ״ג], יצאנו בעגלה אני והגביר סי׳ אברהם מויאל וה׳ דיגור הגנן הצרפתי״ [אגרונום שעבד במושבות הראשונות בשליחות הברון רוטשילד], שהירש צירף אותו למסע כמומחה לקרקעות ולפוטנציאל ההתיישבותי של השטחים שיוצעו להם.

המסע היה רצוף קשיים, תקוות ואכזבות, אף מעבר לניסיונות לרכוש קרקע עבור ה״ראדומים״. ״לעת ערב באנו לרמלה״, פתח ברי״ל בתיאורו. ״שם פגשתי את ידיד נפשי הרי״מ [ר׳ יחיאל מיכל] פינס [מפרנסי ירושלים ופטרון הביל״ויים] הולך ליפו ושמחתי לקראתו. בערב באנו לבית המלון אשר בבאב אל ואד [שער הגיא] ולנו שם. בבוקר שכרנו לנו חמורים מבעל המלון ורכבנו בם עד בואנו לקאפרוריע [כפר אוריה לעתיד] כשתי שעות לפני חצות היום. תרנו את השדות וראינו את המעינות וישר המקום הזה בעינינו״.

מויאל שאל את דיגור, המומחה לחקלאות, מה דעתו על השטח המוצע, וזה השיב כי דעתו נוחה וכי ״אפשר לטעת בו גנות ופרדסים״. היה בכך אות לטובה והשלושה המשיכו במסעם. הם הגיעו לשני כפרים נוספים – סעדון ואבו־שושה. את מסעם באותו יום סיימו בכפר אל קובב (כיום באזור משמר איילון) וממנו לקחה אותם עגלה ליפו. למחרת התייצבו אצל הירש ודיווחו לו על מסעם ועל התרשמותם הרבה מהשטח שהוצע להם בקפרוריה. הירש לא מיהר להחליט, וככל הנראה הריץ מכתב לפריז.

ברי״ל היה חסר סבלנות, ומויאל הבין לליבו. המשיך וסיפר ברי״ל: ״ביקשתי מאת סי׳ מויאל כי יעלה ירושלימה לדבר שם עם ה׳ דאוד קארמי על אודות מקנת נחלתו בקאפרוריע והוא ענה לי כי עד בוא תשובה מפריז לא ירצה לעשות דבר״.

חלפו כמה ימים והעניין לא התקדם. ברי״ל, אשר סבל בליבו, חשש שבגלל מצבו לא יספיק לסיים את רכישת הקרקע. מויאל והוא החליטו לעשות מעשה: ״מויאל נעתר אלי ושלחנו, בלי שאלת פי הדירקטור [הירש], ביום כ״ח אדר״ש [אדר שני, 7 במרס] את הא׳ הורויץ ירושלימה לדבר שם עם בעלי השדות אשר בקאפרוריע״. לאחר כמה ימים קיבלו הודעה כי בעל הקרקע יבוא מירושלים ללטרון לשוחח איתם.

השניים שכרו חמורים (״רכבנו בחמורים״, כדברי ברי״ל) ומיהרו ללטרון. הירש, שנודע לו על המשלחת, שיגר אחריהם את האגרונום דיגור, והשלושה נפגשו ביעד חדש – חולדה הערבית. ההתחלה הייתה מבטיחה. בעל הקרקעות הראה להם שדות ובתים וגם באר, וסיפר להב גדולות ונצורות על הקרקע המשובחת – כ־3,000 דונם. אלא שעד מהרה הוא קיבל רגליים קרות, כשנודע לו התנאי של הירש: לעכב את גמר העסקה בחודש. אחר כך רכבו לכפר סמוך, שכבר ביקרו בו, סעדון שמו. במקום זה התעוררה בעיה: מויאל שהתלחש עם הפלחים בלילה, בעת ששלושת הזרים ישנו בכפר, גילה את אוזנו של ברי״ל. שחלק מאדמות הכפר שייכות לו, והוא אינו רוצה שיתקבל הרושם כי הוא מקדם את העסקה מטעמים אישיים. בלשונו של ברי״ל נשמעו הדברים כך: ״באשר יש לסי׳ מויאל חלק ונחלה בכפר הזה, אמר לי כי לא יחפץ להשתדל בקניה הזאת לבל יחשוב הדירקטור שטובת עצמו הוא דורש״.

מויאל הציע לברי״ל לחזור לקפרוריה, ולשם הגיע גם בעל הקרקע, דאוד קארמי, בנו שוכרי ועוד שניים – נוצרי אחד ויצחק אריאל, יהודי מירושלים. יומיים ולילה נמשך המשא המתן, כשכל העת מספקים משרתיו של קארמי מיני מזונות ונרגילות לעישון. הבעיה העיקרית מצד הקונים הייתה מחיר השטח, שקארמי העלה אותו לגבהים בלתי אפשריים, לדעת מויאל. מצד שני, אותו קארמי חש עצמו נעלב משום התנאי שהציגו לו מויאל וברי״ל: להמתין חודש עד שיקבלו אישור. במר ליבו טען כלפי מויאל, שאותו ראה כ״בעל המאה״: ״למה תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים [כספים] ורשות לקנות?״ הוא אף תקף את מויאל באומרו שרק תוך כדי המשא ומתן הבין שאין הוא רוצה לרכוש את הקרקע עבור עצמו, אלא הוא משמש שליחו של מישהו.

מויאל לא ענה לו. הוא קם ממקומו, קרא אליו את ברי״ל, והשניים עלו על חמוריהם והסתלקו. סיפור קפרוריה הגיע לסיומו הרע. גם בלטרון לא עלו הדברים יפה. מויאל וברי״ל רכבו למקווה ישראל, נפגשו עם הירש ודיווחו לו על כישלון מאמציהם. בשבועות הבאים הפכה חנותו של מויאל ביפו למעין ״מטה מרכזי״ של מאמצי רכישת הקרקע עבור ה״ראדומים״. שמות עלו וירדו, מתווכים נכנסו ויצאו, ומדי פעם הגיע הירש ממקווה ישראל והביא את החדשות האחרונות מפריז. לברי״ל נמאס, והוא עשה הכנות לחזור לביתו בגרמניה. מויאל ניסה לעצרו – וללא הצלחה.

ברי״ל ביקש ממויאל מכתב המלצה וזה כתב עליו מילים חמות: ״האמת נתן לכתוב ביודעי ומכירי כי ר' יחיאל ברי״ל כל הימים שיושב פה הוא השתדל ומשתדל בכל כוחו למצוא נחלת שדה עבור היהודים שהביא לכאן, ואני בעצמי נסעתי עמו להרבה מקומות לראות אם השדות טובים לקנות עבור היהודים הנזכרים. וגם שמעתי כמה פעמים מר׳ ברי״ל שהוא עומד ומצפה מתי תקנה הנחלה למען יוכל לשוב לביתו כי קשה עליו הישיבה פה כמובן, ואני רואה שאם יצא ר׳ יחיאל ברי״ל מפה יקשה מאד דבר קנית הנחלה…״

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'59

שטר הכתובה

שטר הכתובה הפילאלי המקוצר נוסח סג׳למאסא שונה בכמה פרטים משטר הכתובה הספרדי המקובל. כדי להבליט את ייחודו, את צביונו ואת מבנהו אנו מתארים תחילה את שטר הכתובה הרגיל כרקע להשוואה בין שני סוגי השטרות.

שטר הכתובה חכללי — מהותו, מבנהו וכלל סעיפיו

שטר הכתובה הוא חוזה התחייבות הלכתי משפטי, שכותב האיש לאשה, ובו פירוט חובותיו האישיים והכלכליים כלפי אשתו ובכללם הסכומים הכספיים, שמתחייב לתת לה במקרה של הפקעת הנישואין על ידי גירושין או מיתת הבעל. מבחינת פירוט הסעיפים לא כל השטרות שווים. יש המרבים בפרטים ויש הממעטים.

מבנה שטר הכתובה הספרדי וסעיפיו

פרטים מזהים: תאריך הנישואין, מקום החופה ושמות החתן והכלה.

מאמר הקידושין: ׳הוי לי לאינתו כדת משה וישראל׳.

התחייבויות כלכליות: הן התחייבויות הבעל בפרנסת אשתו הכוללות מזונות, לבוש ותכשיטים ודירת מגורים ׳ועלי מזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי…׳.

התחייבויות כספיות: התחייבויות אלו כוללות את ׳עיקר כתובה׳, הוא הסכום המזערי, שמתחייב אדם לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואים, שערכו מאתיים זוז לבתולה או מאה לגרושה ואלמנה. מאתיים זוז הוא סכום המספיק למחייתה של האשה במשך שנה. בנוסף לעיקר כתובה מוסיף הבעל סכום הנקרא ׳תוספת כתובה׳. בשטר כתובה רגיל רושמים גם את הנדוניה או את ערכה הכספי. את כל הסכומים הללו: עיקר כתובה, תוספת כתובה ונדוניה מסכמים בסעיף כולל הקרוי ׳סך הכול׳.

תנאי הכתובה: אלה מופיעים בהמשך וכוללים שני סוגים: תנאי כתובה חיוביים כמו ׳והדירה׳ היכן תהיה, מנהג הירושה… ותנאי כתובה שליליים הם רשימת צעדים, שעל הבעל להימנע מהם, אלא אם כן קיבל את הסכמתה ורשותה של אשתו, כמו נישואין לאשה נוספת, מכירת חפצי האשה ומשכונם, נסיעת הבעל למקום רחוק מעבר למדינת הים ועוד.

בטחונות הכתובה: שטר הכתובה מסתיים בחלק של הבטחונות, שעניינם להבטיח את פירעון הכתובה על כלל סעיפיה הכספיים. בטחונות אלה כוללים הצהרה בדבר אחריותו לקיום פירעון הכתובה, שבועה, קניין ועדים.

הנה דוגמה של שטר כתובה ספרדי הכולל את כל הסעיפים הנ״ל.

ברביעי בשבת בארבעה ימים לחדש אלול משנת חמשת אלפים ושבע מאות וארבעים ושתים לבריאת העולם למנין שאנו מנין פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן אנן סהדי איך החתן המפואר הבחור ונחמד יוסף בן למעלת רבי ישראל למשפחת אזולאי אמר לה להכלה הכלולה בתולתא שפירתא ויעלת חן לאה תבורך מנשים בת רבי יעקב הלוי למשפחת אמיתי הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא ובסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ועלי מזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת בתולתא דא והות ליה לאנתו ודא נדוניה דהנעלת ליה מבי אביה ואמה בין נדוניא ומעות בעין וכפל כנהוג וכבוד משפחה עלה בקבץ לסך ששים רבוא שקל.

התנאים שהתנו ביניהם שרירין וקימין כתנאי בני גד ובני ראובן ואלו הן מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכה עליו הדירה פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן הירושה כפי ההסכמה הנהוגה בירושלם ולא ישא אשה אחרת עליה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים רצופות ולא ילדה זרע של קימא ולא ימכור ולא ימשכן שום חפץ מחפציה כי אם ברשותה ורצונה הטוב והגמור ולא יסיתנה שתמחול לה סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה ואם תמחול הרי המחילה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ולא יוציאנה לחוץ לארץ כלל ועיקר.

וכך אמר החתן הנזכר אחריות וחומר וחוזק שטר כתובתא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות שמיא מקרקעי ואגבן מטלטלין דקנאית ודאקנה כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדים שעבוד גמור ושלם כתקנת חכמינו זכרונם לברכה כדי להתפרעא מנהון שטר כתובתא דא בחיי ובתר חיי ואפילו מגלימא דאכתפאי והכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול ׳כל מודעות ובפיסול עדי המודעה לדעת הרשב״א זלה״ה וחומר וחוזק שטר כתובתא דא כחומר וחוזק כל שטרי כתובות הנהוגות בישראל וכתיקון חכמים ולא יבוטל שטר כתובתא דא ולא יפוסל שטר כתובתא דא וקנינא מיד החתן הי״ו הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה מעכשיו כראוי כתקנת חכמינו זכרונם לברכה על כל הנזכר למעלה וגם נשבע החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה וערמה ותחבולה כלל ועיקר והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקים

שמעון בן רבי יצחק למשפחת חברוני עד

אברהם בן רבי יעקב למשפחת אפרתי עד

מודה אני על כל הנזכר לעיל

יוסף בן רבי ישראל למשפחת אזולאי החתן

הנוסח המסורתי של שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת/סג׳למאמא

נוסח שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת על פי הכתובות שבידינו משנת תקפ״ח/1828 עד קרוב לשנת תש״ח/1948 שונה הוא מן הנוסח העתיק יותר, שונה מן הנוסח המקובל בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה ומן הנוסח הפילאלי לאחר תש״ח, וייחודי הוא בהיקפו הקצר ובכמה תכונות המפורטות בהמשך. להלן הנוסח המסורתי של הכתובה בקהילות סג׳למאסא.

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת.

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.

׳בשלישי בשבת בכך וכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה.

איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע ה׳ן (הנקרא, בשם המשפחה) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלונית הידוע ה׳ן… הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.

וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני התנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם (כמו שכתוב בשטר הנדוניה) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

ודא נדונייא דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח (כמו שכתוב בשטר הנ״ל) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה׳.

*ואפילו מגלימא דעל כתפאי*

עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בשטר לא עדים, לא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות שבידינו בין השנים תקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח זה זהה לזה של בצאר בכל השטרות המצויים בידינו מ־1940 ועד 1962 בשינוי שם המקום והנהר ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבא׳.זהו גם נוסח הכתובה המופיע בשני ספרים של חכמי תאפילאלת: ספר מליץ טוב וספר יפה שעה, נוסח המקובל בתקופת ר׳ ישראל אביחצירא ורבי מאיר בנו.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-121עמוד

יב. תפילת מוסף

בדרך כלל מקפידים לומר חזרת הש׳׳ץ של תפילת מוסף.

בשבת שמחה כגון שבת חתן, שבה התפילה מתארכת זמן רב, מתפללים חזרה מקוצרת.

בקצר א־סוק אין אומרים חזרה של תפילת מוסף כלל.

׳כתר יתנו לך׳ רק החזן אומר, והקהל עונה ׳קדוש קדוש…׳.

חסידים ואנשי מעשה אינם מקפלים את הטלית עד מוצאי שבת.

יג. שעודה שנייה, קידוש וזמירות

1. 1. סדר הקידוש של שחרית – כרשום ב׳תפילת החודש׳: פותחים ב׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳, אחר כך משניות מסכת כלים פרק א משניות ו-ט, ׳עשר קדושות הן׳, ומשנה א מפרק ב, ׳כלי עץ וכלי עור', זוהר ׳ביומא דשבתא׳, ׳אתקינו סעודתא׳, ׳אסדר לסעודתא׳, ׳חי ה׳ וברוך צורי׳, ׳מזמור לדוד׳, ׳אל נערץ׳, זוהר ׳קידושא דיומא׳,'לשם יחוד׳, ׳אם תשיב משבת׳, ׳ושמרו׳ וברכת ׳בורא הגפן׳ על היין, או ׳שהכל׳ על מאחיא.

שלא כמנהג ערי מרוקו, אין נוהגים בתאפילאלת לטעום בין הקידוש לנטילה, אלא תכף לקידוש נוטלים ידיים ושרים ׳למבצע על ריפתא׳(בלי ׳מזמור לדוד׳), בוצעים על הפת(הכיכר העליונה) ואוכלים סעודה שנייה של שבת.

אדם המוזמן לסעודה בבית אחר באמצע הסעודה שבביתו לוקח עמו חתיכת לחם ומברך ברכת המזון בבית השני.

תפריט הסעודה: סלטים למיניהם, דגים כמו בסעודה ראשונה, תפוחי אדמה אפויים בתנור בקדרה נפרדת, ביצים שלוקות בקדרה נפרדת, חומוס בקדרה נפרדת, בשר בקדרה נפרדת, לפעמים גם קדרה של עדשים בקיץ או של גריסי חיטה (להריסה), במיוחד בחורף, ולבסוף פרות העונה.

שרים זמירות שבת המופיעים ב׳תפילת החודש׳: ׳יום זה מכובד', ׳יום שבתון', ׳כי אשמרה שבת', ׳שמרו שבתותי', ׳דרור יקרא׳, ושירים ופיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳.

מרא דאתרא יש״א ברכה היה פותח בשיר של מור אביו ר׳ מסעוד אביחצירא, ׳יום השבת טוב להודות׳.

יד. מנחה של שבת

סמוך לפני מנחה נהוגה הקריאה העונתית בכתובים: משלי, איוב או דניאל, וכן פרקי אבות.

בתקופה קדומה היה החזן מתעטף במנחה בטלית, וכן חסידים ואנשי מעשה.

במנהג זה המשיך מרא דאתרא יש״א ברכה, שנהג להתעטף בטלית במנחה לפני ׳ואני תפילתי׳.

בקצר א־סוק נהג ר׳ אברהם לעסרי לברך על הטלית ולהתעטף לפני מנחה.

גם במנחה של שבת אין אומרים ׳פתח אליהו/ אלא פותחים ׳למנצח על הגתית…/ ׳אשרי׳ ו׳ובא לציון…׳, ׳חצי קדיש׳ ואחר כך ׳ואני תפלתי לך ה׳ עת רצון אלהים ברב חסדך ענני באמת ישעך׳ פעמיים.

נוהגים לומר בפתיחת ההיכל נוסח ׳ואני תפלתי… פתחו לי שערי צדק׳ המופיע בסידור ׳תפילת החודש׳ במקום הבקשה 'בריך שמיה דמארי עלמא׳, שאין אומרים אותה אלא בשחרית של שבת.

בתפילת ׳מעין שבע׳ הנוסח הוא ׳והנחילנו ה׳ אלהינו באהבה וברצון שבתות קדשך וינוחו בם כל ישראל מקדשי שמך׳.

אחרי זה החזן אומר את שלושת הפסוקים של ׳צדקתך׳ ברצף, ולא לסירוגין החזן פסוק והקהל פסוק.

טו. שעודה שלישית

1 . אין נוהגים לעשות סעודה שלישית בבית הכנסת, אלא בבית.

כל המתפללים הולכים לבתיהם ועושים סעודה שלישית בלחם משנה בהשתתפות כל בני המשפחה, ומכינים מערב שבת תבשיל בשר בתנור השכונתי לכבוד סעודה זו.

סדר סעודה שלישית – כמובא ב׳תפילת החודש׳: זוהר ׳תא חזי בכל שתא יומין, ׳אתקינו סעודתא׳, ׳בני היכלא דכסיפין, ׳מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר׳, ׳ויאמר משה אכלוהו היום׳, ברכת ׳שהכל׳ על המים, נטילת ידיים, ׳למבצע על ריפתא/ ׳המוציא׳, הסעודה וברכת המזון.

חסידים ואנשי מעשה, כגון מרא דאתרא יש״א ברכה, נהגו לומר משניות – שמונה פרקים אחרונים של מסכת שבת.

חלק ד: שבתות מיוחדות

א. שבת שירה

׳שבת שירה׳ היא שבת פרשת ׳בשלח׳ שבה קוראים את שירת הים.

את שירת הים אומרים בנעימה מיוחדת של טעמי המקרא, ואחריה ׳ותקח מרים הנביאה׳ בטעם עליון.

העלייה לשירת הים בפרשת 'בשלה׳ אינה נכללת במכירת העליות החצי־שנתית, ונמכרת לחוד אחת לארבע או חמש שנים לבעלי חזקה.

בכל קהילות תאפילאלת אין שרים את הפזמון ׳אשירה כשירת משה׳ לפני שירת הים כבשאר ערי מרוקו, אלא לפני עליית חתן שירה לספר תורה.

בתום התפילה עושים בבית הכנסת קידוש על מאחיא, ובני משפחת חתן שירה מחלקים למתפללים ביצים קשות, כעכים, אגוזים ושקדים.

לגבי מספר הביצים, בריסאני חילקו לכל אחד שלוש ביצים: אחת אוכלה בבית הכנסת ושתיים נוטלן לביתו, ולחזן – חמש ביצים, אולם ועד הקהילה בארפוד צמצם את כמות הביצים לאחת לכל מתפלל.

יש שעושים סעודה בבית לכבוד השירה, ומוזמנים לה אורחים נכבדים מבית הכנסת.

מנהג השירה נמשך עדיין אצל כמה משפחות בישראל, כמו משפחת ר׳ יצחק ב״ר מכלוף שטרית מנצרת עילית, וכמו מנהגה של הרבנית אסתר לוי ז״ל, המכונה לאלא סתי חזאן, לעשות סעודת שבת שירה בביתה במשך שנים באשדוד.

גם בשמחת תורה כל אחד מהחתנים, חתן ׳וזאת וברכה׳ וחתן ׳בראשית׳, קרוי ׳חתן שירה׳ ומביא לבית כנסת כיבוד כמו בשבת שירה.

ב. שבת עשרת הדיברות

שבת עשרת הדיברות היא שבת פרשת ׳יתרו׳ ופרשת ׳ואתחנן׳ הקרויה גם ׳שבת לעסר׳.

לפני ׳ה׳ מלך׳ נהגו לשיר את הפיוט ׳שמעו בנים מוסר אב׳ לר׳ יעקב אביחצירא, ואחריו אומרים ׳ה׳ מלך׳ בנעימת הפיוט.

העלייה לעשרת הדיברות אינה נכללת במכירת העליות החצי־שנתית.

לעלייה זו מתכבד אחד מחכמי אביחצירא, ובהעדרו – החזן הקורא בתורה.

לפני קריאת עשרת הדיברות החזן אומר פיוט הקשור למתן תורה.

בגיגלאן ובריסאני נוהגים לומר את הפזמון הבא:

אָשִׁיר שֵׁירַתִּי בְּפִי וּלְשׁוֹנִי

לְאֵל כָּל דָּר עֲלִיָּה

נָתַן תּוֹרָה לְאֻמָּה טְהוֹרָה

עַל יַד מְהֵימָנָא רָעֲיָא

בְּיוֹם שְׁלִישִׁי צִוָּה אֶל תַּגִּישִׁי

תְּקַבֵּל תּוֹרָה נְקִיָּה

בָּרֵךְ עַל סֵפֶר תּוֹרָה

בקריאת עשרת הדיברות בפרשת ׳יתרו', בפרשת 'ואתחנן׳ ובחג השבועות כל המתפללים עומדים, כשראשיהם עטופים בטלית.

בעת שהחזן קורא את מצוות לא תעשה של עשרת הדיברות: ׳לא תרצח׳. ׳לא תנאף׳. ׳לא תגניב׳. ׳לא תענה ברעך עד שקר׳. ׳לא תחמיד׳ – העם עונים אחרי כל אחת: ׳ה׳ הצילנו׳ במקהלה חרישית, בקול דממה, באימה ובכובד ראש.

לאחר עשרת הדיברות וברכת העולה החזן אומר ׳מי שברך׳ לקהל.

הערת המחבר: כמנהג שאר קהילות מרוקו (נהגו העם, עמ׳ כב סעיף י: נוהג בחכמה, עמ׳ קמג סעיף ט: דברי שלום ואמת א, עמ׳ 71; נתיבות המערב, עמ׳ פח סעיף קכה: זוכר ברית אבות, עמ׳ 49 סעיף כג, ועמ׳ 75 סעיף ט). המנהג לעמוד בעשרת הדיברות הוא גם מנהגן של כל קהילות צפון אפריקה – אלג׳יר, ג׳רבא, תוניס ולוב – וכן אשכנז, תימן, אמשטרדם, בגדד ולונדון(ראה קונטרס מנהגי קהילות ישראל, נספח לעטרת אבות ב).

העמידה בעשרת הדיברות היא נושא שאין לו אזכור במקורות הראשונים. הרב עובדיה יוסף בספרו יחוה דעת, ח״א, סימן כט, פסק שאין לעמוד מחשש של תרעומת המינים, שלא יאמרו ׳רק אלו ניתנו מסיני ולא שאר פרשיות התורה', תוך שהוא מתבסס על אחת מתשובות הרמב״ם שפורסמה משנת תרצ״ד. הרב שלמה טולידנו בספרו דברי שלום ואמת, ח״א, במאמר ה, מגן על מנהג העמידה בעשרת הדיברות ומביא שמות חכמים מן האחרונים המצדדים במנהג זה: ר׳ שמואל אבוהב, ר׳ יהודה עייאש, החיד״א, הרב עובדיה הדאיא, הרב משה פיינשטיין ור׳ אליעזר ולדנברג. הרב טולידנו מביא חמש טענות לחיזוק המנהג: א. מנהג העמידה קדם לרמב״ם. ב. חששו של הרמב״ם מפני תרעומת המינים תאם את מצב זמנו שבו מעמד הקראים היה חזק, והם עמדו בעשרת הדיברות. ג. תמיכתו של הרשב״ץ, שנחשב מגדולי הראשונים, במנהג זה באלג׳יר. ד. גם הנוהגים לשבת בעשרת הדיברות עדיין ממשיכים לעשות הבחנה בעלייה של רב מיוחד לעשרת הדיברות. ה. הייחוס של תשובת הרמב״ם מפוקפק. גם מחבר עטרת אבות מקדיש שמונה עמודים להבאת מקורות(פרק כד, סעיף ו) המצדדים והתומכים במנהג, תוך מגמה של חיזוק המנהג על ידי ציון שמות נוספים של חכמים, ובעיקר על סמך ביקורתו של החוקר הגאון ר׳ יוסף קפאח, מומחה ומהדיר כתבי הרמב״ם, הטוען שאיגרות הרמב״ם הן מפוקפקות, ׳והאל ברחמיו יצילני מלהיכשל בהן והם ידשדשו בנפשם ויטבעו בבוצם ורבינו הרמב״ם וכסאו נקי', ומכיוון שהטיעון המרכזי בתמיכת המנהג הוא איגרת הרמב״ם המפורסמת – הרי שהכול מתבטל.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי–עמ' 97

לילית היא"חוה הראשונה", אשר נבראה עם אדם וכשווה לו(בהסתמך על הפסוק"ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא איתו זכר ונקבה ברא אתם"; בראשית א, כז).

אולם כאשר תבעה שוויון זכויות ואדם סירב לה, היא ברחה ממנו והתחברה לשדים. לבקשתו שלאדם, שלח הקב"ה שלושה מלאכים ששמותיהם סנוי, סנסנוי וסמנגלוף בניסיון להחזירה. אולם לילית הודיעה למלאכים שכל מטרתה מעתה היא להזיק ליולדת (חוה אויבתה) ולכל הילדים שייוולדו לה. לאחר מאמצי שכנוע רבים הבטיחה לילית למלאכים, שלא תזיק ליולדת או לוולדה אם תמצא בבית היולדת את שמותיהם של המלאכים כתובים או מצוירים.

שמותיהם של לילית ושלושת המלאכים מופיעים על קמיעות רבים באירופה ובארצות האסלאם. בולט בעניין זה הדמיון בין ורשה לצנעא ובין כלכתה לפרנקפורט. נבחן לדוגמה קמיע אופייני המכונה "שמירה לילד וליולדת", אשר נדפס על נייר בקזבלנקה בשנות הארבעים של המאה העשרים. קמיע זה דומה כמעט בכל פרטי הטקסט שלו לקמיע ליולדת ממזרח אירופה. מתחת לפנייה הסמלית־המאגית לקב"ה לבטל את כוח המזיקים – "שדי קרע שטן״ – רשומים שמותיהם של סנוי סנסנוי וסמנגלוף. השבעות נוספות נגד לילית מצויות בשלוש מילות הפסוק ״מכשפה לא תחיה" (שמות כב, יז), הרשומות שש פעמים בכל צירוף אפשרי כדי להבטיח שלילית אכן לא תיכנס לבית. בתחתית העמוד רשומות המילים: "לילית וכת דילה [= שלה] חוץ״. במילים אלו הכוונה שעל לילית וכת השדים שלה להישאר מחוץ לבית, ואילו זוגות האבות המקראיים שלהם נולדו ילדים בריאים (אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה) "מוזמנים" להיכנס פנימה.

בכל הפרטים הללו דומה הקמיע במרוקו לזה שבהונגריה, אבל שוני מובהק קיים באמצעי השמירה החזותיים. במרוקו, כמו בארצות אחרות במזרח, אלו הם הכְ'מְסָה והדג. דימויים אלה נפוצים מאוד גם באסלאם בהקשר מאגי, וביהדות העניקו להם חכמי דת, ביניהם החיד״א והרב יוסף חיים מבגדאד, משמעות יהודית ייחודית. הכ'מסה, למשל נקשרה לאות החמישית באלפבית העברי – היא שמו רב הכוח, בן אות אחת(מונוגרמאטון) של הקב"ה.

החכמים בארצות המזרח נדרשו לעניינים ופסוקים רבים במקרא שבהם באה לידי ביטוי סגולתם המגינה והמבורכת של האות ה״א והמספר חמש. למשל מילותיו של יוסף במצרים, "הא לכם זרע" (בראשית מז, כג), פורשו כשמירה מעין הרע וכברכת פריון בזכות התיבה "הא" שבה השתמש יוסף. ואכן, בתמונות וחפצים יהודיים רבים מהמזרח מוצגת הכ'מסה בפיסוק אצבעות, המזכיר את תנוחת הברכה של ידי הכוהנים. הדגים, גם הם סימן פריון ידוע, נקשרו לפסוק "וידגו לרב בקרב הארץ" (שם מח, טז) ולנאמר בתלמוד הבבלי: "מה דגים שבים מים מכסים עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף אין עין הרע שולטת בהם" (ברכות ק ע״א).

באיראן נהגו לצייר את דמותה של לילית על גבי"שמירות" ליולדת (קמיעות בצורת דפי נייר או קלף, וכן לוחיות כסף). לילית נראית כדמות דוחה, בעלת שיניים חדות וציפורניים ארוכות; סביב גופה שמות קדושים ונוסחאות מאגיות של הגנה, כגון ברכת כוהנים ושמות של מלאכים, השומרים עליה"אסורה באזיקים״, לבל תנסה להזיק ליולדת ולוולדה. לדוגמה, באחד מקמיעות הכסף מאיראן נרשמו המילים הבאות על בטנה של לילית: "לילית אסורה באזיקים. כוזו במוכסז כוזו{- שמות האל מוצפנים בשיטת ׳תמורת^,]. שמירה לילד הנולד שלא יזוק לעולם א[מן], סנוי סנסנוי סמעלוף. לילית אסורה באזיקים.

מנהגים רבים ונוסחאות בספרי סגולות נועדו למקשה ללדת. מדובר בתופעה נפוצה, אשר גרמה לצער רב ליולדת ולבני משפחתה. המיילדות התקשו לעתים להתמודד עם סיבוכים בלידה. ניתוח קיסרי לא היה מקובל בארצות האסלאם (ובאירופה עד לעת החדשה), אף כי כבר בתקופה הרומית ידעו כיצד להוציא את התינוק בדרך לא טבעית (בעיקר מהצד – ומכאן הביטוי בלשון חכמים ״יוצא דופן״) על מנת להציל את האם וולדה. הסגולות והמנהגים למקשה ללדת באו לענות על מצוקה זו. כמה מהמנהגים נובעים ממקורות יהודיים, אך פעמים רבות מדובר באמצעי מניעה מאגיים, הדומים בפרטים רבים למקובל בסביבה. להלן נמנה אחדים מהם.

בקרב קהילות יוצאי ספרד, ובכלל זה גם מרוקו, נהגה היולדת להתקשט בתכשיטי זהב ויהלומים – סגולה מפני עין הרע. ברודוס היה ליולדת תכשיט זהב רב־שרשראות בשם טֶימְפְלָאדֶירָה. תכשיט רב רושם זה נועד למקד בו המבטים, וכך למנוע מעין הרע להגיע ליולדת. במקומות שונים ברחבי העולם נחשבות אף מתכות חזקות ובעלות כוח עמידה ממושך, כגון ברזל למגינות מפני רוחות רעות וכוחות מזיקים. באורח דומה, כלים חדים שהוכנו מאותן מתכות מסייעים אף הם. לפיכך נהגו להכניס לחדר היולדת או להניח מתחת לכר שלה חפצים כגון סכין, מספריים או חרב, שבכוחם לבטל את ההשפעה השלילית ולהרחיק את הסכנה. כך נהגו בהונגריה ובפולין וכך גם באיראן, באפגניסתאן, בגרוזיה ובעיראק.

דוגמה למנהגים שמוצאים את השראתם בתרבות היהודית היא הנוהג בקהילות רבות לעלות לקברי רבנים וצדיקים כסגולה טובה ללידה קלה. באפגניסתאן מדדו נשים זקנות קברי צדיקים בחבלים, ואותם כרכו לאחר מכן שבע פעמים על בטנה של המקשה ללדת. וריאציה של מנהג זה ידועה גם מעיראק – החבל הקיף את בטן היולדת או שהיא נגעה בו. בעיראק עשו שימוש גם בשקיות עפר קטנות שהובאו מקברי קדושים בארץ ישראל; כגון רחל אמנו, רבי מאיר בעל־הנס ורבי שמעון בר־יוחאי. את השקית הניחו למראשותיה של היולדת בעת הלידה. בכמה מערי איראן נודעה סגולה מיוחדת לחבל שמדדו בו את מערת המכפלה בחברון, והוא עבר מיולדת ליולדת עד שנעלם. בגרוזיה עלו לקברי המשפחה וביקשו מהמתים שיעתירו בעד היולדת. במרוקו נהגו לעתים להניח מקל של צדיק ידוע על בטנה של המקשה ללדת. במכנאס השתמשו במקלו של הרב חיים משאש, ואילו בתיטואן שימש לכך מקלו של הרב יצחק אבן־ואליד.

מנהגים אחרים מעולם היהדות קשורים ישירות לבית הכנסת ולאביזריו: ארון הקודש, ספר התורה ועיטורי הספר. האמונה העממית גרסה שקדושתו של בית הכנסת והחפצים השוכנים בו יכולה לעבור למקשה ללדת ולהקל על סבלה. גם בתחום זה קיימים מנהגים רבים, הן בקהילות האשכנזיות והספרדיות באירופה והן בקהילות המזרח. בגרמניה, למשל הביאו ספר תורה לחדר היולדת; בפולין קשרו חוט לידה ומשכו אותו דרך רחובות העיירה עד לארון הקודש בבית הכנסת; באיטליה הביאו את ספר התורה לפתח הבית; בצנעא הסתפקו בהבאת מטפחת מספר התורה, והניחו אותה למראשותיה של היולדת. בין יהודי כורדיסתאן השתמשו לצורך זה במים שיצקו לרימוני ספר תורה. על־פי מנהג סמלי הידוע מפולין העניקו לאב חשוך בנים את פתיחת ארון הקודש, ואילו על־פי הנוהג בקהילות ספרד והמזרח, כפי שכותב החיד״א: "המנהג שמי שנכנסה אשתו לחודש התשיעי לעיבורה נזהר לעשות בחודש ההוא מצות פתיחת ההיכל, והוא מנהג יפה, ויש לו סמך על דרך הסוד" (ר^, עמאר [עורך], ספר מנהגי החיד״א, ירושלים תש"ן, חלק א, עמי קצט).

הגנה על היולדת בכורדיסטאן באמצעות רימוני ספר תורה.

בעלה של האישה המקשה לילד מביא מבית הכנסת את ה״רימונים״ שבהם מעוטר ספר התורה. בכורדיסתאן יש לרימונים צורת ספל שאפשר להסירו על־ידי בריגה. הבעל מביא את הרימונים לחכם והלה ממלא אותם ״מים חיים״ תוך אמירת תהלים. עתה צריך הבעל למהר עם המים, מבלי להוציא מילה מפיו, ולתת אותם לאשתו לשתות, כשהוא עומד מאחוריה.

מנהגי סלוניקי למשה ללדת מפי בן העיר

אם חבלי הלידה נמשכו זמן רב והאשה הקשתה ללדת, היו אומרים תהילים לפני המזוזה, או שהיו לוקחים שמן לבית הכנסת בשביל נר התמיד. יש שאחת הנשים היתה מרימה את סינורה מעל לראשה כסימן לפנייה כלפי מעלה, ובלכתה שלוש פעמים מן היולדת אל המזוזה ובחזרה, היתה אומרת שוב ושוב בקול רם את המילים ״רחמים עליה״.״ ושוב היו פותחים את מה שאפשר היה לפתוח בבית, כל דבר שהיה לו דלת, מכסה או פתח כלשהו; כך היה על רחם האשה להפתח ולהוציא לאויר העולם את פרי בטנה. חשבו גם, שאם האשה אחרה ללדת, הסבה לכך היתה העדר מישהו מבני המשפחה שהיולדת חשקה לראותו. היו אז לוקחים חפץ שהיה שייך לנעדר, מטפחת או שעון או תיק או צילום, ושמים את החפץ על ברכי האשה או שהיו מחליקים אותו על ראשה. אחר שתאוות היולדת לראות את הנעדר, באה באופן זה על ספוקה, יכלה ללדת בלא קושי. נהגו גם לומר, שעל ידי פחד אפשר היה להביא את המקשה לילד ללדת. כאשר חשה האשה בחבליה וציריה היתה המיילדת קוראת לבעל, והוא היה מכה על בטן היולדת בחגורתו באומרו: ״אני העמסתי עלייך, יפרוק אלוהים מעלייך את המעמסה״. היו גם שמים שושנה רטובה על טבור היולדת, ואם השושנה היתה מוסיפה להתפתח היה זה סימן שהגיע הזמן להפיל את הפרי הבשל.

הרב חיים יוסף דוד אזולאי (חיד״א)(1806-1724)

נולד בירושלים, והיה מגדולי חכמי ישראל, סופר ופוסק הלכות. יצא בשליחות קהילתו למצרים, איטליה ומערב אירופה, ועסק באיסוף תרומות למען הקהילה. בסוף ימיו השתקע בליוורנו, איטליה. במהלך חייו חיבר למעלה משמונים ספרים בתחומי ההלכה, המדרש, הקבלה, המוסר והפרשנות. חיבר גם ספר ביבליוגרפי, שם הגדולים (ליוורנו תקל״ד-תקמ״ו), המחולק לשניים: ״מערכת גדולים״, ובו רשימה של אלפי חכמים, ו״מערכת ספרים״, ובו רשימה של אלפי ספרי יהדות. קברו בליוורנו משמש מוקד לעלייה לרגל עד ימינו, אף שב־1960 הועלו עצמותיו ארצה להר המנוחות בירושלים. מחיבוריו: מורה באצבע – מנחת זכרון מסדר העבודה (ליוורנו 1794), מחזיק ברכה – פירוש על שולחן ערוך אורח חיים (סלוניקי 1812), עבודת הקודש (ירושלים 1847), יומן המסעות מעגל טוב(ירושלים 1859).

תמורה

שיטת הצפנה מקובלת ב״קבלה מעשית״, ובה כל אות שווה לאות אחרת על־פי צופן שנקבע מראש. השיטה הנפוצה ביותר של תמורה ידועה בשם אתב״ש, דהיינו, א=ת, ב=ש וכן הלאה. על­פי שיטה מקובלת אחרת כל אות שווה לאות שלפניה: ב=א, ג־ב, ד=ג וכן הלאה. לפי שיטה זו הכתובת הנפוצה על קמיעות, ״בוזו במוכסז כוזו״, מתפרשת כשני שמותיו של האל. כתובת מוצפנת זו רושמים הסופרים גם בגב יריעת הקלף של המזוזה.

קבר רחל

הכתוב מספר כי רחל אמנו, אשת יעקב, נקברה ״בדרך אפרתה היא בית לחם״ (בראשית לה, יט). כבר במאות הראשונות לספירה מצוין במקורות שונים, שהייתה מצבת קבר לרחל בבית לחם במקום שבו נמצא המבנה הנודע כיום כקבר רחל. המבנה הקיים הוקם בסוף המאה השמונה־עשרה, ושופץ בידי משה מונטיפיורי ב־1841. רחל מתוארת במקרא ובאגדה כאם עדינה, ה״מבכה על בניה״, ועל כן קברה משמש מקום לתפילות ותחנונים. מקובל לעלות לקברה בראשי חודשים ובי״א בחשוון, הוא יום פטירתה על־פי המסורת.

רבי שמעון בר־יוחאי(רשב״י)

חי במאה השנייה לספירה והשתייך לדור הרביעי של התנאים. היה מחמשת תלמידיו של רבי עקיבא ש״העמידו תורה בישראל״, בהעבירם לדור הבא את המשנה. הטיף נגד השלמה עם השלטון הרומי. היה חבר במשלחת החכמים שיצאה לרומא והביאה לביטול האיסור על מצוות השבת והמילה. הוביל את חידוש החיים הציבוריים של היישוב היהודי ואת שיקום החיים הכלכליים. העם ראה בו ״מלומד בנסים״. לפי המסורת התחבא עם בנו במערה שלוש־עשרה שנה. יוחסו לו חיבורים רבים, והחשוב שבהם הוא ספר הזוהר. קברו במירון הוא מקום עלייה לרגל מזה מאות שנים, ונהוג לערוך בקברו ״הילולה״ בל״ג בעומר, הוא יום פטירתו לפי המסורת.

מעגל החיים-שלום צבר-קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים.

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

צמידים כפריים

נשים כפריות ענדו זוגות־צמידים רבים — על־פי־רוב כבדים מאוד — בשתי הזרועות. לעתים היו לצמידים בליטות גדולות; שסייעו לאישה להתגונן בהתכתשויות הבין־שבטיות המרובות. באיזור מול־האטלאס צמידי־הכסף שונים, ככל התכשיטים המיוחדים לאיזור סוס, שנעשו בטהלה ותיזנית. עיטרום באמייל צבעוני, בשיבוץ של אבני־זכוכית אדומות ולעתים בדגמים קוויים בניאלו השחור, כמו עיטור הענקים והעגילים.

״אזבּג״

טהלה ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳

רוחב הקצה הפתוח : 4.5 ס״מ ; ההיקף : 15 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 29, מס׳ 120 (צמיד דומה מאיזור אחר) (455)

”אדבּליז״

טהלה ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳

החישוק ממולא חימר מעורבב בחומרים שונים כדי שלצמיד יהיה משקל

הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 7 ס״מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 37, מס׳ 152 ; הנ׳׳ל, תלבושות, לוח מס׳ 13 ; טראס, לוח 4ב

(456)

״נבּאלה״

כל איזור מול־האטלאס ; המחצית הראשונה של המאה הכ׳

חישוק רחב, המחובר בשני צירים

הרוחב : 4 ס״מ ; הקוטר : 6.5 ס״מ

מוזיאון ישראל

(457)

דבּדו;

אמצע המאה הכ׳

נחושת; מעשה יציקה וחקיקה גסה

הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 6.5 ס״מ

מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח ס, מס׳ 35 (טיפוס עירוני דומה)

(458)

״אזבּי״

המלאח של אסטר שליד זאגורה ; נפוץ באיזור הדרום כולו;

עבודה משנות החמישים מעשה ידי הצורף יוסף דהאן

כסף ; מעשה יציקה ; השקעים ממולאים חומר שחור, הדומה לעיטור ניאלו

הרוחב : 3.5 ס״מ ; הקוטר : 6 ס״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תלבושות, לוח 11, מס׳ 17

459

״נבּאלה״

צורה זו היתה כנראה מיוחדת ליהודיות

ציור מתוך ; בזאנסנו, תכשיטים,

לוח 29, עט׳ 13 מס׳ 119 (מקרא)

 (460)

תכשיטים אצל נשות מרוקן