מורשת יהדות מרוקו

אזי  ישמחו  ביום  גאולה.

בחודש תמוז שנת תרצ"ה (1935) התפשטה השמועה שהרב חולה וקרבו ימיו למות. החיים בקהילה השתבשו לגמרי, ומצבו של הרב היה הנושא המרכזי בחייהם, בבתי- הכנסת קראו תהלים והוסיפו תפילות מיוחדות למען החלמתו של הרב, ביתו המה ככוורת מרוב באים ויוצאים, רבנים מכל קהילות מרוקו באו במשלחות לראות את פניו בעודנו בחיים והוא שוכב במיטתו וסביבה הילת הקדושה וזיו הכבוד.

    לפני פטירתו נתן רמז לרבנים ולאנשי החברה-קדישא שהיו ליד מיטתו באומרו להם: "הפ"ח נשבר…" (תהלים רכ"ד/ח') רמז לשנות חייו.

    בליל שבת-קודש ד' מנחם-אב תרצ"ה (1935) ניצחו אראלים את המצוקים ונישבה ארון האלקים והוא בן פ"ח במותו. בהישמע דבר פטירתו, כל בני-הקהילה חיכו לצאת השבת  כדי  לתת  פורקן  לצערם  ויגונם.

פטירתו של הרב באה בעיצומם של ימי בין המיצרים, כאילו מן השמים רצו שאבלו יהיה אבל של כל העם. ואכן נוצרה אווירה של יגון ועצב, אך מהולה בחרדה של קדושה. השמים באותה שבת נראו קודרים יותר מתמיד, אור השמש הועם וכל העולם הואפל. המונים יצאו לרחוב, התיישבו על האדמה וביכו את השריפה אשר שרף ה'. קראו פרקי-תהלים, קינות, והנהי והבכי נשמעו למרחקים. גם הנשים התארגנו בקבוצות בוכות ומקוננות, כי "שחה לעפר…" (תהלים מ"ד/כ"ו), כבוד הקהילה ועטרת ראשה נפלה לארץ. המונים זרמו לעיר סָלֶה וביכו את השריפה אשר שרף ה'" (המשפט הנכון יבכו השרפה… ויקרא י'/ו') נערכה לו הלוויה ממלכתית בראשה שנים-עשר תוקעי שופרות, בהשתתפות: גדולי רבני וחכמי מרוקו, מאתיים תלמידים לובשי שחורין בשורה של רביעיות הקוראים תהלים, אחריהם קהל אלפים שנאמד בחמישים אלף איש, אנשי-ממשל, יהודים מכל מרוקו, גם מוסלמים היו בהלוויתו. כאשר הורדה הגופה למקום מנוחתה, פרץ ההמון בבכי וקרא: "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה'…" (במדבר י'/ל"ה).

    הגאון רבי דוד צָבּאח (סָבָּח) הספידו  בבית-הכנסת "שער-שמים" בעיר מָזָגּוֹן (אַל-זְ'דִידָא) וזו לשונו: "ידוע הדבר ומפורסם העניין, כמה גדולה ורמה מעלת הספדן של צדיקים, ובפרט גדול-הדור כצדיק הזה אשר אנו עוסקים בהספדו… ואם באנו לספר שבחיו תקצר היריעה מהכיל, ולמפורסמות אין צריך ראיה… העמיד תלמידים הרבה שרובן הם היום מורי-הוראה בישראל… בהספד הצדיק צריכים להשתתף בו גדולים וקטנים, יען שחסרונו שייך לכל העולם, ובפרט הצדיק הזה ראש הרבנים שהכל היו נהנים ממנו ומתורתו, ובפרט בעיר מָזָגּון שהיה כמעט מאריה דאתרא (רב העיר) וטרח ויגע בעניינם, וכמה חסדים קבלו ממנו, וידוע ומפורסם בתורתו ובמעשיו, וחסרונו ניכר ביום פקידתו כאשר ראיתם הארץ רעשה והתמוטטה, ובאו מכל עבר ופינה רבני-ישראל וכל ראשי-העדה גדולים וקטנים, אשר לא שמענו ולא ראינו הנהיה כדבר הזה לא בדורותינו ולא בדורות אבותינו… לכן עלינו לבכות ולקונן ולהספיד כל הימים על חסרונו הגדול "כי משיח ה' נלכד בשחיתותנו" (שו"ת חתם סופר חלק א'). אחרי ההספד הביא רבי דוד מעשה שאירע אתו וזה לשונו: "ועדות ה' נאמנה, לא אכחד תחת לשוני ממה שראיתי ענוונותו האמיתית, לא ראיתי כהנה בכל הרבנים שבזמננו, דהיינו בזמן שיצא דבר מלכות הממשלה צרפתית ירום הודה והדרה לבדוק הסופרים והממונים על הכתובות, הגיטין וכו'. אני הצעיר הייתי, המסדר של הגיטין וכו', וכשהיינו באספה בביתו של הרב הגדול עטרת ראשנו האדמו"ר (אדונינו מורינו ורבנו) המלאך רפאל אְנְקָוָוא זצוק"ל, והיו שם עם הרב הגדול: הגזבר, רבני בית-דין צדק  TRIBUNAL RABBINIQUE הרב שלמה אבן-דָנָאן, רבי יוסף בן-עָטָּר ורבי חיים יקותיאל בִּירְדוּגו. לאחר שבדקו הסופרים, אמר אב בית-דין בפני הרבנים ובפני המלאך רפאל, כי צריכין גם-כן לבדוק לרבי דוד (הכוונה אלי) בדיני גיטין. השיבו הרב הגדול המלאך רפאל זצוק"ל בזו הלשון: "יהי-רצון  נְכּוֹן  נְעָארְף  אָנָא דינים דְלְגִּיטִין פְחָאל דִי כָּא יִעָארְפְהוּם רבי דוד (יהי רצון שאדע את דיני הגיטין כמו שרב ידוד יודע אותם). אך דיי גברא  רבה קא מסהיד עליה (הכוונה אם רב גדול כזה מעיד עליו), ראו גם ראו הנמצא  כזה  בכל  קצווי-הארץ, שגברא  רבה  ישפיל עצמו ליתוש קטן כמוני בפני רבנים בדה"ץ (בית-דין צדק)? אין זה אלא ממידת הענווה גדולה שהייתה גוברת עליו בלי קיצבה, זכותו תגן עלינו שנזכה למידה זו כמוהו אמן כן יהי רצון…

עדת היהודים המערביים (המרוקאים) בירושלים שלחה איגרת ניוחמים בי"ט מנחם-אב שנת תרצ"ה (1935)  וזה לשונה:

"אל שמועה כי באה. הלילה ההוא יקחהו אופל שואה ומשואה… ירח אב אשר בו נחרב דבירי. בו נסתלק הארי. משנכס  אב ממעטין בשמחה הן פרץ והן צווחה … כי המלאך רפאל עלה לשמים ואיננו.

    אין מילה בפינו לתאר את האבידה הגדולה שאיבדו ערי-מרוקו בכלל ועדתנו המערבים (המרוקאים) בפרט שאבד לה אב רחמן ידידה הנאמן אביר הרועים ההוגה בדת  שעשועים … והן  כוחנו  בפינו  קראנו  עצרה, לעדתנו הטהורה, לבוא לספוד לצרה, וכולם נענו אל הקריאה בבכי גדול ובמספד ויחנו במרה. ותפילת אל מלא רחמים ברוח נשברה, לנפש העדינה והטהורה … שלא יוסיפו עוד לדאבה, ולא ישמע שוד ושבר בגבולם ושלום ושלווה באוהלם אמן".

חתומים

             רבי אברהם אָבִּיכְזֶר      רבי שלום אזולאי       רבי אברהם אְלְמָאלִיח

הגאון המקובל רבי  עובדיה  הָדָאיָה  הספידו  ביום  ה'  אלול תרצ"ה (1935) בבית-הכנסת הגדול של בית-היתומים בירושלים וזו לשונו: "רבותי! היום הזה הוא יום המלאה לפקידת השלושים לשמועה כי באה, מחלה ונועה, מסילוק הרב הגאון הגדול המפורסם, הצדיק והחסיד, נר-המערבי, ראש רבני כל המערב (מרוקו) המלאך רפאל אֶנְקָוָוה זכר צדיק לברכה… יבכו הקרובים ויספידו הרחוקים על שמועה כי באה מערי-המערב עיר סְלָה בהילקח מעליהם עטרת תפארת גולת הכותרת נר-המערבי, כארי וכלביא, כל העם מקצה, יבכו את השריפה, לקול השמועה, הארץ רועדה והתרועעה… כל יודעיו לפנים נאנחים ונאנקים, ויתנו קולם בבכי… כי נפקד ממנו איש הרמתיים, האדם הגדול בענקים… בזה מובן הדבר מאיליו מה שנתאספנו גם אנחנו פה בעיר הקודש ירושלים להספיד על הרב הגאון המלאך רפאל אנקווה זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה) שהוא רבן של ערי המערב (מרוקו) . דלכאורה אין מקום להספד זה רק בעירו ובמקומו, ששם באמת נרגש חסרונו להם שלא הניח ממלא מקומו, ולהם שייכה הקינה, "אוי לה לספינה שאיבדה קברניטה" (ילקוט שמעוני, פרשת חיי-שרה). האומנם על פי המבואר בדבר עטרת ראשנו הרב רבי רפאל זצוק"ל (זכר צדיק וקדוש לברכה). מובן שרב גדול כזה חסרונו ניכר לכל העולם, לא רק בעירו ומקומו, כי שימעו הולך בכל המדינות ואליו יריצון שאלותיהם כל אפסי-ארץ, כי הכל צריכים לאמרי-פיו, והוא בחוכמתו היה משיב לכל שואל… והרי חסרונו הגדול הגיע לנו אנחנו תושבי עיר הקודש"

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

תקופתו ומקום פועלו

ר׳ יוסף בן עיוש אלמאליח פעל במשך כשלושים שנה במפנה המאות הי״ח והי״ט. בתקופה זו ידעו היהודים עליות ומורדות ביחסם של השליטים אליהם: הסולטן מולאי אבן־עבדאללה מחמד, למשל, ששלט בשנים תקי״ז־תק״ן (1790-1757), נטה חסד ליהודי מרוקו, ובתקופתו ידעה הקהילה היהודית פריחה כלכלית ואחדים מאנשיה שירתו בחצרו בתפקידים בכירים ואף היו מאנשי סודו; בנו יזיד, לעומת זאת, שמשל אחריו במשך כשנתיים, גרם סבל לקהילה היהודית ואף התנכל ליהודים ששירתו את אביו; ואילו כשעלה לשלטון, אחיו, מולאי סלימן, שירש את מקומו לאחר מותו ושלט בשנים תקנ״ב-תקפ״ב (1822-1792), שב מצבם של היהודים והשתפר.

בהמשך דבריו ביטל הרב את תוקף הפשרה משום הפסול שהיה בה, שבן היא הושגה בכוח איומם של אַלָּמים גויים.

בבירור בתביעת שכירות גילה הרב אלמאליח מעשה מרמה של השוכר והשתמש נגדו בביטויים חריפים:

ועוד ניכר מכמה אומדנות המוכיחות, שכל טענותיו של שמעון מהבל ימעטו וגלוים הם לעין כל שהם טענות שקר ואינם אלא תחבולות רשע כדי לגזול בזרוע, ומראה טלפים כחזיר ולא הועיל בתחבולותיו ובטענות שקר שלו. כי מכל הני מילי דכתי[ב] נתבטלו טענותיו כביטול חמץ בפסח ודבריו מהבל ימעטו.

במקרים שחכמי דורו נחלקו ביניהם, הניח לעתים הרב אלמאליח את ההכרעה בידי הצדדים המתדיינים.

החכם נתבקש להכריע בשאלה שנידונה בבית הדין במכנאס בעניין אשה שאביה העניק לה חלק מביתו, ושהדיינים נחלקו בעניינה. נראה שחוסר נתונים הקשה עליו להכריע והוא העדיף שלא לפסוק. כך נהג הרב אלמאליח גם בפנייה של קהילת מכנאם בעניין אזור מגורים של יהודים שגויים נכנסו לגור בו, למורת רוחם של היהודים. נתקבלה פשרה בעניין, אבל אחד מיהודי הקהילה חזר בו מן הפשרה. דייני מכנאס נחלקו ביניהם ופנו לחכם אלמאליח, אבל הוא סירב להתערב בטענה שבית הדין המקומי של מכנאס חייב להכריע בעניין בשיתוף חכמי הקהילה.

במקרים אחרים הביע החכם את דעתו, העיר על טעויות, הביע את תמיכתו בפסק או הכריע לטובת אחד הצדדים.

בעניינו של לווה שהניח למלווה לגור בדירתו כדי שדמי השכירות ייזקפו לזכותו בפירעון החוב, הורה הרב אלמאליח שאין בעל הדירה חייב לתקן קלקולים שנוצרו בדירה במשך ימי השכירות. הרב גם דן בתיקון של בית שחזר ונתקלקל וכן בהבדלים שבין תיקון דבר של קיימא – כגון בניין הכותל, הדלת ורצפת האבנים – לתיקון שאינו של קיימא, שאין הבעלים חייב בו. בתשובה זו חלק הרב אלמאליח על חכמי פאס וחכמי צפרו שקבעו כי המלווה חייב לתקן את הדירה תיקון יסודי. במחלוקת בין חכמי מכנאס לחכמי פאס בעניין קיומו של שטר צידד הרב בעמדתם של חכמי מכנאס וקבע שהשטר קיים, ונימק את דבריו אגב מתיחת ביקורת על החולקים. החכם נענה לפסוק גם בעניין זכות קדימה של גביית שטר חוב או כתובה, שהיו חלוקים בה חכמי אצוירה.

לאהרון היתה חזקה בחצר נטושה שהגויים התיישבו בה. כדי לפדותה מהם נדרש סכום רב, ואהרון מכר אפוא את החצר לאברהם במחיר זול. כשהתברר למוכר שבעת המכירה כבר לא היתה החצר ביד הגויים, דרש הלה לבטל את המכירה בטענה שיש כאן מקח טעות. הרב אלמאליח פסק בעניין זה נגד חכם ממראכש שהורה כי אין לבטל את המכירה. הוא גם חלק על פסק דין של חכמי מכנאס בעניין פתיחת פתח בידי אחד השותפים לחצר.

היו מקרים שבהם הביע הרב הסכמה עם הפסק שניתן. בפסק של חכמי מכנאס בעניין קניית חצר תמך הרב בעמדתם וביטא את הסכמתו לפסיקתם. והוא הדין לפסק של חכמי מראכש שהכריעו בעניין קבלת עדות על שטרי חוב.

הרב אלמאליח לא היסס לחזור בו כשהתברר לו כי אין הדין עמו. בעניין זכויות בעל בירושת אשתו סבר החכם תחילה שהבעל צריך לחלוק עם יורשי האשה על־פי תקנה מסוימת, אכל לאחר שראה את פסק בית הדין של מכנאס, חזר בו והסכים להכרעתו. וכך נהג גם כעניין תוקף שבועה על שטר חוב – תחילה סבר שיש תוקף לשבועה ולבסוף חזר בו.

הרב אלמאליח גם יצא להגנתם של חכמים. במקרה אחד התערב כשלא נתקבלה דעתו של חכם וחבריו לגלגו עליו, ואילו הרב סבר שהצדק היה אתו. ובמקרים אחרים יצא להגנתם של חכמים כדי שלא ימעיטו בערכם בעקבות דברי הביקורת שנכתבו נגד פסקיהם במהלך המשא־ומתן בהתדיינות שלקראת ההכרעה.

לעתים נדרש הרב לחוות את דעתו בעניין שחכמים בקהילות אחרות כבר דנו בו, בגלל בקשה מחכם גדול שהרב לא יכול לסרב לה. בדרך־כלל הוא העדיף שלא להתערב במחלוקות שנתגלעו בעניין שאליו נדרש. כך היה במקרה של בעל שהפציר בו לחוות את דעתו על סוג החולי המתמשך שפקד את אשתו קודם שנשא אותה. לעתים צמצם הרב את פסיקתו רק למה שנדרש כדי שלא להרבות במחלוקת. היו מקרים שהרב אלמאליח כתב את נמוקי הכרעתו כדי למלא את בקשת הנתבע, אף־על־פי שהעניין שאליו נדרש לא היה מסובך.

בתשובותיו אנו מוצאים גם דברי הערכה לחכמי דורו ולפסיקתם. בדונו בפסק של הרב רפאל בירדוגו הוא מכנה אותו: ״החכם השלם, הדיין המצוין, שר חמישים ונשוא פנים״. כך גם בפסק של חכמי מראכש, כששיבח את פסיקתם ואת הנמקותיהם להכרעה בעניין חזקה בקרקעות.

בהזדקקו לפסקים של חכמי דורו לא התאפיין הרב אלמאליח במגמה של עימות עמם. הוא השיב כשנדרש ובאופן ענייני. יש ששיבח את פסיקתם ויש שדעתו היתה שונה מדעתם ולכן ביקר את הכרעתם. בתשובותיו אין זכר לפגיעה במערכת היחסים עם החכמים שאתם התווכח, וסביר להניח שהוויכוחים לא יצרו משקעי איבה בין חכמי הדור המתנצחים.

3. 3. היצמדותו לפסקי מרן הרב יוסף קארו

בתשובותיו השתמש הרב אלמאליח בספרות הרבנית הענפה הדנה בעניין שאליו נדרש, אבל מהתבטאויותיו ניכר שהעדיף את פסקי מרן ר׳ יוסף קארו בשולחן ערוך, כמנהג חכמי מרוקו.

בדיונו על גזלן קבע שאין צריך לפורעו בעדים ופסק כדברי ר״י קארו והעיר: ״כי בתר פסקי מרן אנן גרירן ועמא דבר. ואם הרב מוהריב״ץ זלה״ה נ״ל לחייבם באומדנא זו דרב גובריה וכחו גדול לסמוך על סברתו לחייב, אנן יתמי ריתמי אין לנו אלא דברי מרן הקדוש שלא נזכר בו שום חילוק.״ ובעניין יבם מומר הוסיף: ״ומרן בש״ע דאזלינן בתריה בכל הפוסקים](!) פסק בפירוש] שאין לסמוך על ס[ברא] זו.״ בדיון על אדם שזיכה קרקע לבתו הקטנה והזיכוי נעשה על־ידי אשתו, פסק שהדבר ניתן להיעשות כדעת ר״י קארו, והעיר: ״וא״כ לדידן דאזלינן בתר פסקי מרן יצא לנו הדין גם בשאר זכיות שמזכה ע״י אשתו.״ בקהילת אצוירה נתנה אשה בית שבחצרה במתנה. לאחר מותה הוסיף המקבל להחזיק בו, אבל היורש לא ויתר ובעזרת עדים הוכיח שהיה תנאי נוסף למתנה, וכך הצליח להוציא אותה מתחת ידו של המקבל. בעדותם של העדים נתגלתה בעיה כלשהי, והרב אלמאליח פסק אפוא שהמתנה שנתנה האשה שרירה וקיימת. בהחלטתו חלק הרב על מי שפסקו כדעת השפתי כהן, ממפרשי השולחן ערוך, ובניגוד לדעת ר״י קארו בשולחן ערוך, שעל־פיו נהוג לפסוק.

בקהילת דוברו נתן אב קרקעות במתנה לבנו הקטן בתנאי שהאב יוכל למכור אותן אם יזדקק למזונות. לימים הוצרך האב למזונות ומכר את הקרקעות. הרב אלמאליח הורה שאמנם אין ילד יכול לקנות קרקעות, אך במקרה שלנו נעשתה העברת הבעלות כדין, היות שהאב העביר את הבעלות לבנו בנוכחות עדים שאינם קטינים. הערצתו של החכם לר״י קארו עולה מדבריו: ״כתב מרן סי׳ רמג סי״ט דקנה, ואחר דבריו לא ישנו וכו'. גם קא חזינן רעשו מעשה על־פי הרב, רבנים הראשונים שלפנינו וכו׳. כפסק מרן גרדי, ועמא דבר, מאחר שדורות שלפנינו עשו מעשה כמותו. כמה פעמים באה לידינו הלכה למעשה, ופסקנו כדברי הרב, כי מי יבא אחר המלך את אשר כבר הורהו.״ החכם יצא נגד הר״י הכהן, מחכמי קהילת דוברו, שלא פסק כדעת ר״י קארו.

ג. אירועים מחיי הקהילה

רוב תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח עוסקות בעניינים הכלולים ב״חושן משפט״, כמה מהן עוסקות בעניינים מ״אבן העזר״ ומיעוטן – מ״יורה דעה״ ומ״אורח חיים״. מקורות אלה יש בהם ללמד שבזמנו היתה אוטונומיה רחבה לבית הדין של הקהילה היהודית.

בתשובותיו רשם ר׳ יוסף את העדויות שהביאו לפניו כלשונן – בלשון הערבית, לשון הדוברים. בייחוד אמורים הדברים בענייני אישות. לבד מן החשיבות הנודעת להבאתה של העדות כלשונה לשם הכרעת ההלכה וקביעת פסק הדין, יש בכך תרומה גם לחקר הלשון הערבית שהיתה שגורה בפיהם של היהודים בערים הללו. לקמן אירועים אחדים בענייני אישות שאליהם נדרש.

יישום התקנות בעניין נישואים לאשה נוספת

בשלוש תשובות דן ר׳ יוסף אלמאליח בתקנת המגורשים בפאס בעניין היתר נישואים לאשה נוספת.

מניין השנים לשהייה עם אשתו כשיצא למדינת הים. בשנת תקנ״א(1791) נשאל הרב בעניין אדם שהיה נשוי לאשה עשר שנים ולא ילדה לו בנים או ילדה אבל הם מתו. בפרק הזמן הזה יצא הבעל למדינה אחרת לצורך מסחר ולא קיים עמה יחסי אישות. האם צריך להמתין עשר שנים ממות הבנים כדי שיוכל הבעל לשאת אשה אחרת או שכבר בתום עשר שנות נישואים שבהם אין לו ממנה זרע יוכל לשאת אשה נוספת. בשאלה צוטט פסק של ר״י קארו: ״הלך בסחורה בתוך י׳ שנים או שהיה הבעל חולה או שהיתה היא חולה אף־על־פי שמשמשים יחד או שהיו חבושים בבית האסורים אין עולים להם אותו זמן מהמנין.״

• בדברי תשובתו הביא החכם נוסח תקנה שמקורה בתקנות פאס משנת שנ״ג(1593): ״שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפי[לו] ילדה ומתו הבנים שילדה בתוך העשר שנים, ולסוף עשר שנים לא היה לה זרע בין זכר בין נקבה, שיכול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה גט ולא כתובה וכו'.״ [המשך התקנה: ״זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לו זרע בשנת י״א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה ג״ב [גם כן] עשר שנים אחרות וכן עזה״ד [על זה הדרך].״ ראו: הרב א׳ אנקאוא, כרם חמר)

לפי תקנה זו, רק אם אין לו ממנה זרע כלל בתום עשר שנות נישואין יכול הבעל לשאת אשה נוספת. אבל ר׳ אלמאליח ציטט גם תקנה אחרת משנת שנ״ט (1599): ״שרשאי כל אחד מהם לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנישואיו, אם לא ימצא לו ממנה זרע זכר בחיים בסוף עשר שנים לנישואיו, אע״פ שהיה לו ומת ח״ו קודם העשר שנים או אח״כ. ואעפ״י שבתקנה לא נזכר כי אם זרע סתם, ראינו לחדש שיהיה הזרע זכר וכר.״

פנים אחדות בחיי הקהילה לפי תשובותיו של ר׳ יוסף אלמאליח*אהרן גימאני עמ' 53

 

א. מסמך ט ־ הכתבה הפולמוסית של יעקב אוחיון

מאמר זה נכתב בידי יעקב אוחיון, שנולד וגדל במוגאדור ברבע האחרון של המאה הי״ט והכיר היטב את תולדותיה ואת אורחותיה. הוא נפטר בקזבלנקה בשנת 1944. לאחר שעסק במסחר היה לעיתונאי וכיהן במערכת העיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שיצא בקזבלנקה, וכן שימש חבר במערכת השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא באותה עיר בשנים 1940-1926. בביטאון זה הוא היה המומחה שכתב על יהודי מרוקו בעבר ובהווה. בהיותו בן מוגאדור הוא הכיר אישית את יצחק אלחראר ואת משפחתו וידע מכלי ראשון את מהלכי הפרשה וגלגוליה. ואולם הוא לא הסתפק בדיווח עיתונאי על הפרשה, שמבחינתו לא היה בה חידוש, אלא כתב מאמר פולמוסי תקיף נגד מחבר הכתבה הקודמת, שהתפרסמה בעיתון הפריזאי Le Populaire, ביטאון הסוציאליסטים לפני עלייתם לשלטון ב־1936.

מאמרו מורכב משני חלקים ברורים. בראשון הוא מעלה על נס את חן עיר הולדתו מוגאדור ואת רוח הסובלנות הבין־דתית השוררת בה, ובתוך כך הוא עושה אידאליזציה ברורה של המצב החברתי ששרר בעיר. בשני הוא מראה את התיאור האבסורדי שהביא עמיתו הצרפתי בעניין גלגולי הפרשה, ומגלה את התפלויות הרבות, הסילופים הברורים והמגמתיות שבכתבה. ואולם הוא לא רק חושף את התנאים המשפטיים, האנושיים והקהילתיים העומדים ברקע פרשת ההתאסלמות של יצחק אלחראר, אלא הוא גם מגן בה בעת על מהלכי הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט בניהול הפרשה ובכלל. בכך הוא ממשיך לא רק את הקו העיתונאי האישי שלו כחסיד ידוע של תרבות צרפת וההיטמעות בה וכתומך במפעל הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אלא גם את קו המערכת של השבועון היהודי, שתמך גם הוא במדיניות הפרוטקטורט וביקש בדרך זו לסלק כל תואנה להצרת צעדיו או לצמצום הופעתו כעיתון ציוני מוצהר.

הוא מגלה שהוגשה תביעה משפטית קודמת נגד יצחק אלחראר, בעניין שנשאר עלום, עשר שנים לפני שנודעה התאסלמותו, ונפסקה נגדו באותו הזמן החובה להישבע על פי ההלכה כדי להוכיח את חפותו; הוא רומז שאולי זו היתה הסיבה שדחפה אותו להתאסלם או שהביאה אותו לפחות למחשבה על המרת דתו. הוא אינו מזכיר כלל את הקשר הרומנטי שקשר את אלחראר לאהובתו המוסלמית, אלא מדגיש את ההיבטים הציבוריים והמשפטיים של הפרשה. אלחראר המשיך לחיות בתקופה זו כידוע חיים יהודיים רגילים עם אשתו ואף הוליד אתה ילדים. העיתונאי גם מחזק את הטענה שהתנהלותו התוקפנית והעיקשת של היהודי המומר כלפי היהדות והקהילה נגרמה עקב רצונו להיות פטור מתשלום סכומי הכתובה הגבוהים; יש לשער, כאמור, שהוא נהג כך עקב לחצם של אשתו החדשה ובני משפחתה המוסלמיים, שהיו מעוניינים שישמור על רכושו ויוריש אותו להם בבוא הזמן.

• השוו אוחיון(לעיל, הערה 13). על חיבור זה ראו, D. Knafo, Le Mémorial de Mogador 331-336 .Jérusalem 1976, pp

עמדה אוהדת זו כלפי המפעל הקולוניאלי הצרפתי לא עזרה לא ליעקב אוחיון ולא לשבועון הציוני ב־1940, כשעלה משטר וישי לשלטון בחסות גרמניה הנאצית וחקק את החוקים האנטי־יהודיים. יעקב אוחיון היה העיתונאי היהודי היחיד במרוקו שעבד במשרה מלאה באותם ימים, והוא סולק מעבודתו על פי  חוקי הגזע. כמו כן נסגר מיד העיתון  illustre L’avenir .

הכתבה נכתבה לפני סיום הפרשה בקיץ 1933, כשיצחק אלחראר נאלץ בסופו של דבר לכבד את פסק הדין של בית הדין הרבני על כל סעיפיו.

Tribune Marocaine

Un ‘affreux bourgeois chez les Socialstes’

Mogador est une cité bienheureuse où les habitants collaborent dans une harmonie exempte de toute arrière-pensée raciale ou confessionnelle, chose rare et précieuse dans un pays où la notion de religion domine celle de rationalité.

Cette ville est aimée des dieux, mais que les hommes ingrats délaissent chaque jour pour des ciels plus nourriciers, sinon plus cléments, conserve quelques amitiés fidèles parmi les poètes. Des athéniens aussi, séduits par son charme souriant, y ont porté leurs pénates, et l’un d’eux et non des moindres y exerce son apostolat au milieu d’une population unie par l’accord le plus parfait.

Bien des causes, sans compter la douceur du climat, participent de cette harmonie que les malveillants seraient tentés de trouver monotone, mais que les honnêtes gens apprécient infiniment. Une des plus heureuses est évidemment le groupement dans les mêmes quartiers des éléments les plus divers de la population. Juifs et musulmans habitent la même rue, souvent la même maison.

 הערת המחבר : רק בתחילת המאה העשרים, בייחוד אחרי הטלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב־1912, הורשו היהודים לגור ברובע המוסלמי שנקרא ה׳מדינה׳, כך שתופעה זו של עירוב אוכלוסין יהודים ומוסלמים היתה חדשה ומצומצמת יחסית בשנת 1933. היהודים העניים המשיכו לגור רובם ככולם במלאח, ובעלי האמצעים גרו תמיד ברובע הקסבה עם מוסלמים וצרפתים בעלי מעמד שווה. רק יהודים מן המעמד הבינוני הנמוך עברו לגור ב׳מדינה׳ בשכנות עם המוסלמים

Dans le domaine des affaires, cette entente se poursuit, et les intérêts sont tellement liés que, si l’on venait à priver l’une des parties de la population de la collaboration de l’autre, il en résulterait dans l’économie de la ville une perturbation fatale à l’ensemble.

Au Maroc, avons-nous dit, les moindres incidents touchant à la religion, et qui, pour le philosophe ou simplement l’homme d’esprit, sont du domaine de la comédie, voire du vaudeville, revêtent, par suite de la prépondérance de l’idée confessionnelle, un caractère dramatique parfois dangereux pour l’ordre.

Mais à Mogador, ces incidents ont toujours été considérés avec une ironie pleine d’aménité. C’est ainsi qu’un graisseur indigène éprouve un jour le besoin de passer à la religion de Moïse. Le lendemain, une calotte noire et le tour fut joué. Les musulmans considérèrent la chose avec un sourire amusé, et les Juifs n’en tirèrent aucune vanité.

Un autre jour, ce fut un catholique espagnol qui entra sous le giron de Jéovah. Le tribunal rabbinique, craignant un incident diplomatique, en réfère au consul. Celui-ci répondit que l’Espagne n’était plus au temps de Torquemada, et que, de toutes façons, l’affaire ne le regardait pas. Notre homme fut donc ‘initié’. Cette initiation faillit même lui coûter la vie, sans l’intervention du docteur Bouveret qui, toujours avec le sourire, arrêta une hémorragie provoquée par la maladresse du ‘mohel’.

Tout cela laissa la masse indifférente. Les chefs spirituels de la Communauté étaient plutôt ennuyés de ces ridicules manifestations.

Mais voici où le vaudeville tourne au drame, et où le phiplosophe qui souriait commence à s’affliger.

Isaac Elharrar, alias Abdallah, négociant connu sur la place, et dont la famille est d’ailleurs parfaitement honorable, éprouva, l’automne dernier, le besoin de faire parler de lui. Il quitta bruyamment le culte d’Israël, et embrassa avec solennité la religion de l’islam. Jusqu’ici, rien à dire. ‘Nul ne peut être inquiété dans ses opinions, même religieuses’, dit l’article 10 de la Déclaration des Droits de l’Homme.

Il y a bien le vieux père d’Isaac, et sa vieille mère, qui sont affligés de ce qu’ils considèrent comme un suicide de leur enfant, car Abdallah- Isaac, à cinquante ans, a toujours eu une grande vénération pour ses parents, et tremblait devant son père comme un tout petit enfant. Il y avait bien l’épouse et les enfants – des jeunes gens et des jeunes filles – qui conçurent de ce départ un chagrin amer. Mais tout cela, comme dit l’autre, est du sentiment. Et, depuis Molière, tout le monde sait que la religion – la religion des prosélytes – et le sentiment sont deux choses absolument dissemblables.

‘Et je verrais mourir frère, enfants, mère et femme,

Que je m’en soucierais autant que de cela’. dit Orgon, élève et admirateur de Tartuffe.

Aussi, n’est-ce pas principalement de cela que nous voulons entretenir le lecteur. Il s’agit d’un fait bien plus grave.

Non content d’avoir tenté de diviser musulmans et Juifs dans l’un des trop rares coins où ils fraternisent, Isaac-Abdallah, tremblant pour son argent mène une campagne contre les Juifs, et n’hésite pas à s’attaquer, en passant, à l’administration française du Protectorat.

Cette fois, ce n’est plus la feuille ‘Maghreb’, brûlée depuis longtemps aux yeux de tous les Marocains, que R.J.L., appelé à la rescousse par Elharrar, utilise pour son offensive contre la Résidence qu’il déteste, mais le ‘Populaire’, organe des prolétaires. Dans sa passion, il oublie qu’Abdallah-Isaac, comme d’ailleurs tous les autres clients marocains de R.J.L., est un ‘affreux bourgeois’.

Par une ironie du destin, vraisemblable et vraie, c’est dans le ‘Populaire’, dirigé par le Juif Léon Blum, que l’arrière petit-fils du Juif Karl Marx attaque le judaïsme marocain à la demande du Juif renégat Isaac-Abdallah Elharrar.

Elharrar commence par déclarer qu’il pratiquait depuis dix ans la religion des vrais croyants. Cela ne l’a nullement empêché de vivre pendant dix ans dans le mensonge – par crainte, sans doute, pour ses petits intérêts – et à tel point que la nombreuse progéniture qui naquit de lui durant cette décade – en cela, il est excellent Juif – a été élevée avec soin dans la loi de Moïse qu’il déclare aujourd’hui avoir toujours abhorrée. Cette contradiction n’a pas suffi à rendre notre renégat suspect aux yeux de M. R.J.L.

Et cependant, de l’aveu d’Elharrar, le cadi de Mogador, que Juifs et musulmams estiment pour sa pondération, lui a conseillé de ne pas faire d’éclat. Il passa outre à ce sage conseil.

Isaac Elharrar avait été condamné dans un procès vieux de dix ans à jurer selon la loi de Moïse, qu’il déteste officiellement depuis l’automne dernier. Quelques ‘loustics’ de Mogador ajoutent que c’est pour ne pas se parjurer en tant que Juif qu’Isaac a quitté le judaïsme, semblable à ce Juif condamné à mort qui, avant de monter sur l’échafaud, se convertit au catholicisme. Interrogé par le bon prêtre sur les motifs de cette conversion ‘in extremis’, il répondit: ‘Je ne voulais pas qu’il fut dit qu’un Juif a été guillotiné’.

Mais passons rapidement au fond de l’affaire. Le ‘Populaire’ ne sait sans doute pas que la loi mosaïque régit l’état civil des Juifs marocains.

Isaac Elharrar a épousé sa femme, par contrat devant notaires, selon ‘la loi de Moïse et d’Israël’. De plus, il s’est engagé devant notaires à n’aller que là où sa femme voudrait vivre. Or, du fait de sa conversion, le contrat selon la loi de ‘Moïse et d’Israël’ a été rompu. Ce contrat prévoit un délit. Qu’y a-t-il d’inique à ce qu’il soit exécuté? Et, puisque Abdallah-Isaac se considère – et que le ‘Populaire’ le considère – comme libre de suivre sa conscience – si l’on peut dire – n’est-il pas juste que sa femme, selon la même logique, suive elle aussi la voix de sa conscience?

Du reste, le cas est prévu dans les dispositions gouvernementales, et, pour éviter les abus et faciliter les liquidations douloureuses qui résultent de ces ruptures familiales, l’Administration bienveillante oblige les néophytes à liquider leur situation maritale et successorale avant de vivre d’une vie spirituelle nouvelle. Rien de plus sage, dira-t- on.

Mais M. R.J.L. se moque bien de la religion. Il se moque d’Abdallah et tous les renégats. Il se moque même des Juifs, et de l’islamisme.

Ce qu’il vise à travers tout cela, c’est l’Administration du Protectorat, c’est la personne de M. le Résident Lucien Saint, à laquelle il semble avoir voué une rancune aveugle.

Et ce but, par l’injustice et le mal-fondé de la cause d’Abdallah, a été, comme les autres fois, entièrement manqué.

תרגום

דעות בענייני מרוקו

׳בורגני מכוער אצל הסוציאליסטים׳

מוגאדור היא עיר רבת מזל שהתושבים משתפים בה פעולה ביניהם בהרמוניה חסרת דעות קדומות, גזעניות או דתיות, וזה דבר יקר ערך במדינה שבה הדת גוברת על התבונה.

עיר זו אהובת האלים היא, אך בני אדם כפויי טובה זונחים אותה בכל יום לטובת מקומות מזינים יותר, אם לא נוחים יותר; עם זאת היא שומרת על אהבתם הנאמנה של המשוררים. גם של האתונאים, שפותו על ידי החן והחיוך שלה, והובילו אליה את אליליהם, ואחד מהם, והוא לא הבלתי חשוב ביותר מביניהם, כיהן בה ככוהן גדול בקרב אוכלוסייה מאוחדת ששררה בה הסכמה מושלמת.

סיבות רבות, בלא להביא בחשבון את אקלימה הנוח, כרוכות בהרמוניה זו שחורשי רעות מתפתים לחשוב שהיא מונוטונית, ואנשים הגונים מעריכים אותה היטב. אחת הסיבות הטובות לכך היא בוודאי הצטופפותם באותם רבעים של יסודות מגוונים ביותר באוכלוסייה. יהודים ומוסלמים גרים באותם רחובות, לעתים באותם בתים.

בתחום העסקים, נמשכת שותפות אמיצה זו, והאינטרסים של אלה ואלה קשורים כל כך עד שאם יוחלט למנוע מחלק אחד של האוכלוסייה את השותפות של החלק השני, תסבול כלכלת העיר קשות ויוסב נזק לכולם.

במרוקו, אמרנו, התקריות הקלות ביותר הנוגעות לענייני דת, אשר בעבור הפילוסוף או סתם איש הדעת הן מתחום הקומדיה ואף מתחום תאטרון הבידור, עוטות אופי דרמתי שהוא לפעמים מסוכן לסדר הציבורי, כתוצאה מחשיבות היתר המיוחסת לעניין הדתי.

אך במוגאדור מסתכלים על תקריות אלה באירוניה שמתלווה אליה חביבות רבה. כך קרה שעוזר מכונאי בן המקום חש באחד הימים בצורך לעבור לדת משה. למחרת הוא חבש כיפה שחורה והעניין הסתיים בכך. המוסלמים הסתכלו על העניין בחיוך ובבדיחות הדעת, והיהודים לא התרברבו על כך.

ביום אחר, קתולי ספרדי הוא שהמיר את דתו לדת היהודית. בית הדין הרבני חשש שהדבר יגרום תקרית דיפלומטית ופנה אל הקונסול. זה ענה לו שספרד כבר איננה בעידן טורקמדה ושמכל מקום, אין העניין נוגע לו. האיש שלנו ׳הוכנס בברית׳ אפוא, והכנסתו בברית אף היתה מסכנת קשות את חייו אילולא התערבותו של ד׳׳ר בוברה, אשר בחיוכו המתמיד הפסיק את שטף הדם שנגרם לו עקב חוסר ערנותו של המוהל.

כל המקרים האלה השאירו את המוני התושבים אדישים. המנהיגים הרוחניים של הקהילה אף היו מוטרדים מתופעות משעשעות אלה.

אך הנה מקרה שבו תאטרון הבידור הופך לדרמה ובו הפילוסוף המחייך מתחיל לדאוב.

יצחק אלחראר, המכונה עבד־אללה, סוחר המוכר היטב בעיר, בן למשפחה מכובדת ביותר, חש בסתיו האחרון צורך שידברו עליו. הוא עזב ברעש את דת ישראל ועבר ביראת כבוד לדת האסלאם. עד כאן אין מה להגיד. ׳אף לא אחד ייפגע בגלל דעותיו, גם אם הן דתיות׳, נאמר בסעיף 10 של הצהרת זכויות האדם.

ישנם בוודאי אביו הזקן של יצחק וכן אמו הזקנה הכואבים את כאבם על מה שהם רואים בו מעשה התאבדות מצד בנם, שכן עבד־אללה־יצחק, בן חמישים, כיבד מאז ומתמיד את הוריו, ורעד ליד אביו כאילו היה ילד קטן. ישנם בוודאי גם הרעיה והילדים – נערים ונערות – שהצטערו צער רב על עזיבה זו. אך כל זה, כמו שההוא אמר, עניין של רגש. ומאז מולייר כולם יודעים שהדת – דת הגרים – והרגש הם שני עניינים שונים לחלוטין זה מזה.

׳וגם אם ימותו אחי, ילדי, אמי ורעייתי, לא אחוש מכך דאגה כמו בעניין הזה׳. אומר אורגון, תלמידו ומעריצו של טרטיף.

אי־לכך, לא לפרשה זו בעיקר אנו רוצים להסב את תשומת לב הקוראים. מדובר בעניין חמור הרבה יותר.

יצחק־עבד־אללה לא הסתפק בכך שניסה לעורר מחלוקת בין מוסלמים ויהודים באחד המקומות הנדירים ביותר שבו הם מקיימים קשרי אחווה, אלא הוא גם מנהל מערכה נגד היהודים, משום שהוא חס על ממונו, ואינו מהסס, בדרך אגב, לתקוף את הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט.

הפעם לא העלון ׳מע׳רב׳, שאינו זוכה להערכה כלשהי בעיני כלל בני מרוקו, הוא שרג״ל, תומכו של אלחראר, משתמש בו כדי לנהל את מתקפתו נגד הנציב העליון נשוא שנאתו, אלא העיתון ׳העממי' ביטאון אנשי הפרולטריון. בסערת נפשו הוא שוכח שעבד־אללה־יצחק, כמו כל יתר הלקוחות של רג״ל, הוא ׳בורגני מכוער׳.

כמעשה אירוני של הגורל, הקרוב לאמת והאמתי, נינו של קארל מרקס מתקיף הפעם את יהודי מרוקו בעיתון ׳העממי׳, עיתונו של לאון בלום, לבקשתו של היהודי המומר יצחק־עבד־אללה אלחראר.

אלחראר טוען בתחילה שהוא מקיים מזה עשר שנים את המצוות של דת המחזיקים באמונה האמתית. זה לא מנע ממנו כלל לחיות במשך עשר שנים בשקר – משום שחשש, בוודאי, לאינטרסים הקטנים שלו – עד כדי כך שצאצאיו הרבים שנולדו לו בעשור זה – ובזה הוא יהודי מצטיין – חונכו כראוי על ברכי דת משה שהוא טוען כעת שהוא תיעב אותה מאז ומתמיד. לא היה די בסתירה זו לעשות מן המומר שלנו חשוד בעיני רג״ל.

אף על פי כן, על פי דברי אלחראר עצמו, הקאדי של מוגאדור, שיהודים ומוסלמים מעריכים אותו בגלל מתינותו, יעץ לו שלא להכות גלים. הוא התעלם מעצה נבונה זו.

יצחק אלחראר נדון בתביעה משפטית שהוגשה נגדו לפני עשר שנים להישבע על פי דת משה, שאותה הוא מתעב באופן מוצהר מאז הסתיו האחרון. בדחנים אחדים במוגאדור אומרים שיצחק עזב את היהדות כדי שלא יישבע שבועת שקר כיהודי, בדומה לאותו יהודי שנדון למוות וקודם שעלה לגרדום המיר את דתו לדת הקתולית. כששאל אותו הכומר הטוב על המניעים שהביאו אותו להמיר את דתו ברגע האחרון הוא ענה: ׳לא רציתי שיגידו שערפו את ראשו של יהודי׳.

אך בואו נרד מהר לשורש העניין. העיתון ׳העממי׳ אינו יודע כנראה שחייהם האזרחיים של יהודי מרוקו מתנהלים על פי דת משה.

יצחק אלחראר נשא את אשתו, על פי חוזה שנחתם בפני סופרי בית דין, על פי ׳דת משה וישראל׳. יתרה מזה, הוא התחייב לפני סופרי בית דין שלא ילך אלא למקום שאשתו תרצה לחיות בו. והנה, בגלל המרת דתו, הופר החוזה שנחתם ביניהם על פי ׳דת משה וישראל׳. הפרת החוזה כרוכה בעברה. איזה חוסר צדק יש בכך שהחוזה יכובד? ועוד, היות שעבד־אללה־יצחק רואה את עצמו – ו׳העממי׳ רואה אותו – כאדם חופשי שזכאי לחיות על פי מצפונו – אם אפשר להגיד – האין צדק בכך שאשתו, על פי אותו היגיון, תחיה גם היא על פי מצפונה?

לבד מזאת, מקרה כזה רשום בסדרי הממשל, וכדי למנוע מעשי מרמה ולהקל את חיסול העניינים הכואבים הנובעים מגירושין במשפחה, הממשל מחייב מתוך כוונות טובות את הגרים החדשים לסיים את פרשת נישואיהם ואת ענייני הירושה קודם שיעברו לחיות את חייהם הרוחניים החדשים. אין נבון מזה, תגידו.

אך אדון רג״ל מצפצף על הדת. הוא מצפצף על עבד־אללה ועל כל המומרים. הוא אף מצפצף על היהודים ועל האסלאם.

מה שהוא מכוון אליו בכל זה הוא ממשל הפרוטקטורט, הוא הנציב העליון אדון לוסיאן סאן עצמו, שהוא שומר לו טינה עיוורת.

ומטרה זו, משום אי הצדק וחוסר האמת שבעניינו של עבד־אללה, הוחטאה לגמרי, כמו במקרים הקודמים.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד444

האנטי-אימפריאליזם של עבדאללה איברהים גלש, בירידה טבעית במדרון, והגיע לידי קסנופוביה גלויה. שנאת הזר, ה״מערבי״, שלו, לא נרתעה מפני הגיחוך. וכך למשל, אסר על קיומם על אדמת מרוקו של שני אירגוני סיוע צרפתיים, שלא היה בהם משום איום של ממש, ״אגודת אלמנות המלחמה״ ו״אגודת העיוורים״, אך ורק מפני שהיו צרפתיים!

במישור הערבי, ממשלת עבדאללה איברהים כוננה יחסים מועדפים עם מצרים, וביקשה לבסוף להתקבל רשמית ל״ליגה הערבית״, מה שאושר פה אחד ב-1 באוקטובר 1958. כתוצאה ישירה מיידית להחלטה הזאת, מרוקו הצטרפה כחברה לאירגוני-בת של הליגה הערבית, וקודם כול, ל״איחוד הדואר הערבי״ ול״משרד החרם הערבי״ נגד ישראל, שמושבו היה בדמשק.

על מנת להעניק יתר תוקף למגמה החדשה, מוחמר החמישי ערך ביקור ממושך בן חודש במזרח התיכון, בחודשים ינואר ופברואר 1959. ביקורו הראשון היה כמובן במצרים, שם השתתף, לצד ראש הממשלה שלו, עבדאללה איברהים, בטקס חנוכת סכר אסואן, יצירה בממדים פרעוניים של נאצר. לאחר מכן נסע לפרובינציה השנייה של ״הרפובליקה הערבית המאוחדת״, סוריה, ולאחר מכן לירדן ולערב הסעודית, ללבנון, לכוויית ולעירק. במשך ביקורו בירדן התרחשה תקרית, המשתייכת יותר לתחום האגדה מאשר להיסטוריה, אולם כזו אשר חושפת, שגם אחרי שעזבו את מרוקו, היהודים בני אותה הארץ עדיין רחשו אותם רגשות עזים כלפי המלך, על אף הנסיבות המדיניות של אותם הזמנים. באותה עת הפרידה חומה בין שני חלקי ירושלים – החלק המזרחי שסופח על ידי ירדן, והחלק המערבי, בירת מדינת ישראל. המתיחות הייתה רבה, והתקריות לאורך הגבול – שחצה רחובות ולפעמים אף בתים ־ היו כמעט יומיומיות. כדי לזכות לראות את עיר העתיקה, ולנסות להבחין, ולו רק בצלליתו של הכותל המערבי, המקום הקדוש להם ביותר, אשר למרות הסכמי שביתת־הנשק, לא הייתה להם גישה אליו, הישראלים – והיהודים – נאלצו לעלות לתצפית שהייתה חשופה לירי מצד הליגיונרים הירדניים שעל הר ציון.

בני מרוקו, אשר העבירו אל קבר דוד המלך שעל הר ציון את הלהט האגדי שלהם לעלייה אל קברי צדיקים, היו, כרגיל, רבים במיוחד במקום התצפית באותו היום. לפתע, עולה-רגל אחד החל לזעוק, כשהוא מורה באצבעו על חומת העיר העתיקה: ״ראיתי אותו, זה הוא, זה סידנא, הסולטן של מרוקו!״

מיד, כל חבריו טיפסו אל ראש התצפית, מבלי לחשוש מפני היריות, שבדרך כלל הפחידו, מצד חיילי הליגיון הערבי, והחלו לברך בצהלה את מוחמר החמישי. הוא, מעברו השני של הגבול, זיהה אותם על פי התלהבותם, והחזיר להם את ברכתו כאילו היו ילדיו. במבוך גדרות התייל שהפריד אז את עיר הקודש לחלקיה, מחזה שכזה היה בלתי-אפשרי מבחינה טופוגראפית, אולם האגדות מזלזלות בעובדות, והסיפור התמים, שמספרים אותו כאותנטי, לא איחר לעבור במהירות בכל הריכוזים של יוצאי מרוקו בישראל, ולשוב ולהופיע באופן מסתורי, למרות ניתוק יחסי הדואר, במלאח׳ים במרוקו!

אגדה, שהייתה עוד פחות אמינה משום שבאה בד-בבד עם ניגועה של דעת-הקהל המרוקנית בתעמולה הארסית ביותר נגד ישראל, בעקבות ההתקרבות לקהיר ולהאזנה בשקיקה מצד ההמונים ל״קול הערבים״.

מיפגש שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ שנערך זו הפעם הראשונה במרוקו, בספטמבר 1959, וביקוריהם של המלך חוסיין מירדן, ופייסל מערב הסעודית, הביאו להתפרצות של תעמולה אנטי-ציונית, שעטתה – דבר שהפך להרגל – גוון אנטישמי בעליל.

הצטרפותה של מרוקו, ללא כל הסתייגות, לאנטי־ציונות המיליטאנטית ביותר, והאיסור על ההגירה, הפכו את אי-הנוחות לדאגה, ואת הדאגה – להתחלה של בהלה. לא שיהודי מרוקו לא הבינו ולא קיבלו את העובדה, שיש לארצם מחוייבות לגיטימית כלפי ארצות ערב אחיותיה. מה שזעזע אותם, היה ההתלהבות שהופגנה, הבחירה, מבין כל האפשרויות בקיצונית ביותר, ומיעוט תשומת הלב שהוקדשה לקיומם, למצבם ולרגשותיהם. ניתן היה, במידה מסויימת, להבין את הקשיים אין ספור לצורך קבלת הדרכונים, ואת החקירות שהבקשה הפשוטה הזאת גררה אחריה, אולם הקש ששבר את גב הגמל היה ההפסקה הפתאומית, מיום אחד למשנהו, של היחסים בתחום הדואר עם ישראל.

קשה היה, אפילו עבור בעלי הרצון הטוב ביותר, להבין, במה מכתב תמים שמחליפים עם בני משפחה, עלול לסכן, לא את מרוקו בלבד, כי אם את כל העולם הערבי האדיר! חוסר-האנושיות שבצעד הזה, יחסית ל״יתרון״ שבו, היה בוטה מדי. משום שניתוק יחסי הדואר נגע ישירות כמעט בכל המשפחות. כי למי לא היו קרובים ״בארץ׳? הם אפילו לא העזו יותר לבטא את המילה ישראל.

יהדות מרוקו בותרה באכזריות לשניים. נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״, איסטרמן, הזכיר לרשויות באחד מביקוריו הדיסקרטיים במרוקו, שאפילו בין מדינות בלוחמה, יחסי הדואר אינם מנותקים לעולם לגמרי: ״הצלב האדום הבינלאומי״ נוטל על עצמו, בדרך כלל, להעביר דברי דואר.

עבדראחים בואביד ויחד איתו אחדים מבין השרים, שהיו ערים לאופי הבלתי-אנושי, הבלתי-נחוץ, של הפסקת העברת דואר, הסכימו תחילה להצעתו של איסטרמן. אולם היה עליו לסגת, מחשש לתגובות הדמגוגיות של ״איסתיקלאל״. היהודים שילמו, פעם נוספת, את המחיר של המאבקים המפלגתיים. בפריס, הסניף המקומי החזק של ״ההתאחדות הלאומית של הסטודנטים המרוקנים״ שנטה לשמאל, אימץ – בעקבות לחץ מצד חבריו היהודים – הצעה להעביר את הדואר באמצעות ״הצלב האדום הבינלאומי״, ולאחר מכן הסיר אותה, מחשש שיואשמו ב״ציוניות״ מצד האגף הימני של המפלגה!

מישראל, ״המוסד״, בשם ״הסוכנות היהודית״, נטל על עצמו את התפקיד וארגן רשת מחתרתית חלופית של העברת הדואר דרך צרפת, אשר על פי השמועה ידעה הצלחה רבה, ואילצה אזרחים שלווים להפר, באופן קולקטיבי וסדיר, את חוקי מדינתם.

בעקבות ביקורו בארה״ב, בסתיו 1957, מוחמר החמישי הורה לשר הפנים לשוב ולהעניק דרכונים ללא אפליה. אולם לנוכח זרם הבקשות לדרכונים, בצירוף להחלטות רבים לעזיבת הארץ, הרשויות המבוהלות לא איחרו לחזור להגבלות הקודמות, וגרמו, כתגובה לכך, להחמרה של מגפת ה״דרכוניטיס״.

באפריל 1959 נעצרה קבוצה נוספת של כארבעים מהגרים בלתי-חוקיים, ליד נאדור, ועוד קבוצה ליד מלילה, דבר שהחמיר עוד יותר את ההרגשה הרעה.

ב־7 באפריל 1959, היומון ״לה מונד״ פרסם מאמר גדול תחת הכותרת ״מנהיגי הקהילה היהודית, והממשלה השריפית משתדלים להפיס את הרוחות״. העתון ציין: העזיבות מוגבלות מאוד במספרן כעת, בין אלפיים לשלושת אלפים לשנה לערך. אלו נגרמות בדרך כלל עקב מצב כלכלי המשפיע באופן מקומי על קהילה זו או אחרת, שפעילותה מאבדת לפתע את הבסיס שלה – זו אחת התוצאות שהיו להלאמת שוק התה, למשל. הכרזה על נקיטת צעד מינהלי כלשהו, מעלה תכופות אל פני השטח חוסר-שביעות-רצון שלא מצא לו ביטוי. וכך, ממש לאחרונה, עצם האפשרות ש׳׳רדיו מרוקו" עתיד לבטל את שידורי התוכנית היהודית בשפה הצרפתית, עורר התרגשות סימפטומאטית בקרב הקהילות היהודיות.

המצפון הקרוע והמפוכח של היהדות המרוקנית, קרלוס דה נסרי, כתב ב״אנפורמאסיון ז׳ואיב״ של אלג׳יר ביוני 1958 :

"על שפת ים סוף המתנו, אי-אז בלילה אביבי תנ״כי, לנס. על שפת ים סוף החדש הזה, כפי שמצרי גיברלטר והים התיכון הפכו להיות עבור חלקנו – "מארה נוסטרום" הפתוח אך ורק לנבחרים – מספר רב של יהודים מרוקנים ממתינים כיום לנס דומה, לא פחות טראנסנדנטי… על פי ידיעות המגיעות מן האזור שבו בוצעו המעצרים הללו, מספר האסירים מגיע לשלושים או ארבעים. אותן ידיעות מדברות על מעשי אכזריות שהיו מנת חלקם של אותם חולמים מן הגטו, קורבנות של עלייה מוכת גורל.״

ככל שמרוקו התקרבה למצרים, כך המאבק נגד הציונות עטה ממדים גרוטסקיים יותר, והשרה אווירה מכבידה של אי-ודאות. וכך, ערב התכנסותה של מועצת שרי החוץ של ״הליגה הערבית״ בקזבלאנקה, בספטמבר 1959, המשטרה עצרה במקנס סוחר, מר בן עמרם, אדם מכובד ומוכר, לאחר שגילתה במחסן הסוכר שלו לוח שנה של ״הקרן הקיימת לישראל״, משנת 1956/7 ! הוא הודה בכנות שקנה אותו בזמנו ברחוב, תמורת פרנקים אחדים, כאשר מכירתו הייתה חוקית, וכי מאז נעלם מתחום ראייתו.

המשטרה, שהסתמכה על העובדה, שבצד האחורי של הלוח הופיעה הפנייה הרגילה לגלות נדיבות בשם האחדות היהודית, שלחה אותו לבית- משפט לפלילים. שם האשימו אותו כמי שנתפס בקלקלתו, ודנו את המסכן, בו-במקום, לשמונה-עשר חודשי מאסר בפועל! פסק-הדין הבלתי-מובן הזה היכה את כל הקהילה בתדהמה. כל אחד השתדל לוודא שאין לו במקרה מסמך ״מרשיע״, ואנשים שרפו כל חומר כתוב שהיה לו קשר כלשהו לישראל, או שהיה כתוב עברית!

ההרשעה אומנם בוטלה בערעור, שבועות אחדים לאחר מכן, אולם הנזק היה בלתי-הפיך. יהודים רבים קיבלו רושם מכאיב, שהממשלה כבר אינה רוצה בהם, אך מבלי שתניח להם לעזוב! מדיניות הסובלנות נדמתה מרוחקת מאוד, בעוד שהמצב מבית התדרדר באופן מדאיג.

יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ'79

גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד

שיר ליולדת ולתינוק

אְנְפִּיסָא פסְסְרִיר ווּחְזָאמְהָא דְּלְחְרִיר
בַּיּוֹלֶדֶת בְּמִטָּתָהּ וּבְאַבְנֵט מֶשִׁי אֲזוּרָה

עְקְבָּאל בְזְהְד רְבְבִּי לִיּלְת לְמִּלַּה
מִי יִתֵּן וּבִרְצוֹן הָאֵל, לֵיל הַמִּלָּה הַטְּהוֹרָה

עְקְבָּאל לִילְת לְכְמִיס לְכְּבִיר ווִלִילְתְ לְמִּלַּה
וּמִי יִתֵּן וָלֵיל הַחֲמִישִׁי הַגָּדוֹל, וְעֶרֶב הַמִּלָּה הַטְּהוֹרָה

בְזְהְד ללֹאהּ יִכְּבֵר מוּממוֹ, וַּיִּקְרָא תּוֹרָה וּויִמְסִי לְסְסְכֵּוֹילָא
בְּעֵזֶר הַשֵּׁם יִגְדַּל הַתִּינוֹק, וְיִקְרָא תּוֹרָה וְיֵלֵךְ לְמִדְרָשׁוֹ

ווּחְנָא כָּא נֶחְזְזְּמוּה בְלְחְזָאם, ווּלְבָאשׁוֹ נְדווּרוהּ דָּארָא
וַאֲנַחְנוּ אוֹזְרִים אוֹתוֹ, בְּאַבְנֵט שֶׁיַּקִּיף לְבוּשׁוֹ

 בְזְהְד רְבבִּי יִכְּבֵר מוּממּוֹ, וִיִקְּרָא לְגְּמַרָא
בְּעֶזְרַת הָאֵל יִגְדַּל הַתִּינוֹק, וּבַגְּמָרָא יְפָרֵשׁ לְנַפְשׁוֹ

אִילָא כָּא נְקְטְטְּרוּ מָאחְיָא, כָּא נְקְטְטְרוּהַ בְּרְרִיסָא
וְאִם נְטַפְטֵף מֵאֲחַיָּא, בְּנוֹצָה נַדְלִיף טִפְטוּפָהּ

ווִיעִיס לינָא מוּממוֹ, מְעָא אוֹממוּ אֵנְפִיסָא
וִיחִיָּה לָנוּ הַתִּינוֹק, עִם אִמּוֹ הַיּוֹלֶדֶת בְּאוֹמְנָהּ

לְפְרְחָא בְּללָּאהּ, ווּלְפְרְחָא בְּלִמָאֹזִי לִכּוּם
שִׂמְחָתֵנוּ שִׂמְחַת אֶל, וְשִׂמְחַת הַבָּאִים אֲלֵיכֶם

מְנְחִית גָּאלוּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, דָאַכֵל עְלִיכּוּם
מִפְּנֵי שָׁאֲלֵיָהוּ הַנָּבִיא נִכְנַס לְבֵיתְכֶם

וָאנָא לְלִי גָּאלְס הְנָּיאָּיא, צְפְּפִּית לִכּוּם חְרוּבִי
וְאָנֹכִי הַיּוֹשֵׁב בְּזֶה הַמָּקוֹם, הִשְׁלַמְתִּי מַלִּוֹתַי בַּמָּקוֹר

ווִילָא מָא חְבְבְּתּוֹס לְמְעָאנִי, אַרָאווְלִי גִּ'יר לְעֲרוּבִי
וְאִם פִּתְגָּמִים אֵינָם לִרְצוֹנְכֶם, הָבוּ לִי רַק שִׁירֵי פוֹלְקְלוֹר

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי- גְ'נִייָּא לְנְנּפִיסָא אוּלוּלַיְיד- שיר ליולדת ולתינוק

 

 

      29 – אִידָא יְחֵב רְבְבִּי יִגְ'נִינִי, יִתְקְּבּ סְקַּף ווִיעְטִינִי

אם אלוהים רוצה להעשירני, הוא יקוב את התקרה ויתן לי

ניכר הוא שיששכר בן עמי שלט בשפה הערבית הקלאסית

המילה יִגְ'נִינִי – להעשיר אינה מילה שגורה בפי כל יהודי מרוקו

, غني ג'אני בערבית, פירושו עשיר

 

30 – אִידָא כָּאן בוּפְססִי טְבבָּאךְ, כִּיף תְכּוּן דִיק לְמְרוּזִייָּא

אם הגדרון הוא הטבח, איך תהיה המרוזייא ?

הגדרון הוא ציפור הידועה במרוקו כזוללת צימוקים.

את ה״מרוזייא״ מכינים על־ידי טיגון הצימוקים בתוספת סוכר.

 

31 – אִידָא כָּאן לְמְחְדְדת הְבִיל, יִכּוּן לְמְתְסְנַת עָאקֵל

אם המסַפר משוגע, יהא־נא המאזין נבון

כאשר מישהו מטיל אשמה על אחר, יבקש האחרון מן הנוכחים לא להאמין לו באמרו: אידא כאן

ראה וסטמארק 415: اذا كان المحدث احمق يكون السامع عاقل–

אידא כאן למחדת' אחמק יכון אלסאמע עאקל.

יששכר החלית את המילה :אחמאק" בהביל

 

32 – אִידָא כָּאְנְתְ דִיָאלְקְ סְגְרְהָא, וֹוִידָא כָּאנְתְ דְנָאס כְּבְבְרְהֹא

אם [הדבר] הוא שלך, הקטן אותו, ואם הוא של אחדים, הגדל אותו –

 כאן מדובר על ענייני אירוח.

 

33 – אִידָא כּוּנְתְ פְזְמָאעָא, כּוּן כְּבִירְהָא

אם תשתתף באסיפה, עמוד בראשה

יש שמתארגנת קבוצה לשם בילוי (ארוחה, יציאה משותפת), וכל אחד תורם דבר־מה.

הפתגם מזרז את האדם לתרום יותר מאחרים.

 

34 – אִידָא כּטִּיתִי פִייָּא, זְדדִּי ווּזְדדֵּק ווָאחִי

אם אתה מקלל אותי, סבי וסבך חד הם

 

35 – אִידָא כְללָּאק מוּל לְעָאטִי, תָאכֵּל בְסְכָאטִי

אם ה׳ עזב אותך, תאכל קרביים

 

36 – אִידָא כְללָּאק מוּל לְעְרְס כּוּל בְלָא כְסִיל יִדִיק

אם בעל־החתונה [השמחה] מרשה לד, אכול ללא נטילת־ידיים

 

37 – אִידָא כְּלְתְ אַנָא ווּלָאדִי, כְמְּלוּ לְמִייָּאדִי

אם אני וילדי אכלנו, הורידו מן השולחנות

פירוש: אחרי המבול.

אלף ואחד פתגמים יהודיים ממרוקו-יששכר בן-עמי-מנוקד

״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

טבעו הטוב של רבי רפאל אהרן, תכונותיו ונימוסיו המיוחדים, הטביעו את חותמן בכל הליכותיו, בהנהגותיו ובהלך מחשבותיו, בשכלו הישר והשנון ובמזגו המאוזן, התוו דרכים רבות מחוכמות ומועילות לטובת הכלל.

אחת הבעיות שהטרידו את רוחו היה המצב הרוחני הירוד. השאיפות החילוניות של הדור הצעיר, בעקבות המודרניזציה לצורותיהן השונות, המתירנות הגואה, השפיעו לא מעט על נפשם של הנוער היהודי וגרמו להם להתרחק מן התורה והמצוות וממסורת אבותיהם.

באומץ לב וללא חת, עמד רבי רפאל אהרן נגד הזרם ההולך מתרבה וגואה, בכל האמצעים שעמדו לרשותו, הן בדרך של השפעה בהציתו את הנצוץ הטהור שבכל נפש יהודית, והן בדרך של מלחמת מצוה. הוא עמד איתן להדריך את צאן מרעיתו במסילה עולה בית הי.

בכאב לב, הוא חזה בניתוק המתהווה בין ראשי הקהלות, ובניכור שבין הציבור לבין המורה הרוחני. הוא הוכיח אותם על פניהם על היותם קופאים של שמריהם ותלושים מהמציאות היום יומית, ואינם עושים דים כדי לזעזע את אמות הסיפים ולהגיע לפתרונות אמיתיים ומעמיקים ״על פי התורה הכתובה והמסורה בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם׳׳. מובן מאליו, שהוא דרש למצוא פתרונות מעשיים ״אם לא יתנגדו לחוקי הדת הקדושה״.

כאשר הרב אהרן מנדל בהרי׳ן הכהן ז״ל הגה ויזם את הרעיון של ייסוד אגודת הרבנים העולמי, ואף תכנן בבוא העת לכנס כל רבני האגודה הנ״ל בקראקוב, (כנס זה נערך בשנת תי־ס״ג 1903 בקראקוב) הוא התייעץ עם עמיתו רבי רפאל אהרן וביקש את חוות דעתו. עצם הרעיון כבש את לבו של רבי רפאל אהרן. רבי רפאל אהרן אף גילה התעניינות רבה בכל הפרטים והתקנות של ייסוד האגודה. במכתב מרגש הוא כותב ליוזם הרעיון דברי חיזוק ועידוד, ומעלה על נס את התועלת הרבה והברוכה שניתן להפיק מאגודת רבנים זו, וכך הוא כותב:

א׳׳ך טוב לחודש אדר ש׳ התרס״א לפ׳׳ג.

״ידיד נפש! מכתבו הטהור בצירוף הקול קורא הגיעני, ואשימה עיני ולבי עליו. ראיתי את הרעיון הנשגב אשר התעורר ברוח קדשו, לכונן אגודת הרבנים רועי ישראל למקומותיהם לטובת עמנו ולאושרו. לא אוכל תאר על הגליון את המון רגשותי ועלז כליותי, על המפעל הכביר והאדיר הלזה, אם יצא בעה״י מכת אל הפועל. הן לא ישוער מראש את גודל הטוב והתועלת אשר יצמח מזה לאומתנו לתורתינו בעיני כל שומע. ואולם התועלת הבולטת אשר יחזה כל איש מהיום, היא האחדות הגמורה אשר תשרור בקהלות עמנו, כאשר יהיו ראשי העם ושופטיו כולם בהסכמה אחת לאשר את צאן מרעיתם בדרך סלולה ע״פ התורה הכתובה והמסורה, בהתאימם עם מה שהזמן דורש מידם אם לא יתנגד לחוקי הדת הקדושה. לא פה מקום להרחיב הדיבור במקצוע הלזה. וע״כ אקצר.

ורק באתי ברברי אלה לחזק ידי ידי״נ שי׳ ולעוררו, למען יתלהב לב קדשו עוד לקרבה אל המלאכה. ואל יבהילהו גודל הטורח, ואל ירפה ידיו בראותו כי הדבר הלזה נשגב מכח איש פרטי, או כאשר שמעתי אומרים כי הן עתה בדורנו הנוכחי, גם באומות נאורות, ועמים כבירים בעושר וממשלה, להם מפלגות רבות בענינים מדיניים— ועד הנה לא השיגה מטרתה גם אחת מהנה, מסיבת כי אין דעת העם בכללו נוחה להכבש ולהצטמצם תחת חוג דעה אחת. ומה תהיה יתירה מפלגת הרבנים בהוסדה, הלא לא יוכלו לכבוש את דעות הקהלות כולם תחת משטרם. כי ע״כ באתי לגלות אזנו לבל יתפעל מדעות משובשות וטחי תפל. כי מה לתבן את הבר?! הן הטוענים כן לא יבינו מה שידברו. כי בענייני המפלגות הרבות אשר בקרב העמים הידועות בשמותם לכל קורא, כל אחת מהנה יש לה מטרה מיוחדת בעסק מדיני ונפרדת מרעת הכללי שבאומה, וכל אחת משונה מחברתה תכלית שינוי,וע״כ תמצא כל אחת מכשול על דרכה, בהיות כי כל מפלגה תחפוץ בתחבולותיה להכריע הכף לצדה, ולשום משטרה בארץ, ולשפוך ממשלתה על פני כל העם על פי השיטה שבחרה לה. וע״כ לא יצליחו במעשיהם, כי דעות העם אינם שוים עם מטרתם החדשה, וע״כ תמיד ימצא רעיון המפלגה שמור בחובה פנימה, ובלב בני המפלגה שמה ימצא לו קבר, ויצפו לו מתי יקום לתחיה.

לא כאלה חלק יעקב. אגודת הרבנים בהוסדה, אין לה כל מטרה חדשה. אין לה שום רעיון נולד מחדש לשומו לפני דעת הקהל. הן כל נקודת המרכז אשר עליה יסוב אופן אגודת הרבנים הי״ו היא אהבת הדת והאמונה, לתקן תקנות טובות ומעילות ע׳׳פ הדת וע׳׳פ רוח העם בדור הנוכחי. והנקודה הזאת הלא היא חרותה בלב האומה הישראלית מיום היותה לגוי. העם בכללו נשמע לקול מוריו ומאלפיו בכל עסק הדת והאמונה. ומה פעולה חדשה ורעיון נולד תתן לפנינו אגודת הרבנים עדי תמצא מכשול להתפתחותה, חלילה. נהפוך הוא. הן מטרת האגודה עוד לא ידעוה המשטינים הנ״ל ואיך ישפטו עליה. הן זאת כל פעולותיה להלהיב לב האומה אל אהבת הדת, ללבן ולצחצח ולהבריק את יופיה בעיני כל רואיה, ע״י תקנות טובות ומועילות במצב הרוחני והמוסרי. מורי הדת, ע׳׳י אגודתם הזאת יוסיפו לתת חן הדת בעיני בני הדור, כי הם יסקלו מדרכה כל אבן נגף וצור מכשול מאיסור והיתר בדברים רבים אשר נתחדשו המצאותיהם בדורנו הנוכחי. וכל רב ומו׳׳ץ לבדו לא יוכל, או לא יחפוץ, לגלות דעתו לאיסור או להיתר, ואולם באסיפת רבנים יראים וחרדים גדולים בתורה וגדולי דעה, המה ידעו מה לעשות לטובת העם ולאשרו והצלחתו. ובטח בלי תפונה, כי כל הקהלות הקדו׳ חובבי דתם ואוהבי עמם יעזרו בכל כחם להוצאת הדבר הזה לפעולה ממשית, אשר תוסיף לאומתנו ולאמונתנו הוד והדר מאין כמוהו. מי יתן שכן תחזינה עינינו, כי כל הקהלות הקדר יתנהגו באורח סלולה תחת מאמר רבניהם, כאשר יהיו גם הם בעצה אחת, כי אז הלא נרגיש בנפשנו ממש כי נגאלנו מהגלות המרה ומכאוביה הנוראים אשר שינתה דעותינו ומנהגינו כמספר ערי פזורינו. אמן כן יאמר ה׳. ועין בעין נחזה.

כי ע״כ לא אכחד ממנו ידידי כי לא הוטב בעיני תנאי הראשון שבקול קורא, אשר שם לו לקו, לבלתי יקבל אל האגודה רק רבנים גדולים, מורי הוראות, פסקנים, אשר יד להם לדון ולהורות חקי האלקים ותורותיו. אם כי זה דבר ברור, כי כח המקבץ את האסיפה הנ״ל וכח המושך הגדול אשר בעצמותה היא ידיעת הרבנים בני בריתה את כל דיני התורה, אשר כח בהם להתיר הספקות ולהשיב על השאלות אשר יעלו על שולחן האסיפה לחוות דעתם עליה ולהורות לעם מה לרחק ומה לקרב. שאם אין זאת, אין כאן אסיפה ואין כאן אגודה ומה צורך בה, ואיזה תועלת יצמח ממנה. וזה דבר ברור ונכון כהיום. האמנם בכ״ז לדעתי לא טוב לסגור הדלת מהתקבל לתוך האגודה גם רבנים יראים וחרדים רועי צאן קדשים, כשגם אין כחם גדול לשוט בים התלמוד העמוק ולעוף ברומי הרי הפוס׳ לפסוק דינין אשר לא פורשו עד הנה בדברי רבותינו. והכתוב אומר למען ישמעו ולמען ילמדו, ומהאסיפה הגדולה כזאת, שיש בתוכה רבנים גדולים בתורה, יתלמדו גם המה מה לעשות בעריהם הקטנות. אטו כולי עלמא דינא גמירי?

הן ידעתי אל מה ירמזון מליו. לבלתי קבל אל תוך האסיפה מהרבנים המתקנים בעיניהם ומהרסים את הדת לדאבון לבבנו, כרבני הריפורמער ודומיהם, לבלתי התערב קדש בחול. ואם לזה כוון בתנאי הנ״ל, אתו הסליחה, כי אך למותר הוא. כי לא נחשדו רבנים מהריפורם לעלות מחשבה זו בלבם לבא אל אגודת הרבנים ולהיות מחברתה. כי הלא רו״מ יודע, וכן כתב בהקול קורא, כי מטרת האגודה להתיר ספקות בדברי איסור והיתר ולעשות תקנות טובות וכר, ואיזה ספק יש להנ״ל עד אשר יבקשו פתרונו? הן הכל פשוט בעיניהם. הכל מתוקן לפניהם. באיסורי תורה המפורשים פגעו, אף כי בספקן. כל אחד מהם חושב עצמו לחוקק דת ולהבדיל פורץ והורס ככל העולה על רוחו. ומה להם ולאגודת הרבנים?! כי ע״כ נראה בעיני, כי טוב לקבל גם רבנים פשוטים. רק שתהא יראתם קודמת לחכמתם, ודי! זה דעתי. קנצי למילין. הרעיון הלזה הלהיב לבי, ובכל כחי בעהי״ת אעזרהו במה שביכלתי לעזרהו. בל״ן אהיה נמנה בין חברי האגודה באהבה רבה. ולצורי אוחילה ישלח עזרו מקדש ומציון יסעדהו, להוציא מחשבתו הקדושה והרוממה לפועל. והוא יזכנו לראותה בבנינה וביסודתה בקרוב. ויזכנו לראות בקבוץ גליותינו. ואז יהפוך ה׳ כל העמים לשפה ברורה. כיר״א.

כ״ד נא׳׳ה הדו״ש מקירות לב והוא הצעיר רפאל אהרן ך שמעון ס״ט.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון–״יסוד אגודת הרבנים העולמי״

    בשנת  התר"ץ (1930) העניקו לו השלטונות הצרפתיים במרוקו העיטור הצרפתי  הגבוה  ביותר    Legion d'honneur  מטעם ממשלת צרפת מידי הנציב העליון לוּסְיאָן סָאן Lucien Saint  על פעלו ותרומתו לקידום הקהילה היהודית. עיטור כבוד זה ניתן בדרך-כלל רק ליחידי סגולה שהממשלה הצרפתית חפצה ביקרם ומעריכה את פעילותם למען הכלל.

    רבי  יוסף מְשָׁאשׁ שלח אליו איגרת בשנת התרפ"א (1921) כשנודע על הכוונה להעניק לו את האות וכך כתב:

צפירת  תפארה,  הנזר  ועטרה,

נר ישראל וקדושו,

נזר אלקיו על ראשו

ראש  ראשי  מערכות,

מוכתר  באות  מלכות,

כקש"ת כמוהר"ר אנקווה.

      עד ראייה מספר: "פעם בא רבי רפאל אנקווה להתפלל באחד מבתי-הכנסת כדי לכבד בכך משפחה חשובה, כמובן כשנכנס לבית-הכנסת עשו לו כבוד גדול, ובהגיעם לקריאת התורה קרא החזן: "יעמוד מורינו ורבינו עטרת ראשינו, הגאון, הדיין המצוין, העניו והצדיק רבי רפאל הרב אְנְקָוָוה". רבי רפאל לא זז ממקומו לעלות לתורה, חשבו כולם שלא שמע את הזמנת החזן ואמרו לו שקראו לו לתורה. אמר להם רבי רפאל בנועם שיחו: "שמעתי מה שאמר החזן, אלא שזה אינו אני, והחזן מדבר על מישהו אחר". הוא לא עלה לתורה עד שהחזן חזר על קריאתו והזמין את רבי רפאל אְנְקָוָוה לעלות לתורה ללא תארים.

    מהשיחות הרבות עם רבים מבני-הקהילה בסלה, עולה המידה הבולטת ביותר שהייתה ברבינו הדוגמא האישית. תמיד דאג שלא יימצא כתם, לא בבגדיו המהודרים והמלכותיים ולא במעשיו, ואם נוסיף לכך את מידת האמת ומידת הענווה, הרי לפנינו תלמיד-חכם דגול העומד בכל אמות המידה הנוקשות הנדרשת מתלמיד-חכם. בלכתו ברחוב בצעדים איטיים וראשו כפוף, אפפה אותו רוחניות שאין בכח המילים לתארה. כל זה עשה אותו לדמות ציורית מופלאה, אפופה זיו והדר ונוגה לה סביב.

דמותו האצילית הייתה מעוטרת זקן שיבה נקי ומטופח, עיניו הכחולות שנראו מבעד למשקפיים המוקפים במסגרת זהב דקה ועדינה שיוו לו הופעה של מלכים ורוזנים. מלבושו – גלימתו השחורה, מצנפת משי בצבע חום העוטפת את ראשו ויורדת על כתפיו וחזהו, גרביים לבנות ונעליים שחורות.

רבי  רפאל  חיבר ספרים בנושאים שונים:

"קרני ראם" – שאלות ותשובות על ד' חלקי בשולחן ערוך.

"תופעות-ראם" – שאלות ותשובות בארבעת חלקי השולחן-ערוך ובסופו זיכרונות (הודפס בקזבלנקה בשנת תרצ"ה (1935). בהקדמה לספר זה כתב: "וכמעשה הראשונים שעשיתי שחילקתי אותם לחכמי-ישראל בו לכל אוהב וְרֵעַ חינם אין כסף, כן בלי נדר אוסיף עוד לעשות בעה"י" (בעזרת ה' יתברך). בהקדמה זו רבי מרדכי דָהָן תיאר מקצת משבחי-הרב.

"פעמוני-זהב"  – חידושים וביאורים על שולחן-ערוך חלק חושן-משפט. (קזבלנקה תרצ"ה (1935)

"פעמון ורימון" – הוא החלק השני מספר "פעמוני-זהב". הספר ערוך ומסודר על פי סימני שולחן-ערוך,  (ירושלים תשל"ז- 1977)

"חדר-תימא"  – שו"ת, חידושים וביאורים על מסכתות "מגילה", "יבמות", "נידה"

בהסכמה לשני הספרים "פעמון ורימון" ו"חדר-תימא" הראשון-לציון הרב עובדיה יוסף שליט"א כתב: "המופלא שבסנהדרין, דרופקנא דאורייתא" (נרתיק התורה)  ,

"עבודה-זרה", "בבא-קמא" ו"קידושין". (ירושלים תשל"ז-1977).  

"חידושי-רא"ם" – כולל חידושים על הש"ס ובו נכלל גם כן כל ספר "חדד תימא" – שיטה סדורה על מסכתות הש"ס, וקצת ליקוטם מפוזרים בדברי-אגדה ודרוש.

רבי רפאל השתדל להדפיס את ספריו עוד בחייו ונהג  לחלק אותם חינם אין כסף לתמידי-חכמים ולבני-עניים, וגם לבתי-כנסת ולבתי-מדרש.

קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.

כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֶל גִיר פְתוֹרָה.

זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.

קטעי שירים בערבית מרוקאית המתארים: גדולתו, פטירתו וקבורתו.

כְיָאלוֹ זִין צוּרָה, נְהָאר כָּאמֵל גִיר פְתוֹרָה.

זיו פניו הנהדר, כל היום בלימוד התורה.

יִקְרָא  בְּלְעִיוּן  וּסְבָּרָה,  רבי  רפאל  אנקווה

לומד בעיון וסברה, רבי רפאל אנקווה.

לוּכָּאן שוּפְתוֹ הִיבְּתוֹ, גָּאלְס אוּחְדו פְצְלָאתוֹ

לו הייתם רואים הדרו, יושב בדד בבית כנסת שלו

יִקְרָא  דִימָא פִי גְּמָרְתוֹ, רבי רפאל אנקווה.

לומד  תמיד  בגמרא שלו, רבי רפאל  אנקווה.

דְכְלוֹ יִשוּפוֹ רב, אוצָאבּוֹה פְצְלָא מְכְבִּי פְצְלָאתוֹ

נכנסו לראות הרבי, מצאוהו מתבודד בבית-הכנסת.

יִקְרָא מְעָא אליהו הנביא, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

 לומד עם  אליהו  הנביא, רבי  רפאל  אְנְקָוָוה.

זָאוְו נָּאס מְן אֶלְבְּלְדָאן, יום כְמְסָא דִי אב הרחמן

באו אנשים מישובים שונים בחמישה של אב הרחמן

יזורו רב הדיין, רבי רפאל אְנְקָוָוה

יפקדו ציון הרב הדיין, רבי רפאל אנקווה.

דָאזוֹ מְעָאה גִיר לחסידים, מָא רְפְדוּה גִיר דיינים

ליוו  אותו  רק חסידים, ואת מיטתו הרימו רק דיינים.

בתהלים ושיר השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה

בקריאת  תהלים  ושיר  השירים, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

חכם גדול ורב, אָה אָש כְבָּא טְרָאב 

חכם גדול ורב, הוי מה הסתיר העפר

 כְלָּא ישראל פְלְעְדָאב, רבי רפאל אְנְקָוָוה.

 השאיר ישראל בצער, רבי רפאל אנקווה.

 מְבְּעְד שְמְעְת הָאד אֶל כּבָּאר, אוֹ קָאלוֹ לְחכם נפטר

כאשר שמעתי ההודעה בה אמרו שהחכם נפטר

  שְכְפְת או ווְזְהִי צְפָאר, רבי רפאל אְנְקָוָוה.  

  התעלפתי והחווירו פני, רבי רפאל  אְנְקָוָוה 

  זכותו תְּכּון מְעָאנָא אוּמְעָא ישראל כְוָואנָּא

  זכותו תלווה אותנו, עמנו ועם ישראל אחינו

פְדִיק אְדְנְיָא יִטְלֶב עְלִינָה נְתְּפְכּוּ

בעולם האמת רחמים יבקש עבורנו שניגאל,

אוּנְטְלְעוֹ לְאָרְדְנָא.

ונעלה לארצנו.

פיוט נוסף בערבית ומתורגם לעברית

יָא רְבִּי תְּשְמְח פְלִּי דָאז,  

הו אלקים סלח על מה שעבר.

יָא רְבִּי תְּכְּמֶּל לְמְחְדָאז, 

הו אלקים מלא מחסורנו.

יָא רְבִּי סְעְדְנָא מָא יִעְוָואז, 

הו אלקים מזלנו לא יפגם

בזכות צדיקים לְעְזָאז,  

בזכות הצדיקים היקרים

יָאלָּלהּ נַמְשִיו יָא לְכְוָואן

בואו נלך אחים.

אוּנְקַבְּלוּ לַעְדָאב בֶּלְחְלָאוָוא, 

ונקבל את הסבל במתיקות.

אוּנְזוֹרוֹ צדיק בֶּצְפָאוָוא,  

ונפקוד הצדיק בלב נקי,

אוּלִּי פִיהּ סִי דְרָאר יִדָּאוָוא, 

ומי שסובל מכאב יתרפא.

בזכות רבי רפאל אנקווה,  

בזכות רבי רפאל אנקווה,

הָאד סִיִיד רָאהוּ לִינָא,   

אדון זה הוא אדוננו,

זכותו תְּכּוּן מְעָאנָא.   

זכותו תלווה אותנו.

חְנָא וישראל כְוָואנָּא  

אנו וישראל אחינו

עְגָ'איְיבּוֹ אְלִּי פְכּוּנָא     

ניסיו הם שהצילונו,

רבי רפאל אְנְקָוָוה

רבי רפאל אְנְקָוָוה

אודה   לאל   בשירה,   לפני  אל  חי  ונורא

לכבוד מקל תפארה, הוא הרב רפאל  אנקווה

ידע   סודות   התורה,    ופרד"ס   גם  גמרא

דעתו  זכה  וברה,  הוא   הרב  רפאל אנקווה.

חסיד קדוש ועניו הוא,   וזיו  פניו  נורא הוא,

ולמד  עם   אליהו,  הוא   הרב  רפאל אנקווה.

וכל   דבריו   נאמנים,    והוא   ראש הדיינים

וגדול    ברבנים,    הוא    רבי   רפאל אנקווה

קיבץ   את   עם ישראל,  על-ידי השר מיכאל

בזכות  הרב  רפאל,   הוא  רבי  רפאל  אנקווה

לפניו עברו רק חסידים, לקחוהו במיטתו נכבדים

בתהלים  ובשיר   הדודים,  רבי   רפאל   אנקווה

חכם    גדול    ורב,    מה    טמן    עפר    בשרב,

כל   ישראל   עולמו   חרב   רבי   רפאל  אנקווה

שמועה שמענו חדשה,  רבנו   נסתלק   בקדושה

שח    עפר    הראשה,     רבי    רפאל    אנקווה

זכותו    תהי    עמנו,    ועם    ישראל    אחינו,

יבקש  על  נפשנו,  אז  נעלה  לארצנו.

פיוט נוסף

גדול הוא בישראל, וראשו גולת אריאל,

לבש  כתר  ועטרה  בלי  שינוי  ותמורה

הוא   המלאך   רפאל,

אנקווה שם משפחתו,  ונאמן במלאכתו,

והאריך על ממלכתו, בלי שינוי ותמורה.

לכבוד נר-המערב,  רבנו רפאל אְנְקָוָוה

המכונה  המלאך  רפאל.

יחד הושע בת נאוה, פדה עמך ישראל,

זכות  הרב  אנקווה  הקדוש רבי רפאל

קבץ עם ישראל,  על  יד השר מיכאל

בזכות הרב רפאל הוא רבי רפאל אנקווה

  פיוט שחובר ע"י אברהם עלון

אפתח פה בשיר וחדווה לפני אל קדוש ונורא,

  מלאך רפאל אֶנְקָוָוה שם קדוש נודע בתורה.

נקי  בטהרת  כפיים,  הוא  כבעל  כנפיים,

  קדושתו  מן  השמים  רבנן  די  בכל  אתרא.

ישר  והלך  בתומו  וקנה  שם  טוב  לעצמו,

  הוא  כירח  בן  יומו  דרכו  היא  דרך ישרה.

אדון שש  מאד  גם  פרח  בחיבוריו  האיר  זרח,

  שומעו הולך מערב מזרח, צפון דרום לאור תורה.

בקדושה  יראה  ענווה,  בחוכמתו  חשק  אווה,

  וקיים  אותה  וציוה  לעמו  אומה  טהורה.

רב הוא  דבריו  מתוקים,  גילה  דברים  עמוקים,

  דיני משפטים וחוקים, יום לילה עוסק בתורה.

הדן דין אמת לאמיתו, ושלום בין איש לאשתו,

  אשרי אם שילדה אותו, נפשה בצרור צרורה.

מימיו  הם  היו  כמעיין,  הוא  הדיין  המצוין,

  בר  אבהן  ובר  אוריין,  שמו נודע לכל נברא.

ענייניו  דרך  ישרים,  שמו  נודע   בשערים,

  במדינות גם  כפרים, צדיק הוא קדוש ונורא.

לעשות משפט וצדקה, אשר נפשו בהם חשקה,

  להציל  נפש  עשוקה,  ועושה  להם  פשרה.

ויראה עם חוכמה תמה, קנה אותה דיין קדימה,

  וכולם  בו  נתקיימה,  ברוך  האל  אשר  ברא.

נודע  הרב  לכל  נברא,  זיו  פניו כמלאך נורא,

  שמו כשם רבו נקרא,  בזכותו  תהיה  לסתרה.

חוסה נא נפשי אייחל, מהר תבנה חומות וחייל,

  די בזכות אמנו  רחל,  אבן  ראש  פינה  יקרה.

זכות  ישני  מערה,  קול  מבשר  טוב  בבשורה,

  דוד בן  ישי  במהרה,  תחזיר  ליושנה  עטרה.

קום  חמול  רחם  עלינו,  ומגלות  זו  תפדנו,

  למענך אלקינו, אל חי שמך גדול ונורא.

  פיוט  נוסף  שחיבר  מר  אברהם  עלון

מורינו  רבינו  שמו  נודע  רפאל

רב  גדול  ועצום  היה  בישראל,

עסק  בתורה  יומם  וליל

אשרי אם שילדה, ותורתו הייתה כאבן פיטדה

תמיד  עם  תלמידיו  כגורן  עגולה

נודע הוא בשערים, במדינות גדולות וגם בכפרים,

מלכותו  הייתה  בכל  משה.

ידע דיני התורה, תירוץ ועיון משנה וגמרא

וגם  שם  טוב  קנה  ככלה  כלולה.

אמת בפיהו היה, זך וישר הוא כסולת נקיה,

דבריו  נעמו  עם  ראשי  ממשלה.

ברוך אשר בחר בו, ענווה וקדושה שרתה בתוך קרבו,

נר  המערב  נקרא  לעם  סגולה.

ראש הוא לחכמים, צדיק וישר הלך בדרך תמים

שפתותיו  דובבות  תשובה  מעולה.

הוא דבריו נשמעים, מה יקרו הם כמשמרות נטועי,

סודם  שיחתו  מה  נעים  וגאוה ותהילה.

מרעיש הארץ היה, זיו פניו דומה למשה בר בתיה,

ברוך  אשר  בחר  בו  לעם  נחלה.

ענייניו מתוקים, חיבוריו חיבר משפטים וחוקים,

אמרות  טהורות  לעם  סגולה.

לו תהילה נאוה, משלשלת יוחסין משפחת אנקווה

שמו  הטוב  נודע  לכל  עם  קהילה.

וביום שבת קודשי, ארבעה לחודש אב שנת התרצ"ה

ביו  ביום  נטמן  בישיבה  של  מעלה.

נפשו הייתה צרורה, בגן-עדן תתעדן נשמה טהורה

כל  עדת  ישראל  בו  עושים  הילולא.

חוס רחם עלינו, וזכותך תגן על עדתנו,

לעם  ישראל  אנא  רפא  מחלה.

זכות  ישני מערה, ולכל רבנן די בכל אתרא

ומלכות  בית  דוד  בכל  משלה.

קום קבץ נידחנו, מארבע ארצות קהל עדתנו

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי רפאל אנקווה.

בנקודת זמן זה נעצור ונשוב אל רבי דוד הכהן סקלי, ונתבונן במעט אודות כמיהתו העצומה לירושלים, והנבואה שנזרקה בו.

כשהגיע זמנו של יעקב אבינו, קיבץ את בניו סביב למיטתו, וכה נאמר (בראשית מט, א):  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.אלא שאז רק בירך יעקב את כל אחד מבניו, ולא גילה דבר באזניהם את אשר יקרה באחרית הימים. חכמינו ז״ל מבארים, שלכן אותה פרשה – פרשת ויחי – סתומה, כלומר שבתורה אינה מתחילה בפיסקה נפרדת אלא ממשיכה את הפיסקה של הפרשה שקדמה לה, בשונה משאר פרשיות שבתורה, רמז לכך שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו(בראשית רבה צו, א).

רבי דוד הכהן סקלי בספרו ׳לך דוד׳ על התורה(עט׳ עד), תחת הכותרת ’יפיח לקץ’, הביא דרשה שכתב ביום שני ג׳ בשבט תרצ״ה (7 בינואר 1935) על פרשת ויחי. בדרשתו כתב, כי המילים ׳ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ׳ שאמר יעקב לבניו, בהם עצמם נרמז הקץ. הוא מאריך בחשבון ארוך ומפולפל, תוך שהוא מוסיף ומפרש פסוקים מספר דניאל, ומסיק כי הגאולה עתידה לבוא בשנת תשכ׳׳ח (1967)! בדבריו כתב כי ״אז יגיע הימים שיש לנו חפץ… הוא זמן גאולת עולם״.

בשנת תשכ״ז, כזכור, פרצה מלחמת ששת הימים, בה זכה עם ישראל לשוב אל המקומות הקדושים ולירושלים עיר הקודש. רבי דוד הכהן סקלי צפה זאת למעלה משלשים שנה קודם לכן, עוד קודם קום המדינה ושיבת ישראל לארצו, שכן רבי דוד הכהן נפטר בשנת תש״ט (1949) – שנה בלבד לאחר קום המדינה, וכבר אז צפה כי בשנת תשכ״ח ירושלים כבר תהיה בידם של עם ישראל. וכך גם דבריו שנשא אי שם ביום כ״ו באייר תרנ״ז בפני ההמון המוסלמי, כי בעוד שבעים שנה תשוב ירושלים לידיים יהודיות, נתקיימו במלואם. בדיוק שבעים שנה לאחר מכן, ביום כ׳׳ח באייר תשכ׳׳ז, נערך הקרב על ירושלים, כשבסיומו זכינו לשוב ולחונן את עפרה של ירושלים.

כך גם רבי עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של פתח תקווה, שנפטר שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים, כתב בספרו ’נתיבי עם – דרשות׳(עמי 71) על רבי דוד הכהן סקלי, כי הוא ׳דקדק החשבון של עידן ועידנים ופלג עידן [שנזכר בספר דניאל], ומצא שהוא בשנת תשכ״ח׳. בהמשך מציין רבי עמרם אבורביע כי הכוונה היא ׳לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים׳. את דבריו אלו נשא בדרשת שבת הגדול בשנת תשכ׳׳ד (1964) בפתח תקווה, שלש שנים קודם מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים.

גדולתם, מעלתם וחכמתם של חכמי המערב משובבת לב.

עוצמתו של סיפורנו נובעת ממקומה של מלחמת ששת הימים והאירועים הקשורים בה בתולדות עם ישראל. לכך, לטובת אותם שלא חוו את גודל השעה, נקדים ונביא סקירה היסטורית של התקופה ההיא.

חודש אייר תשכ׳׳ז (מאי 1967). ביום ה׳ באייר (15 במאי) מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה ה־19 במצעד צבאי. ובאותו היום, נערך מצעד מסוג אחר בחוצות קהיר שבמצרים. לא מצעד לצורכי חגיגה, אלא מצעד של רבבות חיילים שהועברו ממצרים למדבר סיני, תוך שהם צולחים את תעלת סואץ, והוצבו כעבור ימים אחדים לאורך הגבול עם ישראל. על פעולת ההתגרות ניצח גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.

למחרת יום העצמאות, שלח הרמטכ״ל המצרי מברק אל מפקד כוחות האו׳׳ם בישראל, ודרש ממנו להוציא את חייליו מן העמדות שבגבול בין מצרים לישראל כדי שלא יפגעו במקרה של מלחמה. מפקד כוחות האו׳׳ם התייעץ עם מזכ״ל האו״ם או־טנט. הלה מיהר לטוס למצרים כדי לרסן את הרודן המטורף, אבל לבסוף נכנע לו והוציא את כוחות האו׳׳ם מכל עמדות יגבול וגם משארם א־שייח, אף כי ידע שבכך הוא מסכן את השייט החופשי שעליו התחייבו המעצמות לשמור.

מדינת ישראל לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים בשעה שכוחות צבא מצרים התייצבו לאורך הגבול ואיימו על עצם קיומה. בליל שבת פרשת בהר, ט׳ באייר תשכ״ז(19 במאי 1967), החל גיוס חלקי של כוחות המילואים. צווי קריאה לשעת חירום הגיעו לבתים רבים בלילה זה, ואלפי חיילי מילואים עזבו את ביתם החם של ליל שבת קודש, פשטו בגדי שבת ולבשו מדי קרב, ויצאו למקומות הריכוז, חרדים ופוחדים לקראת הבאות.

לא עברו 24 שעות – והנגב ושאר מקומות ההיערכות בארץ, הפכו למקומות תוססים מהמוני חיילים אחוזי ציפייה ותוהים: מה ילד יום. זו הייתה השאלה האחת שניסרה בחלל המדינה כולה בימי הציפייה הרבים שבאו אחר הכול פרפרו בין אימת המלחמה ותקוות השלום. ימים קשים מאוד היו אותם ימים למגויסים בחזית ולעם כולו בעורף.

בימי הכוננות הראשונים עדיין הישלו רבים את עצמם כי זהו מצב חרום שידענו רבים כמוהו במשך כל שנות קיום המדינה, וכי המתח יפוג במהרו והכל יבוא על מקומו בשלום. אשליות ותקוות אלו התנפצו במהרה כאשו הודיעה מצרים ביום שני בשבוע, י׳׳ב אייר תשכ״ז(22 במאי 1967), שמיצר טיראן יהיו מעתה סגורים בפני ספנות ישראלית. באותו יום סייר נאצר בין יחידותיו בסיני, הוא סיים את ביקורו בעמדה קדמית של חיל האוויר המצרי ביביר גפגפה; שם הכריז כי משמעות תפיסת שארם א־שייח היא המחשת ריבונותו על מפרץ עקבה. "אם היהודים מאיימים במלחמה, אני אומר להם: אהלן ווסהלאן – אנו מוכנים למלחמה!".

ובינתיים, ישראל שלא ששה עלי קרב, ביקשה למצוא פתרון בדרכים דיפלומטיות. על כן פנתה למדינות העולם: צרפת, אנגליה וארצות הברית. שר החוץ דאז, אבא אבן, כיתת את רגליו ממדינה למדינה. ראשי מדינות המערב דנו והתייעצו, הבטיחו הבטחות מעורפלות ודרשו מישראל סבלנות ומתינות, אך לפעול לא היו מוכנים. דובר על שיגור שייטת של ארה״ב ואנגלייה אשר תוביל אוניה ישראלית דרך מיצרי טיראן לאילת; דובר על התערבות הצי השישי לטובת ישראל. דובר, דובר ודובר – ומאומה לא נעשה. אף מדינה לא הייתה מוכנה להתחייב לפעול באורח מעשי למען המדינה, אף מדינה לא הייתה מוכנה להקריב את האינטרסים הפרטיים שלה בשביל קיומנו. ושוב כתמיד, נוכחנו לדעת כי אין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

חיי היום יום בארץ כמעט שותקו. מפעלים רבים נסגרו, התבואה הבשלה בשדות לא נקצרה, ורק במפעלים חיוניים המשיכו לעבוד. בבתי הכנסת ובבתי המדרש לא פסק קול התורה יומם ולילה, ונאמרו תהילים ללא הפוגה, כשכל העם כולו, היודעים להתפלל ושאינם יודעים, קראו כולם – מי בפיו ומי בליבו: "ממעמקים קראתיך ה', ענני במרחב י־ה״.

ביום שלישי בשבוע, כ׳ אייר תשכ׳׳ז (30 במאי 1967), חל מפנה דרמטי במצב. חוסיין מלך ירדן טס באופן בלתי צפוי למצרים, כדי להיפגש עם נאצר ולחתום אתו על ברית צבאית. במשך שנים רבות נהנה היישוב היהודי בארץ מהרגשת ביטחון מסוימת, בגלל המריבות הבלתי פוסקות בין מדינות ערב. בחודשים האחרונים תקפו נאצר וחוסיין זה את זה בביטויים חריפים ומעליבים, והיה ברור שנאצר הוא אויבו הגדול של חוסיין. אך גדול כוחה של שנאת ישראל, שהיא שוברת מחיצות ומלכדת אויבים; ושני המושלים, חוסיין ונאצר נפגשו בשדה התעופה בקהיר, וכעבור שעות מועטות נחתם ביניהם הסכם הגנה, והפיקוד על כל הצבא הירדני נמסר בפועל לידי מפקד מצרי. מעתה היו חיילי מצרים לא רק מעבר לגבול הדרומי של ישראל, אלא גם בגבול המזרחי של ישראל, ובקרבתו היו מצויים רוב היישובים היהודיים, כך שבקלות אפשר היה להתקיף אותם בכלי נשק כבדים ובינוניים מגבול מסוכן זה. תחושת הסכנה בישראל, שגבלה בתחושת ׳שואה׳, הפכה מיום ליום ממשית יותר.

ברגע האחרון קפצה גם עירק על עגלה זו והסכימה לשלוח צבא לתוך שטח ירדן. ברור היה, שגם סוריה לא תעמוד הפעם מנגד, למרות היותה מסוכסכת גם היא עם ירדן.

העם היושב בציון דרש מן הממשלה מעשים, ולא רצה להסתפק בהצהרות ובדיונים. משהלך המצב והחמיר ושום מוצא לא נראה לעין, גברו הטרוניות. בציבור נשמעו טענות כי הממשלה החמיצה הזדמנויות טובות להתחיל בפעולה צבאית. העם דרש שהממשלה ונציגי המפלגות בכנסת יגלו אותו חוש אחריות שגילו כל שדרות העם, ויקימו ממשלה לאומית מאוחדת. המפלגות הדתיות התאחדו ודרשו להכניס את נציגי האופוזיציה לממשלה. עד שנאותה מפלגת השלטון להכניס לתוך הממשלה נציגים ממפלגות האופוזיציה, ולמנות את משה דיין – ממנהיגי מפלגת רפ״י – לשר הביטחון. למשה דיין היה ניסיון קרבי עשיר, הוא היה מפקד בקרבות רבים במלחמת העצמאות, וכיהן כראש המטה הכללי במלחמת סיני.

בימים טרופים אלה, גאה גל ההתנדבות בארץ ומחוצה לה. גילויי ההתנדבות המופלאים של יהודים בארץ ובתפוצות, שתרמו מהונם ומאונם למען המאמץ המלחמתי, הוכיחו, מה עצומים הם כוחות הנפש האצורים בלב כל ־יהודי באשר הוא. רבים מיהרו למס הכנסה לשלם מקדמות. יהודים בחוץ לארץ הזדרזו לתרום מכספם למעלה מיכולתם למען המדינה.

בני ישיבות שלא נקראו להתגייס, התנדבו לכל פעולה שנדרשה, ועמדו בתורים ארוכים בבתי החולים כדי לתרום דם לחיילים פצועים. שולחנות עמוסי סירים ותבשילים הציעו אוכל ושתייה לחיילים שבדרכים, וחבילות עמוסות מזון נשלחו לאלה שבחזית. העם כולו היה צבא – צבא יהודי מאין כמוהו, שיצא להגן על חייו, הארץ כולה הייתה חזית.

ומאידך, הגברים ברובם הגדול התגייסו לצה״ל, וכך גם אוטובוסים רבים של אגד שנדרשו להסעתם. נשים מילאו את מקומם של הגברים במפעלים שעוד נותרו פתוחים. בעת ההיא שהזמן עמד מלכת, הורתה הרבנות הצבאית לעקור פרדסים בשרון, כדי להכשיר 50,000 קברים לחללים.

הפחד היה מוחשי, כשנאצר עמד והכריז השכם והערב על רצונו להשמיד את היישוב היהודי בארץ. לרשותו עמדו כלי מלחמה חדישים ביותר בכמויות עצומות: למעלה מאלף טנקים, כחמש מאות מטוסים ומפציצים כבדים. וצבא גדול המבוצר בעמדות מוקפות קירות עבים של ברזל ובטון.

ביום ראשון בלילה, אור ליום שני כ׳׳ו אייר, הלכו הטייסים של חיל האוויר המצרי לנשפים או נשלחו לחופשה, ורק בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרו לבסיסיהם. בשעה זו פרצה מלחמת ששת הימים

בבוקרו של יום שני בשבוע, כ״ו באייר תשכ״ז(5 ביוני 1967), פרצה המערכה המופלאה. להקות של חיל האוויר הישראלי יצאו לעבר שדות התעופה של מצרים. בשעה 7:45 בדיוק, היו מעל לשדות התעופה המצרים הפזורים על פני המדינה, מאל עריש שבמדבר סיני, עד לקהיר שבמרכז מצרים, ועד ללוקסור בגבול סודאן המרוחק מאות קילומטרים מגבול ישראל. בבת אחת התקיפו את המטוסים המצרים שהיו מוכנים על מסילות ההמראה כדי לצאת להתקפה נגד ארצנו, והשמידו כבר בהתקפה ראשונה עשרות מטוסים על קברניטיהם. לא עברה שעה, ושוב הופיעו מטוסינו והצליפו במטוסי האויב שנותרו, נכנסו לקרב עם אלו שהספיקו להתרומם, והרסו את מתקני שדות התעופה ובעיקר את מסילות ההמראה, כדי למנוע כל שימוש בהם. נאצר, נדהם ממפלתו, פנה לרוסים וביקשם לשלוח לו מטוסים נוספים, אך הללו לא יכלו להיענות לבקשתו, גם לו רצו, מכיוון שלמצרים כבר לא היו שדות תעופה כשירים לשימוש.

תוך 175 דקות, מהשעה 7:45 עד 10:40, הושמד כמעט כל חיל האוויר המצרי, וכל שדות התעופה שלו נחרבו. העולם כולו עמד משתאה: כיצד אפשר היה להשמיד תוך 175 דקות כוח עצום כזה של חיל האוויר המצרי, לפני שהמצרים הספיקו לנקוף אצבע?!

במשך כל היום הראשון לקרב, המשיכו טייסנו להפציץ את שדות התעופה של האויב, של המצרים ושל שאר מדינות ערב, שהצטרפו למלחמה במשך היום, בלא שידעו כי גורל המלחמה הוכרע כבר בשעות הראשונות של המערכה. החל מיום שלישי בשבוע, היום השני לקרב, התפנו מטוסינו כדי להתערב בהיקף הולך וגדל בקרבות הקרקע העזים, שהתחוללו בכל החזיתות. ביום זה הסתערו חיילי ישראל על מוצבי המצרים במדבר סיני, תוך שהם כובשים את מדבר סיני ושארם א־שייח.

ובירושלים, החלו הירדנים ביום הראשון לקרב בשעות הבוקר להפגיז את העיר. בשעות הצהריים עברו חיילי הלגיון הערבי את קו שביתת הנשק והשתלטו על ארמון הנציב שבדרום העיר, מקום משכנו של מטה האו״ם. כעת התברר, שאמנם ירושלים נתונה בסכנה גדולה, וברגע האחרון הוזעקה תגבורת לעיר. חטיבת צנחנים הובהלה לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון למלחמה. היא הגיעה למבואות העיר בשעות הערב, ומיד החלו ההכנות להסתערות על המבצר הערבי שממול לירושלים העברית. תוך שעות ספורות נערכו תכניות ההתקפה. חולקו מפות של שטח האויב, חולקו תפקידים, חולקה תחמושת, הוכנו תחנות איסוף לפצועים, ורק דקות מועטות נותרו לחיילי חטיבת הצנחנים להתבודד עם עצמם. בדקות אלו התייחדו עם בני משפחותיהם, אמרו תפילה שלפני הקרב, וחשבו על התפקיד הגדול שנפל בחלקם: לשחרר את עיר דוד מידי זרים.

עד יום רביעי בבוקר, כ׳׳ח באייר תשכ״ז (7 ביוני 1967), במסירות שלא ניתן לתארה, כבשו חיילי ישראל את ירושלים גבעה אחר גבעה. ואז ביום רביעי בבוקר, היום השלישי למלחמה, ניתנה הפקודה לה ציפו זה שעות בכיליון עיניים. מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מוטה גור הודיע: ״אל מפקדי הגדודים: אנחנו עולים אל העיר העתיקה, אל הר הבית, ואל הכותל המערבי, עלו והצליחו!".

בתנופה עצומה, בכוחות מחודשים, הסתערו המוני חיילים נלהבים על היעד החדש, גולת הכותרת של כל המלחמה.

בין המסתערים היה גם הרב שלמה גורן, כשהוא אוחז ספר תורה בידו. הכוחות הראשונים חדרו לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות והתקדמו משם ללא התנגדות גדולה, אל עבר הר הבית. בהר הבית התייצב הקאדי הערבי לפני המפקד של חיילי ישראל, והודיע על כניעת העיר העתיקה ועל הפסקת הקרבות.

דרך סמטאות העיר העתיקה, הגיעה יחידת הצנחנים הראשונה אל הכותל המערבי. דלה מדי שפת אנוש מכדי לתת ביטוי הולם למה שהתרחש על יד הכותל, שריד בית מקדשנו, כשראשוני החיילים הגיעו אליו והתרפקו בלהט על האבנים הקדושות. החיילים כולם, נזדעזעו עד עומק נשמתם מן החוויה העצומה, והרגישו – בחלקם בפעם הראשונה – באופן מוחש ביותר את הקשר בינם ובין עמם, בינם ובין אבותיהם שבכל הדורות. תחושת הנצח של עם העולם, שכל קיומו – נס, אפפה את הכול. נדמה היה אותה שעה, כי כל המלחמה לא נערכה אלא למען שחרור שריד בית מקדשנו, למען קירוב העם למקום קודשו – כדי שמכאן ישוב לתורה – מקור קדושתו.

כך עמדו חיילי ישראל מזועזעים ומאושרים, התרפקו על אבני הכותל, הטמינו פניהם בחיקן ובכו. הם בכו על אחיהם שנפלו בקרב, ובכו על האושר שנפל בחלקם, להיות בין משחררי הכותל מיד הכובש הזר. הצנחנים שנשארו איתנים בשעות הקרב הנוראות ביותר, חיילים שלא התמוטטו גם בשעות המנוחה הראשונות, בהן נגלה להם כמה הרבה אכלה החרב בין חבריהם למערכה, פרצו ברגעים גדולים אלה סכרים ישנים בני שנים, ותוך הרגשת התעלות שלא ידעו כמותה ולא הבינו מהותה עד אז – התייחדו עם זכר נשמות חבריהם, והודו להקב׳׳ה על שזכו להיות בין החיים.

ואז, כאילו הדבר תוכנן מראש לפרטים, הרב גורן שהתלווה אל החיילים, החל לתקוע בשופר כבר מהרגע שהתקרבו אל שער האריות. לימים יספר בספרו ׳בעוז ובתעצומות', שעשה כן מפני שעל פי הדין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופרות. לשם כך נטל עמו את השופר – לתקוע במלחמה של שחרור ירושלים.

הרב גורן המשיך ותקע בשופר עד שמצא עצמו בשערי הר הבית. הוא בחר לרדת אל הכותל המערבי, שבשלב זה אף אחד עדיין לא הגיע אליו.

כשהגיע אל השער שממנו יש לרדת במדרגות עד לכותל המערבי, היה השער נעול בשרשרת ברזל ובמנעול. סייעו לו כמה חיילים, ובכוח הכתפיים החלו לדחוף עד שנפרץ השער. הרב גורן המשיך וירד אל רחבת הכותל, שם התחיל להתפלל ולקרוא תהילים, כשבינתיים חיילים נוספים יורדים מהר הבית אל הכותל דרך השער שפרץ.

כשהצטבר מניין, במילים נרגשות נתן הרב גורן ביטוי למעמד הנשגב, והתפלל למען עילוי נשמתם של הקדושים שמסרו את נפשם למען שמו הגדול. המשיך ובירך ׳מנחם ציון ובונה ירושלים׳ תוך שהוא תוקע בשופר. קול השופר למרגלות הכותל המערבי והר הבית הפך לסמל השיבה לכותל ולעיר העתיקה.

אלא שלמרבה הפלא, הרב גורן מספר בספרו, כי ביום הראשון למלחמה עוד היה בסמוך לעזה שבדרום. הוא ביקש מקצין המבצעים של פיקוד הדרום להודיע כאשר תתחיל מלחמה בחזית המזרחית, כדי שיספיק להגיע למערכה על ירושלים. וכשהודיעו, עלה על הקומנדקר הראשון שחצה את הקווים, כשהוא לוקח עמו את ספר התורה ואת השופר. אולם ברגע שחצה הקומנדקר את הגבול, בשעה ארבע אחר הצהריים, חטפו פגיעה ישירה של פגז, וכל אנשי הקומנדקר נפצעו מלבד הרב גורן. השופר שנטל עמו נשרף, וכך גם הכובע שלו. תוך דקות ספורות הגיע אמבולנס שאסף את הפצועים לבית החולים, והוא נותר לבדו בשדה כשספר התורה בידו. המצרים שמעבר לגבול המשיכו לירות ללא הרף. מיד חפר בתוך האדמה גומה עמוקה כדי שיוכל להסתתר בה. כשהשמש שקעה, יצא עם ספר התורה ושב אל הגבול. כאשר ראו אותו החיילים, לא האמינו למראה עיניהם כי חי הוא. בהגיעו לגבול נטל את האוטו עם הנהג ונסעו לכיוון ירושלים.

השופר שהיה בידי הרב גורן נשרף כליל, ומניין לו השופר שתקע בו בעת כיבוש ירושלים?

על כך סיפר עוזרו של הרב גורן בעת המלחמה, הרב מנחם הכהן, כי בפקודתו של הרב גורן נסע אל חותנו רבי דוד הכהן, הנזיר. לימים סיפר: ״אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן״.

השופר שהובא מביתו של הרב הנזיר, הוא השופר שהפקיד בידיו רבי דוד אבן כליפא, שקיבלו מחמיו רבי דוד הכהן סקלי. זהו אותו שופר שעשה את המסע הארוך מביתו של רבי דוד הכהן סקלי בדבדו שבמרוקו, דרך העיר תלמסאן בו תקע בפתח המסגד, תוך שהוא קורא לעבר ההמון המוסלמי כי בעוד שבעים שנה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. לאחר מכן עבר השופר לידיו של רבי דוד אבן כליפא, המשיך אל הרב גורן שהפקידו בביתו של חמיו הרב הנזיר, ועד לשנת תשכ״ז(1967) בו זכה השופר להביא את בשורתו הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה

קול השופר ממרוקו את הכותל

רבי דוד הכהן סקלי

שנת תרנ״ז (1897), העיר תלמסאן שבאלג׳יר, השוכנת על צוקי ההרים בסמוך למרוקו. אל העיר הזאת הגיעו מעת לעת מחכמי מרוקו להתגורר שם, כדי ללמד תורה ולהיות רבם ומורם הרוחני של הקהילה היהודית. קהילה עתיקת יומין שנוסדה כבר מימי הגאונים ושמעה יצא בכל ערי צפון אפריקה. כך לדוגמה הגיע רבי יוסף משאש זצ׳׳ל, שנבחר לכהן כרבה הראשי של תלמסאן בשנת תרפ׳׳ד (1924), תפקיד בו כיהן 17 שנה.

כך גם רבי דוד הכהן סקלי, שנולד בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, בשנת תרנ״ז(1896) העתיק את מקום מגוריו עם בני משפחתו לעיר תלמסאן, שם לימד תורה ברבים יחד עם רב הקהילה רבי חיים בלייח.

אלא שבעת ההיא, שלהי המאה ה־19, הייתה העיר נתונה לשליטתם של כת מוסלמית קנאית, שחבריה הטילו את חתתם על כל תושבי ערי הסביבה ויזמו מעת לעת מרידות מזויינות נגד השלטונות. ברבות הזמן הפכה תלמסאן למרכז העולמי ללימודי האסלאם, כשקיצוניים מכל רחבי האזור נהרו אליה, מה שהגביר את המתיחות ופחדם של התושבים. גם הקהילה היהודית לא נפקד מקומה, כשבכל הזדמנות היו המוסלמים מפנים את רגשי הקנאות שלהם כלפי היהודים, וההתנכלויות נגד הקהילה וחכמיה רק הלכו והחריפו עם הזמן.

חכמי הקהילה רבי חיים בלייח ורבי דוד הכהן סקלי, לא יכלו עוד לשאת את צער הקהילה על הפרעות, ולנוכח ההסתה וההתנכלויות ליהודים, החליטו להיפגש עם ראשי הקהילה המוסלמית כדי להנמיך את גובה הלהבות, ולנסות להנמיך את המתיחות השוררת בין הקהילות. לשם כך החליט רבי חיים בלייח יחד עם רבי דוד הכהן סקלי, לארגן מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעה שתסתיים התפילה במסגדים בצהרי היום. היה זה יום שישי, כ״ו באייר תרנ״ז (28 במאי 1897).

רבי חיים בלייח בן ה־61 ורבי דוד הכהן סקלי בן ה־36, גדולי עולם שתורתם וחסידותם נודעו בשערים לא רק בצפון אפריקה אלא אף בארץ ישראל, מלווים בראשי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, ניגשו אל ההמון המוסת בכניסה למסגד המרכזי שבעיר, בסיום תפילתם. המוסלמים שהבחינו בשני החכמים היהודיים, חשבו בליבם כי עתה ישמעו מהם דברי חנופה ושבח על דת האסלאם, כדי שהם יסכימו לזכות אותם במידה קלה של חמלה.

הנוכחים המוסלמים באותו מעמד נעמדו דרוכים לשמוע את מוצא פיהם.

אלא שאז, בהפתעה מוחלטת, במקום דברי חנופה ופיוס החלו בנאום משולהב לצעוק דברי תוכחה וזעקה אל עבר הקהל, תוך שהם מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. ״אתם חושבים כי ירושלים שייכת לכם?״

קראו החכמים לעברם – ״הוו יודעים כי בעוד שבעים שנה כעת חיה, ירושלים תשוב להיות בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל".

הן המוסלמים והן היהודים שנכחו באותו מעמד, הוכו בתדהמה ולשונם נעתקה מפיהם. מעולם לא ציפו לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד חכמי הקהילה הנכבדים. אולם הפתעתם גברה כשרבי דוד הכהן סקלי הוציא מחיקו שופר, תקע תקיעה אחת ארוכה שהרעידה את כלל הנוכחים, תוך שהוא שב על דבריו כי בעוד שבעים שנה ירושלים תחזור לידיים יהודיות.

אומץ ליבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא אל מול ההמון המוסת, עורר אצל המוסלמים מעט רגשות של יראת כבוד, והפרעות ביהודים שקטו מעט לאחר אותו מעשה.

לימים, עזב רבי דוד הכהן סקלי את תלמסאן, והעתיק את מקום מושבו לעיר אוראן, תוך שהוא נוטל עמו את השופר. באוראן כיהן כרב ובהמשך כראש אב בית הדין כחמישים שנה, עד יום כ"ד אייר תש״ט (23 במאי 1949). ביום זה כינס את כל בני קהילתו בביתו, ביקש מרעייתו ליטול לו את ידיו, עטף עצמו בתכריכים ודיבר דברי פרידה מאוהביו ובני משפחתו. בתום דבריו עלה על מיטתו וקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה וכוונה עצומה, וכך השיב את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 87.

מספר שנים קודם פטירתו, כשחתנו רבי דוד אבן כליפא, תלמידו ונאמן ביתו, נתמנה לראש אב בית הדין בעיר מולדתו עין תמושנט בשנת תרצ״ב (1932), יחד עם עמיתו רבי מסעוד הכהן ־ תלמידו של רבי יעקב אביחצירא, מסר לו רבי דוד הכהן סקלי את השופר כאות הוקרה.

רבי דוד אבן כליפא, תלמיד חכם מובהק, צפה כי יום קיבוץ הגלויות קרב ובא, במסגרתו יעלו יהודים מכל העולם אל ארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם במשך אלפיים שנות גלות. לצורך כך נטל חלק במפגשי ההסתדרות הציונית, ומעת לעת הגיע לביקור בארץ הקודש, עוד לפני קום המדינה, תוך שהוא נושא עמו את השופר בכל ביקור. ואז, באחת מנסיעותיו נפגש רבי דוד אבן כליפא עם ידידו משכבר הימים רבי אליהו פרדס, רבה של ירושלים, אשר מדי שנה נהג לנסוע במהלך חודש ניסן לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ובביקורו באוראן התארח אצל רבי דוד אבן כליפא וכך הכירו.

באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן בעת ההיא כרבה הראשי של צה׳׳ל. בתום הפגישה, שח רבי דוד אבן כליפא באוזנו של הרב גורן את מעשה השופר, אותו שופר שקיבל מחמיו רבי דוד הכהן סקלי שתקע בו אל מול ההמון המוסלמי תוך שהוא קורא לעברם כי בעוד שבעים שנה כעת חיה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. בסיום פגישתם, החליט רבי דוד אבן כליפא להפקיד את השופר בידיו של הרב גורן, באומרו כי אצלו המקום הראוי ביותר לשמור שופר זה.

הרב שלמה גורן התרגש מאוד מהמתנה המיוחדת, והשיב לרבי דוד אבן כליפא כי ימסור את השופר לחמיו ׳הרב הנזיר׳, שגם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות ובקדושה עצומה כרבי דוד הכהן סקלי. הרב הנזיר, אביו של הרב שאר ישוב הכהן זצ׳׳ל – רבה של חיפה, וחמיו של הרב גורן, היה עד לנפילתה של העיר העתיקה לידיהם של הירדנים במלחמת העצמאות מיד עם קום המדינה, ובצערו הרב קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ובין היתר שלא יצא מביתו עד היום בו ישחררו את ירושלים והעיר העתיקה תשוב לידיים יהודיות. לכך סבר הרב גורן כי אין מקום נאה וראוי יותר להפקיד את השופר מאשר בבית חמיו, כשתקוותו וכמיהתו הגדולה של חמיו לירושלים מזכירה במעט את כמיהתו של רבי דוד הכהן סקל^י שירושלים תשוב לעם ישראל שכה התגעגע וחלם עליה.

רבי דוד הכהן סקלי

1949-1862

נולד בשנת תרכ״ב (1862) בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, לרבי משה ורחל. למד אצל רבי אברהם בן סוסאן. בשנת תרנ״ו(1896) עבר לתלמסאן, שם לימד תורה יחד עם רב העיר רבי חיים בלייח. בשנת תר״ם (1900) ביקר בעיר אוראן, והחל ללמד בישיבתו של רבי אברהם חסן. בשנת תרע״ג (1913) נתמנה לדיין, לצדו של רבי מיכאל בן סעיד, ומאוחר יותר נתמנה לראש אב בית הדין.

עסק רבות במשפט העברי ובפסיקת הלכה, ועמד בקשר הדוק עם רבני ארץ ישראל וצפון אפריקה. בין ספריו: שו״ת ’קרית חנה דוד’ שני חלקים, ׳לך דוד’ על התורה, ועוד. תלמידו וחתנו הוא רבי דוד בן כליפא, בעל ספר ׳דרכי דוד’. נפטר ביום כ״ד באייר תשייט (23 במאי 1949) ונקבר בעיר אוראן.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה