יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
חוקת הד׳ימי
בחוקה זו כונסו החוקים שבאו לקבוע את מעמדם של המיעוטים הדתיים המאמינים באל אחד, למעשה היהודים והנוצרים, בארצות האיסלאם. מקורה נעוץ בקוראן עצמו. המחשבה המדינית המוסלמית מבדילה בין המאמינים למי שמסרבים להכיר בנביא מוחמר כשליחו האחרון של אלוהים. הגם שבאיסלאם אין המלכות מקצה מקום לעוברי־גילולים, שאותם יש לאסלם או לשחוט בלי רחמים, הרי אנשי־הספר, בני ״עם־הכתב״, יהודים ונוצרים, המחזיקים בחלק מן האמת שנגלתה ממרום, רשאים לשמור ולקיים את דתם ובלבד שיכבדו אי־אלו חובות. לפי המסורת היה אבי החוקה הזאת הכליף עומר, יורשו של הנביא, ומכאן שמה השני, ״חוזה עומר״.
הדברים אמורים אפוא בחוזה המארגן את הזכויות והחובות של שני הצדדים, הסולטן מזה והד׳ימים מזה. בעיקרו של דבר הוא קובע כי על הסולטן להבטיח ליהודים – שהרי בהם הכתוב מדבר כאן – את ההגנה על חייהם ורכושם בתנאי שיכירו בעליונותו של האיסלאם וישלמו את מס־הכניעה, הקרוי ג׳זיה. חוקת הד׳ימי, שכונסה במאה הי״א על ידי איש־ההלכה אל־מווארדי, כוללת תריסר כללים אשר ששת הראשונים בהם הם הקשים ביותר, לפי שהעובר עליהם דינו מוות ורכושו יוחרם.
שורה ראשונה זו של חובות מכוונת להגן על הדת המוסלמית מפני עשיית־נפשות ומפני לעג וקלס. ואלה הם ששת האיסורים: אסור ללעוג לקוראן או לזייפו, לדבר בלשון גנאי או עלבון על הנביא או על האיסלאם, לקיים יחסי אישות עם מוסלמית, לנסות להעביר מוסלמי על דתו, לתת סיוע לשאינם־מוסלמים הנלחמים נגד המאמינים, ולשאת נשק.
עבירה על ששת הכללים האחרים חמורה פחות ביחס, ואינה גוררת אחריה אלא עונשים ותשלומי־פיצויים שונים. מטרת שורה שנייה זו של חובות היא לגונן על המאמינים מפני השפעות מזיקות ולתת בסיס חוקי לנחיתותם של הד׳ימים. מדובר אפוא בחובה לשלם את מס־הכניעה, ללבוש לבוש מיוחד, לבנות אתרי־פולחן או אתרי־מגורים שלא יעלו בגובהם על אלה של השכנים המוסלמים, לא לעבוד את הדת ולא לשתות משקה חריף בפומבי, לקבור את המתים בלי להשמיע קינות או תפילות, ולבסוף – לא להחזיק בבהמות־רכיבה אצילות דוגמת סוס ולא לרכוב עליהן.
מכלול זה של איסורים וחובות בא על גמולו באוטונומיה קהילתית שלמה בתחומי הדת והשיפוט. דומה כי היהודים לא הרבו כלל להתלונן על תחוקה זו, שאם גם משפילה היתה בלי ספק הרי גם הבטיחה להם חופש־דת והגנה על הנפש והרכוש. מאז חורבן הבית והגלות הפך הציות לרשויות החוקיות של ארצות־מושבם להיות להם כעין טבע שני. וכי אין התלמוד הופך ציות זה לחובה דתית כשהוא קובע כי ״דינא דמלכותא דינא״י
אם נבוא להוציא כיום משפט על מעמד הד׳ימי יהיה בזה משום אנכרוניזם היסטורי גמור. היה זה המעמד האפשרי היחיד בחברה מוסלמית של ימי־הביניים, שלא היה בה קיום למושג של אזרח, ממש כמו באירופה של אותה תקופה.
היהודים מצדם מצאו כי במעמד זה, שגונן עליהם מפני הארור שבפיתויים – ההתבוללות – תוך שהבטיח להם שילוב בכלכלה, התערות בחברה, ובמידת־מה סימביוזה תרבותית, יוצא הפסדם בשכרם. רק פעילות אחת נאסרה עליהם: הפוליטיקה. אך ככל הידוע לנו, דומה כי איסור זה לא ציער אותם יתר על המידה. סוף דבר, ההשפלות הכרוכות במעמד הזה – שבראש־וראשונה נועדו לארגן את ההפרדה בין שתי הדתות – נתנו אותותיהן בחומרה גוברת או פוחתת לפי חליפות העתים, אופיים של הסולטנים או הלכי־הרוח של המח׳זן. כדי שניטיב להבין את המצב הזה, ראוי לנו לבחון מקרוב יותר את תולדות היהודים תחת שלטון העלאווים לאחר שנסקור בקצרה מה שאירע תחת שלטונן של השושלות הקודמות.
הרב יוסף משאש-חוכמה מקדם-חזי כהן
הרב יוסף משאש
תלמיד חכם, פוסק נועז וחשוב, דרשן מופלא (1974-1892). נולד במכנאס לאביו, הרב חיים משאש, שהיה מגדולי חכמי מרוקו, ומגיל צעיר הצטיין בגדולתו בתורה. עם מות הוריו נדרש לסייע בפרנסת המשפחה ובמקביל למד תורה בהתמדה, ובגיל שש־עשרה החל לכתוב תשובות בהלכה. היה רבה של תלמסאן באלגייריה, שם שימש כרב ראשי, דיין, דרשן ומנהיג רוחני. בתלמסאן נדרש להתמודד עם תהליכי המודרניזציה שעברו יהודי אלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. הרב משאש ביקש לנסח מחדש את יחס ההלכה לשאלות המודרנה ולתמורות הזמן. לאחר שבע־עשרה שנים חזר למכנאס וכיהן כחבר בבית הדין הגדול וכנשיא בית הדין לענייני שררה. היה בעל השכלה כללית רחבה וראה ערך בלימוד הישגי התרבות האנושית, ואף שלח ידו בשירה ובציור. דרשותיו היו שם דבר ורבים נמשכו אחריהן – כמה מהן נדפסו בסדרת הכרכים ״נחלת אבות״. כתב חיבורים רבים בתורה. מספרים כי כתב ביד ימין ומשעייפה ידו המשיך לכתוב ביד שמאל, לבל ייבטל זמנו מתורה. פסיקותיו פורסמו בספריו ״מים חיים״, ״נר מצווה״ ועוד. בסדרת ״אוצר המכתבים״ נוספו, מלבד השאלות והתשובות בענייני הלכה, גם מכתבים בנושאים שונים, חידושי תורה, עניינים אישיים וחקירות היסטוריות. בשנת 1964 עלה לארץ והתמנה לרב הראשי של חיפה.
רב של כולם
כשחזר הרב יוסף משאש למרוקו מתלמסאן קיבל עליו את הרבנות ושימש חבר בית הדין הגדול. אנשי העיר ראו אותו משוחח ממושכות עם אדם אשר הוחרם על ידי הקהילה לאחר שחילל שבת בפרהסיה. הם ניגשו אל הרב והתריעו בפניו שהוטל חרם על הכופר, אך הרב יוסף משאש השיב להם, ״יודע אני גם יודע. ובשביל מי, לדעתכם, באתי להיות רב?״
בלי הפחדה
פעם הגיע לידי הרב משאש מכתב שקרא לתיקון באמצעות הפחדה, ופירט שורה של עונשים מבהילים שיוטלו על החוטאים. בתגובה כתב הרב: ״קראתי את מכתבו והנה הוא מלא רעיונות של פחדים וקריאה לייסורים, חדשים לבקרים, על מעשה בני אדם אשר לא טובים. דרך זו, לא בלבד שלא תביא בכנפיה שום טובה, לא גשמית ולא רוחנית, אלא להיפך! תשים מועקה בכל אברי האדם ולחץ גדול בלב וערבוב מחשבות, עד שתוכל להביא לידי שיגעון, ויגרום נזק לעצמו ולאחרים, כאשר קרה לכמה בני אדם אשר נוקשו ונלכדו.״
שבת שלום
שבת אחת הלך הרב משאש ברחוב ולפתע ראה אדם מן הקהילה שנעדר מבית הכנסת זה זמן רב, ובידו סיגריה. האיש התבייש וניסה להסתתר אך הרב משאש הבחין בכך וצעד לכיוונו. כשהגיע אליו שאל הרב בשלומו, ״התגעגעתי אליך מאוד. מנהגי מדי שבת לערוך בסוף התפילה ימי שבירך׳ לכל הציבור, והיות ואתה נעדר איני יכול לברך אותך. אנא! השתדל להגיע לתפילה, וגם אם התפילה ארוכה מדי – בוא בסופה.״ הרב משאש נפרד ממנו בברכת שבת שלום ובחיוך. דבריו חדרו ללבו של האיש, ומאז לא הדיר עוד את רגליו מבית הכנסת.
מתוך הספר " חוכמה מקדם " מאת חזי כהן
פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו בשנות ה-70 של המאה ה-19 – אליעזר בשן
תזכיר לסולטאן
דרומונד האי וטיסו כתבו ב 10 באפריל 1873 מכתב משותף לסולטאן בלשון זו:
מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החתומים מטה, כי התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס, מנוגדים לחוש הצדק הידוע של הסולטאן כלפי נתיניו המוסלמים והיהודים כאחד. נודע שמושלים אילצו יהודים לעבוד בשבתות שלהם, ובכך הפרו את חוקי אללה שניתנו לאדוננו מוסה. להלן פרטי העובדות:
המושל של רבאט הכריח כמה יהודים למלוח בשבת את ראשיהם של המורדים שנשלחו לעיר זו לשם הוקעתם. הסולטאן וקודמיו שאפו תמיד שהיהודים ייהנו מחירות גמורה בקיום אמונתם. טיראניות זו פורסמה בעתוני אירופה, ועשתה רושם שלילי על הממשלות הזרות, המניחות שהמושל פעל לפי הוראות הסולטאן. כיון שהח״מ אינם רוצים שהממשלות הנ״ל ישנו דעתם בדבר רגשות הצדק של הסולטאן כלפי נתיניו היהודים, אנו רואים לחובתנו להביא עובדה זו לידיעת הסולטאן. אנו משוכנעים שלא רק המושל של רבאט יינזף בצורה חמורה, אלא שיינתנו פקודות לכל מושלי הערים, לבל ייאלצו יהודים לעבור על מצוות דתם. נהיה אסירי תודה אם הוד מלכותו יביע באמצעות אחד הוזירים שלו גינוי למעשים כאלה, ויאשר שנשלחו הוראות מתאימות למושלים. הדבר יימסר לממשלות של מדינות אירופאיות. יש כמה פרטים האופיניים למכתבים דומים שהריץ דרומונד האי לסולטאן זה וליורשו בהקשר להתנכלויות כלפי יהודים במארוקו.
א. הכרה בחוש הצדק של הסולטאן, הרוצה בטובת היהודים ורווחתם, וכי רק המושלים או אנשים חסרי מרות הס המציקים ליהודים.
ב. הרושם הרע שמעשים כאלה גורמים אצל ממשלות באירופה ובדעת הקהל, כפי שמתבטא בעתונות. הסולטאנים היו מעונינים בקשרי סחר עם המדינות החשובות באירופה מהן רכשו נשק ותחמושת. וסולטאן זה כמו יורשו פעלו לשיפור הצבא לפי דגם אירופאי, בין השאר כדי להתגבר על כוחות מרדניים. השגרירים ניצלו את החולשה של הסולטאן, והביעו חשש שמא מקרים כאלה עלולים לפגוע בשם הטוב של הסולטאן וביחסים הטובים עם מדינות אירופה.
תשובת הסולטאן
לאחר שבועיים ענה לשני השגרירים בשם הסולטאן מזכירו סיד דריס בן דריס. לדבריו הסולטאן לא ידע כלל על הנעשה בנדון ברבאט ובמכנאס. לו היו היהודים מגישים תלונה על כך בפניו, היה המעוות מגיע לתיקונו. הסולטאן כתב כבר לשני המושלים הנ״ל ונזף בהם, ציוה שלעולם לא יחזרו על מעשה זה.
״פקודה זו היא בהתאם לפקודות חוזרות שניתנו לכל המושלים, וכפי שאנו נוהגים בצדק כלפי כל בני האדם״. הסולטאן מדגיש כאן כמו במקרים דומים את מידת הצדק שהוא נוהג כלפי כל נתיניו ללא הבדל באמונתם. זו כמובן מליצה בלבד, הנעימה לאזני האירופאים.
דרומונד האי דיווח בו ביום (24 באפריל 1873) לשר החוץ, ומזכיר תשובתו לכרמיה ב 13 במרס, לאחר שהאחרון העיר תשומת לבו להתנהגות אכזרית של מספר מושלים במארוקו כלפי יהודים. וכן העביר לשר העתק תזכירו המשותף עם טיסו לסולטאן, והתשובות הזהות שקיבלו שניהם מהסולטאן. כיון שדרומונד האי הניח שמר טיסו יעביר באמצעות ממשלתו דיווח לכרמיה על תוצאות פנייתם המשותפת, לא ראה צורך לכתוב לכרמיה.
במכתב אחר שכתב דרומונד האי באותו יום לשר החוץ, הביע תקוותו שיוכל לדווח תוך הצעדים שנקט הסולטאן כדי למנוע אילוצם של יהודים לעבוד בשבת כפי שאירע ברבאט ובמכנאס.
האמנם פעלו המושלים בהתאם לפקודות שקיבלו מהסולטאן והפסיקו לאלץ יהודים לעבוד בשבתות ? אילוצם של יהודים למלוח ראשי נידונים למוות בשבת, נזכרת במכתב של ראשי כי״ח ב1888, לקראת ועידה מתוכננת בדבר החסות, כפי שנערכה במדריד ב .1880.
מנהגי החתונה בארפוד-ד"ר מאיר נזרי
כתובת מארפוד משמת תרפ"ט – 1929
באדיבות של משפחת גרוס, תל אביב
היהודים והתאמצות בזמן המלחמה.מראכש העיר-חביב אבגי
היהודים והתאמצות בזמן המלחמה.
אי אפשר שלא להתפעל מהישגיהם של היהודים ומהשפעתם על כל תחומי החיים, ואין זה עניין של מה בכך. אין תחום מתחומי החיים שיהודים לא היו מעורבים בו, וברוב המקרים בהצלחה בלתי מבוטלת. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כמעט ואלא נמצא לו תחליף. ובעלי המוח היהודי ממציאים פטנטים – בעלי מקצוע בכל הסוגים, עמדו כולם בפני בעיות קשות של מציאת מקורות פרנסה חלופיים. וכאן התגלה כושר החשיבה והאלתור, של המוח היהודי במיטבו.
כמעט לכל דבר נמצאו תחליפים שונים ומשונים, חלקים וחלפים שופצו והוחזרו לשימוש. למשל, כוס שנשבר לא נמצא לו תחליף, אך מה לעשות דרכם של הכוסות להישבר. אך אל דאגה, נפח יהודי מצא פתרון לבעיה. התקין סדרה של חישוקי ברזל בגדלים שונים, בקבוקים ריקים נמצאים בשפע. אשר שמשו חומר גלם מצוי בידי הנפח לתעשיית הכוסות. אותם חישוקים שהכין לו, שם אותם על האש עד שהתלהטו, משחיל את החישוק לבקבוק, והלה נחתך לשני חלקים לפי היקף העיגול של קוטר הבקבוק.
לחלק העליון של הבקבוק התאים תחתית סוגרת, אצל חרט עץ יהודי. והרי לא מספיק נפח יהודי אחד, עם חרט עץ אחד, לספק דרישה של אלפים רבים. הנפח היהודי לא חשב למכור את הפטנט שלו לאיש, וכל הרוצה יקום ויעשה, יש מקום לכולם ! ואם נכנסת לבית קפה וביקשת כוס בירה, קבלת אותה בחציו התחתון של הבקבוק, ואם זה יין, אז זה יוגש לך בחצי העליון. לא מעט יהודים מצאו את פרנסתם הודות להמצאת הנפח. ועל מסרק מעץ שמעתם ? מסיקות מעצם או בקליט היו מצרך יקר המציאות, ונגר משועמם שלא השיג מסרק בשוק עבור אשתו, החליט לנסות להכין לה אחד כזה מעץ קשה מצוי, עשה את זה בהצלחה יוצאת מן הכלל, ובין לילה שינה את מקצועו והפך לתעשיין מסריקות, ומאז לא ידע שעמום ולא מחסור.
התקופה קשה, וכולם רוצים לחיות, לאיש לא הייתה הזכות לשמור לו את " העוגה " לעצמו לבד. התגלתה המשמעות האמיתית של הציווי " וחי אחיך עמך ". ואז בעצם כאן אתה מקבל את התשובה לשאלה הנצחית, מה מחזיק את העם היהודי בגלות ? ומה הסוד שלו להחזיק מעמד גם בזמנים קשים לשרוד, ולצאת מהם מחוזק. הסוד הוא לעניות דעתי נמצא באמירת חז"ל המפורסמת, שישראל ערבים זה – לזה, לשום יהודי אין חזקה על מקורות הפרנסה השמורים לו בלבד. ואיש לא היה מעז להתאונן על מתחרה כשלהו שפתח עסק בסמיכות אליו.
נהפוך הוא ! שווקים של בעלי מקצועות יהודים, היו דבר מובן מאליו. עשרות חנויות של צורפים זה ליד זה, משכו קונים פוטנציאלים. כזה היה המצב בשוק החייטים, הסנדלרים ובכל ענף אחר, ובמידה לא קטנה הדבר היה לברכה לכולם, כוך קונה פוטנציאלי היה מכוון את צעדיו לשוק הרצוי לו. כותב שורות האלה, לא פיגר אחרי ממצאי התקופה. וכמו כל ילדי הזמן ההוא שנטלו חלק בנשיאת העול, באתי יום – יום אחרי הלימודים לחנותו של אבי לעזר. עזרתי התבטאה ביישור מסמרים ישנים, שהצטברו אצלו משנים עברו.
הזמן קשה ושום דבר לא היה בהישג יד. ילדים עמדו בתורים לפחם, נפט, בשר וקמח, או לכל מצרך כשלהו. למרות הקיצוב שהיה נהוג במצרכי יסוד, בהרבה מקרים כשהגעת לסוף התור לאחר עמידה של שעות, ולפעמים של לילה שלם או יום, נמצא שחזרת בידיים ריקות. כי המצרך נגמר ! את התפקיד של עמידה בתור ? היה מוטל על הילדים, כדי לשחרר את ההורים לעיסוקם. על כל פנים יישור מסמרים עדיף.
מרחק כמה עשרות מטרים מהחנות שלנו, היה יהודי אמיד שעסק בסחר תוצרת חקלאית, לאיש היו עגלות וסוסים, אך רוב נסיעותיו עשה באופניים. המרחקים לחוות שמסביב לעיר לא היו ארוכים במיוחד, אבל הכבישים זה מכבר התרוקנו מכלי רכב מנועיים מחוסר דלק.
כלי תחבורה ציבוריים עברו מזמן לשימוש בפחם, ולא פעם קורה ונוסעים שירדו מכלי התחבורה שבו הם נוסעים, יורדים ודוחפים אותו בעליה. גם לאופניים, אין להשיג צמיגים ואבובים. האיש שלנו מר אלמליח, ראה צרפתי שהצמיד מחרוזת של " פקקי שעם " דחוסים בתוך חוט ברזל לגלגלי אופניו, כתחליף לצמיג ואבוב.
הרעיון מצא חן בעיני מר אלמליח, שזה מכבר תלה את אופניו, וגנז אתם את התקווה לרכב עליהם בעתיד הנראה לעין. הרעיון של חברו הצרפתי קסם לו, והוא ניגש לעבודה במשנה מרץ. האיש בא אצל אבי לבקש אותי לעזור לו, ושנינו התחלנו במלאכה ובין ההכנות עלה רעיון מבריק, הגענו למסקנה בעניין החומר, השעם לא יחזיק מעמד בשחיקה של הכביש. בהיותי " מומחה " לדבר, היו לי עצות כי גם אני הייתי רוכב אופניים, זה מסורבל מדי אמרתי לו. וגם אין לצפות שזה יחזיק מעמד זמן רב, וחוששני שתמצא את עצמך נושא את האופניים, במקום שהם יישאו אותך.
האיש לא ציפה לביקורת נוקבת כזו מצדו של נער. " אדון אלמליח " הפנה אלי מבט חודר ושואל, ומה הרעיון שלך אישי הצעיר ? אכן יש לי רעיון, וחייכתי בשביעות רצון לעצמי. והוא בכובד ראש הראוי לציון, בבקשה בוא ונשמע ! פשוט מאוד אמרתי ובלהט של אדם היודע לקראת מה הוא הולך. אדון אלמליח רואה אני שיש לך הרבה אבובים של מכוניות קרועים. ומה לאבובים הקרועים ולרעיון שלנו " מיד תשמע עניתי בפסקנות.
מהאבובים נכין הרבה מטבעות של גומי נשחיל אותם לחוט פלדה חזק ונהדק אותם אחד אל אחד כמחרוזת לאופן במקום הצמיג. אדון אלמליח קנה את הרעיון, ואכן ההצלחה של הרעיון עלתה על כל הציפיות שלי ושלו ביחד. מעוד מאוד מהצלחת הרעיון, באתי לאבי בתרועות ניצחון והכרזתי חגיגית, חסל סדר יישור מסמרים ! מה יש בן ? מה הבשורה המשמחת שהבאת ? ובהתלהבות של נער מאושר הסברתי את חשיבות ההמצאה. אדוני אבי ז"ל שהתעייף ממקצועו הנוכחי נמאס לו לעשות יש מאין, בחן את הצעתי בזהירות, אני לא הרפיתי. במקום החלטתי לגשת לעבודה ומיד, כי לא היה לאף אחד מאתנו מה להפסיד. ותוך כמה ימים הכינונו כמה " מחרוזות " להוציא לשוק, תחילה פנינו למתקני אופניים, שבין היתר גם התפרנסו מהשכרת אופניים. אמנם הרכיבה לא כל כך רכה, אבל על כביש חלק, זה נסע יפה.
מכרנו לכמה מהם כמה זוגות לכל אחד, הניסוי הראשוני היה מוצלח מאוד. אך המחשבה שליוותה אותנו הייתה מה יקרה אם המחרוזת של הגלגל האחורי תקרע תוך כדי נסיעה ? את התשובה סיפק אדון אלמליח, הוא בעצמו יצא לדרך על אופניו עם צמיגים משונים המעוררים סקרנות בכל מקום.
ואפילו לברו הצרפתי התפעל מהשינוי הכביר שנעשה באמצעותו, קבל אותו בהורדת כובע והוסיף, בראבו לראש היהודי ! אדון אלמליח מרוצה מעצמו והמחמאות שקיבל עלה על אופניו, לאחר ניסיון של כמה ימים תפס ביטחון והחליט ללחוץ על הדוושה, ובירידה תלולה נתן פורקן לאופניו לרוץ כאוות נפשם, והנה את אשר יגורנו בא, הצמיג האחורי נקרע כנראה מהתחממות יתר, ומצא את גבו של אדון אלמליח בחבטה אדירה לאורך עמוד השדרה מהמושב ועד העורף.
אדון אלמליח השליך את אופניו בצדי הדרך והתפתל בכאביו, חמד ערבי שעבר במקום נחלץ לעזרתו של מר אלמליח, אסף אתו את מטבעות הגומי שהתפזרו בכביש. העניין לא נעים גם לקבל חבטה בגב, וגם לרדת מאופנים ולרכב על חמור עם האופנים, כל זה ביחד ? לזה הוא לא היה מוכן ! ועם התקרבו לשוק, כברת דרך לפני חנותו של אדוני אבי ז"ל, ירד מהחמור שלא יראו אותו בהשפלתו, וכוון את " החמר " לחנותו של אבי. וכעבור זמן קצר הגיע אדון אלמליח מוכה וכמעט מושפל, השתתפנו בצערו על שנפל בחלקו להיות שפן ניסיון.
נרתמנו כולנו למצוא פתרון לבעיה והבטחנו לא שאנו כבר נתגבר על התקלה, ואכן בעזרתו של יהודי מומחה שהמליץ על חוט פלדה כפול מסוג מסוים. זה הביא לסיום התכנון המוצלח, שנעשה על גבו של אדון אלמליח.ההצלחה עלתה על כל מה שהדמיון שלנו יכול לקלוט. כל המשפחה התגייסה למבצע, כל מקום עבודה אפשרי צר היה מלהכיל את מספר העובדים שהיה יכול לספק. מגודל הדרישה שהייתה למוצר החדש. חומר גלם שנדרש לייצור היה מצוי בשפע, ולא היה כל קושי בהשגתו.
כל כמות שהספקנו לייצר נחטפה מחתחת ליד, כמעט בכל מחיר שנדרש ! זה יה הנס שבא בזמנו. בשבילנו ממש נתקיים הפסוק " מקים מעפר דל ". ככל שנמשכה המלחמה אנו התעשרנו יותר. כמוהן יותר לא עמדנו בתור לשום מצרך, הכל הגיע הביתה בכמויות ובשפע. אף אחד מאתנו לא התעניין כמה שזה עלה, העיקר שיש. אמי ז"ל הייתה חכמה, עזרה לנזקקים ודאגה לכל אחד ואחד בסביבה, שייהנה ככל שרק יכלה עד כמה שהדבר עלה בידה
חנה רם אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882
חובבי ציון והביל״ויים
בשנים תרמ״ב-תרמ״ד (1884-1882) הציף את יפו הגל הראשון של ״העלייה הראשונה״ הנושאת את חותמה של תנועת ״חיבת ציון״ ברוסיה. רוב העולים היו פליטי הפרעות בדרום רוסיה, עניים חסרי כל, ומיעוטם חברי אגודות וחברות, המכונים בשם הכולל ״חובבי ציון״. רובם ככולם הסתופפו ביפו בציפייה לצאת ממנה ׳,'התיישבות חקלאית במושבות החדשות. נמל יפו המה מעולים שלמרביתם, למעט בעלי אשרת תיירות זמנית לשהייה קצרה בארץ (״הפתקה האדומה״), לא הותר לרדת מהאניות לחוף מחמת האיסור שהטילו השלטונות בתורכיה (אפריל 1882) על כניסת מהגרים יהודים לארץ ממזרח וממערב אירופה. עלייה ״מבוהלת״ובלתי־ מאורגנת זו לא מצאה שום תנאים לקליטתה. מעבר לכך, בימים ההם שררה בארץ אווירה של יאוש, אכזבה ולאות מאוזלת־היד שגילו החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ של שנות השישים והשבעים של אותה מאה. יהודי יפו-אשר עשו את הנסיון הראשון בארץ של עבודת אדמה בידי יהודים והיו מתומכיהם הנלהבים של ראשי החברות ל״ישוב ארץ־ישראל״ -ראו בעליית ״הובבי ציון״ את התגשמות מאווייהם וכמיהתם ארוכת השנים לעלייה יהודית גדולה לארץ האבות ולהתנחלות חקלאית בה, אך עמדו בפניה חסרי אונים. הגוף היחיד, ״כל ישראל הברים״ (״אליאנס״) בארץ, שהיה ביכולתו לקלוט עולים, הסתייג מהרעיון הלאומי ואף סייע בידי רבים מהעולים ביפו להגר אל הארצות אשר מעבד לים, ובראשן לארצות־הברית.
בהעדר תשתית כלכלית ומוסדות קליטה לא יכלו פרנסי הקהילה הספרדית ביפו אלא להקל במעט את מצוקת העולים, אם בסיוע בהורדתם מהאניות ואם באירוח נציגי האגודות, שהגיעו ליפו לרכוש אדמות להקמת מושבות בעבור שולחיהם ברוסיה.
כשלוש שנים טרם מינויו לראש הוועד הפועל ביפו היה מויאל בין ראשי העושים למען ישוב ארץ־ישראל. הוא פעל למען העולים־המתנחלים. בהתערבותו הותרה כניסתם לארץ, על אף אזור הכניסה (הנזכר לעיל)." בשנים אלה הוציא מויאל אל הפועל-מכוח תפקידו כסוכן הברון רוטשילד ומיוזמתו הוא-פעולות שהחלו בהן נציגי ״חובבי ציון״ קודמיו בלי שהגיעו לכלל ביצוען המלא.
בקת 1882, אחרי שהרב מוהליבר נפגש בפריס עם הברון ושיכנעו להקים בארץ כפר של איכרים יהודים מרוסיה, נשלח יחיאל בריל הירושלמי, עורך הלבנון, לרוסיה, ובסוף 1884 עלה לארץ עם אחת־עשרה משפחות של חקלאים. בעוד החקלאים עובדים ב״מקווה ישראל״, נפגש בין היתר עם מויאל, שהפגישו עם מתווכי קרקעות ולא אחת נתלווה אליו בחיפושיו אחר מקום לישוב החקלאי. כשבעה שבועות עשה בדיל בארץ. בזמן זה הסתכסך עם הירש, מנהל ״מקווה ישראל״, ועם פקידי הברון, ולבסוף עזב את הארץ תשוש ומיואש כלעומת שבא. מויאל נטל לידיו את הטיפול בקבוצה, ובנובמבר 1884 קנה, בכספי הברון וברשיון מן הממשל, חלקת אדמה .בדרום הארץ, הביא את האיכרים, ואחרים שהצטרפו, אל הנחלה, הדריכם ורכש בעבורם בהמות עבודה, זרעים וכיוצא באלה דברים והקים יחד עם המתנחלים את המושבה עקרון. הוא השתתף בהנחת היסודות ויחד עם רוב המתיישבים חלה בקדחת, שפשטה מהביצות שבקרבת המושבה. עקרון התבססה מראשיתה על אדמת מזרע, שלא כשאר מושבות הדרום שנטעו כרמים. היא היתה גם המושבה הראשונה שנהנתה מתמיכה כספית סדירה של הברון. היחידים מכל החותרים להתיישבות בארץ־ ישראל, שלכלל התיישבות טרם הגיעו, היו הביל״ויים. בדצמבר 1884, אחרי תלאות ויסורים רבים, קנה פטרונם, יחיאל מיכל פינס – אז גם נציג ״חובבי ציון״ בארץ – חלקת אדמה ויסד עליה את גדרה." בראות ויסוצקי (טרם בחירת מויאל), כי לסידור ׳המושבות הזקוקות לתמיכה דרוש סכום גדול, הרחיק את פינס, אשר ממילא קנו את לבו בני פתח־תקוה ועיסוקים אחרים, והחליט להשאיר את הביל״ויים ללא תמיכה (ראה בהמשך), באמרו, מעיד איש ביל״ו, חיים חיסין: ״הם אנשים צעירים, וימצאו להם מוצא מן המצב״. אולם הם לא מצאו, וגם לא יכלו למצוא דרך כדי לצאת מן המצב, שכן הרשיון שנמצא בידי פינס עבר זמנו, וכדי לייסד מושבה חדשה דרוש, על־פי החוק, רשיון מקושטא, דבר הכרוך בקשיים, זמן רב והוצאות מרובות. רשיון כזה, כאמור, השיג מויאל בעבור המושבה עקרון. ואכן, בשעת מצוקה זו, כשהביל״ויים נעזבו לנפשם, נחלץ מויאל לעזרתם ומאז היה לפטרונם והגן עליהם עד יומו האחרון.
מויאל הנחה את הביל״ויים להתחיל לבנות מיד, ללא רשיון, ובתוצאות ישא הוא בעצמו.
כתבים על קבלת הצירופים. מקובלי דרעה-רחל אליאור
כתבים על קבלת הצירופים.
המכנה המשותף לקבוצה השנייה של כתבי יד שנתחברו בדרעה הוא עניינם בקבלת הצירופים. לקבוצה זו שייכים ספרו של רבי מרדכי בוזאגלו " מעינות החכמה ", ספריו של רבי דוד הלוי " ספר המלכות " ו " כסף צרוף ". ואלי אף חיבוריהם של רבי מוסא אבן מחפוטא ושל רבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא מדרעה.
נדון לפי שעה בחיבורו של רבי מרדכי בוזאגלו, " מעינות החכמה ", הנמנה עם קבוצה זו שכן, כתב היד השלם של " ספר מלכות ", המיוחס לרבי דוד הלוי, אינו מצוי לפנינו, ואילו מחיבוריו של רבי מוסא אבן מחפוטא מצוי בידינו ראשיתו של פיוט בלבד בשם " שלש עשרה עיקרי יסוד תורתנו בדרך משל ומליצה
פיוט בשם זהה מיוחס לרבי יוסף בן אברהם שליח בורגוס, בכתב יד ששון 921, וחיבורו של רבי אברהם בן רבי מסעוד אסקירא " גנזי המלך ", לא הגיע לידינו. אם כי יתכן שהחיבור הקרוי " גנזי המלך " המצוי באוסף ניו יורק להמן, העוסק ברמזים ובגימטריות על המלה בראשית ובפירושים קבליים – הוא חיבורו של רבי אברהם בן רבי מסעוד.
רבי מרדכי בוזאגלו נמנה עם תלמידי רבי דוד הלוי, שהיה ממגורשי ספרד, בא לדבדו ולדרעה ונקבר בתאמגורות בירת עמק הדרעה. חיבורו של רבי מרדכי בוזאגלו : מעינות החכמה העוסק בקבלת הצירופים, מצוי בכתב יד אחרים. הקדמתו המאלפת מלמדת, על מרכזיות חוכמת הצירוף בקבלת דרעה.
על דפוסי עיסוק בקבלה במקום מושבו ועל מציאותם של מושגים קבליים בחוג זה, שאינם ידועים לנו ממקום אחר. וזו הקדמת המחבר זלה"ה לספר " מעינות החכמה "
אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השם יתברך להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית המתפשטת– הקבלה הפנימית היא מונח המתייחס לדרגה אזוטרית של פירוש קבלי הקשור בידיעת שמות וברוח הקודש, מונח מוכל לנו מכתבי רבי יוסף הבא משושן הבירה וידוע אף ממקובלים נוספים, כמו רבי משה די ליאון ורבי יוסף ג'יקטיליה, כאחות מארבע שיטות הפרשנות בטעמי המצוות.
אלה מעינות החכמה המרחפת על מי מנוחות ונחלי עדן ירוצון בשכל משכיל ונבון אשר עזרו השם יתברך להכנס בחדרי שכיות הקבלה הפנימית המתפשטת ומתגלה על ידי חכמת הצירופים אשר סודם אמ"ש חכמ"ה צמרכ"ד למספר בני ישראל י"ב אשר כל מי שנגלו אליו שערי הגוונים הנוראים האלה.
אמש, חכמה צמרכ"ד : אמ"ש – שלוש אמות, שלוש אותיות היסוד, המסמלות את שלושת היסודות, אוויר מים ואש. צמרכ"ד הוא צירוף הרווח בקמיעות ומשמש כסגולה היוצא מצירוף ספי חמשת הפסוקים הראשונים בפרשה הראשונה של בראשי.
הוא אמר זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו אשר עין בעין נראה אתה ה', לכל משכיל ומבין בחכמה הזאת המאירת עינים מאור הבהיר בשחקים ואין כל אדם יכול להשיגה כי אם לאחר שממית עצמו עליה ולזאת החכמה כיוונו רז"ל יגעת ומצאת תאמין ומיץ חלב יוציא חמאה בח"ך מ"ה חכמ"ה ועל החכמה הזאת נאמר כי רבים חללים הפילה זה שאינו מגיע להוראה ומורה.
ועצומים כל הרוגיה זה שמגיע להוראה ואינו מורה והגבול אשר גבלו הראשונים הוא עד ארבעים שנה ושלא כדעת הרב החייט ז"ל ( רבי יהודה חייט הוא מחבר " מנחת יהודה ) עד דאמרו כבשים ללבושך דברים שהם כבשונן של עולם דבש וחלב תחת לשונך וכ"ש החכמה הנפלאה הזאת המתגברת ומתרחבת לאין תכלית.
וממנה יכול האדם לדבר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא על דרך ענג נג"ע וגם יכול להוציא על כל אות ואות מן התורה אלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות פנים ופנים לפנים אין קץ ותכלית הן בשפטים הן בדרשות וגימטריאות ורמזים וסודות ושמות הקדש וקבלה פשטית וקבלה פנימית ובבואה דבבואה וקבלה מעשית.
אמנם אין כל אדם רשאי להיכנס למעיינות החכמה הזאת כי אם אשר מלאו כרסו מן המקרא והמשנה והגמרא והדינין איסור והתר שמא ואסור דרשות דברי אגדה דברי משל ומליצה ויודע בטיב דרך ארץ ויהיה עניו וסבלן שומע חרפתו ואינו משיב ואחר כך צריך לידע מפתחות הצירוף של כ"ד פנים הנודעים בזאת החכמה.
הערת המחבר – והנה אעיד פה כי מזה כמה שנים בא לידי כתב יד ישן שנאבד אחר כך מאתי והוא כרך עב שהכיל עניינים שונים. וביניהם ספר " כסף צרוף " על חכמת הצירוף ובו כ"ד חלקים. אך בהכתב יד לא נשלם הספר ונמצא רק איזה פרקים הראשונים.
ובהקדמתו כותב המחבר כי עבר לפאס וקיבל מכתב מהרבה הגדול רבי יהודה עוזיאל ומשם הלך לעיר דרעא וימצא חן בעיני הקהל עם עיר דרעא ובעיני השר של העיר. הספר נכתב בלשון צח ובסגנון יפה מאוד ובתוכו כותב שחיבר עוד ספרים ומזכיר שם לרוב מספרו " סגלת המלכים " שבו יבאר מיני האבנים מחולפי מזג…ואשער כי הספר " כסף צרוף " הנזכר הוא לאחד מחכמי דרעא שזכרתי פה. סוף ההערה.
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
(ב) בין תרגומים מעברית לתרגומינו משפות זרות
הרושם מבדיקת תרגומים אחדים משפות זרות בהשוואה לתרגומים מעברית הוא, שבאלה שתורגמו משפות אחרות היסוד העברי מצוי יותר. נראה שהסיבה היא, ששעה שמתרגמים מעברית מרגיש המתרגם יותר במודע את מלאכתו ובשבילו תרגום הוא תרגום, ואם אינו מתרגם מלה נמצא מרגיש שלא צלחה מלאכתו בידוי, לכן הוא נזקק למלים בערבית תמורת אלה שבעברית, אף אם הללו שכיחות ושימושיות בתוך שפתו הערבית היהודית. לעומת זאת שעה שהמתרגם מתרגם משפה זרה לערבית אין היסוד העברי מודע לו והוא בא כחלק בלתי נפרד משפתו הערבית. כך למשל בתרגום ספר מאנגלית, שיצא לאור בהודו, בליטוגרפיה בשנת 885 ו, בשם ״חכאיית משה רבינו עליו השלום״, באים יסודות עבריים בממוצע של מלה אחת בכל שני עמודים(וכדאי להשוות זאת להקדמת הספר, בת חמש שורות וחצי, שיש בה שבע מלים עבריות: עניין, ישראל, משה רבינו עליו השלום, הנ״ל, בקיצור, דהיינו).
בבדיקת 35 העמודים הראשונים מצאתי 14 מלים וכמה מהן חוזרות פעמים אחדות. רבות מן המלים הללו הן מן המלים העבריות השכיחות ביותר בערבית היהודית העיראקית. ואלה הן:
חידושים (עמי 6, 36);
דהיינו(עמי 18);
עניין(עמי 19, 28);
יתקנון בינו(עמי 25) =
יתקנאו בו; בהמות (עמי 31);
חם וחלילה ח״ו(עמי 30);
מבול (עמי 35);
קרבנות (עמי 36).
יש מלים שפעם באות בעברית ופעם בערבית: כמו המלים:
ציון(למצבת קבר) אבל גם ״נישאן״;
חלום, גם ״חלם״.
ויש מלים וצירופים הבאים בעברית ואפשר שהמתרגם לא מצא להם אקויוולנט בערבית היהודית העיראקית:
משפט צדק (עמי 8);
עם קשי עורף! (עמי 26);
שרביט (עמי 30 — פעמיים).
ויש מלים שכמעט בכל תחומי הערבית היהודית השתמשו בהן, כמו: חניטה (עמי 26).
שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה (מכנאס, המאה הי״ח) ומסורת השיח השירי־עברי במרוקו- יוסף שיטרית
כתובות רבות של שירי שבח ושירי צדיקים מציינות במפורש את הקהילות השונות שהוא עשה בהן או מרמזות עליהן. בכולן הציג עצמו רש׳׳ח כמשורר התר אחרי נדיבות לבם של ראשי קהילות ונדבנים, ובתחנותיו השונות גמל למיטיביו בכתיבת שירי שבח או שירים מוזמנים למענם. הוא הגיע עד לתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, ואף עד לגיברלטר הרחיק נדוד.
באוטאט שבאזור תאפילאלת כתב שיר על הצדיק ר׳ יחיא לחלו, הקבור סמוך לקצר א־סוק. בקהילה זו הוא נתבקש לחבר פיוט עבור העולים לקברו של ר׳ עמרם בן דיוואן סמוך לוואזאן, וזאת שנים מעטות – ואולי אף שנה אחת – בלבד לאחר פטירתו של השד״ר. הוא ביקר גם בכפר בוחאמיד ושר שירי שבח לנגיד הקהילה, ה״שיך״ של המלאח כנראה, אברהם בן משה. הוא שהה גם בקהילות הגדולות כגון מראכש, ושם חיבר פיוטים לכבוד הדיינים ר׳ יצחק ור׳ אברהם פינטו, בניו של המקובל ר׳ יעקב פינטו. כן הוא כתב פיוט לכבוד ר׳ אברהם אזולאי מצאצאיו של המקובל ר׳ אברהם אזולאי, לבקשתו של ״הנכבד וחשוב״ דוד בן דוד ויוסף. הוא ביקר קרוב לוודאי גם במוגאדור ובמאזאגאן. בפאם הוא שהה כנראה תקופה די ארוכה שאפשרה לו לשהות במחיצתם של רבני הקהילה ר׳ אליהו הצרפתי, ר׳ חיים דוד סרירו, ר׳ שאול סרירו, ר׳ יהושע סרירו ור׳ יעקב הצרפתי. שהייה זאת והיכרותו העמוקה עם קהילת פאס ורבניה הן שהביאו אותו כנראה להקדיש קינות רבות כל כך לזוועות שעברו על יהודי המקום בימי מולאי יזיד, אף שלא היה עד ראייה להן, ואף לכתוב פיוט שבח לכבוד הקהילה לאחר שנודע לו על החזרת בניה למקום מושבם ב״מלאח״ עם מותו של המלך הצורר.
- הערת המחבר : ״שיר חדש יסדתיו וכוננתיו בהיותי מתגורר חוץ לארץ מולדתי, ולשמע אוזן שמעתי מדי עוברי בכפר וואטאט יע״א [=יכוננו עליון אמן] שיש צדיק גדול אחד קבור בגבול אחד מגבולי תאפילאלת העיר המהוללה יע״א, והגבול הנז[כר] הוא הנקרא בפה קצאר אשוק. וכשומעי מפי מגידי אמת הרבה צדקתו חברתי שיר זה […] לאומרו בע״ה [=בעזרת האל] בהגיעי לקבורתו […]״ – הכוונה היא לקברו של ר׳ יחיא לחלו. הכפר אוטאט המוזכר כאן נמצא באזור תאפילאלת, ואין הכוונה כאן לעיירה בשם דומה – אוטאט אולאד לחאג׳ – השוכנת בצפון מזרח מרוקו. הטור הראשון של השיר הוא ״צדיק מדבש לחכי מתוק, גדול בישראל״.
הערת המחבר : ״נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע״א […] לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד״ר [=שלוחא דרחמנא] כמוהר״ר [=כבוד מורנו הרב רבי] עמרם דיוואן זלה״ה [=זכרו לחיי העולם הבא] שנלב״ע [=שנסתלק לבית עולמו] בוואדג׳אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאומרו על קבורתו […]״. השיר הוא ״היום הזה הנה באתי / לשחר זוהר פנינה, // לשמע אוזן שמעתי / בתפלתי אתחננה״. ר׳ דוד חסין, שהכיר אישית את ר׳ עמרם בן דיוואן מביקורו במכנאס, כתב בחייו פיוט לכבודו וקינה לרגל פטירתו בשנת תקמ״ב (1782). שני השירים מופיעים בדיוואן שלו תהלה לדוד, דפים מו, ב – מז, א; פה, ב – פז, א.
- בכתב־היד הראשון המצוין בהערה 17 לעיל, שנכתב במוגאדור, בדף 201א מופיע הפיוט עם חתימתו של ר׳ שלמה חלואה לכבודו של ר׳ מרדכי ן׳ לבחאר – ממאזאגאן שהיה קרוב למלכות, לצד פיוטיהם של ר׳ דוד חסין ור׳ חיים בן משה (חלואה) בשבחו של אותו נדבן. הפיוט של רש״ח ״אשירה בשיר מזמור לכבוד צרור המור״ אינו מופיע בדיוואנים שלו. על מרדכי ן׳ לבחאר ראה לקמן, וכן משא בערב, עמי 114-104.
כמעט כל השירים המתייחסים לקהילות אלה מופיעים בדיוואן הראשון שלו, הנושא בראשיתו את התאריך של שנת תקמ״א (1781) ובסופו תקמ״ז(1787). את ביקורו בגיברלטר הוא ערך בשנות התשעים, כנראה שנה או שנתיים לאחר תום זוועות מולאי יזיד במרס 1792. השירים המתייחסים לנסיעה זו מופיעים בדיוואן השני שלו בלבד, שהוא ערך לאחר מאורעות אלה, ובכתיבה שונה מזו של יתר כתבי־היד. את התרגשותו הרבה מביקורו בגיברלטר ואת התלהבותו מהליכותיהם ומנדבנותם של בני הקהילה וגביריה הוא תיאר כך באחד משירי השבח המעניינים ביותר שלו:
אֱלֹהִים חַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ, / בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, לֵבָב חוֹקֵר;
בִּקְהַל עַם אֲנִי אָשִׁיר עֻוזְּךָ, / חַסְדְּךָ אֲרַנְּן לַבֹּקֶר,
כִּי רַב טוֹב עָשִיתָ עִם עַבְדְּךָ, / נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר;
יוםֹ עִירֲ אֲשֶׁר לָהּ יָם חוֹמָה עֵינַי / רָאוּ, אֶפְצַח שִׁיר, אוֹמְרָה כָכָה
5 ״מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂ[י]ךָ יְיָ! / מאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבוֹתֶיךָ ! "
מקורות וביאורים
- בוחן…: על פי תהלים ז, י.
- אשיר עוזך… לבקר: על פי תהלים נט, יז.
- נצח ישראל…: שמואל א טו, כט.
- עיר אשר לה ים חומה: הכוונה למושבה גיברלטר, הממוקמת על צוק שהוא לשון יבשה בלב ים! התיאור על פי שמות יד, כב, כט ״והמים להם חומה״.
- מה גדלו… מחשבותיך: על פי תהלים צב,
- נָטַע עַם קוֹדֶשׁ צּור תּוֹךְ גַּן בִּתַן, / כְּפָרִים, נְדָרִים, שׁוֹשַׁנִים;
נדיבי עמים לחמיהם נתץ / וגם מֵמֵיהֶם נֶאֱמָנִים,
אֱמוּנִים בְּצִבְיוֹנָן קוֹמָתָן, / המה עומדים לימין אֶבְיוֹנִים.
יהיו דשנים ורעננים, / זרעם עִמָם נבון לִבְרָכָה.
מה גדלו מעשיך יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!
10 ישרים, זַכִּים, תמימים, בָּרִים, / וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם,
פועלי צדק, דוברי משרים, / ותורת ה׳ בפיהם,
מְיַשְּׁרִים עָקוֹב וַהֲדוּרִים, / יְהִי נָא שָׁלוֹם בְּחֵילֵיהֶם.
יַזִּיל הָאֵל טַל אוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, / שֶׁפַע מִמְּקוֹר הַבְּרָכָה.
מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ יְיָ! / מאֹד עמקו מחשבותיךָ!
- האל שיכן את הקהילה היהודית המקומית במעין גן עדן, וכל בני הקהילה ראויים לשבח ולתהילה, כצמחי הבושם והפרחים המבשמים את גן העדן; נטע עם קודש צור: על פי בראשית ב, ח ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״ גן בתן: גן מפואר, על פי אסתר א, ה' ז, ז, ח ״גנת ביתן״, ״גנת הביתן״; כפרים, נרדים: על פי שיר השירים ד, יג. ציון הצמחים בא לתאר כאן גם את גניה המטופחים של גיברלטר.
- בני הקהילה חיים בשפע ואינם מקמצים בנדבות: אפילו המים שהם שותים נקיים וטעימים. נדיב׳ עמים: תהלים מז, י, אך כאן הכוונה לבני הקהילה, שהיו נדיבי לב עם המשורר: לחמיהם: במקום לחמם, משיקולי משקל: לחמיהם נתן, וגם ממיהם נאמנים: על פי ישעיה לג, טז.
- כל בני הקהילה אנשי אמונה הם ובעלי דמות וקומה נאות, עוזרים ומטפלים כיאות בעניים המחזרים על פתחיהם. אמונים: על פי תהלים לא, כד ״אמונים נוצר ה׳״: בצביונן קומתן: על פי חולין ס ע״א ״כל מעשי בראשית בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו״.
- יהיו דשנים ורעננים: על פי תהלים צב, טו: זרעם… לברכה: על פי תהלים לז, כר; זרעם עמם נבון: גם הבנים הצעירים של הקהילה נבונים ולומדי תורה: והמשורר מברך אותם שתמשיך לשרות עליהם הברכה.
- 10 – המשורר מתאר את כל המידות הטובות שהוא מצא ביהודי גיברלטר, ומציין גם את מעמדם הרם, בחינת ״עטרת תפארת לראשם״. ועטרותיהם בראשיהם: על פי יחזקאל כג, כב וברכות יז ע״א.
- פועלי צדק: על פי תהלים טו, ב: דוברי משרים: על פי ישעיה לג, טו: ותורת ה׳ בפיהם: על פי שמות יג, ט.
- מישרים עקוב והדורים: אוהבים שלום ורודפים שלום, מפשרים בין בעלי ריב או סכסוך: על פי ישעיה מ, ד: מה, ב: יהי נא שלום בחיליהם: על פי תחלים קכב, ז: חיליהם: במקום ״חילם״, משיקולי משקל וחריזה.
- יזיל… הברכה: המשורר מאחל לבני הקהילה חיי שפע וחדווה: טל אורות: ישעיה כו, יט: מקור הברכה: כינוי להקב״ה, מלשון התפילה.
ד. פרופיל המשכיל העברי ודפוסי פעילותו-יוסף שטרית
ד. פרופיל המשכיל העברי ודפוסי פעילותו
אופי זה של ההשכלה העברית בצפ״א נובע קודם כול מתכונותיהם החברתיות וממסלול הכשרתם של המשכילים שפעלו בתקופה המעניינת אותנו כאן. רובם ככולם, מסתבר, נולדו בעשור הראשון של המחצית השנייה של המאה הי״ט וקיימו את פעולותיהם המשכיליות בשנות השלושים והארבעים לחייהם, בגיל־ביניים שבו עוצבו כבר אישיותם ותמונות עולמם ושבו יכלו עדיין ליזום ולקיים פעילות סוחפת בחדשנותה ולשאוף לכוון ולקדם את התמורות המתבקשות לגביהם בקהילה. כולם קיבלו את חינוכם והכשרתם במסגרות החינוכיות־מסורתיות הפורמליות או הבלתי פורמליות של הקהילה היהודית. את ידיעותיהם בשפות זרות ובמקצועות חדשים הם רכשו — אם רכשו — מתוך לימוד עצמי ומתוך התעניינות מאוחרת שלא במסגרת הכשרתם הפורמלית המסורתית. פרט למשכילי אלג׳יריה, לא היה באפשרותם כלל ללמוד בבתי ספר מודרניים, של כי״ח למשל, שכן אלה לא הספיקו עדיין לקום בקהילותיהם כשהם היו בגיל בית־הספר.
חינוכם היהודי היה מעמיק ועשה מהם למעשה תלמידי חכמים על כל המשתמע מכך, הן מבחינת הידע וההתמצאות במקורות היהודיים המייסדים וההלכתיים והן מבחינת ההתנהגויות הדתיות־מסודתיות היומיומיות. לכולם היה ידע נרחב בעברית של המקורות, שאפשר להם לקרוא ולהבין בקלות.את העיתונות והספרות העברית החדשה, ואף לכתוב בה כתבות לעיתונים השונים או יצירות ספרותיות שלמות בעלות מגמות חדשות. כמעט כולם הגיעו לפעילותם המשכילית העברית באופן אינדיבידואלי ובצורה מקרית למדי, לרוב מתוך קריאה מזדמנת בעיתונים עבריים או בספרי השכלה, או מתוך מגע עם משכילים עבריים שהזדמנו לקהילותיהם. עיסוקם זה הוא אם כך פרי החלטתם ומשיכתם האישית ולא תוצאה של הכשרה מסודרת במסגרת חוגים או מוסדות תרבותיים כלשהם. הם היו החלוצים שפתחו שערים כאלה בפני בני הקהילות שהיו מעוניינים בכך.
זאת ועוד, רובם ככולם נולדו בצפ״א והכירו היטב את המצב הפנימי של הקהילות שבהן הם חיו. עם זאת, באלגייריה פעלו משכילים עבריים שבאו מחוץ לקהילות המקומיות, אם מחוץ לצפ״א, כגון שלום בכ׳אש שנולד בבומביי והתחנך בא״י, או יעקב ספיר האשכנזי שהתיישב באוראן ומוצאו כנראה מאי׳י, ואם ממרוקו, כמו אברהם בן ישו, או מתוניס, כמו אברהם בוכבזא, שהתיישבו שניהם באלגייר. כמו כן, כולם השתייכו לשכבות הבינוניות או החלשות של הקהילות, לאותן שכבות שכוחן עלה במשחק הפוליטי החדש של החברה היהודית. פרט למקרים בודדים אך חשובים לא נמצאו משכילים מיליטנטיים בקרב רבנים בעלי שם, אלה היו בכל זאת ערים לפעילות משכילית זאת בקהילותיהם, ולא רק שלא יצאו נגדה אלא אף השתתפו בה, לפחות דרך קריאת העיתונים העבריים. כן לא נמצאו בתוכם יוצאי האוליגרכיה הכלכלית־מסחרית שאיישה עד אז ברוב הקהילות את תפקידי ההנהגה, ולא יוצאי השכבות המיוחסות או החוגים שנפתחו מוקדם יותר להשפעות של תרבות המעצמות הזרות. מכאן הרגישות של המשכילים העבריים למבנה ולארגון הקהילתי ודרישותיהם לרפורמות בקהילה, וכן קריאתם החוזרת ליתר סולידריות מצד השכבות המבוססות כלפי עניי הקהילה ונצרביה.
עיקר עצמתם והשפעתם נבעו מהזדהותם — הביקורתית לעתים — עם ערכי המסורת הקהילתית מחד גיסא ומהזדהותם הסוחפת עם ערכי ההשכלה העברית שבתוכה הם הלכו ושקעו עד לדעיכת התלהבותם מאידך גיסא. ברם, בתוניס ובקהילות שונות באלג׳יריה לא חסרו גם משכילים עבריים שניתקו את עצמם מהדת, אם כי היו מעטים וקולם לרוב לא נשמע ברמה עד סוף המאה. התגייסותם האישית של המיליטנטים מביניהם הייתה מלאה למען האידיאל המשכילי והחברתי־תרבותי החדש, שנראה להם מתאים ביותר לקהילותיהם, שנכנסו מרצון או(לרוב) שלא מרצון לעידן של תמורות. האקטיביזם שלהם למען שינוי מבפנים של המציאות הקהילתית הביא אותם לשלוח כתבות לעיתונות העברית הן כדי לדווח על המצוקות ועל הבעיות של קהילותיהם והן כדי לגייס או לזרז דרך העיתונות את התערבותן של חברות הפילאנתרופיה היהודיות האירופיות. הם לא התגדרו, אם כך, בדי אמותיהם, אלא שאפו לתרום לשינוי מבפנים של המציאות הקהילתית. בתוך הקהילות עצמן ניסו משכילים אלה להקים ארגונים קהילתיים חדשים ודמוקרטיים למען קידום תכניותיהם ומטרותיהם, וכן מוסדות או חוגים להפצת דעותיהם וידיעותיהם. באלג'יר ובתוניס, כפי שראינו וכפי שעוד נראה, הם אף ייסדו עיתונות בערבית יהודית וחיברו יצירות ספרותיות עממיות בלשון זו בדי להגיע לקהלים רחבים הרבה יותר.
מבחינת פעילותם המיליטנטית למען הקהילה ולמען ההשכלה וזיקתם למסורת ניתן אם כן למנות שלוש קטגוריות שונות של משבילים עבריים בצפון אפריקה בסוף המאה הי׳יט:
א. תלמידי חכמים ורבנים משבילים פעילים, ואף אקטיביסטים, בקהילה ובעיתונות העברית או הערבית־יהודית וביצירה הספרותית; לפועלם מוקדש עיקרו של מחקר זה.
ב. רבנים וגדולי תורה שהיו ערים לפעילות המשכילית באירופה ובקהילותיהם, קראו לרוב עיתונות עברית אך כמעט שלא הפנו אליה מפרי עטם או הגותם וגם לא השאירו כתבים משכיליים. רבנים אלה מצאת בקהילות בגון ספאקס, תוניס, פאס, מכנאס וטנגייר.
ג. משכילים עבריים מעטים שניתקו את עצמם מהדת או דרשו רפורמות בדת בקהילות שונות באלגייריה ובחונים.
כאמור, התוודעותם של משכילים אלה, על כל הקטגוריות שלהם, להשכלה העברית נעשתה לרוב מתוך לימוד אישי או על פי התנסות אישית אינטנסיבית, ולאו דווקא מתון הכשרה במוסד ציבורי או פרטי. אולם, עם התרבות המשכילים הבודדים בקהילות שונות קמו והתארגנו חוגי השכלה עברית סדירים שערכו ביניהם מפגשים ציבוריים או חשאיים למחצה וניהלו פעילות תרבותית ואף פוליטית שלא במסגרת מוסדות הקהילה. החוגים שהיו הפעילים ביותר והשאירו את רישומם בתולדות קהילותיהם ובתולדות יהודי צפ״א בכלל פעלו בתוניס ובמוגדור, ולהם נקדיש תשומת לב מיוחדת בהמשך דברינו. אולם, לא רק בשתי קהילות אלה נתקיימה פעילות משכילית במסגרת חוגים או חברות. גם באלג׳יר ובתלמסן, וכנראה גם בטנגייר, התנהלה פעילות בזאת שמשכה משכילים שונים. בתוניס, שבה התקיימו חוגי משכילים עבריים מתחרים, ובאלג׳יר הייתה השאיפה המוצהרת להרחיב את מעגל קוראי העיתונות העברית והספרות העברית החדשה על ידי ייסוד ספריות ציבוריות שבהן ירוכזו עיתונים וספרים עבריים. בתלמסן הוקמה בעידודו של יעקב גולדמן חברה להגברת לימוד המקצועות העבריים והפצת ההשכלה. במוגדור פעל חוג משכילים תוסס בראשותם של יצחק בן יעיס הלוי ודוד אלקאים אחריו, ובמסגרתו הם התחלקו בחוויות ובהתנסויות משכיליות, ואף ניסו לדבר ביניהם עברית חיה.
היחסים הבין-עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר
ז. הערכת מיסים משותפת
בסופיאה היו מעריכים את גובה המיסים באי־כוח שלש העדות, ספרדים, אשכנזים וגריגוש. הם בחרו ארבעה בוררים מכל קהל, שנים־עשר נבררים שהתאספו יחד אחת לשלוש שנים והיו מעריכים כל אחד לפי אומד. אמנם לא מוזכרים כאן הקהלים בשמותיהם, ברם קרוב לודאי שמדובר בשלושת הקהלים דלעיל. מקורות רבים מעידים על קיום קהלים אלה בסופיאה. גם ר׳ משה בנבנשתי מוסר לנו על שיתוף פעולה בין קהלים אלה בהערכת המם (שנת התכ׳׳א – 1661). כל קהל וקהל (שם העיר אינו מוזכר) בחר מעריך מס משלו, שנרשם בספר ובפנקס הקהל ביום הוועד. כל הקהלים נתכנסו בבית הוועד של הכוללות – מעין ארגון-גג של הקהלים. הקהלים – ספרד, רומניאה ואחרים – שלחו לשם את נציגיהם. בארטא היו ארבעה קהלים: ספרדים ופורטוגזים, ציציליאה, קלבריא ופוליא וכן קהל ״תושבים״. כל הקהלים נהגו מנהג אחד בדין איסור והיתר והיה שיתוף פעולה בענייני מיסיס וארגוניות.
ח. נישואין בין עדות
בין יתר הגורמים שהביאו להתקרבותם ולטמיעתם של הרומאניוטים בעדה הספרדית היו גם הנישואין בין בני שני הקהלים. מקרים אחדים הובאו בתשובות הרבנים: ״איש ספרד מקהל נוה־-שלום, נשא אשה מק״ק שאלוניקייו מ׳בני רומניאה׳״. ולעומתו מקרה הפוך של ״אחד מ׳בני רומניאה׳ שנשא אשה מבני ספרד״. יש לשער, שהיו מקרים רבים כאלה, משום שבדיונים רבים בענייני גיטין מוזכרים שמות רומאניוטים וההבדל בכתיבת השמות ביניהם ובין הספרדים. רומאניוטים שהתבוללו בספרדים הביאו עמהם שמות משלהם כגון: פאפו, גאלמידי וכו׳.גם במאה הי״ט נערכים עדיין נישואין בין בני שתי העדות. ר׳ שמואל חיים דן במנהגי חלוקת הירושה: ״ואם האשה מ׳בני רומניאה׳ והוא מבני ספרד… והמנהג הוא דעולה עמו ואינה יורדת, כן היו דנים בתי ב׳׳ד של מתא באלאט ושל כפר האסקייואי״.
לסיכום, נביא מסקנות אחדות שניתן להסיק ממחקר זה:
א. הגולים הספרדים, שבאו לקיסרות העותמאנית, נתקבלו בזרועות פתוחות על ידי היהודים הרומאניוטים. אולם כבר במרוצת השנים הראשונות להתיישבותם חיפשו דרכים שונות להשתלט על הארגון הקהילתי האוטוכטוני הוותיק, בתבעם לעצמם משרות ועמדות כוח בקהילה, כגון: רבנים, שוחטים, ממונים.
ב. הקהל הרומאניוטי, שהיה במיעוט לעומת הקהלים הספרדיים, ניסה להגיע לידי פשרות, כדי למנוע מריבות ומחלוקות. נסיונות רבים של התקרבות היו בין שתי העדות, למרות הפער הגדול במנהגים דתיים וחברתיים שהיו ביניהם. הם הסכימו הסכמות משותפות, תיקנו תקנות בצוותא, מינו ממונים ודיינים משני הקהלים, שתפקידיהם השגחה על עבירות וחזקות, קיום הסכמות והערכת מיסים. כמו כן נערכו נישואין בין־-עדתיים, הקימו חברות משותפות ועוד. אולם, מפאת שאיפת ההשתלטות ורצונם העז של הספרדים לבולל ולהטמיע את המיעוט הרומאניוטי בתוכם, שיתוף הפעולה לא עלה יפה. בסופו של דבר, המיעוט נטמע בתוך הרוב.
־ ג. יש לציין את המאמצים העליונים שעשו הרומאניוטים לשמור במשך כמאתיים שנה על האוטונומיה של קהליהם, חרף אבני הנגף הרבות, וכן עקשנותם לקיים את מנהגיהם הספציפיים והלכותיהם מדורי דורות, ורצונם העז להחזיק בצביונם המיוחד, בתוך סביבה עוינת.
מאבקם הקשה והמתמיד ורצון הקיום העצמאי שלהם, מובלטים יפה בתוך ספרות השאלות והתשובות של המאות הט״ז והי״ז. השריפות הגדולות שהיו בקושטא ובערים אחרות והתמעטותם המספרית, זירזו את תהליך מיזוגם בתוך הרוב הספרדי המשתלט.
ד. ארגון הקהל הרומאניוטי משתקף מתוך ספרות התשובות בקהל מסודר, שברשותו מוסדות דת, חינוך, צדקה ומשפט, רבנים, ממונים, והשומר בקפידה על מנהגיו, הלכותיו ואורחותיו.
סוף המאמר – היחסים הבין-עדתיים באימפריה העותמאנית – יעקב גלר
לשון למודים לרבי יעקב אבן צור ז״ל
פאס וחכמיה – כרך ב' – רבי דוד עובדיה זצ"ל
ספר לשון לימודים
לרבי יעקב בר ראובן אבן צור בעצם כתב ידו וחתימתו
אדני ידו״ד נתן לי לשון למודים. (ישעיה נ, ד)
אגרות ומכתבים שחוברו והיו לאחדים, מידי אביר יעקב גדול המדברים ויסוד העמודים. בלשן, מאבירי בשן, מן הנוקדים. על קהל קדוש קהל פיס, אחד מאבני חפץ, ומראהו כמראה הלפידים. פסקן ודרשן, ולפניו הגדולים הורידו לארץ ראשן, שר וגדול ליהודים. שולטן ופיטן אחד מהמשוררים, וברוח פיו ביטל המעוררים, ויבצור רוח נגידים. שוקל וסופר, יעץ ומי יפיר, דבריו על אדני פז מיוסדים. מלאך מליץ, ובמליצתו החדה יוסר לץ, העובר על הפקודים. בור סיד, צדיק וחסיד, ותהלתו בקהל חסידים. ובספרו זה לשון למודים יגיד מישרים, לשד״רים, ולעניים המרודים. וקול יעקב קול מחצצים. על תלמידי חכמים בקבוצי״ם, אשר בנס היו עומדים. ובלשון חכמים, שלח דברי נחומים, לאבלים ולשובעי נדודים. ולעולים מגולת אריאל, לארץ ישראל, המליץ בעטו ע״ט דודים. גאון יעקב אבן צור, כשמיר חזק מצור, האיש לבוש הבדים. צדיק באמונתו, חמד אלדים לשבתו, בגן עדן מקדם.
למען תינקו ושבעתם, לבית הדפוס הבאתם, לבתים לבדים. ועל ראשם עטרה, כיהודה ועוד לקרא, מבוא זכרון לראשונים, מלאכי אלדים עולים ויורדים. בעזרתו של ידיד נפשי, חריף ומקשה, רבי שלמה דיין מעיר טיטוואן. רחמנא יחוס עלוון, דתן לנו מהלכים בין העומדים. ומעונה אלהי קדם. יחדש ימינו כקדם. לכה נרוה דודים. ברבבות נחלי שמן. אמן ואמן.
ה׳ אלדים נתן לי לשון למודים. קטנתי מכל החסדים. אזכרה אלדים ואהמיה, בירושלים עיר הבנויה,
ע״ה דוד עובדיה תמוז יה״ל תשל״ט.
כ״י יפה מאד מחזיק 109 דפים נייר גדול
דברי נחומים והספדים שירים ופיוטים
בגנזי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים סימן 2063 8°
וזהו הכתב-יד האורגינאלי לכל ספרי לשון למודים כ״י הנמצאים באיזה מבתי אוצרות ספרים באירופא, בברלין וניויורק וכו״ ועל כן נמצא בו יתרונות על הכתבי-יד האחרים מם׳ זה הנ״ל°. פה הננו מוצאים גם הסכמות שכתב המחבר על ספרים שרצו להדפיסם בימיו, ויש שנדפסו ויש שלא נדפסו שוב, ביניהם על ספר הבתים להרשב״א שרצה להדפיסו אחד מחכמי תונס. ובתוכו נמצא חשבון של השד״ר ר׳ שמואל הלוי שליח חברון בש׳ תס״ח שמבואר הסכומים והערים שעבר בהן מה שנתנו לו, ומענין זה לדעת ערים אחדות שכעת הם חרבים או שאין בהם ישוב יהודי, ואז בשנה ההיא בזמן המחבר חיו בם יהודים הרבה.
יעקב משה טולידאנו
מ ה מ ו ״ ל
מכתה ב
רבי שמואל הצרפתי ז״ל ב״ר אברהם: דיין ומו״ץ בפאס חי במאה הד.׳ ושמש יחד עם מוהריב״ע והרב יעב״ץ. נולד בשנת ת״ך ונתבש״ט ביום ג׳ ב׳ לח׳ מג״א ש׳ התע״ג, והוא בן נ״ג שנה. חבר כמה ספרים שו״ת ופס״ד ומהם שנדפסו באמשטרדם ובתוכם ס׳ פתח עיניים על אגדות הש״ס, דברי שמואל על כמה סוגיות, ערוגת הבושם על מסי־ שבועות, נמוקי שמואל עפ״י רש״י והרמב״ן, מעולפת ספירים על מס׳ ע״ז ועוד. וכבר בהיותו צעיר לימים העלה על הכתב פס״ד ופי׳ על כמה סוגיות בש״ס ובסיום סוגיא אחת כתב: ״כל זה, עיינתי במדינת טיטוואן יע״א וכתבתיו יום א׳ כ״ז לתשרי שנת תמ״א ואני בן כ״א שנה״ (וראה במלכי רבנן בערכו שכתב שם שמצא כתוב ש׳ תקמ״א וכנראה שזה ט״ס) ראה מוצב״י ה״ב סי׳ קנ״ו שדן בדין טבח אם אפשר להעבירו. על הרב הנז״ל קונן הרב יעב״ץ בספרו עת לכל חפץ דף צ״ה ע״ב:
״עמי בתוגה שאו קינה מרה; כי נפל כתר צבי הוד תפארה.
תם נחתם מקור הגמרא; בטוב עיונו מקורה הערה.
שמעי שימי תורה.
קנקן החדש מלא ישן נושן; איש תם וישר צנוע וביישן.
ברוב חידושיו כל נפש תדושן; עוקר ההרים סיני פסקן
ודרשן תרצן ומקשן.
מכתב ה
רבי חביב טולידאנו ב״ר חיים ז״ל מו״ץ בעיר מכנאס. תלמידו של הרב החסיד רבי ראובן אביו של הרב יעב״ץ. נלב״ע בלי בנים זכרים ששה ימים לחדש חשון שנת תע״ו (1716) והוא בן נ״ח שנה.
הרב הנז׳ שמש ברבנות עם אחיו הגדול רבי משה האב״ד, ורבי יוסף בהתית. הרב יעב״ץ באחד מתשובותיו מספר על ענותנותו הגדולה של רבי חביב כי במשך עשרים שנה לא חתם על שום פס״ד הגם שהוא היה מסדר אותו מפני כבודו של אחיו הגדול רבי משה, עד שנת התס״א שהכריחו רבי וידאל הצרפתי לחתום ומאז נהגו לחתום שניהם בשיטה אחת.
הרב הנז׳ הניח אתריו הרבה פס״ד ופזורים הם בספרי רבני המערב. רבי חביב הצטיין אף בהרבצת תורה והעמיד תלמידים בעלי הוראה, והמפורסם שבהם הוא הרב המשבי״ר. ראה נר המערב ובמלכי רבנן בערכו.
Almohads and Marinides- David Corcos
The Zenata of the second period, the Beni-Marin or Marinides were nomads in the region of Biskra itself at the time of the second great Arab invasion of the Maghrib. Towards the end of the Xlth century the Marinides were driven west by the newly arrived Arab tribes, the Beni-Hillal and the Beni-Soleim whom the Fatimides from Egypt had found dangerous and had consequently set on Ifriquya which was escaping from their hold.
Biskra (Arabic: بسكرة ; Berber: Tibeskert) is the capital city of Biskra Province, Algeria. In 2007, its population was recorded as 307,987.
The Marinides then began to wander through the deserts which separate Figuig from Sijilmassa. For their provisions they periodically visited the townships between Guercif and Watat in the valleys of the Muluya. They remained outside the stream of events at the time of the Al- moravide rule and appear for the first time in history with the rise of the Almohads. A Zenata coalition, comprising among others the Maghrawa and the Beni-Illumi, had declared itself in favor of the Almorávides and cAbd-el־mu- men sent his ablest general to defeat them, he was successful in doing so. A section of the Zenata yielded, but the Marinides refused to serve the Almohads and sought refuge in the desert. They did not leave their retreat until 1196 when their leader, at the head of a contingent from his tribe, took part in the famous battle of Alarcos, where he received a wound from which he was later to die. At that particular time it was certainly not yet their religious conviction which made them volunteers in the Holy War, but rather the hope of a share in the booty as well as the desire to maintain their warlike activities. Their hostility towards the Almohads however did not abate, and this was not due to their attachment to Malekism, about which they doubtless knew very little.
cAbd-el-haq succeeded the hero of Alarcos. He was the originator of those who laid the foundation of Ma- rinide power and was considered the family ancestor. He was thought to be endowed with supernatural powers, and Arab authors, anxious to present him as a good Moslem, attribute exemplary piety to him.
Abd al-Haqq I ibn Mihyu ibn Abi Bakr ibn Hamama (died 1217) was the first Marinid (or Banu abd al-Haqq) sheikh, leader and an eponym for that dynasty
Around 1215, the new Almohad caliph, Yusuf II Al-Mustansir was still young and the Almohads had earlier suffered a severe defeat against Christian kingdoms of Iberia on 16 July 1212 in the battle of Las Navas de Tolosa. The "Banu Marin" (or the Marinids) took advantage of the situation and attacked the Almohads who sent 10,000 men to fight them. The battle took place on the coast of the Rif region. The Almohads were defeated. During 1217, the Berber nomads and tribes clashed with the Marinids around Fes but were defeated. However Abd al-Haqq was mortally wounded during these clashes.
The Marinids took possession of the Rif and were able to maintain their control of the region despite attempted counter-attacks by the Almohads.
The Marinide conquest of Northern Morocco was begun between 1215 and 1244. Having settled in the region of Taza and North of it, ever since the rule of the Almohad Al-mustansir (1215-1224), the Marinides took advantage of the state of anarchy prevailing in the Almohad kingdom to invade the cultivated land extending up to the Atlantic. They were aided in this by the Zenata whom the Almorávides had driven East and who were established on the shores of the Muluya. The Almohad armies sent to fight the invaders were nearly always defeated and it was in the course of one of these combats that 'Abd-el-haq met his death. His sons in turn succeeded him. Abu-ihya, the third son, was able to take Fez, Meknes, Taza, Rabat and Salee as early as 1248, the first section of the Marinide kingdom had thus became established.
Two modern historians, Nauhm Slousch and L. Voinot maintain that the Jews reappeared in Fez during the reign of Abu-ihya. Slousch holds that the great fire which devastated the bazaars in the capital in 1248, a disaster which is referred to by Ibn-Abi-Zar, was a great disaster for the Jews. Then, he tells us, still basing himself on the Arab chronicler, who incidentally never made such a statement but whom Slousch quotes via A. Cahen. Abu-ihya, permitted the Jews to enjoy freedom of worship again, on condition that they pay special taxes and wear the yellow costume imposed on them by the last Almohads. L. Voinot, who also mentions the improved con- ditions of the Jews of Morocco dating back to the end of the Xllth century (sic), is simply restating the information given by Slousch without, incidentally, quoting him. It is however probable that the Zenata Jews of the areas which were once Marinide routes followed their armies to Morocco, not only to provide supplies but also to fight. We can understand the silence of Arab authors on this matter and should not, for this reason alone, reject the hypothesis without carefully examining it, The Jews of Morocco it must be remembered, fought in the Almoravide armies in the battle of Zallaka (1086), and Jewish warriors fought in the Atlas at the beginning of the XVIth century. 'Jewish warriors' whose presence has been established as certain at the end of the end of the Xlth century, cannot have disappeared only to reappear four centuries later. Some continuity must link the one event to the other. However this may be, the presence of Jews in Fez is only documented in the reign of Abu- yussef. Before we can speak of the reappearance of the Jews in the urban centres of Morocco, we must glance at their condition under the rule of the Almohads. During the period in question the latter are still established in Southern Morocco and their capital is still Marrakesh.