מורשת יהדות מרוקו

טובה לכלב

זקן שעמד למות קרא לבנו למיטת חוליו. הוא ואמר לו: יש לי עצה בשבילך, אני מקווה שתקשיב לה- תעשה טובה לכלב, לא לבן אדם. לאחר הדברים הללו מת הזקן.

למחרת הלך הבן לשוק וראה קצב שרוצה להרביץ לכלב. הבן עצר אותו ושאל אותו למה. הקצב ענה שהכלב אכל לו שני קילו בשר. האיש שילם על הבשר, לקח את הכלב לביתו, טיפל בו וכל יום נתן לו שני קילוגרם בשר. בגלל כל הבשר שקיבל הכלב הוא שמן ותפח לממדים עצומים חסם את הדרך, לא נתן לאף אחד לעבור ונבח על כל מי שהתקרב. השכנים כעסו על הכלב ופחדו ממנו ופנו למלך שייקח אותו. והמלך אכן לקח אותו אל מאורת כלבים. למאורה היו זורקים את הפושעים שנידונו למוות, והכלבים היו טורפים אותם בתאבון רב. יום אחד ראה אדם צעיר שבדיונים עמדו להרוג אותו. שאל אותם האיש: ״למה אתם רוצים להרוג אותו?״ ענו לו: ״כי הוא חייב לנו הרבה כסף – בערך כמשקלו״. האיש אמר להם: ״אני אשלם לכם את הסכום״. שמו את האיש על כף מאזניים אחת, והאיש שם מטבעות כסף על השנייה, עד שהתאזנו הכפות. לקח הבן את הצעיר אליו הביתה והיה כמו אחיו.

את כל כספו הוא שילם לבריונים תמורת הצלת הצעיר, ונעשה עני. מה עשה? כל פעם שהיה צריך כסף היה מתגנב לאוצר המלך וגונב משם ארגז כסף. הצעיר, שהבחין שהוא משיג כסף, עקב אחר הבן, וראה שהוא גונב מאוצר המלך.

הלך אל שומרי המלך, סיפר להם על הגנבה, ואף גילה את זהות הגנב. בפעם הבאה כשהבן הלך לגנוב, ארבו לו השומרים ותפסו אותו. הוא הובא לפני המלך. אחרי שהמלך שמע את הסיפור, צווה להשליך אותו אל מאורת הכלבים. השומרים לקחו את האיש וזרקו אותו למאורה.

כשנכנס הבן למאורה, ראה אותו הכלב שלו, שזיהה אותו והכיר לו תודה. הכלב הנאמן הרחיק את כל הכלבים והגן עליו מפניהם. מכיוון שהוא היה הכלב הכי גדול, אף כלב לא העז להתקרב אליו.

הכלב נתן לו את האוכל שהביאו השומרים, ועד שהוא לא סיים לאכול, לא נתן לאף אחד מהכלבים להתקרב. לאחר שלשה ימים הלכו השומרים לאסוף את עצמותיו כדי לקבור אותן ולהפתעתם מצאו אותו בריא ושלם. רצו מיד אל המלך וסיפרו על המקרה המופלא.

צווה המלך על השומרים ללכת ולקרוא לאיש. כשהובא האיש לפניו שאל אותו המלך: ״בן מי אתה? האם אתה בן אנוש או בנם של השדים? ענה לו האיש: ״אני בן אדם והיה לי אבא כמו כולם.״ שאל אותו המלך: ״מה יעץ לך אבא שלך לפני שהוא מת והאם נהגת על פי עצתו?״ ענה לו האיש: ״מה אני אגיד לך, אדוני המלך, אבא שלי אמר לי תעשה טובה לכלב ואל תעשה טובה לבן אדם. ואני עשיתי טובה לכלב וזה הכלב שהציל אותי מכל הכלבים. אבל עשיתי טובה גם לאיש צעיר שעמדו להרוג אותו.״ שאל אותו המלך: ואם אני אראה לך את האיש שהצלת, אתה תכיר אותו? אמר לו האיש: ״בודאי, הרי התייחסתי אליו כבן בית לכל דבר.״

צווה על השומרים להכניס את האיש, שאל אותו: ״זה האיש שהצלת?״ אמר לו: ״כן, זה הוא.״ אמר לו המלך: ״דע לך שזה האיש שהלשין עליך. וזה בגלל שלא שמעת לעצת אביך.״ צווה המלך להשליך את הצעיר כפוי הטובה לכלבים, שאכלו אותו לארוחת צהרים. את האיש שחרר המלך ונתן לו כסף רב.

ריב בין שבת וחנוכה

כמו שיש ריב בין פסח וסוכות, כך אנו מוצאים גם ריב בין חנוכה ושבת וגם עוד ריב בין פורים וחנוכה.

שבת וחנוכה נגשו ויריבו לפני. . . מאת ר׳ שלמה ״שרביט הזהב״.

שבת וחנוכה נגשו לפני, זה יאמר לה׳ אני וזה יקרא באזני, מה אעשה לאלה היום נבוני, עשיר ורש נפגשו, עושה כולם ה׳. . .

אמר שבת לחנוכה: לי משפט הבכורה, ומי את ומי משפחתך הצעירה? כי בי שבת אל גדול ונורא, מכל מלאכתו אשר ברא.

אמרה חנוכה לשבת: מה תתנפל עלי ותתגולל, כי שמונה ימים גומרים בי את ההלל, ואת ביום אחד בלא זה, ומה תמלל, שומר מה מלילה, שומר מה מילל.

אמר שבת לחנוכה: מוספי יורה עלי דין עליה, עולת שבת בשבתו על עולת התמיד עשויה, ומה תתהלל בעד הללויה ואת עירום ועריה.

 אמרה חנוכה לשבת: זיו נרותי מדליקים תחילה ונרותיך אחריהם, וזכרי ב״ברכת הארץ״ וזכרך ב״ברכת רחם״, וכל עניניך ודבריך הלא הם אחרונה יסעו לרגליהם.

אמר שבת לחנוכה: הנה אני תדיר, כאשת נעורים תמימה, קרואה לשבעה ימים, ככבודה בת מלך פנימה, ואת כפילגש בלילות באימה, למועדה מימים ימימה.

אמרה חנוכה לשבת: בנרך מסתכלים ומשתמשים, ואני כגברת על אנשים ונשים, ושירך לשרים ולשירי יורשים, יהי המקדש קודש קדשים. . .

אזי עניתי: שובו לכם מן המריבה, כי היום חוברתם בחיבה, שובו נא, אל תהי עולה, ושובו עוד צדקי בה, השבעתי אתכם אל תהי מריבה, מה תעירו ומה תעוררו את האהבה. שבת ראשון למועדים יכלו טענותיך; יפיפית מבני אדם, הוצק חן בשפתותיך, אך גואל אתה ואין לגאול זולתך.   

שירי החג

לא רק הצד החומרי היה עשיר, גם הצד הרוחני לא חסר. לכל קהילה יש קובץ שירים ופיוטים משלה. כל רב הוא גם פייטן וחיבר שירים בעברית לפעמים גם בערבית. כל קהילה והקובץ שלה. קהילת פאס־״עת לכל חפץ״ מאת ר׳ יעקב אבן צור. קהילת מכנאס־״תהלה לדוד״ מאת ר׳ דוד בן חסין, ״ישמח ישראל של חברת יחזקאל, ״הטיבו נגן״ מאת ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי). קהילת צפרו ״שיר חדש״ מאת ר׳ רפאל משה אלבאז. קהילת מראכש ורוב הקהילות, ־ קובץ מעניין וחשוב מכול ״שיר ידידות״ . יוצאי רבאט ־ שירי דודים השלם מאת ר׳ מאיר אלעזר עטיה.

הרב י. משאש ז״ הגדיל לעשות והשאיר לנו מבחר שירים ופיוטים, חג חג ושיריו ופיוטיו. לחנוכה השאיר לנו חרוז בשם : ״מי כמון להנובה״ ועוד חרוז שני בשם מעשה יהודית , זאת לבד משירים ופיוטים בשפע על כל חג וחג.

אנו מביאים כאן אחד משיריו הרבים של הרב י. משאש ז״ל, על חג החנוכה.

נר מצוה אור על פתחים, ככוכבים הם זורחים: יחד כל לב משמחים, וילדים גם פרחים: והודאות גם שבחים, לאל כלם הם פוצחים: סמל המה לנוצחים, הכהנים המשוחים: פלטם אל מתוך שוחים, כרו יון הרוצחים: 

שיר לכבוד חנוכה ״מי זה ימלל, מאת ר׳ דוד בן חסין ז״ל.

מי זה ימלל נסי אל יתבונן, בימי מתתיהו בן יוחנן: אנכי אשמח אשיש בה', הגדיל לעשות עם בני חשמונאי: רם על כל רמים נגלה בסיני, רכבו רבותים אלפי שנאן: דור ודור רבים קמים עלינו, לכלות זכר שאריתנו, לולא ה׳ צבאות מלכנו, מרום לארץ השפיל קרנן:

ויהי בימי יון בני עולה, הערימו סוד עצה ותחבולה, גזרו על שבת ראש חודש ומילה, יחד שלשתם יעברו מינן.  

שיר לחנוכה. מילים ר׳ דוד בוזגלו ז׳׳ל.

עם נאמני, זרע אמוני הודו לה׳, כי גבר חסדו:

 בימי מתתיה, זקן ידידיה, רב עליליה, פקד צאן ידו:

פקד חניכיו, יוצא יריכיו, הלכו בדרכיו, לבשו את מדו:

 עם יון תקיף, את ציון התקיף, וה׳ השקיף, משמי הודו:

 גבורים נפלו, וטמאים חדלו, וגאים שפלו, הרב עם עבדו: 

עוד שיר לחג האורים מאת ר׳ ד. בוזגלו.

אגיל אשמח בישועתך, חי חי הוא יודך כמוני על חסדך ארוממך, ה׳ כי דליתני נערץ בסוד קדושים, על יד כהנים קדושים, עשה נסים, לעם חוסים, בימי מקדש בית שני:

יום יון רם לעמתי להשחית את נחלתי ושועתי, וקראתי אליך ותענני

פיוט לחנוכה מאת ר׳ אהרן בן סמחון זצ״ל.

אנכי אשיחה ואשיר עוזך, אגילה ואשמחה צורי בחסדך, להודות שמך עלי כל נסיך ונפלאות וישועתך:

נפשי התעוררי רוני וצהלי, פצחי שיר זמרי צור ישעך הללי, אלי וגואלי הצלת את רגלי, מפחים טמנו לי עוברי רצונך: יום קמה נצבה, אום יון הרשעה חשבו מחשבה, וכולן לרעה נמנו וגם גמרו לבטל הם גזרו שלש מצות יקרו יסוד תורתך: 

(כל השירים שהובאו כאן הם מאוד ארוכים ואנו הבאנו רק בית או שני בתים מכל שיר).

סוף פרק חנוכה בשלמותו

נשים יהודיות ורכוש במוגדור (1902-1861) תעודות 20-7

לפי מקורות עבריים וזרים היו במרוקו נשים בעלות רכוש אשר היו מעורבות בפעילות כלכלית. את הרכוש קיבלו מאביהן כנדוניה או ירשו לאחר מות ההורים. היו שהתנו בכתובה כי אין לבעל כל זכות ברכושה של האשה או בהכנסותיה מעבודתה. היו מהן שעסקו במתן הלוואות, מכרו או השתכרו למחייתן ממלאכתן, כאשר הבעל לא היה מסוגל לפרנס את משפחתו, נעלם, או נפטר, או עקב גירושין. הנשים הנידונות בפרק זה כולן ממוגדור.

את מוגדור (בערבית: אצווירה) יסד הסולטאן מוחמר אבן עבדאללה (שלט בשנים 1790-1757). הוא בנה בה נמל חדש ופיתח אותו לשמש נמל ייצוא לחומרי הגלם בדרומה של מרוקו למדינות אירופה. ואכן, במאה ה־19 היה הנמל שבמוגדור לנמל הסחר החשוב ביותר בחוף האוקיינוס. הסולטאן רצה שסוחרים אירופים יתיישבו בעיר ויפתחוה, וכפיתוי העניק ליצואנים הנחה במכס. הוא בחר עשר משפחות יהודיות עשירות ממקומות שונים בארצו, וכל אחת מהן נדרשה לשלוח נציג לעיר החדשה. אלה היו מתווכים לסוחרים האירופים וכן יצואנים ויבואנים עצמאיים שניהלו קשרי מסחר עם לונדון, עם מנצ׳סטר ועם ארצות אירופה; מהם שהיו ׳סוחרי המלך׳ (תג׳אר אל־סולטאן), חוכרי מונופולים ממשלתיים.

משקלם היה כה מכריע, עד כי לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19 את רוב הסחר עם בריטניה ניהלו ארבע משפחות יהודיות. בתחילת שנות החמישים פעלו במוגדור 24 יהודים מתוך 39 ׳סוחרי המלך׳. לפי דוח מ־1866 פעלו שם 30 חברות יהודיות, לעומת 7 של מוסלמים, 11 של אנגלים, שתיים של ספרדים, אחת איטלקית ואחת צרפתית. בראשית שנות השמונים פעלו בה 50 חברות, מתוכן 30 יהודיות. מהשגשוג הכלכלי נהנו משפחות מסוימות, והעושר היה עובר בהן מדור לדור — מהם יהודים שהיגרו ממרוקו לגיברלטר או לאנגליה וחזרו ובידם אזרחות בריטית, או יהודים ממרוקו שקיבלו תעודות חסות של בריטניה או של מדינות אחרות, ומכוחן היו פטורים מתשלומי מס גולגולת ומן ההגבלות הנובעות מ׳תנאי עומר׳. המשפחות האמידות קיבלו מהסולטאן מוחמד אבן עבדאללה דירות למגורים ומחסנים בקסבה — הרובע שבו גרו גם הסוחרים האירופים, אבל על יהודים אחרים אסר הסולטאן לגור מחוץ למלאח. לפי מקור מהעשור השני של המאה ה־19, חיו בקסבה 20 משפחות יהודיות עשירות. לפי דוח מ־3ד18 התגוררו שם 800 עד 1,000 יהודים, לעומת 7,000 עניים במלאח. התעודות הבאות נוגעות לנשים יהודיות ממשפחות אמידות שגרו בקסבה בבתים שהעמיד הסולטאן לרשות משפחותיהן.

תעודה 7

מסגן־הקונסול של בריטניה במוגמר לשגריר בטנגייר על בתים בקסבה שגרים בהם סוהרים יהודים שאינם עוסקים עוד במסהר וגרות בהם נשים

Mogadore February 21, 1861

1. H. Drummond Hay Esq[uire] C. B.
2. M^,s Minister

Tangier

I have the honour to inform you that several British subjects here have requested me to obtain for them houses in the Kasba fit for mercantile purposes larger than those they now occupy, no such houses are vacant and the acting Governor states that he cannot eject merchants from the houses they occupy (whether they are trading or not trading) or persons not merchants from houses which have been granted to them by the Sultan, without an order from His Majesty so to do, but as the parties who have applied to me seem to consider that native merchants not at present trading, and persons who occupy houses granted to them by the Sultan, ought to be ejected in order that they may occupy their houses, I beg to refer the question to you…

I have the honour to be (signed) William James Elton

…Two large houses the property of the Moorish Government in the possession of M^r Joseph de Amram Elmaleh one of the houses is occupied by him, and in the upper part of the other his sister and her husband (a Rabbi) also a British subject (Elmaleh's wifes brother) reside, Mr Elmaleh is not at present trading…

One house the property of the Moorish Government occupied by M^rs Blida Buzhnah (a widow) and another, now a ruin, formerly in the possession of her deceased husband..

תרגום

מוגדור 21 בפברואר 1861

יש לי הכבוד להודיעך כי מספר אזרחים בריטים ביקשו ממני להשיג בעבורם בקסבה בתים גדולים יותר מאלה שהם מחזיקים בהם עתה למטרות מסחר, אבל אין בתים כאלה ריקים, והמושל־בפועל אמר שאינו יכול לגרש סוחרים מבתים שהם מחזיקים בהם, שהוענקו להם על ידי הסולטאן(בין שהם עוסקים במסחר ובין שלא) בלי לקבל הוראה על כך מהסולטאן. ואולם הפונים מניחים שאפשר לפנות סוחרים מקומיים שאינם עוסקים עתה במסחר ואנשים המחזיקים בבתים שנתן להם הסולטאן.

ויליאם ג׳ימס אלטון.

…שני בתים גדולים רכוש הממשלה המאורית הם בחזקתו של מר יוסף דה עמרם דה אלמאליח. הוא גר באחד מהם ובקומה העליונה של הבית השני גרים אחותו ובעלה (חכם), גם הוא אזרח בריטי(אחיה של רעיית אלמאליח)… בבית אחד, רכוש הממשלה המאורית, מתגוררת האלמנה בלידה בוג׳נאח ובית אחר, עתה חורבה, שהיה לפנים בחזקתו של בעלה המנוח…

עמרם אלמליח – היה מן הסוחרים החשובים במוגדור בשנות העשרים של המאה ה־19, ו׳סוחר המלך, נציג קונסולרי של נאפולי. בראשית שנות השישים החלו עסקיו להידרדר, היה חייב סכום רב לסולטאן, ומכר חלק מנכסיו. משוכרי בתים של הממשל בקסבה לפי רשימה מ־1865. בסוף אותה שנה נפטר, ראו: אביטבול, תשנ״ד, מס׳ 70,66 !,1988 ,.Schroeter, 1982, p. 385; id 33 .

קמח

רבי יוסך משאש

ס׳ שופטים. ש׳ תרפ״ט לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו. שלום

שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, בו מפציר בי כבודו לחפש לו פירוש מכוון על מ״ש בסוף מס׳ עוקצין, :אמר ר׳ יהושע ב״ל, עתיד הקב״ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי י״ש ואוצרותיהם אמלא, עכ״ל. והקשה כבודו, א' למה כפל לכל צדיק וצדיק, בחד סגי ? ב׳, מאי -פיסקא דהאי חושבנא י״ש, לא פחות ולא יותר? ג', למה הביא סיפיה דקרא ואוצרותיהם אמלא, די ליה ברישא דקרא ? דע ידידי, כי לעשות רצונך חפצתי,

וחפשתי, וזה מה שעלה במצודתי:

 הרב״ע מברטנורא ז״ל פי׳ שם, דר״ל ההנאה וקורת רוח שיש לכל צדיק בעוה״ב היא ש״י פעמים כנגד כל תענוג של עוה״ז, ע״ש. והרמב״ם ז״ל פי׳ שהוא ענין יש ונצחי, ע״ש. ובס׳ עץ יוסף על עין יעקב פי׳ שם, כי כת״ר מצות יש בכלל שבע דרבנן, וחצים הוא י״ש, והאשה חולקת עם בעלה הצדיק, וז״ש לכל צדיק, וצדיק, דהיינו אשתו י״ש עולמות, כנגד כל מצוה, עולם ע״ש. ולפי״ז החשבון מכוון היטב, אבל וצדיק, וצדקת מבעי ליה?

ובספר דרושים כת״י ישן, מצאתי, שפי׳ לכל צדיק וצדיק, הלומד, והמחזיק, שחולקין בשוה כת״ר מצות כבז׳, שעושה הלומד, וחלק נשותיהם של צדיקים, נותן הקב״ה משלו בתורת חסד, וזה שאמר ואוצרותיהם אמלא, כי האשה נקראת אוצר, כמ״ש רז״ל.

ולדעתי המעט נר׳ לפרש, כי הנה יש בשנה שס״ה ימים, הוצא מהם נ״ב שבתות, שבהם הקב״ה מזמין כל הצדיקים סביב כסאו ומשתעשע עמהם, כמ״ש בס׳ תקוני שבת משם הזוה״ק, הוצא מהם עוד ב׳ ימים של ר״ה, ויוה״כ, שבהם ג״כ מזמין הקב״ה כל הצדיקים סביבות הודו, להגין בזכותם על ישראל, במ״ש בס׳ זרע אמת דרוש א׳ לימים נוראים, הרי נ״ה יפים, נשארו בשנה ש״י ימים, ועל זה מנחיל הקב״ה לכל צדיק ש״י עולמות, כל יום מתענג בעולם אחד, והשנה נקראת אוצר, ע״ש אוצר הגשמים, כמ״ש יפתח ה׳ לך את אוצרו הטוב וכו', וז״ש ואוצרותיהם אמלא, דהיינו הסך נ״ה ימים החסרים לתשלום אוצרותיהם דהיינו שנותיהם, אמלא משלי שאני מזמינם אצלי סביב כסאי, ופי׳ לכל צדיק וצדיק, דהיינו צדיק ובעל תשובה, או פי׳ כפשוטו, וכפל וצדיק כדי שלא נטעה לפרש לכל צדיק דהיינו לכל הצדיקים. זהו מה שהשיגה ידי לפרש בזה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קמט

פ׳ הנז׳.

ידידי החכם הנעלה, כהה״ר יעקב איפרגאן ישצ״ו. שלום. שלום.

מכתבו הגיעני, ונצטערתי על מצבו הקשה מחסרון הפרנסה, כי מסחרו הקטן הולד ודל, ושלח להתיעץ עמי, כי רצונו לבא הנה, הוא ואשתו ושני בניו, לדעתי ידידי, לא זו הדרך, רק בא יבא ברנה לבדו, שבוע או שבועים, ויראה בעין שכלו אם יוכל להשיג כדי פרנסתו במסחרו הקטן, ויכין בית מושב, ואז יחזור לקחת את אשתו ואת בניו, ועל אופן זה פירשתי אני הצעיר מ״ש בפ' לך לך, ויקח אברם את שרי אשתו וכו', דקשה טובא, שהרי כבר נאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה׳ וכוי, ולמה חזר וכתב ויקח אברם ? ולפי מ״ש ניחא, דפ' וילך אברם וכו', דהיינו שהלך עם לוט דוקא, כדי לשכור בית דירה, או מקום לתקוע אהלו, ולתקן כל הצריך, ואח״כ חזר ויקח את שרי אשתו, ואת לוט וכו', ויצאו כלם ללכת ארצה כנען לחלוטין בלי שום חזרה עוד, ויבואו ארצה כנען בשלום, ומעשה אבות סימן לבנים, לדעת מה יעשה ישראל בסדר ימיו, ובכן מעשה אבות תשמור, וה׳ יצליח דרכך, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

קנ

ס׳ הנז' שנ' תרס״ט לפ״ק

ידידי החה״ש, כהה״ר יעיס מלכא ישצ״ו. שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, עם עוד כמה חדושים, שהעתיק לי מאותו הספר, והפציר בי כבודו לחוות דעתי עליהם ועל הראשונים שכבר שלח לי, דע אחי כי אין לי פנאי לחוות לך דעתי עתה על הכל, רק על הראשונים שכבר שלחת, והם:

א.   בפ' לך לך, ע״פ והאמין בה׳ ויחשביה לו צדקה, שפי׳ רש״י ז״ל, הקב״ה חשבה לאבדם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו, ועל זה הקשה בעל הספר וז״ל, איך יהיה זה? והלא מחוייב להאמין? ונר׳, שאברם הוא שחשב אותה ההבטחה לצדקה, ולא מצד מעשיו הטובים, עכ״ל. ידידי, דברים אלו, הם דברי הרמב״ן ז״ל שם באורך ע״ש, ואך בעל הספורנו ז״ל אחז צדיק דרכו כדעת רש״י ז״ל בתום׳ תבלין, ע״ש.

ב.   בפ' בראשית, ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן וכו' הקשה, וז״ל, מלת לאמר היא

מיותרת, ולמה? ואפשר שבא לומד שכפל לו הצווי כדי לזרזו, עכ״ל. ולדעתי המעט נר׳, שצוהו לאמר זה הצווי גם לחוה אשתו, כי לא מצינו שנצטוית, אם לא שנאמר ע״י בעלה שנצטוה לומר לה, ואיפה ? במלח לאמר.

ג.   ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיד לאמר לא תאכל ממנו וכו'

כתב עוד וז״ל, גם לאמר כאן היא מיותרת, וע״פ מ״ש ניחא, דקפיד עליו שאף שכפל לו הצווי עבר עליו, ולכן הענישו, עכ״ל. ולדעתי נראה, דר״ל אשר צויתיך לאמד לה, שאתה היית רבה ומלמדה, ועכשיו נהפכת לתלמידה לשמוע בקולה לעבור על דבר שלמדת אותה לשמרו, ועזבת את דברי, כן נלע״ד.

ד.         בפ׳ חיי שרה, ויקם אברהם מעל פני מתו וידבר אל בני חת לאמר, כתב עוד וז״ל, גם כאן מלת לאמר מיותרת, ואפשר שכפל להם הדברים, כדרך המפציר בחברו לעשות רצונו, וכמש״ל, עכ״ל. ולדעתי נראה, שאברהם הפציר בבני חת שהיו ראשי העדה לאמר דברי תחנוניו ובקשתו לעפרון בעל השדה לעשות רצונו. כנ״ל. ה. בפי בראשית, ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירמים הם וכו', הקשה וז״ל, משמע מהכתוב שמקודם אכילתם מעץ הדעת, לא היה בהם דעת אף לדעת שהם ערומים, רק היו כשוטים, ואיך צוה אותם ה׳ והענישם, וכי השוטים בני צוואה ועונשים הם? ולכן העיקר הוא כמ׳׳ש רש״י ז״ל משם הב״ר, שמצוה אחת היתה בידם ונתרשלו הימנה, עכ״ל. ולדעתי לא קשה מדי, שהאמת הוא שהיו בעלי מדע והשכל, רק היו חסרים ידיעת בושת מגלוי ערוה, והיו בזה כמו הבהמות, שאף שמבחינים בין הים ליבשה, ובין דבר הראוי למאכל, לעץ ואבן שאינם ראויים למאכל, ובין מינם לשאינו מינם, ועוד הרבה הבחנות, ועכ״ז אינם יודעים בושת בגלוי ערות, כך הם לא היו חסרים אלא ידיעה זו, וע״י אכילתם הוסיפו לדעת את זה, וכן מפורש בקרא, שלא אמר וידעו בין טוב לרע, רק כי עירמים הם, ואם היו ממתינים איזה זמן, היו משיגים גם דבר זה, בלי אכילת עץ הדעת, כמ״ש המפרשים, מה שעושה הזמן, עשה העץ, ורק הנחש הוא יצה״ר, פיתה אותם ועברו ונענשו. זהו הנלע״ד בזה, ובמכתב אחר אחוה דעתי על השאר בעה׳׳ו. ושלום.

אני היו״ם ס״ט

בתוך עמי

את הדרך מביתו למשרדי הרבנות בחיפה הקפיד הרב משאש לעשות דווקא ברגל, ואף כשהציעו להסיעו ברכב סרב. פעם הסביר שההליכה מאפשרת לו לפגוש אנשים, לשוחח עמם ולסייע בעת הצורך.

שלום בית

פעם פרצה מריבה קשה בין בני זוג שזה לא מכבר התחתנו. החתן הצעיר האשים את אשתו על שאינה מקפידה בכשרות התבשילים, ואילו היא טענה שכך נהגה לבשל בבית אביה, והמריבה הלכה והחריפה. תחילה ניגשו בני הזוג אל הרב רפאל טולדנו שיפסוק בעניין ויכריע ביניהם. ראה הרב טולדנו את עוצמת המריבה, בחן את הסוגיה וסבר שהצדק עם הבעל הזועם, אך הבין שאם יצדיק אותו, תתלקח האש אף יותר.

חשב ואמר, ״אני מחמיר בסוגיה זו, אך אני פוסק שעליכם ללכת לרב משאש. הוא יקל בזה.״ וכך היה. הלכו בני הזוג אל הרב משאש ושטחו בפניו את עניינם. הרב משאש האזין להם וביקש שיביאו לפניו את הסיר, בחש בו עד שבחר חתיכת בשר, בירך בקול רם ואכל מן התבשיל ואף ביקש שישאירו את הסיר אצלו. כשראה הבעל שהרב אוכל מן הסיר, נרגע והתרצה. הרב משאש הסביר לו שהבשר שאכל היה כשר והוא יכול לשוב לביתו. למחרת קרא לאישה בחשאי והסביר לה את כל הלכות הכשרת הבשר ודרש ממנה לבצע את הוראותיו במלואן. לבני ביתו, שנדהמו לשמוע שאכל מתבשיל טרף, הסביר, ״יש בשר האסור מהתורה, יש מדרבנן, ויש מתורת מנהג. ואני בחרתי מן הסוג האחרון משום ששלום בית דוחה את המנהג.״

שיקולי רווח והפסד בהלכה

כשהיה בתלמסאן שבאלג׳יריה פנו אליו אנשי הקהילה בדבר בני זוג הרחוקים מתורה ומצוות שדרשו להתחתן בערב תשעה באב. אם לא יינתן להם להינשא בתאריך זה, איימו בני הזוג, יינשאו בנישואין אזרחיים ברשות האזרחית הצרפתית. הרב ניסה בכל כוחו להניא אותם מלעשות כן אך ללא הצלחה. לבסוף התיר להם הרב משאש להינשא בתאריך שביקשו, ח׳ באב, אולם התנה את אישורו בכך שלא תיערך מסיבה עם תזמורת. בהסבירו את שיקולי הפסיקה אמר שבכך קיים את צוואת רבי, ״והווי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה״(אבות, ב, א): ״מה מלמדנו רבי?״ שאל וענה, ״דהיינו והווי מחשב הפסד מצווה קלה וכל שכן מנהג, כנגד שכרה בקיום מצווה אחרת גדולה שתיעשה על ידי ביטול הקלה, וכל שכן מנהג.״

ברכות לא אצלי

מנהג היה במכנאס לבקר בכל מוצאי שבת בביתו של סבו של הרב יוסף משאש על מנת לקבל ברכה. כשנפטר הסב פנו האנשים במוצאי שבת אל ביתו של הרב יוסף משאש. לשמע הדפיקות שאל מה רצונם ומשהסבירו לו שבאו לקבל ממנו ברכה קרא בקול גדול, ״לא תקבלו ממני ברכות. מי שרוצה, שיילך לקבר סבי.״ וכך היה.

מתוך הספר חוכמה מקדם – חזי כהן

תעודה מספר 8 

המשכילים ונבונים וחשובים נכבדי הארץ ה"ה כה״ר אברהם אלבאז וכה״ר שלמה בן מאמן וכה״ר דוד הכהן וכה״ר אהרן הכהן יש״ץ וכל כללות הקהל ה׳ ישמרם אכי״ר.

אחד״ש כמשפט תעלמו אין שאיין קולתו פבראתכום אן אנא חפרת לכום ג'ובייא – בור מים להשקאת בהמות ובייחוד גמלים – ח"ו אנא אדרבא חבת נכרג׳כום מנהא לאיין מאהושי טריק לקהל יאכלו מתאע וואחד ליחיד די פיה לגזל כא יקולו דרך משל ג׳מאעא תגני ראזיל וראזיל מא יגני ג׳מאעא שחאל הייא האד להנאה כולהא סך־נם־פטינפוראד׳א  תסידו ביהא וואחד לכלפא די לקהל תטלע־לכום לגבירים — אם — לוואחד ולשאר העם— בת— לוואחד עלא האדסי תקולו חפרת לכום ג׳ובייא אדרבא אופירתכום מן דיך — אם די פיהא גזל היחיד ואנתום ש״ל בני דעה תרפדו ק״ו ואעסאך אנתום די לא עמלתם פדאך לקרקע ולא בניתו פיה שי ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל ג׳אתכום דיך — אם — דלהנאה פטינפורא׳דא שעיבא אנא די טרחתי ויגעתי בו בעשר אצבעותי  עא״כו וכא תדיעלי סך — נם כולהא ובלחאק אנתום אין הצבור עני והאדשי כולו מא יזיכום פסי אידא תחבו ראני קולת לכום נעטיכום באס תפכו דוך למוואדיע די מרהונין דלקהל ותקבדו כתר מן דאך סך די כא תקבדו פצלא בהיתר ולא באיסור.

ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים ותסמחו פוואחד כאכום ותחלפו פייא באש יעאוונכום הי״ת תכלפו כירי. הב׳׳ה מא כא יעאווין גיר לדי יעמל למליחא ואנא נטלב להשי״ת מא תעמלו גיר למליחא ולמסיתים ולמדיחים מא יזיוו פשי בעדין נסמח פדיך צלא כולהא אוזהכום כיר מן מאל אדונייא כולהא ולעיב מא נתעאייב שי מעאכום ואידא סמחתו נתום פייא אנא מא סמחת שי פיכום וכא יקולו ד״מ די באע סאחבו עלא מייאת זילא וזילא – שם מטבע – באעו רכיש בלחאק דיך לברא די סאפדתו ערפת מנהא שאיין פקלוב כום וחז״ל קאלו אל ימעט בעיניך שונא א׳  וכ״ש וואחד לקהלה כולהא ולא יכפא האדוך די הנאך אלא תשנאוו חתא יג׳יוו למצאפרין באש תקתלו פרינגו – מילה בספרדית לחיה טורפת – ובעדין די יכון מעאי בשלום תכונו מכריחין אותו לכך והא ראיה ת״ח די הומא דייאלי מנאיין ברחתו עלייא אן תהלכוני בלמכזין ופטורים. ואנא ברחת עליכום ג״כ בשאיין תהלכוני תעטיווה מן ענדכום. וליכום כתבו ולייא מא חבושי יכתבו קאלי הרמ״ץ בפירוש מא נכתבוליך שאי לאיין יכאפו מן לקהל י״ץ א״כ פאיין בקא לי נעמיר מעאכום הי״ת יהיניכום בבלאדכום ובצלאתכום עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו בלחאק זאתני פרקתכום ופרקת לחבאב צעיבא ולאכין אנוס במעשי ובלאדאת רבי ואשעין ופאיין מא משית מעזוז מכרום מעשיך יקרבוך ומעשיר ירחקוך כונית פעיר קטנה נסכר לקהל דאבא נסכיר לקהל פעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ואדרבא הנא נעמיל כתר מן די כונת נעמיל תימא לשום שלם ולהשוות הדיעות ולשרת ולעבוד בקדש וכא תערפו באיין נעמל האדשי ונקדר עליה ועלא מא כתר מנו והנא ש״ל ת״ח ושאר העם כולם ריעי כולם אוהבי כולם מצירים בצרתי הב״ה יכלפלהום כירהום פעוה׳׳ב וקאלו חז״ל הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים ואידא האדא חד לעצרם מעאכום מקובל ומרוצה עלי בספ״י. ואעסאך דוד מלך ישראל ע״ה כאן נרדף מן שאול המלך ואנשיו מן האד לבלאד להאדי וקאל כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ ואעסאך אנא יתוש נתוש עפר לדוש וש״ל האדון יהודנא די כא יסכנו הנא כולם מכובדים כלהום עלא כיר ש״ל ג״כ אנכי אהיה כאחד מהם  וכא נחב מן השי״ת ומנכום תעטיווני לאמאן וואחד ח׳ ייאם חתא נמשי נרא די נביע ונרא די נכילי ונתפאציל מעא נאם די נסאלהום ויסאלולי וצלא נדרו די יצילי פיהא אוו סדוהא די יצלאח ביכום עמלוה ואתם שלם ובלחאק נעלמכום ותערפו אן דור די קבל מנכום עטאוו יחידי הקהל דייאלהום להנאות די בתי כנסיות לת״ח יסנפעו מנהום עטאוו צלא די תאזי לכמוהרשי״א ועטאוו צלא דלחכם לכמוהרי״בז ועטאוו נץ פצלא לכבירא לכהר״י אזולאי ואני ע״ה וכההר״א אציני י״ץ קומנא פייאמכום כונתו תעטיוו לכהה״רא הנז׳ — הם — פזומעא מן להנאות די צלא לכבירא ואני ע״ה עמרי מא סנפעת מנכום אפי׳ בשוד. פרוטה ואדרבא כא נרפיד לכלאייף דייאלכום ומא יזיכום שי האדשי עיב מן עוואט תעטיווני אנתום שעה תעביוו לי גץ די צלאתי האדשי עיב עליכום תעמלוה והאלוהים יבקש את נרדף ושבח לאל ת״ח כלהום פרחו בייא לאיין שחאל די תיקונים נכון מתקן להם וכה״ר יוסף ן׳ עטייא י״ץ קאלי אידא זית מרפוד עלא רושנא פאוזהיד זיב ת״ח דייאליך מעאך נרפדוהום ונעטיווכום למסאכין פאס תסכנו הב״ה יכתר כירו ויכליף עליה למען שמו א כי״ ר.

ע״ה שלמה י״ץ

תרגום תעודה מספר 8

אחרי דרישת שלומכם כמשפט באתי להודיע לכם כי מה שכתבתם שאני חפרתי לכם שוחה, חס ושלום אני אדרבא רציתי להוציאכם ממנה, כי מה שאינו הוגן הוא שהקהל יאכלו רכוש פרטי שזה גזל כמו שאומרים במשל הדיוט הכלל יעשיר את הפרט. והפרט לא יעשיר את הכלל.

כי כמה עולה ההנאה והכנסת ( בית הכנסת ) סך – כם – בכל תקופה, אם תרצו לסתום בה איזו הטלה שעל הקהל, זה יעלה ( אם תחלק את זה ) לכל עשיר אחד – אם ולשאר העם – בת לכל אחד. האם על זה תגידו שאני חפרתי לכם השוחה אדרבא הצלתי אתכם מן סכום של – אם – שיש בו גזל היחיד.

ואתם שבח ל-אל בני דעת, תדונו קל וחומר, אם אתם שלא עמלתם בקרקע זו לא בניתם אותו ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל, מצטערים כל כך על אותו סכום של – אם – שרוצים ליהנות בו על אחת כמה וכמה אני שטרחתי ויגעתי בו בקרקע הזה בעשר אצבעותי ואפסיד כל הסך – כם – כולו.

והאמת היא שאין הצבור עני, וכל זה כלום אם אתם הייתם רוצים, אני הבטחתי לכם שאמסור לכם סכום הגון לפדות בו כל הקרקעות של קהל הממושכנים, ועל ידי כך תוכלו להכניס בהיתר לקופת הקהל יותר מאותו הסך שרוצים לקבל באיסור מבית כנסת שבניתי.

ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים כי על ידי ההסתה שלהם אתם מוותרים על אח שלכם, והגעתם לישבע שבעזרת ה' תשיבו לי גמולי בראשי, הקדוש ברוך הוא אינו עוזר רק לעושה הטוב, וגם אני מתפלל לטוב ולמוטב והמסיתים יהיו לאין, יכולתי לוותר על אותה בית כנסת בכלל.

בגלל אהבתכם שלא יערכנה כל ממון שבעולם, מצדי לא אסתכסך אתכם. ואם אתם מוותרים עלי אני לא אוותר על אהבתכם, אומרים במשל הדיוט מי שמכר את חברו במאה זילא וזילא מכר אותו בזול, אולם מהמכתב ששלחתם ידעתי מה בלבכם עלי ורבותינו ציוו עלינו אל ימעט בעיניך שונא אחד.

וכמו שאמר קהלה כולה, ולא די הצבור שנמצא כעת אלא אתם מחכים עד שיחזרו הסוחרים לעיר. כאלו רוצים להרוג פרינגו ? וגם מי שהוא עמי בשלום אתם מכריחין אותו להתרחק ממני, וכאשר הזהרתם ומסרתם מודעה שתמסרוני למלכות ופטורים מן ההפסד ואני הודעתי גם כן שכל מה שתפסדוני עליכם ליהדר גם התלמידי חכמים קבלו התראתכם וכתבו ומסרו לכם,.

והתראתי לא מסרו לי בכתב וכך הגיד לי רב מאיר צבע בפירוש שהם לא יכתבו לי יען שהם מפחדים  מן הקהל ישמרם צור, אם כן לא נשאר בידי כי אם לעזוב את העיר, השם יתברך יצליח בידכם ותהנו מטוב העיר ומבית הכנסת עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.

אם כי קשה עלי פרידתכם ופרידת החברים והקרובים, הלא אנוס במעשי ולפני שערי ערי השם פתוחות, ובכל מקום שתדרוך כף רגלי אהוב אוהב את הבריות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הייתי כל ימי בעיר קטנה משרת בקדש לקהל, כעת אשרת קהל אחר בעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ( עיר פאס ).

ואדרבא כאן אוכל לעסוק בהרבה דברים מה שלא יכולתי אצלכם לשום שלום להשוות את הדעות ולשרת ולעבוד בקדש. ועליכם לדעת שעשה אעשה את הכל ויכול אוכל, גם ליותר מזה, כאן ( בעיר פאס  שבח ל-אל תלמידי חכמים והמון העם כולם ריעי כולם אהובי כולם מיצירים בצרתי, השם יתברך יגמלם בגמול טוב בעולם הבא.

ואמרו חכמים זכרם לברכה הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ואם הגיע זמן מלחיות אתכם מקובל ומרוצה עלי בסבר פנים יפות, ואם דוד מלך ישראל עליו השלום היה נרדף מן שאול המלך ואנשיו מעיר לעיר ואמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'.

כל שכן אני יתוש עפר לדוש, שבח ל-אל היהודים מקהל עירנו ( צפרו ) הגרים כאן ( פאס ) כולם מכובדים כולם מרויחים טוב שבח ל-אל. גם אני אהיה כאחד מהם, ומבקש מה' ומכם שתבטיחו לי החיים אם אכנס לעיר איזה שמנה ימים אראה את נכסי ואמכור מה שצריך למכור ואניח לעצמי מה שאצטרך.

וגם אתפשר עם בעלי חובות שאני חייב להם ושהם חייבים לי. ומצד בית הכנסת ( צלא דלפוקי ) חפשו אחרי שליח צבור וקהל מתפללים או סגרוה עשו מה שיטב בעיניכם, ואתם שלום. ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם.

מסרו בית הכנסץ די תאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו א-ל ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי וחצי בית הכנסת לכבירא להרב ישועה אזולאי, ואני עבד השם והרב אברהם אציני ישמרהו צור נכנסנו לרבנות סימיכם, לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת אלכבירא סך – הם – בכל שבוע.

ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשווה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות ש/מוטלים עליכם, ואינכם מרגישים בכל מה שt,ם עושים אתי. ובמקום שתתנו לי ולתעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי.

ורע המעשה הזה אשר אתם עושים עמדי והאלוקים יבקש את נרדף, ושבח ל-אל תלמידי חכמים כאן שמחו לקראתי כי הרבה תיקונים אתקן להם והרב יוסף עטייא ישמרהו צור אמר לי במפורש, הלואי ותרצה לגור אתנו במקומינו.

ותהיה כתר ועטרה על ראשינו ולהפקת רצונך תוכל להביא אתך תלמידי חכמים משלך נטפל בהם ונתן להם דירות איפוא ידורו השם יתברך יגמלהו כרוב חסדו ויתן לו כמתת ידו למען שמו אמן כן יהי רצון.

סוף תעודה מספר 8

היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים

ליד היחס של כבוד והערצה, נתקלים אנו גם ביחס של זלזול ובוז מצד המוסלמים כלפי הקדושים היהודים, ומסורות רבות סובבות סביב ציר זה. הפגיעה בקדוש יכולה להתבטא בגניבת דבר־מה מהמקום הקדוש, חרישת המציבה או עשיית כל מעשה אחר הפוגע בקדוש ובקדושת המקום. העונש הוא מיידי וביטוייו הם מוות או עונש גופני, כגון שיתוק או עיוורון, או נזק ברכושו של הפוגע, דהיינו בביתו או בצאנו. כדי להשתחרר מהעונש, על המוסלמי שחילל את הקודש לבקש מחילה מהקדוש, וכמעט בכל מקרה ייענה הקדוש להפצרותיו. לפעמים מספיק אם הוא מחזיר את החפץ הגנוב למקומו או שהוא מחזיר את המצב לתקנו, אך לרוב יש צורך להתנצל בפני הקדוש ולהביא לו מתנות, במיוחד שחיטה, כדי לפייסו. בהרבה מקרים, לאחר פגיעה בקדוש היהודי, פנו המוסלמים ליהודים שיבקשו מהקדוש רחמים עליהם, אבל לרוב באים בני משפחתו של הפוגע לקדוש ומתחננים, מביאים שחיטה ונודרים נדר להביא שחיטה כל שנה אם הקדוש יסלח לבן המשפחה שפגע בו וישחרר אותו מעונשו. אם אותו מוסלמי שפגע בקדוש יכול לבוא בעצמו, הוא יבוא כשידיו כפותות לאחור וסכין בפיו, כדי להראות כניעה מוחלטת, וישתטח ליד הקבר ויבקש מהקדוש סליחה. באותו זמן בני משפחתו מתחננים ועורכים שחיטה לקדוש.

הערת המחבר : הקדוש מעניש גם יהודים הפוגעים בו. ראה פרק ״היחסים בין הקדוש וחסידיו״. מעניין לציין שאינפורמנט אחד מסר שלא קורה דבר למוסלמים שגונבים מהקדוש, ושהם לא מפחדים מהקדוש. ראה סיפור מס׳ 3.334, שהוא יוצא דופן מבחינה זו. על נושא זה ראה: א׳ מרכוס, סיפורי עימות בין יהודים ובין מוסלמים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה שהוגש לסינאט האוניברסיטה העברית בתשל״ט, וכן מאמרו של אותו מחבר, ״מחלל הקודש נענש(א״ת 771)״ מחקרים באגדה ובפולקלור יהודי, מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, כרך ז (בעריכת י׳ בךעמי וי־ דן), ירושלים תשמ׳׳ג, עמי שלז-שסו.

העונשים עוררו אצל המוסלמים רגש של פחד כלפי הקדושים היהודים ומסופר על קדושים רבים, כגון ר׳ דוד נחמיאש, ר׳ דניאל השומר אשכנזי, מול תימחדארת, ר׳ מרדכי תורג׳מן, ר׳ שלמה כהן גדול ואחרים, שהמוסלמים היו מפחדים מהם. עם זאת, פחד זה לא הרתיע רבים מלנסות לפגוע בקדוש היהודי.

על־פי המסורת נהרגו כמה קדושים יהודים על־ידי המוסלמים. חלקם נהרגו כשזכותם כקדושים היתה כבר ידועה, וחלקם נהפכו לקדושים אחרי מותם. הסיבות לרצח הקדושים היו שונות. ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ הלל הכהן ור׳ יצחק לוי נהרגו על־ידי שודדים שביקשו לשדוד את כספם; ר׳ דוד אביחצירא ור׳ יצחק אביחצירא שימשו כפרה ליהודים ונהרגו כדי להציל את יהודי המלאח שעמדו בסכנת השמדה. הם עמדו מול התותח ולא נהרגו, והיה צורך לקשור את ר׳ יצחק לקנה התותח ור׳ דוד למוסלמי, כדי להורגם: ר׳ עלי בן־יצחק החייה פרה שחוטה ששני מוסלמים התווכחו על חלוקת בשרה, וכשראו את מעלתו הרגו אותו וקברו אותו אצלם והקימו לו ציון:

 ר׳ ישראל כהן ור׳ שלמה בן־תאמצות נהרגו על־ידי המוסלמים מפני שסירבו לשכב עם מוסלמיות, וסול הצדיקה כיוון שסירבה להתחתן עם מוסלמי; ר׳ דוד בן־שאפת נהרג על־ידי מוסלמים ולכן נקבר מאחורי החומה של בית־הקברות במראכש: סידי סייד נרצח על־ידי המוסלמים ונקבר בבית־הקברות שלהם, אבל קברו התגלגל אחר־כך עד שהגיע לבית־הקברות היהודי; גם ר׳ שלמה כהן נקבר אצל המוסלמים לאחר שהרגוהו, אך יהודיה שהיתה חיה עם מוסלמי גילתה זאת ליהודים ובזכותו חזרה לחיק היהדות: בנת אל־חמוס הקריבה את עצמה בכך שהודתה שמסרה יין למוסלמים כדי להציל רבנים שהתאכסנו אצלה. המוסלמים הרגוה והיא נהפכה לקדושה: ר׳ מרדכי בן־עטר ור׳ מרדכי בן־סאל היו פייטנים בעלי שם, והשולטן ציווה עליהם לקרוא למתפללים המוסלמים מראש המסגד. שניהם קידשו את ה׳ וקפצו לחצר ומתו, וקברו אותם זה ליד זה. על ר׳ דוד ומשה קיימת מסורת ששודדים מוסלמים רצו פעם להרוג אותו. הוא ביקש מהם שיתנו לו קודם לרדת מהפרד, וברגע שירד, נעלם וניצל: ר׳ שלמה בן־יצחק התנבא שימות ביום חג של מוסלמים, והיהודים עשו סידורים מיוחדים, כדי להביא אותו בסתר לקבורה בבית־הקברות היהודי, כיוון שהמוסלמים רצו לקחת את הקדוש ולקבור אותו אצלם. קדוש נוסף שנרצח בפאס היה ר׳ משה הכהן.

לא פעם העמידו המוסלמים את הקדוש בעודו בחיים למבחן כדי לעמוד על זכותו. ר׳ שאול נחמיאש הוכנס על־ידי השולטן לחדר אריות וכאשר ליטף כל אריה ואריה ודבר לא קרה לו, הבין השולטן שהוא באמת חכם וקדוש: ר׳ יצחק בן־שאפת נצטווה על־ידיאחיו של המלך להביא לו תה לשתות ואוכל לאכול כאשר היו בשדה, והקדוש הגיש לו את מבוקשו. התברר אחר־כך שהתה והאוכל נעלמו באותו יום מארמונו של המלך והדבר עורר עוד יותר את פליאתו של אח המלך.

מאז ומתמיד מילאה צפון אפריקה תפקיד נכבד בכלכלתו של העולם העתיק. תמיד עמדה הארץ בקשרים הדוקים עם כלל העולם העתיק במישורי המדיניות, הכלכלה והתרבות, בפרט עם הפניקים, עם מצרים ההלניסטית, עם רומא וכלל הקיסרות הרומית, כמו גם עם אפריקה השחורה שמדרום לסאהארה בשני הכיוונים, מזרח – מערב וצפון – דרום, מילאה תפקיד יחיד במינו של גשר פתוח למעבר בני אדם, סחורות ורעיונות – ומכאן גם חשיבותה הגיאו-פוליטית.

חומדים היו אותה לא רק בעבור עשרה שלה, שגדול היה, אלא גם בעבור התפקיד שמילאה בכלכלה הבין לאומית והבין יבשתית. בתקופה הרומית נודעה צפון אפריקה " אסם הבר של הקיסרות ". המלחמות שנתלוו לכיבוש הערבי, מדינות " האדמה החרוכה " שנקטו הברברים נוכח הסתערותו של הכובש החדש, לא די היה בהן להשם את הארץ, שעד מהרה זכתה למעמד של עדיפות בעולם המוסלמי כולו.

עוד במאה התשיעית ידע המגרב שוב, בזכות מידה ידועה של יציבות מדינית, אותה פריחה שהוציאה לו מוניטין בימי הרומאים. הכול צמח כאן, לא רק התבואה אלא גם כל הפירות למיניהם, ומלבד זאת השתבחה הארץ באוצרות מחצבים כמו בחרושת המעשה ובאומנויות שפרסמו את שמה למרחקים.

הנמלים, מרכזי המסחר הגדולים, כגון קירואן, טלמסן, מכנאס ופאס ; נאות המדבר כמו גאדמאס, גפסה, ג'ריד, אוארלגה, ביקרה וסג'למאסה, היו מקומות שבהם הגיעה שפעה זו של חיים לשיאה, שבהם היו מחליפים את תנובת האדמה, דגנים, פירות ותבלינים, כמו גם את מוצרי התעשייה : חפצי ברזל, שנהב, כסף, זהב, עופרת, כספית, אבני יקר, אריגים ובדי משי.

הפלישות של הנוודים בני הלאל באמצע המאה האחת עשרה עשו שמות בטריפוליטניה, בתוניסיה ובחלק מאלג'יריה, ושׂמו קץ לפריחה הגדולה של המאות האחרונות. כל העדויות שבידינו מתארות כאחת את היקף הפורענות שהביאו פלישות אלו על המגרב.

ערים וכפרים נעשו שממה, האוכלוסיה הייתה לטבח והשדות היו למאכלות אש. החל מן המאה השש עשרה שילבו התורכים את הגלילות האלו בקיסרות העות'מנית. או אז באה על המגרב כולו התנוונות אשר ברוב שטחי החקלאות והתעשייה דילדלה את שרשי כוחותיו היוצרים.

סיבת תופעה זו, שהקיפה את כל חופי הים התיכון ואת ארצות המזרח הקרוב לאחר גילוי אמריקה, נעוצה במהפכה שהתחוללה במשק העולמי עקב פריחת התעשייה והטכניקה האירופית, ניצול נתיבי השיט הגדולים שדילדל את מסחרו של המערב עם אסיה, ולבסוף נחשול של תנובותיה של אמריקה שאיפשר לאירופה יותר ויותר לוַתר על מוצרים שנהגה לקנות באפריקה ובאסיה. אין צריך לומר שיהודי המגרב שותפים היו גם הם בפריחת המשק ובחורבנו בגלילות המגרב כולו.

יום השמש

יום התשיעי שלאחר חנוכה, קראו לו ״יום השמש״ ונהגו לחגוג אותו באוירה משעשעת לילדים.

הנערים נהגו לעשות מדורות במרכז השכונה (ה־מללאח), הנשים הוציאו את הפתילות והשמנים שנשארו מחנוכה   ושרפו אותן באמצע השכונה, או בפתחי חצרות הבתים, והילדים עזרו והוסיפו למדורה ניירות, סמרטוטים וכל הבא ליד, אולם יום לפני כן, ביום השמיני, הילדים עברו גם הם מבית לבית ומחצר לחצר ואספו את שאריות הפתילות של כל ימי החג והוסיפו אותן למדורה ואשר סביבה רקדו, קפצו ודלגו כמשוורתא דפורייא (סנהדרין, סד, ע״ב)  כשהם שרים ומדקלמים בקול רם בשפת המקום את החרוזים הבאים:

האגדא עוואיידנא, נחרקו פ׳תאיילנא, ונטלבו מן מולאנא, לעאם למאזי יחיינא, ונרזעו לארדנא, וארד זדודנא, ירושלים לעזיזא עלינא, ולתורה ולמצוות יזכינא, וזכות אדאוו דלקנידלאת די סעלנא, ידווי עינינא, ועינין אולאדנא, בדאוו דתורה די הייא חייאתנא, וטולאן עמרנא, וביהא נפ׳ניוו עדייאנא. 

תרגום: ״כך מנהגנו, נשרוף פתילותינו, ונבקש מאלהינו, לשנה־הבאה יחיינו ונחזור לארצנו, וארץ אבותינו, ירושלים החביבה עלינו, ולתורה ולמצוות יזכנו, וזכות אור הנרות אשר הדלקנו, יאיר עינינו, ועיני בנינו, באור התורה שהיא חיינו ואורן ימינו, ובה נאבד שונאינו״.

הערות המחבר :   שבלי הלקט, קפ״ד: ״והנותר מהפתילות עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו, כיוון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש בו״_; נוהג בחכמה, עמי סא.

[1]           בן אמוזג, פרשת שופטים כותב: בימי נעורי, היתה אימי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנרות חנוכה, ושורפת עד שתהא שלהבת עולה והיתה מצוה עלי לקפוץ מצד לצד שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בתיטואן״.

סגולות

סגולות רבות ראו בהקפות והקפיצות סביב המדורה:

א) ההקפה סביב המדורה היא כעין שמירה מעין הרע וגם נגד המזיקין.

 ב) הילדים המרטיבים במיטה נגמלים כאשר מדלגים על המדורה.

 ג) הבחורות הבוגרות השתתפו אף הן, בתקרה לזכות בחתן המיוחל.

 הייתה גם אמונה שכל עקרה שתשתתף בקפיצה מעל המדורה, תזכה לחבוק בשנה הבאה את פרי בטנה. 

כאשר הבנות הבוגרות היו קופצות ומקיפות את המדורה, אימותיהן מילמלו כמה מילים בערבית יהודית " רבבי יטלקלק כבאליכ "  היינו: אלהים יתיר את כבליך!״  סגולה נוספת הייתה בפתילות. המיילדות הן הראשונות שעברו מבית לבית ״ביום השמש״ ואספו אף הן את שאריות הפתילות מכל חצר, שרפו אותן, ואת הפיח שלהן שמרו בתוך קופסא קטנה. מפיח זה יצרו " לכחול " אשר שימש להן לריפוי עיני התינוקות הנולדים ובעזרת " המרוויד "    מרחו את עיני הרך הנולד. ה״כחול״ הזה שמר על מאור עיני התינוק.

המתנה (למזיבא)

בראש חודש טבת שהוא יום ו׳ של חנוכה, נהגו הבחורים המאורסים להביא לבחירת ליבם " למזיבא " היינו: מתנה לארוסה, תכשיט זהב, צמיד, שרשרת או עגיל וכדומה. הורי הארוסה הזמינו לביתם את הארוס ובני משפחתו למסיבת חנוכה, שבה הוגשו לאורחים מנעמי חג החנוכה, לפעמים גם נערכה סעודת ערב לארוס ולמלווים אותו.

בתוניסיה ראש חודש טבת נקרא חג הבנות והוא כנראה קבלה שנשארה בידיהם מימי קדם, מזמנם של החשמונאים שאז אירע לדעת חז״ל, גם מעשה יהודית. (נ. סלושץ, העם היהודי היושב בתוניס. ״ידע עם״ חוברת ב׳).

הערות המחבר : נוהג בחכמה עמי סא ״אומרים שיש בזה סגולה לאשה שלא זכתה להריון שעל ידי זה תתעבר, גם סגולה אם איזה בת לא זכתה להיות לאיש, כשתדלג על אש זאת, יבוא לה בן זוגה״

             במערכה, גלי׳ 117 ; קהלת צפרו מציין כי מנהג זה בוטל בזמנו בקהילה ע״י תקנה של הרב י. ש. מ. ח. (ישמ״ח) עובדיה רבה של הקהילה בזמנו.

             ״מרוויד״-חוט מתכת, לרוב מכסף טהור או מפליז עם חור בראש, טבלו את ה״מרוויד״ בכל סוגי תרופות ומרחו בו את עיני הרך הנולד. (מלכה 22־3).

חזרה מהתאסלמות

מי שהתאסלם וחזר לדתו המקורית – דמו בראשו, אבל היו מצבים בהם הותר לחזור ליהדות. קאדי בשם אחמד אלואנשריסי בן המאה ה־15 הצהיר שמותר ליהודים שהתאסלמו באונס לחזור ליהדות, בתנאי שינהגו לפי ׳תנאי עומרי. במקור משנת תקנ״ב (1792) מסופר על יהודי שהתאסלם והחליט לחזור ליהדות, וקרוביו או אנשים בקהלו החליטו לשולחו לליוורנו כדי למלט את נפשו, ולשם כך אספו כסף. מכתב המלצה בנידון נכתב על ידי ר׳ שאול ישועה אביטבול מצפרו(1739־ 1809, עובדיה, צפרו׳, מסי 491).

בתחילת המאה ה־19 כתב יהודי בפאס לאחיו בצפרו שהתאסלם ונודע לו שעודו מהרהר ביהדות, והטיף לו מוסר כדי שיחזור ליהדות, כי במצב הזה לעולם לא יזכה לא הוא ולא אביו לעולם הבא: ׳המעשה הזה לא ירשת מאביך או מזקנך ואיך תישא פניך לפני הבורא׳. לאחר שמתה אשתו הנוכרית, אחיו דחה את מחשבתו לישא אשה אחרת: מי שרוצה את דת היהדות לא חושב על אשהי. הוא הציע לו שיבוא אליו לפאס, משם לגיברלטר או לליסבון, ויחזור ליהדות(שם, מסי 6).

ב־1820 היה מקרה שיהודי בהיותו שיכור נכנס למסגד, וכדי להציל חייו התאסלם. לאחר מכן התחרט וחזר ליהדות – מעשה שאין לו כפרה, והסולטאן סולימאן ציווה לכרות את ראשו.

לפי מקור משנת תר״ל (1870) יהודי מפאס שהתאסלם גירש את שתי נשותיו שלא התאסלמו אתו, ולא שילם להן את כתובתן. אחת מהן נשבעה שלא העלימה ולא הטמינה מנכסי בעלה לא כסף ולא שווה כסף. לפי מידע שמסר ר׳ ישמ״ח ישועה היה זה אדם יפה תואר והערבים לא יכלו לסבול שאדם כזה יישאר יהודי. איימו עליו שאם לא יתאסלם יהרגוהו. הוא התאסלם למראית עין, ולאחר שגירש את נשותיו ברח לאוראן ושם נשא אשה והקים משפחה גדולה(שם, מסי 630).

צעיר יהודי שהתאסלם פנה במכתבים לרבי יהודה בן מויאל (1830־1911) ממוגדור והביע את רצונו לחזור ליהדות. על פי עצתו ברח בלילה למקום מסתור, והחכם הבריחו לגיברלטר.

מאמץ קהילתי ומאמץ דיפלומטי היו עשויים להחזיר מתאסלמים לחיק היהדות. כך אירע ב־1910, בעקבות התאסלמות כפויה של נער בן 12, נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס, שהובא בכוח מהמלאח לקאדי, ואוסלם על ידיו. הרב קרא לקהילתו לפעול להחזרת הנער למשפחתו, ונבחרה משלחת כדי לפנות לווזיר הראשי, שאטם את אוזנו. הקאדי טען שהנער התאסלם מרצונו, ויאומץ על ידי משפחה מוסלמית.

המשלחת פנתה לסולטאן חאפט׳, שאף הוא לא שעה אליהם. הישועה באה בעקבות התערבותם של נציגי צרפת ובריטניה, והילד הוחזר לביתו.

המוסלמים לא נתנו אמון בכנותם של המתאסלמים, ויש פתגם האומר, 'אל תיתן אמון ביהודי המתאסלם אפילו אחרי ארבעים שנה׳, ולפי נוסח אחר ׳אפילו אחרי ארבעים דורות^,.

היו יהודים שבעקבות משבר בחיי המשפחה איימו על בת זוגם להתאסלם ־ לפי לשון המקורות: ׳להמיר טוב ברע' – למשל לפי מקור בתר״ה (1845) (שם, מסי 97). כאמור, על פי הדין היהודי, אין האסלאם עבודה זרה, ומותר להתאסלם אם נשקפת סכנת חיים. למרות זאת היו גברים ונשים שהחמירו עם עצמם ומתו על קידוש השם בסירובם להתאסלם. אחת מהן היתה סוליכה הצדקת (ראו עליה להלן, בפרק ט). גם גברים קידשו את ה׳ בסירובם להתאסלם. ר׳ רפאל משה אלבאז(1823־1896) כתב שיר לזכרו של הצדיק ר יהודה שושנה, שקידש שם שמים ברבים סבבוהו כלבים על שלא רצה לחלל שבת, הכוהו פצעוהו והעמידו עליו עדי שקר שקלל  נביאם ודנו אותו לשריפה והוא קדש עצמו ועשה צפרניו ונטל ידיו וקפץ מאליו לאש הגדולה. (שיר חדש וקול בוכים׳)