שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ – فال – ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)
שבת ראשונה — שבת ׳אלפאל׳ ( = שבת סימן טוב או שבת הבשורה)
שבת ראשונה קרויה שבת ׳אלפאל׳ (=שבת סימן טוב או שבת הבשורה). עניינה — עשיית סימן טוב או ביטוי לבשורה, שמעשה החופה יצליח. בשבת זו אחר הצהריים באות חברות הכלה ובנות ממשפחת החתן לבית הורי הכלה. הן שמחות, רוקדות ומתופפות על השולחן בליווי צהלולי שמחה ושירה עממית. השירה נמשכת כמה שעות עד לסעודה שלישית. בתום השירה מתכבדות האורחות במיני תרגימה, בקליות, בפירות העונה ובמשקה תה חם מיוחד לשבת, שהוטמן והובא מן התנור השכונתי. שבת זו מתקיימת בכל קהילות תאפילאלת, ובשמה זה ישבת לפאל׳ בדרום או ׳שבת טריב לפאל׳ בצפון היא קרויה וידועה בכולן.
טקה ׳טרוה אזרע׳(=הנהת זרעוני חיטה)
הערת המחבר : ׳פאלי משורש פאאל בערבית פירושו עשה משהו לסימן טוב בעתיד. ערך פאל (־־סימן טוב) ראה מילון ערבי/עברי, שורש פאל. שבת ׳לפאל׳ התקיימה גם באזורים אחרים, אבל במועד שונה, השווה רפאל בן שמחון, עמי 388.
فال – סימן טוב
דוגמת החרוזים הללו:
׳בהאד אלפאל בדינא / ויתמלו בכיר עלינא׳
(־בסימן טוב זה התחלנו / וישלימו האל בחסד עלינו)
או
׳האילאלי יא־לאלי־ביה / וחמדתו מן זאד עלייא׳
(־האי־לאלי יא־לאלי־ביה / ומשבחת אני את מי שהוסיף לי [־הבורא])
טקס " טרוח אזרע " – הנחת זרעוני חיטה.
טקס ׳טרוח אזרע׳ נהג בכל קהילות תאפילאלת בדרום ובצפון, וההבדל בין הקהילות הוא רק בשם ובעיתוי. בקהילות הדרום קרוי בשם ׳טרוח אזרע׳ ונערך ביום חמישי שלאחר שבת הבשורה ולפני ׳שבת לגטא׳; ואילו בקהילות הצפון קרוי ׳אתסייר׳ ונערך ביום שני לפני ׳שבת לפאל׳. להלן תיאור האירוע בקהילות הדרום: הכלה מתרחצת, מתלבשת ועונדת לצווארה תכשיט בצורת נחש כסגולה לשמירה וכיוצא בזה, שהיה עובר בהשאלה מכלה לכלה. בין הערביים לפני מנחה באה המיילדת או אשה קרובה וטוחנת חופן זרעוני חיטה טחינה קלה ברחיים שבע פעמים. מעשה זה, כנראה, הוא דבר סמלי לקיום הזיווג ולברכה של עשיית פרי וזרע לעתיד בתקווה של ייראה זרע יאריך ימים׳.שבע הפעמים של הטחינות, כנראה, מספר סמלי לסימן טוב אולי כנגד שבע ברכות של החופה; שבעת ימי המשתה; שבע פעמים ׳כי טוב', שנאמרו בשבעת הפסוקים שבבראשית או אולי אף כנגד שבע מלאכות, שעושה אשה לבעלה: טוחנת, אופה, מבשלת, מכבסת, מניקה את בנה, מצעת את המיטה ועושה בצמר. בתום הטחינה זורים חלק מן החיטים על הדשא בנוכחות המיילדת לעתיד כסימן של פריה ורביה ואחר כן שמים את שאר גריסי החיטה עם שקדים בתוך כברה ומסובבים על רגלי החתן והכלה בנפרד כמה פעמים. לבסוף מניחים את החיטים והשקדים בתוך תיבה, אוטמים ומצפינים עד לליל החופה, שבו פותחים תיבה זו. ייתכן, שיש בכך עשיית סימן טוב לבשורה קרובה של לידה בבחינת ׳וייצא פרח ויצץ ציץ ועמיל שקדים ' – במדבר יז, כג – בהמשך מתופפות הנשים, שמחות, אוכלות מיני תרגימה ותמרים, שקדים וקליות ושותות תה. במעמד זה נוכח החתן לראשונה.
אירוע דומה בשם ׳אתסייר׳ נערך בקהילות הצפון, ויש שביום ה׳תסייר׳ עושים סעודה משפחתית רחבה, אבל ענידת תכשיט הנחש אינה ידועה.
[1] על פי ראיונות וראה גם יעקב לסרי, השירה היהודית עממית במרוקו, תל אביב תשמ״ז, עמי 30.
[1] השווה אליהו ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עמי 129, סעיף יד, והשווה מנהגים דומים גם באשכנז ראה טעמי המנהגים, ירושלים תשי״ז, רמז תתקנ״ג-תתקנ״ד, עמי תו יטעם לזריקת זרעונים לפני הכלה וחטים לפני החתן כסימן לפריה ורביה׳ וראה הנשואין כהלכתם יב, נא.
שבת שנייה — ׳שבת לגטא׳(־פשטידת ביצים)
שבת זו, השנייה בסדרת ארבע שבתות הכלולות, קרויה ׳שבת לגטא׳ (שבת של פשטידה) על שם התפריט המרכזי בסעודת היום הידוע בשם ׳לגטא׳, סוג של מאפה תנור משובח בצורת פשטידה ממולאת העשויה מביצים טרופות ורצועות דקות של בשר להחזיק את נפח המילוי. בשבת זו עורכים הורי החתן שתי סעודות: סעודה ראשונה מצומצמת בלילה לחוג המשפחה וסעודה חגיגית גדולה ביום, ואליה מזמינים את משפחת הכלה ואת קרובי החתן, מכריו, רעיו ושושביניו הקרויים ׳לוּזַאיְיר׳.
הסעודה מלווה בפיוטים ושירים עממיים. שבת בשם זה אינה ידועה בשאר קהילות תאפילאלת בצפון ובמערב, אבל עשיית פשטידת ביצים, נוהגת בהן ביום חול באירוע הקרוי ׳זבוד לואדי (היציאה לנהר), או אף בשבת כלה, כפי שיתואר בסוף הפרק.
הערות המחבר : ׳לגטא׳ — משורש ערבי גטא (ג רפויה) – غطى – שפירושו כסה, ראה מילון ערבי, שורש גטא
לוּזַאיְיר׳. ראה מילון ערבי ערך וזיר. כאן במשמע של שושבינים. وزراء
שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו -יוסף שטרית
טקס החינה
אולם, כמו בתחומי חיים נוספים ובעניינים ליטורגיים ופארה־ליטורגיים נוספים לא השתמשו הקהילות היהודיות במרוקו ביצירתם השירית של משוררים מקומיים בלבד, אלא השתמשו במגוון היצירה העברית שהגיעה אליהם דרך נוסעים יהודים ודרך שד״רים. כן לבד משירת תור הזהב ומן השירה המקומית אתה מוצא שירי חתונה רבים שהוכנסו לטקסי החתונה השונים של יהודי מרוקו ונכתבו בידי משוררים בני המאה ה־16 שפעלו באימפריה העותימאנית ובארץ ישראל, ובמיוחד שירים משל ר׳ ישראל נג׳ארה וו״ חיים הכהן. להלן נביא את שיריהם, שהיו נפוצים בטקסי החתונה במרוקו. מחבריהם של פיוטים נוספים ששימשו בטקסי החתונה במרוקו נשארו עלומים עד היום, ולא נודע אם פעלו במרוקו או בארץ אחרת. בגלל תפוצתם הרבה נביא במה מהם להלן.
אחרי ר׳ מנדיל אבי זמרה קמו משוררים עבריים רבים במרוקו – הם ידועים לנו-על פי הדיואנים השלמים או על פי מספר שירים משלהם – וחיברו שירי שבח לחתן ולכלה, לחתן או לכלה בנפרד או להוריהם, וכן לשבת חתונה, שבה עלה החתן לקרוא בתורה. שירים אלה, שנשאו כולם לחנים, ישנים או חדשים, יועדו להיות מושרים בסעודות המצווה של החתונה לכבוד בני הזוג החדש ולכבוד הוריהם, אך הושרו בעיקר בבית הכנסת בשבת חתן שלאחר החופה. בכתבי יד עבריים רבים שמקורם במרוקו וכונסו בהם פיוטים לאירועי הבקשות ולתחנות השונות של מעגל החיים ומחזור השנה היהודי הוקצה גם מדור מיוחד לשירי חתן וכלה. המשוררים העבריים היו לרוב גם פייטנים וגם חזנים. הם שרו את השירים שחיברו לכבוד החתן עם עלייתו לקרוא בתורה, והחתן נידב לפייטן סכום נאה במסגרת התרומות שתרם לאחר הקריאה בתורה. כאן אנו מביאים מבחר קטן משירי חתונה אלה שנכתבו בידי משוררים עבריים במרוקו מסוף המאה ה־17־ עד לסוף המאה ה־20. אחדים מהם רואים כאן אור לראשונה, וחלקם מוצגים כאן לראשונה בצורתם המפורשת והמבוארת.
לעומת העשרות הרבות של פיוטים לחתונה שנכתבו בעברית במרוקו בידי משוררים ידועים ומוכרים בתקופה זו של כארבע מאות שנה, שירים מעטים בלבד נכתבו בערבית יהודית לטקסי החתונה בידי משוורים ידועים. הסיבה לבך ברורה: הפיוטים העבריים בוצעו ברובם בבית הכנסת עם העלייה לתורה של החתן ושל קרובי משפחתו בשבת חתן וכן בתחנות אחוות של התפילה, בפרקים ״נשמת כל חי״ ו״יוצר אוו ובורא חושך״. בליטורגיה של בית הכנסת לא הוכנסו טקסטים בערבית יהודית פרט לשירי פסח שונים ולתרגום של הפטרות מסוימות' – ההפטרות של פסח וההפטרה של מנחה בתשעה באב ״אסוף אסיפם״. עם זאת שני משוררים עבריים לפחות, הידועים לנו בשמותיהם, חיברו שירי חתונה דו-לשוניים, וצירפו להם מחרוזת בעברית ומחרוזות בערבית יהודית או חיברו שני נוסחים לאותו שיו חתונה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית. שני השירים הדו-לשוניים יובאו להלן.
סיבה נוספת למיעוט כתיבת שירים לחתונה בערבית יהודית בידי משוררים ידועים היא, ששירי חתונה מסורתיים רבים הושרו בערבית יהודית מפיהן של הנשים היהודיות בכל טקסי החתונה.' שירים אלה היו בחלקם ממקור מוסלמי ועברו הטמעה והתאמה למסורת היהודית של טקסי החתונה. כולם עברו מאם לבתה בעל פה בלבד והיו חלק בלתי נפרד מן הטקסים השונים שבהם הם הושוו. שירים אחדים יועדו לטקסים מוגדרים, במו טקס הכנת הכלה לחגיגת החינה שלה בבית הוריה," שבו שרו את שיר הפרדה הכואבת של הכלה מבית הוריה, טקס החינה עצמו (לרוב במוצאי יום שלישי), טקס הטבילה במקווה (בלילה שבין יום שלישי ליום רביעי), טקס הכנתה ליציאתה לבית החתן(ביום רביעי, בבוקר או אחרי הצהריים) או טקס הצגת דם הבתולין(לרוב, בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי). שירי חתונה רבים נוספים הושרו בלילות הארוכים של שבוע החתונה עד לחופה; והנשים שליוו את החתונה לא נהגו לישון בהם, אלא הנעימו בשירה לכלה ולבני ביתה. בקהילות מסוימות, במיוחד אלה שהיו עירוניות למחצה או כפריות למחצה, שרדו במאה ה־20 עשרות רבות של שירים כאלה" בפיהן של מסרניות שהשתתפו באירועי החתונה ובטקסיה השונים. שירים אלה כללו גם עשרות רבות של שירי ערובי קצרים, שהושרו במסיבות הליליות בבית הכלה וכן בשבת הראשונה של שבוע החתונה ובשבת חתן, כשחברותיה של הכלה נדנדו אותה בנדנדה תלויה על ענף של עץ או על קורה בתוך אחד החדרים." בקהילות העירוניות הגדולות, עם חדירת המודרניזציה ועמעום מרבית הטקסים המסורתיים שנבע מכך, שרדו שירים בודדים בלבד. רובם של אלה מובאים בפרקי התיעוד השונים על מנהגי החתונה וטקסיה ובמקורות נוספים שאנו מפנים אליהם כאן. לבד משני שירי המטרוז הדו-לשוניים שיובאו להלן לא ידועים לנו מחבריהם של עשרות שירי החתונה בערבית יהודית שהושרו בקהילות השונות.
Juifs du Maroc a travers le monde- R.Assaraf
De plus, alors qu'en Europe les pays de départ des navires – la France et l'Italie – non seulement ne mettaient aucun obstacle mais étaient complices, en Afrique du Nord, on savait que les autorités feraient tout pour entraver les départs.
En 1947, l'Agence juive décida de frapper un grand coup en mettant sur pied une filière de départs commune à tout le Maghreb. Nommé commandant de la Haganah pour l'Afrique du Nord, Ephraïm Ben-Haïm Friedman arriva à Alger en janvier 1947 sous la couverture officielle d'émissaires du Keren Kayemeth Leisrael. Son premier geste fut d'organiser le premier séminaire d'entraînement de la Haganah avec la participation des membres de mouvements de jeunesse pionnière de Tunisie, d'Algérie et du Maroc. Le Maroc était représenté par deux jeunes éducateurs de l'association Charles-Netter de Casablanca, Sam Abitbol, responsable de la Kvoutsat Ben Yéhouda, et Élie Ohayon, secrétaire de la Fédération sioniste marocaine.
Dans la tradition « activiste » de son parti, le kibboutz Hameouhad, l'émissaire palestinien imposa – plus pour des raisons idéologiques et psychologiques que pour des motifs pratiques – que l’embarquement se fasse directement à partir des côtes nord-africaines elles-mêmes et non par la filière française, comme cela s'était fait jusque-là, à très petite échelle.
Avec le soutien de militants et sympathisants locaux, un camp de transit fut installé à quelque 200 kilomètres à l'est d'Alger, près de Tenès, sous la couverture d'une colonie de vacances Repos et Santé. Revenus au Maroc, Sam Abitbol et Élie Ohayon, relayés par la rumeur publique, propagèrent dans tous les mellahs du Maroc la nouvelle de l'ouverture de la route pour Eretz Israël. Après Pessah, en avril 1947, ils commencèrent à faire traverser clandestinement la frontière algérienne, à la hauteur d'Oujda, aux premiers groupes venus de tout le pays.
Arrivés à Alger, les candidats à l'immigration étaient pris en charge et dirigés vers le camp où ils ne devaient rester que quelques jours, mais où leur séjour dura en fait près de six semaines. La rencontre entre les immigrants marocains et les responsables sionistes français ne fut pas des plus harmonieuses. Envoyé de métropole pour diriger le camp de Tenès, Raphaël Hamel ne cachait pas sa colère :
Nous nous sommes rapidement rendu compte de la très faible proportion de membres du mouvement et du potentiel productif. Le nombre de membres des mouvements de jeunesse oscillait entre 20 et 25 ; et celui des artisans et ouvriers, autour de 60. Tout le reste, 250-300 personnes, appartenait aux basses classes sociales ; c'étaient des oisifs vivant du marché noir, tentés par la délinquance et attirés par l'idéologie de l'Irgoun.
Le départ se solda par un semi-échec. La crique choisie initialement pour l’embarquement était trop dangereuse. Le nouveau site retenu, avait un inconvénient majeur : l'impossibilité pour le bateau panaméen Anal, rebaptisé Yehouda Halévy, d'arriver près de la côte ; et la nécessité de transporter les olim en barque jusqu'au bateau. Il fallut pour cela louer les services de contrebandiers professionnels – au grand dam des notables de la communauté juive d'Alger, qui n'appréciaient guère de telles fréquentations ! Ce n'est que dans la nuit 10 mai 1947 que le Yehonda Halévy jeta l'ancre près de Tenès. Bâtiment de 250 tonneaux, il avait été aménagé pour accueillir 600 passagers. Malgré l'interception par la gendarmerie, sans doute alertée par les allées et venues de 200 immigrants, les 460 autres réussirent à embarquer à bord du bateau qui prit rapidement le large vers la Palestine.
Des familles se trouvèrent ainsi divisées, une partie en route pour Israël, une autre contrainte de revenir au Maroc. Ce fut le cas de Shaul Bensimhon, qui revint à Fès pour tenter de canaliser le flot des candidats au départ.
Repéré au large d'Alexandrie par la Royal Navy, le Yehouda Halévy fut dirigé sur Chypre, dès son entrée dans les eaux territoriales palestiniennes, et escorté vers le port de Haïfa, où son arrivée fit sensation. Pour la première fois, il s'agissait d'immigrants clandestins venus non d'Europe, mais d'Afrique du Nord. Comme l'écrivait l'un des organisateurs de cette opération, Ephraïm Ben-Haïm Friedman :
La presse hébraïque signalait que pour la première fois il ne s'agissait pas de rescapés des camps de la mort d'Europe ou de réfugiés de Sibérie, mais de nos frères orientaux vivant en paix depuis des siècles à l'ombre de l'islam en Afrique du Nord (Hatsofé). Le journal de la Histadrout, Davar, écrivait que ce bateau était la preuve qu'il était erroné d'identifier la question juive aux seuls juifs d'Europe : « Sion, ne demandes-tu pas des nouvelles de tes prisonniers ? » a écrit le poète dont le bâtiment porte le nom. Il n 'y a pas de prisonniers de Sion uniquement en Europe.
Débarqués de force à Haïfa le 31 mai, après une éprouvante traversée de vingt et un jours, les immigrants furent aussitôt expulsés vers l'île de Chypre, où les Anglais, débordés, concentraient dans des camps, depuis l'été 1946, les milliers de passagers clandestins interceptés par la Royal Navy.
Les passagers du second bateau, le Shivat Sion, connurent le même sort. Parti de la côte algérienne le 16 juin 1947, avec 411 passagers clandestins dont 120 enfants et bébés, il fut repéré au large du cap Bon en Tunisie, et escorté de destroyers anglais. Les passagers et leurs accompagnateurs du Mossad s'étaient préparés à se battre, s'ils étaient refoulés vers l'Europe comme les 4 500 passagers clandestins de l'Exodus. Mais, sans doute effrayés par la réaction hostile de l'opinion mondiale, les Anglais dirigèrent en fin de compte les passagers du Shivat Sion vers les camps de Chypre.
יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
לכל הגורמים האלה יש להוסיף, כמובן, את הקמתה של מדינת־ישראל. קיומה של מדינה יהודית בלב העולם הערבי־המוסלמי בהכרח הסעיר את הכל, ציונים כאנטי־ציונים דתיים כאפיקורסים, לאומנים מארוקאים כקומוניסטים.
הנה כי כן מעט מעט התגבשה אצל יהודי מארוקו תפיסה חדשה של העולם – שנצטרפו בה יסודות שונים ומשונים – בה בשעה שהארץ נכנסה לשלב חדש בתולדותיה. בהשפעתה של ראיית־עולם זו – ולא בהשפעת נסיתם מן העבר – עתידים היו לכלכל את צעדיהם מעתה והלאה. כאן נעוץ ההסבר להרבה והרבה צדדים תמוהים בעברם הקרוב, ולא הפחות שבהם הוא הקלות שבה עמסו את צקלונם על שכם לאחר שמשך למעלה מאלפיים שנה הוכיחו סבלנות ואורך רוח אין קץ…
פרדוקס מוזר הוא שדווקא בשעה שהצטמצם הקיבוץ היהודי במארוקו כדי ביטוי פשוט ביותר עתידה היתה הממלכה לבחור במילוי תפקיד ממדרגה ראשונה על לוח־השחמט של המזרח התיכון. אכן, הן לרגל צעדי ההכנה שקדמו לביקורו של סאדאת בישראל ב־1977 והן בעת פתיחתן של השיחות הרשמיות הראשונות בין ישראלים לפלשתינאים, תרמו הממלכה השריפית והמלך תרומה בולטת ביותר ליצירת אווירה של שלום בין יהודים למוסלמים בדרומו של הים התיכון. ראשית התפרצותה של מארוקו לזירת המזרח התיכון חלה סמוך לאחר מלחמת יום־הכיפורים – 1973 – וליתר דיוק למחרת ועידת־הפסגה הערבית ברבאט שבה הוכרז כי אש״ף הוא הנציג היחיד של העם הפלשתינאי. לאחר מכן באה פרשת סהרה (1975), שבעקבותיה נעשו יהודי מארוקו לוחמים פעילים לעניינה של מארוקו אצל הקהילה היהודית אדירת־הכוח של ארצות־הברית. בעניין רב גילו שלטונות מארוקו ארגונים עולמיים שונים שהוקמו על־ידי יהודים יוצאי הממלכה השריפית, שלעתים קרובות נעשו אנשי־קשר ליד שדולות חשובות בארצות־הברית כמו גם באירופה. הארגון החדש שנתקרא ״זהות ודו שיח״, שהוקם ב־1976 בפאריז על־ידי קבוצת אנשי־רוח יהודים מיוצאי מארוקו, חבר מטבע הדברים לתנועה הלאומית המארוקאית בפיתוחה של פעילות יהודית־ערבית ספונטנית.
מאז 1966 עבר רובר אסרף למגזר הפרטי ויחד עם הנסיך מאולי עלי ועם דוד עמאר פעל בחברות שונות, שב־1980 התאגדו בקבוצת n.a.0. הוא היה מראשי המייסדים של תנועת ״זהות ודו שיח״, יחד עם אנדרה אזולאי, לצדם של רנה אוחנה, גבריאל־אקסל שושן, רנה קוריאת, יוסף אפללו ואנדרה אילה. תנועה זו, המבקשת ״לחרוג מגדר פעילות בעלת אופי חברתי ודתי בלבד״, העמידה לעצמה ייעוד מדיני: לתרום לכינונו של שלום יהודי־ערבי בכלל, ולסייע במיוחד לכינון קשרים חדשים בין מארוקו ליהודים ממוצא מארוקאי:
״הקשרים האלה״, כך אנו קוראים באחד המסמכים הרשמיים הראשונים של ״זהות ודו שיח״, ״חייבים להביא בחשבון את האפשרות, תוך כדי שמירתה והבלטתה של זהותנו היהודית והסולידריות הפעילה שלנו עם ישראל, לקיים יחסים ודו־שיח רצוף וחדור־אמונה עם מארוקו ועם המארוקאים המוסלמים״.
ב־8ד19 ארגן ״זהות ודו שיח״ סימפוזיון בינלאומי, שלראשונה השתתפו בו חוקרים ישראלים ומוסלמים, זה בצד זה, שבעקבותיו שאבו רובר אסרף וחבריו עידוד עד כדי כך שיכלו לתרום לניצני הנרמול ביחסים בין ישראל למארוקו, וזאת בהכשירם את הקרקע לבואם של אישים ישראלים ממוצא מארוקאי לרבאט. שעת־הכושר זומנה להם במאי 1984, כאשר ביוזמתם של דוד עמאר, רובר אסרף וסרז׳ בירדוגו, הוזמנו נבחרים ישראלים ממוצא מארוקאי להשתתף בוועידה של מועצת הקהילות היהודיות במארוקו, שנערכה ברוב פאר והדר בבירת הממלכה. בנאום הפתיחה שלו נתן דוד עמאר את הטון להמשך הדיונים: ״רוצים אנו להראות לעולם כולו״, אמר האיש, ״באיזו מידה זיקתנו ונאמנותנו למארוקו אמיתיות ואינן פוגמות במאומה בסולידריות שלנו עם יהודי העולם ובקשרינו עם אחינו מישראל״.
פרט המעיד כמאה עדים על הלך הרוח של ראשי הממלכה ביחס למפגן הזה, שמפתיע היה מכל הבחינות: יורש־העצר סידי מוחמד, ועימו שרי הממשלה השריפית כולם כאחד, ישבו ראש במושב־הנעילה. כעבור חודשים אחדים הוקם במונטריאול באוקטובר 1985 האיגוד העולמי של יהודי מארוקו, שרובר אסרף היה מארגנו ואחרי־כן שימש מזכירו הכללי. תנועה זו שימשה אחרי־כן זרז לקירוב־הלבבות בין מארוקו, הארגונים היהודיים העולמיים ומדינת־ישראל.
חנוכתה של כיכר על שם מוחמד החמישי בעיר־החוף הישראלית אשקלון, בספטמבר 1986, היתה מן היוזמות הראשונות של חברי האיגוד הישראלים. קדם לכך, בכמה שבועות, ביולי אותה שנה, המפגש המפורסם באיפראן בין חסן השני לשמעון פרס, שבהכנתו השתתפו רפי אדרי ורובר אסרף. יוזם הפגישה הזאת היה המלך חסן השני עצמו, ואילו המימוש הוטל על אחמד רדא גדירה. אותה פגישה, גם אם לא הניבה תוצאות מוחשיות ומיידיות, הרי בכל־זאת סילקה סופית את ״האופי השדי״ מן המפגשים בין מדינאים ערבים וישראלים.
כמי שממלא תפקיד ממדרגה ראשונה בחיי המשק המארוקאי כמנכ״ל של O.N.A וכמי שעוקב מקרוב מאוד אחר התפתחות היחסים בין ישראלים לערבים ובין ישראל למארוקו, סבור רובר אסרף כי חובתו הראשונה במעלה היא ״חובת זיכרון״ הן ביחס לקורות הקיבוץ היהודי שלו והן ביחס לקורותיה של מארוקו העלאווית. בהקשר כפול זה פנה ב־1993, בחברתו של סרז׳ בירדוגו, אל המלך חסן השני כדי שירשה להעביר לישראל את עצמותיהם של 22 טבועי הספינה אגוז שנקברו באל־חוציימה. פחות משנתיים לאחר־מכן הוא הצטרף למייסדיו של אגף המוקדש לזכרו של מוחמד החמישי בבית־הספר על שם הרמב״ם במונטריאול.
ב־1995 הקים את המרכז הבינלאומי לחקר יהודי מארוקו (C.R.J.M ), שמשרדיו שוכנים ברבאט, פאריז וירושלים. וב־1996 נתן את שמו לקתדרה לתולדות מארוקו ויהודי מארוקו באוניברסיטה העברית בירושלים, ובכך זיווג תחת חופה אחת את שני הנושאים אשר להם הקדיש עצמו בלהט רגש ובעוזז החלטה זה כארבעים שנה ואשר להם הקדיש את הספר המוגש לנו בזה.
לפנינו עבודת־מחקר המיוסדת על תיעוד מפורט ביותר, סינתיזה בהירה וצלולה, וערוכה על־פי מיטב כללי המקצוע. חיבורו של רובר אסרף הוא גם, ואולי בראש וראשונה, עדות של הכרת־טובה. הכרת־טובה לעם, לארץ ולמלך. בסיכומו של דבר, הכרת־טובה לאיזה עבר שעודו נחווה בהווה.
ינואר 1997 מישל אביטבול
הספרייה הפרטית של אלי פילו – L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Ce livre n'est pas de moi — j'en suis presque l'auteur. . .
"L'échec est orphelin mais le succès a beaucoup de pères "dit le dicton hébrai'que. Je ne sais si ce livre aura beaucoup de succès, mais qu'il a beaucoup de pères, je suis bien placé pour le savoir! Il n'aurait pas vu le jour sans une longue chaîne de solidarité et d'amitié et l'heure des remerciements — quand ils sont sincères — est la plus douce. Mais aussi la plus périlleuse car il est difficile d'être juste et de rendre à chacun l'hommage qu'il mérite. Alors d'avance mille excuses à ceux qui pourraient se sentir lésés par mon inadvertance bien involontaire.
A commencer d'abord par les membres du Comité de Soutien car comme l'a dit le grand rabbin de l'humour juif Woody Allen, "l'argent a son importance ne serait-ce que pour des raisons financières". Ce ne sera pas Jacques Tolédano, le Président de ce Comité qui pourrait me contredire, lui qui a toujours été — souvenir d'une jeunesse passée sur les mêmes bancs de l'école — un génie en mathématiques et qui a si bien su apprivoiser les chiffres. . . La richesse s'acquière, mais la générosité s'hérite et c'est sans doute de son père Rabbi Yédidia, que Jacques tient son désir d'apporter son aide à tout ce qui touche au judai'sme marocain. Dans le cas de ce livre il y avait en plus une certaine complicité car il connaît bien l'admiration que j'ai pour le sens de l'humour qui a trouvé refuge dans sa famille.
Le sel et le soufre
Premier pas – premier faux pas.
Le Mellah est au Maroc ce que le Ghetto est a l'Europe : le nom historiquement donne au quartier juif. Aו dela de cette definition qui fait l'unanimite tranquille des hommes competents, on quitte la terre ferme pour entrer dans le monde de la fantaisie des qu'on cherche a retrouver l'origine et la signification de ce simple mot : le Mellah.
Faute d'ancrage historique, ont fleuri d'etranges hypotheses qui n'ont de commun qu'un gout de sel ( mlah signifiant en arabe sel ) et une odeur de soufre, celle de la mauvaise renommee.
La justice, dit le dicton, doit non seulement se faire, mais aussi se voir – et c'est ainsi qu'on le comprenait dans l'Ancien Maroc. Jusqu'au debut de ce siecle ( XXeme , l'un des spectacles qui attiraient le plus de badauds, était la vision des tetes des rebelles exposees aux portes des grandes villes.
השירה האישית והחברתית בערבית-יהודית של יהודי מרוקו – יוסף שטרית
ב. הנושאים העיקריים והתבטאותם בטקסט
הקורפוס המילולי עליו מבוסס מחקר זה כולל: הקלטות שערכתי בדימונה בקרב יוצאי תארודאנת שבעמק הסוס בדרום מרוקו, המכילות כ־50 בתים, היינו כ־250 שורות; כמו־כן הוא כולל טקסטים, שיצאו לאור בקזבלנקה במסגרת קובצי פיוטים, כגון ׳ישמח צדיק׳ או ׳קול ששון׳, קטעים מתור כתבי־יד שבמכון בן־ צבי ובבית־ הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים וקטעים מתור כתב־יד מאזור תאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו, שאותו מצאתי בירוחם בנגב.
בטקסטים אלה מתרכזים המוטיבים סביב ארבעה צירים עיקריים:
- האהבה והייחסים שבינו לבינה: החיזור אחרי האהובה, יופייה הנשגב ומעלותיה התרומיות, שעיקרן גון עור בהיר, עיניים שחורות, לחיים ורודות וגו חטוב; מעלותיו של האהוב, המצטמצמות להיותו בעל־ הון, ולעתים רק בעל גון עור לא־ שחום; ולבסוף — בגידתה של האהובה היפה או גאוותנותה והיותה מוכחת על כך.
- העולם היפה, השליו והנכסף — בילויים בחיק גן פורח ונטוע עצי־פרי, פרוש מרבדים, רוחש המיית ציפורים, רועש ממיתרי העוד והכינור ומושקה ביין ובתה, הבא היישר מלונדון: ׳אתאי די לונדריס׳.
- הסבל הפיזי והרוחני, שמקורו בבדידות, בדוחק השעה, בטרדות הזמן וברדיפותיו של אויב בלתי־מזוהה — סבל כה עז עד שלעתים אף המוות פוסק מלהרתיע את הסובל.
- הקללות והגידופים כלפי האוייב הבלתי־מזוהה וכלפי האוייב המזוהה בקטעים מסוימים שעברו אקטואליזאציה.
ולהלן אביא מספר דוגמאות למוטיבים אלה, כפי שהם מופיעים במקור, ובמקביל אביא את התרגום לעברית שנעשה לאורך כל המאמר על־ידי.
יופי האהובה
מסית אנא וצחאבי חתא ליהא,
וסופת פיהא וגולת: האדא חד זין.
(הלכתי עם חברי [והגעתי] עד אליה,
הסתכלתי בה, ואמרתי: ׳זהו קצה היופי
ומתתלת לוורד סי סבאני כדיהא,
דימיתי לורדים שעל הצעיף את לחייה,
וחאזבהא ריס נעאם; ועליהא עיני.
גבתה — נוצת יען; לא משה עיני ממנה.
וסופהא מן לגזאלא תא יתנכי נאם אוכריף
ההסתכלות באהובה מדאיבה את לב הזולת.)
מעלות האהוב
אבאבא חביבי, עאיירוני ביךּ נאס, וגאלולי: חוררא צחאבת בלחרטאני.
(אהובי יקירי, השמיצו אותי בגללך,
ואמרו לי: ׳אשה חפשייה לקחה לה כושי לחבר׳
גולת להום : מה תעארפו סי, דוךּ ננאס,
אמרתי להם: ׳אינכם יודעים, אתם המדברים,
ואנא בידא וזביבי ואתאני.
ולגזאלא בידא חמרא וזאדיתהא
טורידת לחממאם׳.
אני לבנה, וצבע הצימוקים יאה לי׳.
והאהובה לבנה־אדומה והוסיפה לה
ורדוּת החמאם
עמוד 193
אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים-אלכסלסי שמעון
אנשי לב וחכמי מדע בפאם לפני תקופת הגאונים
מראשית היווסדה, הפכה פאס למרכז יהודי במרוקו בה ישבו חכמים ומלומדים, בלשנים ומשוררים. שמם של חכמי פאם יצא לתהילה וביניהם ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת ארץ ישראל במאה ה-11 לספירה. הוא שימש בתפקיד זה במשך 25 שנה והיה אחד הגאונים החשובים ביותר.
ומסתם שגם יהודים פשוטים שהתפרנסו מעמל כפיהם, היו זוכים להשכלה יהודית כללית .
פריחה גשמית ובטחון מדיני גוררים אחריהם גם עליה וצמיחה תרבותית. לא עבר יובל שנים מיום היווסדה של העיר פאס וכבר נראו בבתי מדרשה, נצני תנועה מדעית וספרותית מבשרת קציר רב לדורות, עד שיצא לחכמי פאס שם בעולם היהודי והם התחרו עם חבריהם בקירואן, בהשפעתם על תעודת חקר הלשון ומליצתה בקרב יהודי ספרד.
אלדד הדני
הדחיפה הראשונה לפעולה רוחנית והשכלתית, ניתנה על ידי אדם פלאי עובר אורח, שקרא לעצמו בשם הנדיר אלדד הדני, והפתיע את יהודי המערב בסיפוריו על מלכויות ישראליות חופשיות שעוד היו קיימות לדבריו, במקומות רחוקים באסיה ובאפריקה. ולא עוד, אלא שהוא גם הביא את הבשורה כי הלשון העברית עודנה חיה בפי שבטי ישראל הנידחים ההם, וכי היא כוללת מלים וביטויים שלא נשאר להם זכר בספרותנו המקובלת.
אלדד הגיע ראשונה בדרך האורחות העולות מטומבוקטו, בירת סודן המערבית, לנאות טואט במדבר ומשם הן מצפינות והולכות בדרך סגלמסה שהיא תפיללת בימינו במידבר, דרומה למרוקו, ובה היתה ישיבה וחכמים במאה העשירית.
מסגלמסה הגיע אלדד לפאס ושם נפגש עם רבי יהודה בן קורייש בשנת 880. המחקר ההיסטורי עדיין לא קבע את מקום מוצאו ואף לא הגיע לדעה קבועה על אישיותו. לפי איגרת שנשלחה מיהודי קירואן לרבי צמח גאון סורא, ולפי תשובתו של הגאון על איגרת זו, היה אלדד נוהג לספר שהוא משבט דן, ושמוצאו מ״חוילה הקדומה אשר שם הזהב״ מעבר לנהרי כוש, בדרומה ובמזרחה של כוש, במקום שבו שוכנים השבטים דן, נפתלי, גד ואשר המדברים בלשון הקדש בלבד, והוא משתמש במלים שלא שמעו מעולם כגון תינתרא – יונה, ריקות – ציפור, דרמוש – פילפל.
אנשי קירואן העתיקו ושלחו לגאון את ההלכות שהביא אלדד עמו: ארבעה פרקים בהילכות שחיטה וטריפות, שמחמת הזרות שבהן עוררו תמיה בלבם.
בהמשך האיגרת מסופר, שלפי דבריו של אלדד נמצאים גם ״בני משה״ ב״ארץ החוילה״, אלא שהסמבטיון מפריד ביניהם לבין ארבעת השבטים, ״והם עומדים בצד הנהר משם ואנו מכאן, ומספרים אלו עם אלו״.
מטרתו היתה כנראה, לעודד את רוחם של הנידכאים ע״י הבשורה בדבר מציאותם של שבטים מישראל, שהם חיים חיי חירות, וע״י יצירתה של אוטופיה יהודית מקורית ומלבבת.
סיפוריו של אלדד שהגיעו גם אל היהודים שבארצות הנוצרים, עשו רושם עמוק על בני דורו ועל הדורות הבאים אחריו.
ר׳ צמח גאון הרגיע את אנשי קירואן שתמהו על הילכותיו המוזרות של אלדד, וניסה ליישב אותן. סיפוריו של אלדד נאמנו עליו משום שמצא להם סמך בתלמוד ובמדרש.
כמה סיפורים של אלדד נשתמרו בספר ״אלדד״, שהוא מצוי בשבע נוסחאות שלמות ומקוטעות. עניינו של אלדד נזכר באיגרתו של חסדאי אבן שפרוט אל יוסף מלך הכוזרים באמצע המאה העשירית בערך.
החקירה האחרונה מאז הופיע חיבורו של אברהם אפשטיין על ״אלדד הדני״ נוטה לתת אמון במידה ידועה, לעצם הידיעות שהביא הנוסע על חיי החופש והמלחמות, שהצטיינו בהם קיבוצים יהודים בארצות הרחוקות.
כפי שהזכרנו נתגלה לראשונה אלדד הדני בעיר פאס, ושם נפגש עם חוקר ותלמיד חכם, אשר נודע בשם יהודה אבן קורייש. זה היה בשנות 880-860 כפי שהזכרנו לעי״ל. מתוך החידושים בלשון שהביא עמו אלדד, בא יהודה אבן קורייש לידי חקר ערכי הלשון העברית.
הערת המחבר : ספר אלדד הדני, הופיע לראשונה בדפוס במאנטובה בשנת 1480 לערך, ולאחר מכן נדפס כמה פעמים בשינויים גדולים בהתאם לנוסחאות השונות שבכתבי היד השונים. חלק מסיפוריו תורגם ללאטינית, לגרמנית ואף לאשכנזית יהודית.
׳החרות׳ – עיתון לאומי בבעלות ספרדים – יצחק בצלאל
דברי הפרוזה שמקורם בעברית רובם ככולם הם בסוגות גבוליות: אגדות, ׳ציורים׳, תיאורים מתפייטים, וידויים רומנטיים, זכרונות, פנטסיות, מאמרים במסווה עלילתי, כמעט ללא סיפורת אמנותית מוקפדת. ברובם מודגש מוסר השכל וקלושה אמנות הסיפור. המחברים הנודעים בתוכם הם: בר־נ״ש בפליטון דמיוני, מזקני הישוב (מנשה מאירוביץ) ב
הגיליון הראשון 11-05-1909
׳ציור דידקטי׳, לוין קיפניס בפנטסיה ובפליטון, עדה פישמן בזכרונות על הסבא, מ׳ מבש״ן בציור מפוייט ומפולסף ומספר צעירים, שהיו ידועים באותו זמן: נ׳ מלצן, א׳ רזניק וא״ר מלאכי (אנגלמן). הסיפורים האמנותיים הם תרגומים.
הערת המחבר : מ׳ מאירוביץ (1949-1860), ביל״ויי ועסקן ציבור, כתב על מגוון נושאים. לוין קיפניס (נולד 1894) מהחלוצים ומהפוריים בסופרי הילדים בעברית. עדה פישמן (מימון) (1973-1893) מחלוצות תנועת הפועלות והחינוך החקלאי ובעיקר בתחומים אלה פרסומיה ב׳החרות׳. מ׳ מבש״ן(ברונשטין)(1944-1858), היה עסקן ציוני, סופר, מתרגם ועיתונאי פורה. א״ר(אנגלמן) מלאכי(נולד 1895), ירד לארה״ב ועסק בחקר היישוב ובביבליוגרפיה. נ׳ מלצן השתתף בעיתונים שונים. א׳ רזניק – משורר, פירסם בכמה עיתונים ומת בצעירותו, פירסם ב׳החרות׳ שירים, דברי פרוזה ומאמרים בענייני ספרות. תרגומים מהספרות היהודית: י״ל פרץ (סיפורים ומערכון), שלום עליכם, יהואש, י׳ שטיינברג, א״ד רוזנטל, ע׳ זברובסקי(רומן בהמשכים) ויעקב גורדין (שני מחזות בהמשכים). תרגומים מהספרות הלועזית מאת: ל״נ טולסטוי, ג׳ דה מופסן, א׳ שניצלר, א׳ קופרין ואי דיומא (רומן הרפתקאות בהמשכים).
ב׳החרות׳ פורסמו גם מאמרים וידיעות על סופרים ועל ספרים: מספר ניכר של רשימות על ח״נ ביאליק, י״ל פרץ ושלום עליכם, פחות מאלה על יוסף הלוי, נ״ה אימבר, י״ל קצנלסון(בוקי בן יגלי), י״ה טלר ואחרים, לרוב לרגל יובל או פטירה. כן פורסמו בו שיחות ספרותיות מאת הסופר מבש״ן, מאמרים על ספרים חדשים ועל קבצים וכתבי־עת, מעטים מהם על ספרות יפה, שלרוב לא חרגו מגדר דיווח ומידע, ודיווחים על הרצאות ודברי הגות המתקשרים לספרות.
הערת המחבר : אצין שני מאמרים. על ׳הזרע למינהו׳ מאת ח״ל זוטא, כתב המבקר(תרס״ט, 3-2:40), שדרושה הסברה מינית נועזת יותר. הספר, ראשון שעסק בהסברה מינית לנוער, נחשב כה נועז שהוחרם מיד עם צאתו. על ׳ישו המינים והנוצרים׳ מאת ה״ל שטרק, כתב המבקר (תר״ע, יא, יב): ׳נוכל לקוות שהיהודים יבחנו ויבדקו בעצמם את הברית החדשה ובשכל ישר ידונו ויבחנו מהטוב והרע הנמצא בתוכו, ואז ימצאו כי ישו היה יהודי יותר הרבה מהיותו נוצרי. צריכים […] ללמוד ולהכיר את הברית החדשה תחת השגחה ובקורת יהודית׳. אלו עמדות נועזות לזמנן. בין דברי הסופרים היו מאמרים פובליציסטיים מתורגמים על המלחמה, מאת: ל״נ טולסטוי, א׳ תאן, מ׳ מטרלינק, ג׳ ד׳אנונציו, א׳ פראנס, ג׳ ברנדס, ב׳ ברנסון, י׳ זנגביל, ב׳ קלרמן, ב׳ שו, פ׳ סלטן. הסופרים נמנו עם שני הצדדים הלוחמים, אך מאמריהם לרוב חיזקו במישרין או בעקיפין את עמדת מעצמות המרכז
דברי ספרות מאת ספרדים, מקור ותרגום ומאמרים עליהם, שפורסמו ב׳החרות׳ נסקרים כאן בכפיפה אחת. מהשירים ראויים לציון השירים הציוניים מאת יוסף הלוי ואברהם דאנון, שצויינו לעיל. מדברי הפרוזה המקורית יש עניין מסויים ב׳״חכם״ שלמה – ציור מחיי סלוניקו׳ מאת דניאל ד׳ סאיאס, הכתוב ברהיטות ובלשון עשירה ועדכנית לזמנה וגם עלילתו שעיקרה הווי נקראת בעניין: הסיפור ׳פלורה ספורטו׳ יצויין משום שהמחברת בת צבי והגיבורה הספרדייה הן נשים. מהסיפורת בתרגוםראויה לציון נובלה מאת אליהו אהיליני, שתורגמה מלאדינו בידי ד״ד סאיאס, על רב הנודד מארץ לארץ כסמל הגורל היהודי.
עוד בענייני ספרות. במאמר על יוסף הלוי צוין שמוצאו מהונגריה. ברשימה על הסופרת ריינה כהן מסלוניקי נאמר, שכתבה בלאדינו פירושים לדניאל ולמשלי וספרי מוסר, היתה לאומית ושהתה באותו זמן בירושלים; דיווח על ויכוח בין יהודית רוסו, סופרת יהודייה ספרדייה, ובין פייר לוטי על תורכיה ויחס היהודים כלפיה. סקירות מעטות נכתבו על ספרים. א׳ אלמאליח, היחיד ב׳החרות׳ שהתייחס לספרדיותו של סופר, הפליג בשבח מקראה מאת יוסף ברץ מיוחס וראה בו את הסופר הספרדי היחיד בזמנו הראוי לשמו, אך הוסיף בהזדמנות זו שעל הספרדים נגזרה ׳מיתה רוחנית׳. מאמרים אחרים הם על פירוש המשניות לרמב״ם, שירי מוסר לר׳ האי גאון, ׳נר המערב׳ לתולדות היהודים במארוקו לי״מ טולידאנו, אסופת חוקים ומקורותיהם, בערבית לרב מסעוד חי בן שמעון, א׳ אלמאליח על כמה ספרים בתורכית.
כללו של דבר – דברי הספרות המעטים שפורסמו ב׳החרות׳ רובם המוחלט קלושים, המאמרים מבחינה עיונית והיצירה הספרותית מבחינה אמנותית. הספרות העברית המקורית מועטה מאוד גם בכמותה, ובתוכה ראויים לציון כלשהו אך סופרים לא־מקומיים. בין לשונות המקור של הספרות המתורגמת מרובה יחסית חלקה של יידיש ומועט מאוד חלקן של לאדינו, צרפתית וערבית – שניתן לשער שהן וספרותן היו קרובות לעולמם של העורכים – ואין תרגומים מתורכית ושפות מזרחיות אחרות. במאמרים על סופרים וספרים אין העדפה ליצירה או למחברים ספרדים וכמעט אין ביטוי לספרות יהודי ספרד והמזרח לדורותיה, אפילו תור הזהב בספרד זוכה רק לשני מאמרים. נראה לי כי הגורם לסיכום אפור זה אינו חוסר העניין של עורכיו בספרות, שחזרו והפצירו בסופרים להשתתף ב׳החרות׳, אלא זרותם לספרות החדשה. ראיה לכך היא שלוש סדרות בהמשכים שהם הגדירו כספרות ואינן אלא סיפורי עלילה על אירועים פוליטיים בתורכיה, שמקורן כנראה בחומרים עיתונאיים וכרונולוגיים. ׳החרות׳ אכן לא היה יכול להשתבח בתחום הספרות או בתרומתו לספרות יהודי ספרד והמזרח.
הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו מאין מקור ספר הזוהר
ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים
גיליון מספר 5 – 10-1990
תגלית חדשה?!
הרצאתו של הרב משה עמר בשבת עיון
הרב עמר: "יש לי הוכחות שספר הזוהר הקדוש נכתב במרוקו
מאין מקור ספר הזוהר
בהרצאה מאלפת בשבת עיון בהרצליה, הדהים הרב הנמרץ שהוא גם מרצה בכיר בבר־אילן, את שומעיו כאשר החל לטעון בהצדקת עמדתו, שאכן הזוהר הקדוש, מקורו ממרוקו ורק כעבור מאות שנים הגיע לארץ הקודש.
ציטוטים מספרי חכמי מרוקו שברשות הרב עמר:
- שנת ל״ד [של״ד] בא הר' מסעוד מן דרע״א אל צפת וסיפר לי כי בצאתו משם הלך להפטר מן חכם גדול יודע עתידות הר' אבשלום ואמר לו: לחיים ולשלום. ואמר לו פירוש הדברים הם שיבא אצלי אני חיים ויתן לי שלום משמו, ונתן לו כל הסימנין אשר הי ושהייתי בחוא אחד דר בצפת. ואמר לו אמור לו משמי כי הוא משיח בן יוסף וילך לירושלים וישכון בה… ואחר שנה ראשונה תחל רוח ה׳ לפעמו… וילוך עליהם וילמדם תורה, ואחר כך אני אלך שם ואני אהיה משיח בן דוד והוא יהיה משיח בן יוסף משנה של״ו.
(מתוך ספר החזיונות למרח׳יו עמי ה.)
- וכך היה במציאות גילויו נס ופלא. שאין מי שידע אודות גילויו ויש בזה דרכים רבים. יש מי שאומר שמצאו ישמעאלי עובד אדמה במערה במירון ונמכרו לבשמים ורוכלים לכרוך התבלים. ומצאו חכם אחד מתושבי דרעה בא״י בעיר צפת, מפוזר ומפורד וקרוע, וקבצו וטרח כמה טרחות… והלך על כל חנויות הרוכלים מוכרי בשמים ותבלים וקנה מהם כל מה שנשאר בידם שמכר להם עובד אדמה ישמעאלי שמצאו במערה. והעתיקו ונמצא בו חסרונות הרבה מזה שנאבד וכלה ונקרע ונפזר ואין בזה הכרח ולא ראיה. רק שמצינו שבארץ דרעה במדינת המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו. וכבר חקרו על הענין בימים קדמונים בימי הרב משה דילאוון ובידי ר׳ שמואל דמן עכו בכל ספר מאירת עיניים ככתוב בספר מעשי חסידים אשר לי. (תיקוני זוהר עם פירוש אור יקר לרמ״ק, כרך ב׳ עמי קד)
- אמרתי אחכמה בשבילי דשמיא דנהירין לחכימיא וספריא בשבילי דנה״ר דע״א. מי יתן ויהיו עיני וליבי שם כל הימים רבים וכן שלמים ברוב אימים. לתור בחוכמה תורה סתומה אשר גבלו ראשונים. בקודש פנימה תן לחכם לשנות ההלכות, משרתות גם נסיכות להאיר כל תעלומה. ה״י ח״י יתן אל לבו והו״א ירבה עצמה, ה״י חקר אלוה ימצא בראשית כל פרי האדמה. מאר״ש תצמח ישועה, בכוס״ף צרו״ף שמות ורזין צפונות. מלאכת צור״ף שופרא דצירופי דנא ספרא רבא ויקירא ספר המלכות מוסיף על הראשונות מגלה עמיקתה ומסתרתא שבעתיים כאור החמה. בתעלומות חכמה וזה החלי בעזר תולה ארץ על בלימה.
(ר״י קוריאט, מאור ושמש, יד ע״ב)
אני הגבר ראה עוני בשבט עברת עוונותי ומשא כבד מאשמותי, אשר הגלו אותי אלוקים, שופטים משפטים צדיקים אל ערי מגרש קיפוד מורש, בעון בצעי מחק עבודת שעשועי, והלוך הלכתי משחת אל שחת ומפחת אל פחת כציפור נודדת מקינה ולא מצאה לה מנוח אשר שם ינוחו יגיעי כוח, ולא מצאתי און לי ולא מנוח לכך רגלי כל היום קודר אהלך מדחי אל דחי אורח הולך, והפרידני זמני הבוגד מחברת נחלת קדושת ומאפריון מושב בני ציון היקרים המסולאים בתורה ובמצוות, אשר הייתי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם, נועם מי מנוחות דבריהם. והשליכני היום הזה אל ארץ דרעא עיר התמרים בה צמתותוני זדונותי…
גם כי משוך משכתי אתי מארץ פאס אל ארץ דרעא חוט חסד כתב גלילי אצבעות נוטפות מור עובר אדונינו ומורינו יקר תפארת גדולתנו מאור עינינו בארצות גלותנו עטרת תפארת ישראל החכם השלם הה״ר יהודה עוזיאל נר"ו, אשר לו הייתי משרת בביתו ובחברת בני ביתו והילדים אשר איתו…
ובהיות כי ארכו לי הימים בארץ הזאת במספר שנים חמשה, וריעי ואחי מגידים שבחי, למה שמצאתי חן בעיניהם, לא מצד עצמי רק מהיותי משרת אדוני ומורי והכתב אשר עמי, הגיעו דבריהם אל השר עבדאללה בן אבי בכר, שר וגדול ונכבד מחסידי אריה, וישלח אלי ונימהרתי אל דברו ובאתי אליו במאמרו, ואלי חלק כבוד כפי כבודו, והרבה לעשות עמי בכל מאודו ושם הייתי בחברתו עם חניכיו ילידי ביתו, וכפר תושבותיו כולו משכן ישמעאל אין שם איש מישראל.
ולפחדי מללמוד בחקי הערילים כי ההרגל שלטון, אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי מעשה ידי להתפאר או להתנאר, לכן דברתי אני אל לבי לאמור לכה נא אנסכה בשמחה וראה בטוב להשתדל בחכמה אשר קדמו אליה קצת כלליה, והיו מונעות מן ההרהור, והיא באמת מונעת מן ההרהור כ״ש מן העבירה, והיא חכמת הצירוף. ואע׳׳פ שחכמתי בה מעט מזער, יען שמימי הבלי טלטוני אלאלה, צרוף אל ארץ חסרי הדעת, מליאי ערמה אין חכמה, רק התל יהתלו על בעליה ומתלוצצים על לומדיה, ואומרים אין לנו עסק בחכמת המספר ולא הצירוף. כי התלמוד והגמרא יפים, כי הם עיקרי התורה התמימה ובזולת מה, אין אתנו יודע עד מה, כי אבדה חכמה. והכח הוא עיון ההלכה, לקושיא ולפירכא, ובפלפולים ובחידושים אנחנו נחלץ חושים. והפילוסופיה וההנסדה כבדו משא. וכך הם מכחישים בכל חכמה, לקוצר השגתם בידיעתה לא משנאתם אותה. וכן הם מדברים על איש אלוהים תועה המה עושי רשעה, ואומרים כל הקורא במורה מכחיש בבורא. ולא עוד אלא שמוסיפים על חטאתם פשע ומתפארים ואומרים, גם אנחנו אילו שמנו מגמת פנינו אל איזו חכמה מהחכמות נשיג אותה בשלימות. ובזה כל אחד מהם יעלה שיאו, ככלב שב על קיאו. ואמנם הכיתות האלה אינם בגדר יודעים, כי הבל המה מעשי תעתועים, ואין ראוי לדבר בהם כלל, כ״ש כי עתידים הם ליתן את הדין, על אומרם יכולת יש בידינו לעשות חיל בחכמה אלא שלא נרצה…
(מתוך הקדמת רד״ל, פת״י) – רבי דוד בן יהודה לוריא (בראשי תיבות: רד"ל; תקנ"ח, 1798, ביחוב, האימפריה הרוסית )רוסיה הלבנה( – ה' בכסלו ה'תרט"ז, 1855) היה רב, פוסק, מקובל, פרשן ובלשן, מגדולי התורה בדורו. חיבר פירושים על התלמוד הבבלי ועל פרקי דרבי אליעזר.
דברי תפילה וחוכמה לחכמי מרוקו בעבר הרחוק והקרוב, אולם נשאלת השאלה: מי יאמין לכך ומי ישנה את דעתו שספר הזוהר הקדוש נכתב או הובא ממרוקו׳ ייתכן אך אינו משכנע….
היקפה וממדיה של התנועהבמרוקו – שנות תכ"ו – תכ"ט – 1666-1669
זוהי גירסא שונה של נבואת זרובבל מהגירסאות הידועות, שמקורה ממרוקו. זו אחת הגירסאות הראשונות והמקוריות של האפוקליפסה שיד דהשבתאים לא היתה בה. אם כי כתב־היד שלפנינו נכתב בשלהי המאה ־־18, היינו יותר ממאה שנה אחרי הופעת התנועה, הרי היא הועתקה מכתב־יד עתיק – כפי שמעיד המעתיק – שנכתב, יש להניח, לפני הופעת התנועה.
הנוסח שלפנינו דומה בתוכנו לנוסח של ספר זרובבל בצורה מקוצרת ״ראיתי ללקט מה שכתוב קצת (ההדגשה שלי א.מ.), מדבריו לשמח בם הגולה״, אומר לנו המעתיק. הקטעים שהוא בחר זהים במעט בתוכנם לכתוב בספר זרובבל עם שינוים ועיבודים סגנוניים ולשוניים שונים. להלן כמה דוגמאות:
א. התאריך לפי ספר זרובבל, ״חזיון המראה״, היה בעשרים וארבעה לחודש שבט. בכתב־היד שלפנינו, ״הדבר״ היה בעשרים וארבעה לחודש הז' ;תשרי), היינו ביום אסרו חג של סוכות׳, אך ״המראה״ השניה שהיתה באחד־עשר לחודש אדר זהה בשני הטקסטים.
. המקום, בספר זרובבל ההתגלות אירעה בעת ששהה על נהר פרת. בכתב־היד אין מציינים את המקום.
שמות עשרת המלכים ושמות עריהם המופיעים במראה, בחלקם אינם זהים ואינם מופיעים לפי אותו סדר.
חפצי בה, האשח הפלאית, היא אשת נתן הנביא, לפי ספר זרובבל לאילו לפי כתב־היד היא אשת נתן בן־דוד הנולד בחברון.
גם מות שני המלכים שהיא הורגת אינם זהים. לפי ספר זרובבל שמותיהם: האחד נוף מלך תימן אשר הניף ידו על ירושלים ושם השני סרג'ון מלך אניטוכיה, ובכתב־היד ״ותהרוג שני מלכים נוף ואסנס״.
ועוד כמה הבדלים. אנו מביאים בסוף הספר את תוכן האפוקליפסה לפי כתב־היד עם השוָאות.
מהו ספר זרובבל? מתי נכתב? ומדוע יוחסה האפוקליפסה לזרובבל דוקא? ספרות הגאולה מיַחדת לזרובבל מקום נכבד בכל הקשור לאחרית הימים ולגאולה, כנראה מפני שהוא היה נושא משרה שלטונית, הראשון בימי שיבת ציון, כאשר הוא עמד בראש העולים השבים לירושלים מבבל ונתמנה על־ידי הפרסים פחת יהודה.
זרובבל היה מצאצאי בית דוד, נכדו של יהויכין מלן יהודה. הוא שהניח את היסודות לחידוש עצמאות ישראל על־ידי בנין בית־המקדש וחידוש עבודתו. דמותו מובלטת על־ידי הנביאים בני דורו, חגי, זכריה ומלאכי ומכנים אותו עבד ה׳, צמח, שהם תארים ושמות המיועדים למשיח ה' ומנבאים לו עתיד מזהיר. זכריה מבטיח שזרובבל ״יבנה את היכל ה׳ והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו״.
אין פלא לכן, כאשר בעת צרה ומצוקה לעם ישראל נכתבו ״נבואות שמטרתן לעודד ו״לשמח בהם את הגולה״, וקשרו אותן עם דמות נערצת המתאימה והראויה לתוכן הנבואות. ומיהו האילן רב הפארות שראוי לתלות בו חזיון כגון זה אם לא זרובבל? זאת הסיבה שגם במדרשי הגאולד האחרונים זרובבל הוא המבשר את הגאולה באחרית הימים, וגב באפוקליפסה שבה אנו דנים, מגלה מטטרון (מיכאל) לזרובבל את קץ הימים וזמן בואו של המשיח. ״תשע מאות ותשעים שנה תשועה לה׳.״ כמגלה לו המלאך שעתיד משיח בן־דוד להמית ברוח שפתיו את ארמילוס המיצג את מלכות הרשעה (ראה הערה 88).
מתי נכתב ספר זרובבל? לדעת חוקרים רבים הוא נכתב בתקופת מסעי הצלב שהיתה עת צרה ומצוקה לישראל. אך סברה מאוחרת המתבססת על ניתוח הטקסט קובעת את זמן כתיבתו לשנת 628 לספירת הנוצריב (סמוך להופעת האיסלם), היינו עשר שנים לפני תום ״תשע מאות ותשעיב שנה״, שנאמרו בנבואה ושיסתיימו בשנת 638 לספירה שהיתה אמורד להיות שנת הגאולה.
מתי ״ליקט״ המעתיק הראשון אשר ממנו העתיק ר׳ דניאל טולידאנו בעל כתב־היד שלפנינו? לפי הנראה היא הועתקה לפני הופעת התנועה השבתאית או סמוך להופעתה. רמז ראשון אנו מוצאים בפתח דברי המעתיק ״על דברת דבורם על הגאולה העתידה ובשמועת השבטים שהם מעבר לנהר כוש.״ עמדנו בפרק הקודם על השמועות שנפוצו על גילוים של עשרת השבטים ועל השמועה שמקורה בסאלי שנפוצה באוגוסט 1665 , על ״הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ומדברים בלשון הקודש״, שמועה שגרמה להתלהבות ההמונים ותרמה את תרומתה ליצירת האוירה שהגאולה קרבה ובאה ועזרה לאחיזתה של התנועה השבתאית.
הנושא של הופעת עשרת השבטים העסיק באותה תקופה את ההמונים ויתכן שלזה מרמז המעתיק ורוצה לחזק בדברים שהעתיק את רוח העם״ולשמח בהם את הגולה״.
הנה כי כן רואים אנו כמה גדולה החשיבות שיחסו לאפוקליפסה המיוחסת לזרובבל. עצם תוכנה המשיחי־אפוקליפטי היה בו כדי לנסוך בטחון בעם הדווי ולעודד אותו בימי עוניו ומרודיו. טבעי הדבר שאנשי עה עטו על האפוקליפסה משחר ימיה של התנועה במוצא שלל רב ועל ידי הכנסת כמה שינוים ותוספות התאימוה לצרכיהם ונעזרו בה כדי לבשר את בואו של המשיח וכן כדי להצדיק את ההמרה. נחזור עכשיו ! ההמרה.
בהרי האטלס ובעמקי הדרום. דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka
בהרי האטלס ובעמקי הדרום.
דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka
מארץ מבוא השמש
בראשית אייר יצאתי עם ז' ש' יליד צפת ותושב קאזה לסיור ארוך במללאח שבהרי האטלס ובעמקי הנגב המרוקני. הסיור תוכנן עוד בהיותי בישראל, ותיכף עם בואי לקאזה עשה ש' את הסידורים האחרונים. כדי שנוכל להפיק את התועלת המרבית מן המסע. ש' , שהוא אספן של תכשיטים ותלבושות יהודיים עממיים בצפון אפריקה, התכוון להשלים את האוסף האתנוגראפי שלו, לצלם ולהסריט תמונות מהווי היהודי באזורים הנידחים, שבהם הן הולכות ונעלמות.
ואני נתכוונתי לראות את יהודי האטלס, תושבי ההרים הגבוהים, ואת אלה השוכנים בעמקים הנמשכים בין ההרים, ויורדים דרומה, מושכים מים רבים עד קצה המדבר הסהרה ויוצרים תנאי חיים נוחים בשביל בני אדם המגדלים תבואות, עצי פרי ובהמה רבה. לפי התוכנית ביקשנו לעלות לפסגות הגבוהות, לסטות מן הכבישים הראשיים ולנטות ליישובים השוכנים בצדי הדרכים, ולהגיע לפינות המרוחקות ביותר בדרום המיושב. לשם כך אסף ש' נתונים שונים על המללאח שהיו בידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והג'וינט.
הרבה קראתי ספרי מסע שנתחברו לפני מאה שנה על אותם יהודים אגדיים, בעלי קומה וצורה נאה, החיים כאן בחופש יחסי בחסותם של שבטי הברברים, שאינם סרים למרותו של הסולטאן היושב בשפלה, שלטונו אינו מגיע עד לשטחים הללו, הנקראים " בלאד אל-סיבא " – הארץ החופשית-. לדבריהם נוצרה כאן מעין סימביוזה – שותפות חיים – בין היהודים ובין הברברים. אלה האחרונים אינם יודעים שום מלאכה ואינם עוסקים במסחר, והם זקוקים ליהודים, הדואגים לסיפוק כל צרכי החיים הפרימיטיביים. לעומת זאת מתייחסים ראשי השבטים הברברים כלפי היהודים ביתר סובלנות מעושי דברו של הסולטאן ב " בלאד אל-מח'זאן "- ארץ האוצר – של הסולטאן. השליטים ב " בלאד אל-סיבא " אינם מכבידים את עול המסים ומגינים על חייהם ועל רכושם של היהודים.
הנוסעים מזכירים עוד, כי שמעו בין יהודי האטלס מסורות שונות על קדמות התיישבותם כאן, וכי הם לא הלכו בגלות בבל. יש סוברים, כי היהודים הללו מוצאם ממתייהדים ברברים. בדו"חות ובספרים מן המאה שלנו ( ה 20 ) מצאתי גם רמזים ונתונים מספריים על יהודים העוסקים בחקלאות באזור זה. ואודה, כי רוחי הייתה קצרה לקראת הסיור, ובלילה האחרון לפני המסע כמעט שלא ישנתי מרוב התרגשות.
עשינו את מאתיים וארבעים הקילומטרים שבין קאזה למראכש במשך שעתיים ורבע. לאחר מנוחה של עשר דקות אנו ממשיכים לשרך דרכינו, בעיר הערבית, וליד בתי מלון מפוארים, שנועדו לעשירים ולתיירים מחוץ לארץ, והיינו מחפשים את הכביש לוורזאזאת. גם השוטרים הצבאיים, הניצבים כאן בכל פינה חדשים הם בארץ ואינם מכירים את הדרך.
הכביש ממראכש דרומה הוא טוב, אבל לא משובח. אנו חוצים שורה של ואדיות כמעט יבשים, על פני גשרים איריים, ומתחילים לטפס בהרים. הכביש נעשה צר, פתלתול, המפנים חדים הם, ויש להפחית את המהירות עד חמישים קמ"ש. הסביבה שוממה, ההרים ערומים, בלי עצים או שיחים. הגיאיות עמוקים, כמעט קניונים, תכלת הרקיע, שחור הסלעים, מרבד הירק בעמקים, הסרט הכהה של הנחל בתחתית הוואדי, מצטרפים למראות מלאים הוד פראי של ניגודים חריפים. אנו עוברים ליד פסגת תיזי- ן -תישכּה, שגובהה 2260 מטר. השמים נתכסינו בעננים, ורק לובן השלג בשיפולים מאיר בתוך הקדרות הכללית.
חצינו את המעלה שליד תישכּה והתחלנו יורדים בשיפוע הגמלון הדרומי. באופק נראות שתי דמויות שחורות של הולכי רגל, וכבר מרחוק מכירים במלבושם, בג'לבה השחורה ובשאשייה הקטנה, שלפנינו יהודים. אלה מצביעים על אגויים – agouyim – כמללאח הקרוב ביותר השוכן ממש ליד הכביש.
Tizi n'Tichka (Tashelhit:ⵜⵉⵣⵉ ⵏ ⵜⵉⵛⴽⴰ, Tizi, mountain pass; Išqqa, difficult) is a mountain pass in Morocco, linking the south-east of Marrakesh to the city of Ouarzazate through the High Atlas mountains. It lies between the great Marrakech Plains and the gateway of the Sahara Desert. From November – March, snow can often fall on the pass, but it can be warm all year round in the strong sun. It reaches an elevation of 2,260 m above the sea level and is the highest major mountain pass of North Africa. The road was constructed by the French military in 1936, and is now part of National Route 9 (Morocco).
The last wild Barbary lion sighted in the Western Atlas was shot near Tizi n'Tichka pass in 1942.
משפחת פליאג'י – תולדות היהודים במרוקו -חיים הירשברג
בייצור הנשק׳ רכישתו והעברתו לנמלי מארוקו עסקו מספר יהודים המכונים הסוחרים ׳הפליטים׳ — כלומר אנוסי פורטוגאל — שהתיישבו בארצות־השפילה. נראה, שעיקר תפקידו של יוּסוּף בסכאינו, השגריר המוסלמי המיוחד שנשלח אל ארצות־השפילה, לא היה לדאוג לרכישת נשק ותחמושת, אלא לעקוב אחרי ייצואם, שלא יסתנן אל השייכים המתמרדים ואל שודדי־הים בסלא. ימין בן רמוך צורף אליו כמומחה, וייתכן גם כאיש־מודיעין. מסתבר שמוצאו של בן רמוך מפאס, שבפינקסיה ורשומותיה נזכרים בני משפחה מיוחסת זו לפחות החל ממחצית המאה הט״ז ועד המאה הי״ז. ליוסף פליאג׳י, או לאחד מבניו שישבו בקביעות בארצות־השפילה, לא נוח היה למלא תפקיד שהוטל, כפי הנראה, על בן רמוך.
בין סוחרי הנשק, שאפשר היו גם יצרניו, ושהיו מעורבים במשלוחים אל סלא, יש לציין את דייגו נונז בלמונטה ופראנציסקו ואיס די ליאון. סוכנם בסלא היה אהרן קווירידו. בלמונטה, די ליאון, קווירידו ודוד פראנקו קיבלו בדצמבר 1623 דרכונים ללכת למארוקו ובמיוחד לסלא, כדי לטפל בשיחרור הספינה ׳כוכב הזהב' שהוחרמה על־ידי שודדי סלא. השניים הראשונים הוזמנו בשנת 1624 לחקירה לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שיוסוף בסכאינו העלה את ההאשמה, כי משלוחי נשק ותחמושת מגיעים למארוקו ללא רשיון. הסוחרים טענו, כי הם קיבלו את הרשיון מהאדמיראליות באמשטרדם על־פי בקשת סוכנם בסלא, שהסתמך על דרישתם של האדמיראל בסלא, מוראד ראיס, והקאיד של הקצבּה. לעומת זאת טען בסכאינו, שמותר להעביר נשק למארוקו רק על־פי דרישתו של זיידאן עצמו. אסיפת־המעמדות קבעה בהחלטתה, כי מכאן ולהבא רק בידיה הסמכות להוציא רשיונות־יצוא כאלה. לאחר צאת בסכאינו נשאר עדיין בן רמוך פרק־זמן מסוים בארצות־השפילה. כשחזר בשנת 1626 למארוקו שלח את יעקב בן רוֹש לסיים את העניינים שנשארו תלויים ועומדים. זיידאן המליץ עליו בפני אסיפת־המעמדות. ואמנם דאג יעקב בן רוש בשנים 1627—1629 להעברת התותחים שהוזמנו. חומר־הגלם ליציקת התותחים (נחושת) הובא ממארוקו ; גם העסקות עצמן נעשו על בסיס סחר־חליפין תמורת חיטה שהובאה ממארוקו.
בין היהודים שהשתמש בהם זיידאן כסוכניו בתפקידים שונים מן הראוי להזכיר גם את ישראל השייך, המכונה ביומנו של רוּיל חוכר מכסים של זיידאן, שהיה מעביר את פקודות אדוניו למשלחת הנידרלאנדית. הוא גם השתתף במשא־ומתן עמהם יחד עם בסכאינו ועם משה פליאג׳י. כן ניהל (כבר לאחר מותו של זיידאן) יחד עם משה פליאג׳י את השיחות עם משלחת הצרפתי ראזילי, שבא(1629) בעניין פדיון השבויים .
לאחר מותו של זיידאן (1628) יצא יוסף פליאג׳י בשליחות אסיפת־המעמדות אל בנו עבד אלימלך והביא לו את ברכותיה. הוא שהה שם עד לעלייתו של אל־ וליד לשלטון(1631—1636). הלה מבטיח שימשיך במדיניות זיידאן והוא משגר את יוסף אל האג לסדר עניינים שונים. במיוחד מבקש הוא לשלוח לו בעלי־מלאכה, כנראה ליציקת תותחים.
כסוכנו של אל־וליד השתתף יוסף פליאג׳י באותו פרק־זמן יחד עם בנו דוד, שהיה המורשה העיקרי, במשא־ומתן של חוזה־שלום בין צרפת לאל־וליד. המשא־ומתן הסתיים בהצלחה והחוזה נחתם בפאריס. אולם בשל הזנחה מצד דוד, שנספר עליה להלן, התחוללה שערוריה דיפלומאטית ומדינית, שנופחה ובוימה לכדי סכסוך רציני, והדיה נשמעו זמן־מה בפאריס, לונדון, האג ומראכש. היא שככה רק לאחר מותו של אל־וליד.
דבר זה גרם עגמת־נפש רבה ליוסף הישיש, שטען, כי לא זו בלבד שלא הכירו טובה לו ולבנו דוד על מאמציהם, אלא שגם נטלו מנה של חירופים וגידופים. יוסף מבקש לחזור למארוקו ויוצא שמה ב־1634, הפעם כדי להביא לאל־וליד את ברכותיה של אסיפת־המעמדות לעלייתו על כיסא השריפים. אין ספק שהוא ניצל את שהותו כדי להגן על כבוד משפחתו נגד ההשמצות מצד צרפתים ומוסלמים כאחד. תפקידו היה עדין, כי אל־וליד הושפע על־ידי שונאי הפליאג׳י, ופשט שנאתו על כל היהודים. הוא דחק את בני פליאגיי מחכירת המכסים באספי, ומסר תפקיד זה לאנגלי בלייק ״. מקור אנגלי מציין, כי היהודים היו יותר הגונים מאשר בן־ארצם. לאחר רצח אל־וליד עלה לשלטון בנו השלישי של זיידאן, מוחמד אל־שייך אל־צגיר (1636—1654). בדברי הימים של פאם (20 א) קוראים אנו עליו!
בחי חשון ש׳ איך נשבר פטי״ש ליצי׳ (1638) בא מולאי מוחמד אסיך והביא עמו מחנה גדול עד מאד, עד שאמרו הרואים, שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג׳׳ך יהודים סוחרים הביאו סחורות. ואנשי המחנה מלובשים כלם בגדי שש ורקמה ומשי וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אלפים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית.
במכתבו של מוחמד אל אסיפת־המעמדות, שנשלח ביד יוסף (סוף 1636), מודיע הוא כי ימשיך ביחסים טובים עם ארצות־השפילה. הוא ממנה את יוסף למורשה שלו יחד עם דוד! אמנם יוסף מתכונן לעלות לירושלים, ולכן מציע הוא ליהנות משירותיו הטובים של דוד, לאחר שכל ההאשמות נגדו הופרכו. יוסף לא עלה לירושלים והמשיך, על אף זיקנתו, לשמש את השריף יחד עם דוד. שניהם מורשים ומיופי־כוח, ולפי החלטת אסיפת־המעמדות נהנים מכל הזכויות של ציר מוסמך ומיופה־כוח של מלך מארוקו. בשנת 1638 נמצא יוסף עדיין בארצות־השפילה. מסתבר כי נפטר בכסלו שצ״ט (1638) ונקבר ליד שמואל אחיו, לאחר שלושים שנות שירות לארבעה שריפים. הוא נזכר לטובה במכתבו של השריף מראשית 1639 אל אסיפת־המעמדות, ומכאן שזה ידע על ישיבתו בארצות־השפילה, אבל עדיין לא הגיעה אליו הידיעה על פטירתן .
הרב רפאל ברוך טולדנו-חוכמה מקדם-חזי כהן
הרב רפאל ברוך טולדנו
רבה הראשי של מכנאס, דיין, פוסק ופייטן(1970-1890). כבר בגיל שמונה־עשרה התמנה לדיין, וכשהיה בן עשרים ושבע, לאחר פטירת אביו, נתמנה לאב בית הדין ולרבה הראשי של העיר. הקים מוסדות רבים לטיפול רפואי חינם לעניים, לסיוע כספי למעוטי יכולת ולהוצאה לאור של כתבי חכמי מרוקו. מדי יום מסר שיעורי תורה בבית מדרשו לפני קהל רב. בימי שישי חילק בעצמו כסף לעניים שאסף מתושבי העיר. עלה לארץ והקדיש עצמו להוראת התורה. הרב טולדנו חיבר את הספר ״קיצור שולחן ערוך השלם״ – השלמה של מנהגי מרוקו ל״קיצור שולחן ערוך״ שחיבר הרב גאנצפריד. חיבר פיוטים רבים, וביניהם הפיוט הנודע ״אשורר שירה לכבוד התורה״.
נשאת ונתת באמונה?
הרב רפאל טולדנו נהג לומר, ״חז״ל אמרו שבתחילת דינו של אדם בעולם הבא ישאלו אותו, ׳נשאת ונתת באמונה?׳(בבלי, שבת, ל״א ע״א). ומסתבר שנתכוונו לשאלה כזו: האם נשאת ונתת בדברי תורה באמונה באמת, היינו מתוך רצון לקלוע לאמיתה של תורה?״
תורת אמת
הרב רפאל טולדנו היה אומר, ״השוחד כתוב בו ׳ויסלף דברי צדיקם׳(דברים, ט״ז יט), ורש״י מפרש ׳דברים מצודקים׳. לדעתי שני הדברים הם היינו הך. כשהלומד משוחד בפירושו, הוא ינסה להלביש כוונות מסולפות בדברי הצדיקים אותם הוא לומד.״
הלנת שכר מעכבת תפילה
ב״קיצור שולחן ערוך השלם״ כתב הרב טולדנו(סימן קט״ז): ״מנהג האר״י ז״ל שלא להתפלל מנחה עד שפורע שכר שכיר ולשלם לכובסת שכרה.״
העני קודם
יום אחד פנתה אל הרב רפאל ברוך טולדנו אשתו בבקשה שייתן לה כסף לטיפול שיניים. הרב שאל אותה אם הטיפול דחוף ומשהשיבה בשלילה ביקש ממנה להמתין, כי אין בידו כרגע הכסף הדרוש. לאחר כמה רגעים הגיע עני לבקש את עזרתו. ראה הרב טולדנו את מצב שיניו והמליץ לו לטפל בהן, אך העני אמר שאינו יכול לשלם בעבור טיפול כזה. שמע זאת הרב ונתן לו את מלוא הסכום הנחוץ. לאחר שהלך כעסה אשתו, ״כיצד אמרת לי, אשתך, שאין לך כסף לטיפול שיניים בשבילי, ואילו לעני, שהיום כאן ומחר שם, נתת מיוזמתך את כל הסכום?״
השיב לה הרב טולדנו, ״היא הנותנת. העני הזה לא ישוב עוד, ומכיוון שראיתי ששיניו במצב קשה ועומדות להירקב, דבר שיגרום לו סבל רב, מצאתי הסכום הנדרש לו. את, לעומת זאת, אשת חיקי, נוות ביתי, החיה עמי, ואם לא תתקני שינייך השבוע, נוכל לתקנן בשבוע הבא.״
ואהבתם את הגר
פעם אחת נכנסה אליו גיורת ובפיה שאלה. משיצאה סיפרו לו שהמדובר בגיורת. כעס על בני ביתו ואמר שאילו ידע היה מכבדה ביתר שאת, שהרי בתורה נאמר ״ואהבתם את הגר״(דברים, י׳ יט).
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן