Lettre juif et musulman – au Maghreb
PRESTIGE DE LA SCIENCE
L'importance de la science et le rôle prédominant de la connaissance n'échappent à personne, "la seule vraie valeur et la seule hiérarchie sociale incontestée reposant sur le savoir" Une fois acquis, le savoir confère des privilèges qui peuvent paraître exorbitants dans certains cas. Le lettré bénéficie en effet d'avantages matériels non négligeables, quel que soit, du reste, son état de fortune. La franchise fiscale, l'une de ses importantes prérogatives, a fait l'objet, tout au long des siècles, de nombreuses mesures législatives, ordonnances et responsa, qui en sauvegardent l'application stricte, l'étendant à des catégories de plus en plus nombreuses de "lettrés" ayant droit au titre de talmid hakham.
Le lettré jouit, en outre, d'un ascendant moral indéniable, dépassant parfois le champ spirituel pour atteindre une dimension mystique; le magistère intellectuel se double de l'autorité ésotérique; tout rabbin de renom est entouré de l'auréole de saddiq intercesseur et finit en odeur de sainteté.
Les sépultures de rabbins métamorphosés, le plus souvent après leur mort, en saints et santons miraculeux, sont vénérées de tous; elles constituent l'objet d'un véritable culte et le lieu de pèlerinages réguliers (ziyara) à l'occasion de diverses commémorations et hillula-s. Le savoir peut devenir une source de puissance héréditaire; l'auréole de sainteté et le pouvoir surnaturel qui lui est attaché sont considérés comme transmissibles du thaumaturge à ses descendants qui en font parfois un usage abusif. Nous avons connu personnellement deux familles qui bénéficiaient, il y a quelques années encore, d'un crédit aussi exorbitant: la progéniture de Rabbi Hayyim Pinto, rabbin halakhiste et kabbaliste du début du 19e siècle, enterré dans le vieux cimetière de Mogador, et celle de Rabbi David ben Baruch Hakkohen (18e siècle), enterré à Azrou n'Bahamou, en amont de Taroudant, dans le Sous. Leurs enfants et petits enfants, héritant de l'autorité de leur ancêtre et de sa sainteté, s'en sont prévalus pour en tirer profit. On connaît aussi le destin extraordinaire de la famille Abihsera et de son fondateur Rabbi Ya'aqob, né au Tafilalet (Maroc Oriental), enterré à Demanhour, en Egypte; on sait la puissance et la magie que d'aucuns attachent à ce nom prestigieux.
La société musulmane maghrébine connaît les mêmes phénomènes et les même débats entre l'orthodoxie et les manifestations populaires de la religion qui confinent parfois à l'hétérodoxie, voire à l'hérésie, et que condamnent, du reste vainement, le rabbinat et l'Islam officiels, J. Berque écrit: "Les mystiques, vrais ou faux, y abondent. Leur crédit est immense sur le peuple, qu'ils bernent et rançonnent. Cependant, la crédulité de la masse est telle qu'elle voue sa vénération au souji et à ses descendants. Il se crée ainsi une sorte de népotisme de la sainteté dont Al-Yousi dénonce… le ridicule. Cela s'observe surtout chez les fils d'ascètes. Le premier venu d'entre eux cherche à s'orner des grâces de son père, dont il poursuit les sectateurs…". La suite de ce texte est très savoureuse et décrit une situation quotidienne et banale dans les sociétés juive et musulmane.
Dans le monde juif en général et maghrébin en particulier, le savoir n'est pas l'apanage d'une classe comparable à celle des clercs dans la société chrétienne médiévale, ou des 'ulama "oulémas" et fuqahâ' en Terre d'Islam. Il n'est pas non plus élitaire dans le sens où il serait réservé à une catégorie sociale déterminée, à une aristocratie de l'argent ou aux dignitaires et notables que distinguent leurs fonctions spéciales dans la direction ou l'organisation communautaires.
להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל
המידות בהשקפת־עולמו
כבר הזכרנו כי ״האדם שלמותו במדות, והוא סור מרע ועשה טוב״. אבל האדם ״אין ראוי שיתנהג כל ימי חלדו על פי מדד. א' אף כי תהיה מדה יקרה כענוה וברוממות כי לפעמים צריך האדם להיות עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים וג״כ צריך האכזריות לפעמים״. במיוחד אמורים הדברים במנהיג ומלך ״אשר הוא המראה אשר בו יסתכלו האנשים ויתנהגו על פי מדותיו כי יש לו להתנהג בשני עניינים מתחלפים כל אחד לפי מקומו ושעתו. שהוא התוקף והחולשה… וכבר אמר חכם א׳ בעת מותו למלך א׳: הזהר, שלא תהיה לח — ותתעצר (כלומר יסחטו אותך), ולא יבש — ותשבר, ולא מתוק — ותמצץ, ולא מר — ותמאס״ .
אין ׳מידות טובות מוחלטות, אלא הכל ביחס ובהתאם לשעה ולנסיבות. היחס בין הטוב ליפה
לשאלת זהות הטוב והיפה הוא אומר: ״כדברי אבן חמד צרכי היפה הם יותר קרובים להיות נענה עליהם… גם כי הוא אות על יופי המדות כי העין והפנים הם כראי מוצק לדבר הפנימי.
אבל במקום אחר אומר: ״כבר נראה מרז״ל היות האנשים היפים אינם מוכנים לשלימות חכמה אמרו… חכמה אינה מתקיימת אלא במכוערים, כי נראה היות דעת זו העלמה (= מתעלמת) דעת הפילוסוף: השמר ממי שרשמו הטבע, והוא השיב שאינו כן רק כל מאי דסאני, טפי גמיר… אבל מה נעשה שמדברי חכמים נראה שהטעם בזה מפני שמתגאה ביופיו״, ולזה ״הנוי נאה לצדיקים… כי אינם מתגאים״. והיופי לצדיקים לא רק שאינו מפריע לחכמתם, אלא יופיו ״ותכונת האיברים בו״ מורים על ״יופי תכונתו ונועם שכלו וחכמתו״ .
גמילות חסדים
מידה זו הוא מעלה על נס, ומבסס דבריו על המדרש: ״גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין… אלא בצלו של הקב״ה… ולא יושגחו לא על ידי מלאך ולא ע״י שרף אלא על ידו כי בזה לא יתן דבר קצוב… אבל בלי תכלית.
התשובה
התשובה היא ערך גדול, והוא מתאר את שלושת המניעים לחטוא: ״לה קונגילאסיון — אם דם לבו חם רותח על הרוב אי אפשר שלא יחטא. לה קוניבירסאסיון — החברה והשכנים הרעים אתם הוא משוחח ובא במגע. לה גיניראסיון — אם הוא מזרע רשעים כי הסגולה שמורה בזרעו ולזה לא רצה אברהם אבינו להשיא בנו לכנענים״ »ג.
אבל הייחום לא תמיד קובע. אדרבא, שכר גדול ושלמות גדולה לאדם שיעבוד אלוקיו נגד אופיו — שיתאמץ לסגל לו מידות טובות: ״בענין עבודת האל יותר נאות המנגד לטבעו ונוהג יושר במלאכה יותר מהטבעי… כי בזה יוכר גודל אהבתו לשי״ ת אף שהיו לו מונעים״
הסתפקות במועט
על מדה זו הוא אומר:
ומהידוע כי האדם ניכר בכיסו ובכוסו והוא מוסר טוב, גם תועלת… כי רוב החלאים יבאו מאכילה גסה… וכן ראיתי מי שכתב: תמהני על מי שמשים לבהמתו אוכל בשיעור קצוב ולו — אין שיעור… רק הב הב כל היום .
השתקפות מצב היהודים והערבים
תמונות ממצבם של המגורשים במארוקו עולות באופן ברור מכמה דברים שלו בפירושיו.
על הפסוק ״תשיבנו אחור מני צר ומשנאינו שסו למו מפרש הוא: ״עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי״. ודאי שתמונה זו ראה כמה פעמים בעיניו. ולפסוק ״כל זאת באתנו ולא שכחנוך״ שואל ומשיב: ״וא״ת הרי אנו רואים כמה יהודים ששותים מי הגיות? אמר שזה אינו אלא בהכרח, אבל הלב לא נסוג אחור לבנו מעבודת האל ית׳ אע״פ שנראה שנטתה אשורנו מני דרך. שאם שכחנו שם אלקינו… הלא אלקים יחקור זאת, ויש מין אחר: שעליך נהרגים כל היום״. ובמקום אחר: ״השקיתנו יין תרעלה — יין שמתיר עולה של תורה כי הצרות והאונס פוטרין את האדם מן המצוות כי אנוס רחמנא פטריה״
המקובלים במרוקו – משה חלמיש
דוד חסין. 1730 – 1790. גדול משוררי מרוקו בשיריו ניכרת השפעה קבלית. על רבי דוד בן אהרן חסין, יש שירשור ארוך במיוחד בנפרד שטרם הושלם.
דוד הכהן. נפטר י"ט בתמוס תס"ח. אב בית דין תיטואן. רבי יעקב בן צור מכנהו בקינתו " החכם השלם דיין ומצויין הרב הכולל המקובל האלוהי חסידא דקדישא ( עת לכל חפץ ).
דוד צבאח. בערך 1800. רב במראכש. בהסכמה לספרו הוא מכונה המלך דו, מאור הגולה, ידיו רב לו בנסתר ובנגלה, ועוד. ספרו " משכיל לדוד " , הוצא לאור בידי נכדו, דוד בן אברהם צבאח בעיר תוניס. בשער הוא מתואר כספר דרושים על תנ"ך, זוהר ועוד.
לדעתי ( המחבר ) הוא מכיל מעט מאוד דברי קבלה, פרט לקבוצת דפים מרוכזת שכותרתה היא : הגהות על ע"ח. חשיבות הקונטרס הזה בהיותו מעין משא ומתן הלכתי. נזכרים בו כמה מחכמי הדור החשובים. מסורת יניקתו היא מבית מדרשם של רבי אברהם אזולאי ורבי אברהם בן מוסא, על ידי תלמידים רבי יעקב פינטו, שהיה רבו.
פעמים הרבה הוא מזכיר את " מורנו הרי"ף, והכוונה לדעתי, לרבי יעקב פינטו הנ"ל. כן אתה מוצא " עיין בההגהות דברי הראב"ם והרא"א והרי"ף ז"ל, והן אמת שלדברי הרב אברהם אבן מוסא ז"ל יקשו. ובהמשך שם שהרב הראב"םפירש שיחותיו להר"א אזולאי ז"ל.
כן הוא מזכיר פעמים אחדות את הרב מוסא י"ץ. לדעתי הוא הרב מוסא אוחיון, והוא הנקרא במקומות אחרים " החכם הר"מ אוחיון נר"ו. או הר"מ דוד אוחיון נר"ו. מבני דורו נזכרים גם רבי אברהם פינטו ורבי שלמה אסולין. נפטר ליל יום הכיפורים בשנת תרי"ט – 1859.
אלה הם חיבוריו :
" משכיל לדוד " – חידושים על התנ"ך, ושאלות ותשובות על הלכות שחיטה ובדיקה, ופילפולים על מסכתות.
" מורה צדק ", נדפס בתוניס שנת 1828
זכרי משאש. רבי דוד חסין, בשם אביו תיאר אותו בקינה כמי שבחדרי תורה בקי ובסתרי גורי ארי. וראה עליו משאש יוסף " אוצר המכתבים " חלק ראשון, לפיו נפטר בערב ראש השנה תקמ"ב בהיותו בן 42 בעיר פאס.
רבי זכרי היה ידידו של המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל. גם היה חריף ובקי בחכמת האר"י ז"ל, וזאת בנוסף לבקיאותו בש"ס ספרא וספרי.
להלן הקינה של רבי דו חסין מתוך הספר " תהלה לדוד "
קינה קוננתי לפטירת החכם השלם כבוד הרב זכרי בן משאש ז"ל וקוננתי בשם אביו המדבר.
פנה הודי הדרי.
פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי.
ארים קולי ביללה / אהה עלי אויה לי.
כבודי גלֹה גָלָה / משושי שמחת גילי
אור חשך באהלי / נדעך וכבה לי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
זה שמי וזה זכרי : כולל את שם הנפטר
אהה לי : לשונות של צער
כבודי …..גילי : כינוי חיבה ואהבה של האב לבן שהיה שמחת חייו
נפעמתי לא אדבר / לי הוגד חזות קשה
איך נגדע נשבר / מקל תפאָרָה יָבְשָה
בָאֵפֶר אתפלשה / ושק אשית חגורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
נפעמתי ולא אדבר : כמו ותפעם רוחו כל כך הוכיתי עד שלא יכולתי לדבר
לי הוגד חזות קשה : נתבשרתי בשורה קשה
מקל תפארה : סמל לאדם יקר ונעלה
באפר חגורי : אתגלגל באפר ואלבש שק לאות אבל
יֶחֶרד לזאת לבי / ויִתַר ממקומו
בזָכרי על משכבי / אמָרָיו כי נעמו
על יומו השתוממו / אַחָ בְּכוּ על שברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בזכרי על משכבי : על פי התפיחה של הסליחה לרבי יהודה אבן בליעם
אמריו כי נעמו " דבריו נעימים
על יומו : על יום מותו
על שברי : על אסוני
דמעה יזלו עיני / אמאס גיל וגם ששון
יום יצא מלפָנַי / מת וקראוהו אסון
לקוח מבחר הצאן / אף גדול זה מֶה חֳרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
יום …מת : ממראה הלוויה
ועמלו בתורה / לא ימוש מן האוהל
כחשכה כאורה / נרו לא ידעך יָהֵל
מֵי מנוחות ינהל / בעיון שָקֵיל פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
ועמלו בתורה : על פי ברכות י"ז, אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה…ונפטר בשם טוב מן העולם
לא ימוש מן האוהל : מאהלה של תורה, שדברי תורה חביבין עליו ביותר
כחשכה כאורה : הוגה בתורה ביום ובלילה
נרו לא ידעך יהל : נרו דולר כל הלילה לעסוק בתורה
מנוחות ינהל : לומד בשיקול דעת וסברא
שקיל טרי : נושא ונותן בתלמודו.
דבר טוב רחש לבו / בחר דרך ישרה
כגיבור חגר חרבו / במלחמתה של תורה
במשנה בגמרא / תוספתא סִפרא ספרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
דבר טוב רחש על לבו : מהרהר בדברי תורה
כגיבור חגר חרבו : שנדרש על עיסוק בתורה בשבת
ובמלחמתה של תורה : הוא נושא ונותן, על פי מגילה " משיב מלחמה – שנושאין ונותנין במלחמה של תורה
במשנה…..: כל ענפי ההלכה
חכם בֳּנִי ושִׂמֵח / לבי ומִלא חשקי
גיבור ובידו רומח / משנתו קַב ונקי
בחדרי תורה בקי / בסתרי גורי אֲרי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
גיבור ובידו רומח : ציור נוסף למלחמה של תורה.
משנתו קב ונקי : מדויקת ושלמה
בסתרי גורי ארי : רמז לבקיאותו גם בקבלת האר"י
זהיר היה ביותר / במוראי וכבודי
בו הייתי מתעטר / כסות עיני ורדידי
לא החציף פניו נגדי / שומע אל דברי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בו מתעטר : מתכבד בו כעטרה
כסות עיני : שהיה לי מקור כבוד וגאוה
לאט החציף פניו נגדי : זהו מוראו של האב
קרא אותי כאלה / במר רוחי אשיחה
לא נצרכה אלא ל / קבולינהו בשמחה
כזבח וכמנחה / יֵרָצה לפני צורי פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
במר רוחי אשיחה : אדבר במרירות נפש על פי איוב.
לא…..בשמחה " זהו ביטוי להצדקת הדין ולקבלת היסורין בשמחה
כזבח…צורי : שמיתתו תחשב כהקרבת קרבן לפני ה'
נרו הלל לא ידעך / בעולם שטוב כֻלו
תוריד עליו טוּב שפעָךְ / בנעימים שׂים חבלו
יעמוד לגורלו / חזק אמיץ ובריא פנה הודי הדרי / זה שמי וזה זכרי
בעולם שטוב כולו : בסוגיה שדנה בשכר כבוד אב ואם
טוב שפעך : זיו שכינתך
בנעימים שים חבלו : תן חלקו להתענג הנועם ה'
יעמוד לגורלו : לקץ הימים בתחיית המתים והוא מנוסח האשכבה.
מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה – משה בר-אשר
על לשונו של השרח
מסורת ולשונות
- אבוא לומר דברים אחדים על לשונו של השרח. אפתח דבריי בשיח ושיג של תינוקות של בית רבן. כאשר נוהגים היינו לומדים את השרח ונתקשינו בהבנתו, היה בתוכנו מי שנתרעם ואמר:
האחנא שרחנא לעבראן לשרח, ומן ישרח לנא שרח לערבייא דילנא?
וזה שיעור הדברים:
הנה תרגמנו את העברית ללשון השרח, ומי יתרגם לנו את השרח לערבית שלנו?
התבטאות מכלילה וגוזמנית זו מקפלת בתוכה הרבה מן האופי הלשוני של השרח. אמת, הבא מן החוץ עשוי לסבור שהוא כתוב בלשון הדיבור המקומית. אציין שלוש דוגמות בלבד (הגורמות לזר לבוא לכלל טעות): (א) משמשות בו דרך שיטה הצורות ״נפעל״ למדבר, ״נפעלו״ למדברים, ולא ״אפעל״, ״נפעל״ של הערבית הבינונית (ואין צריך לומר הספרותית). (ב) כינויי הרמז לקרוב הם: האדא hada = זה), האדיhadi = זו), האדוhadu = אלה); הצורה האולאי וגלגוליה כמעט שזכר אין להם בשרח. (ג) התיבה המלך מתורגמת במילה צלטאן(s-saltan), ששימשה במערב, ולא בתיבה מאליך.
ואף על פי כן צדקו הדרדקים שביקשו שהשרח יתורגם להם לערבית שלהם. בכל תחומי הלשון – בתורת ההגה, בתורת הצורות, בתחביר ובאוצר המילים – בללה לשונו מלשון הדיבור. אביא כאן מספר דוגמות.
בתורת ההגה: בלשון הדיבור של תאפילאלת הפכה הכ״ף ك ,k ההיסטורית לתי״ו ت ,t (זולתי במקרים מצומצמים ביותר)
הערת המחבר : ידועה לי צורה זו במקום אחד בשרח של ״מי כמוך״. ״אחר כל אלה הדברים״(שורה א של בית בג) מתורגם מנורא זמיע לכלאם האוולא (ראה זעפרני 1980, עמי 108). במדוברת יופיע הכינוי לפני השם, וצורתו מקוטעת בלא צורן הריבוי u – האד לכלאם; רק בתרגום מילולי של ״הדברים האלה״ (בראשית טו, א) תמצא לכלאם האדו.
העיצורים J z ظ ו־d' הפכו לטי׳׳ת רגילה (t). אך בלשון השרח הכ׳׳ף עומדת על עומדה וה ־וה z־d נתלכדו לאחת ושתיהן נהגות על פי רוב d ض. למשל, كان של הערבית הספרותית נהגית בשרח כּאן (kan) ובמדוברת תאן(tan) ; המילים הנהגות במדוברת (צֵל), mrit (חולֶה) נהגות בשרח mrid ו- dell. בכתיב עברי נמצא אותן כתובות בצד״י בנקודה עלית או בדל״ת(צ'ל/דל, מריץ'/מריד). רק לעתים רחוקות מסתננות לשרח צורות בטי״ת.
הערת המחבר : הדבר קורה לעתים בעיקר בהגייה. אתה עשוי למצוא מסרן מתאפילאלת שיאמר mrit במקום mrid
- בתורת הצורות: בניין אפתעל אין לו כמעט כל עקבות בלשון הדיבור. שריד כמעט יחיד הוא רתאח rtah מן ארתאח. אבל בלשון השרח מצינו צורות רבות של אפתעל, כגון נעשה (אסתר ו, ג) שתורגמה עתמאל(ítmal) שלא כמדוברת תתעמאל(ttaímal), וכן הָטְבָּעוּ (איוב לח, ו) גתרקו(gtarku) ולא תגררקו(tgrrku), ועוד. ודוגמה נוספת: במדוברת דג ביחיד קרוי huta והריבוי דגים הוא hut , אבל בשרח משמשת צורת הריבוי hitan; למשל, דגי הים (שם יב, ח) מתורגמים חיתאן לבחר (hitan 1-bhar), ולא חות לבחר.
- בתחביר: קודם כול יש להדגיש שההבדל בין לשון הדיבור ללשון השרח ניכר כמובן בסדר המילים הכפוי על ידי סדר המילים של הפסוק העברי, כפי שצייננו לעיל. אבל גם בפרטים הדבר ניכר, כגון בהצרכות של מילות יחס אחרי פעלים. די להזכיר דוגמה אחת מני רבות: ״ברך אלהים ומת״ (איוב ב, ט) תורגם כּפר אלאה ומות ; כפר אלאה על פי הפסוק העברי, ולא כפר באלאה (או פאלאה), כמשמש בלשון הדיבור. והדוגמות שופעות.
- באוצר המילים הדוגמות מרובות למאות. השרח גדוש צורות ומילים שאינן ידועות בלשון הדיבור היהודית, או שאינן ידועות לא רק בניב היהודי אלא גם בניב המוסלמי המקומי. דרך משל קאילן (kaylan) המתרגמת לאמיֹר, זדדא (zdda) כנגד מאיֹד, וכן לחורrא (l-hurra) המתרגמת במגילת אסתר את הַמַּלְכָּה אינן נוהגות בלשון הדיבור. גם מילים וביטויים מדיני טומאה וטהרה או מן הפאונה המשמשות בשרח אינן ידועות לדובר המצוי בתאפילאלת (ודבר זה אופייני לכל מסורות השרח בכל המערב): נאדס (nades נאגם) המתרגם טמא, או מברוץ (mabrus) המתרגם מצורע, כנגדן משמשות בלהג המדובר טאמי(tami) ומזדום (mazdum).
להלן תבוא רשימה נוספת שיש בה להראות את היקף ההבדלים בין לשון הדיבור לשרח באוצר המילים:
מקרא שרח מדוברת
1 – קרא (איוב א, ה) נאדא – nada בררח – brreh
אין (א, ח) לאייס – lays מא תממאס – ma temmas
הרשימה המלאה תובא בפוסט הבא
גירושו של מתאסלם משכונת היהודים
119 גירושו של מתאסלם משכונת היהודים
יהודים בבית המשפט המוסלמי
בפני מולאנא אסמאעיל אפנדי, תרבה מעלתו, באה קבוצת [אנשים] מבני החסות היהודים הגרים בירושלים הנאצלה, בהם: יאסף בן שעבאן היהודי, אבראהאם בן עמראן וסאסי בן פרג׳ אללה. הם התאוננו והתלוננו על אבראהים בן שמואל המתאסלם ועל שהוא גר בשכונתם, פוגע בהם תמיד, משתדל להזיק להם ומלעיז עליהם בידו ובלשונו בפני בעלי השררה ללא סיבה חוקית. מולאנא השופט הנזכר הביא את אבראהים הנזכר [בפניו]. קהל רב של מוסלמים הודיע לו, כי כל עוד אבראהים הנזכר נמצא בשכונת היהודים, יהיה ריב ומדון בינו לבין היהודים, וכי שומה עליו לצאת משכונתם ולגור בשכונה משכונות המוסלמים. מולאנא השופט הנזכר היתרה באבראהים לעבור משכונת היהודים אל שכונת המוסלמים, וכי מהיום והלאה אל לו לנסות לפגוע בהם. [זוהי] התראה חוקית ומקובלת על אבראהים הנזכר כחוק. [הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסגיל] ב־ 11 ב[חודש] דיו אל־קעדה [שנת 1002],29 ביולי 1594. מייד לאחר הנאמר לעיל שכרו שלושת היהודים הנ״ל לעצמם מאבראהים המתאסלם הנ״ל את ביתו לתקופה של שלוש שנים תמורת 12 סולטאני, שאותם אמורים היו לשלם בחלקים בתום כל שלושה חודשים.
Mon trajet de Casablanca à Montréal en passant par Paris – Jacob GARZON
Témoignage
Jacob GARZON
Mon trajet de Casablanca à Montréal en passant par Paris
Ma jeunesse d'abord, au Maroc, fut magnifique. Des parents extraordinaires, sept frères et deux sœurs absolument super… Même si comme aîné, je devais m'occuper des plus jeunes.
Avec ma mère c'était l'enseignement à outrance… Le style marche ou crève comme dans la légion étrangère…Donc c'est l'université, et moi son aîné, my son the doctor…why does it sound so jewish.
Avec mon père c'est le sport : marche, natation. Et puis ensuite le rugby avec Félix et Haim, mes frères. Ce fut aussi l'époque du scoutisme, bylou, éclaireur Israélite de France.
En 1955, c'est la séparation, je pars à Paris faire médecine…Je rentre dans l'équipe de rugby de la fac de médecine de Paris et j'ai failli accepter de jouer professionnel. Cette utopie n'a duré que quelque instant car ma vie aurait été de très courte durée.. .ma mère… D. ait son âme.
En 1959, j'ai épousé Ruby, et de retour à Paris elle s'est embarquée à l'école Polytechnique Féminine.
Eric naissait en 1960.
En 1961, nous sommes de retour au Maroc, bien décidés à y rester.
Ce fut une époque héroïque à Casablanca.
Ma première expérience chirurgicale fut déplorable étant arrivé en retard en salle d'opération, péché capital. Le docteur Comte m'envoya promener quand je dis que je n'avais aucune expérience chirurgicale.
Et je me retrouve au laboratoire d'anatomie pathologique où j'apprends à disséquer, à suturer, seul.
Ma première expérience antisémite fut de me retrouver exilé à la léproserie de Casablanca. Mon premier contact fut cette jolie fille qui me sauta au cou pour me remercier de venir les aider. Je n'avais pas reconnu qu'elle était lépreuse et quand je l'ai su, j'ai paniqué. J'étais prêt à me jeter dans le premier stérilisateur venu. Mais j'ai vite appris que c'étaient des êtres humains, qui avaient besoin d'aide, ce fut trois mois d'apprentissage magnifique.
En 1962, Laurent naissait.
Après Casablanca, je fus exilé à Kenitra :
JAMAIS AUCUN EXIL N'A ÉTÉ AUSSI BÉNÉFIQUE.
Les hôpitaux du Maroc à cette époque fonctionnaient un peu comme médecins sans frontières. En tant que juif, j'ai été toléré, sans plus. Mais j'ai appris à me battre… Après tout je faisais partie de l'équipe nationale et internationale de rugby du Maroc.
Comme résident, il fallait faire tout soi-même : l'anesthésie, la chirurgie… L'affaire était que if you did not do it, nobody will do it. La chirurgie avec ou sans aide…et surtout sans expérience mais heureusement que les bouquins étaient là, un peu comme un GPS aujourd'hui. L'apprentissage était du style: you see one, you do one, you teach one. Incroyable mais vrai, surtout que je n'avais pas tellement de casse.
Une anecdote mémorable, en deuxième année de résidence à Kenitra, une nuit de Ramadan, s'amène à dos de mulet une jeune femme enceinte à terme avec une rupture utérine. Un bébé mort, une femme exsangue et je n'avais aucune expérience devant une telle situation. Mes patrons musulmans refusent de venir… Je l'endors, je l'ouvre, je sors le fœtus mort, j'enlève l'utérus déchiqueté, contrôle l'hémorragie, et pendant tout ce temps là pas de sang disponible de la banque… Le Ramadan… Ni une ni deux, je m'allonge sur une civière à ses côtes et je demande à l'infirmière de me brancher pour une transfusion directe… Avec une telle vigueur, cette transfusion, que je perdais conscience, mais la patiente a survécu. Le résultat de ce petit fait :
Beaucoup de sang recueilli, une protection instantanée pour ma petite famille, et pour la population musulmane de Kenitra, j'étais devenu le bon D.
Un an après, il était clair qu'il fallait quitter le Maroc, où j'ai tant appris, pratiquement tout seul, où j'ai travaillé comme un forcené, nuit et jour, sauf quand il y avait un match de rugby.
J'avais calculé le nombre de cas majeurs que je faisais seul à Kénitra : 235 cas par mois, ce qui fait une moyenne de 8 à 9 opérations par jour ou nuit, unheard off, quand on pense qu'un chirurgien très occupé à Montréal, va faire un maximum de 40 cas majeurs par mois.
Suite……..
Presence juive au Tafilalet
Ses fils
Rabenou Yaacov a eu quatre fils tous férus en Thora et pieux. Rabbi Massoud, Rabbi Aharon, Rabbi Avraham et Rabbi Ytshak. Le grand Rabbin Massoud a remplacé son père au Rabbinat au Tafilalet. Il a composé des poèmes qui furent imprimés dans le livre Yaguel Yaacov. Il était en correspondance intellectuelle avec Rabbin Chlomo Even Danan. Rabbin Massoud est décédé le 12 du mois de Iyar en 5668 (1908) et a été enterré dans sa ville Rissani. Il a laissé trois fils :
Rabbi David, hassid et kabbaliste. Il a écrit des livres sur la morale selon la Kabala. Sa méthode se basait sur le Remez et le Pchat. Il dirigeait la Yechiva à Rissani et a été assassiné en 5680 (1920) pour la sanctification de D.
Rabbi Israël, dénommé Baba Salé, était un juste, pieux et faiseur de miracles. Il a exercé les fonctions de rabbin à Erfoud et ses environs. Il a fondé des cercles d'études de Thora et vers la fin de sa vie s'est installé à Netivot. Il était célèbre pour ses grandes connaissances en Thora et pour sa piété extraordinaire. Des personnes de toutes origines et de tous genres venaient le voir tous les jours. Il y avait parmi eux des rabbins, des étudiants et des chefs de Yechiva qui voulaient avoir le privilège d'entendre des enseignements de sa bouche, recevoir une bénédiction et demander conseil, d'être à ses côtés et d'observer ses manières saintes. Il est décédé 3 Chevat 5743. Sa tombe, à Netivot, est devenue un lieu important où tous adressent leurs prières et leurs suppliques dans les temps de joie et d'angoisse. Et le jour de sa mort est devenu un jour de Hilloula pour tout le peuple d'Israël.
Rabbi Ytshak Abehssera était directeur de Yechiva et le bras droit de Baba Salé au Maroc. Peu de temps après l'avènement de l'Etat d'Israël, il a fait son Alya et a été élu Rabbin des villes Ramlé-Lod et le chef des Juifs d'Afrique du Nord en Israël. Il est décédé dans un accident le 25 Adar 5730 (1970).
Le grand Rabbin Aharon était le deuxième fils de Rabbi Yaacov. Dès 5645 (1887), il est arrivé en Israël pour faire imprimer les livres de son père. Il a reçu pour cela des recommandations des rabbins d'Israël. Il déploya beaucoup d'efforts auprès des donateurs afin d'obtenir des fonds pour l'impression des livres. Il réussit à faire imprimer une partie des livres. Il retourna au Maroc où il mourut jeune en 5661 (1901) lors d'un de ses voyages au village Talouat. Le lieu de sa sépulture sert de lieu de pèlerinage.
Son petit-fils est le grand Rabbin Makhlouf Abehssera qui était grand Rabbin et juge à Marrakech. Vers la fin de sa vie il est monté en Israël. Son fils Rabbi Yossef était juge dans la ville de Fès. Arrivé en Israël, il a été nommé Rabbin de Yavné. À sa mort, il a été remplacé par son fils Rabbi David.
Le grand Rabbin Rabbi Avraham est arrivé en Israël en 1873 et s'est établi à Tibériade. Sa tombe dans le cimetière de Tibériade a été réparée dernièrement.
Le grand Rabbin Rabbi Ytshak était le Benjamin du Rabbin Abir Yaacov. Il a été nommé chef de Yechiva. Du temps de son père, il a été envoyé par celui-ci afin d'organiser des collectes pour la Yechiva. Il a continué cette mission après la mort de son père. Pendant un de ses voyages dans la ville de Toulal il a été assassiné. C'était en 1912. C'est à Toulal qu'il est enterré. C'était un poète très sensible et il a laissé des poèmes et des compositions de son cru. Chaque année est organisée une Hilloula près de sa tombe. Les fils de Rabbi Yaacov honoraient et respectaient beaucoup leur père, et ils ont composé beaucoup de poèmes en son honneur. Chez les Juifs du Maroc, Rabbi Yaacov occupe une place si prépondérante que son nom et sa Hilloula paraissent aussi importants que la Hilloula de Rabbi Chimon Bar-Yohaï et de Rabbi Méir Baal Hanés. Dans un des poèmes connus qu'a composé son fils Rabbi Massoud, cette popularité arrive à son apogée. Ces poèmes sont connus et chantés dans beaucoup de communautés au Maroc pendant chaque fête et chaque événement. Les petits-fils de Rabbi Yaacov aussi sont célèbres pour leur piété et ont rempli des sacerdoces au Rabbinat et ont eu le rôle de chefs de communautés dans différentes villes du Tafilalet. Quelques- uns de ses fils et petits-fils ont vu leur souvenir honoré par une Hilloula, par certaines familles, à la suite d'un miracle qui leur est advenu grâce à l'invocation de Rabbi Yaacov et ses descendants.
הרהורים על אתיקה בפרסום – דן אלבו
מתוך ספר השירים של ד"ר דן אלבו " כי כן "
יחס דבדו – משפחת לכחיחל -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת לכחיחל
משפחה נכבדה המוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 138), בני המשפחה מתייחסים למשפחת בן עקו.
בן איש חיל, גזע היחס והמעלה, קנה שם טוב קנה לעצמו, ירא אלהים וסר מרע, ביתו פתוח לרוחה, בעל הכנסת אורחים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ יעקב הוליד: רפאל, יוסף, יצחק הי״ד, שלמה, דוד, פריחא.
הנכבד ויקר, מתהלך בתום, משכים ומעריב לבית כנסת, מתפרנס מעמל עשר אצבעותיו, בעל צדקה, חונן דלים, גומל חסדים עם הנפטרים, הזקן הכשר הצדיק ר׳ רפאל הוליד: אליהו, חיים, שם טוב, סעדיה, עליזא.
המנוח, מדותיו מדות יוצרו, ירא ה׳ ושלם, אוהב תורה ולומדיה, מוקיר רבנן, הצדיק ר׳ יוסף הוליד: ר׳ יצחק, יעקב, עווישא, מאחא.
המנוח טהור לב ועדין נפש, הצדיק ר׳ יצחק ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו לא הניח זרע ב״מ.
יקר ובר לבב, עושה צדקות, משכים ומעריב לבית כנסת, רץ למצוות ולמעשים טובים, הצדיק ר׳ שלמה הוליד: יעקב, רחל, עווישא.
השם הטוב, הולך תמים ופועל צדק, דחיל חטאין ועביד טבין, מתפרנס מיגיעת כפיו, נודב נדבות, הצדיק ר׳ דוד הוליד: שלום, ג׳ולייט.
העדה המערבית בירושלים במאה הי"ט – יעקב ברנאי
3 – ציפיות משיחיות.
במאה הי"ט התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה, כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי, עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי התורכים. הנוסע הנוצרי באזילי, שביקר בארץ בשנים 1846 – 1847 מספר כי :
" בזמננו גוברת והולכת עליית היהודים מהארצות הברבריות…התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים…מסייעים לעלייה זו. יש עוד להעיר כי סיפורי העיתונים על משא ומתן דמיוני בין השלטון לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת ארץ ישראל לידיהם, הפיחו חלום של תקווה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש.
ניסיונות ראשונים להקים עדה עצמאית.
בשנות השלושים של המאה הי"ט התרבו יהודי המערב בירושלים ונעשו ניסיונות ראשונים להתאגד באופן עצמאי, ובעיקר לשלוח שד"רים ולאסוף כספים לאנשי העדה.
ההרעה במצב החומר בירושלים, הביאה למאבק גובר והולך על סכומי הכסף שהגיעו מחו"ל ודירבנה את המערבים להתארגנות נפרדת. המערבים גם חשו עצמם שונים ונבדלים מן הספרדים הן בשל נתינותם הצרפתית והן בשל השוני במנהגים, בשפה ובאורח החיים. הרצון להתבדל הושפע גם מהקמתו של כולל הו"ד , שהחל להתארגן בסוף שנות השלושים. ואכן ידוע לנו כי רבי אליעזר ברגמן, ממייסדי כולל הו"ד, עזר למערבים בנסיונות ההתבדלות שלהם מן הספרדים.
מנהיגי העדה בתקופה זו היו רבי משה תורג'מן ובנו יעקב, שהגיעו לירושלים מטבריה, שממנה גורש האב לאחר שהסתכסך עם ראשי העדה הספרדית. בשנת 1834 אנו מוצאים את רבי יעקב כשד"ר בלתי ליגאלי בארצות צפון אפריקה, וההנהגה הספרדית, שנודע לה הדבר מן השד"ר הרשמי ששהה שם, ניסתה לטפל בדבר בקשיחות רבה, המערבים המשיכו בנסיונותיהם ושלחו מכתבים לחו"ל על שמדכאים אותם ומקפחים אותם בחלוקת ההכנסה המגיעה מחו"ל. הוויכוח החריף בשנות הארבעים כשהמערבים טענו כי הכסף המגיע מצפון אפריקה מיועד להם ואילו הספרדים שמים ידם עליו שלא בצדק ונותנים להם רק פירורים ממנו.
בכך הסתמכו על התקדים של האשכנזים, שחלק ניכר מן הכספים מאירופה הגיעו לכיסם. סכסוכים בין העדות השונות בירושלים על רקע דומה ידועים לנו גם מן המאה הי"ח בין האשכנזים לספרדים. שרדו לנו שני קונטרסים משנות הארבעים שנשלחו לחו"ל, האחד של הספרדים כנגד המערבים והשני של המערבים כנגד ההנהגה הספרדית והם מגלים לנו את חריפות המאבק בין שתי העדות.
הספרדים הפיצו קונטרס בשם " עדות ישראל " ובו האשימו את ראשי המערבים בהתקשרות למיסיון, שניסה אז לפרוש רשתותיו בירושלים, כי נכנסו אב ובנו…אצל רוח הטומאה, הם האשימו את רבי משה ורבי יעקב תורג'מן בהסתה לפירוד ובהדחת העולים החדשים כנגד הממסד הקיים – מקצת מערבים חדשים..ויהי עליהן לראש ולקצין -. בשליחת שד"רים ללא רשות לצפון אפריקה ובהפצת מכתבי פלסתר בחו"ל ( יעלה בידם להסיב את לב בני ישראל אשר מארצות המערב להחזיר את כל הנידר והנידב להם לבדם ). כל ההאשמות האלה והאשמות אחרות כלולות בקונטרס של הספרדים, שחששו מאוד מנסיונות הפירוד של המערבים, כי ראו בכך ראשיתו של תהליך, שבו יפסידו את השלטון בירושלים שנבע הן מכוח סמכותם כנתינים עותמאניים עקב שליטתם על מקורות הכסף שהגיע מחו"ל.
המערבים ענו להם בקונטרס בשם " משפט לאלקי יעקב " שגם הוא הופץ בחו"ל ועותק יחיד ממנו שמור בספרי הלאומית. בקונטרס זה מקוננים המערבים על מר גורלם ועל עניים הרב " מוטל על ערש דווי…בבית אפל….כמו לול……והעידו אחר פטירתו….שהיה ערום מבלי לבוש ובשרו דבק ממש על חתיכת מחצלת. הם טוענים על זכותם לשלוח שד"רים לעצמם, בהסתמכם על תקדימים הן של האשכנזים והן של המוגרבים הגויים, הנעזרים בתרומות המגיעות מצפון אפריקה. הספרדים מקפחים אותם בכל התחומים וגובים מהם מסים כבדים " ואין נותנים לנו אפילו חלק קטן ". כמו כן בזים להם הספרדים על מנהגיהם השונים משלהם " כי חרפת אדם לוקח כל הנקרא בשם מערבי…שאינם מתנהגים בנימוסים בענייני מאכל ומלבושיהם ". הספרדים אינם קוברים את מתיהם כלחץ על נסיונות הפירוד. המערבים פחדו לחתום את שמותיהם בסוף הקונטרס מחשש להתנכלות מצד הספרדים.
בסכסוך קשה זה לא בחלו הספרדים באמצעים חריפים ביותר. רבי משה תורג'מן ויעקב בנו נעצרו על יד המשטרה התורכית והוכו עד זוב דם בבית המעצר בשכם ונמנע מהם לצאת בשליחות לאסוף כספים בצפון אפריקה. הקונסול הצרפתי לא הגן עליהם ורק בהתערבותו של מונטיפיורי שוחררו השניים ממעצרם. סערת רוחות זאת בירושלים הכתה גלים גם בתפוצות ועתונים יהודיים שונים בגרמניה ובאנגליה דיווחו על כך. בסכסוך שבין הספרדים והמערבים השתקפו העמדות השונות הן בירושלים והן בחו"ל ואפרט במקצת בנושא זה עקב חשיבותו.
ההנהגה הספרדית בירושלים, שבראשה עמד באותה עת החכם באשי הראשון, הראשון לציון חיים אברהם גאגין, שהגיע לכס הרם לאחר מאבקים וסכסוכים ונתמך על ידי החוגים הקיצוניים שבקרב האשכנזים בירושלים ועל ידי הפקידים והאמרכלים באמשטרדאם. כנגד משולש זה, המורכב מהנהגה הפקידים האמרכלים, וקבוצות של קיצונים בירושלים עמדה אופוזיציה, המורכבת מכל הגופים שניסו להיפרד מעל ההנהגה הספרדית כדי ליהנות יותר מכספי החלוקה.
הקבוצה האפוזיציונית כללה בין השאר את המערבים וכולל הו"ד ( הולנד ודויטשלנד ), שנתמכו על ידי מונטיפיורי ומתנגדי משטר החלוקה במקומות שונים באירופה. הדבר בולט בקונטרסים הנזכרים לעיל ובהסכמות ובחתימות השונות הנלוות לכל לקונטרס. על קונטרס הספרדים " עדות ישראל " הסכימו רבני הספרדים בטבריה ובדמשק וראשי הפרושים והחסידים בירושלים. ממקורות אחרים ידועה תמיכתו של ועד הפקידם והאמרכלים בראשון לציון גאגין.
באמצע שנות הארבעים, עם שוך הסכסוך, חתמו שני הצדדים על הסכם שנקרא " שלום ירושלים " ובו ביטלו שני הצדדים את טענותיהם. אף בסוף שנות הארבעים המשיכו המערבים בדרכם הרבה יותר שקטות ומחתרתיות בניסיונותיהם לפעול בדרך עצמאית בהשגת כספים מחו"ל מאחורי גם של הספרדים.
סייע להם בכך רבי אליעזר ברגמן, ממיסדי כולל הו"ד, שעלה מגרמניה בשנת 1835 וגם הוא היה באופוזיציה לממסד הקיים. בימנו של ברגמן נשארו העתקי מכתבים המספרים על עזרתו למערבים. הוא העמיד להם חדר בביתו, ששימש בית כנסת וישיבה שנקראה " נר המערבי ". ברגמן תיווך בינם לבין שני סוחרים יהודים עשירים בגיברלטאר ובבירות, אברהם לארידו ומאיר רוזנטל, שהעבירו אליו את הכספים מצפון אפריקה שיועדו למערבים בירושלים מבלי שההנהגה הספרדית והפקידים והאמרכלים ידעו על כך.
La rupture des relations postales – Le dahir de la marocanisation
La rupture des relations postales
L’événement qui atténua l’euphorie du début de l’indépendance et provoqua une dégradation progressive des relations entre les autorités marocaines et le monde juif se produisit le 22 septembre 1959, alors que le gouvernement de gauche était au pouvoir. Sur l’initiative du roi, les ministres des Affaires étrangères de la Ligue arabe se réunirent à Casablanca pour leur 32e conférence. Les entretiens du roi Mohammed V avec Hussein de Jordanie et Fayçal d’Arabie lors de sa visite au Moyen-Orient avait même suscité des déclarations anti-israéliennes ainsi qu’à des appels à l’arabisation linguistique. La décision de créer une « Union postale arabe » entraîna la rupture unilatérale des relations postales, télégraphiques et téléphoniques entre le Maroc et Israël.
Exceptionnellement, cette décision ne s’appliqua pas aux appels d’urgence en provenance de navires en détresse. Trois jours après, des affiches furent placardées dans les bureaux de poste, indiquant que tout courrier envoyé à destination d’Israël serait renvoyé à son expéditeur. Le nombre de courriers expédiés entre les deux pays atteignait 30 000 lettres par mois dans chacune des deux destinations. Au Maroc, chaque famille juive envoyait en Israël en moyenne une lettre par mois . Près de 150 000 Juifs du Maroc furent d’un jour à l’autre coupés de leurs proches estimés à quelque 120 000 personnes en Israël. Cette décision porta un coup dur à un semblant de symbiose qui s’était esquissée dans les relations judéo-musulmanes. Certaines familles brûlèrent les timbres israéliens en leur possession pour dissimuler toute référence à Israël de crainte d’éveiller des soupçons. La rupture des relations postales porta un coup sévère à la communauté et aggrava l’atmosphère de soupçon et d’inquiétude quant à l’avenir des Juifs au Maroc.
Le dahir de la marocanisation
La décision gouvernementale du 26 novembre 1958, exigeant de renouveler l’inscription de tous les organismes bénévoles, juifs et musulmans, au ministère de l’Intérieur, inquiéta sévèrement les directeurs des institutions juives. Peu de temps après l’indépendance, Lalla ‘Aïcha, fille aînée de Mohammed V, décida de créer l’association L’Entraide nationale, pour regrouper tous les organismes de bienfaisance du pays. Les nouveaux statuts avaient entre autres pour but de marocaniser les comités directeurs locaux des associations et organismes étrangers. La réinscription en tant qu’association était soumise à deux conditions : seuls des citoyens marocains devaient siéger dans les comités directeurs ; seules les cotisations et les subventions gouvernementales étaient permises. Il était dorénavant interdit à tout organisme de recevoir des dons provenant de l’étranger. Les organismes juifs craignaient que les autorités ne se contentent pas de nommer des partisans de l’intégration comme nouveaux membres dans les conseils des communautés, mais aussi qu’ils les obligent à ouvrir leurs écoles et leurs hôpitaux aux Musulmans. Au début, on leur demanderait d’offrir leurs services à quelques Musulmans, mais progressivement les nouveaux venus deviendraient majoritaires et domineraient les comités directeurs de ces institutions. Le président de la communauté, David Amar, proposa de modifier les statuts du Conseil des communautés, afin de surmonter les problèmes juridiques de son organisme et le redéfinir comme minorité ethnique distincte. Les autorités, préoccupées par des problèmes plus pressants, ne souhaitaient pas affronter la communauté sur un sujet aussi fondamental. Ces nouveaux statuts restèrent longtemps au stade de proposition jamais débattue. Etant donné que la plupart des organismes juifs internationaux étaient dirigés par des Juifs de nationalité étrangère vivant au Maroc ou à l’étranger, certains d’entre eux furent contraints de modifier la constitution de leur direction et de nommer des directeurs de nationalité marocaine. Les anciens directeurs prirent le titre de conseillers.
Jusqu’alors, les organismes juifs de bienfaisance bénéficiaient du financement de l’état, comme sous le protectorat, mais ils craignaient que les autorités n’exigent par la suite de décider elles-mêmes de la répartition des subventions provenant du Joint américain. À cette époque, un membre de l’assemblée consultative du parti Istiqlal, faisant référence au Joint, critiqua le fait qu’un organisme étranger était autorisé à favoriser une partie de la population selon des critères religieux. Les organes du parti approuvèrent sa critique, ce qui suscita un désarroi au sein des organismes juifs qui bénéficiaient des dons du Joint. En mars, on adopta une résolution à l’encontre de dons répartis au Maroc par des organismes étrangers. Les institutions juives comme l’AIU , l’ORT, Otzar ha-Torah et le Joint estimaient que la fin de leur existence approchait, mais en dépit de ces appréhensions, rien ne changea de fait. Par mesure de prévention, le Joint distribua même des surplus de nourriture à des jardins d’enfants musulmans et accorda une aide financière à un organisme bénévole musulman.
צפון אפריקה בימי וישי – מיכאל אביטבול
הרי כי כן ממשל פטן אמר למנוע היווצרותו של ׳גיטו תרבותי׳ יהודי, חופשי מהגבלות ומפיקות כלשהו. ב־31 בדצמבר 1941 פורסם חוק בדבר ׳ארגון החינוך היהודי הפרטי באלג׳יריה׳, שהורחב והוחמר באמצעות צו־ביצוע מן ה־8 ביוני.1942 החוק החדש הפקיע את החינוך הגבוה מתחום החינוך היהודי הפרטי, שמכאן ואילך הועמד תחת פיקוחם 
הקפדני של השלטונות. לא רק פתיחת בית־ספר מותנית היתה בהסכמת השלטונות, אלא גם בחירת התכניות, השעות וספרי־הלימוד. יתר־על־כן, סעיף 4 של החוק תבע כי על המורים והמרצים להיות אזרחים צרפתים, חרף העובדה כי רוב יהודי אלג׳יריה איבדו את אזרחותם הצרפתית. לבסוף, הוסמך המושל הכללי בכל עת שתיראה לו להורות על סגירתם הזמנית או הסופית של מוסדות הלימוד היהודיים (סעיף 6), או על הפסקת עבודתם של חברי סגל ההוראה (סעיף 7).
עם פתיחת שנת־הלימודים באוקטובר 1942, כאשר ׳הנומרוס קלאוזוס׳ במוסדות הממלכתיים צומצם לכדי 7 אחוזים, היו 20,000 ילדים רשומים במסגרת החינוך היהודי הפרטי, שהצליח לפתוח 70 בתי־ספר יסודיים ברחבי אלג׳יריה וחמש גימנסיות באלג׳יר, אוראן, קונסטנטין ותלמסאן. אולם הצלחה זו, שהיתה יוצאת מן הכלל מכל הבחינות, לא היה בה כדי להסיח מדעתם של האחראים היהודים את מצבם הכספי המדאיג של רוב בתי־הספר, שהלך והחמיר כל אימת שקוצצו מענקי התורמים הראשיים כתוצאה ממסע האריאניזציה הכלכלית. אמנם, אף לא מוסד חינוכי אחד נסגר מסיבות כספיות, אולם איש לא השלה את עצמו בדבר עתידו של החינוך היהודי הפרטי, וברור היה לכל כי במסיבות הקיימות לא יאריך ימים. שכן, לו מתעכב היה שחרור צפון אפריקה ׳היתה הנפילה מקדימה את הגאולה׳, כדברי רובר ברונשוויג.
לאחר סילוקם מן החיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים בשלוש הארצות, ביקשה וישי למוטט את המוסדות ואת הארגונים הקהילתיים של יהודי צפון־אפריקה.
ב־ 31 במארס 1942, פרסם ממשל אלג׳יריה צו בדבר הקמתו של ׳איחוד כללי של יהודי אלג׳יריה׳ U.G.I.A גוף זה, וכן ׳האיחוד הכללי של יהודי צרפת׳ , U.G.I.F שקדם לו בצרפת, הועתקו מן הדגם הגרמני של ה׳יודנראט׳.
כמפורט בסעיף 1 של החוק, נועד ה׳איחוד׳ לשמש מכשיר לביצוע הוראות הממשל, בכל הנוגע לייצוג היהודים לפני השלטונות, לרבות בענייני עזרה, סעד ושיקום חברתי. כל יהודי אלג׳יריה נקראו להשתייך ל׳איחוד הכללי׳, שאמור היה לבוא במקום כל הארגונים היהודיים הקיימים. משאביו אמורים היו לבוא מנכסי האגודות היהודיות המפורקות, ממסיחובה ששילמו היהודים וממשיכות מקרן הסולידאריות היהודית אשר מומנה, על־פי חוק האריאניזציה הכלכלית, מסכומי הכסף שנאספו מהפקעת עסקי היהודים.
ב־4 במארס ביקש המושל הכללי שאטל מהרב אייזנבט להציג, ׳לאחר התייעצות עם הרבנים הראשיים באוראן ובקונסטנטין׳, רשימה של ארבעים וחמישה אנשים, המתאימים להיבחר למועצת המנהלים של ה׳איחוד׳. הוא הדגיש כי החוק הסמיך אותו לבחור את המועמדים כראות עיניו, ׳גם מחוץ לאנשים שעליהם תצביע׳. אף־ על־פי־כן יעץ איב שאטל לרב הראשי להמליץ לפניו על ׳אנשים שייבחרו לפי התפקיד המוטל על האיחוד, כדי להבטיח לגוף זה ייצוג הולם של האינטרסים העומדים על הפרק׳.
הבקשה הרשמית גרמה להתרוצצות רבה בקרב מנהיגי היהדות באלג׳יריה, אשר, לנוכח ׳הצעה׳ זו של שיתוף־פעולה עם השלטונות, התלבטו בין רצונם להציל ולו מעט שבמעט מן האינטרסים של בני־דתם והחשש — המוצדק, בשל הגורל שנגזר על ׳האיחוד הכללי׳ ועל ה׳יודנרטה׳ למיניהם — ליהפך למבצעי המשימות האפלות של הממשל. אולם, עקב העצות המעודדות של אישיות יהודית־אלג׳ירית בעלת־ מוניטין שהתגוררה במארסיי, ומתוך חשש שמא יפנה המושל הכללי לאנשים חסרי־מצפון או אופורטוניסטים, הגיש הרב הראשי ב־5 במאי 1942 רשימה של 45 מועמדים למועצת המנהלים של ׳האיחוד הכללי׳. אולם מסיבות לא־מובנות, לא הזדרז המושל הכללי לבחור בחמישה־עשר החברים של ה׳איחוד׳ ששמותיהם פורסמו רק ב־3 בספטמבר. מועצת ה׳איחוד׳ כללה את הנשיאים ואת סגני־הנשיאים של הקונסיסטוריות באלג׳יריה, וכן ראשי האגודות של החיילים היהודים המשוחררים. ליושב־ראש הדירקטוריון מונה פול סטורה, נשיא הקונסיסטוריה באלג׳יר. אולם בו־ביום השתבש תהליך ההרכבה, עקב התפטרותו של הנשיא הנבחר, ותחתיו נבחר נשיא הקונסיסטוריה של קונסטנטין, אנדרה באקוש. הלה לא נאות למלא את התפקיד, למרות שידוליו של הרב הראשי, אלא לאחר שקיבל את הבטחתו של איב שאטל כי ׳לעולם לא יאלץ לתת יד לצעדים הנוגדים את מצפונו ואת המטרות הקונסטרוקטיביות הייחודיות שהוא ועמיתיו׳ הציבו לעצמם למען האינטרסים של בני־דתם.
אולם, ה׳איחוד׳ לא יצא לעולם מחיתוליו. בעת נחיתתן של בעלות־הברית מלאו בקושי ארבעים יום לקיומו.
במארוקו ובתוניסיה, לא נאלצו השלטונות להתאמץ באותה מידה, שכן בשתי הארצות האלה היה הארגון הקהילתי מלכתחילה — או עקב התפתחויות שחלו זמן קצר קודם־לכן — קרוב מאוד לדגם שאותו ביקשו לישם באלג׳יריה. בממלכה השריפית נמצא ועד הקהילות, מאז 1918, בפיקוחם הקפדני של השלטונות, שניווטו את פעילות המוסדות היהודיים כטוב בעיניהם. בדומה ל׳איחוד׳ שהוקם באלג׳יריה מינו השלטונות את חברי הוועדים, מתוך רשימות מועמדים שהכינו נכבדי הקהילה. בתוניסיה, לעומת זאת, מועצת הקהילה היתה גוף נבחר, בהתאם לצו מן ה־30 באוגוסט 1921. אולם ב־29 בספטמבר 1941, בוטל גוף זה, ועמו כל הסידורים שקבע הצו מ־ 1921. מכאן ואילך ייצגה את האוכלוסייה היהודית ׳מועצה מינהלית׳ בת אחד־עשר חברים, שמינום השלטונות. ממש כמו במארוקו ובאלג׳יריה, לא נדרש הוועד בתוניסיה למסור דין־וחשבון אלא לנציבות, אשר זקוקה היתה לגוף מבצע יותר מאשר לשליחים שנבחרו כדבעי.
אליטה יהודית כלכלית במרוקו – מיכאל אביטבול
הדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ
התג׳אר היהודים, וביניהם הנציג הראשון של משפחת קורקוס ממראכש (מימון בן יצחק), שוכנו ברובע האדמיניסטראטיבי של העיר, הקצבה, יחד עם כל סוכני המלך. הם היו פטורים מתשלום מס הג׳זיה ומתשלומי מסים אחרים, המוטלים דרך קבע על הנתינים היהודים וכן נהנים מוויתורים פיסקאליים ומכסיים שונים ומהגנת השלטונות. קבוצה מצומצמת זו של סוחרים יהודים עתידה היתה להפוך את מוגאדור לנמל הראשון של מרוקו עד תחילת המאה העשרים.
אולם מדיניותו של מחמד השלישי נפסקה זמנית בעטיים של שני יורשיו, מולאי יזיד(1792-1790) ומולאי סולימאן(1822-1792). האחרון שהיה נתון תחת השפעה רעיונות הוהאבייה לא הראה שום עניין בסחר עם אירופה ואפילו על נתיניו המוסלמים אסר לצאת אל גיברלטאר. מחמת איסור זה נפגע קשה הסחר של מוגאדור, ואם המשיך בכל זאת להתקיים הרי שהיה זה בזכות אנשי העסקים היהודיים שעליהם אסר המלך לשוב לערי־מוצאם.
מוגאדור שסבלה גם מהבצורת החמורה בשנת 1818 ומההפצצה הרצחנית של הצי הצרפתי בפיקודו של הנסיך דה־ז׳ואנוויל De Joinville ב־1848, שוב לא תחזור לחיים פעילים קודם שהמלך עבד אל־רחמאן (1859-1822) יחליט, בלחץ צרפת, לפתוח את שערי ממלכתו לסחר האירופי. אך בהיותו ער לסכנות האורבות לכלכלת ארצו מהפעילות הנוצרית, הוא מצא לנכון להעניק מספר זכויות־יתר לתג׳אר, היחידים מבין אנשי העסקים שבמקום, שהיו מסוגלים לעמוד בתחרות האירופית.
בדומה לסבו קרא המלך לסוחרים יהודים נוספים לבוא ולהשתקע במוגאדור. בין הבאים היה שלמה קורקוס, מייסד שושלת קורקוס בעיר זו. כשברשותו ט׳היר, מינוי מטעם הח׳ליפה של מראכש, מולאי מחמד, הוא יצא ב־1843 למוגאדור, שם שלח, שנים אחדות קודם־לכן, את בנו אברהם, על־פי בקשת המלך. ב־1847 הוא נצטווה על־ידי המלך לגבות את החובות שהשאיר במוגאדור המשנה לקונסול בריטניה, וילצ׳יר(Wiltshire), במטרה להשקיעם בעסקיו בחוץ לארץ. מדובר היה בסכום של כ־40,000 מת׳קאל.
לאחר פטירת אביהם ב־1853 ירשו אברהם ויעקב קורקוס את מקומו במוגאדור, שני האחים נתמנו כמקובל על־פי ט׳היר מלכותי, וכשברשותם רכוש גדול שהקנה להם מידה לא־מבוטלת של עצמאות כלפי המח׳זן הם נהפכו בהדרגה לשניים מ׳בין הסוחרים החשובים ביותר׳ של הממלכה.
עסקיהם הענפים הקיפו את כל ענפי המסחר. הם היו יבואנים של טכסטיל, נרות, סוכר ותה (המשקה הלאומי של מרוקו מאז המאה השמונה־עשרה), יצואנים של תבואה, שקדים, נוצות בת־יענה, שמן ארגן, גומי, עורות, ענבר, וכן שימשו כספקיו הפרטיים של המלך ושל בני המלוכה. הללו הזמינו אצלם כל אשר ביקשה נפשם: למן תלבושות ייצוג, תרופות, שוקולאד, ועד למשקאות שלאו דווקא היו למהדרין.
פרט לכשרונותיהם המסחריים שאינם מוטלים בספק ניתן להסביר את הצלחת התג׳אר היהודים על ידי מספר גורמים:
א. קשריהם המשפחתיים־עסקיים עם כל הריכוזים היהודיים הגדולים מן הסהרה עד לים התיכון ומטנג׳ה ללונדון ולמרסי דרך גיבראלטר ואוראן. אשר למשפחת קורקוס ממוגאדור, נציין שתי חוליות חשובות ברקמת קשריה המסועפים. החוליה הראשונה נעוצה במיקומו של הענף השני של המשפחה הענף של קורקוס שהיה בעיר מראכש, והחוליה השנייה נעוצה בהתקשרותם בקשרי נשואין עם משפחת אפריאט מהעיירה המדברית גולימין אשר חלשה על הסחר הטראן־סהארי לכיוון מאוריטניה וסודאן המערבית.
ב. ההגנה האפקטיבית שניתנה להם מטעם השלטונות: הט׳היר שמקבל כל אחד מ׳סוחרי המלך׳ עם כניסתו לתפקיד, מהווה לא רק כתב־מינוי אלא גם אות הוקרה, מכתב המלצה ורשיון תנועה בכל רחבי הארץ. לדוגמא התוכן של הט׳היר שניתן ע״י המלך עבד אל־רחמאן השאם (1859-1822) לאחים אברהם ושלמה קורקוס.
׳מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם את דברו — ששני מחזיקי., האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עב הסוחרים הראויים לחסרנו ולתשומת לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצה הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום בך, הם נהנים מההוקרה ומהכבוד שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן (כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.׳
ג. יחסי הידידות העמוקה שהיתה בינם לבין נציגיו הבכירים של המח׳זן; בין האישים שנימנו עם קרובי משפחת קורקוס נציין בין היתר את אל־טייב ן׳ אל־ימני אבו־עשרין, וזיר גדול ושר־החצר, אשר תמך בפיתוח הקשרים המסחריים עם אירופה; מחמד ן׳ אל־מדני בניס, שר־הכספים ממשפחה פאסית ממוצא יהודי שהתאסלמה לפני כמה מאות שנים. בניגוד לראשון, ידיד קרוב זה של שני האחים אברהם ויעקב קורקוס, התנגד בחריפות להשפעה האירופית, בדומה לאישיות שלישית, הנזכרת גם כן במיסמכינו: שר־האוצר מוסא ן׳ אחמד, צאצא של משפחת עבדים סודאניים ששירתה את שושלת העלאוויים מאז שלטונו של מולאי אסמאעיל(1727-1672). לבסוף נציין עוד ידיד אישי של משפחת קורקוס, השר לענייני־חוץ (וזיר אל־בחר) אל־מפצ׳ל ע׳רניט, ששירת את המלך מולאי אל־חסאן (1894-1873).