השושלת העלאווית והיהודים-רובר אסרף
השושלת העלאווית והיהודים
תולדות השושלת העלאווית ראשיתן ב־1666 עם מלכותו של מולאי רשיד. אם נפסח על המקרה של סולטן עריץ במיוחד ואנטישמי במובהק, הוא מולאי ליזיד, טיפחה שושלת זו במשך הדורות – ועודה מטפחת – אינטימיות הדוקה, שלא לומר שותפות מסייעת, עם יהודי מארוקו, בתוקף האחריות שנושא בה כל שליט מן השושלת כמנהיג דתי וכאמיר אל־מואמינין (מצביא המאמינים). אם אמנם מרובות היו הנגישות, הרי רק לעתים רחוקות אשמו בהן הסולטנים: בדרך־כלל בוצעו על־ידי שלטונות מקומיים, שבטים פורקי־עול או המון־עם מתמרד, ובדרך־כלל בתקופה של חוסר־ודאות מדיני או שושלתי.
הרדיפות שמהן סבלו היהודים אינן פועל־יוצא של איזו גזירת־גורל כי אם פרי חולשותיו של השלטון המרכזי. יהודים ומוסלמים כאחד חלקו במרי־גורל של מצוקה והשפלות. אך הואיל והיהודים היו בגדר מיעוט דתי נוח־לפגיעה, זריזים היו יותר להציג את גורלם באור דרמטי. לפיכך הרי מאז אמצע המאה הי״ט ותחילת המאה ה־20 נוחים היו יחסית יותר לקלוט השפעות אירופיות, ובפרט להיענות לשליחות ה״ציוויליזטורית״ של צרפת. מארוקו העלאווית, שבראשית ימיה של השושלת היתה ארץ הטבועה בחותמם של ימי־הביניים, מכונסת היתה בתוך עצמה יותר משהיתה פתוחה לרעיונות ולשיטות הבאים מן המרחב שבחוץ. ראוי לציין שעם זאת לא ידעה לא משנה אנטישמית סדורה גם לא מדיניות מוצהרת של הפליה. מעשי־הטבח או הנגישות, הפזורים על־פני היסטוריה בת למעלה משלוש־מאות שנה, אפשר לתרצם בגורמים כלליים שלא השפיעו על היהודים לבדם.
שורה ראשונה של גורמים מעמידה אותנו על חולשתה המולדת של המדינה, במיוחד בתקופות של בין מלכויות, שכמעט ללא יוצא מן הכלל היו תקופות של מלחמת־אזרחים, ומהן אכן התייראו היהודים במיוחד. בזמנו לא היו לה למדינת מארוקו גבולות מוגדרים. לימים עתידה היתה מארוקו להיחלק לבלד מח׳זן ובלד סיבא. הראשונה, זו המסוערבת, מעלה מס ומספקת לסולטן את חייליו: היא תופסת שליש מן הארץ, ועיקרה הערים והמישורים. השנייה היא ברברית. אין לו לסולטן שליטה עליה והיא משתרעת על שני־שלישים משטח הארץ, בעיקר בהרים ובחבלי המדבר. היהודים, כמוהם כשאר התושבים, נאלצו לסבול בתקופות הללו התקפות ופשיטות של שבטים מתמרדים.
המח׳זן, כלומר הממשל, ארגון רופף ומצומצם מעיקרו שבקדקדו וזיר אחד וששה מזכירים, ובמישור המקומי הוא מקיף תריסר פאשות ועשרים קאידים. המח׳זן, שלעתים קרובות מושחת היה וכושל, סוחט היה את כל הכפופים למרותו, ובכללם היהודים. האוצר המלכותי, ששרוי היה בגירעון תמידי, תלוי היה בראש־ וראשונה בהכנסות מן המכס. ועם זאת שקדה המדינה ככל יכולתה להצר את צעדיו של סחר־החוץ, שנחשב גורם המשחית את האיסלאם!
הצבא של המאה ה־18, שהיה גולמני, ירוד בציודו וירוד באימונו, לא היה מסוגל להתגבר על פורקי־עול כשם לא היה מסוגל להדוף פלישות מבחוץ. קל־וחומר שלא היה בכוחו להגן על האוכלוסיה האזרחית.
נקל לשער איזה השפעות הרות־אסון היו למעמד־הדברים הזה על המשק. עד לתחילת המאה ה־20 נשארה מארוקו ארץ מפגרת, שקועה בנושנות, ללא כבישים, ללא נמל מודרני, ללא תעשייה. הדפוס הופיע בה לראשונה רק ב־1865 ! הקיטור נודע בגבולותיה רק סמוך לפני הקולוניזציה. שוד וגזל בדרכים החמירו את ריסוקו של המשק, שכל־כולו מכוון היה לסיפוק צריכתו שלו. חילופי־הסחורות הנדירים התקיימו בשווקים רבים־מספור ובכמה מרכזי־מסחר דוגמת מראקש או פאס. החקלאות הפרימיטיבית זכתה לפרקים באיזה עודף של תבואות שאפשר לייצאן. פגעי הטבע – שבמרכזם הבצורת, רוח־השרב והארבה – הפליאו את מכותיהם בארץ, וממילא הביאו לידי מרידות איכרים ומהומות־רעב שמהן סבלו האוכלוסים בכללותם, בלי הבדל דת. המלאכה היתה בעלת אופי מקומי בעיקרו, אף שמפותחת היתה ואמנותית עד מאוד. מתוך 4,000,000 תושבים בסך־הכול, בארץ הזאת המסוגרת בתוך עצמה, שמשקה מדולדל, ששלטונה עושקני או מצומצם, מנו היהודים על סף המאה ה־20 רק 100,000 נפש בלבד. כפופים חיו למעמד של ימים, כלומר ״בני־חסות״ של הסולטן.
מסמכים חדשים לתולדות רבי חיים בו־עטר- אוצר גנזים מאת יעקב משה טולידאנו
מסמכים חדשים לתולדות רבי חיים בו־עטר
הרב יעקב משה טולידאנו
!.-ארבעה מכתבים כתובימ על ידי רבי חייט ביבאם ורבי יוסף אחיו שחיו בעיר סאלי׳ על מחלוקת בין משפחת ביבאם ורבי חיים בן עטר וקרוביו, בדבר בית־הכנסת בעיר הנז', שמקודם שימש מחסן של שמואל כהן ורבי משה בן עטר, אביו של רבי חיים בן־עטר, קנאו ועשאו בית־כנסת. ומינה את ר״י ביבאם, אבי האחים הנז', שישמש שם שליח ציבור ודרשן,..: וזיכה לו בעד זה,כל ההכנסות של בית הכנסת. וכשמת ר״מ בן־עטר ומצב המשפחה התערער׳ ערערו אז יורשיו ובראשם רחב״ע, שרצה לקחת את בית הכנסת לדרוש שם, ובני ר״י ביבאס, רבי חיים ורבי יוסף, התנגח לו, . בטענה שהם כבר זכו והחזיקו בו מספר שנים. סכסוך זה הוגש לפני רבני פאס ומכנאס, שהם היו גדולי ההוראה במארוקו, אך גם ביניהם היו חילוקי־דעות. בייחוד עזר לרחב״ע חברו הרב רבי משה בירדוגו, מרבני מכנאם (עי׳ בשם הגדולים לחיד׳׳א ובספרי נד המערב). תאריך המכתבים לא נזכר, חלק מהם כתוב ספרדית ולא מצאתי לנחוץ להעתיקם בשלימותם, אלא הבאתי את תכנם.
אגב: בעיר פאס הוגד לי,,שבזמן הראשון, כשחיבר רחב״ע את ספרו חפץ ה׳ (אמשטרדם תצ״א) לא העריכו רבני פאס את רחב״ע ובהסכמתם על ספרו הנזכר כינוהו ״החכם״ והוא נעלב מזה. חזר רחב״ע וביקש, שיוסיפו מעט בכבודו כדי שרואי ספרו,יכבדו אותו ויקנו הספד ממנו אז הוסיפו לו ״החכם הותיק והחכם השלם״. המכתבים שלפנינו מראים גם כן שרוב רבני פאס נטה אחר הרבנים ר״ח ור״י ביבאס במחלוקתם עם רחב״ע. ר"ח ביבאס כותב, שכל כוונת רבח"ע היא להתגדר בדרשותיו שידרוש בבית. הכנסת ההוא וכו׳ ואין ספק, שעל מחלוקת זו רמז רחב״ע בהקדמתו לס׳ חפץ ה׳ על כמה הרפתקי דעדו עליו מבני ברית וכו'.
[1] פסק־דין שכתבו רבני מכנאס בעניין גוד או איגוד. ובהיות רחב״ע בש׳ ת״ץ בעיר ההיא בדרכו לאירופה, לרגל הדפסת ספריו׳ ביקשו את הסכמתו על פסק הדין. תחילת העניין שעליו מדובר בפסק דין זה נמצא בס׳ דברי משה, שאלות ותשובות׳ מהרב המשבי״ר, שנדפס מכתב־יד ,(מכנאם תש״ז), סי׳ עב, שפסק לטובת ר״מ אדהאן," ומפסק דין זה שלפנינו נראה, שהצד השני עירעד על כך ויש מרבני פאם שעזרו לו ועל זה הוכרחו שוב רבני מכנאם לבסס את דבריהם. רחב״ע הסכים עמהם ועיין שם בס׳ דברי מרדכי שבסוף ספר דברי משה הנז' סי׳ סד, שנרמז על מחלוקת זו שעברה בין הרבנים ושעל זה הוכרחו רבני הדור שאחריהם לעשות -תקנה מפשרת בעניין גוד או אגוד.
החתומים הראשונים על פסק הדין הם ר׳ משה בירדוגו, המשבי״ר הנז׳, ותלמידו רבי יעקב טולידאנו ורבי יהודה בירדוגו. הראשון והאחרון היו ידידיו של רחב״ע. וגם השני, ר׳׳י טולידאנו,. נודע לנו כעת, שהיה מחבריו של רחב״ע, שכן בס׳ דרשות קטן מר״י טולידאנו הנז' כתב יד -במכון בן־צבי, כפי שהודיעני מר מ׳ בניהו, מזכיר המחבר רי״ט את ידידו רבי חיים אבי עטר נר״ו.
מכתב א
:… איש טהור לב…. ה״ר שמעון בן עמרם נר״ו, אחדש״ו ושלום -ידי״נ החכם כה״ר שמואל נר״ו [כנראה הוא ר״ש בן אלבאז בפאס, עיי נר. המערב, עמי 142] … וכל שבוע אומרים שבוע זה נגמור־ ועכשיו לא יכולתי: לסבול אבקש. מה׳ ומכם לגמור ענין: זה ולפשר בינינו עם האנשים האלה אשר אילו נתנו לנו חלק ממה שלקחו. .מאדוני אבי ז׳׳ל לא היינו מדברים על זה והם בעצמם יודעים שהאמת אתנו ואם עושה זה חיים בן עטר ומחזיק במחלוקת ועובר … הוא דוקא על הדרש, אומר בשכלו שאם אזכה אני בבית הכנסת לא אתן.לו לחרוש שם, והוא בעונות אצלו דבר זה כנשמתו ממש, וטעמים שלו אין אנו רוצים לאומרם, ה׳ שיודע האמת הוא .יגלה .אותו, הוא חושב שהאנשים חמורים שיחשבו אותו שהוא עושה זה לשם שמים והאמת הרי הוא ידוע, באופן אני׳ רוצה מכם שתפשרו הענין הזה, ומה שאתם אומרים שיודיעו זה לשאר החכמים לא יצא. טוב מזה כי החכם רבי משה נרי׳ו [הוא הרב משה בירדוגו, ה״משבי״ר] .. -וכמדומני שאין לו. מה לדבר וכשיראה שהחכם יעקב-בן צור נר״ו יודע, כנראה שלא יאמר כלום, וגם כן מהמכתב שכתב לי ידידנו ה״ר שמעיה נר״ו נראה, שיודע גם החכם רבי משה נר״ו׳ ואם ראיתם שעשיתם השתדלות שלכם ולא הועלתם אז אין: בידנו מה לעשות, יחתום לעת עתה רבי משה אדהאן נר״ו או איזה בעלי תורה אחרים. כפי שיראה לכם … ומכתב אחד אני אכתוב.לכמה׳׳ר משה בירדוגו׳ נר״ו ואשלחהו לו על ידי אליעזר טולידאדנו, זה נראה לי פשוט שהרבה מבעלי תורה שדברתי עמהם אמרו. לי שהדבר פשוט, לכן יחתום לפחות כמה״ר יעב"ץ נר״ו, וכמה״ר משה אדהאן נר״ו וכשיראם חתומים שניהם ודאי יחתום, ואם חתם מה טוב׳ ואם לאו יחתמו בעלי תודה אחרים ושלחהו אלי על ידי איש נאמן … ולפי מה שכתב לי ה״ר יהודה הלוי נר״ו שיחתום החכם כמה״ר יהודה בן עטר נר״ו לכן למען ה׳ תודיע לי.. .. חיים ביבאס.
מכתב ב
גם אני הכותב נוטה כנהר שלום והשתדלו אחי על מה שכותב לכם אחי נר״ו. תאמינו לי, שלולא שאני מכבדכם ואוהבכם שאחי וכו', ורצוני מכם שתגמרו את ההתפשרות כי כבר חלה הלב מתוחלת הממושכה וכנראה. שגם רבי משה אין לו מה לומר ואם חתם מה טוב וכו'. יוסף ביבאס.
מכתב ג
כתוב עוד לר״ש בן עמרם הנז׳ אחרי שקיבל ר״ה ביבאס מכתב. מר״מ בירדוגו שדעתו נוטה לדון לזכות הר״ח בן-עטר נגד ר״ח ביבאס ועל זה כותב זה במכתבו ״שכבר השבתי לרבי משה לדחות ראיותיו. ודע שהאנשים האלה [הכוונה על ר״ח בן עטר וקרוביו] לא ינומו ולא ישנו וחושבים רק נגדנו אבל השי״ת חזק מהם והוא יראה דמעת העשוקים … ורוב שלום בנשיקת יד למורנו הרב יעקב בן צור נר״ו ואמור לו שיעשה למען ה׳, כי הוא יודע כבר העלבון שהעליבו האנשים האלה לאדוני אבי ז׳׳ל ולא יניח להם להעליב גם אותנו, ותוך וזה מכתב לר״מ בירדוגו וכשתלכו אצלו תקח עמכם את ר׳ שמעיה ורבי חסאן נר״ו ובודאי שמה שלא השיב לנו על מכתבנו אליו מפני שאולי הוא עסוק, לכן למיעוט יקזז נא זמן מועט שיחתום ולא תתנו לו נייר לחתום ״אלא עד שתדעו שדעתו כך שיחתום, ואם לאו לא צריך שתתנו לו הנייר פן בר מינן יכתוב איזה דבר בהיפך … ותדעו שכל העוסק בעניננו זה. הרי הוא עוסק כמצוה ומונע לאנשים שכנגדנו מלעשות עבירה, כי האנשים האלה הם בעונות כסומים וקשה להם להשיב ממון הנאכל…״
הספרייה הפרטית של אלי פילו – ברית מספר 24-סיפורה של חברת נוער
מהמערכת
קוראים יקוים,
שלא כהרגלנו, אנו מוציאים גיליון של ׳ברית׳ לא רק באביב אלא גם בקיץ. ברית מספר 24 מורכב כרגיל משני חלקים, החלק העברי והחלק הצרפתי. בחלק הצרפתי תמצאו סיפורים מאת פול סרג׳ קקון, יהודית וובר, עדנה הנדלי, שירים מאת פיבי בן שושן, מיכאל אדם, ומונולוג של יהודי ישיש המספר על התקופה הנוראה של הנאצים בתוניס, וכן מכתב ששלח ד״ר דוד כהן לעורך ברית.
החלק העברי גם הוא מורכב משני חלקים, בחלק הראשון תמצאו מחקרים, מאמרים ודברי ספרות פרי עטם של ד״ר דן מנור, ד״ר שלמה אלקיים, ד״ר מאיר נזרי, יו״ר אגודת הסופרים בלפור חקק, הרב מנחם הכהן, רפאל כהן, ומיכאל בוהדנא. חלקו השני של הצד העברי מוקדש כולו לתיאור תולדותיה וקורותיה של חברת הנוער שעלתה לארץ בשנת 1951 וכמו חברות נוער רבות אחרות נשלחה לקיבוץ לעבודה וללימודים. נראה לי שהיום, לאחר שבגרנו ויש לנו ראיה לאחור המנותקת מצורכי הקיום, מהמאבק על מקום בחברה הישראלית, מותר לנו לקחת לדוגמא חברה כזאת ולראות מה קרה עם כל אחד ואחד מחבריה, מה יחסם לעלייה שלהם, לשהותם בקיבוץ, לניתוק שלהם מהוריהם, שהרי בסופו של דבר, יהדות מרוקו כולה עלתה ארצה בעקבות עלייתם של אלפי בני הנוער שנשלחו ממרוקו לארץ על ידי עליית הנוער. השאלה הגדולה אם עליית הנוער הטיבה עם ילדי מרוקו או לא, לא תיפתר כאן ורק מחקר מעמיק ומקיף יאיר את עינינו בסוגיה זו, אבל, מהגיליון הזה נוכל לקבל מושג ממה שהיה כאן בשנות החמישים המוקדמות. אדם קרוב לעצמו ואני, כעורך, בחרתי לטפל בחברת הנוער שאתה עליתי ארצה ובה התחנכתי. אני מקווה שהדברים המובאים כאן ימצאו עניין לא רק אצל הבוגרים של החברה הנ״ל וצאצאיהם, אלא גם אצל כל הקוראים של ״ברית״.
שלכם, אשר כנפו
העורך
Jean-Louis Miège LA BOURGEOISIE JUIVE DU MAROC AU XIXE SIECLE Rupture ou continuité
Incontestablement l'optique de mon sujet d'alors — l'étude des novations et des résistances dans le Maroc du XIXe siècle— me portait à en schématiser un peu trop l'évolution. Face aux pesanteurs sociologiques, économiques et culturelles du Maroc intérieur, face aussi non pas à l'immuabilité, ni à l'immobilité mais à la lenteur des transformations de l'ancien Maroc, j'étais enclin à mettre l'accent sur les forces dynamiques des villes côtières et plus spécialement sur le rôle de ferment des Juifs européanisés des ports, de leur action nouvelle.
Une partie des arguments de David Corcos me semble fondée et m'invite à apporter quelques nuances à ma thèse. Les groupes des Juifs Andalous—mais ne faudrait-il pas inclure aussi les Andalous Musulmans réunis aux premiers par un malheur commun — s'est forgé, en tant qu'entité, dans l'adversité et la difficile adaptation, une conscience collective et une place à part dans la vie marocaine. Il a perduré en tant que groupe socio-culturel avec ses caractères propres. A longueur d'histoire, ces juifs sont bien d'abord des héritiers. C'est un fil de continuité qu'il m'aurait fallu sans doute plus fortement marqué.
Ils se sont en même temps enracinés dans le monde local judéo-arabe. Et par là le rôle de charnière entre l'Europe et le Maroc a bien été pendant des siècles le leur.
Il est vrai aussi que se sont tissées vers le pays profond et entre Musulmans Andalous et Judéo-Andalous des relations non seulement nombreuses mais amicales. Là encore le trait s'est maintenu au travers des vicissitudes d'une histoire mouvementée et troublée dont les juifs ont supporté les avatars comme l'ensemble de la population du pays.
Mais ceci dit, et qui n'est pas mince, il me semble qu'il convient néanmoins d'insister, plus que ne le faisait Corcos, d'une part sur la spécificité par rapport à l'ensemble des Juifs marocains de ces familles, d'autre part sur les changements qu'elles subissent au XIXe siècle et qui, avec l'évolution sociale de leurs coreligionnaires et l'amorce des bouleversements de l'ensemble du Maroc, les transforment de petits groupes spécifiques en classe socio-économique naissante.
Le premier constat est celui de l'étroitesse de ce groupe de familles, H. Zafrani l'a excellemment souligné: 'ces carrières brillantes ne sont le lot que d'individus isolés, s'élevant au-dessus du niveau, généralement très modeste, de leurs coreligionnaires'. Il s'agit d'une étroite oligarchie et non de véritable classe bourgeoise. Elle n'englobe d'ailleurs que les Juifs européens (tel cet Abraham de Lara que Romanelli rencontre à Mogador à la fin du XVIIIe siècle) et les plus aisés des Juifs Andalous. Si les remarques de Corcos s'appliquent à eux, elles ne touchent ni les Juifs marocains des ports, ni à fortiori, la masse de l'intérieur.
Enfin, et c'est le deuxième constat, les assises de cette petite minorité sont fragiles. Le brillant du destin de quelques familles ou de quelques individus ne masque pas cette précarité.
C'est que le commerçant aisé, le Tajer es Soltan, est bien l'homme du Sultan, lié à lui par un lien personnel. Il participe ainsi, mais à titre individuel, de l'aura de son maître. Protection aussi précaire que l'homme qu'elle recouvre; aussi forte, mais menacée que le pouvoir d'où elle procède. 'Oulad Al Blad', dit le futur Sultan Mohammed ben Abderrahman, ce qui peut se traduire: 'Tu es notre Juif, tu es des nôtres et tu comptes parmi les nôtres'.
סוגי הנידונים: נידונים בפניהם-אנוסים בדין האינקויזיציה-ח.ביינארט
סוגי הנידונים: נידונים בפניהם
ההבדלים בפרטי הפרוצידורה המשפטית לפי סוגיהם של הנידונים, כמצוין לעיל, מוכיחים כמה היו הללו עקרוניים לגבי הבחינה הפרוצידורלית. הנידון בפניו, אם עדיין לא נמצא במאסר, מבקש היה התובע, בהופעתו הראשונה לפני בית־הדין, את מאסרו. כן היה מבקש עריכת אינונטר של נכסים. אך נראה לנו, שאין חלק זה יסוד ראשון בפעולת בית־הדין במושבו בסיאודד ריאל, והוא מעשה שעשה התובע בשעה שישב בית־הדין בטולידו וממנה יצאו ההוראות לפעולה נגד אנוסים בכל אזורי שיפוטו של בית־דין זה. בקשה זו מעידה שהנכסים לא הוחרמו עם המאסר אלא שנערכה הרשמתם בלבד. משנקבע בשעת מהלך הדין מועד שיבתו של הנתבע לדין אל היהדות הושוו הנכסים שהיו לנאשם ביום מאסרו לאלה שהיו לו בתקופה שבה התחיל מתיהד, שכן ממועד זה נתון רכושו, כידוע, להחרמה. רק אז היה, כנראה, מתחיל מחזיק הנכסים בגביית שוי הנכסים או בתפיסתם ממש והחרמתם לאוצר המלכות. פעולת־החרמה זו היתה איפוא מקיפה, והיא כללה גם כידוע חובות שחב הנאשם ושהיו חייבים לו מן המועד שבו קיים לראשונה מצוות תורת משה.
בהופעתו הראשונה היה התובע מודיע על כוונתו להאשים את האנוס בקיום מצוות, ובאותו מעמד היה מעמיד עד אחד או מביא עדות אחת. עדות זו יכולה להיות קדומה בהרבה לראשית המשפט, והיא יכולה להיות מוגשת בכתב כשהיא מועתקת מספר־העדויות. בדרך־כלל נהגו להביא למעמד זה עד אחד, הקרוי בלשון בית־הדין testigo de información . גם הוכחה זו נראה שלא נהוגה היתv בימי פעולתה של האינקויזיציה בסיאודד ריאל בשנות 1485-1483. מן הסתם לא נזקקו אז למעמד כזה. הוא נהוג היה במשפטים שנערכו בטולידו, והזכרה לכך נמצא במשפטו של לואיס פרנאנדיס, חייט, תושב סיאודד ריאל. במשפטים אחרים מאותה תקופה לא נזכרת עדות בשם זה, אלא נאמר על מסירת עדות והודעה של הנאשם. מסתבר שהשיטה היתה מחויבת המציאות האינקויזיטורית ונבעה מתוך דרכה שלה, אלא שלא תמיד נזקקו לעד עצמו או שלא יכלו להזדקק לו. לעתים מזומנות עבר זמן רב מיום מתן העדות לפני חוקרי האינקויזיציה ועד לראשית הדין, והעד עצמו לא היה בחיים. במקרים אלה הסתפקו בעדותו הרשומה בספר־העדויות, והיא היתה מחייבת ומקובלת על דעת שופטי בית־הדין. מצד אחר גם ייתכן שהתובע רצה לקצר בפרוצידורה, כפי שנהגו לעתים במשפטי סיאודד ריאל, והסתפק בהודעה בלבד.
משהועלתה התביעה הראשונה והנתבע לדין נמצא באותו זמן במאסר, הובא למעמד הדין על־ידי האַלגוּאַסיל, שנצטוה להביאו. במעמד זה, כבר בנוכחותו של הנאשם, הגיש התובע את כתב־האשמה. הוא הוקרא לפני הנתבע על־ידי אחד הנוטריונים, אך מסתבר שהתובע קראו. וקודם שנמסר העתק התביעה – ויש על כך החלטה מפורשת בתיק-לנאשם ולסניגורו (אם יש לו מערכת סניגוריה במעמד זה), נמצא לעתים סטיה נהלית. במשפטים שונים, ביחוד לאחר 1485, נמצא אזהרת השופטים לנאשם שיתודה ויגלה את האמת על עצמו ועל אחרים. הוא הוזהר שאם יעיד עדות־שקר או ישתוק יהא דינו כדין מעלים ידיעות מן האינקויזיציה, ודינו יהיה כשל מסייע למינים. הוא הוזהר על גודל העבירה, ואם יתודה – יעשו האינקויזיטורים כל שביכלתם כדי לנהוג כלפיו במידת הרחמים. בהודעתה זו תלתה האינקויזיציה את חומרת דינו של האנוס בנידון עצמו.
ואם היה יסוד להניח שוידויו הקודם של הנאשם לא היה שלם, הרי נמסר כבד במעמד זה לעינוי. כאן יש לציין שלעתים נמצא את השופטים באים אל בית־הסוהר של האינקויזיציה, מזהירים את הנאשם ודורשים ממנו שיתודה קודם שיענוהו. מעמד זה ידוע בשמו audiencia de la cárcel, והוא למעשה חקירת הנתבע לדין קודם העינויים ובשעת העינויים ולאחריהם. אודינסיה זו שונה היא מן האודינסיה הנערכת במקום ובמעמד הדין, המתוארת בתיקיהם של הנתבעים לדין בשם: audiencia continua או.audiencia publica היא שונה, משום שמעמד החלק הזה של המשפט חל בבית־הסוהר ולא ב״מקום בו רגילים האינקויזיטורים לקיים את ישיבותיהם; וכן גם משום טיבו של החלק עצמו בפרוצידורה, הנערך ללא מעמד סניגוריה. הוא נוגע למעשה לתביעה ולנאשם, אלא שהמשפט בא כאן לסייע לתביעה בהשגת הודאה או וידוי, שהם, ככלל, פתח להרשעתו של הנאשם. בבחינת משפטיהם של נידוני סיאודד ריאל בשנות 1483- 1485 נמצא שעונו באותה תקופה רק שני נתבעים לדין. איננו חייבים להניח שנאשמים בדין לא עונו משום מידת־רחמים יתירה שהיתה לאינקויזיציה ביחסה לנתבעים על־ידיה לדין. מפני כמה טעמים פשוטים לא נזקק בית־הדין באותה תקופה לעינויים. לכאורה, מספקת היתה הודעתו של התובע, שהנאשם על־ידיו התודה וידוי מזויף ומבוים, כדי שיובא לחדר־העינויים, אלא שבאותם ימים לא חסרו לתביעה עדים להוכחת צדקת טענותיה כדי שהנאשם יצא חייב בדין.
אל עולם שאבד-אגדות מרוקו-י. פרץ-ראש הפר שרצה בנסיכה
אל עולם שאבד
לקט מאגדות מרוקו
רשם העיר והאיר :
יחיא – בן ה-17 בשנת 1964
ראש הפר שרצה בנסיכה
היה היתה פעם אשה עקרה, שאלוהים לא נעתר לתחינותיה ולא חננה בפרי בטן. יום אחד והיא יושבת ליד חלונה, והנה עובר שיירת גמלים ופרים, נשאה כפיה השמיימה ואמרה: ״אלוהים, לו חננת אותי אפילו בראש של פר כפרי בטן הייתי מאושרת.״ שמע אלוהים לקול תחינתה, ונולד לה ראש פר. ולראש פר זה התגלגל ממקום למקום וידע לדבר בשפת אנוש.
יום אחד בעודו מתגלגל בשוק שמע כרוז מודיע: ״הקשיבו, הקשיבו, בת המלך עוברת לבית המרחץ, איש בל יראה ברחוב. זה שיתפם בחוץ- אחת דינו למות.״ כהרף עין נתרוקנו הרחובות והשווקים, וכך ראש הפר התגלגל אל מאחורי הבית, והסתתר שם וצפה לבוא בת המלך. ואמנם, לא עברה שעה קלה, הופיע אפיריון הנסיכה, והיא היתה כה יפה, כה יפה, עד שחושיו של ראש הפר נתבלבלו, התאהב בה אהבה עזה וגמר אומר בלבו לשאת אותה לאשה. שב הביתה אל אמו, אמר לה: ״אמי, אני רוצה לשאת את בת המלך לאשה.״ בני, מה אתה דובר, וכי אסון רוצה אתה להמיט על ראשי – זעקה האשה המסכנה. אמי, אוהב אני את בת המלך ורוצה אני לשאתה – התעקש ראש הפר. בני, היכן נשמע שראש פר ישא נסיכה, בני, ילעגו לי בחצר המלך – התחננה האם. בלעדי הנסיכה חיי אינם חיים, לכי אל הארמון וכל אשר ידרוש המלך אתן – אמר ראש הפר. קמה האם, והלכה לחצר המלך, ולאחר היסוסים רבים, נכנסה הארמונה, השתחוותה בפני המלך ואמרה: אדוני המלך, השבע לי שלא יאונה לי רע מידך ואפתח פי.״ אמר לה המלך ״דברי, בתי, וחי מוחמד שלא יאונה לך כל רע!״ ״בני ראה את בתך, התאהב בה ורוצה לשאתה לאשה ויעמוד בכל התנאים שתטיל עליו: אמר לה המלך ״יבוא אל ארמוני, ואטיל עליו את התנאים. ואם לא יקיימם מות יומת.״
בערוב היום בא בן המלך הארמונה. הראה המלך לראש הפר ערמת קטניות שהתנשאה כהר ואמר לו: ״הרואה אתה ערמות אלו, רוצה אני שלמחרת ימוינו כל סוגי הקטניות בערימות לחוד, ואם לא תצליח, מות תומת.״ משרד הלילה, שרף ראש הפר אחת משערותיו, וכהרף עין הופיעו שדים רבים ושחורים. קדו לפניו אפיים ארצה ואמרו: ״מה רצונך, אדונינו ויעש״.
התראו ערימה זו של מיני קטניות מעורבים, הפרידו בין המינים.
נעלמו השדים, ושעה קלה לאחר מכן, הופיעו רבבות נמלים שחורות, אדומות ואף לבנות. לאחר שעתיים עמדו ערמות מסודרות: באחת אפונים, בשניה חומוס ובשלישית פולים. קם המלך בבוקר, ומה נדהם כשלא ראש לעיניו את הערמה שהיתה בחצרו, ומשבדק את הערמות, ראה, כי בערמת האפונים אין ולו פול אחד, ובערמת החומוס אף לא אפונה אחת. בלית ברירה נתן את בתו לאשה לראש הפר וחג הנישואים היה לאבל כבד בכל הממלכה. בלילה כשהיתה הנסיכה עם ראש הפר ביחידות, פשט ראש הפר את עור והפך לנסיך יפה תואר. שמחה בת המלך, ועלזה, אך שמחתה הפכה לתוגה בבוקר כשראש הפר לבש שוב את עורו, והפך לראש פר. וכך חיה את חייה הכפולים, בלילה חיה עם נסיך יפה תואר וביום עם ראש פר מאוס, וכל החצר נדה לה בראשה על מר גורלה.
יום אחד, מאסה הנסיכה בחיים כפולים אלה, וגלתה את הסוד לאמה.
אמרה לה אמה: ״פתיה, הלילה כשיסיר את עורו, הטילי אותו אל תוך התנור, ואז לא ימצא במה לעטות את עצמו בבוקר, ואז ישאר נסיך אף ביום.״ שמחה הנסיכה על העצה, ובלילה משנרדם הנסיך קמה והטילה את העור לתוך התנור. הריח הנסיך את ריח העור הנחרך והתעורר, משנוכח לדעת, מה עשתה הנסיכה, קפץ וצעק: ״פתיה, אם לא הועיל לבת המלך כל בכיה. לקחה את שפחתה הכושית, ושבעה זוגות סנדלי ברזל ויצאה לחפש את ראש הפר. וכך הלכו ימים רבים עד שהגיעה אל נהר גדול. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר – משביעתכם אני באלה ובג׳עפר, איה הוא ראש הפר.״ ובנהר הזה שכנה משפחת שדים. ענתה לה, אם הבית: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו לולא היתה אשתו, כי עתה השמש היה אורו.״ ואת, בתי, בואי בצל קורתי, ובאשר לראש הפר, איני יודעת, איה מקומו, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, הנמצא מרחק בליית סנדלי ברזל מכאן תדע לומר.״
למחרת בבוקר קמה, נעלה את הזוג השני של סנדלי הברזל והתחילה ללכת. והלכה ימים רבים עד אשר הגיעה לגדתו של נהר גדול מן הראשון ורעשו מחריש אוזניים. עמדה על גדתו וצעקה: ״שוכני הנהר, שוכני הנהר, משביעתכם אני באלה ובג׳עפר – התדעו איה מקומו של ראש הפר. ובנהר הזה גרה אחותה של השדה, שארחה את אשת ראש הפר. ענתה האחות השדה: ״ראש הפר, יכרת ראשו משורשו, לולא היתה אשתו, כי עתה כשמש היה אורו.״ ואת בתי בואי בצל קורתיו באשר למקומו של ראש הפר, אותו איני יודעת, אך אולי אחותי הגדולה ממני השוכנת בנהר, שמרחקו סנדלי ברזל מכאן תדע.״
למחרת בבוקר נעלה את הזוג השלישי והלכה. וכך הלכה מאחות לאחות, שבע אחיות, ומנהר לנהר שבע נהרות וכל נהר היה אדיר ממשנהו עד אשר הגיעה אל האחות השביעית, ואז זוג הסנדלים השביעי בלה. עמדה על הגדה וצעקה, כיוון שרעש הנהר נשמע ת״ק על ת״ק פרסה: ״ שוכני הנהר, משביעתכם באלה ובג׳עפר – איה מקומו של ראש פר.״
ראש הפר יכרת ראשו משורשו – לולא היתה אשתו כי עתה השמש היה אורו, היתה התשובה. ואת בתי בואי בצל קורתי. ובאשר למקומו של ראש הפר. הנהו.״ הצביעה השדה על מערה רחוקה שם קצהו של עולם ושם הוא מוטל. השדים הפכוהו למטיל זהב, קחי משחה זו ומשחי אותו ארבעים יום וארבעים לילה מבלי לישון לרגע. אם תעשי כך – יתעורר. אך אם תרדמי – לא יעור לעולם.
לקחה את המשחה, והלכה למערה והתחילה מושחת את מטיל הברזל. אך בלילה האחרון, לא יכלה להחזיק מעמד, אמרה לשפחתה, משחי אותו במקומי. כשיתעורר העירי אותי״ ונרדמה. משחה אותו השפחה הכושית. כשהתעורר ראש הפר, מצא לידו את השפחה. שאל אותה: ״מי את בתי?״ ענתה לו: ״אשתך.״
אמר לה: ״כיצד, אשתי לא היתה שחורה כל כך.״ ענתה לו: ״השחרתי מפני שהחום אכלני ביום והקרח בלילה.״ ״ומדוע שפתייך כה עבות?״ – ״התפללתי רבות לשלומך.״ ״ומדוע רגלייך כה רחבות?״ – כי הלכתי יומם ולילה לחפשך.״ ״ומדוע עינייך כה בולטות?״ – ״כי בכיתי רבות למענך.״ אם כך הבה נלך, הלכו יחד, עד לעיר אחת והשתקעו שם.
התעוררה הנסיכה ומשלא מצאה לא את ראש הפר ולא את שפחתה, הבינה את אשר התרחש, בכתה בכי מר, קמה וחיפשה אחריהם עד שהגיעה לאותה עיר שבה השתקעו ראש הפר ושיפחתה. דפקה על דלת ביתם והציעה עצמה למשרתת. ומכיוון שלא הכירוה, קיבלוה. וערב ערב, מזגה לכוסו האחרונה של ראש הפר, סם שינה ולאחר שנרדם, נגשה אל יצועו ומקל חובלים בידה, ישבה למראשותיו, החלה מספר כל קורותיה, ואחר החלה מכה אותו, וכך נהגה כל ערב. כל בוקר קם ראש הפר כשגופו כואב ועצמותיו מחוצות, ולא ידע למה. באחד הימים מצא בכיסו, פתרי לחם. ביום שלאחר מכן מצא סכין, נבהל והלך אל מגיד עתידות וסיפר לו על הרגשתו ועל המציאות שמצא בכיסו. שמע זאת מגיד העתידות ואמר לו: ״פתרי הלחם הם אות אזהרה כי הוא אחד מאוכלי לחמך, והסכין, מזהירך שאם הלילה לא תתקן את המעוות, ישחטך. אם רצונך לדעת פשר כאביך שים ספוג תחת בגדיך, ואל תשתה את הכוס האחרונה המוגשת לך.״
עשה ראש הפר כמצוות מגיד העתידות, לא שתה את הכוס האחרונה, שפך אותה על הספוג שבחזו ולאחר מכן, הלך למיטה ושם עצמו נרדם.
באה האשה וסיפרה כל קורותיה ומשנגשה להכותו, קפץ הרים את ידיו ואמר: ״בתי, ספרי נא לי את הרע שעוללתי לך, ואתקן את המעוות.״
סיפרה לו שהיא הנסיכה, ושרומתה על ידי השפחה, וספרה לו כל קורותיה וחיפושיה אחריו. שמע זאת הנסיך וגרש עוד באותו יום את השפחה. והנסיכה וראש הפר שבו אל ממלכת אביה של הנסיכה, וחגגו את חג חתונתם, ומשמת המלך, מלך אחריו ראש הפר, והיה לו אף בנים נכדים ונינים וכולם התפרסמו בטוב לבם ובמשפט הצדק שעשו בממלכתם.
רחמים רג'ואן – חכמת ערב – 1001 משלים אמרות ופתגמים ערביים
قالوا للبسه وسحها ينفع، بدت توسح وتدفنه
קאלו ללבסה וסח'הא בינפע, בדת תוסח' ותדפנה
אמרו לחתולה כי יש תועלת בצואתה, החלה להטיל צואתה ולטמנה בחול
נאמר על אדם רע, שאינו מסוגל ואינו מעונין לעשות טובה לזולתו
אינו אוכל אותוואינו נותן אותו עד שירקב ויזרק – חנניה דהאן, אוצר הפתגמים .
המלא החזיר כרסו, יהפוך אבוסו.
العنب ـ إن صح فسد ، وإن فسد ـ صح
אלעינב – אין צח פאסד, ואין פסד צח
הענבים כאשר ייטבו יסבו קלקול, וכאשר יתקלקלו יביאו טוב.
מענבים טובים אפרש לייצר יין, האסור בשתייה, למוסלמים, ולכן הם גורמים לקלקול המידות, אך כשהם נרקבים מפיקים מהם חומץ.
אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה, אין מזכירים לו את רשעו – קידושין מ'
אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו : זכור מעשיך הראשונים – בבא מציעא נ"ח
جبناه تايكحلها ـ طلع ـ لها عينها
ג'בנאה תא-יכחלהא, טלעי ליהא עינהא
הוזמן למשוך בפוך את עיניה, אך ( תחת זאת ) גרם לעוורונה
בא לתקן נמצא מקלקל.
תחת מרפא – מדווה, ותחת תקנה – תקלה – יהודה בורלא
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה 1944-1943 אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו על ידי האמריקנים
אביא כאן את סיכום התשובות של הקפטן שארייר, הקולונל ריבו וקומנדנט דה פלריה על כל אחת מהתלונות של היהודים:
- היהודים התלוננו כי שארייר סירב לקבל משלחת שלהם בראשותו של המקדם, מנהיג הקהילה. בתשובה על טענה זו הוסבר כי שארייר נאלץ להגיע באופן בהול לתינגיר למילוי תפקידו ב־8 בפברואר בלילה, מפני שהקפטן דיל, שאת מקומו נשלח למלא, היה חייב לצאת לדרכו למחרת ב־9 בפברואר. בבוקר ה־9 בפברואר הגיעה אל משרדו משלחת של הקהילה היהודית. שארייר שאל אותם למטרת ביקורם, ומשהשיבו שזה ביקור נימוסים, הוא דחה את הפגישה אתם בהסבירו להם שזה עתה הגיע לתינגיר, וכי עליו לארגן את טקס מינויו של הקאיד סי ברהים, שיתקיים ב־11 בפברואר בנוכחות הגנרל מרטין (Martin), מפקד מחוז מראכש, והפאשא של מראכש. לנציגי הקהילה נאמר שהוא ייפגש אתם למחרת, כאשר תתקיים חזרה עם השבטים שיקבלו את פני הגנרל והפאשא, וכי ביום הטקס היהודים יוצגו לפניהם. שארייר קיבל את נציגי הקהילה היהודית בערך ב־20 בפברואר. היהודים ביקשו לקבל הנחיות באשר לתנאים שבהם יוכלו להמשיך לקיים את מסחרם, והוא השיב שההנחיות שניתנו לפניו תקפות, אלא אם כן יימצא כי במקרים מסוימים צריך לתקנן. שארייר לא סירב אפוא לקבל את נציגי הקהילה היהודית: הפגישה אתם התעכבה רק בשל הנסיבות המיוחדות.
לטענת היהודים שארייר שפך במשרדו על המֻקדם, בפגישתם הראשונה, פח צבע. טענה זו נשללה, והוסבר כי המחסור החמור בצבע הוא כשלעצמו סיבה מספקת לעורר ספקות בנדון. ללשכה לענייני ילידים לא הוזמן שום נציג יהודי או מוסלמי כדי לדון בנושא המפקד לגביית המס הכפרי.
ההנחיות בנושא זה ניתנו בעל־פה לכליפה, והוא דאג להעבירן לנתיניו. ומכל מקום בשום מקרה לא אירע אירוע כזה, מהזנים או ילידים מוסלמים מעולם לא שפכו צבע או דיו על המקדם היהודי, גם כאשר לא היה שארייר נוכח.
היהודים התלוננו כי במהלך המפקד לגביית המס הכפרי טרטיב שאל שארייר את המֻקדם אם הוא מרוצה מהממשל החדש. הדבר הוכחש ונטען כי זו הצהרה כוזבת. שארייר ציין כי לא אמר דבר על הממשל החדש, והוסיף כי תמיד הקפיד שלא להתייחס לנושאים פוליטיים בשיחות שקיים עם הנתונים בסמכותו, מוסלמים או יהודים, ללא הבדל במעמדם הסוציאלי. ריבו ודה פלריה ציינו לזכותו של שארייר, כנראה כדי להבליט את נאמנותו לדה־גול, שעקב תמיכתו בצרפת הלוחמת נקלע לוויכוחים נוקבים עם חברים ב׳לגיון הלוחמים הצרפתים׳(Légion Française des Combattans, LFC) בוורזאזאת.
לדברי היהודים בעת המפקד לגביית המס עונה המקדם היהודי על ידי מהזנים או ילידים מוסלמים – במשך שעות הם הטילו אותו למים מלוכלכים בוואדי ואחר כך גלגלו אותו בחול וחוזר חלילה. בתשובה נטען כי מוגזם לתאר את מה שאירע בעינויים. בזמן הפסקת ארוחת הצהריים החלו ילידים, שהגאות הקלה בוואדי עוררה כתמיד את שמחתם, להתיז מים עכורים זה על זה, ומאיר אלחדד נרטב כמו כל הנוכחים האחרים. ההרטבה, שהיא מסורת בתינגיר, לא נעשתה בכוונת זדון. חלק מהאנשים נכנסו למים, ומחזנים הפילו למים את המקדם היהודי. שארייר והכליפה ועוד כעשרים ילידים ישבו במרחק מה ממקום האירוע ודנו בענייני השעה. הקפטן, שהיה מוקף בילידים, לא ראה מה קרה, והמשחק הסתיים כעבור רבע שעה או חצי שעה. רק אחר כך נודע לשארייר שאלחדד נרטב מאוד, כמו מחזנים וילידים אחרים שלקחו חלק במשחק, אך לא הובא כלל
הערת המחבר : ׳לגיון הלוחמים הצרפתים', תנועה מאוחדת של כל ארגוני החיילים המשוחררים, הוקם ביולי 1940 על ידי המרשל פטן. בראש הלגיון עמד הוגה הרעיון קסוניה ואלה (Vallat), לימים הנציב הכללי לענייני יהודים בצרפת ובצפון אפריקה (1942-1941). חברי 'לגיון הלוחמים הצרפתים׳ התכוונו להפכו לארגון ההמונים המרכזי של משטר וישי. הגרמנים לא התירו את קיומו באזור הכבוש, ואפשרו לקיצוניים שהתאכזבו ממתינות משטר וישי ו׳לגיון הלוחמים הצרפתים' לפעול בפריז. ייתכן בהחלט ששארייר התנגש עם חסידי פסן בוורזאזאת, אולם אין להוציא מכלל אפשרות שהדבר נבע מהיותנ ימני וקיצנני מהם.
לידיעתו שהאירוע קיבל תפנית אלימה או משפילה. לטענתו הוא פגש את אלחדד מספר פעמים אחרי האירוע והוא מעולם לא הזכיר אותו. לכן הניח שגם אלחדד התייחס אל האירוע כאל בדיחה, גם אם ללא ספק לא הייתה מעודנת. הוא היה משוכנע שבני משפחתו של אלחדד בקזבלנקה הם שהסיתו אותו נגדו ועיוותו את עדותו. שארייר לא נקט צעדי עונשין נגד המחזנים, הוא הסתפק בכך שביקש מהם להימנע בעתיד מלקלקל בגדים נדירים ויקרים ואסר עליהם לעשות מעשי קונדס דומים.
האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי
ובכל זאת, היו גם הבדלים. למשל, ניכר הבדל ברמת כיסוי הראש – עם כיסוי הפנים, כמו אצל המוסלמיות, או בלעדיו – אצל הארמניות והיהודיות, באפשרות היציאה של האשה מהבית, שהיתה גדולה יותר אצל היהודים, וברמת חינוך הבנות. בית הספר הראשון באיראן לבנות נוסד בשנת 1835 על ידי מיסיונרים אמריקאיים בעיר אורמיה, שברובה היתה נוצרית ולמדו בו בנות ארמניות ואשוריות. קבוצה זו פתחה בית ספר נוסף בטהרן בשנת 1875, שמאוחר יותר, בשנת 1888 , קיבלה גם בנות זרתושתריות והודיות. המוסלמים, הזרתושתרים והיהודים, כולם רואים בתקופת המחזור החודשי הנשי תקופת של טומאה שבמהלכה יש להתרחק מן האשה (בראש ובראשונה – בעלה) ושבסופה יש להיטהר ממנה. עם זאת, דרגת הריחוק ודרכי הריחוק, ודרכי הטהרה שונים. הריחוק הגדול ביותר קיים בקרב הזרתושתרים,
שמונעים מהאשה אפילו לאכול עם משפחתה, ומאכליה יוגשו לה בכלי מתכת שאינם נטמאים; לאומת זאת, נשים מוסלמיות ויהודיות מודחקות רק מיחסי קירבה עם הבעל. מעניין לציין כי ושים משהדיות, שלא כמו בדגם היהודי או בדגם המוסלמי, התרחקו לגמרי מכל קירבה, כולל הכנת אוכל לבני הבית או כל טיפול באוכל או בכלים (כולל הנקה). הדבר אמנם הרחיק יותר את הנשים, אן חיזק את חברת הנשים, שכן בתקופה זו הכינו את האוכל בנות אחרות של המשפחה.
בקרב המוסלמים עצמם היו גוונים שונים של יחם לאשה; אמנם בין הסונים לשיעים יש רק שלושה הבדלים בסיסיים: השיעים מתירים את קיומם של הנישואים הזמניים (מותעה, או סיגה), מגבילים את יכולתו של הבעל לגרש את אשתו בשרירות ומגדילים את אפשרויות הירושה. נוסף לכך, כיתות לא־מוסלמיות, כמו הבהאים, התייחסו ביחס הרבה יותר שוויוני כלפי הנשים. הבהאים הגבילו את מספר הנשים המותרות לגבר לשתיים בלבד, ובתנאי שהראשונה עקרה ונתנה את הסכמתה לנישואי בעלה עם אשה שנייה, וכן התירו יציאה חופשית של האשה מן הבית.״, יש לכך חשיבות מכיוון שלאחר ההמרה הכפויה במשהד היו שסברו שלתנועה הבהאית נודעה השפעה על הקהילה – אמנם מבחינת הזיכרון הקהילתי, אלו שנתפסו לתנועה היו מעטים (חלקם חזרו בהם וחלקם לא העמידו צאצאים), אולם החשיפה לתפיסות התנועה חיתה כנראה ממשית."'
השיח המודרני אף הוא השפיע על יחסי גברים ונשים באיראן. שיח זה הטביע חותם על איראן בסוף המאה הי״ט, בקבעו את המסגרת המושגית לשיח הפוליטי ואת תבניתם של המוסדות הפוליטיים והחברתיים עד סוף שנות השבעים של המאה הכ'. אמנם שיח זה השתנה במהלך מאה שנות קיומו, כשבראשיתו הוא כלל תמיכה בערכים מערביים עד שהתפתח לכלל התנגדות כללית למערב. השיח כלל מיגוון של תפיסות לגבי מהות המודרניות, שלפעמים סתרו זו את זו, אולם ניתן לומר שדרך כל הפיתולים והשינויים, ״ההיסטוריה הפוליטית של המגדר באיראן ניתנת לקריאה כהיסטוריה של השיח הפוליטי על מגדר״. שיח זה לגווניו השפיע לא רק על המעמד הבינוני והבינוני־העליון, שהשתתפו בו: בהשפעתם הרבה של מעמדות אלו – בתוקף תפקידי חבריהם כטכנוקרטים, ביורוקרטים, קציני צבא, מורים ועיתונאים – הם האצילו גם על כלל החברה.
אבל אפילו המהפכה החוקתית (1911-1905), שהשתתפות הנשים בה היתה ללא תקדים, לא שינתה את מעמד הנשים בספרה הציבורית באופן מהותי. אמנם בד בבד עם ההתנגדות למשטר השאה, כבר משנות הארבעים של המאה הי״ט הועלתה התביעה לפטור את הנשים מעטיית רעלה (התביעה נדחתה מכל וכל כמתירנית ואפילו סוטה מבחינה מינית), אולם מאז הלכו ההתנגדות למשטר ונושא הסרת הרעלה יד ביד. זכויות הצבעה לנשים אפילו לא הועלו לדיון; למעשה, נשים נאבקו למען זכויות בסיסיות יותר כמו נגישות לחינוך. בית הספר הראשון לבנות מוסלמיות הוקם בשנת 1907 ואחריו באו רבים אחרים, אך כולם היו במימון פרטי ותוך התנגדות של החוגים הדתיים. בשנת 1911 הועבר חוק חינוך על ידי המג׳לס, ובית הספר הציבורי הראשון לבנות נוסד בשנת 1918 ושני סמינרים למורים – לגברים ולנשים – נוסדו בשנת.1919 אפשרויות החינוך צמחו והלכו: על פי הערכה אחת, היו בשנת 1923 אלף ומאתיים בנות בעשרה בתי ספר יסודיים; לפי הערכה אחרת היו בשנת 1930 21,389 בנות במאה ותשעים בתי ספר בשנת.1930 לבנים ולבנות יהודיים הוקמו בתי ספר של כי״ח החל משנת 1898, אולם אחוז הבנות שלמדו בו לא עלה על אחוז אחד.
תפיסת השלטון על ידי רזה שאה בשנת 1925 הביאה לנסיונות נוספים של אמנציפציה של האשה, כדי להדגיש את אופיו המודרני של המשטר ולגייס ״אפילו נשים״ לתהליך בנייתה החדש של איראן. כך, בשנת 1935 נאסר השימוש בצ׳אדור בציבור באופן רשמי. הטיעונים לטובת חינוך הבנות ולהגנה משפטית צורפו לעתים קרובות לשירי תהילה על תפקיד האשה כאם ואחריותה להגנת המסורת, להפצת השכלה לאחיותיה, המשכילות פחות, וילדיה.
Robert Assaraf Le Judaïsme Meknassi après la mort de Moulay Ismaïl : Un siècle de troubles. (1727-1822
A Meknès ; la populace envahit le mellah, non pour tuer – il n'y eut pas de victimes- mais pour le piller et se procurer l'argent dont elle avait besoin pour acheter du blé vendu à un cours prohibitif. La famine de 1738 resta connue dans la mémoire collective juive marocaine sous le nom de « shnat hetz » et le grand rabbin de Fès, rabbi Yaacob Abensour l'évoquait en écrivant : « Depuis des années, nous n'avons pas vu la lumière. Il ne se passe pas de jour sans malheur plus grand que celui de la veille ». En 1747, le mellah de Meknès fut à nouveau pillé après avoir été assiégé pendant plusieurs mois comme le rapportait rabbi Moshé Tolédano :
… que l'Eternel, dans sa bonté, nous ouvre les portes de la miséricorde, car nous sommes dans la plus grande détresse. Nos voisins philistins (Berbères) nous ont dépouillé de tout et nous assiègent depuis plus de cinq mois. Nul ne peut sortir de la ville et les assiégeants nous guettent
Deux ans plus tard, en 1749, le mellah fut ravagé par une épidémie de peste, signalée par le même rabbi Moshé Tolédano :
Par nos péchés et nos iniquités sont grand, un malheur supplémentaire s'est abattu sur nous. La peste réclame des sacrifices parmi les rabbins et les gens du peuple. Certains jours, le nombre de victimes au mellah dépasse la vingtaine et beaucoup d'entre nous sommes allés chercher refuge dans d'autres villes…
Le règne de Moulay Abdallah se termina sur une touche apocalyptique. En 1757, un terrible séisme ravagea la pointe la plus occidentale de l'Europe et du Maghreb, faisant des milliers de morts à Lisbonne qui fut entièrement ravagée par l'incendie provoqué par ce tremblement de terre. Ce séisme était d'une intensité telle qu'il frappa également le nord du Maroc ainsi que le rapportait rabbi Moshé Tolédano :
Le 20 Hechvan, après la collation du matin, il y eut un grand tremblement de terre qui ébranla les montagnes et fracassa les pierres. Une partie des murs tombèrent et, partout apparurent des fissures. Cela dura près d'une demi-heure, la terre montait et descendait et nous ne comprenions pas ce qui se passait. Quatre jours plus tard, ce fut un tremblement venu du nord comme il n'y en a jamais eu et comme il n'y en aura plus jamais. Toutes les maisons, les murailles et toutes les tours s'écroulèrent et il n'y avait pas de foyer où on ne compatit au moins une victime. Au total, plus de deux cents périrent dans notre communauté et, parmi les Gentils, un chiffre innombrable. Nous nous sommes réfugiés sous des tentes comme des bédouins et nous y sommes restés toute une année. Il n'y eut pas de mois sans une autre secousse, moins forte que la première. Cela n'arriva que dans notre ville. Dans les autres villes (du Maroc), il n'y eut pas de dégâts, sauf en Europe où nous avons entendu que, le jour du grand tremblement, un feu est descendu du ciel et s'est propagé pendant cinq jours alors que la mer avait débordé dans plusieurs pays : Nos coreligionnaires des villes du littoral nous ont raconté que, chez eux aussi, la mer était montée, mais qu'avec la miséricorde divine, ils avaient été épargnés. Que Dieu ait pitié de son peuple, nous y compris…
Durant toute cette période troublée, certains Juifs meknassis continuèrent cependant à jouer un certain rôle dans l'entourage des différents souverains. Ainsi, Eliezer Ben Kiki fut envoyé par Mohammed Edehbi (1727-1729) comme ambassadeur aux Pays-Bas, une mission qui fut confirmée par Moulay Abdallah mais dont il ne put s'acquitter comme il le souhaitait. En effet, à son arrivée à La Haye, il constata la présence, dans la capitale batave, de trois autres émissaires marocains chargés de négocier un nouveau traité de commerce. Ne parvenant pas à obtenir de Moulay Abdallah des lettres de créance le désignant comme seul représentant autorisé du Makhzen, il s’embarqua pour Londres où il obtint des autorités britanniques un sauf-conduit lui permettant de revenir au Maroc, à charge pour lui d'y représenter les intérêts de la Grande Bretagne auprès de la Cour chérifienne. Durant le règne de Moulay Abdallah, un Juif meknassi, Shmouel Lévy Ben Youli, fut l'un des conseillers les plus écoutés du souverain. Désigné comme Naggid de la communauté, il laissa le souvenir d'un dirigeant très pieux et très dévoué qui sut faire preuve d'un grand courage pour protéger ses coreligionnaires contre d'éventuelles persécutions. Ainsi, selon un témoin contemporain, il intervint efficacement en 1732 pour déjouer un complot dirigé contre les Juifs de Meknès :
En cette année 5492, nous avons été saisis d'une grande frayeur en apprenant que les ministres et les conseillers du roi projetaient de nous dépouiller et de nous laisser nus. Grâce à Dieu, le pieux Naggid rabbi Shmouel Ben Yuli a pris des risques énormes et, par sa diligence et son intelligence, il a déjoué leurs mauvaises pensées. Gloire en soit rendue à l'Eternel !
רבאט העיר-היסטוריה,חכמיה ורבניה
גם האור החיים בהקדמת ספרו ״חפץ ה׳״ אומר על סבו:
ושבח לאל שם קנה לו תלמיד הגון אשר למדו חכמה, וזכה בו בזה ובבא, ה״ה ידיד נפשי אחי וראש החכם השלם, שארי, הרב המחבר ספר אזן שמואל וספר כתר תורה.
משפחת אור החיים הקדוש . רבי שם טוב הוא הסבא של מרת פאדוניה אשתו הראשונה של אור החיים הקדוש. והוא אביו של ר׳ משה בן עטר [להבדילו מר׳ משה בן עטר בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן סבו של רבינו] חמיו של אור החיים הקדוש אשר שימש כ׳׳שר״ בשנות תפ״א (1721) בזמן מולאי איסמעיל, ובשנת תפ״ד (1724) כאשר היה רבינו בגיל 10 שנים, דודו הנ׳׳ל החזיר את נשמתו לבוראו, ומאז והלאה כאשר אור החיים הקדוש רכש את כל עושרו, התעוררו נגדו, חביריו ומשפחתו, עם בעלי זכויות לסוגיהם ואנשי הממשל והמלוכה, עד אשר זעק במר נפשו "זה לי שבע שנים אשר שללו ממני כל כוחי והוני מאז פטירת אדוני חמי, איש חיל, הגביר ר׳ משה בן עטר נ״ע, אשר הניח אחריו כמה גרבי מלאים חמת תנינים ורוש פתנים. ומה השקוני? אשר אם אמרתי אספרה כמה הרפתקי דעדו עלי בני קרובי ומיודעי, ״אם יהיו הימים דיו ונמתחו גוילים כשמי מרומים וקני סופר כל עצי רתמים אין די לכתוב קצת צרותי״
(מתוך הקדמה לספרו חפץ ה׳ אשר נדפס בשנת תצ״ב(1732),
נראה שאותו הלשון מובא תוך הקינה ״נלאה להליל על שברינו״ שאומרים בערבית ת״ב). ובהקדמתו לספרו אור החיים אומר: קויתי לשלום והנה מלחמה… וצרה נוגעת בחברתה עד צואר הגיע, ונדדתי מעיר לעיר ונתקיים בי, כי הנמלט מן הפחד יפול אל הפחת… וקול הב הב לא פסק אף כי תם הכסף והמקנה. על כן הוא מצא לו מקלט בבית אביו בסאלי, סמוך על שולחנו, ושם המשיך ללמוד ולעסוק בתורה עוקר הרים וטוחנם זה בזה. עד שנת תצ״ג אשר עזב את סאלי ונסע לפאס שם מצא כר נרחב ללמד ולהפיץ תורה כאות נפשו בישיבת חברו הרשב״א ר׳ שמואל בן אלבז. ראה אודותיו בספר מלכי רבנן.
רבי שמואל זכה והוציא לאור בעודו בחייו שני ספרים חשובים: ״כתר תורה״ המוכיח בו מפי ראשונים ואחרונים שת״ח פטורים ממס אפילו אם הם עשירים, וחיבר עוד ספר ״אוזן שמואל״ ובו דרשות שדרש ברבים, אבל ספרו השלישי ״מעיל שמואל״ לא יצא לאור ונשאר בכת״י בני משפחתו נראה לקמןא״ם לחסרת מג].
זריחת שמשו של רבינו
כאמור בדור שלפני רבינו קהילת יהודי רבאט היתה קהילה קטנה יחסית, אשר רובם אנשים אמידים וגרו בה רק סוחרים וקמעונאים שהיו באים מהעיר סאלי, למעשה היתה עיר מבצר של העיר סאלי, וכך גם חותם בפסקיו רבינו בספרו באר מים חיים:
החותם פה ארבט יע״א מגרש מבצר מתא סאלי יע״א.
הוא היה החכם הראשון שהתגורר בה והקים ישיבה. בה למדו הרבה תלמידים אשר שמעו את לקחו יום יום כפי שמתאר חתנו רבי שלמה די אבילה:
שמיום היותו חי על האדמה נכספה וגם כלתה נפשו לשקוד על דלתות בית המדרש, לא ימיש מתוך האוהל מהנץ החמה עד סוף היום, ולילה ללילה יחוה דעת.
רבי אליעזר בהיותו ״בין יחיד לאביו ולאמו״ כפי שיבואר לקמן היה מאוד שמור, כ״מצה שמורה״(ראה הטעם בעמוד הבא). כפי שמתארים זאת חתנו ר׳ שלמה וחברו בביה״ד מהר״ח טולדאנו בהקדמותם לספרי רבינו וזה לשונו:
עודנו באבו מחוסר זמן גם בן ואח אין לו וכו'.
ומקטנותו גדל על ברכי אביו אשר לימדו תורה בעיון עמוק וסברא כפי שקיבל ממוריו הנזכרים נ״ע.
Histoire des juifs de Safi-Brahim Kredya
En conséquence de ces considérations et d'autres, les étrangers se mirent à accorder des protectorats à tour de bras et 
dans de nombreux cas, ces derniers « se vendaient publiquement comme n'importe quelle marchandise ». Plusieurs consuls et plusieurs négociants y trouvèrent « une marchandise qui se vendait rapidement… et qui générait des bénéfices sans peine, beaucoup plus qu'un appareil importé ou une peau exportée ». Dans une lettre du gouverneur de Safi, Tayeb Benhima, adressée au Ministre des Affaires étrangères du Maroc, celui-ci disait : « Le consul espagnol résident à Safi a exagéré l'octroi des protectorats en ville et dans des campagnes, illégalement… et les jugements sont paralysés par la multitude des demandeurs de protection consulaire, indûment» D'autre part, le consul français, le docteur Allard « vivait de ce que lui rapportait le commerce des protectorats ; il plantait sa tente dans le souk de Khemis Zemamra, dans les Doukkala, surmontée du drapeau français et il y exposait des cartes de protection comme on exposait des marchandises ».
La quantité de « protégés » atteignit parmi les habitants de Safi « le nombre de cent cinquante individus » entre les années 1863 et 1900, dont la moitié étaient des juifs. C'était un effectif considérable par rapport à l'ensemble de la population de la ville qui approchait les deux mille cinq cents personnes et où les juifs en représentaient le quart. Pour l'exemple, nous citerons ci-dessous quelques noms de juifs de Safi « protégés » :
1- Des États-Unis d'Amérique : les membres de la famille Ben Zakar dont le chef, Ishaq, était l'adjoint du Consul américain à Safi en 1872, remplacé ensuite par son fils aîné Yaacob jusqu'en 1888. Son frère Moshé lui succéda dans cette fonction. Étaient également protégés des États-Unis, Chlomo Amsellem Al Mergani qui a été adjoint du Consul des USA à Safi en 1890, et les commerçants Abraham Ben Dawid Ohayon et Moshé Harzan27.
- – De la Grande-Bretagne : Moshé Bou Ouadnine et Lahbib Bensabat qui étaient interprètes ; Said Azoulay, Lahbib Attias, Hadane Cohen Rbati, Abraham Ould Lhazzane, Yaacob et Said Ben Abraham Ben Said Ohanna, Makhlouf Tanjaoui et Youssef Ould Ishaq Ben Saâoud, Haron Ould Mimoun Ohayon : ils étaient tous courtiers des négociants ou des sociétés commerciales anglaises.
– De l'État espagnol : Massoud Ben Âaddi El Asafi, Yaacob Leibi Tetouani, tous deux interprètes auprès du Consulat ; Sellali Ben Ikane, Zahra Beitone, Ishaq Tanjaoui, Brahim Mimrane, Mimoun Ben Lhazzane, Brahim Ohayon, Nessim Liwy, Youssef ould Brahim Liwy, Chamâoun Cohen, Shalom ould Liwy, Abraham Moshé Bou Ouadnine et Youssef ben Yahouda Souiri.
4.- De l'Italie : les interprètes Lyaho ben Dawid Ohayon et Mardoshé Lewy ; les courtiers Yahoda old Haïm ben Ishaq, Yahoda Ben Hammo Lamjadli et Nessim ben Moshé Hmizzo (le dernier était celui du frère du délégué consulaire italien).
- – De l'État français : Salomon Attya, interprète adjoint au Consulat français en 1880 et 1881 ; Makhlouf Ohayon, Haroun Boukdada, Ishaq Liwy, commerçants ; Massoud Ben Khalifa, courtier du docteur Allard précité ; Dawid Sarwilas, Massoud Elbaz, courtiers du juif tunisien « protégé français » : Israël Lalouz.
- – Du Portugal : Yahoda Ben Sabbah Tetouani qui était interprète.
– De la Belgique : Haroun Chriki, interprète.
8 – Du Danemark : Massoud Bahdoud, interprète.
9.- De la Suède et de la Norvège : Abraham Shlomo, interprète en 1884, et Abraham ben Mimrane Mesfioui, également interprète en 1892.
10 – De l'Allemagne : Sellam Ohayon Mesfioui qui était courtier pour deux négociants allemands en 1904.
Nombre des protégés juifs comparé à celui des
protégés musulmans de safi à la fin du XIXe siècle
|
Pays protecteurs |
Protégés juifs | Protégés musulmans | Total |
| U.S.A. | 10 | 7 | 17 |
| Angleterre | 12 | 25 | 37 |
| Espagne | 21 | 1 | 22 |
| Italie | 9 | 4 | 13 |
| France | 15 | 15 | 30 |
| Portugal | 1 | 5 | 6 |
| Belgique | 1 | 4 | 5 |
| Allemagne | 1 | 4 | 5 |
| Hollande | – | 1 | 1 |
| Danemark | 1 | – | 1 |
| Suède | 2 | 4 | 6 |
| Autriche | 2 | 1 | 3 |
| Brésil | – | 6 | 6 |
| Totaux | 75 | 77 |
152 |
תולדות השירה העברית בספרד המוסלמית. חיים שירמן
רב סעדיה היה כמובן שמרן בהשקפותיו על הדת וההלכה, אולם חיבוריו מעידים על אופקו הרחב, על בקיאותו בספרות הפילוסופית הלא יהודית, על התעמקותו בדרכי ההבעה הערבית ועל שאיפתו לכתוב בסגנון עשיר ויפה בלשון זו. סמכותו בכל מה שנגע ליהדות היתה מקובלת על כולם ומעבר לכל מחלוקת, ועל כן היה מפעלו הספרותי חשוב ביותר בעיניהם של משכילי ישראל, ובראש ובראשונה בעיני משכילי ספרד: הוא היה להם האילן שיכלו להיתלות בו כשרצו לעסוק בפילוסופיה, בבלשנות ואף בשירה בגילוייה השונים. נראה שסמוך לסוף המאה העשירית כבר היתה ההשכלה הערבית נפוצה למדי בין יהודי ספרד, ובמאות הי׳׳א והי״ב הגיעה השפעתה למרום שיאה. לא היה אז תחום במדע היהדות שלא כתבו עליו בלשון הערבית: לא רק על פילוסופיה, בלשנות ופרשנות המקרא, אלא אפילו על ענייני הלכה. אין צורך להדגיש שיחד עם הלשון החדשה חדרה לספרות היהודים גם רוח חדשה ודרך חשיבה חדשה. כדוגמה קיצונית של הסתגלות לאווירת הסביבה יש להזכיר את חיבורו העיקרי של שלמה אבן גבירול בתחום הפילוסופיה, ׳מקור חיים׳, שלא רק שנכתב בערבית, אלא אף אינו מגלה בשום מקום שמחברו היה יהודי. אין בספר מובאות מן התנ״ך ואף לא רמיזות אליו. אין זה בוודאי מקרה שמחבר הספר, ששמו שובש על ידי למדנים מאוחרים ל׳אביצברוך, נמנה עם חכמי ספרד. לימודה של הלשון הערבית הספרותית דרש הרבה זמן והתמדה, אך משכילי ישראל התמסרו לו ברצון. יהודה אבן תיבון, המתרגם הנודע, מבקש בצוואתו מבנו שישקוד על לימוד הכתיבה הערבית ועל דרכי עריכת המכתבים בלשון זו. ההשכלה הערבית כללה מאז גם את השירה, ויודעים אנו שהנגיד העתיק מחברת ובה שירים ערביים כדי שיהוסף, בנו הקטן, יוכל להשתלם בעזרתה בשפה הערבית ובכתיבה תמה. במלאכת הקודש של ההעתקה עסק האב כשישב במחנה עם צבאו, בעת מלחמה.
חיבורו הגדול של משה אבן עזרא על השירה העברית מביא לנו מקצת מן השירים הערביים שהיו ידועים ליהודי בעל תרבות ערבית רחבה. במחקר חשוב בדק נ׳ בראון את המובאות הערביות שבחיבור והראה שהן שאובות מתוך שיריהם של עשרות מחברים שונים בני תקופות שונות. לתוצאות דומות הביאה גם בדיקתן של המובאות השיריות בחיבור הבלשני ׳אלמואזנה׳ של יצחק אבן ברון, בן זמנו של משה אבן עזרא; היא נערכה על ידי פ׳ קוקובצוב. ברם עשרות מובאות נוספות מסוג זה מפוזרות בעוד כמה ספרים מן המאות הי״א והי״ב (למשל משל שלמה אבן גבירול, יונה אבן ג׳נאח ואפילו בחיי אבן בקודה), ורבות מהן עדיין לא נחקרו ולא זוהו. אולם גם על פי החומר שמוצאו ידוע לנו היום אפשר לומר כי משכילי ספרד היהודים הכירו יפה את השירה הערבית הקלאסית של התקופה הקדם מוסלמית. אף על פי כן, יהודי ספרד, כמו שכניהם המוסלמים, חיבבו יותר את המשוררים הערבים החדשנים של התקופה העבאסית, ובין אלה במיוחד את אַלמֻתַּנַּבִּי. מעריציו היהודיים ציטטוהו לעתים, ויהודה הלוי אף תרגם מכתם ממנו לעברית. אגב, תרגומים ממשיים מתוך השירה הערבית עולים לפנינו, עד סוף המאה הי״ב, רק לעתים מזומנות, אך במסגרת מפעל התרגומים הגדול שהתנהל בספרד מסוף המאה הנזכרת ואילך מופיעות בלבוש עברי גם כמה יצירות סיפוריות מחורזות. בין יהודי ספרד קמו גם משוררים שכתבו ערבית, אלא שדווקא שיריהם של אלה לא נשתיירו ברובם עד זמננו., תופעה זו מקבילה לאובדנם של רבים מחיבוריהם של מחברים יהודים שכתבו ערבית: ואפילו אלה מהם שהגיעו לידינו נמצאים לנו לפעמים רק בהעתקה יחידה ולקויה. ספרי רבים מהם שרדו רק בתרגומם העברי. יהודי ספרד המאוחרים לא שמרו על השירים הערביים של אבות אבותיהם, והמעטים מהם שהגיעו לזמננו זוהו בזכותם של סופרים ומעתיקים מוסלמים. יודעים אנו שחסדאי אבן שפרוט, הראשון מבין השרים רמי המעלה שקמו בתוך יהדות ספרד, קיבל שירי שבח גם בערבית. משה אבן עזרא מעיר בסקירתו על התפתחות השירה העברית בספרד כי אחדים מן המשוררים הנזכרים על ידו חיברו גם חרוזים ערביים. מספרם הכולל היה בוודאי גדול יותר משניתן לשער היום: כך למשל נתגלו בזמננו בין קטעי הגניזה גם שרידי יצירה ערבית רבת היקף שנתחברה בידי יהודה אלחריזי.
כאמור רוב הידיעות על משוררים ערבים מקהל ישראל נשתמרו אצל סופרים ערבים, ומובן מאליו שלפרסום הגדול ביותר זכו אצלם היהודים שוויתרו לא רק על שפתם הלאומית, אלא פנו עורף גם לדתם. הללו הלכו בדרך ההתבוללות עד תומה, וביניהם מן הראוי להזכיר את אבו פצל אבן חסדאי, בן המאה הי״א, שעליו עוד ידובר להלן. מתקופה מאוחרת יותר נזכיר את אברהים אבן סהל (מת בשנת 1251), שהמיר את דתו, כפי שמגלים כמה שירים מחוצפים שחיבר, לאו דווקא משום שהכיר באמיתות האיסלאם. איש זה זכה לפרסום ניכר בעולם הערבי, ועדות לכך יכולות לשמש המהדורות המרובות של קובץ שיריו הקטן. תעודות שונות מזכירות מדי פעם בפעם גברים ונשים ממוצא יהודי ששימשו זמרים ונגנים בחצרותיהם של שרים ערבים (ואף ׳נערי תענוגות׳ היו ביניהם); מקצועות אלה דרשו השכלה ספרותית טובה, והופעת יהודים בתחום זה היא אות למידה רבה של הסתגלות לסביבה הערבית ולהתבוללות בה. פיתויי התרבות הערבית העשירה והמגוונת היו ללא ספק עזים מאוד. העיון בספרי מדע רציונליסטיים עשוי היה בוודאי להוליד ספקות בלבם של אלה שאמונתם היהודית לא היתה שורשית ומוצקת, ומכאן לא היתה רחוקה הדרך ליחס אדיש וקריר לאמונת האבות ובסופו של דבר להינתקות ממנה, קל וחומר אם נזכיר שהמומר יכול היה לשפר את מעמדו בחברה ואף להתעשר, אם היטיב להסתגל אל סביבתו. והנה דווקא בשעה שהטמיעה בתרבות ערב הלכה וגדלה, קמה בספרד שירה עברית לאומית שהיתה כעין משקל נגד לשאיפות המתבוללים. המשוררים העבריים שגדלו בעצמם על ברכי התרבות הערבית הגנו על הלשון העברית ועל המורשה שהנחילו להם אבותיהם, והם גם הצילוה מכליון.
- הערת המחבר : בין המחברים הספרדים שספריהם הכתובים ערבית אבדו נמנים גם אישים חשובים כגון שמואל הנגיד, יונה אבן ג׳נאח, שלמה אבן גבירול ואחרים. גם חיבורים רבים משל רב סעדיה גאון אבדו. ספרו של משה אבן עזרא, ׳מקאלה אלחדיקה׳(׳ערוגת הבושם׳), העוסק בעיקר בנושא ההשאלות שבמקרא, נותר בידינו בהעתקה בודדת (כ״י ששון 412).