געגועים למגרב-יחיאל זעפרני
בספר שיריו ״געגועים למגרב״ מתאר יחיאל זעפרני, משורר צעיר בן 34, את חיי הקהיליה היהודית במרוקו. חיים של הווי, צניעות, מסורת ואמונה. במירקם מעודן וציורי להפליא, מתובל בסיפורת שירית, פורט המשורר את חלומותיו, מחשבותיו ותקוותיו. יש בשירתו כעס וביקורת על המימסד, אך גם פשרה וסלחנות.
יחיאל זעפרני נולד בשנת 1947 במרוקו. קיבל את חינוכו בבית הספר היהודי ״אם הבנים״ בקזבלנקה. בגיל 12, בשנת 1960, עלה ארצה בעליה הבלתי ליגלית הישר אל עיירת הפיתוח קריית שמונה.
התחנך בכפר הנוער הדתי. למד בנקאות עתונאות ויחסי ציבור
חכמת ערב – 1001 משלים , אמרות ופתגמים ערביים- רחמים רג'ואן
اللي بيطلب الحاجه من لئيم مثل اللي بيطلب العظمه من الكلب
אילי ביאטלב לחאג'ה מן אללאים, מת'ל אילי ביאטלב לעאט'מה מן אלכלב
דומה המבקש דבר מה מאדם שפל, למבקש עצם מכלה
اللي ياكل حلوتها ياكل مرتها
אילי יאכל חילאותיהא, יאכל מוריתהא
האוכל ממתיקותו – יאכל ממרירותו
הנהנה מן הטוב שבחיים, עליו להיות נכון לטעום גם ממרירותו.
יברך האדם על הרעהכשם שמברך על הטובה ( ברכות ל"ג )
بعد ما ضرطت ـــ صمت
בעד מא צ'ארטת – צַמַת
לאחר שהפיחה – נָדמָה
נאמר על אדם, שלאחר שהֵרע, גרם מבוכה לעצמו ולאחרים, הפסיק להרע, אך ללא הועיל
الجميل في غير محله ـ ضايع
אלג'אמיל פי ג'יר מחלה – דאייע
טובה שלא במקומה – תלך לאיבוד בסופה.
כאשר עושים טובה למי שאיננו ראוי לכך, כאילו אין כל ערך למעשה.
יש טובה שמביאה רעה ( ספר החסידים, ר' יהודה החסיד , בולוניה יפר"ח )
טובה לרע עשית, רע עשית – קהלת רבה, פרק ה'.
Contes populaires-Juifs du Marocl- Dr Dov Noy -DJOUHA OUVRE UN MAGASIN
DJOUHA OUVRE UN MAGASIN
Lorsque Djouha atteignit l'âge mûr, il voulut prendre femme. Un jour, il dit à ses parents: "Je veux me marier".
Ils lui répondirent: "Ouvre un magasin et si tu nous prouves que tu es capable de gagner de l'argent, nous te trouverons une femme".
Djouha alla au marché des bouchers et y chercha un magasin vide. Avec beaucoup de peine, il découvrit un dépôt vide et en mauvais état. A l'entrée du dépôt, il écrivit en lettres immenses:
"Vente de viande".
Plusieurs jours passèrent et Djouha n'a pas de viande à vendre, car il est sans le sou. Mais un jour, un Arabe lui offrit une vache qui avait de la peine à se tenir debout. Il l'acheta, la fit abattre et étala la viande dans son dépôt. Djouha attend l'arrivée des clients, mais personne ne vient.
Toute la semaine durant, Djouha voit ses voisins, propriétaires de boucherie vendre de la viande belle et bonne. Lui seul ne vend rien. Vient jeudi, vient vendredi et tous vendent presque toute la viande qu'ils ont. Mais dans son magasin, à lui, personne n'entre pour acheter de la viande.
Et voici venir vendredi et le Sabbat approche à grands pas. Tous les marchands ont déjà fermé leurs boutiques. Seul Djouha est toujours là à attendre des clients. Soudain, il voit une meute de chiens devant son magasin. Il s'adresse à eux et leur demande : "Que désirez-vous?" Tous les chiens se mettent à aboyer et Djouha comprend qu'ils veulent de la viande. "Est-ce que vous me payerez le prix?"
"Hao, hao", aboient les chiens. Djouha croit que les chiens lui répondent: "Oui, oui", et il coupe des morceaux de viande et les jette aux chiens.
En voulez-vous encore? Hao, Hao.
Djouha jette aux chiens des morceaux de viande, jusqu'à ce qu'il ne lui en reste plus, jusqu'à ce que toute la vache ait disparu.
A la maison, ses parents l'attendent. Us lui demandent: "As- tu tout vendu?"
- Oui, répond Djouha joyeusement.
- Et où est l'argent?
- On me payera une autre fois. Et il se mit à raconter à ses parents comment il a distribué la viande aux chiens. Et il ajoute: "Il y en a un qui n'a qu'un oeil. C'est lui qui payera pour tous les autres car il a aboyé plus fort que les autres".
La semaine suivante, Djouha est de nouveau dans sa boutique à attendre des clients, mais personne ne passa le seuil de son magasin. Par contre les chiens font leur apparition et, à leur tête se trouve celui qui n'a qu'un oeil. Toute la meute s'installe devant la boutique de Djouha et, ensemble, les chiens se mettent à aboyer sur un ton plaintif: "Hao, hao".
- Où est l'argent? demande Djouha.
En guise de réponse, les chiens se mettent à aboyer en choeur: "Hao, hao, hao!"
Mais moi, je veux de l'argent! crie Djouha, qui est très fâché. Quand les chiens s'aperçurent que l'homme est fâché contre eux, ils déguerpirent. Djouha se met à courir après eux. Les chiens s'enfuient et lui, se lance à leur poursuite. Ou plutôt, il court après le chien qui n'a qu'un oeil. Celui-ci entre dans une cour et disparaît. Djouha entre à son tour dans la cour. Là, il voit, installé devant la porte de la maison, un Arabe costaud et de haute taille qui, lui aussi, n'a qu'un oeil.
"Qu'est-ce que tu veux?" demande le borgne à Djouha.
"Je veux que tu me paies le prix de la viande!"
"Quelle viande?"
"Celle que tu as prise chez moi, toi et tous les chiens!"
"Moi, j'ai pris ta viande? Moi et les chiens?" L'Arabe se met en colère et administre des coups à Djouha qui s'enfuit, heureux d'avoir la vie sauve.
Djouha rentre chez lui où ses parents l'attendent dans l'espoir qu'il leur remettrait l'argent nécessaire pour payer les frais du mariage. Ils lui demandent: "Où est l'argent?"
"Je n'en ai point reçu". "Où est la viande?" "On l'a mangée." "Où as-tu été?"
"Recevoir des coups parce que j'ai donné la viande sans argent". Lorqu'il eut prononcé ces paroles, Djouha tomba par terre et resta étalé, inconscient.
מעשה במלך וארבעים עורבים-שבעים סיפור וסיפור מפי יהודי מרוקו -ד"ר דב נוי
- מעשה במלך וארבעים עורבים
יצחק וקסלר (רושם) סיפורים 48—56), יליד וילנה (1916). למד באוניברסיטת וילנה בלשנות קלאסית׳ אבל ראה נגד עיניו תפקידים חשובים יותר מן הלימודים, ועלה בשנת 1935. עם עלייתו התמחה בעבודה במחצבות (״כיבוש האבן״), והצטרף לקבוצת ״החוצבים״ שהיוו את הגרעין של ״מעלה החמישה״ בהרי ירושלים. כחבר מעלה החמישה הדריך את עולי חניתה בעבודות אבן וחיצוב. כן הדריך בעבודות ההר את חברי הפלמ״ח ״החושלים״ בהרי כנען ואת חברי כפר עציון בהרי ירושלים.
.באסע״י שמורים 67 סיפוריס שנרשמו על ידיו. לדבריו ינק בעיר מולדתו, וילנה, את ״החיבה לעממיות ולכל הקשור בפולקלור יהודי עסיסי״. נוהג לפתוח בסיפור וליזום מעין תחרות־סיפורים בינו ובין מספריו, שרובם תושבי מעוז ציון(״קסטל״).
מרדכי א ו ל ו (מספר! סיפורים 48—49),
יליד פאס (1938), נשוי, 12 שנים בארץ׳ תושב ירושלים. מסגר לפי מקצועו. היתה לו ילדות קשה: הוריו חרשימ־אלמים׳ והוא עצמו התחיל לדבר רק בגיל 10.
— הוא בחור גבוה ויפה־תואר—מספר עליו יצחק ו ק סל ר — וכשהוא מספר את סיפוריו׳ לובשים פניו ארשת של מתיחות ורצינות, עיניו מצטמצמות במין דבקות חסידית, וכולו נתון בסיפורו. אין להפסיקו אז. ואם נכנסים לדבריו בהערה שלא לעניין, ניתק פתיל סיפורו, מפניו העדינים ורבי־ההבעה סר קסם הסיפור, ומעין רוגז ואכזבה תופסים את מקומו. הוא אוהב לספר, והוא מוקסם מן העובדה שבני־אדם מקשיבים לו. הוא מספר באריכות ומבלי לסטות מן המסלול.
האג׳ אחד עלה לרגל אל מכה. בדרכו בחזרה מצא ראש אדם, ועליו כתוב! ״לא אנוח עד שאהרוג 40״. צחק האיש ובעט בראש מתוך זלזול. התהפך הראש, והחאג׳ ראה בתחתיתו מעין סוכרייה עטופה יפה. לא ידע האיש מה זה, אך לקח את הסוכרייה ושם אותה בכיס בגדו.
כשהגיע הביתה ופשט את בגדיו המלוכלכים מן הדרך, לקחה אותם בתו לכביסה. והנה היא מצאה באחד הכיסים את הסוכרייה. היא לא חשבה הרבה ובלעה אותה. מיד נכנסה להריון, אם כי היתה צעירה מאוד ולא שוחחה מעולם עם גבר. לא עברו תשעה חודשים ונולד לה בן, שעמד מיד על רגליו והתחיל לדבר. הבינו הכול, כי אין התינוק אלא שד ולא רצו להחזיקו בבית. הרי בעיר הגדולה הם גרים, וזוהי בושה להחזיק שד בבית. מה עשו ? מסרו את התינוק־ השד לאחד הדודים באחד הכפרים, ובלבם אמרו: אצל הדוד הפלאח יעבוד השד עבודה קשה. בני־אדם לא יראוהו שם ולא תהיה להם אפשרות לרכל עלינו.
עבד הילד עם דודו וידע כל דבר מראש, ואין פלא, הרי היה שד. פעם עבר ליד השדה של הפלאח וזירו של המלך׳ כשהוא רכוב על חמור. והחמור עמוס שני שקים, שק של יהלומים ושק של זהב. אמר הילד אל הווזיר: — יש לך באחד השקים כך וכך יהלומים, ובשני — כך וכך זהב.
התפלא הווזיר על חכמתו של הילד: קטן כל כך ויודע הרבה כל כך. אמר לו הילד:— אין זה אלא כלום. אני יודע יותר מזה. אתה מוביל את השקים כדי לסיים את קישוטו של השער בחצר המלך. אך כל מה שאתה מקשט את השער יותר ויותר, מצליחה עבודתך פחות ופחות, והמלך כועס תמיד עליך.
שמע הווזיר דברים אלה מפי הילד והיה כמשוגע מרוב התפעלות. ולילד אמר:— טוב. בא ותגיד לי אתה, איך לבנות את השער, כדי שישמח את לב המלך.
ענה הילד:— הדבר פשוט מאוד. חפור מתחת לשער שבע אמות. תגיע שם לשבעה ארגזי זהב. פתח אותם ותמצא בהם אבנים יקרות. תשבץ אותם בשער המלך, ואז יהיה המלך מרוצה ושמח. כך היה.
ראה הווזיר, שהילד הוא חכם ונביא, וקנהו מדודו. הדוד שמח על המכירה, כי ידע שהילד אינו אלא שד והיה מפחד ממנו מאוד.
הווזיר היה איש רע לב. הוא אמר בלבו: אם ישמע המלך שיש חכם ממני במדינתו, ימנה את הילד לווזיר ואותי יתלה. מוטב, שאף פעם לא יוודע לו למלך, כי רק חכמתו של הילד הכתירה בהצלחה את מאמצי לקשט את השער. כך אמר בלבו, ומיד קרא לבתו וציווה עליה :— שחטי מיד את הילד שהבאתיו הביתה׳ והגישי לי את הבשר לארוחת הצהריים. ואת דמו הגישי לי בספל מיוחד.
הסכימה הבת:— טוב!
והילד ידע את הכול. הוא ניגש לבת הווזיר ואמר לה :— הגישי לו דם של כבש, הוא בין כה וכה אינו יודע להבדיל בין דם לדם, ולמה לך סתם להרוג תינוק מסכן?! הסכימה הבת:— טוב!
בלילה חלם המלך חלום, והנה ארבעים עורבים מתעופפים מסביב לראשו, מנקרים בו ומבלבלים את מוחו. החלום חזר ונמשך כל הלילה.
למחרת היום קרא המלך לכל חכמיו, סיפר להם את חלומו ודרש מהם לפותרו. אך לא נמצא איש שידע את הפיתרון. קרא המלך לווזיר ונתן לו שהות של 15 יום לפתרון החלום:— ואם לא תפתור את החלום — סיים המלך את דבריו — אוציאך להורג.
כאשר חזר הווזיר לארוחת הצהריים הביתה היה מרוגז ועצבני ביותר. כאשר הגישה לו הבת את ספל הדם, כעס עליה מאוד וצעק:— למה הרגת את הילד ?
הילד, שידע את הכול, בא מעצמו אל הווזיר והודיע לו:— יודע אני לפתור את חלומו של המלך. אמר לו:— ספר לי!
— עדיין אי אפשר ; יום לפני המועד האחרון תביאני אל חדרי המלך. רק אז אפתור לו את חלומו.
הובא הילד אל הארמון ושאל את המלך:— רוצה אתה שאפתור חלום, אבל איזה מן החלומות ; שלך, של אביך, או של סבך ? תמה המלך מאוד לשאלה זו וענה:— של סבי.
סיפר הילד:— סבא שלך הלך פעם במדבר והיה צמא מאוד. והיתה לו יונה שאהבה מכול, והחזיקה תמיד על כתפו. גם בהיותו במדבר ובחפשו מים היתה היונה יושבת על כתפו. פתאום ראה מים מטפטפים מצוק גבוה: טיף, טיף, טיף. הוציא סבך ספל ואגר לתוכו את הטיפות. הוא הספיק למלא רביעית הספל, אך כאשר הגישו לפיו׳ קפצה לפתע היונה ושפכה את הכול. הצטער סבך מאוד, אבל לא עשה ליונה שום דבר, ושוב התחיל לאגוד טיפה לטיפה. אך מדי פעם בפעם, כשעמד סבך להגיש את כמות־המים הזעומה לפיו, ניתרה היונה מכתפו, ושפכה את הספל. כך קרה הדבר שלוש פעמים. בפעם הרביעית התעצבן סבך מאוד. הוא תפס את היונה וקרעה לשתיים. אחר כך אמר סבך לווזיר שלו:— טפס ועלה על הצוק! אולי תמצא שם את ראשית המעיין, ותוכל לשאוב בשבילי ספל־מים ביתר מהירות. עלה הווזיר וראה על הצוק נחש עצום, ומפיו מטפטף הרעל טיפין, טיפין. הצטער המלך על מה שעשה ליונה. לקח את שני חלקיה ושם אותם בתוך ארגז ואת הארגז שם בתוך שבעה ארגזי זהב, זה בתוך זה. ואת כל הארגזים טמן באדמה. וכאן הם טמונים.
ציווה המלך לחפור במקום, ואכן מצא בו את שבעת ארגזי הזהב ואת קרעי היונה.
שוב חלם המלך חלום, כי ארבעים עורבים מתעופפים כל הלילה מסביב לראשו, מנקרים בו ומבלבלים את מוחו. הפעם קרא מיד, לילד׳ וזה שאל:— פתרונו של איזה מן החלומות רצוי לך הפעם ; שלך או של אביך ? התפלא המלך על שאלתו של הילד וענה:— של אבי. סיפר הילד:— אביך היה מלך גדול והיה לו עוף שחור גדול ונפלא, שאהבו מאוד וכל הימים החזיקו אצלו. פעם עשה אביך משתה לכל המלכים השכנים, וגם במסיבת־מלכים זו היה העוף עומד ליד כיסא המלך ואוכל מן הצלחת שלו. ישבו המלכים האורחים וכנהוג בין המלכים, היה כל אחד מהם מתפאר במה שיש לו. זד, אומר כך וזה אומר שבעתיים כך. הראה אביך למסובים את העוף שלו והכריז:— אין עוף פלאי כמוהו.— אמרו לו האורחים:— יללא! הראה מה הוא יודע!— החליט אביך לנסות את העוף בנוכחות אורחיו ופנה אליו:— עוף למרחקים ותביא לי משהו טוב. — עף העוף והביא חתיכת מקל במקורו. צחקו כל המלכים, ואביך נעשה עצבני מאוד על שהעוף גרם לו בושות כאלו, והרג אותו בו במקום, ואת המקל זרק למרחק מה. אך בו ברגע שהמקל נגע באדמה, צמח ממנו עץ־תפוחים גדול ונפלא למראה. יצאו כל המלכים מכליהם, כי מעולם לא ראו אילן יפה כל כך.
הצטער המלך מאוד על מה שעשה לעוף השחור. לקח את העוף המת ושם אותר בתוך ארגז ואת הארגז שם בתוך שבעה ארגזי זהב, זה בתוך זה. ואת כל הארגזים טמן באדמה וכאן הם טמונים.
שוב ציווה המלך לחפור במקום, ואכן נמצאו שבעת ארגזי הזהב, ובארגז הפנימי — העוף השחור. היה המלך כמשוגע מחכמתו של הילד.
בלילה שוב חלם המלך כי ארבעים עורבים עולים לו על ראשו. שוב קרא המלך לילד וזה שאל:— חלומו של מי אתה רוצה להעמיד עתה לפיתרון ? של סבך, של אביך או שלך ?
- שלי — ביקש המלך. הסכים הילד:— טוב!
- ארבעים העורבים אינם אלא 39 הכושים, השוכבים עם אשתך המלכה. והנותר הוא זה היודע על כך ושומר על הדבר בסוד.
אמר המלך:— תביא אותם לכאן אחד אחד ואהרוג אותם. הושיט הילד את ידו הקמוצה, כאילו הוא מחזיק בשער ראשם, וכך העלה אותם, כאילו מתוך האדמה! והמלך עומד עם חרב בידו ומתיז את ראשיהם, זה אחר זה. כך העלה הילד 39 ראשים, ואז אמר למלך:— די! חוס ורחם על ה־40. הוא איננו נואף׳ הוא רק שומר סוד. רחם עליו ואל תהרגנו. כי מה הוא אשם, אם הוא חכם ויודע י! ואם לא תרחם עליו, תבוא שעה ותצטער, כפי שהצטערו אביך וסבך… הן זכור לך מה שקרה להם!
- לא ארחם!— קרא המלך הנרגז— גם היודע על פשע ושותק — בן־מוות הוא!… די לו שהוא יודע את הסוד. העלהו׳ ומיד!
לא עזרו כל תחנוני הילד. בסוף הושיט את ידו וכאילו תפס בשערות ראשו של מישהו וכאילו העלה אותו מתוך האדמה. המלך הניף את חרבו. בו ברגע נפל הילד ערוף ראש ובלי רוח חיים על האדמה.
פיוט חברתי־תרבותי לר' דוד אלקאים (?1940-185) יוסף שטרית
הנתק בין שני חלקי הקהילה לא התעמעם במחצית הראשונה של המאה ה־20 אף על פי שחלק גדול מן המשפחות המבוססות ירדו מנכסיהן ואף שבני הקהילה למדו באותם בתי ספר של כי״ח (אם כי חלק מבני הקסבה למדו בבתי הספר הצרפתיים).
הערת המחבר : האירוע מתואר במכתב מיום ה־12 במאי 1892 ששלח יצחק בן שימול, מנהל בית הספר של כי״ח במוגאדור, לנשיא החברה בפריס, וזכה לתיעוד גם בדו״חות הדיפלומטיים של הקונסול הצרפתי שכיהן באותה תקופה במוגאדור. המכתב נמצא בארכיון כי׳׳ח, בתיק Archives AIU, Maroc – Ecoles IIB12, Mogador.
תבנית השיר: השיר כתוב במבנה של קצידה מוסלמית־מרוקנית. הוא מורכב משש סטרופות בעלות טורים שונים באורכם; כל אחת מהן כוללת שניים או שלושה טורים ארוכים בתחילה ושלושה טורים קצרים באמצע, דו־צלעיים ושווי חריזה, וטור ארוך תלת־צלעי בסוף. הסטרופה הראשונה והסטרופה השנייה מתפקדות כסטרופות פתיחה עם תבנית חריזה המיוחדת להן: אבגב דהדהדה ההה בראשונה, רתרת שתשתשת תתת בשנייה. ביתר הסטרופות החריזה סדירה: שלושת הטורים הארוכים הראשונים נושאים חריזה שווה, וכך גם שלושת הטורים הקצרים העוקבים, אך עם חריזה שונה; אשר לטור הסופי התלת־צלעי, שתי צלעותיו הראשונות שוות חריזה עם הסוגר של הטורים הקצרים, וצלעיתו השלישית נושאת חריזה חוזרת בכל הסטרופות. מתכונת החריזה בסטרופות אלה היא אבאבאב גדגדגד דת, הוהוהו זחזחזח חחת, ובר.
המשקל: בדרך בלל שתים־עשרה הברות בבל צלעית בטורים הארוכים ושבע הברות בטורים הקצרים; גם הטורים הסופיים התלת־צלעיים מחולקים לשניים על פי משקלם. שתי הצלעות הראשונות קערות, וכוללות שבע הברות בראשונה וחמש בשנייה בדרך כלל, שעה שהצלע השלישית היא בת שתים־עשרה הברות.
הלחן הפיוט מורכב על הלחן והתבנית של הפיוט ״דברי שיר שבח למלכנו זמרו״ לר׳ דוד (רפאל) אבן עטאר, שחי בפאם בסוף המאה ה־18 ובתחילת המאה ה־19. פיוטיו מפוזרים בכתבי יד של פיוטים שמקורם בפאם ומכנאס ובקובצי פיוטים מודפסים של קהילות אלה.
החתימה: דוד קים(בראשי הסטרופות) חזק (בראש הטור האחרון).
הכתובת: פיוט על משקל ״דברי שיר שבח למלכנו זמרו״; סי(מן): דוד קים.
המקור: שירי דודים לר דוד אלקאים, ירושלים תשמ״ג, עמי 202-201.
1 דְּעו נְבוֹנִים בָּעָם וְהִתַּמְּהוּ, / טרם הֵכִינוּ מזור, אל תִּתְמַהֲמָהוּ.
טְהור עינים לבד יראה ויבין. / שָׁם שָׂם לו חֹק ומשפט [ושם נסהו.
אבן מקיר צעקה, / קיר הַבָּנוּי בֵין אַחִים.
שמה כשאול מועָקָה, / לִטְהוֹר עֵינָיו תִּמְתְּחֵם.
כָתוּב בספר חֻקָה: / יש נדחים אזרחים;
מְשֻבָּחִים אֶזְרָחִים, / צִיצִים וּפְרָחִים. / זה על זה רָחֲקוּ [מהיות נפסחים.
הערות וביאורים
דעו נבונים: קחו לתשומת לבכם מה שאני עומד לתאר בפניכם, אתם המבינים עניין
והתמהו: בעניין זה יש סיבה לתמוה ואף להשתומם, על פי חבקוק א, ה
טרם הכינו מזור: העניין הנדון אין לו תיקון קרוב;
אל תמהמהו: אל תמשיכו לתת יד למצב שהשתרר בקהילה ושיועלה בשיר, על פי ישעיה כט, ט.
טהור עינים לבד יראה ויבין: אדם המסתכל על המתרחש בקהילה בלי פניות מסוגל להבין את המצב הקשה שעוד יתואר;
טהור עינים: על פי חבקוק א, יג;
שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו: המבחן לתבונתו של הקורא הוא המצב הקהילתי שיתואר, על פי שמות טו, כה.
אבן מקיר צעקה: על פי חבקוק ב, יא ״כי אבן מקיר תזעק״. הכוונה למצב השערורייתי שנגדו יוצא המשורר.
קיר הבנוי בין אתים הקיר המסמל את ההפרדה והנתק מפריד בין שתי קבוצות באותה קהילה.
שמה כשאול מועקה: המצב השערורייתי מביא מועקות, לחצים ומצוקות על בני הקהילה, על פי תהלים סו, יא.
לטהור עינים תמתחם: הכוונה כנראה לכך, שהשערורייה הנדונה גורמת לטהור העיניים לפקוח היטב את עיניו ולצפות במתרחש בקהילה.
כתוב בספר חקה: מנהג מושרש היטב בקהילה.
יש נוהים אזרחים: יש בני קהילה בעלי מעמד נחות בגלל עוניים.
משובחים אזרחים בני קהילה בעלי מעמד גבוה.
ציצים ופרחים: נהנים מיוקרה רבה וממוניטין מצוינים בגלל כספם והונם, על פי במדבר יז, כג.
זה על זה רחקו מהיות נפסחים שתי הקבוצות החברתיות רחוקות זו מזו ואינן מתחברות זו עם זו.
נפסחים: פוסחים זה על דלתו של זה, אינם מתערבבים זה בזה.
בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות-גירוש ספרד – חיים ביינארט
בתי כנסת, בתי מדרש ומקוואות
פרעות קנ״א (1391) על היקפן הגדול ונוראותיהן קבעו גם את גורל בתי הכנסת ושאר מוסדות הציבור, הן בקהילות שחרבו והן בקהילות שבחלקן ניצלו. ואם לא די היה בגזירות אלה הנה הביאו בעקבותיהם ויכוח טורטוסה ודרכיהם של ויסנטי פרר, האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 ועוזריהם המשומדים, לחיסולם של בתי כנסת ומוסדות קהל נוספים. מבחינה זו היתה המאה הט״ו בספרד כולה נתונה בסימן של מלחמת הישרדות למוסדות הציבור היהודיים. ואם לא די היה במלחמת קיום זו הנחית צו ההפרדה במגורים, שהוחלט עליו בקורטס של טולידו בשנת 1480 ושהוצא אל הפועל בחומרה רבה במשך כל העשור, מכה נוספת על קיומם של המוסדות הללו. והגם שצו זה התיר בניית בתי כנסת חדשים (ועמהם מקוואות ובתי מדרש) נשאלות השאלות, אם היו בידי הקהילות אמצעים לצורך זה ואם הספיק הזמן להקמת המבנים וביסוסם עד שעלה הכורת על כלל ישראל בספרד עם פרסום צו הגירוש. ייתכן אפוא שהיו בכמה וכמה מקומות מבני ארעי לתפילה, ואלה לא שרדו, ושמא בכך גם סיבה שידיעותינו על מקדשי מעט אלה אינן רבות במיוחד.
ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבייוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.
הערת המחבר : לדוגמה נזכיר את הפיכתו של בית המסת בקלעתאיוד ב־ד באוגוסט 1415 לכנסייה על פי בקשתו של המומר דון יוסי אבן קברה(נקרא לאחר המרתו מרטין די לה קברה). עיין קנטירה, בתי כנסת, עמי 189, וכן שם, בעמי 196 על גורל בית הכנסת בסיסנרוס (בפרובינציה של פלנסיה). ב־10 באפריל 1415 הפך בית הכנסת לכנסייה, לאחר שיהודי המקום המירו דתם. ועיין גם בער, תעודות 1, עמי 825, על גורל בית הכנסת בברבסטרו שהפך כנסייה ב־27 באפריל 1415 לאחר שהקהילה המירה. ואין אלה בודדים לעצמם.
אין בכוונתנו לדון כאן בשרידים הפיסיים של בתי הכנסת. בדעתנו לדון כאן אך ורק באותם בתי כנסת ומוסדות ציבור שתעודות דנות בגורלם בזמן הגירוש עצמו ולאחריו והם לנו עדות לחיסולו של הציבור היהודי. על שום תנאיה הגיאוגרפיים של ספרד נדון בהם לפי סדר אלפביתי במלכויות: קסטיליה־ליאון ולקמן במלכות אראגוניה על כל היקפה. בתעודות ניתן לחוש בדחיפות בחיסול מוסדות אלה כאחד האמצעים לשים קץ לזכר היהדות בספרד, והוא ביטוי למחיקת כל שריד לקיומה מאות על מאות בשנים. כוונת הכתר היתה להפוך את בתי הכנסת לכנסיות או לתיתם למנזרים. אלה היו הראשונים ליהנות גם משאר נכסי ציבור כמצבות, אבני בניין ורעפים. אך עם זאת נוספו לכתר לחצים נוספים ועד מהרה נמצא את הכתר נדרש לוותר על הבניינים לטובת מועצות ערים, אצולה ואישים שהכתר היה חייב בטובתם. סיפורם של הבניינים הוא סוף סיפור חייה של הקהילה היהודית.
מלכות קסטיליה אגרידה (Agreda)
צו מן ה־27 בינואר 1493 למועצה המקומית, שופטיה, הרחידורים, קבליירום, אסקודרום, הפקידות והאנשים הטובים, מוסר שמועצת העיירה קנתה את בית הכנסת מן הקהילה במטרה להפוך אותו לבית המועצה ולכינוסיה. הנכם לא הועבר לרשותה של המועצה, כיוון שמן ההכנסות מן היהודים במס השנתי, מס השירות ומחצית השירות והמקולין לא ניתנו אלה לצורכי הכנסיות והמנזרים במקום. הכתר מצא לנכון להיענות לבקשת מועצת העיירה ולהפוך את הבניין לביתה, כשעליה תחול חובת שיפוצו של המבנה.
אואֶטי (Huete)
עדות מיוחדת במינה על בית הכנסת בעיירה זו מצויה בפנייתו־תלונתו של אלוואר נונייס די מנדוסה, שביהדותו נקרא יצחק כהן. לפי דבריו בנה הוא את בית הכנסת מכיסו ובהכרת חובתו היהודית. בית הכנסת נמכר, כפי שנמכרו בתים (ככל הנראה דירות) שהיו לו במבצר המקומי שהיה מחזיק אותן בתוקף חובות שחבו לו חוכרים שונים, על אף שהיה בבעלותו לכיסוי תשלומי חכירה שחבו לו. והנה בהיותו נתון במאסר, כדבריו על שום יהדותו, אבל גם על שום חובותיו, נמכר בית הכנסת ועמו בתיו על־ידי חואן אוסוריו(Juan Osorio) האלקאידי של המבצר והקורחידור. הכתר והמועצה נענו לו ב־14 באפריל 1495 על תלונתו וציוו על הקורחידור לזמן את הצדדים ולהכריע בפנייה באופן שלאלוואר נונייס לא תהיה סיבה לשוב ולפנות לכתר.
יצחק כהן חכר בשותפות עם פדרו די קואינקה, תושב אואטי את הטֵילי המכס בפונפיראדה. הם נשארו חייבים לקונדי די למוס (Lemos) סכום של 4 מיליון מרבדי. האפוטרופוס של בנותיו של הקונדי הליסנסיאדו די סהגון השיג צו למאסרו(184 .RGS 10 No. 764 fol מן ה־23 במארס 1493). ועל אף הסכמתו ופנייתו של תומס די טורקימדה לשחררו כדי שיצא בגירוש, השיג הליסנסיאדו צו להמשך מאסרו(.RGS 10 No. 1924 fol 133 מן ה־15 ביולי 1493). מסתבר שלא יצא בגירוש אלא המיר דתו ונשאר בעירו ונקרא אלוואר נונייס די מנדוסה. פלומה, בת אחיו של דוד כהן, מכרה מחצית נכס במחיר של 24,000 מרבדי, שהיה פחות ממחצית שוויו של הנכס. על כן פנה וביקש לקבלו בחזרה. מסתבר שהיא ואחיו לא שבו מפורטוגל לספרד. בנובמבר (חסר יום) 1494 נענה לו הכתר וציווה על הקורחידור ושופט העיירה לדון ולהכריע בפנייה. עיין: 11 RGS No. 4119 fol. 408. על עיירה זו עיין עוד: C. Carrete Parrando, 'Los clérigos judaizantes de Huete', Anuario .de Esludios Medievales 12 (1982), pp. 412ff. על מכירת הרכוש הציבורי באואטי עיין: 1560 .RGS 11 No 8 .fol מן ה־30 באפריל 1494. לפתאן נונייס די מדריד, נפטר, היה juro לכל החיים (de por vida) באואטי על סך של 2,000 מרבדי. לאחר מותו ירשו אשתו ובניו את juro. היורשים ביקשו את הכתר לשלם להם מן הנכסים הציבוריים של היהודים את המגיע להם. הכתר והמועצה נענו להם וציוו על כיסוי כל juro ואלה שהם ׳לכל החיים׳ מנכסים אלה שיימכרו במכירה פומבית.
הגדת אגדיר – העיר ושברה – אורנה בזיז
מלך מרוקו, מוחמד החמישי, האהוב על בני עמו, בירך על ההתפתחות המהירה של עיר הפרובינציה, וב־1959 החליט לבקר בה. יהיה זה בעבור תושביה שבוע ברוך חגיגות ומרגש לאור הקישוטים הצבעוניים ולצלילי התזמורות ורעש פרסות הסוסים של "המשמר השחור" המלכותי.
כאן עוד זיכרון חי ופועם מתגנב לכתיבת,. השדרה המבריקה נפרסת לנגד עינ״. זו השדרה היורדת לים, עטורת מימוזה ופורחת תמיד. על במת המכובדים אני, ילדה קטנה כבת עשר לבושה בשמלה בוהקת בלובנה וקשר ״פרפר״ ענקי מאחור, עומדת לצד אבי, אחד הנציגים של הקהילה היהודית, מחזיקה חזק בידו המהימנה. עליי לברך את המלך ולהגיש לו זר פרחים. רעש והמולת חג סביב. פני האנשים מסביב קורנות משמחה ומגאווה. ההתרגשות מרקיעה לשחקים בהתקרב המלך ופמלייתו. לבי פועם בחזקה, חזק יותר מנקישות פרסות הסוסים המתקרבים ועוצרים מטרים ספורים מן הבמה. המלך מתקרב. אני מזדקפת מלוא קומתי. לאט ובבטחה אני משמיעה את ברכתי הנלהבת בשם הקהילה היהודית ומגישה למלך זר פרחים כבד. בפנים מחייכות הוא מתכופף אליי, מניף אותי ומדביק נשיקה על לחיי, שמח ושבע רצון מקבלת הפנים החמה. בעקבות הכנס הבין-לאומי לתיירות ומסע הפרסום הענקי, אשר החל בחודש אוקטובר ונמשך עד חודש מרם, נחתו בעיר מאות מטוסים והביאו אלפי תיירים גרמניים, בריטיים וצפון-אירופ״ם. אניות מפוארות, כגון ״ארקדיה״ הבריטית, ״ויטוריה״ האיטלקית, "אגממנון״ הידועה בזכות ״הפלגת המלכים״ שלה, מגיעות תדיר לחופי אגדיר. האנייה ״קריסטינה״ המפוארת שבבעלות סוחר הנשק היווני אונסים עוגנת בבוקרו של יום ב־1959. וו׳נסטון צ׳רציל ורעייתו בין הנוסעים.
אגדיר – העיר החיה
במפת העיר של שנות החמישים סומנו המקומות המרכזיים (החץ הצפוני מכוון למפרץ ריר): חוף הים הרחב והנקי, שהחול בו זהוב ודק; השדרה הגדולה, "שדרת הרפובליקה״ (Boulevard de la République), שאליה פונות השדרות האחרות המפרידות בין השכונות׳, הרחובות ששמותיהם לרוב צרפתיים; הקסבה, ולרגליה אזור הפונטי והנמל; השכונות טלבורז׳ ופלטו אדמיניסטרטיף (Plateau administratif), שהיו השכונות הראשונות שהוקמו, יחד עם הכפר ישש, אשר בו שוכנים בתי העלמין; אזור ויל נובל היוקרתי, הנמצא בין שני הנחלים, אואד טילדי ואואד סוס (Oued Tildi et Oued Souss); דרומית לאזור התעשייה שכן בסיס חיל האוויר והים. הנה:
עוד סומן במפות של אז מלון "סרמינוס" (Terminus) מעל התחנה המרכזית של אגדיר, כלומר מעל "סאטס"
Satas=Société anonyme des transports automobiles du Souss
בכל מרוקו וגם באגדיר פעלה חברת הסעות בשם C.T.M ., כלומר Compagnie de Transport Marocain
מעין ״אגד״ שלנו.
היו גם חברות הסעות פרטיות בעלות יהודית, כמו Compagnie Sebbag וכן Compagnie Abisror
אגדיר והגדירים
הגדירים- אנשי אגדיר – אוהבים את עירם. משהו בה קושר אותם אליה. אולי זו חוויית ראשוניות, יצירתיות ברוכה, פתיחות ליזמות, רוח צעירה ואווירה טובה. הכול מאיר פנים, ולמרות העמל הקשה והרב, ההצלחה בפתח. האקלים הנאה, נועם החיים, הרגשת חופש עד, האווירה הנינוחה והכבוד ההדדי שבין שכבות האוכלוסייה, הסיפוק וההצלחה, השלווה והרוגע – כל אלה הם אולי הסיבות לקשר רגשי זה של בני העיר לעירם.
ז׳ורז׳ט קורקום, אשת דוד קורקוס, מעידה על המקום ״המקסים עלי אדמות":
היה יפה, יפה, יפה מאוד. הים וחוף הים. מצד אחד הים, האוקיינוס נפרס לעינינו, במיוחד בשעת בין הערביים, ומצד שני ההרים ששינו את צבעם, הפכו לסגלגלים, לוורודים, לאדמדמים, יותר חזק, ושוב סגול, יותר חזק, עד לשקיעתם המוחלטת. הו, זה היה מקסים, אגדיר! שעות הייתי מביטה בנוף הפראי משהו ויחד עם זאת ידידותי כל כן. במיוחד המפרץ המזמין לתצפית. הים היה נפלא, נקי וטהור. אהבתי כל רגע שחייתי באגדיר. מזג האוויר היה נפלא. שחינו כל יום, במשך כל השנה. לעתים רחוקות ירד גשם. האווירה הייתה נעימה ותרבותית וחברית כל כך. מעולם לא השתעממנו באגדיר. היו הרפתקנים, והיו אנשים מוזרים, כאלה שלא הלכו בתלם, פשוט אנשים יוצאים מן הכלל במובן הטוב של המילה. האנשים לא היו סנובים. במוצאי שבתות, רקדנו, השתוללנו. היו נהגי משאיות ואנשים מיוחסים מאוד שרקדו יחד, ששמחו יחד מן היום־יום. היה מעניין. על חוף הים כולם נפגשו, דיברו. נקשרו חברויות מופלאות. מועדון הטניס, משחקי הברידג', שיחות על כל נושא מעניין, על ספרות, על אקטואליה. ההרגשה הייתה שאנו בחופשה תמיד, על אף שהאנשים עבדו קשה מאוד. בכל זאת הם חייכו לחיים, והחיים חייכו להם. המפגש עם אנשים מכל מקום: הפורטוגזים, הספרדים ובמיוחד הצרפתים; אלה שהגיעו ישירות מצרפת, באו לחיות וליהנות במרוקו. לא דמו להם הצרפתים שפגשתי מאוחר יותר בקזבלנקה למשל. אלה היו תככנים, מסריחים, הבדילו בין אנשים; הגיעו למרוקו במסגרת איזה חוזה עבודה. היו משת״פים עם משטר וישי במלחמה. אנשים בלתי נסבלים שהתייחסו למקומיים כעולם שלישי. באגדיר נקשרו חברויות בלתי נשכחות. השופט הצרפתי פולי נשאר אתנו בקשר עד היום, והוא בן 99. ועוד אחרים שדואגים כאשר הם שומעים על מאורעות דרמטיים בארץ. אגדיר נחקקה בלבי כפיסת ארץ ברוכה.
ועוד עדות חיה מחנניה אלזימי:
אני זוכר את העיר אגדיר שבה חיינו, כל היהודים, כמשפחה אחת. גדלנו בכבוד, בחיבה אחד לשני, על ברכי המסורת היהודית. כל הילדים למדו ב״אליאנס״ והלכו לצופים. החיים חייכו לנו. מחנות הקיץ סיפקו לנו חוויות נהדרות. לא ידענו אז את ההבדל בין עשיר לעני. שיחקנו יחד. בילינו יחד. ביקרנו זה את זה. כולם התפרנסו בכבוד. לעשירים היו מפעלים, והם דאגו לספק פרנסה למעוטי יכולת. אני זוכר את דודי, בעל עסק לחלקי חילוף ואביזרי רכב, שהיה שולח אותנו עד להרי האטלס להביא עובדים יהודיים שנזקקו לפרנסה. עוד אני זוכר כמה כיבדנו את הזקנים. "והדרת פני זקן״. כל אימת שפגשנו איש מבוגר, נישקנו את ידו לאות כבוד, דרשנו בשלומו ובינינו אותו ״רבי״. לא שכחנו מעולם את זהותנו היהודית, ובצד הדאגה לפרנסה מילאנו את חובותינו כיהודים. בכלל, היותנו אזרחי מרוקו לא התנגש כלל ביהדותנו.
בעולם התחילו לדבר על אודות אגדיר, והאנשים החיים בעיר רצו שבכל מקום ידברו עוד ועוד על עירם. הם רצו שהשם "אגדיר״ יעלה וירוץ על כל דלתות השפתיים. שיירגעו, זה עוד יקרה!
ARCHI-ARDITI-ARFI-ARKI
ARCHI
Nom patronymique d'origine arabe, au sens difficile à cerner. Il est possible que cela soit une altération de el araïchi, ethnique d'El Arich, nom porté par plusieurs localités au Maghreb et au Proche-Orient, dont la plus connue est Larache (hispanisation de El Arich), petit port de la côte atlantique marocaine, au sud de Tanger. Autre forme: Arich. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Alger) et en Tunisie (Tunis, Bizerte).
ISRAËL: Journaliste et militant communautaire de premier plan à Bizerte, des – années vingt à cinquante. Il collabora notamment au périodique "Le JudaïsmeTunisien" dans les années vingt, prenant une part active à la campagne en faveur de "octroi de la nationalité française aux Juifs tumsiens et leur rattachement aux trïbunaux français, il fut pendant de nombreuses années le président de la communauté. Membre du Comité Tunisien du Congrès Juif Mondial au début des années cinquante.
ARDITI
Nom patronymique d'origine italienne, indicatif d'un trait de caractère, ardent, hardi, : particulièrement répandu dans les communautés sépharades d'Orient, de la Bulgarie _jusqu'en Turquie. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté par des descendants de Livournais, uniquement en Tunisie, à Tunis.
R. RODOLPHE: Rabbi né à Sofia, en Bulgarie, en 1872. Après des études au liminaire Rabbinique de France, il fut nommé rabbin à Tunis en 1898 et y fit souche. Aumônier de l'armée française, puis du lycée Carnot, il se heurta par son ouverture et son libéralisme aux rabbins locaux de vieille tradition. Auteur de deux importants ouvrages sur le judaïsme tunisien; "recueil de textes législatifs et juridiques concernant les Israélites de Tunisie depuis le Pacte fondamental et jusqu'à la restructuration des communautés en 1921" et "quelques épitaphes importantes de l'ancien cimetière israélite de Tunis ־ tranches d'histoire de la communauté de Tunis", ainsi que de nombreux articles sur la vie juive tunisienne et d'un "manuel de l'enseignement religieux pour les candidats à la Bar-Mitsva" (Tunis, 1931).
ARFI
Non patronymique d'origine berbère, ethnique de la chaîne de montagnes du nord du Maroc, le Rif, l'originaire du Rif. Des communautés juives peu nombreuses ont vécu dans le passé parmi les Berbères du Rif, connues pour leur esprit guerrier. On sait que selon une tradition juive, le nom de ces montagnes leur aurait même été donné en hommage à un grand rabbin, initiales de Rabbi ltskak Parienté, le F et le P décrivant avec la même lettre en hébreu… Le rabbin Eisenbeth en donne une toute autre explication, basée également sur l'origine arabe: mon maître. Autre orthographe: Arrifi. Au XXème siècle, nom très peu repandu, porté en Algérie (Alger, Oran, Sétif, Batna, Constantine, Lafayette, Saint- Arnaud) et au Maroc (Oujda).
ARKI
Nom patronymique d'origine berbère au sens difficile à cerner. Se rencontre également précedé de l'indice de filiation: Ben Arki. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algerie (Bône, Constantine) et en Tunisie (Tunis).
ARICH : nom d’origine berbère signifiant une grande selle. Peut aussi signifier originaire de Rich, ville située près de Meknes, au Maroc. Enfin en arabe ‘arîsh est un diminutif de ‘arsh (tribu), donc petite tribu.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
Certains sont plus que d'autres habités par l'angoisse devant la vie, devant la douleur et devant la mort. D'autres expriment des peurs, des 
obsessions et des aspirations. Tous disent l'impossibilité de connaître les voies de Dieu : nous savons, assurent-ils, quels sont les projets des hommes, mais qui connaît leur fin ? Parfois on s'en prend aux hommes « de vanité », laquelle est considérée comme « une grave maladie ». L'homme vaniteux est qualifié d'idolâtre dont la vie n'est que souffrance. Le poète affirme que Dieu n'aime guère partager la même demeure avec les hommes suffisants, ivres ou amoureux d'eux- mêmes. Ceux qui sont saisis de l'extrême importance de leur personne. Ceux qui éprouvent beaucoup de plaisir à ne vivre qu'en leur propre compagnie. Ceux qui, parce qu'ils cherchent à s'élever, se livrent tout au long de leur vie à bien des bassesses.
Mais on ne manque pas de saluer les hommes de justice et de vérité. Comme leurs anciens collègues de l'Espagne andalouse, les poètes juifs du Maroc conjuguent à l'envi le thème de l'exil et celui de la libération. A la manière des maîtres de la saga hassidique, ils dialoguent avec Dieu. Ils l'interpellent dans leurs poèmes : « Jusqu'à quand attendrons-nous ? Jusqu'à quand et pourquoi abandonnes-tu le pauvre ? Quand donc nous rendras-tu notre gloire et notre couronne de jadis ? Notre âme a suffisamment souffert, il est temps que notre soleil se lève ; ramène la Fille de Sion sur sa terre ; reconstruis le Temple afin que nous puissions te chanter ; regarde la catastrophe dans laquelle nous sommes plongés ; nous nous trouvons dans la situation de l'agneau jeté parmi les loups ; Dieu, donne- nous enfin la liberté ! »
Un grand nombre de ces poètes connaissent la pauvreté : ils apostrophent Dieu sur le fait que les amis des riches sont toujours nombreux, tandis que les jours du pauvre sont douloureux. « Mes connaissances, mes amis, mes frères se sont éloignés de moi. » Mais ils savent – et ils le proclament – que les hommes les plus riches et les plus puissants deviennent eux aussi néant. Seul peut être heureux l'homme qui connaît et pratique l'humilité.
Raphaël Moshé Elbaz demande à Dieu de lui montrer « la voie des mitzvot – les commandements » : « Console mon cœur, délivre-moi de la tempête, renouvelle en moi une âme nouvelle. » Il se demande – ainsi que le font, dans des termes identiques, les poètes musulmans eux- mêmes – ce qu'il pourra plaider le jour du jugement divin : « Que répondrais-je au jour de la confrontation ? Quand Dieu me convoquera, que lui répondrais-je ? »
Un poète qui signe en acrostiche « Moi, Moshé » écrit : « Je t'ai vu, mon Dieu, avec l'œil de mon cœur. Je t'ai appelé. Je t'ai trouvé habitant à l'intérieur de moi. »
Salomon Abitbol se lamente : « Mes sages ont disparu, mes ennemis sont de plus en plus nombreux. Les malheurs nous assaillent chaque jour. Malgré cela, je n'ai pas cessé de t'aimer. » Il ajoute dans un autre poème : « Mon Dieu, pourquoi sommeilles-tu ? Souviens-toi de la fidèle alliance passée avec mes ancêtres. »
Les poètes marocains recyclent des thèmes abordés déjà par Israël Najara : « Accepte la prière d'un pauvre dont le cœur est en train de fondre. Séparé de sa ville, son soupir grandit. Il appelle à l'aide : pourquoi le Fils de David ne vient-il pas ? »
On cherche à retrouver les accents désespérés du poète espagnol Abraham Ibn Ezra. Grammairien mais également philosophe, Ibn Ezra était un érudit errant (une sorte de Rimbaud juif avant la lettre). Il était tellement malheureux qu'un jour il écrivit pour dire son dénuement ces vers devenus célèbres et que nous avons cités plus haut : « Si je faisais commerce de bougies, le soleil ne se coucherait jamais ; si je vendais des linceuls, personne ne mourrait jamais.
Il etait une fois le Maroc : LES BERBÈRES, par David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc : LES BERBÈRES, par David Bensoussan
Pourrait-on faire une digression et discuter de l'identité et de l'origine des Berbères?
L'Afrique du Nord ou Maghreb se compose du Maroc, de l'Algérie, de la Tunisie ainsi que de la Libye : tous ces pays ont été peuplés à l'origine par des tribus berbères et ont subi l'influence de colonisations diverses : carthaginoise sur le littoral maghrébin, grecque en Cyrénaïque, romaine, vandale et byzantine dans toute la partie Nord de l'Afrique jusqu'à l'Atlantique et enfin l'arabe jusqu'au Sahara. Rarement la Berbérie a été unie : des guerres tribales incessantes ainsi qu'un esprit d'indépendance farouche ont fait que les tribus berbères se sont laissé dominer par d'autres puissances tout en maintenant leur autonomie dans les régions intérieures; seule l'invasion arabe parviendra à assimiler graduellement les Berbères, quoi qu'incomplètement.
Que sait-on sur leur origine?
De nombreux historiens berbères et arabes (Ibn Khurdabhbih et Ibn Abd Al-Hakam au IXe siècle, Al-Tabari et Ibn Hawqal au Xe siècle, Idrissi au XIIe siècle et Ibn Khaldoune au XIVe siècle) attribuent aux Berbères une ascendance cananéenne. Les Berbères seraient venus en Afrique du Nord après que David eut vaincu Goliath. Une hypothèse plus ancienne avancée par Moïse de Corène et Procope voudrait que les habitants du Canaan fussent arrivés en Afrique du Nord après la conquête du Canaan par Josué.
Ceci rejoint une hypothèse talmudique similaire et encore plus ancienne selon laquelle des peuplades cananéennes auraient émigré en Berbérie après la conquête du Canaan par les Hébreux (Sanhedrin 94-71, Lévitique Rabba 17, Tossefta Shabbat 18, Yebamot 63-2, etc.). Certains situent les Berbères au sein de la généalogie biblique : ils descendraient des Kaslouhim, fils de Mitsraïm fils de Cham fils de Noé (Al-Souli Xe siècle).
D'autres (Ibn A-Kalbi, IXe siècle) ont attribué aux branches des Ketama et des Sanhadja une origine yéménite et il est probable que cette hypothèse ait germé dans l'esprit de ceux pour qui la légitimité du pouvoir ne pouvait être accordée qu'à une lignée de nobles. En Espagne médiévale, des historiens arabes (dont Ibn Hazm du XIe siècle) rejetèrent cette dernière hypothèse. Ce débat se tint à l'époque où Arabes et Berbères étaient en conflit. Toutes ces théories sont nourries par des légendes locales qu'il est difficile de corroborer avec un degré de certitude satisfaisant.
Qu'en est-il des grandes familles berbères?
Il faut préciser que dans les recueils historiques, il n'y a pas de filiation unique sur laquelle il y ait unanimité. Il faut donc avancer avec précaution dans ce domaine. L'hypothèse la plus courante est que les Botr nomades et les Beranès sédentaires descendraient d'un ancêtre commun Berr. Aux Botr se rattacheraient entre autres tribus les Zenata, les Nefoussa, les Miknaça, les Mediouna, les Louata et les Maghraoua. Aux Beranès se relieraient les Masmouda, les Auréba, les Ketama, les Sanhadja, les Aurigha, les Mesrata et les Lemta. Ceci est une présentation très simpliste de la généalogie berbère, car son traitement dans ces pages serait exhaustif. Contentons-nous de cette première classification pour l'instant.
Qu'en est-il de la langue berbère?
De façon générale, on établit la différence entre trois regroupements linguistiques : celui du Rif (tarifit) dans le Nord, celui du Haut et Moyen Atlas ou tamazigh (tamazight) ainsi que celui de l'Anti-Atlas et du Sous, le chleuh (tachelhit). Ceux qui ont tenté de faire des rapprochements entre les langues berbères (kabyle, rifain, tamazigh, chleuh ou targui) et les autres grands groupements linguistiques indo-européens, sémitiques ou chamitiques, n'ont jamais pu aboutir à une conclusion satisfaisante. En fait, la formation de la langue berbère constitue une énigme non résolue.
Les juifs de C.-Bechar-J.Ouliel-Les BENICHOU
Les BENICHOU
Issus de Kenadza, ils formaient l'une des grandes familles béchariennes. Leur aïeul, Rabbi Youssef ben Abraham, décédé voici plus d'un siècle à l'âge de 98 ans, fut 
en son temps le chef de la communauté juive de Kenadza. Ce rabbin et dayyan (juge) s'était rendu célèbre en composant un «piyyut» (conte poétique) à la mémoire d'un autre rabbin, Rabbi Shlomo bar Berero ; ce dernier, auquel je consacrerai un chapitre, est devenu tristement célèbre bien avant que fût connu son tragique destin de chef spirituel de la communauté de Tamentit au XV°.
Or, Rabbi Shlomo bar Berero est demeuré un symbole à Kenadza, un de ces villages- refuges, sans doute le principal, où se fixèrent les exilés juifs du Touat après 1492 et les persécutions et massacres dirigés par le Cheikh Abd el Krim el Meghili. M. Jacob Bénichou, né en 1910 et fils du Rabbin Moshe Benichou, a épousé Myriam Dahan, une fille de Taghit, qui lui a donné de brillants enfants, dont un éminent professeur en cardiologie, hélas trop tôt disparu.
Engagé dans l' action communautaire dès 1936, Jacob Bénichou est resté jusqu'en 1962 l'une des grandes figures de la communauté bécharienne, occupant des responsabilités importantes au sein du Consistoire et dans la Hebra kadicha, et, vers les années 1957- 1960, à la Chambre de Commerce de Colomb-Béchar, dont il fut le vice-président. Jacob Bénichou était doublement l'héritier des Juifs de Tamentit : en tant que descendant de rescapés du Touat et érudit détenteur d'ouvrages transmis de génération en génération depuis des siècles
Comme artisan-bijoutier, il a hérité d'une tradition fort ancienne pour devenir créateur de modèles originaux qu'il fut invité à présenter lors des grandes expositions coloniales, notamment en 1931 et 1937, et à l'occasion des fêtes du cinquantenaire de Colomb-Béchar, en 1953. Jacob Benichou est moins connu pour d'autres réalisations, non moins artistiques : il n'a laissé à personne le soin de composer et calligraphier, sur parchemin, les Ketoubot à l'occasion du mariage de ses enfants. Après les disparitions successives de ses frères Simon et Mardochée, M. Jacob Bénichou demeure aujourd'hui l'un des dépositaires, parmi les plus sûrs, de la mémoire de notre communauté.
La légende des Bénichou de Kenadza
A Kenadza, la présence des Bénichou est tellement ancienne, que nous la retrouvons dans les légendes locales. Malgré l'ambiguïté de l'évocation, une relation journalistique montre que les Musulmans de Kenadza ont conservé le souvenir de ces Juifs installés bien avant eux, et durant des siècles, dans la petite cité :
«Il y a très longtemps, semble-t-il, vivait à Kenadsa une communauté juive qui a pris l'habitude de tourner en dérision la coutume locale qui consistait à célébrer à l'instar des musulmans chiites, le martyre de l'imam Hussein dans la tristesse et les lamentations. Irrités, les habitants ont décidé un jour de changer de coutume, et de célébrer désormais cette journée dans la joie, prenant ainsi leur revanche sur les juifs, (à la veille des fêtes de l'Achoura), «Berkeï Ichou» serait alors une dérivation de «Ibrek y a chou», à genoux chou, Chou étant un notable juif de l'époque. Cependant, on prend soin à Kenadsa de vous préciser que quoique commode, cette interprétation est loin d'être vérifiable…» Vers 1903, les membres de la communauté de Kenadza rejoignirent, pour y exercer leur artisanat, leurs coreligionnaires nouvellement installés à Colomb-Béchar, constituant la deuxième composante de la communauté… Isabelle Eberhardt les a décrits ainsi :
«Les juifs de Kenadsa, vêtus d'oripeaux verts et noirs, viennent y dresser leurs tentes loqueteuses, et vite ils allument leurs petites forges pour transformer les «douros» des officiers et des spahis en bijoux» Isabelle Eberhardt écrit encore :
«Nous traversons le Mellah, le quartier salé, le quartier des Juifs, qui gitent en d'étroites boutiques à même la rue. Ici, à l'encontre des mœurs figuiguiennes, les Juives, qui portent cependant le même costume, ne sont pas cloîtrées. Elles jacassent, cuisinent, se débarbouillent devant leurs portes.»
La tradition rapporte qu'avant de s'appeler Kenadsa, la ville a d'abord porté le nom d'El Aouina (ou El Aouinat), signifiant « petite source », ou de Mouillah, signifiant « source salée », en référence à la source qui traversait le ksar.
Toujours selon le tradition, Kenadsa tirerait son nom de Sidi Mohamed Ben Ziane (fondateur de sa confrérie religieuse) qui, accomplissant le pèlerinage de la Mecque, aurait salué le prophète de l'islam Mahomet dans son tombeau, et celui-ci aurait répondu à ce salut en l'appelant par le nom de « Mohammed El Kendouci » ; et c'est ainsi qu'après son retour, le ksar aurait pris le nom de Kenadsa, pluriel de kendouci
Ibn Khaldoun rattache le nom de Kenadsa au nom de ses premiers propriétaires, Kendous et Zerhoun, noms devenus noms de tribus, dont la tribu des kenadsa ; il rattache aussi le nom de Kenadsa, par déformation, au mot-valise « Kendsek », désignant dans les transactions commerciales des deux fondateurs Kendous et Zerhoun
הקבלה בצפון אםריקה למן המאה הט"ז-משה חלמיש
הקשר שנרקם בין ארץ ישראל לבין מארוקו הלך ונתחזק. השליחים שיצאו מהארץ לאסוף כספים, תרמו תרומה רוחנית ליהודי הגולה. למשל, ר׳ אלישע חיים אשכנזי, אביו של נתן העזתי, נסע בשליחות ירושלים לכמה ארצות. יחד עם שלמה נווארו הוא יצא למארוקו בסביבות שנת ת״ט. בשנות ת״י־תי״א לערך התאכסן בביתו של ר׳ יעקב ששפורטש בסאלי. סביר להניח שהוא ״הביא עמו גם את כתבי הקבלה השבתאית של בנו, שנפוצו ביותר במארוקו בדור הבא״. אך ידוע שהביא גם כתבי־יד לוריאניים. כתבי־יד נוספים הגיעו, כמובן, גם באמצעות אחרים. ספר קול ברמה של ר׳ יעקב צמח, ממקובלי ירושלים באמצע המאה הי״ז, הועתק בכתב־יד ביום כב באדר תפ״ח בפאס, על־ידי ר׳ יצחק בן אברהם אסבאג, מתוך עותק שהחזיק בידו שליח מארץ ישראל, דוד יקותיאל הכהן. סידורו של ר׳ חיים הכהן מארם־צובה הועתק בפאס בשנת תק״ב. כן נזכר ״קונדריס שהביא ר׳ יעקב הלוי מירושלים״, בתוך ספר סגולות (כתב־יד) שליקט ר׳ יעקב בן צור בפאס. ר׳ יחיאל לוריא אשכנזי, הידוע כמי שהביא כמה ספרי קבלה לדפוס בוונציה, היה שליח צפת באלג׳יריה, וסביר מאוד להניח, כדעת יערי, שגם שם הפיץ דברי קבלה. ואולי אפשר לשער שברבות הימים עברו כתבי קבלה מאלג׳יריה למארוקו. גם במאה הי״ח ידוע על ר׳ אברהם אשכנזי שנשלח לצפון אפריקה על־ידי ר׳ אברהם קאליסקר שישב בטבריה, ובא במגע עם גדולי חכמי מארוקו. אכן, ניתן למצוא שמות חסידיים ומובאות מחיבורי חסידות בכתביהם של חכמי מארוקו. ברם, חשיבות רבה יש לראות בכתבי־היד שהובאו לשם בראשית המאה הי״ז או באמצעה, שכן הם נושאים עליהם חותם של מקוריות, טרם שנוספו הגהות או עיבודים של מקובלים שונים בכתבי האר׳יי.
פרט חשוב הוא שספרי חכמי הדרום, כר׳ משה אלבז, ר׳ יהודה חנין, ר׳ יצחק הכהן או ר׳ יעקב איפרגאן (והוא המאוחר בהם, בספרו שנכתב בשנת שע״ט) – עדיין אין בהם מקבלת האר׳׳י. אך אהרן הסבעוני, שהוסיף הגהות להיכל הקדש, כבר עמד תחת השפעה לוריאנית. דבריו נכתבו סמוך להדפסת הספר (אמשטרדם תי״ג), הווה אומר, באמצע המאה הי״ז, והוא אותו זמן ששליחים באו מארץ ישראל, כפי שכתבנו לעיל.
אכן, שליחים אלה הביאו בעיקר מתורת האר׳׳י, ומכאן ואילך תופסת זו מקום חשוב בחייה הרוחניים של מארוקו, שילך ויגבר במרוצת הימים. חכמי מראכש, למשל, השקיעו מעייניהם בזוהר ובקבלת האר׳׳י, ואלה מובאים גם בכתביהם של חכמים רבים. עם זאת, ספר הזוהר נשמר גם בפי תלמידי חכמים שאין אומנותם בתורת הקבלה. אלה ראו בזוהר מנכסי צאן הברזל של התרבות היהודית ושילבוהו באופן טבעי בדרושיהם ובעיוניהם, ואף בתקנות של בתי־הדין, כפי שמצינו בתקנה ביחס לחובת תשלום מס, משנת שס״ח. ועם שדיברנו על ההשפעה החזקה של כתבי האר׳׳י, בעיקר בחוגי לומדים מעמיקים, חובתנו לציין כי הרש״ש (לעומת החיד״א) כמעט לא זכה להשפעה כלשהי אצל חכמי מארוקו, וזאת בניגוד למה שאירע בתוניסיה ובטריפולי, כפי שנראה לקמן.
דומה כי דברים שכתב הרב ד׳ עובדיה על קהילת צפרו יפה לאומרם גם על קהילות רבות אחרות. וכה סיכם: ״תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה. במקצוע זה התבלטה עיר זו, שכן על כל אחד מרבניה יש עדות שעסק בקבלה, ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה. כבר השם ׳החבורה הטהורה׳ או ׳אנשי חברה קדושה׳, תואר בו כונתה אותה קבוצת חכמים תלמידיו של ר׳ משה בן חמו, וביניהם ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ שמואל ן׳ חותה, ר׳ יוסף עטייה ועוד, נראה כמרמז על עיסוקם של חכמים אלה בקבלה … אתה מוצא רעיונות קבליים, מפוזרים בכתביהם ודרשותיהם. באגרת שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול לגר צדק יצחק בן אברהם, הקדים לדבריו רעיון הגרות על פי הקבלה, לפיו הגרים הם ניצוצות נשמות קדושות שנתפזרו בין הקליפות והם מתקבצים וחוזרים לשרשם הקדוש״.
ולסיכום, שמעם של חכמי מארוקו, ״רבני המערב״, יצא בארצות המגרב כגדולים בנגלה ובנסתר כאחד (יוסף חי, לו ע״ג).
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצ"ל
איש אשר המלך מלבו של עולם חפץ ביקרו, הפיץ עליו אורו איש חיל רב פעלים וכל פניו קודש הלולים. החכם הותיק ה'ן גביר, שר וגדול ליהודים. וכולו מחמדים. כהה״ר 
מרדכי אפלאלו ישצו׳ השוא״ל אכי״ר
מן השיטים שנים החילו עולים. שלמים מרובים. והמה בכתובים בעוצם התרי וחיבה יתירה נודעת ושפתינו הין צוליין לפני אבינו שבשמים למען יחי הרד לנצח ויפקדהו האל בבנים זש״ק שמוריים לכל בני ישראל אכי״ר. ובא האות בקציר אמיץ להודיע לאו״ע כי ליום אתמול כי יעבור עשינו מעמד עם יחידי קהלינו. ישצ״ו אודות ידידינו השד״ר כ מה ״ר ברוך פינטו יצ״ו ואודות הת״ח ישצ״ו אשר הניחום והזניחום גולים ונדחים בארץ לא להם. ונשארו שם במעמד יותר משני שעות ולא עשו שום דבר כי אם זה אומר בכה וזה אומר בכה וזה צולע על יריכו כמנהגם בכל מעמד ואפול1 אכסנייא לא עשו לידידינו הרב השריד ואץ מאסף אותו הביתה עד שנתעורר ידידינו כמוה״ר רחמים יוסף אגייני יצר ואספו אל תוך ביתו. באופן שהאנשים הללו בעוה״ר נטמטמו ונסתמו עיניהם על הצדקה. ועליך המצוה לגמור וכל אשר תמצא ידך לעשות עשה כי איש חכם אתה ועשית כחכמתיך (לשלוח יותר עשרה יחידים והבדי״א במאמר השררה וכשילכו לשם אם עשו אחה תיקון המועיל מכאן ולהבא לת״ח ולעניים ואלמנות הנה מה טוב. ואם לאו הם ילכו לבתיהם לשלום וכל אחד ואחד ממנו יפנה דירתו למקום אשר יחפוץ) וגם אנחנו נדעה מה נעשה פן נספה בעון העיר כי כמעט בעוה״ר כסדום היינו לעמורה דמינו ודי בזה לחכם שכמותו.
יקר מחכמה ומכבוד. איש אמונות רב ברכות. לנו לעינים. והרד ידו נטויה לכונן את ירושלים הדר הוא מעלת הגביר הנבון ומעולה הנכבד רודף צדקה וחסד במהרי סי׳ אהרון אלבאז נרו׳ יאיר לעד לעולם ובריא אולם כירא׳
אחרי עתרת החיים והשלום אנחנו חכמי ורבני עהק׳ ירושלים תו׳ תכון תפלתינו לפני אלדיניו למען יחיה הודי לנצח. ובכל אשר יפנה ישכיל ויצליח ויעל עג׳ מרומי ההצלחות ברב הונים ותפארת בנים כירא׳, אותותינו אלה יביעו ידברו הא ודאי רומי יודע את כל תקף צרת הבת ירושלים המלאה לה עניים ויתומים ואלמנות ות״ח העטופים ברעב והנם צועקים אלינו על הלחם ועל בית דירתם. ואין בידינו להושיע. ובפרט בשנה הואת הגויים הרשעים בעלי החצירות עשו ערכי שכירות הבתים בכפלי כפלים דבר אשר לא היה לעולמים, עד אשר נשארו כמה בעלי בתים מושלכים בחוצות ירושלים כי לא השיגה ידם לשכור בית, באופן הגרם האלה שמו מגמתם לגרש אותנו מן העיר לא יבוא ולא יהיה, ואנחנו עולם חשך בעדינו לא ידענו מה נעשה, ע״ב לעתות בצרה הסכמנו לשלוח תרי שלוחי דרחמנא להודיע צערינו לרבים ולמען יאיצו לרחמינו יפה שאק׳ וימן ה׳ לנו מעי טובים השנים ראשון בקי הרב הכולל ישראל להלל ורע רבנים כולם קדושים נז״י כמוהר״ר יוסף נסים בורלא נר״ו נין ונכד להרב המופלא וכבוד ה׳ מלא במוהר״ר יאודה בורלא זלהה׳ נושא משך הזרע להרב עיר וקדיש הרב הגדול כמוהר״ר ישראל יעקב בורלא זלה״ה ואתיא מכללא זרע רב להמאור הגדול הרב החסיד המפורסם כמוהר״ר ישראל יעקב אלגאזי זלהה: ואת השני בקדש מעי הרב ועצום רב טוב לבית ישראל ממשפחת רם בנש״ק כמוהר״ר ברוך פינטו נר״י ומפיהם ידע תם׳ גודל צרותינו כי כן נא גבור קום לעזרת ה׳ בגבורים לעמוד לימינם לעמרם בין במקום שילכו שניהם כאחד בין אם כל אחד ילך לבדו כי כל אחד מהם ראוי לכל כבוד שבעולם ועליך המצוה לעשות כפל הנדבה הן לצורך צרת שכירות הבתים, והן לצורך מצות לחם לרעבים להחיות תה שפלים ונפשות אביונים, והן אמת מה מאד תמהנו עליך על מה שעשית עם הרב ה ש דייר כמוהרר׳ ר׳ בתך פינטו נרו׳ הנד כשהיה שליח כולל במיני בזיונות רח״ל, כי חרה לנו עד מאד, הלא תראה כל עם בני ישראל חכמים וגדולים המה עושים יקר ורבותא לכל חכמי ארץ ישראל הן בעבור בי א״י מקודשת אשר בחר בנו ה׳ אלדינו: והן בעבור כבוד התורה. ע״כ נא ידידינו כלך מדרך זו והחזק במעוז מעשה אבותיך ואבות אבותיך לעמוד בכל עוז ותעצומות לימין כל שלוחינו, אז גם ה׳ יתן הטוב לטוב כל הימים להריק לך ברכה עד בלי די על כל פרוטה תרקבא דדינרי, ואנחנו מפה על משמרתינו נעמודה להתפלל בעדו תמיד הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כנהר׳ וכנא״ה החותמים פעהק׳ ירושלים תובבא׳ בחי ניסן התרט״י ליצירה ברב עז ושלום
חיים נסים אבולעפייא ועוד גושפנקא דמלכא