מורשת יהדות מרוקו

3. נקודה חשובה בתיאור אופיו של השרח מתגלה בדרך הביאור שלו. אין ספק שבעיקרו הוא ביאור בדרך הפשט! דבר זה אמור במובהק ובנחץ באשר לשרח למקרא. בשרח המהלך בתאפילאלת(וגם במקומות אחרים) ומקיף מאות פרקי מקרא אפשר לקבוע, שתרגומי דרש ממשיים הם מועטים. דבר זה מתפרט להלן בפרק ב, לפיכך אסתפק כאן בשתי דוגמות:

״לעלוקה שתי בנות הב הב״ (משלי ל, טו) נתבאר במסורת תאפילאלת (ובמסורות אחרות) לגאהנם זוז פמאם ארא ארא (1-zahnnam zuz fmam ara ara), כלומר ״לגיהינם שני פתחים הב הב״. דרשה זו מיוסדת על גמרת הבבלי עבודה זרה יז ע״א ועל שמות רבה ז, ד.

״אליהוא… ממשפחת רם״(איוב לב, ב) תורגם אליהוא… מן קבילת אברהם. מן הסתם נשאב פירוש דרשני זה (רם שתורגם אברהמ) מן התרגום הארמי. ויש להדגיש ששורה ארוכה של שמות פרטיים נדרשים בשרח ואינם נשארים כהווייתם.

. ברם ביאורי דרש אינם דרך המלך בשרת. הדרש מגיע למלוא ביטויו בעיקר באותם מקומות שבעל השרח נמשך אחרי התרגום הארמי, בדרך כלל בקטעים שנועדו לקריאה בציבור המבוגרים. בהפטרה לשמיני של פסח, למשל, השרח אינו מתרגם את הנוסח העברי של פסוקי הנביא אלא את התרגום הארמי, וכן בשרח לברכת יעקב (בראשית מט, א-כז).

בדוגמה זו אפרט דבריי מעט. במקומות הרבה נהגו שני נוסחי שרח: האחד תרגם את נוסח המסורה העברי כפשוטו, מילה במילה, והאחר תרגם את נוסח תרגום אונקלוס, והוא מכונה שרח תוספתא. למשל, ״יתר שאת ויתר עז (שם מט, ג) ־תורגם בנוסח הראשון כּתרת סמך וכתרת לקווא (ktsrt s-s3mx u-ktart 1-kuwa), כלומר ״ררב הגאווה ורוב הכוח״. ואילו הנוסח השני מתרגם את אונקלוס, ״לך הוה חזי למסב תלתא חולקין בכירותא כהונתא ומלכותא״ ־ אילאךּ כּאן מסתוזב תעבי תלת קסמאת לבּכּורא לפכּהונה וצלטנא

כללו של דבר, השרח הוא תרגרם מילולי פשטני, אך יש בר חריגות שבעניין מן התרגום המילולי(יעוין במה שכתבנר למשל באשר לתרגרם ״תעשינה הדבררים״, יש בו יציאות לכיוון תחביר לשון הדיבור, ואף יש בו פניות מועטות אל הדרש. ראין צריך לומר, שכל אחת מן הבחינות הללו מחייבת הרחבה ועידון כאחד, וכל שאמרנו כאן הריהו בגדר ראשי פרקים בלבד.

זהו פרט הטעון הדגשת יתר. קטעי המדרש באים בחלקים שנקראים בציבור בידי קהל ־מבוגרים – הפטרות, פרקי אבות והגדה של פסח ועוד: הקטעים המיועדים לדרדקים יש בהם פחות דרש. הדרש בקטעים אלה אינו עובר על פי הרוב את גבול המילה הבודדת, כגון רם אברהם שהוזכרה לעיל, ירושלים מדינת סלאם, תרצה (שיר השירים ו, ד) למרציא = הרצויה !ראה להלן מאמר ב, שם).

פסוקי הפטרה זו הם, כידוע, ישעיהו י, לב – יב, ו. התרגום הארמי(ת״י) מקיף יותר מאשר ־מקור העברי, ופירושיו הם מדרשיים. (בהפטרה לתשעה באב, ירמיהו ח, יג – ט, כד, השרח מרחיב עוד יותר. משולבות בו דרשות ממדרש איכה וממקומות אחרים.)

נראה לי, שהתרגום הראשון היה מיועד לדרדקי; ואכן הוא השרח שלימדו בדורות אחרונים את -דרדקים. ואילו התרגום השני, ״תרגום התוספתא״, היה כנראה מכוון מלכתחילה לקריאה בציבור המבוגרים.

קומי אורי כי בא אורך

ובסייעתא דשמיא ביום ראשון ג׳ כסליו תשל׳׳ח(13.11.77) הוכתר רבנו לרב הראשי לעדות הספרדים בירושלים כשכולם חשים כי כבודה של הרבנות נתעלה. לאחר הבחירה נערכו לכבודו קבלת פנים ומסיבות הודיה ־ בבית מרן הרב עובדיה יוסף, במועצה הדתית בירושלים, ובעוד מקומות ובכמה ערים בארץ. ׳השמחה שלי היא ־ שכוח התורה גבר׳ כך אמר מרן הרב עובדיה יוסף בשבת הראשונה לאחר שנבחר רבנו. ביום שנתבשר רבנו שנתמנה הוא לרבה של ירושלים, הודיעוהו שיכול הוא ליכנס לתפקידו מיד למחרת, אבל הוא לא מיהר לשבת על כס הרבנות מייד אלא השתדל לקבל רישיון לחזור לקזבלנקא, כפי שסיכם רבנו עם מרן הרב עובדיה יוסף, וזאת כדי לסיים כמה תיקים שהחל לטפל בהם בבית הדין, ובכספי היתומים של קזבלנקא ־ שהוא היה האפוטרופוס משנה, והוא היה חותם ומאשר הוצאת כספים מהחשבונות בנק שהשאירו להם ההורים, ולטפל בכל ענייני ביתו ומטלטליו, להיפרד מקהילתו ומן המלכות שבמרוקו, ולמנות רב ראשי וראב״ד תחתיו, שזה אומר להעביר אליו את כל עניני הדת שהיה רבנו מופקד עליהם. (אף שהיה חשש שהדבר יהיה כרוך בקשיים מכיון שביום עלותו ארצה פסקה אזרחותו המרוקאית, אך הוא התעקש להגיע לקזאבלנקא) ואכן מינה רבנו את הרה״ג ידידיה מונסוניגו זצ״ל שהיה אב״ד בעיר פאס (כיהן במשרה זו עד יום פטירתו ד׳ אלול תשנ״ד)(לאחר פטירת הרב ידידיה נתמנו הרבנים הגאונים רבי שמעון סויסה ורבי אהרון מונסוניגו שליט״א.) ואכן גם מארבעה חודשים ששהה רבנו במרוקו מוצאים אנו כמה וכמה תשובות שכתבם באותו הזמן במרוקו.

למפרע מתברר שגם אותם שהמשיכו לפעול לטובת בחירת מועמדים אחרים זה היה ממון שלא הכירו את רבנו, כמו הרב יצחק ניסים הראשון לציון והרב הראשי לישראל (לפנים) שתמך במועמדותו של רב אחר, לאחר הבחירות ביקש לפגוש את רבנו. לאחר הפגישה אמר: עכשיו אני מבין מדוע הביאו אותך ממרוקו לכהן בכהונה גדולה כאן בירושלים.

רב גדול אחר חשב שבזה שמספרים על רבנו שהוא צדיק אז זה אומר שהוא תמים ולכך לא תמך בו, אך לאחר שהכיר את רבנו העריכו מאוד, ועד היום מתכבד הוא בזה שמוסדותיו תחת נשיאותו של רבנו.

שלא להשאיר הנייר חלק

ראיתי לצטט מגדלותו וצדקותו של הבבא סאלי זצ״ל עוד בהיותו בגיל 30, זה היה כשהגיע לגור בעיר בודניב, וראה שהנשים טובלות בנהר, ויש שם חוסר צניעות מאחר והצרפתים הקימו שם מחנה צבאי, אזר חיל והחל בבנית מקוה טהרה, סיום הבניה היה בחודש תמוז, מטבע הדברים שצריך להמתין עד לגשמי החורף, אך סידנא אסף את רבני ותלמידי הישיבה לחצר המקוה, ונשא פניו לשמים ואמר רבש״ע ציויתנו על הטהרה, עשינו מה שביכולתינו עשה אתה את שלך והורד לנו גשמי ברכה, ואכן תפילתו עשתה רושם עז בשמים, והחלו הגשמים לנטוף ומלאו את המקווה.לאחר זמן קצר נתעורר סידנא שהצינור שדרכו הגיעו המים למקוה בנוי בניגוד לשיטת הבית ביהודה (עייאש), על כן הורה לרוקן את המקוה. נכדו של מרן אביר יעקב רבי יחיא דהאן זצ״ל ניסה אף הוא לשכנעו שלא בכל יום מתרחיש ניסא, אך סידנא לא שעה לדבריהם ונשאר איתן בדעתו לרוקן את המקוה בתקוה שירדו הגשמים פעם שנית, ואז יצא שנית ונשא עיניו למרום ואמר ׳הבית יהודה עשינו כהוראתך, עשה נא למענינו שירדו גשמים וימלאו את המקוה, ולהתפלאות כל הנאספים לא אחרו הגשמים להגיע ומלאו את המקוה, כן יערה עלינו ה׳ רוח טהרה כמים לים מכסים, אמן.

קבר אור החיים הקדוש

תטואן, השוכנת בצפון מרוקו, היא עיר אנדלוסית. במבואותיה ובסמטאותיה חש לראשונה מהי תרבות ספרד, תרבות אבותיו, אשר גם עשרה דורות אחרי הגירוש סירבו היהודים להיפרד מלשונה המהלכת קסם, ואף כי ישבו כבר מאות בשנים במאגרב, סירבו לשכוח את הרומנסות שערסלו את ילדותם. תטואן זו כאילו החזירה אותו אל זיכרון רחוק ועמום, רווי געגועים עזים ומכאיבים. אבותיו שנסו בהולים מחופי ספרד, ומצאו מקלט בארץ מרוקו, דרכו לראשונה בעיר זו, בדרכם אל סאלי שפתחה בפניהם את זרועותיה. בתטואן נשא נגיד היהודים את השם בן עטר. גם אברהם בן עטר, דודה של פאסוניה, היה נגיד בתטואן, לפני שנתמנה נגיד כל היהודים עם מות אחיו משה. בבית הנגיד הפקיד ר׳ חיים בן עטר את שתי נשותיו ואת קומץ תלמידיו, צרר את שלושת כתבי־היד המוכנים בידו, כמה בגדים, ומעט צידה לדרך, ועלה באוניה העושה דרכה לחופי איטליה. לבדו עלה, כי לא השיגה ידו לממן נסיעתם של נשותיו ותלמידיו. בכוונתו היה להגיע לליוורנו באיטליה, עיר שנודעה בגביריה הנדיבים, ולברר אם ייאותו לתמוך בהקמת ישיבה בארץ ישראל.

מאין בית־דפוס עברי במרוקו, קיווה גם להדפיס את ספריו באיטליה. על תלמידיו־נאמניו שנותרו מאחור הטיל לעשות נפשות למען העלייה ולחכות להודעתו. ״אם הכל יתפתח כשורה,״ אמר לשתי נשיו ולתלמידיו, ״ניפגש, אם ירצה השם, באביב בחוף אלג׳יריה, ומשם נעלה ברינה אל ארץ חמדתנו.״ האוניה התרחקה מן הנמל, כשרוח סתווית תופחת במפרשיה. הכל התפללו שר׳ חיים יגיע לחופי איטליה בטרם יגביהו סופות החורף משברים בלב ים. אולם לא עברה עת רבה, והיתה האוניה כקליפת אגוז, אובדת בין גלים. רב החובל הרגיע את נוסעיו שאין הם רחוקים מיבשה, ואכן, ניתן היה לראות מבעד למסך הקצף שעטף את הספינה פס יבשה צר האובד באופק. אולם, עם התחזק הרוח, חששו הספנים שדווקא סלעי החוף יהיו לה לרועץ, והאוניה תתנפץ על הצוקים.

ר׳ חיים בן עטר נשען על המעקה, והביט אל השמיים הזועמים: ״ובכן, כך עתיד העניין להיחתם?״ תחת בית־ שחיו, בנבכי גלימתו, שמר על כתבי־היד שלו. ״השבח לאל שתלמידי טרחו ועשו להם העתקים מכל אחד מספרי אלה. אם אטבע, לא יימחה זכרם. השבח לאל שפאסוניה ואסתר ותלמידי היקרים לא באו למות איתי היום במהומת איתנים זו.״ עוד הספיק רבנו חיים בן עטר למלמל תפילה קצרה, כאשר נשמע נפץ עז והוא הושלך אל תהום רבה.

פרק שלישי-

הנביא מוחמד – המייסד, המנהיג והמדינאי

קפיצת הדרך הנחשונית, שאותה עשה מוחמד בדרכו מלאת המהפכים, באה בשנת 622 לספירה, והוא כבן 52, זקן מופלג במושגי הימים ההם. למרות שבמשך זמן ממושך הוא נשא ונתן עם מארחיו החדשים על תנאי הגירתו אליהם לעיר ית׳ריב, נווה מדבר שבמרחק כ-350 קילומטרים צפונה למכה, ועד שלא חתם על ברית עם המדינאים (בני מדינה, כך נקראה העיר בפי תושביה לאחר בוא מוחמד, לאמור עירו של הנביא) ששירטטה את תחומי סמכותו ובעצם אף פרשה בפניו שטיח אדום כשליט העיר, אקט המעבר ההיסטורי לא קם. זהו שוב אחד מאותם מאורעות-ציר שלאחריהם העולם איננו עוד מה שהיה קודם לכן. שהרי מאינטלקטואל שאינו יודע קרוא וכתוב, ומנביא חובב שאף לא ברור מי היה עבורו נביא, לפי קני המידה המקובלים אצלנו, הוא הופך לשליט כל-יכול, אמנם על עיר-פוליס לא גדולה, אך מגובשת סביבו לאחר ש״העשבים השוטים״, בייחוד היהודים שבהם, ינוכשו ביעילות ובמרץ, וכל שמץ של התנגדות ידוכא, בדרך נועם אם אפשר, בייסורים ובעקרבים אם צריך. שהרי עשור השנים אשר מוחמד יבלה במדינה יהיו שנותיו המעצבות של האסלאם, בכל הבט שעולה על הדעת. כי מוחמד איש חכם היה, וללא ספק גם תאב שלטון, והוא ידע לרקוח את המתכונים הדרושים כדי למשוך אחריו את הרוב, להרתיע את הסוטים או המורדים, בעיקר את היהודים, ובתערובת של פיתויים ואיומים, ולעיתים גם פעולות צבאיות אכזריות שיטביעו את רישומן על ההיסטוריה האסלאמית, הוא לא היסס לנוע נגד אויביו ולהכריעם. כאשר מזלו או כוחו לא עמדו לו, הוא גם לא היסס לכרות בריתות עם שבטים אחדים, כמסורת השבטית הבדווית, כדי ללחום בשבטים אחרים, ואחר כך לפנות נגד בעלי בריתו מאתמול, כאשר ראה את השעה יפה לכך.

אחת מיצירותיו המפוארות ביותר בעשור פעילותו במדינה היתה יסוד האומה, שממש כמו בעברית נסבה על קבוצת אנשים שמשהו מקשר ביניהם מעבר למוצא האתני המשותף, בין אמיתי ובין מדומה. זהו הבסיס שעליו בנויים עמים ומדינות מודרניות, וגדולתו של מוחמד היתה בכך שהוא הקדים לראות את הצורך החיוני הזה והוציא אותו אל הפועל. שהרי נזכור, כי להבדיל מן החברות המודרניות הנשענות על פרטים, שיכולים להיות מאוגדים במשפחות ובאיגודים וולונטריים שונים, בחברה הערבית השבטית לא היתה תוחלת לאיש בבדידותו, והוא לא התפקד אלא בקרב בני שבטו ותחת חסותם. מכאן קשייו העצומים של מוחמד להתמודד עם שנות רדיפתו במכה, וללא קרובי משפחה כבן דודו עלי, שיהפוך לימים לחליף הרביעי ולאימאם המייסד של השיעה, ולבנו המאומץ בן – חרית׳ה, שלא לדבר על רעייתו המסורה ח׳דיג׳ה, ספק אם היה שורד את תקופת המבחן הקשה ההיא. מוחמד, שכבר הורגל בחיי ניכור מבני שבטו, מגיע אם כן למדינה צמא ומוכן להקים מסגרת-על ארגונית אחרת מאשר השבט שלא יכול היה לשרתו עוד. יתרה מזאת, בהבינו את התלות הפיזית והרוחנית של כל בדווי מבני שבטו, גם למחייתו וגם לחיי החברה והרוח שלו, הוא הסיק כי אם לא יקים מסגרת חלופית, לא פחות מושכת מן השבט ומסוגלת אף להתחרות בו, לא תהיה תקומה לאסלאם.

כי אם הוא מבקש להסב את תחושת החובה של הבדווי משבטו ומראש שבטו, אליו אישית ודרכו אל אללה, ואל המסגרת האסלאמית החדשה, אזי אין לו מנוס מהגדרת הישות החדשה בצבעיה הכי מרנינים ושובים את העין.

הרעיון נשאל ככל הנראה מן הנוצרים, שם עוד בכנסיה הקדומה כל המתנצרים היו נכנסים למין אחווה שגוננה עליהם ונתנה להם תחושת שייכות גם ברגעי מצוקה. הם קראו לה Ecclesia, שאנו נוהגים לתרגם כקהילה, אם כי זה הרבה יותר מזה. אפילו באמנות הכנסייתית של ימי הביניים היו מציירים את הקהילה כראש חי אחד, ואילו כל החברים בה מהווים מספר אינסופי של זרועות אנושיות המתפצלות ממנו. כלומר הקהילה איננה רק רשת ארגונית שהאנשים המאמינים מסונפים לה, אלא יחידה אורגנית אחת שכל כאביה ושמחותיה מורגשים באחת בכל חלקי גופה. אין ספק שזה היה התוצר הסופי שמוחמד שאף להגיע אליו, ועוד יותר יורשיו, משראו שמסעות כיבושיהם מקיפים עולמות ועמים וממלכות שונים, ורק יחידה אמונתית אחת המקשרת בין כולם יכולה להמשיך לתת מכנה משותף אחד. אגב, במשך הזמן קמו ח׳ליפויות, קיסרויות וסולטנויות לרוב, שלפחות על פי שאיפתן אמרו לאחד את העולם האסלאמי תחת כנפיהן, אם כי היתה קיימת מחלוקת לרוב, ביחס לשלטונו של מי ייחשב לאוניברסאלי על כלל האסלאם. בימים מודרניים אלה הן ליגות האסלאם, הקונגרס האסלאמי, ומאז 1969 ארגון ועידות האסלאם, אשר מספקים את המטריה הזאת שמקורה במוחמד אבל הצורך בה לא פס. אם כן, האומה הוכרזה כיחידה האסלאמית החדשה שאליה כל מוסלם חייב את נאמנותו בכל מאודו. אנו עוד נראה, בפרק על מצוות היסוד של האסלאם, שמטלות אלו, הנקראות ארכאן (רבים של רוכן = עמוד), הפכו למעין דמי חבר יומיים שכל מוסלם חייב לשלם כדי לשמור את מקומו במועדון המיוחס הזה של אומת האסלאם.

יחסי יהודים והמוסלמים – מיכאל אביטבול

המצב הקולוניאלי, אשר יצר מתחים חברתיים ופוליטיים רבים, פגע גם ביחסי היהודים ושכניהם המוסלמים. הפערים וההבדלים בין המרכיבים האתניים והדתיים השונים של החברה העמיקו, ומרקם היחסים שבין היהודים והמוסלמים נפגע אנושות.

בניגוד ליהודים, התייחסו המוסלמים להשתלטות הצרפתית כאל טרגדיה לאומית, ופירשו את ההתבוללות היהודית כאילו הם מעדיפים את השלטון הנוצרי על פני השלטון המוסלמי. מכאן ואילך נפרדו היהודים מהמוסלמים ונוצרו שני עולמות שונים זה מזה ומרוחקים פוליטית ותרבותית. כך, למשל, לא היו היהודים ערים לתסיסה האינטלקטואלית הנרחבת של החוגים המוסלמיים הרפורמיסטיים, על השלכותיה המדיניות. מפעילות זו צמחו בשנות השלושים ניצני התנועה הלאומית, אשר הייתה ספוגה בסמלים מוסלמיים, ולפיכך לא היה בה מקום להשתתפות יהודית. היא הצטיירה בעיני היהודים כתנועה להגנת האסלאם יותר מאשר כתנועת שחרור לאומי. המפלגה הקומוניסטית ולשכות ספורות של הבונים החופשיים היו ההתארגנויות היחידות שאפשרו מפגש כלשהו בין בני דתות שונות.

בתחילת שנות השלושים חלה הידרדרות מסוימת ביחסי היהודים והמוסלמים בערים הגדולות. הסיבות לכך היו חיצוניות בעיקרן: העימות היהודי־הערבי בארץ ישראל, השפעת התעמולה הפאשיסטית האיטלקית והגרמנית על האוכלוסייה המוסלמית, השפעת המשבר העולמי וכן פעילותם של ארגוני הימין הקיצוני הצרפתי, אשר ביטאו באופן חופשי דעות אנטישמיות לאחר שב־1936 נבחר היהודי לאון בלום לראש ממשלת צרפת.

הקונגרס האסלאמי, אשר התקיים בירושלים ב־1931, ציין תפנית מכרעת ביחסי היהודים והמוסלמים במרוקו. תפנית זו באה לידי ביטוי בשורה של תקריות בקזבלנקה, בטנג׳יר, ברבאט ובאלקסר. תקריות אלה נסקרו בהרחבה בעיתון היהודי L'avenir illustre(העתיד המצויר), שיצא לאור בקזבלנקה, ובעיתונות המוסלמית המקומית. עיתונות זו הושפעה רבות מהוועד הסורי הפלשתיני(גוף לאומי שפעל בסוריה) של האמיר הדרוזי שַׁכִּיבּ אַרְסְלאן, אשר ניסה ממקום מושבו בז׳נבה לטוות חוטים לתסיסה כלל־ערבית במגרב. תוך עירוב טענות אנטי־ציוניות ואנטי־יהודיות, האשימו עמיתיו של שכיב ארסלאן – עבד אלחליל טורס, עבד אלסלאם בנה, מחמד אלוזאני ומאכי אלנאסרי – את צרפת באמנציפציה של יהודי מרוקו, שהתבטאה בהעדפת החינוך היהודי ובהענקת חופש פעולה לארגונים הציוניים. זו הייתה בעיניהם הפרה חמורה של הסכם החסות.

גם התעמולה הגרמנית מצדה לא חסכה במאמצים להתסיס את הרוחות לאחר השתלטות הגנרל פרנקו על ספרד. לצד האשמות שונות הפיצה התעמולה הנאצית שמועות כי שלטונות צרפת העניקו מקלט למאות פליטים יהודים גרמנים במרוקו ובאלג׳יריה. לתעמולה זו הייתה השפעה מצטברת על חלק מהאוכלוסייה המוסלמית, אשר ממילא נטר טינה ליהודים מסיבות מסורתיות.

הבונים החופשיים

תנועה הומניטרית ליברלית שלה לשכות ברחבי העולם. מקורה באגודות הבנאים בימי הביניים באירופה, ומהמאה השבע־עשרה הצטרפו אליה גם מי שאינם בנאים. הדגש המרכזי בפעילותה הוא מוסרי. חבריה מעלים על נס עשיית מעשי חסד ואהבת הזולת בהסתר ומכבדים את חופש הדת. התנועה מאורגנת וממודרת, והפגישות בה טקסיות. חבריה חייבים בשמירת סודיות פגישותיהם.

לאון בלום (1950-1872)

מדינאי צרפתי יהודי; ראש ממשלת צרפת בשנים 1937-1936 ובשנים 1947-1946. משנת 1919 עמד בראש המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. בשנת 1934 הרכיב את ״החזית העממית״, גוש של מפלגות שמאל, שמטעמו נבחר לראש הממשלה הסוציאליסטי (והיהודי) הראשון בצרפת. במלחמת העולם השנייה היה ממתנגדי משטר וישי בצרפת, ואף שהה במחנה ריכוז בשנים 1945-1942. היה מאוהדי הרעיון הציוני.

הקונגרס האסלאמי בירושלים

כינוס של נציגי תנועות לאומיות ערביות, שהתקיים בדצמבר 1931 בירושלים ביוזמתו של המופתי חאג׳ אמין אלחסיני, כחלק מהפעילות הכלל־ערבית שניהל לאחר מאורעות 1929. הכינוס נמשך עשרה ימים ובמהלכו התקבלו החלטות רבות: לקיים כינוסים כלל־אסלאמיים אחת לשנתיים, לקבוע נציגויות של הקונגרס בארצות המוסלמיות, להקים מסגרות חינוך ולטפל בהצלת האדמות הערביות. המופתי נבחר ל״נשיא הקונגרס האסלאמי הכללי״.

שכיב ארסלאן(1945-1869)

בן למשפחה דרוזית חשובה בלבנון, מנושאות דגל המאבק בכיבוש הצרפתי של לבנון. עד מלחמת העולם הראשונה היה שכיב ואלי (מושל מחוז) במינהל האימפריה העות׳מאנית. לאחר המלחמה היה פעיל בתנועה הפאן־אסלאמית. במקום מושבו בז׳נבה הוציא לאור את השבועון  La Nation Arabe (האומה הערבית). בתקופה זו היה מקורב למדינות הציר והטיף לעולם הערבי לשתף אתן פעולה.

תולדות ר׳ ראובן פינטו (בן ר׳ יצחק הראשון)

הבן הרביעי לר׳ יצחק הראשון, היה הגאון הצדיק ר׳ ראובן פינטו. הוא היחיד שלא פנה למרוקו, אלא לליסבון בירתה של פורטוגל. תיכף בבואו לשם, הוכר על ידי בני הקהילה, כדמות רוחנית נעלה ומרוממת, לפיכך קיבלוהו עליהם לרבם.

ר׳ ראובן כיהן כרבה של קהילת ליסבון, ונחשב כרבה ומנהיגה הרוחני של הקהיל- היהודית בפורטוגל. ממקום מושבו בליסבון דאג לאינטרסים המסחריים של אח­ריו שלמה ור׳ כליפא בן מלכה – גיסו של ר׳ שלמה בארצות אירופה.

אין בידינו פרטים על קורות חייו, ועל זרעו, אולם ידוע לנו על אחד מצאצאיו ר׳ ברוך פינטו ז״ל, שבתו היתה הברונית דורותי רוטשילד, אשת הברון ג׳ימס די רוטשילד – חבר הפרלמנט הבריטי, (הברונית דורותי קיימה קשרי משפחה עב רבני משפחת פינטו ממוגאדור). גברת זו תרמה כספים רבים למוסדות צדקה, ואף ­היה לה חלק רב בפעילות להצלת קברי קדמונים.

בפרק זה הבטנו בהתפעמות, כיצד אילן צדיקי משפחת פינטו החל להתעבות. לשלח שריגיו לכל עבר, ותורה וקדושה התרבו דרכו.

לב מרגיש, נתפס בתחושה עמוקה, שיד ההשגחה העליונה סובבה את עקירת בני המשפחה מארץ מולדתם, ונדודיהם למרוקו, שם הפיצו תורה, שם התברכו בבנים צדיקים וחסידים, ושם התפרסמו בכל העולם. בבחינת האמור באברהם אבינו ע״ה: ״לך לך וגו׳ מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך, ואעשך לגוי גדול, ואברכך. ואגדלה שמך״ (בראשית יב,א-ב), ופירש רש״י: שם אברכך בבנים, ושם אודיע טבעך בעולם. ראינו איך נווה הצדיקים החל להציץ ולפרוח, להניב פירות מרהיבים ועסיסיים, ונדירים בטעמם.

ראינו גם, איך כל צדיק השפיע לפי דרכו, והאיר אורו כפי סגולותיו שניחן בהם. הצד השוה בכולם, ששים ושמחים לעשות רצון קונם, ולקדש שמו בעולם.

תולדות ר׳ שלום בוזאגלו – בעל ה ״מקדש מלך" על הזוהר

מאחר ובפרק זה עסקנו בקורות חייו של רבינו יעקב פינטו זצ״ל, מהראוי לעמוד מעט, גם על קורות חייו של תלמידו המובהק: ר׳ שלום בוזאגלו זצ״ל. כי נפשו קשורה בנפשו של ר׳ יעקב לעולמים, על ידי ספרו הנודע ״מקדש מלך״ על הזוהר, שהוא בעצם גם ספרו של רבו ר׳ יעקב פינטו, כפי שכבר סופר לעיל.

רבינו, הגאון הקדוש, המקובל האלקי, ר׳ שלום בוזאגלו, נולד בסביבות שנת ת״ע, לאביו הגאון החסיד ר׳ משה בוזאגלו זצללה״ה.

ר' משה אביו, היה גדול בתורה, ועמד בראשות ישיבה בעירו סאלי. כל ימי חייו הרביץ תורה בעירו, ותלמידים רבים היו לו שם. גם זקנו, אביו של ר׳ משה, ר׳ שלמה שמו, היה צדיק וחסיד. ואבי זקנו, ר׳ משה בוזאגלו, היה גאון מופלג, צדיק וחסיד איש חיל, רב פעלים. ר׳ משה כיהן כדיין בעירו סאלי, והאריך ימים.

קדוש מרחם היה ר׳ שלום, ומשחר ילדותו ניכרו בו סימני נשמתו הגדולה. לא רק שכלו החד, והבנתו המעמיקה, הפליאו את כל רואיו, אלא גם גינוני הקדושה שבהם נהג, העידו על כך שנטיעה רכה זו תפרח לאילן מפואר. כבר מקטנותו הטה שכמו לסבול עול תורה, והתנזר מכל מחמדי תבל ומנעמיה, נשמתו הגדולה שאיוותה להידבק בבוראה, דחתה בתוקף את כל אותם המפריעים לכך. ר׳ משה אביו שהכיר בסגולותיו הנדירות של בנו, דאג מאד לחנכו כראוי, והוא בעצמו לימדו תורה, והדריכו בדרכי עבודת ה׳, ור׳ שלום מכנהו מורי ורבי המובהק.

לאחר זמן, כאשר גדל, ומילא כרסו בש׳׳ס ופוסקים, עבר למרקש, שם הצטרף לחבורת המקובלים, ונעשה תלמידם המובהק של: ר׳ אברהם אזולאי, ר׳ יעקב פינטו, ור׳ ישעיה הכהן זצ״ל. בעת לימודיו שם, פגש בגאון הצדיק ר׳ יעקב גדליה  זצ"ל, שכיהן אחר כך כדיין וריש מתיבתא באגאדיר, ובאותה תקופה נמנה על בני החבורה הקדושה במרקש, יחדיו למדו בחברותא, והמתיקו סוד ברזי התורה.

בני מרקש שהכירו בגדולתו מינוהו כרב ואב״ד בעירם. אמנם לא ארכו לו שם הימים בהשקט ושלוה, כי קפץ עליו רוגזו של מלך ישמעאלי אחד ושר צבאו, שרדפוהו ובקשו להורגו, ופעמיים ניצל מגיא ההריגה. באחת הפעמים, אחזה בר׳ שלום רוח קנאה לכבוד ה׳ אלוקיו, ומסר את נפשו למיתה, אמנם לא ידוע לנו על מה.

כפי המשתמע מהקדמתו למקדש מלך, הרי שר׳ שלום יחד עם עוד כמה יהודים הושלכו לכלא, ונגזרה עליהם מיתה בשריפה. אותם יהודים הועלו על המוקד, ואילו הוא ברגע האחרון ניצל ממות בטוח. ככל הנראה תשלומי שוחד מרובים, הצליחו להפוך את לבו של המלך, ושכנעוהו להעניק לר׳ שלום חנינה. מחמת רדיפות אלו נאלץ לברוח לעיר הבירה לונדון.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

יש להבחין בין מצבם המשפטי של היהודים, כפי שבא לידי ביטוי בגזירות שהוטלו על ידי סולטאנים ומושלים מקומיים, לבין יחם האוכלוסייה כלפי היהודים בחיי יום יום. ניתן לומר שמצבם היה דומה לזה שבאיראן ובתימן, וגרוע יותר מאשר בארצות מוסלמיות אחרות ובאימפריה העות'מאנית בתקופה המקבילה. אדריס הראשון (788־791) ביסס את נחיתות הדימי, ובעקבותיו הלכו שאר הסולטאנים, שכמוהו היו שריפים (צאצאי ׳הנביאי). אלה היו חייבים ביתר הקפדה על ביצוע התנאים המעוגנים בקוראן, ועמדו תחת השפעתם של חכמי הדת. ההגבלות חלו על נוצרים ויהודים, אבל החל במאה ה־12 נעלמו הקהילות הנוצריות במרוקו, והמיעוט היחיד שעליו חלו ההגבלות היו היהודים. הנוצרים היו סוחרים שנהנו מאזרחות זרה, ולא היו נתונים למרות המשפטית של המוסלמים.

במהלך הדורות היו אורות וצללים ביחס הממשל ליהודים – הקלות והחמרות בהתאם לשרירות לבו של הסולטאן או המושל. כמו כן היו הבדלים ממקום למקום. במספר ערים ועיירות היה על היהודים לגור במלאח, שמקורו היה בפאם ב־1438, כפי שסופר לעיל, והמשכו בערים אחרות בדורות הבאים. במראכש הוקם המלאח ב־1557־1558, במכנאס ב־1682, בסלא, רבאט, תיטואן ומוגדור ב־1807־ 1808, בדמנאת ב־1893. בפאס ובמראכש היה הרובע היהודי סמוך לארמון המלכות, במכנאס ־ סמוך למגורי הפקידות של הממשל.

רוב העדויות בדבר ההשפלות וההגבלות שחלו על היהודים ניתנו למן המחצית השנייה של המאה ה־19, והן סוכמו ב־1888 בתזכיר בן 27 סעיפים, שהוגש לממשלת בריטניה על ידי ׳אגודת אחים׳ וועד שליחי הקהילות בלונדון. במקורות אחרים נזכרות הגבלות נוספות, כגון אלה המנויות ב'תנאי עומר' שהובאו לעיל, ומעבר להן. העיקריות שבהן מובאות להלן.

תשלומים: תמורת תשלום מס גולגולת היו היהודים משוחררים משירות צבאי, ובעת התשלום היו מקבלים מכות על הראש (או על הכתף והגב). הם היו חייבים במסים נוספים, כמו על הרשות ליצר יין; והיה עליהם לשלם מכס כפול מזה שמשלם מוסלמי; ולהעניק תשורות לממשל בחגים מוסלמיים ויהודיים, ובאירועים משפחתיים של פונקציונרים מוסלמים, כמו לידה, נישואין או פטירה.

הגבלות כלכליות: אסור היה להעסיק יהודים במשרות ציבוריות. אסור היה להם לרכוש חנויות למכירת בגדים ונעליים מחוץ למלאח, אלא בתנאי שיימכרו באמצעות מוסלמי. היה עליהם לקנות את הגרעינים הפגומים הנאגרים במחסני הממשלה במחיר של מזון תקין. שוחטים, חנוונים ואופים היו חייבים לספק את תוצרתם בחינם לאישי הממשל, ואם לאו היו נאסרים. היו מושלים שהעבירו את ימי השוק לשבת כדי לפגוע בהכנסותיהם של היהודים. לעתים נאסר עליהם לסחור כין אוהלי הכפריים ולהופיע בשווקים. כמו כן אסור היה להם לקנות קרקע.

עבודות כפויות: הגברים, נשותיהם ובנותיהם היו חייבים לבצע עבודות ציבוריות, כמו תפירת מדים, גם בשבתות ובמועדים, וזאת ללא שכר, או בשכר נמוך מהמקובל בשוק. היה עליהם לבצע גם עבודות בזויות כמו ניקוי ביוב, פינוי נבלות מאורוות ממשלתיות, מליחת גולגולות של מורדים ועבריינים שהיו מוקעים בשערי העיר. היה עליהם להאכיל את חיות הטרף של הסולטאן. והם גם נאלצו לפרוק את סחורתו של מוסלמי בשוק.

הבדלה בלבוש: נאסר על היהודים לחבוש טורבאן על הראש. לשם הבדלתם היה עליהם לחבוש כובע, ללבוש בגד וחגורה, לנעול נעליים רק בצבע שחור, ולכסות את הראש והפנים במטפחת.

מולאי יגגי הווא סידנא (פעמיים)

הווא עזנא ועארנה

פזמון: זכותו תכון מעאנא

חנא וישראל כוואנא

קולו הודו לה׳ כי טוב ה׳

אדוננו ה׳ אדוננו

 לקח טוב נתן לנו

על ידי משה רבנו

 קולו לה׳ כי טוב

תרגום:

מולאי איגגי הוא אדוננו(פעמיים) הוא יקרנו וכבודנו

פזמון: זכותו תעמוד לנו לנו ולישראל אחינו אמרו הודו לה׳ כי טוב

• קסידה
  • מר שמעון ועקנין. ההקלטה נעשתה בסמינר לקשישי מרוקו שאורגן על־ידי המרכז לחקר הפולקלור ביוני 1973 בשיתוף עם ועד העדה המערבית ועיריית ירושלים.

חית טלאענא לטריק אביאד – אביאד הוא הר ליד מולאי איגי

 באנו אל חזאיין כיף אלקיאד

כא איפארחו פשבות או לעיאד

וזכות מוואלין דאד

חית רגבאת מן אביאד

סופת לחזאיין כיף אלקיאד

פלוס ליהוד מסאו פשבות או לעיאד

עלא זכות מוואלין דאד

פזמון: זכותו…

מן זרקתאן ואנא עלא רזלייא

אלחאקת מולאי ימי אול חאזה מקדייא

אביאד הוא הר ליד מולאי איגגי.

פזמון: זכותו…

סידי בועיסא דמרה אוא איתמא סלסנא

 בזאו איתסופלה

אוי רצלזיד אמולאנא

 בלאג דלמק סוד אמולאנא

תרגום:

כאשר הלכנו בדרך לאביאד

 נראו החזנים כמו נגידים

שמחים בשבתות ובחגים

בזכות מוואלין דאד

כאשר השקפתי מן אביאד

 ראיתי חזנים כמו נגידים

כספי היהודים מוצאים לשבתות ולחגים

לזכות מוואלין דאד

פזמון: זכותו…

מזרקתאן ואני הולך

 הגעתי למולאי איגגי

 והדבר נעשה

פזמון: זכותו…

סידי בועיסא ושבעת האחים

 תעזור לכל מי שבא אליך במה שהוא רוצה

 מביא אנשים טובים מלא בקשתנו הו אדוננו^,

מי הם המעוּנים הללו? הם נזכרים גם בדברי־הימים א ד׳, מ׳׳א, (בקרי המעונים ובכתיב המְּעוּנִים). לפי הפסוק הקודם הם מבני חם, ״היושבים שם לפנים. אפשר איפוא להניח, שהם צאצאיהם של המתיישבים הדרום־ערביים,שהקימו את מושבותיהם בצפון, כי שמם דומה לשם המעינים. נראה הדבר, שהמקום מעאן, ממזרח לפטרה שבארץ אדום, היה מרכז המעונים או הַמְּעִינִים, שהקימו להם שם תחנה מסחרית וניצלו את שפע המים ופוריות האדמה. גם כיום מצויים שם שדות־בעל ושדות־שלחין, וגדלים תבואות ופירות מובחרים, מעאן ישבה על צומת־הדרכים, המקשרות את דמשק עם אילת ואת עזה עם צפון ערב. קודם שבנו הנבטים את פטרה, המרוחקת רק עשרים מיל ממערב למעאן, היה המקום בלא ספק מיושב מאד. מובן, כי המעונים לא היו מעוניינים בהקמת נמל יהודי חזק בעציון גבר, ומכאן התנגדותם ליהושפט ועזריה־עוזיה. כשהוכו בימי יחזקיהו—נעשו נתינים המשרתים בבית־המקדש (עזרא בי, נ׳; נחמיה זי, נ״ב).

בתקופה מאוחרת יותר לא חשבו עוד מלכי יהודה על הקמת מרכז מסחרי יהודי באזור ההוא, אף־על־פי שהיהודים הוסיפו לשבת בו. בני שמעון, שהכו את המעונים, הסתפקו בכך שמצאו מרעה לצאנם, ואילו המסחר נשאר בידי אנשי צור. את הלבונה, אחד הסממנים החשובים בקטורת שהקטירו בבית ה' היו מביאים סוחרי שבא. והנביא המתרעם על בני ישראל אומר להם: ״למה זה לי לבונה משבא תבוא וקנה הטוב מארץ מרחק?״ (ירמיה ו׳, כ^,), השלטון על המסחר הבינלאומי נחשב כסמל הגבורה, ולכן כשמבקש ישעיהו הנביא לתאר את גדולתם של ישראל לעתיד לבוא, הוא אומר שאנשי כוש וסבא יהיו עבדיהם ומיגיעם יעניקו להם (מ״ה, י״ד; סי, ו׳; עיין גם מ״ג, גי).

תיאור מפורט של המסחר הפניקי נותן יחזקאל בקינתו על צור. מקום חשוב תופס בה תיאור הקשרים עם שבא וערב: ״תַּרְשִׁישׁ סֹחַרְתֵּךְ, מֵרֹב כָּל-הוֹן; בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת, נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ״(כ״ז, י״ב) בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ, אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ; קַרְנוֹת שֵׁן והובנים (וְהָבְנִים), הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ״(שם, ט״ו);  יט וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל, בְּעִזְבוֹנַיִךְ נָתָנּוּ; בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה, בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה.  כ דְּדָן, רֹכַלְתֵּךְ, בְּבִגְדֵי-חֹפֶשׁ, לְרִכְבָּה.  כא עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ.  כב רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּרֹאשׁ כָּל-בֹּשֶׂם וּבְכָל-אֶבֶן יְקָרָה, וְזָהָב, נָתְנוּ, עִזְבוֹנָיִךְ.  כג חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן, רֹכְלֵי שְׁבָא; אַשּׁוּר, כִּלְמַד רֹכַלְתֵּךְ (שם, י״ט—כ״ג). גם במקום אחר (ל״ח, י״ג) מזכיר יחזקאל את ״.שְׁבָא וּדְדָן וְסֹחֲרֵי תַרְשִׁישׁ וְכָל-כְּפִירֶיהָ. בקינתו על צור הוא אומר: יָוָן תֻּבַל וָמֶשֶׁךְ, הֵמָּה רֹכְלָיִךְ; בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת, נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. (כ״ז, י״ג). יואל (ד/ ו׳—ח׳) מרחיב את הדיבור על פשע זה של צור וצידון: ״ ו וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלִַם, מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים, לְמַעַן הַרְחִיקָם, מֵעַל גְּבוּלָם.  ז הִנְנִי מְעִירָם–מִן-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתָם שָׁמָּה; וַהֲשִׁבֹתִי גְמֻלְכֶם, בְּרֹאשְׁכֶם.  ח וּמָכַרְתִּי אֶת-בְּנֵיכֶם וְאֶת-בְּנוֹתֵיכֶם, בְּיַד בְּנֵי יְהוּדָה, וּמְכָרוּם לִשְׁבָאיִם, אֶל-גּוֹי רָחוֹק:  כִּי יְהוָה, דִּבֵּר. 

המסחר בִּקְדַשִׁים וּקְדַשׁוֹת היה, כנראה, מפותח בשבא. ברשימת מקום־מוצא הקדשות תופסת עזה את המקום הראשון. היא נזכרת 28 פעם: דדן ומצר 8 פעמים, קדר 3 פעמים. ״בגדי־חפש לְרִכְבָּה״ מייצרים עד היום הזה בדדן, ח׳יבר וחיל. גם אבנים יקרות מוצאים בפנים ערב. קשה לקבוע, לאיזה מקומות נתכוון הנביא בדברו על חָרָן, כַּנֵּה וָעֶדֶן בקשר לרוכלי שבא. נציין רק כי בדרום ערב יש מקום הנקרא חִראן, וכי כנה (Cane) ועדן היו נמלים ידועים בתקופה מאוחרת

במסחר הפיניקי היה חלק גם ליהודה וארץ־ישראל. הם היו מביאים תוצרת אדמתם: ״חִטי מִנִית וַּפֵנג – אֶחָד מִמִּינֵי הַקֶּמַח אוֹ הַמַּאֲפֶה: "בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג" (חזקאל כז יז).  ודבש ושמן וָצֹרִי״ – (ז') שרף של עץ, חומר מרפא (קדום) – (יחזקאל כ״ז, י״ז). גם הבדוים הערביים, בני הצפון, היו מביאים סחורתם: ״עֲרַב וְכָל-נְשִׂיאֵי קֵדָר, הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ; בְּכָרִים וְאֵילִם וְעַתּוּדִים, בָּם סֹחֲרָיִךְ. ״ (שם, כ״א); אבל עיקר מלאכתם היה העברת הסחורות. כן אומרישעיהו: " שִׁפְעַת גְּמַלִּים תְּכַסֵּךְ, בִּכְרֵי מִדְיָן וְעֵיפָה–כֻּלָּם, מִשְּׁבָא יָבֹאוּ; זָהָב וּלְבוֹנָה יִשָּׂאוּ, וּתְהִלֹּת יְהוָה יְבַשֵּׂרוּ.  ז כָּל-צֹאן קֵדָר יִקָּבְצוּ לָךְ, אֵילֵי נְבָיוֹת יְשָׁרְתוּנֶךְ; יַעֲלוּ עַל-רָצוֹן מִזְבְּחִי, וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר סי, ו׳—זי). וּבְנֵי מִדְיָן, עֵיפָה וָעֵפֶר וַחֲנֹךְ, וַאֲבִידָע, וְאֶלְדָּעָה; כָּל-אֵלֶּה, בְּנֵי קְטוּרָה. (בראשית כ״ה, די) שכנו בסביבות תימא ודדן; ועיסה נזכרת בכתובות אשוריות מאותה תקופה

דרך האורחות היתה קשה ומסוכנת. סבל אורחה הצמאה למים תואר באיוב(ו', ט"ו וגו' )

 אַחַי, בָּגְדוּ כְמוֹ-נָחַל; כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ.
טז  הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח;    עָלֵימוֹ, יִתְעַלֶּם-שָׁלֶג.
יז  בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ;    בְּחֻמּוֹ, נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם.
יח  יִלָּפְתוּ, אָרְחוֹת דַּרְכָּם;    יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ.
יט  הִבִּיטוּ, אָרְחוֹת תֵּמָא;    הֲלִיכֹת שְׁבָא, קִוּוּ-לָמוֹ.
כ  בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח;    בָּאוּ עָדֶיהָ, וַיֶּחְפָּרוּ.

גם שודדים מתנפלים הציקו מאוד לאורחות: יג מַשָּׂא, בַּעְרָב:  בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ, אֹרְחוֹת דְּדָנִים.  יד לִקְרַאת צָמֵא, הֵתָיוּ מָיִם; יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא, בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד.  טו כִּי-מִפְּנֵי חֲרָבוֹת, נָדָדוּ; מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה ״ ״ (ישע׳כ״א׳י״גוגו׳), וירמיהו(מ״ט׳ח׳) מספר, כי עשו מתנפל על יושבי דדן (ועיין גם איוב אי, ט״ו).

בימי יהורם היתד. מלחמה עם ערבים: ״טז וַיָּעַר יְהוָה עַל-יְהוֹרָם, אֵת רוּחַ הַפְּלִשְׁתִּים וְהָעַרְבִים, אֲשֶׁר, עַל-יַד כּוּשִׁים.  יז וַיַּעֲלוּ בִיהוּדָה, וַיִּבְקָעוּהָ, וַיִּשְׁבּוּ אֵת כָּל-הָרְכוּשׁ הַנִּמְצָא לְבֵית-הַמֶּלֶךְ, וְגַם-בָּנָיו וְנָשָׁיו; וְלֹא נִשְׁאַר-לוֹ בֵּן, כִּי אִם-יְהוֹאָחָז קְטֹן בָּנָיו (דברי־הימים ב כ״א, ט״ז—י״ז). ויחזקאל (כ״ה, י״ג) ניבא נבואה קשה על אדום, שהתקשרה עם תימן ודדן נגד  יג לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, וְנָטִתִי יָדִי עַל-אֱדוֹם, וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה; וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן, וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ.

LA TRANSMISSION ORALE DU SAVOIR

Notons ici que la transmission orale du savoir est l'un des procédés auxquels l'enseignement accorde ses préférences; il est aussi celui que les circonstances, l'isolement du Maghreb et les conditions d'existence du judaïsme marocain lui-même, ont contribué à maintenir durant les derniers siècles.

Le livre est un outil de travail très coûteux; l'imprimerie hébraïque (et arabe aussi, si l'on fait exception de quelques éditions lithographiques de Fès) est inexistante au Maroc jusqu'à l'avènement du Protectorat français, en 1912; l'importation des livres est très difficile; il faut les faire venir d'Europe, notamment d'Italie, clandestinement, à des prix prohibitifs, car les écrits juifs sont souvent frappés d’embargo par l'Eglise, et leur libre circulation est interdite (voir Pédagogie …, p. 74 (et n. 172) et 101; Les Juifs du Maroc, p. 203.

L'enseignement est une communication dans le sens plein du terme; l'instruction est initiation, et la transmission personnelle compte avant tout, notamment lorsqu'il s'agit de science ésotérique (mystique de la kabbale). Rappelons ici le rôle médiocre de récriture dans renseignement, la méfiance, maintes fois exprimée dans la littérature rabbinique, à l'égard de l'écrit. La transmission orale a été considérée, au départ, comme la seule qui soit licite, le passage à la littérature écrite ne s'imposant que très progressivement, avec des hésitations et des réticences, pour répondre à la nécessité de fixer définitivement les textes. L'interdit concernait spécialement la Loi orale, la halakhah, Yaggadah, les targumim "paraphrases araméennes des Ecritures" ou même la liturgie, ainsi qu'en témoignent un grand nombre de textes talmudiques: "Celui qui confie à l'écrit les halakhot est comparable à celui qui jette la Torah aux flammes" (Temurah 14b et Gittin 60b); il en est de même de celui qui rédige des berakhot "eulogies et bénédictions"(Shabbat 115b); "Ceux qui mettent Yaggadah par écrit n'ont pas de part au monde à venir" (Talmud de Jérusalem, Shabbat XVI, 1); le sort des scribes eux- mêmes, ceux qui copient les sefarim, les tefillin et les mezuzot, n'est pas très enviable (Pesahim 50b), etc…..

• Voir, à propos de la semikhah "dévolution de l'autorité du maître", ordination du rabbin" et les rites qui l'accompagnent bénédiction — berakhah — sacramentelle et imposition des mains), Pédagogie…, 98 et Les Juifs du Maroc, p. 24 et 25. Comp. J. BERQUE, Al-Yousi, p. 39—41, pour ce qui concerne l'enseignement des 'ulamâ' (ulémas) "savants" musulmans, le rite de la paumée et de l'entrelacement des doigts.

Voir Hermann L. STRACK, Introduction to the Talmud and Midrash, New York, 1931, p. 12 à 20; J. SCHIRMANN, Hebrew Liturgical Poetry and Christian Hymnology, J.Q.R., vol. XLIV/1, juillet 1953, p. 133—144. Sur le rôle éminent de la transmission du savoir par la voix et le geste, voir les travaux de Marcel JOUSSE, publiés par le Laboratoire Rythmo-pédago- gique de Paris, en 1931, 1936, 1941, 1950, et son ouvrage L'anthropologie du geste, imprimé en 1969 et 1974. Il convient de rappeler, ici, la polémique entre Pharisiens et Sadducéens concernant "les écrits saints qui rendent les mains impuresכתבי הקודש מטמאין את הידיים- (Traité mishnaïque Yadayim, III, 3—5 et IV, 5—6); c'est une sorte de tabou qui frappe l'Ecriture. Sur le cérémonial qui entoure l'acte d'écrire, voir les règles et les rites (les rites de purification entre autres) observés par le scribe chargé de copier le sefer torah "rouleau de la loi", dans Massekhet Sofrim (traité talmudique mineur) aux chap. I à X; Maïmonide, Mishneh Torah, Hilkot sefer torah-, J. QARO, Shulhan 'Arukh, Yoreh De'ah, paragr. 270 à 284. Comp. Roland BARTHES, les propos recueillis dans le journal Le Monde du 27.09.1973. La méfiance de l'écrit n'est pas particulière à la pensée talmudique; l'Islam doctrinaire la connaissait aussi (Gaston WIET, Introduction à la littérature arabe, Paris, 1966, p. 63) ainsi que d'autres civilisations.

En matière de poésie, Moïse Eben Ezra proclame la précellence de l'enseignement oral donné par un maître expert; il est bien plus efficace que l'enseignement livresque, dit-il en substance, se référant aux Ecritures Saintes et à diverses traditions juives et musulmanes. "Pour juger des beautés des poèmes, ce qui est décisif c'est le plaisir que nous y trouvons. Ce que nous aimons entendre, nous aurons du plaisir à le redire; écartons-nous de ce qui déplaît à notre oreille. C'est l'oreille qui perçoit la qualité des mots; elle est la porte de la raison…. En pareille matière, toute démonstration est inutile et on ne peut en appeler qu'à ce que perçoit la saine raison par l'intermédiaire de l'oreille, ainsi qu'il est dit: 'L'oreille ne discerne-t-elle pas les paroles, comme le palais goûte la nourriture?' ". Puis il ajoute, citant de vieux adages: "De la bouche des maîtres, et non des livres"; "De leurs bouches et non le leurs écrits".

הצדיקים יש להם דרגה מיוחדת המתקרבת כמעט לאלוקות. את הפסוק ״אמרת לה׳ ה׳ אתה טובתי בל עליך״ הוא מפרש:

כשאמרת את נפשי לה׳ אדני אתה, ואת מודה לו [זה לא חידוש] איני מחזיק לד טובה עד שתודה אף לקדושים אשר בארץ… או פי׳ אדני, היא מדת המלכות, לה׳ — תפארת, טובתי בל עליד לבד, אלא בסיוע עזר הקדושים המוסיפים כח. או ירצה כי החסייה באל די להרחיק נזק ושמירה, אבל לא להקריב התועלת זהו טובתי בל עליך, רק יצטרך לזה הדמות לקדושים אשר בארץ המה כי בזה כל חפצי נעשה בעבורם.

ובמקום אחר: וזה המזמור… בשבח הקב״ה, ומזמור הבא בשבח הצדיק כאלו שקל בפלס הצדיק עם הבורא כביכול. בהקב״ה הוד והדר פעלו וצדקתו עומדת לעד, ובצדיק — הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד… בהקב״ה טרף נתן ליראיו — ובצדיק טוב איש חונן ומלוה. בהקב״ה — חנון ורחום ה׳ ובאדם טוב — חנון ורחום וצדיק. הקב״ה פדות שלח לעמו, והאדם — פודה ענוים… ראה מעלת הצדיק שעשה מזמור לשבח האל ומזמור אחר לשבח הצדיק.

התנהגותו של ה׳ עם הצדיק תופסת אצלו מקום נכבד במערכת הוכחות האמונה, שהן שלוש הוכחות עיקריות: ״יש ג׳ שערי צדק… להכרת האל יתברך. הא׳ — סדור הנמצאות… השני בראות הנסים שיעשה האל יתברך… הג׳ — הצדיקים. על דרך מרגלית טובה היתד! תלויה בצוארו של אברהם״ ^. כלומר, העובדה שהצדיק גוזר ואלוקים מקיים מוכיחה על מציאות ה׳ והשגחתו.

תפיסה זו של מעמד הצדיק אולי בכוחה להסביר לנו את התופעה הידועה בקרב יהודי מארוקו להתפלל ולהשתטח על קברות הצדיקים לאחר מותם, ולייחס להם כוח ויכולת לקרב התועלת על־ידי תפילתם־התערבותם, וכבר בדורו של המחבר התפללו,בעת צרה, כגון בעת עצירת גשמים, ליד קברות הצדיקים. מה שמייחסים את ה״ראשונות״ לקביעת מעמדו של ה״צדיק״ לר׳ חיים ן׳ עטר בעל ״אור החיים״, דומה שזה לא נכון, כי אנו רואים שמחברנו — כמה דורות לפניו — כבר הדגיש את הדבר.

ערכה של התפילה

על הפסוק ״ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס״ אומר הוא: ״ותיטב לה׳ זו התודה וההלול יותר משור פר לפי שיש בו פסולת — מקרין מפרים וזה אינו קרב — אבל ׳התפלה כולה לאכילה… כלה מתקבלת ועטרה בראש הקב״ה״. ועוד, בתפילתו יבטח האדם בה׳. ״שלא יסרהב אדם ביותר לשאול דבר ויתקע עצמו לה כי אלקים יודע מה טוב לו, ולא האדם״ ^. מצד אחד מעריך את התפילה יותר מהקרבנות, ׳ומנגד ממליץ ״לא להיתקע לה״.

ערך ארץ־ישראל

או־ץ־ישראל תופסת מקום נכבד בהשקפת־עולמו. אף הוא כרמב״ן סבור, שהארץ מושגחת השגחה אלוקית מיוחדת. לפסוק ״משמים הביט ה', ממכון שבתו השגיח אל כל יושבי הארץ״ אומר:

יובן במ״ש ז״ל כל היושב בח״ל דומה כמי שאין לו אלוק שהכוונה בזה ששאר הארצות הם תחת המערכה ושולטים בהם השרים אבל ארץ ישראל היא תחת השגחה אלקית ויאמר משמים הביט ה׳ באמצעות השמים והמערכות ראה את בני האדם שנתן לכל אומה שר שינהיגנה אבל ישראל ממכון שבתו השגיח הוא על כל יושבי ארץ ישראל שהארץ היא הארץ הידועה ^.

גם בפירושו לתורה פרשת האזינו, לפסוק ״בהנחל עליון גויים״ אומר: ״כי אז חלק ה׳ שהוא ארץ ישראל נתנה לעמו… ולקח נחלה לישראל עמו פרדסו החביב לבנו החביב״. ובמגילת רות לפסוק ״באשר תמותי אמות ושם אקבר״, מחשיב הוא המיתה והקבורה בארץ־ישראל: ״כי חביבה מיתת ארץ ישראל וקבורת ארץ ישראל כי מדרגה אחת היא מיתתה ומדרגה אחרת קבורתה… וכאמרם בפסיקתא… א״ר חלבו המת בח״ל והנקבר בח״ל ב׳ צרות יש בידו א׳ צרת המיתה וא' צרת הקבורה במקום אחר מעמיד הוא על הקשר החזק והזיקה שבין עם ישראל וארץ־ישראל:

כללות הכתובים הוא לומר שיישוב ארץ ישראל וישראל הם תלויים זה בזה וכאילו בנפול א׳ אין (ל)שני (מי) להקימו אלא יפלו שניהם. אלא שלום ישראל תלוי בשלום א״י וזהו למען אחי ורעי, בשביל שיהיה שלום לאחי ורעי, אדברה בך שלום, ושלום בית ה׳ תלוי בישראל וזהו למען בית ה׳ אלקינו אבקשה טוב לך. א״כ זה תלוי בזה.

עם זאת, במקום אחר מציין הוא, שגם בגלות ישראל מאדמתם עדיין ארץ־ישראל במרכז השגחתו והזרמת השפע של האל, ממנה מתפשט השפע לארצות אחרות:

שמדבר הפסוק על הגלות. ועל השגחת האל בארץ כשם שמקדם היית משגיח על הארץ והיה לנבדל (האלקים) תשוקה להשפיע עליה כי יותר ממה שהעגל רוצה לינק, פרה רוצה להניק… כן עתה מעגליך הם הגלגלים יערפון שפע גם לחוצה לארץ כי באמצעותה יחול ברכה על כל העולם. תמיד עיני ה׳ בה ומשם יפרד לכל העולם.

 מו"ה אליהו הצרפתי זצ״ל

רמו״ץ בפאס נולד בש׳ תע״ה ונתבש״מ ליל ו׳ בחצות הלילה כ״ו אלול ש׳ תקס״ה ליצי׳ והיו ימיו צ״א שנה (ובכ״י בנו מצאותי בזה״ל־ ימיו הוי״ה אדנ״י כמנין אמץ) והוא למד אצל מוהריב״ע זצ״ל, תוקף חסידותו וקדושתו וחכמתו גלויה ומפורס׳ לכל, חיבר כמה פס״ד ושו״ת, וס׳ אליה זוטא וס׳ איל המלואים דרשות הספד, כד הקמח על הגדה ש״פ, למד מלמד על איזה מסכתות, נער בוכה דרשות הספד, קול אליהו עה״ת, קובץ אגרורת ומכתבים, ומצאתי קונטרס כ״י ישן מכתבי הרב הנז׳ ובו פ׳ בראשית ונח דרושים ותשלום הס׳ איננו ובראש הקונטרס כתוב שחיברו והוא בן י״ז שנה וקרא את שמו ספר שמו לחם, והספרים הנז' הנם כמוסים בבית עק׳ד הספרים להרה״ג מוהר״ר אי״ ש הצרפתי זיע״א, והגאון חיד״א זצ״ל בשה״ג כתב שמוהר״א הנז׳ תלמיד מהרב ח״ק כמהר״ח אבן עטר ז״ל:

כהה״ר אליהו אלמאליח ז״ל

 בר ראובן היה

בזמן מוהר״ר יהונתן סירירו זצ״ל־^, וכתב מכתב למוהרר״א הנז' נמצא שהוא חי במאה הששית :

כהה״ר אליהו הכהן

המכונה אלכלאץ ז״ל במוה״ר נחמיה ז״ל הנד באות נ׳ חי בסוף המאה החמישית ובששית והוא רבו של מוהר״ר שמואל אבן צור ז״ל שראיתי קורא אותו מורי, גם הוא רבו של הרה"ג מוהר״ר חיים דוד סירירו זצ״ל , וביחס כתובה תארוהו בזה״ל צדיק יסוד עולם החה״ש מלא רוח חכמה המרביץ תורה בישראל ענותן ושפדל ברך, וראיתיו חותם בטופס פס״ד עם מוהר״ר משה אבן זמרא זצ״ל, ובקונטרס מכתבים ומליצות למו״ה חיים הנז', מליצה סימן דוה את זה יסדתי על מדר תנא דבי אליהו לאומרה קודם הדרוש:

 ך לף טורד דלפה נפשי מתוגה דרגיז רעיא על ענא, כבשי דרחמנא עשוים בעולם חטיבא, ונפקא מנייהו טובא, צדיק כי טוב ובהדי הוצא לקי כרבא ויד ה׳ היתה אל אליהו. וי חסרא ארעא גברא רבה חכם עדיף מנביא ניבא ול׳ו ירע מה ניבא, בניב שפתיו למד דעת את העם ורבים השיב מעון ועשו תשובה, ותורה יבקשו מפיהו, כמלאך ה׳ צבאות הוא, ועכשיו בעונות הרבים יצא הקצף מלפני ה׳ ויסע מלאך האלהים ויעל אליהו.

ואחר הדרוש דלו עיני אל אל ישיבש כבוד מנוחרתו, ובזכותו על כל עם הקהל יכפר, והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ויושת להם פאר תחת אפר וישמע בעדי יהודה ובחוצות ירושלם קול מבשר ואומר הנה שולח לכם את אליהו:

 מו"ה אליהו שוראקי ז״ל

 א׳ מרבני תלמסאן יע״א ובנו מוהרי׳ר סעדיה זלה״ה בס׳ שיר חדש כ״י מתאר את אביו הנז' בזה״ל בן האשל הגדול המעוז הגדול פטיש החזק עמוד הימני השקדן בתורה ומופלג ביראה ורב בחסידות אדוני וגאוני ועטרות תפארות ראשי ומורי ורבי מוהר״ר אליהו שוראקי זצ״ל שנתבש״מ יום ט״ב  יה"ל שנות התס׳׳ו ליצירה והיא שנת עשיית הספר הלז במדינת תלמסאן יע״א :

כהה״ר אליהו אבן צור ז״ל

 בנו של הרה״ג מוהר״ר יעב״ץ ז״ל נתבש״מ על פני אביו באביב ימי עלומיו :

כהה״ר אליהו הלוי בן שושן

ז״ל מחכמי סאלי והוא חמיו של מוהר״ר אליעזר דאבילה זצ׳׳ל הוא חי במאה הה׳ :

 כהה״ר אליהו הרוש זצ״ל

 מחכמי צפרו יע״א והיה שקדן עצום בתורה, ואמרו עליו חכמי צפרו משמת פסקה השקדנות והוא חי במאה הששית ושביעית, הרב הנז' חיבר פירוש על התורה מבהיל הרעיון, וחיבר פירוש על ההגדה ואיזה גרגרים אחדים על איזה מאמרים בתלמוד ופס״ד ועדיין בכ״י ביד נכדו בן ביתו הרח"ג כמוה״ר שמעון חיים עובדיה הי״ו: