דוד אלקאיים. מאות 18 – 19. אצאווירא. הסכמה ממנו נמצאת בספר " מאור ושמש, ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על רבי יהודה עטר, בעל " מנחת יהודה " שירו על רשב"י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד זאגורי. המאה ה-19. בהקדמה נכתבה בערך תרי"ז. לספרו " לדוד להזכיר " ( לונדון )תרנ"א, הוא כותב כח גדל בין ברכי רבני וגדולי המערב בעיר מוגאדור אצאווירא….סבא דמשפטים כבוד הרב חיים פינטו וכבו הרב המקובל האלוקי דו חזן וכבוד הרב מורי הרב אברהם קורייאט זכרם לחיי העולם הבא.

ואחר כך קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים וכו….בספר מובלעים דברי קבלה. אף יש בו פיוט לל" לעומר, י' דוידזון משער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוויען תחת השם " רני ושמחי

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד במרוקו בעיר מוגאדור לאביו רבי מסעוד זאגורי בשנת תקס"ג – 1803. רבותיו במוגאדור היו הרב המלוב"ן ( המלמוד בנסים )קבנו חיים פינטו זיע"א, המפורסם בשבחיו העצומים, רבי דוד חזן ז"ל ורבי אברהם קורייאט השני בעל ספר שאלות ותשובות " ברית אבות ".

רבי דוד זאגורי בגיל 17, נרדך היה על השלטונות במרוקו, נעצר וגם נגזר עליו לשבת בבית הסוהר, ומשןם נמלט. לימים היה במראקש, ייסד שם ישיבה, ועמד בראשה, ולאחר מכן נמצא והיה בעיר רבאט ולימד תורה שבכתב ושבעל פה.

מתי הגיע למחוזות פורטוגל ? הרב כתב על כך בהקדמה לספרו " לדוד להזכיר " : " והזמן טלטלני טלטולי דגברא באחת מאיי הים בערי פורטוגל סאו מיגל יע"ה באיי האזורים, במרכז האוקיאנוס ביו אירופה ליבשת אמריקה !

הרב קבע מושבו העיר פונטה דל געדה ושימש בני עדתו בתור שליח ציבור, שוחט ובודק, מסדר קידושין ומורה צדק. גם בעיר פונטה התמסר לתלמוד תורה וכך כתב בהקדמה לספרו הנזכר :

ותלית שם מצאתי קהילת קודש מערי המערב חכמין ונבונים ושלחו אחר התלמוד וספרי הפוסקים….וקבעתי ישיבה בלילה שלוש שעות ולמדנו כמה גמרות מראש ועד סוף ובשבת דרושים תלי"ת…., הרב המחבר חי ולן בצעירותו בארבע אומות של תורה והלכה, ובהשתדלו בנו מרדכי, הדפסי ספר בעל ערך רב ושמו " לדוד להזכיר "הספר נדפס בלונדון תרנ"א, והרב המחבר רמס על כך בהקדמה וזה לשונו :

" וכמה םעמים שלח אלי בני חמודי ה"ה מסעודלשלחם לו ( קונטרס החיבור ) להעלותם על מזבח הדפוס ולא איסתייעא מילתא עד היום שהלך אחיו ידידי מרדכי בני הי"ו ללונדריס ושלח אחריהם להדפיסם " על כן, הרי שהמקום הוא לונדון.

הספר " לדוד להזכיר , יש לו ערך רב כי הוא מספר סיפורה של קהילה קטנה כמעט לא ידועה, סאו מיגל באיי האזורים, מורכבת רוב ככולה מיהודים יוצאי מרוקו, אמנם הפרטים בספר הם מעטים, אבל די בכך כדי לתעד קהל יהודי חשוב זה. חשיבות הספר בכך, שהוא הספר העברי הראשון, המצטט חידוש תורה למלוב"ן הגדול, המקובל האלקי, רבנו חיים פינטו זיע"א, איש קהילת מוגאדור.

יש חידוש תורה מרבנו חיים פינטו זיע"א, אך מכיוון שחידושי תורה של האדמו"ר ז"ל הם דברים מעטים, וידוע שרובי חידושי תורתו אבדו בימי ההפצצות על העיר מוגאדור בשנת 1844, זכות גדולה היא לרבי דוד זאגורי ז"ל, אשר זכר חידוש תורה זה מפה קדוש האדמו"ר זיע"א, וזה לשונו :

" ושמעתי מפי הרב הגדול כבוד הרב חיים פינטו זלה"ה שהיה מפרש על פי מה שאמרו במכת מציעא פרק הפועלים היה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אמר ליה חיליך לאורייתא, אש"ל שופריך לנשי ! אמר לו אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאחויי מאניה ולא מצי הדר, ופרש"י ולא מצי לקפוץ כבראשונה דמקבל עליו עול תורה תשש כוחו והיינו קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו – קרבו – כשהיו רודפי זמה ! מתורתך – כשקבלו על תורה – רחקו – ולא יכול לקפוץ כבראשונה עד כאן שמעתי "

בספר " לדוד להזכיר " מובאים חידושי תורה מהרב אברהם קורייאט זצ"ל, וכן מכתב מאת מנהיג העדה המערבית בירושלים ת"ו, הרב דוד בן שמעון זצ"ל, המכונה צו"ף דב"ש, כן יש חידוש תורה מאת רבי משה בן רבי יוסף הרוש, תושב קהילת אנגרה, באי טרסירא אשר באיים האזוריים.

וכן יש חידוש תורה מאת הרב אברהם הלוי, אחיו של הרב ישועה הלוי, רבה הגדול של ליסבון בעת החדשה, וכן יש פיוט מאת רבי יוסף סבאג, תושב פונטו דל געדה, ועוד.

יהודי פורטוגל נהגו לתת נדבה הגונה לאותו עולה שהיה מסכים לעלות לקללות של פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא. רבי דו זאגורי היה לוקח נדבה מקהל פונטה בעד זה שהיה מקבל עליה שאין עליה קופצים. הרב שמעון אביקציץ היה כנדה של אחות רבי דודו זאגורי. רבי שמעון אביקציץ, יליד מוגאדור, היה ראש ישיבת כתר תורה בקזבלנקה ומחבר ספרים " שש אנוכי " ואך טוב לישראל.

בשנת תרל"ז עבר הרב זאגורי לגור בעיר הבירה ליסבון, ושם שימש כמסדר קידושין ושליח ציבור, נפטר בליסבון בשנת 1898 ושם מנוחתו כבוד.

דוד חזן. ראה לעיל : דוד זאגורי.

הספרות הרבנית בצפון אפריקה.

השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948

ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה

שלום בר-אשר.

ירושלים, התשנ"ט

פתח דבר

מורשתם התרבותית והספרותית של קהילות המזרח זכתה ב־30 השנים האחרונות לפריחה ולפרסום על־ידי מערכת החינוך בכלל ועל־ידי החינוך הדתי בפרט. אנו האמונים על מסורת ישראל, ראינו בגילוי ובהפצה של יצירות יהודי המזרח חלק מחובתנו כלפי כלל האוכלוסיה הלומדת במוסדותינו ונדבך חשוב בחינוכם הדתי של תלמידים רבים.

רובה המוחלט של היצירה היהודית המזרחית נשענת על מסורת ישראל. היא מבטאת הווי־חיים אישי ולאומי, אמוציונאלי ואינטלקטואלי של בני הקהילות השונות ברחבי העולם. היא יכולה לשמש כחומר לימודי וכהזדמנות להיכרות עם דמויות חיוביות שניתן להזדהות עמן. כיום משולבת תרבות המזרח יפה בספרי הלימוד השונים. מאות יצירות של סופרים ומשוררים מן העבר וההווה פורסמו וזכו לתפוצה נרחבת.

הספר שלפנינו עוסק ביצירה הרוחנית של חכמי ארצות צפון אפריקה (לוב, תוניסיה, אלג׳יריה ומרוקו) בשנים 1948-1700, והוא פרי מחקר רב שנים של ד״ר שלום בר־אשר. בהבאת מבחר מייצג של יצירה זו בביבליוגרפיה המוערת, יש מן הגאולה והתרומה להעשרת ״ארון הספרים היהודי״ השייך לכלל עם ישראל המתקבץ בארצו מכל קצוות תבל. אני מקווה שהמחנכים, המנחים, כותבי ספרים ותכניות לימודים, והתלמידים ייעזרו בספר זה.

אני מבקש להודות לד״ר שלום בר־־אשר, לד״ר יצחק יצחקי מפ״א על מורשת, לעורך מר יצחק הקלמן, ולגב׳ מלכה שטיין, עורכת הפרסומים של מינהל החינוך הדתי.

מתתיהו דגן ראש מינהל החינוך הדתי

המקור הברור והמוסמך ביותר אודות קדמות הקהל האשכנזי בשאלוניקי הם דברי רשד״ם, יורה דעה מ, מב, הוא דן אודות חילוקי המנהגים בבדיקת הריאה בין האשכנזים והספרדים בעיר, ומעיר ״שהדבר ידוע שאנו יושבי העיר הזאת שאלוניקי הספרדים, שכשבאנו לכאן מצאנו האשכנזים, ישמרם אלוקים, שלא היו אוכלים בשר ע״י נפיחה והיה לנו לקבל חומרות המקום שבאנו בו, עם כל זה נראה לחכמים ההם קדושים אשר בארץ המה נ״ע, וגם הגאון מוהר״ר יעקב חביב זצ״ל הודה לדבריהם…״. היו חילוקי מנהגים נוספים בין אשכנזים ובין הספרדים בשאלוניקי הן בדיני איסור והיתר  והן בדיני אישות ומנהגי תפילה  שמקורם בראשית ההתיישבות האשכנזית. לעניות דעתי, נעוצה מציאות זו בעובדה הפשוטה, שהתיישבות האשכנזים קדמה לספרדים. על כן, גם בזמן מאוחר יותר, כאשר עלו עליהם הספרדים במספרם, קשה היה לאשכנזים לעזוב את מנהגיהם הראשונים, כפי שנראה להלן בקשר לקהילת פליבנה. מענין להוסיף, שקונפורטי (קורא הדורות, דף לב, א), מציין שלפני בוא המגורשים היה בשאלוניקי ק״ק אשכנזים שבראשו עמד ר׳ אליעזר תשמעוני אשכנזי, נכדו של ר׳ שמעון בעל הילקוט. מלבד זה שקונפורטי טעה כידוע בזיהוי הרב הזה, הרי בא רוזאניס (א,ע׳52) ומוסיף טעות על טעותו ״ומיסד״ בשאלוניקי קהילה חדשה הלא היא ק״ק ורנקפורט.

על קושטא מצויים מקורות רבים יותר, כנראה מפאת חשיבותה כבירת האימפריה לאחר כיבושה בשנת 1453. המקור המפורסם, וגם המעניין ביותר, הוא פנייתו של הרב יוסף קולון מאיטליה אל רבני העיר, ביניהם גם אל הרב אשר ב״ר יצחק הכהן אשכנזי בעניין הלעז שהוציאו נגד ראש הרבנים שבעיר, הרב משה קפשאלי. ברצוני להפנות את תשומת הלב ליחסים ההדוקים ששררו בין החכמים האיטלקיים ובין רבני קושטא, כאשר מחד, לא היססו אלה להוציא פסק דין למרחקים, ולא חששו לפגוע כביכול בסמכותם של אלה, ומאידך, כאשר נוכחו שהוטעו או שטעו, לא נחו ולא שקטו עד אשר עלה בידם להשיב את השלום ביניהם. הריב הסתיים כאשר נוכח מהרי״ק לדעת ששגה בפסק דינו, משום שהוטעה או אפילו רומה. ריב זה בין שני ענקים אלה היה ונשאר אפיזודה חולפת בלבד, כי בדרך כלל שררו יחסי כבוד הדדיים בין הרבנים הרומניוטים ובין רבני אשכנז. במיוחד נאמנת עדותו של ר׳ אליהו מזרחי, יורשו של ר׳ משה קפשאלי בהנהגת הקהילה בקושטא, אשר העריך מאד את האשכנזים, וכפי שכבר הראינו לעיל, היה רבו ר׳ אליהו תלוי בעצמו אשכנזי ״וכל ימיו נתגדל בישיבות האשכנזים״. ר׳ יהודה מעץ כותב עליו: ״ידוע שמן רוקח זה הלא הוא אהוב מהר״ר״. הוא עמד בקשרים גם עם הרב האשכנזי שבשאלוניקי, הרב אליעזר תשמעוני (רא״ם, סד; מים עמוקים, ח).

לאחר שסקרנו עד עתה בקצרה כמה מקורות אודות קדמותה של הקהילה האש­כנזית ברחבי האמפריה, הבה נסקור את המקורות השופכים אור על קהילה זו במאה הט״ז, לאחר שהגיע כבר הגל הגדול של מגורשי רנ״ב—רנ״ז מספרד ומפורטוגל, ומתחילות להתגבש זו על יד זו שלוש הקהילות: הוותיקים, האשכנזים והספרדים , תהליך ההתגבשות הביא איתו, במידה מסויימת, מיזוג, או אפשר לקרוא לכך גם התבוללות, כאשר הוותיקים והאשכנזים נעשים ברוב הקהילות מיעוט לעומת הס­פרדים שהיוו רוב התושבים היהודים באימפריה. כך קרה שתוך תקופה של 100—150 שנה נעלמים לאט לאט האשכנזים כקהל נפרד ורק שמם מעיד עוד על מוצאם.

נפתח גם כאן את סקירתנו בעוברנו על פני יישובי הקיסרות העות׳מאנית ונשתדל לדלות מתוך הספרות הרבנית מה שכתוב בה לגבי הקהל האשכנזי . בקושטא, בירת הקיסרות, נוסד קהל נפרד לאשכנזים עוד לפני בוא הספרדים לעיר, כפי שכבר ראינו למעלה. קהל זה התקיים גם במאה הט״ז, כפי שמעידים המקורות. ההגירה בקרב האשכנזים היתד» נפוצה, ותעיד על כך בעקיפין תשובתו של ר׳ אליה מזרחי הדן באחת מתשובותיו בהיתר עגונה שבעלה שנעלם היה אשכנזי: ״.. .וחפשו בכל קושטנדינה אם נמצא שום אחד מהאשכנזים ששמו עזריאל, שהלך מקושטנדינה ושוב לא חזר…״. בתשובה נזכר גם אשכנזי אחר בשם יודלין (רא״ם, עח). על ההגירות שומעים אנו בדברי תלמידו של רא״ם וממלא מקומו ברבנות בעיר, ר׳ תם ן׳ יחיא, המספר לנו על ״ראובן שבא מעיר בודה אשר במלכות ההגרי ונשא אשד. פה קושטנדינה והיה עמה קרוב לעשר שנים, והיה לו אח וכן בנים מאשה אחרת שם במלכות ההגרי, ופעמים רבות באו משם יהודים ממלכות ההגרי והגידו לו איך הם חיים וקיימים״ (אהלי תם, קצח)  ליהודים ההונגרים מבודון היה גם בית־ כנסת משלהם. פעם התעוררה בעייה, כשאחד מהם הקדיש פרוכת לבית־ כנסת זה, אלא שהיו בה רקמות של שש שורות כתב שומרוני ולא ידעו מה דינה של פרוכת זו (שם, רד). לקראת המחצית השנייה של המאה התמזגו ההונגרים עם האשכנזים בקושטא, כפי שנאמר בבירור בשאלה שהופנתה אל ר׳ יהושע צונצין (נחלה ליהושע, לה, בסופה). על בית־הכנסת של האשכנזים ועל מנהגי הנדבות בפני ספר התורה שם, מספר לנו ר׳ אליהו הלוי (זקן אהרון, פא). על היחסים הפנימיים שבתוך הקהל, כמו למשל על היחס שבין ראש הקהל וחבריו שומעים אנו: ק״ק אשכנזים נתרעמו על החכם כה״ד ברוך באמרם שבני משפחה פלונית יש מאבותיהם ממון רב שהקדישו בקהל… והם מעוניינים שהממון יתחלק על פיהם ולאו דווקא רק לפי החלטת החכם הנ״ל (אהלי תם, קצה).

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

ב-26 ביולי 1954 נערך דיון ב " מוסד לתיאום " בהצעת ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, לחידוש העלייה מצפון אפריקה. שרגאי תיאר את סיורו בצפון אפריקה :

המצב הביטחוני בכפרים חמור מאוד, וזאת אף לדעת הצרפתים שאמרו לי – מבחינה אגואיסטית צרפתית היינו צריכים לומר לכם תשאירו את היהודים במקום. זה אלמנט לויאלי וקונסטרוקטיבי, אבל יש לנו גם גישה אנושית וחיובית למדינת ישראל, תוציאו את היהודים מהכפרים ואנו נעזור לכם בכך.

על כן מציע שרגאי, שבשנת תשט"ו – אוקטובר 1954 – ספטמבר 1955 – יעלו מצפון אפריקה 22.000 יהודים – 15.000 ממרוקו ו-7.000 מתוניסיה, לפי כל כללי הסלקציה, ועוד 25.3000 מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה – כ-14.000 מתוניסיה ו-11.000 ממרוקו ללא סלקציה, תוך חיסול קהילות יהודיות בכפרים, ובסייגים הבאים : משפחות שלמות חולות לא יעלו, אף לא חולי רוח ושחפנים, אלא ישוקמו על ידי הג'וינט והקהילות היהודיות בערים. עוד הוסיף שרגאי :

פנו אלי למעלה מ-20 הורים שבניהם נפלו במלחמת השחרור, ועמדו על זכותם לעלות ארצה, לא היה לי כוח מוסרי ופיסי לעמוד נגד הורים אלה. אך לא נתתי שום הוראה בעניין. פנו אלי גם הורים שילדיהם עלו במסגרת עליית הנוער, וטענו שהבטיחו להם שיעלו גם אותם בעקבות בניהם, והם ממתינים למימוש ההבטחה. וישנה עוד קבוצת הורים שלישית, שבניהם משרתים בצה"ל ועומדים על זכותם לעלות ארצה והלחץ מגיע גם מצד הבנים החיילים הטוענים – כלום אתם מענישים אותנו על שאנו ממלאים את חובתינו ? האם בשל כך אתם מונעים את עליית הורינו ?

בדיון בהצעת שרגאי התנגד הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, לכל הקלה בסלקציה – אף לכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה. הוא אף הציע להוסיף סייג סוציאלי – שמכפרים אלה יועלו רק המסוגלים ללכת להתיישבות. הערה אישית שלי – מעוניין רק בשואבי מים וחוטבי עצים, לו היה מדובר בהעלאת יהדות מזרח אירופה, הדבר היה נראה אחרת, ועוד מעיזים לקרוא על שמו רחובות ושכונות. עד כאן.

גם שר האוצר וראש מחלקת ההתיישבות, לוי אשכול, התנגד להצעת שרגאי, והציע לעשות זאת בשלבים : שלב ראשון – לתכנן עליית 10.000 ולראות איך ייקלטו בהתיישבות, ואחר כך לדון על שלב נוסף.

גם שר הפנים, י' רוקח, התנגד לכל הקלה בסלקציה : " כולנו בעד עלייה מקסימאלית של יהודים, הארץ זקוקה ליהודים אבל במקרה זה עלינו להתאכזר ולהעלות רק יהודים בריאים.

כך גם מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בטיש : " האם רק משום שיש בן המשרת בצה"ל עלינו לקבל חולים ומקרים סוציאלים ? " ועל כך השיבה שרת העבודה, גולדה מאיר : " האם עלינו להחזיר נער שהשקענו בו כסף ועמל בעליית הנוער ואחר כך בצבא ולהחזירו לערבים שיהרגו אותו ?

היא אכן תמכה בהקלות בסלקציה והוסיפה : " אם מדובר כאן על עליית 22.000 איש לפי חוקי הסלקציה, הרי לולא היו בתוניסיה או במרוקו יכלו לעלות ללא כל הגבלה ". עוד התלוננה על היחס השווה לילדים וזקנים :

אני מוכנה לומר בכל האכזריות, אם נניח ישנו יהודי זקן ועיוור וצריך להפקיר אותו, אבל על ידו ישנו ילד בגיל שבע או שמונה או שלוש עשרה, בריא, או שיש לו מחלה שאפשר לרפא אותו, מדוע נפקיר גם אותו ? יהודי זקן ועיוור אין לו תקווה, אבל אינני יכולה להגיד שהילד או הנער על ידו גם כן יופקר בגלל זה. צריך להציג לגוף העליון של התנועה הציונית את שאלת המאמץ הכספי נול הפקרת ילדים, כי בזמן פרעות בוודאי לא נוכל לדבר על כך.

גולדה מאיר אף התנגדה להכללה הגורפת של חמישה "נלווים למפרנס " וטענה, כי בהגדרה זו יש להפריד בין ילדים לבין נלווים אחרים, כגון סבא, סבתא, אל או אחות ; " הרי לא יעלה על הדעת שנעניש משפחה שלה 7-8 ילדים !, אך גיורא יוספטל שישב בראש הדיון – לאחר שראש הממשלה, משה שרת, נאלץ לצאת ממנו, התנגד להצעה.

בדיון זה התקבלה גם ההחלטה, שאלמנה המתאימה לעלייה לפי כללי הסלקציה – תאושר עלייתה, אם יש לה ילדים מגיל 11 ומעלה, ולאחר שהבטיחו את קליטת הילדים בעליית הנוער.

על כך כעסה השרה גולדה מאיר ושאלה : " אלמנה שיש לה ילדים 6 – 7 , נשאיר אותה שם ?

ויוספטל ענה לה : " עד כה זה היה כך, היא אינה נחשבת למפרנס ".

גולדה מאיר לא וויתרה : אם ישנה אלמנה עם ילדים גם מתחת לגיל 11, יש להציל אותם, שיתחנכו בארץ ולא בזוהמה שם, אם לא נעלה את הילדים עכשיו כשהם בריאים, נצטרך להעלותם בעוד מספר שנים כשהם חולים. מוטב שיהיו כאן מאשר שם, אני זוכרת את המלחמה שהייתה לנו עם המנדט הבריטי בקשר להעלאת ילדים, לא אתן ידי לסעיף הזה. גורל הילדים בארץ יהיה טוב יותר מאשר במרוקו ובתוניס – תוניסיה – ישראל צריכה לעשות מאמץ. לשם כך הוקמה המדינה

אל טייב ן' אל ימאני מודה ליעקב ואברהם קורקוס על היחס המיוחד שהם גילו כלפי ידידו אל חאג' אל ערבי בניס.

19.3.1861

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم

الطيب

صاحبينا التاجر ابراهم قرقوس واخاه التاجر يعقوب آما بعد فشد وصلنا كتابكم وعرفنا منه

אל שני חברינו, הסוחר אברהם קורקוס ואחיו הסוחר יעקב, לעצם העניין, הגיענו מכתבכם

ما ذكرتما من تشوفكما لاخبارنا وما يحصل لكما من الفرح والسرور بكتبنا وسلامتنا

בו אתם כותבים כמה מייחלים אתם לידיעות ( אודותינו ) ומה רבה השמחה ורב העונג אשר מכתבינו ודבר שלומינו מסיבים לכם.

כך חשבו עליכם , יתן אלוהים חיים לילדיכם . קראנו את אשר כתבתם לנו אודות טיפולכם המסור באמין……

אלסייד אל-חאג' אל-ערבי בניס ועל מה שעשיתם למענו בזכות האהבה היתרה והעניין המיוחד אשר הנכם רוחשים כלפינו…….

טרם הגיע הבורג לידינו ולא ראינוהו. סוף 7 רמאצ'אן שנת 1277

^רחוב

^{לאחר שנבחר משה חניה לראשות העיר צפת, העביר החלטה בוועדת השמות העירונית להסב את שמו של הרחוב אותו ציווה לו הצדיק לרחוב "רבי דוד ומשה״. רחוב זה מתמלא לחלוטין ביום ההילולה. רבים נוהרים אליו.}

^{הצדיק שומר על צפת}

^{במהלך העשור שלאחר מלחמת לבנון השנייה, עד פלישת צה״ל ללבנון, כאשר המתיחות בגבול הצפון גאתה חדשות לבקרים, קיבל אברהם מסרים מרגיעים מפטרונו. ״כל זמן שאני גר בבית הזה, אף מחבל לא ייכנס לצפת", הבטיח. ואכן מטחי הקטיושות ופשיטות} המחבלים מלבנון שפקדו את הגליל העליון פסחו על צפת.

בנייה משמים

כשרצה אברהם לבנות באזור ביתו ולהרחיב את המקום, שיוכל להכיל כמות גדולה יותר של אנשים בזמן ההילולה, בא אליו הצדיק בחלום ואמר לו: ״שמע, אם יש לך כסף ואתה יכול לבנות, תבנה! אם הם רוצים לקחת אותך לבית המשפט, לך לבית משפט. אם הם יגידו לך: ״תהרוס את המקום הזה״, תגיד להם: ״אני בניתי, אתם תהרסו״. ובזמן הזה הם יראו מי יושב במקום הזה״. אברהם שהתקשה להשיג אישורי בנייה, הלך אל הקבלן וביקש ממנו לגמור בינתיים חדר אחד או שניים. הקבלן סירב וגילה אדישות וחוסר אכפתיות. חיפש אברהם את הצדיק ואמר לו: ״אתה גר פה עכשיו, לך אל הקבלן ודבר איתר. הצדיק הלך אל הקבלן ולאשתו, ובמשך יומיים לא הצליחו השניים להירדם. ביום שישי בא הקבלן אל אברהם ואמר לו: "אנא, בקש מהצדיק לעזוב אותי לשלום.״ הצדיק בא אליו בחלום ואמר לו: ״או שאתה מסיים את בניית המקום, או שאני גומר אותך״. הקבלן בא וביקש סליחה, וגמר לו את החדרים שביקש.

שמירת השבת

שמעון, ילדו השני של אברהם סיפר, כי התרחקותו ההדרגתית מהדת נבלמה שבועות מספר אחרי התגלותו של רבי דוד ומשה. הדבר קרה יום אחד בחזרו הביתה באחת השבתות מבריכת השחייה העירונית, כשדלת זכוכית התנפצה לפתע לרסיסים בקרבתו – ללא סיבה נראית לעין. קביעתו הפסקנית של אביו הייתה, כי התנפצות הדלת היא אזהרה שלוחה מעם הצדיק על חילול השבת. שמעון חזר לשמור מצוות לשמחת לבו של אביו.

שמירת הבן במלחמה

                          מספר אברהם: "רבי דוד ומשה הופיע בחלומי, וציווה עליי לבחור: ״משהו טוב מהגן״.

הוא הצביע על כבש גדול שאברהם גידל בחצרו, ותבע ממני לנדור שאקריב אותו לסעודה בתום המלחמה. ״זה יכפר על הבן שלך ויחזיר את הילדים הביתה בשלום״. וכך תיארה מסעודה (אשת אברהם) את נסיבות הפציעה של בנה: ״הם היו ששה בטנק, והטנק עלה על מוקש. אחד הלכו לו הידיים, הרגליים והעיניים. האחרים מסכנים, נפצעו קשה, רק מאיר ניצל. כאילו מישהו משך אותו מהראש וזרק אותו מהאוטו. הוא נפל על סלע ורק עיקם את העקב. זה הכול״.

־ הצלה מהמחבלים

מספרת אחייניתו של אברהם: ״בשנת 1974 השתלטו מחבלים על בית ־הספר במעלות בו למדתי, בכיתה, אני ישבתי ליד שלחן שהיה צמוד לאחד מחלונות הכיתה. עלה במוחי הרעיון לקפוץ דרך החלון ואמרתי לעצמי שרק זכותו של רבי דוד ומשה תהיה בעזרי. נשאתי תפילה חרישית ובה ביקשתי את עזרתו של רבי דוד ומשה וכך אמרתי: אה רבי דוד ומשה אילא ענדק סי זכות פקני! (הו רבי דוד ומשה! אם יש לך איזו זכות הצל אותי). העפתי מבט לעבר המחבלים וכשראיתי שאינם מבחינים בי, קפצתי  מהחלון והנה אני חשה כאלו יד לוטפת אותי ומחזיקה בי עד הגיעי למטה, ממש כמו חצה וכך ניצלתי ללא פגע ".

בית כנסת רבי דוד ומשה באשקלון

ר׳ שמעון ועקנין ז״ל התגורר באחד הכפרים הסמוכים לציון. הוא ובני משפחתו נהגו לבקר במקום לעיתים קרובות, זכו לראות בו נסים ונפלאות, ואמונתם בצדיק הייתה חזקה מאוד. ר׳ שמעון ועקנין אסף כסף כל חייו למען הצדיק. וכשהצטבר אצלו סכום כסף גדול, רכש שני ספרי תורה לבית הכנסת בציון. באותו זמן ספרי תורה היו יקרים מאוד, במיוחד באותו אזור שהסופרים בו היו מעטים מאוד.

בשנת התשי"ז(1957) עלה ר שמעון ועקנין ז״ל עם משפחתו לארץ ישראל, והתגוררו בעיר אשקלון. בביתם החליטו להקים בית כנסת על שמו של הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א. מספר שנים לאחר מכן, העלו את ספרי התורה  מהציון במרוקו לבית הכנסת באשקלון.

כיום לא קוראים בספרי תורה האלו מכיוון שהם ישנים, מעור נהמה גסה ואינם קריאים כל כך^.

^{מידי שנה מתקיימת הילולה לצדיק במקום עם מאות אנשים. בעבר היו נוהגים לשחוט במקום, לזכר מנהג השחיטה בציון ביום ההילולה והייתה חלוקת מנות.}

^{במקום קיים משטח הדלקה לכבודו של הצדיק רבי דוד ומשה זצוק״ל זיע״א, ורבים נושעים בזכותו.}

סיפורים ומופתים מבית הכנסת באשקלון

ההילולה הקדושה

ליום ההילולה שנערכה בבית הכנסת בראש חודש תשל״ד באשקלון, הגיעו מספר מועט של אנשים בגלל המלחמה. כתוצאה מכך, נשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספר עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. הופעלו לחצים מצד גורמים שונים לשמור על הפר עד השנה הבאה בעיקר בגלל שיקולים כלכליים. לאחר שהצדיק הופיע בחלום אצל בעל בית הכנסת, הוא החליט לערוך את ההילולה מחדש. וכך, במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת בנוכחות כמה מאות אנשים.

אבותיו ורבותיו

ימי ילדותו עברו עליו בעיר רבאט, בחברת חכמי העיר ושועיה ובפרט הושפע מבית אבותיו הקדושים מצד אמו משפחת רבי חיים בן עטר הזקן ובנו רבי משה שהוא אבי אמו, ובמיוחד מדודו הקדוש אור החיים אשר תמיד עקב אחריו וצפה שהילד יהיה לגדול מאוד בתורה כמו שיסופר באם למסרת כב.

ר' משה די אבילה ה־א

יד. הוליד עוד שני בנים כה״ר יצחק (ב) וכה״ר יעקב , שניהם נמנו עם חכמי ורשומי העיר סאלי. ר׳ יצחק (ב) הוליד ר׳ יהודה ר׳ משה, והרה״ג רבי יוסף מחבר הספר"ויבא יוסף״ עה׳׳ת. ערך וההדיר אותו משנת תשנ״ב החה״ש ראש ח״ק של טיטואן רבי יצחק גרשון זצ״ל. יש להזכיר שלרבי משה בן עטר בנו של רבי שם טוב אחיו של רבי חיים הזקן, היה בית כנסת על שמו במכנס. ומוזכר שהמשורר רבי דוד חסין טיפל בשיקום הביהכנ״ס ותמורת זה קיבל 250 אונקיות מרבי עובד אבן צור (ראה כ״י 40 באוסף קלגס נזלד נ׳׳ז, וכ״ז מובא גם בספר תחלה לדוד בהוצאת אורות יהדות המערב עיין עליו לקם! באם למסרת יזז).

רבינו מילדותו היה שקדן בלימודו ולמד בחריצות רבה, ירש מאבותיו את שקדנותם, חריפותם וענוותנותם. אבל שיטתו המקורית וחריפותו המיוחדת מעידה שיותר ממה שלמד מאחרים למד הוא מעצמו.

בעודו צעיר לימים בשנת התפ״ט בהיותו בן חמש עשרה שנה השיא אותו אביו קטנה בת ת״ח מעיר סאלי ה״ה רבי אליהו הלוי אבן שושן.

אשת רבינו היתה יתומה בת יחידה לאמה מרת דונה, ונזקף לזכותה שטר חוב אשר היה על שם בעלה, וגם היה חצר שרבינו בהיותו נער היה סרסור ויכל כבר להיות בעל אחריות ולשאת ולתת במשא ומתן בדיני ממונות וכו'.

תורתו למד מאבותיו, את שיטת לימוד התורה בעיון ופלפול שאב רבינו מאביו הגאון המפולפל רבי שמואל. רבינו מזכירו בחידושיו: ואדוני אביו ז״ל כתב טעמא דאהדריה לקרעיה לאחוריה וכר (ראה לקמן פרק כח עמוד רפו). רבי שמואל אביו למד בצעירותו אצל כמוהר״ר יוסף בן בהתית זלה״ה כפי שהוא מספר בהקדמת ספרו ״אזן שמואל״ שמות בא לו בחלום לזרזו להוציא את ספרו לאור, באומרו:

בחלום חזיון לילה וכו' והנה איש עומד לנגדי, מורי ורבי החכם השלם, החסיד העניו, הרב המובהק, המרביץ תורה ברבים כמוהר״ר יוסף בן בהתית זלה״ה כי מנעורי גדלני כאב, ^ייואותי ציוה בעת ההיא, בצו לשון זירוז מיד ולדורות וכו'.

הערת המחבר : ראה אודותיו בספר ״מלכי רבנן" למהר״י בן נאים זצ״ל. וראה דרשת הרב המשבי״ר על רבו זה בספרו כנף רננים שנלב״ע בי״ג בניסן תע׳׳א.

מכאן ראיה גם שאבותיו היו במכנס והוא גדל ולמד במכנס עד היותו בן שבע עשרה שהתחתן בבת בנו של ר׳ חיים בן עטר הזקן ואז עבר לגור בעיר סאלי והמשיך לנהל מסחרו הגדול אשר במכנס ובזה מובנת היטב דברי ריבות וסיכסוכים בינו לבין חכמי קהילת מכנס, ומובנת תשובת היעב״ץ לחכמי העיר כמו שאמרנו לעיל.

בשנות התס״ה — התס״ז שנתיים וחצי נתאכסן בבית אביו במכנס הצדיק רבי חיים אבן עטר הזקן לרגל השותפות במסחרו הגדול של אחיו הנגיד רבי שם טוב בן עטר ^יחישב רבי שמואל בין ברכיו ללמוד תורה בעיון וסברא ובהתמדה גדולה, כמו שמספר בהקדמת ספרו אוזן שמואל:

ונתאכסן בבית אדוני אבי, ושם תהילות לאל יתברך שימשתי אותו שתי שנים ומחצה ״ביום ובלילה״, בעבודת גדול, שימושה יותר מלימודה. והשפיע עליו [על רבי חיים הזקן] מרוח קדשו כשיצק מים על ידי שני גדולי הדור כמוהר״ר אלישע אשכנזי זצוק״ל לה״ה וכמוהר״ר חייא דיין זצוק״ל לה״ה, הני טנרי תקיפי דארעא דישראל. ולא זזתי, ולא משתי מאהלו של אדוני מורי הנזכר, עד שפנה הלך לביתו ולנחלתג״עיי״ש.

באותה הזדמנות גם אביו של רבינו זכה להתחתן עם בת בנו רבי משה בן עטר אביו של אור החיים הקדוש, וכך הוא מספר בהקדמתו:

ובהגיעני, קוני, לזמן טו״ב שנה, ויעף אלי אחד המיוחד מן השרפים אפילו היה בסוף העולם, הסיטו הקב״ה אשר ״זכיתי להתחתן בו״ ולקחתי בת בנו לאשה, הלא הוא הרב המופלג וכר אדוני מורי ורבי כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו…

הלשון.

משך אלפי שנות ישיבתם במגרב ידעו היהודים תמורות לשוניות ותרבותיות נמרצות. ראינו שבתקופת קרת חדשת אימצו להם את הפונית ואת הניאו-פונית כלשון דיבור, שהם ודאי היו הראשונים שהפיצוה בקרב הברברים. אלה האחרונים כה היטיבו לאמץ להם לשון זו עד שעדיין דיברו בה כתום חמש מאות שנה ויותר אחרי מפלת קרת חדשת.

כל התעודות האפיגרפיות שברשותנו מעידות שבסופו של דבר בחרו יהודי המגרב בלטינית וביוונית, לשונם של כובשי הארץ החדשים. לבטח היו בין אלה שיצרו את הקשר בין הכובשים יוצאי אירופה ובין ההמונים שדיבורם קצת ברברית וקצת ניאו- פונית.

אחרי הכיבוש הערבי היו היהודים הראשונים מתושבי המגרב שידברו וכתבו ערבית. יהודה אבן קורייש היה התושב הראשון של צפון אפריקה שכתב ספר בלשונו של המגרב. עוד נראה שאחריו קמו עשרות מחַברים, פילוסופים, תיאולוגים, רופאים וחוקרים ששלטו באותה מידה הן בערבית והן בעברית, לשון אבותיהם. שכּן למרות התמורות הלשוניות האלו עמד גורם אחד בעינו ללא שינוי : מראשיתם ועד סופם שמרו יהודי צפון אפריקה אמונים לתרבות המקור שלהם, העברית. הם טיפחוה באהבה ובנאמנות, ובצדה לא שכחו את הארמית, זו הלשון בה דיברו אבות אבותיהם מאז חורבן הבית, בימי נבוכדנצאר, לשון תרגומי התנ"ך הגדולים הראשונים, היא גם לשון התלמוד.

נאמנות ראשונה זו הוצרכה להתגבר, כמובן, על הגלגולים הלשוניים האחרונים של המגרב, שדיברו ספרדית אחרי בוא הגל של יהודי ספרד, או שדיברו צרפתית לאחר שכבשה צרפת את המגרב.

דורות של שכנות עם אוכלוסי המגרב, וההכרח לחיות ולסחור עמהם, הטביעו את חותם הלשון השלטת במיעוט היהודי. אך בזכות תופעה הנותנת אותותיה בכל מקום שיש ליהודים ניב משלהם נשאר מסד לשונם שלהם, היהודית הערבית, עתיק מאוד : הדיבור הערבי הטרום מוסלמי נשתמר במללאח של המגרב יותר מאשר בשכונות המוסלמיות השמרניות ביותר.

תוך כדי התפתחות התבדל מן הערבית בהרבה יסודות לקוחים משפת המקרא, בכל הנוגע לביטויָם של חיי הרוח והדת ; יסודות אלה מתרבים ככל שהיה אדם עולה בסולם החברתי. הנשים והשכבות העממיות החדורות פחות תרבות עברית, היו הקרובות ביותר לערבית מדוברת.

 באזורים שבהם הייתה השפעה ספרדית חזקה נקלטו הרבה יסודות מן הקאסטיליאנית, ומאז התבססה ההשפעה הצרפתית נשאבו הרבה יסודות מן הצרפתית לצרכי המציאות החדשה ; אבל מַסד הלשון, הפונטיקה והמורפולוגיה שלה, שמר על אָפיו כניב מזרחי ושֵמי במקורו.

הלשון הערבית הטביעה, אפוא, חותם עמוק מאוד בנשמתה של יהדות צפון אפריקה. התופעה המופלאה בהסתערבותם של היהודים התבטאה בשימוש שעשו בערבית לצרכי תפילותיהם : בבתי הכנסת היו קוראים מן התורה בתרגומיה הערביים, כגון תרגום הרב סעדיה גאון. חכמי דת, בלשנים ואפילו משוררים, לא היססו להזדקק לערבית על מנת להורות בה את אמיתותיה של דת ישראל. הרבנים היו מתנצחים בהלכה בלשונם של בני ישמעאל. כמה רבנים, כגון הרב נסים, נזקקו בכתביהם לעברית ולערבית בלי הבחנה. בעצם היו כותבים ערבית באותיות עבריות, באירופה של ימי הביניים לא היו היהודים עשויים מעולם להשתמש בלשון של חול לצרכי קודש.

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

ב־9 בינואר 1941 ניתן היתר לרב הראשי אייזנְבֶט להקים באלג׳יר את ה׳ועד לעזרה ולסעד׳(Comité d'Etude, d'Aide et d'Assistance). אולם כדי למנוע מן היהודים להקים ׳מדינה בתוך מדינה׳, אסר נציב מחוז אלג׳יר לשוות לארגון אופי כלל־ארצי. בכל עיר או עיירה גדולה הוקם לכן ועד נפרד לעזרה הדדית, שמשאביו אמורים היו לבוא ממענקים ומתרומות חודשיות: ׳אבותינו התחלקו, בימי העבדות, בלחם ובעוני. הבה נקל ככל האפשר על מצוקת הכלל משום שמוטל עלינו להיות שווים בסבל׳. זו היתה הססמה של מיבצע ההתרמה שאירגנו ראשי היהודים באלג׳יריה. הם נתקלו פה־ושם בהסתייגויותם של כמה ׳אנשים דלי־רוח, שסונוורו מרוב כסף ואנוכיות׳. אף־על־פי־כן עלה בידי ועדי העזרה לחלק סיוע בעין ובכסף למחוסרי־עבודה ולפקידים המפוטרים, ואף לארגן למענם קורסים להסבה מקצועית. ל׳בית־הספר׳ שהוקם לצורך זה באלג׳יר היו לכן כיתות־לימוד בנגרות, כריכייה, חשמלאות ומסגרות, שבהן השתלמו כ־200 נערים ומבוגרים, מאוקטובר 1941 ועד לסוף ינואר .1943 בתחום החינוך הכללי נאבקה יהדות אלג׳יריה בעקשות כדי להציל את ילדיה מן הבערות, ׳אם השיעבוד האינטלקטואלי׳. היא הקימה למענם מערכת של קורסים ובתי־ספר, שמהם אמורים היו ליהנות כל התלמידים שהוצאו מרשת החינוך הציבורי:

אם התקיים עם ישראל במשך הדורות, הרי זה מפני שראה את הבערות בתור אחת הסכנות האיומות ביותר, בין אלה שפקדו אותו לעתים במרוצת המאות, ונחוש היה אפוא להיאבק בבערות בכל לבו. מאז גלה מארצו לא פסק מלטפח את אהבת הידע המבטיח את עליונות הרוח על החומר. חלילה מילדינו להישאר בורים ומחובתנו להנחיל להם את מיטב החינוך בכל דרגות הלימוד.

הסטודנטים היו הראשונים שנפגעו מן ׳הנומרוס קלאוזוס׳, ולפיכך אירגנו למענם, בסתיו 1941, פרופסורים יהודים מן האוניברסיטה, שפוטרו בעצמם, שיעורים והרצאות בקלאסיקה וברפואה, במתמטיקה, בפיסיקה, בכימייה, בצרפתית ובאנגלית. הנושאים נלמדו בצמוד לתכניות של הפקולטאות השונות: אולם בעת שהודיעו על הקמתה של מעבדה לכימייה, אסרו השלטונות על המשך הלימודים ב׳אוניברסיטה הפיראטית׳ היהודית, שפעלה עד דצמבר 1941.

בינתיים סולקו מאות תלמידים מן הגימנסיות ומבתי־הספר. בראשותו של הפרום׳ ר׳ ברונשוויג, הוקמה ׳הנהלת החינוך היהודי הפרטי׳, שעשתה לקלטיתם המהירה של התלמידים המסולקים בבניינים שהותקנו לשם כך בחיפזון:

בגלל חוסר מקום, התנהלו השיעורים על־פי רוב במשמרות, בבוקר או אחר־הצהריים. שיעורים לא התקיימו בימי ראשון ובימי חג רשמיים: יתר־על־כן, להוציא מספר קטן מאוד של מקרים חריגים במערב אלג׳יריה, הם התבטלו כמובן גם בשבת ובימי החג היהודים. לפיכך, כל ילד היה בא לבית־הספר, בעיקרו של דבר, רק חמש פעמים בשבוע, בבוקר או אחר־הצהריים. אולם אם ניתן הדבר, הושלם חינוך זה באמצעות טיולים, שיעורי מוסיקה והתעמלות. במיוחד פותח ענף אחרון זה בקונסטנטין. באלג׳יר נתן את שיעורי הסולפז׳ והשירה במקהלה מוסיקאי בעל־מוניטין, מנצח לשעבר בתזמורת התיאטרון של פאריס, שחזר אל עיר־הולדתו."^,

בתי־הספר היהודיים אימצו אותן תכניות, אותה מערכת שעות ואותן שיטות הוראה שמקובלות היו במוסדות החינוך הציבוריים, כדי להבליט את אופיים הצרפתי: לפיכך לא נלמדו מקצועות עבריים, באף לא בית־ספר יהודי אחד.

פאטריוטיזם צרפתי זה, שלא סבל שום חריגה, מצא את ביטויו החד־משמעי בדבריו של נשיא ׳האגודה לעזרה ולסעד׳ באוראן, בעת חנוכתה של ׳גימנסיית המנודים׳ בעיר זו:

..אין אנו חפצים במדינה יהודית לאומית, לא בהיבדלות ואף לא בייחודיות, יהא אשר יהא, כי צרפתים אנחנו עד לעומק נשמתנו וקשורים כמו בעבר לאידיאל הצרפתי ולקהילה הצרפתית. מצטערים אנו צער רב על כי הגזירות שהוטלו עלינו תורצו בעילה כי אין היהודים ברי־טמיעה כביכול. עלינו לעשות כל מאמץ כדי להתבולל, כדי להתאים באומץ רב יותר את היהודי הצרפתי למולדת הצרפתית, משום שבטוחים אנו כי לבסוף יישמע קולנו ויצליח לשכנע.

יחסם של השלטונות אל החינוך היהודי הפרטי היה דו־משמעי למדי. תחילה תמכו בו ללא סייג, והמושל הכללי איב שאטל אף ראה צורך להבטיח לרב הראשי אייזנבט עזרה כספית של המדינה. אולם כשהחל המפעל לרקום עור וגידים, הזדרזו הערכאות לערום קשיים מכל הסוגים כדי להקשות על פתיחת בתי־הספר היהודיים. דוגמה טיפוסית לטרדנות זו נתן ר׳ ברונשוויג:

בעניין אחד טרח מינהל זה להפגין תשומת־לב מיוחדת כלפי אותם הילדים היהודים שרדף, בדורשו הקפדה יתירה בשאלת ההיגיינה במקומות הלימוד. הווה אומר, לא בדבר תקינותם הכללית… אלא בפרטים שאפשר היה לראותם משניים, בפרט בעתות חירום, כגון חצר לשעת הפסקה, תאורת יום ומקומם של בתי־שימוש. פקחים עירוניים מילאו את תפקידם על־פי הנורמות הרגילות וגרמו עוד קשיים בשל הערותיהם הנקרניות ודיווחיהם השליליים.

העדה המערבית בירושלים במאה ה"ט  – יעקב ברנאי.

בין העדות והכוללים הרבים שהיו בירושלים במאה הי"ט, נפקד במחקר מקומה של העדה המערבית. יהודי המערב, דהיינו יהודי צפון אפריקה, מנו בירושלים של המאה ה"ט ציבור גדול באוכלוסייה היהודית. לפי הערכה זהירה, המיוסדת על מקורות שונים, מספרם בתחילת המאה לא עלה על עשרות אחדות בתוך העדה הירושלמית, אולם החל מן המחצית הראשונה של המאה הי"ט מנו למעלה מאלפיים נפש ובערב מלחמת העולם הראשונה מנו למעלה מ-2500.

מערבים אחרים חיו בערי הארץ האחרות ובעיקר בטבריה, בחיפה ובצפת. הם היו באחוזים בסוף המאה הי"ט כשבעה אחוז – כ-2000 מתוך ציבור שמנה 28.000 בשנת 1897 מכלל תושביה היהודים של ירושלים וכעשרים וחמישה אחוז מבני העדה הספרדית.

מקובל לראות את העדה הספרדית בירושלים כיחידה ארגונית אחת לעומת פיצולם של האשכנזים לכוללים רבים. אך למעשה לא כך היה הדבר. במרוצת המאה הי"ט ובתחילת המאה העשרים, תוך מאבקים קשים ומרים, נפרדו מן הספרדים בני עדות המזרח לארצותיהם השונות והתארגנו לפי ארצות מוצאם., כגון : תימנים, גורג'ים, כורדים, בבלים וכו…

לא הייתה זו עצמאות מוחלטת והם נשארו קשורים בהסכמים, " פשרים " בלשון התקופה, לעדת האם הספרדית ולבית דינו של הראשון לציון, אולם בהדרגה נותקו כמעט לחלוטין מן העדה הספרדית.

יהודי המערב בארץ ישראל לפני המאה הי"ט

בלב יהודי המערב קיננה אהבה עזה ודבקות לארץ ישראל, שהתבטאה בין השאר בעליה מתמדת של יהודים לארץ ישראל. אין תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ באלף השני לספירה שלא נמצאו בה יהודים מערבים.  כבר במאות הי"ב והי"ג ישנן עדויות על יהודים מערבים בירושלים, אך עלייתם גברה לאחר כיבוש המזרח התיכון על ידי התורכים במאה הט"ז. בתקופת התורכים רבו גם המוסלמים שהיגרו מצפון אפריקה לארץ ישראל והם שהקימו ליד שער האשפות את " שכונת המוגרבים " בעיר העתיקה.

במאה הי"ט מספר ר' עובדיה מברטנורא על ארבע עדות בירושלים : המסתערבים, האשכנזים, המערבים והספרדים. ואמנם כבר בתחילת המאה הי"ז נשלחו שדר"ים לצפון אפריקה לאסוף כספים ובאיגרתם נאמר כי " רוב עניי הקהל הזה הם עניים מארצות המערב ". על האיגרת חתומים שלושה עשר מחכמי המערב בירושלים. אנו שומעים על עלייתם של כמה מחכמי המערב לארץ ישראל במאה הי"ח כשהמפורסם ביניהם הוא רבי חיים בן עטר בעל " אור החיים " שעלה לארץ ישראל דרך איטליה, אסף סביבו קבוצת תלמידים והקים ישיבה בירושלים. במאה הי"ט גברה העלייה לארץ ישראל מכל ארצות הגולה ואף מצפון אפריקה, תרמו לכך המצב הבינלאומי וההתעוררות היהודית הפנימית, אך לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו.

עליית יהודי צפון אפריקה במאה הי"ט.

בשנות השלושים של המאה הי"ט שלט בארץ שליט מצרים מוחמד עלי. הייתה זו תקופה של הקלה יחסית ליהודי ארץ ישראל מספרם של יהודי ירושלים הלך והתרבה. בשנים אלו הגיעו גם ראשוני היהודים מן המערב במאה הי"ט. הגורמים לעלייתם בתקופה זו הם, לדעתנו שלושה :

1 – המצב הבינלאומי.

שקיעתה של האימפריה העותמאנית הביאה לאנדרלמוסיה ולמלחמות בכל איזור הים התיכון. כתוצאה מכך נפלו ארצות צפון אפריקה, בזו אחר זו בידי הצרפתים בתהליך שנמשך לאורך רובה של במאה הי"ט.

המלחמות בצפון אפריקה בנוסף לחדירת המעצמות לארץ ישראל והקמת הקונסוליות בארץ, משטר הקאפיטולציות, הקלו על עלייתם של יהודית מארצות הגולה השונות, לרבות יהודי צפון אפריקה. גם דרכי התחבורה בים וביבשה השתפרו והדבר הקל על העליה.

2 – גזירות ופרעות.

במשך כל המאה הי"ט סבלו יהודי צפון אפריקה מפרעות וגזירות קשות. כתוצאה מלחץ זה נדדו רבים מיהודי צפון אפריקה מעיר לעיר בערוֹם ובחוסר כל ורבים מהם עזבו את המערב. קשה לאמוד בדיוק את מספר העוזבים, אך נראה כי רק חלק קטן מהם הגיע לארץ ורובם התיישבו במצרים, בסוריה ומעטים בארצות שונות באירופה. אחת העדויות על מצבם הקשה של יהודי צפון אפריקה בשנות הארבעים של המאה הי"ט הגיעה לידינו במכתב מיום 13.9.1844 כותב יהודי ממוגדור שבמרוקו לאחיו בלונדון ומספר בין השאר :

" כשלוש מאות יהודים, אנשים, נשים וטף התאספו בביתו של האדון יוסף אלמליח ויחסמו את כניסת הבית. היריות שברו  את דלתות החנויות ובזזו את כל שמצאו…האדון וילשיר – הקונסול הבריטי – הבטיחני…שאם תהיה הזדמנות של בריחה באיזה אניה אירופית, דואג ידאד לי ולמשפחתי.

בבוקר שברו הערבים את דלתות הקסבה…ויבזזו את כל הבא לידם…הרבה נפשות נטבחו בעיר, מלבד הרבה נשים ונערות שנלקחו על ידי הנבלים לסיפוק תאוותם…עתה מתגלגלים היהודים ממקום למקום…כולנו גם אלה שהיו פעם אמידים…נהפכנו לעניים מרודים בלי פרוטה ובלי מחסה ".

עדות זו היא אחת מיני רבות, שישנן על מצבם של יהודי צפון אפריקה בתקופה זו. מונטיפיורי שביקר במרוקו בשנת 1860, פעל רבות לעזרת יהודיה אך לקראת סוף המאה מצבם הלך והחמיר, ככל שגברו הפרעות והגזירות אנו רואים גידול באנשי העדה המערבית בירושלים ואין ספק כי יש קשר בין השניים.

ה. התקנת תקנות משותפות

בניקופול הסכימו ביניהם הקהלים הסכמות משותפות על הקמת ועד הנהגה לכל הקהלים, שהיה מעין ארגון־גג לכל הקהלים בעיר. מטרתו היתה השגחה ופיקוח בענייני הנהגת הקהילות. בהתאם ללשון ההסכמה היה צריף כל קהל לשלוח שלושה נציגים (פרנסים) למשך שנה, שיכהנו בוועד ההנהגה. נוסף לנציגים האלה, היה שולח כל קהל מדי שנתיים נציגים נוספים, במעמד כל הקהילות ובעצתן, כנראה לפי גודל אוכלוסית הקהל. שלושה נציגים מק״ק של מעלה, שנים מק״ק ספרד ונציג אחד מק״ק רומאניוטיש, וכולם יחד יהוו ״אנשי המעמד״. משך ההסכמה למאה דורות, וחתמו עליה כל יחידי הקהילות פורעי המיסים. מתון הסכמה זו אנו למדים על היחס המספרי ואחוז האובלוסיה הרומאניוטית בין יתר הקהלים. הרומאניוטים היוו שישית מהאוכלוסיה (16.5%), ונציג אחד מתוך שישה נציגים. לאחר כשמונה שנים קמו קצת מה״יחידים״ והסכימו הסכמה אחרת, לפיה:

ניקוֹפּוֹל (בולגרית Никопол; טורקית Niğbolu; יוונית Νικόπολις) היא עיר נמל בצפוןבולגריה. העיר שוכנת במחוז פלבן, על הגדה הדרומית של הדנובה, סמוך לגבול עם רומניה, 229 קילומטרים צפונית מזרחית לבירה סופיה ו-55 קילומטרים צפונית מזרחית לבירת המחוז פלבן.

העת העתיקה

ראשית ההתיישבות האנושית במקום מתוארכת לתקופת האבן החדשה והתיישבות מאורגנת של שבטים תראקים לתקופת הברונזה המאוחרת. במהלך המאה ה-1 לפנה"ס נכבש היישוב על ידי צבא האימפריה הרומית והוא מתועד לראשונה בכתבים רומיים מ-169. בשלהי המאה ה-4 לאחר הפיצול באימפריה הרומית, עבר היישוב לחזקת האימפריה הביזאנטית.

בשלהי המאה ה-10 הקים הקיסר הביזאנטי ניקפורוס השני את מצודת ניקופול שהייתה חלק משרשרת מצודות שהגנו על גזרת הדנובה של האימפריה. השם ניקופוליס, שמשמעותו "עיר הניצחון", הוענק ליישוב ב-1059.

התקופה העות'מאנית

ב-1393 כבשו צבאותיו של מוראט הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית את העיר טרנובושהייתה בירתה של האימפריה הבולגרית השנייה. הצאר הבולגרי איוון שישמן נמלט לניקופול ועמד במשך שנתיים נוספות במתקפות העות'מאניות. ב-1395 נכבשה ניקופול ואיוון שישמן הוצא להורג בעריפה. ב-1396 יצא זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית הקדושה למסע צלב כנגד העות'מאנים וצר על ניקופול, תוך שהוא נעזר באבירים צרפתים וונציאנים. ב-25 בספטמבר 1396 נערך קרב ניקופוליס במהלכו הביסו העות'מאנים את הקואליציה הנוצרית במחיר נפגעים כבד לשני הצדדים. לאחר הקרב נסוגו הכוחות הנוצרים וניקופול הפכה לבירת המחוז (סנג'ק) העות'מאני.

בין המאה ה-15 למאה ה-17 התפתחה ניקופול והפכה למרכז כלכלי, רוחני, מנהלי וצבאי וב-1535מנתה אוכלוסיית העיר 41,219 תושבים מהם 77.4% נוצרים, 22.1% מוסלמים סונים ו-0.5% יהודים^.. תהליך שקיעתה של האימפריה העות'מאנית שלווה באי סדר מינהלי ושלטוני באזור בולגריה הביא לירידה הדרגתית בחשיבותה של ניקופול.

ב-16 ביולי 1877, במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) נערך קרב ניקופול במסגרתו נכבשה העיר על ידי צבא האימפריה הרוסית. העיר עברה לחזקת נסיכות בולגריה מתוקף סיכומי קונגרס ברלין.

(א) הרכב ועד ההנהגה של כל הקהלים של ״פרנסים יועצים וממונים״ יהיה של ט״ו אנשים: עשרה מק״ק של מעלה, שלשה מק״ק של מטה, שניים מהרומאניוטיש״;

(ב)  שלושה מן הממונים האלה ישגיחו, ימנו ויפקחו בתיקון המדינה והנהגתה:

(ג)    הממונים נבחרו לתקופה של חמש שנים;

 (ד) בהסכמה זו – לעומת ההסכמה הקודמת – חתמו רק ט״ו הממונים, ולא יחידי הק״ק. כעבור כשנתיים קמו חלק מהממונים החדשים והסכימו לעשות גאבילה על סוחרי המלח, סוחרי המזונות, מוכרי היין והקצבים. כאן חל פילוג, והממונים הנותרים, שלא הסכימו על ההסכמה (שלא היו נוכחים בזמן התקנתה), טענו נגד תקנה זו שאינם יכולים לשאת אותה, אף על פי שהיא מצווה ונותנים מהכנסתה לצדקה ולעניי העיר. שלוש טענות היו בפיהם: (א) אי־אפשר לקחת מהסוחרים בחזקה יפוי הכוח, שנתנו היחידים מג׳ הקהילות, והוא לגבות מיסים וארנוניות למלכות ולקהל, ולא ניתן להם כוח לעשות הסכמות חדשות; (ב) גאבילה זו חלה רק על סוחרים המביאים סחורתם מחוץ לעיר, ויוצא שאיש אחד משלם הרבה מס ואילו אחר לא שילם מאומה: (ג) הטענה החזקה והחשובה הנוגעת לק״ק רומאניוטים היא טענת הסוחרים הרומאניוטים, שרוב סוחרי הגראשי הם מאותו קהל. שני הנציגים הרומאניוטים בוועד הקהלים ״אינם מפויסים ורצויים מזאת התקנה, שעליהם נופל שבט עול הגאבילה יותר מכל בני העיר״, ובכך הנפגעים העיקריים של גאבילה זו היו הסוחרים הרומאניוטים והם צריכים לשאת בעולה, אף! על פי שהם היוו רק קצת יותר מעשרה אחוזים מיהודי ניקופול. יוצא מכאן ששיתוף הפעולה בין הקהלים גורם להם רעה.

ר׳ אברהם די בוטון – חכם מן המאה ה־ט״ז בשאלוניקי – פסק שיש לבטל הסכמה זו על סוחרים.גם בק״ק ליפאנטו היו שלושה קהלים, ששיתפו פעולה ביניהם. היו מבררים כל שנה שלושה ״ברורים״ מכל קהל. תפקידם היה לפקח על עסקי הקהילות. נראה שהיה מדובר כאן על רומאניוטים, ספרדים וסיציליאנים.

ו. הסכמה בין רומאניוטים וספרדים בגאליפולי

בגאליפולי רוב היהודים היו מק״ק ספרד. ובתוכם היה קהל קטן, כעשר משפחות מק״ק רומניאה, שבאו מקושטא ונקראו ״שורעניש״, או ״שורגוניש״. הם היו רשומים בפנקס המלך בקושטא עוד מזמן מחמד השני, ושם היו פורעים את המיסים. אולם ק״ק ספרד תבעה מהם שיפרעו מיסים גם במקום מושבם גאליפולי, משום שהם מתפרנסים במקום. בתחילה גרמה תביעתם לפירוד ולמחלוקת, ולבסוף הגיעו לפשרה, ופטרו את ״בני רומאניאה״ מכל מיני מיסים, בתנאי שיקבלו עליהם חמש הסכמות של ק״ק ספרד. "… ואין לספרדים עם אנשי רומאניאה שום תביעה ודין לתבוע ולבקש מהם מפרוטה ומעלה לענין מיסים וארגוניות לעזר פיזור השוחד…״. לאחר עשרים או שלושים שנה סירבו הספרדים לקיים את שטר ההסכמה של פטור הרומאניוטים ונימקו את התנגדותם בכן: (א) שהפטור היה לזמן קצר ולא לעולם: (ב) האבות פטרו ממיסים, משום היו עשירים, ושילמו גם עבור הרומאניוטים, והפרעון לא היווה נטל עליהם. אולם כיום אם הם לא ישלמו מיסים, לא יבואו הספרדים במגע איתם, לא במסחר ולא בשמחותיהם.

אז עשו יחידי ק״ק ספרד הסכמה חדשה (נוסחתה בלאדינו מי׳יא באב השל״ז – 1577), ועליה חתמו כל יחידי הקהל. כמובן ש״בני רומאניאה״ סירבו לחתום על ההסכמה, שהיתה לרעתם, ושוב החלה המחלוקת בין שתי העדות. כדי למנוע את המריבות, ביררו בורר, וקיבלו עליהם שני הקהלים שכל אשר יגזור הבורר ההוא ישלמו ״בני רומאניאה״, בתנאי שכל אימת שיצטרכו הגבאים לעשות מעמד, יקראו חמשת אנשי המעמד, שני אנשים מהרומאניוטים. על ידי כך נתרצו, והוחלט שק״ק רומאניוטיש ישלמו 120 לבנים על אלף לבנים שישלמו הספרדים (נוסח הפשרה כתוב בלאדינו). מתוך ההסכמות הללו נודע לנו בשלישית (מלבד ניקופול) אחוז האוכלוסיה הרומאניוטית בעיר, והוא 12% מבני העיר (יתר 88% היו ספרדים). מסתבר שבכל העיר היו בסך הכול כשמונים משפחות יהודיות.

פשרה זו עמדה במשך ארבע־עשרה שנים. ושוב תבעו הספרדים שינוי בפשרה, שהשיג הבורר, ורצו ש״בני רומאניאה״ יפרעו את כל המיסים ועול המלכות המוטלים עליהם, מס גולגולת ומס על רכושם, למרות שהם משלמים בקושטא. יתר על כן: לרומאניוטים אלה, תושבי קושטא לשעבר, היה בידם גזר־דין מן המופטי, הנקרא ״פיטפה״, ומאמר המלך, שלא יוכלו לתבוע מהם מיסים בשום מקום, אך למרות כל זאת, תבעו הספרדים תביעות, חדשים לבקרים.

גליפולי (בטורקית: Gelibolu Yarımadası, ביוונית: Καλλίπολις‏, Kallipolis) הוא שמו של חצי איבתראקיה הטורקית, חלקה האירופי של טורקיה, הנושק בצד מערב לים האגאי ובצד דרום למצרי הדרדנלים. בשל היותה של העיר מוגנת מרוחות ובעלת אספקת מים שופעת, שלטה העיר על השיט בדרדנלים ועל הכניסה לים מרמרה.

מקור השם גליפולי במלה היוונית "קאליפוליס" (Καλλίπολη), שפירושה "העיר היפה". בעת העתיקה נקרא חצי האי הכרסונסוס התראקי.

ב-1204, נכבשה קונסטנטינופול על ידי הצלבנים של מסע הצלב הרביעי, במסגרת חלוקת השלל ביןהאימפריה הלטינית לבין הוונציאנים, הוענקה גליפולי לדוג'ה של ונציה, אנריקו דאנדולו. לוונציאנים לא היה כוח צבאי מספיק להחזיק את העיר והביזנטים קיבלו אותה לידיהם.

ב-1354 הייתה רעידת אדמה, העות'מאנים ניצלו את המצב והשתלטו על המקום.

ב-1366 התקיים מסע הצלב של אמדיאוס, אחיינו של הקיסר יוחנן ה-5, וגליפולי נכבשה על ידי הביזנטים.

ב-1376 העות'מאנים והגנואזים עזרו לאנדרוניקוס ה-4 לחזור לקונסטנטינופול ובתמורה קיבלו חזרה את גליפולי.

ג. ההשכלה העברית כמודל למודרניזציה מבפנים

כפי שמשתמע מדברינו עד כה וכפי שיתברר עוד בהמשכם, צצו במחצית השנייה של המאה הי״ט חוגי המשכילים העבריים בצפ״א על רקע מאוויים חברתיים־פוליטיים אלה של הקהילות, במיוחד בתוניסיה, מרוקו ולוב, וזאת לפני שארצות אלה הכירו את השלטון האירופי הזר ולפני שקהילותיהן התוודעו לתמורות החברתיות־תרבותיות והערכיות־חילוניות של המודרניות שהביא אתו השלטון האירופי. באלג׳יריה לעומת זאת היה המצב שונה לחלוטין, שכן עם כיבוש -ה הצבאי ב־1830 והשלטת הסדרים הצרפתיים במדינה, עם הרפורמות הכפויות בארגון הקהילתי והקמת שלוש הקונסיסטוריות, עם מתן עדיפות לרבנים בעלי חינוך צרפתי שבאו מחוץ למאגר המסורתי של צפ״א, ועם הליכתם של ילדי היהודים למוסדות חינוך כלליים, השתנה באופן דרסטי מעמדן ומבנן של הקהילות היהודיות, הרבה לפני שנחקק חוק כרמיה שהעניק ב־1870 את האזרחות הצרפתית ליהודים. מבנה מודרני זה של הקהילה הפך לאחר מכן לחלק מהשאיפות של המשכילים העבריים בתוניסיה ובמרוקו, כנראה משום שהם לא הכירו אותו מקרוב ולא נתנו דעתם על הרס המרקם הקהילתי שהוא הביא באלג׳יריה.

 מכאן גם ההבדלים בדגשים ובדפוסים שאפיינו את פעילות חוגי המשכילים באלגייריה לעומת עמיתיהם בארצות האחרות, שם לא חלו עדיין תמורות מהפכניות במבנה הקהילתי המסורתי ובהרכב המנהיגות הרבנית המסורתית. ברם, לגבי כמעט כל המשכילים העבריים בצפ״א, הפעילות שהם קיימו והרעיונות שהם ביטאו אמורים היו להציג לקהילות מסלול של מודרניזציה שונה מהמסלול הצרפתי או הזר שהלך והתבסס בארצות השונות, מסלול פנימי במהותו ובהגיונו, המשלב את ״רוח הזמן״ עם ערכי המסורת היהודית הצרופה.

מודל פנימי זה שגובש בשנות השמונים והתשעים של המאה שעברה, מטרתו הראשונה הייתה לשלב את המסורת הקהילתית על הערכים הדתיים־תרבותיים שלה עם היבטים שונים של המודרניות, בעיקר אותם היבטים חברתיים־פוליטיים שנגעו למעמד האישי־פוליטי של בני הקהילה, למבנה מנוון פחות של הארגון הקהילתי ושל הכלכלה הקהילתית ולחינוך כללי השם דגש בלימוד שפות זרות ובלימוד מקצוע. במרכזו של המודל עמד המשך קיומה של המסורת היהודית כמערכת מובילה בחיי הקהילה, על ערכיה ההתנהגותיים והאמונתיים האורתודוקסיים, וכן ניצב הצורך בחידוש ערכים לאומיים־דתיים, כגון לימוד הלשון העברית והעיסוק בה להחזרת תפארתה. מודל זה של המודרניות לא צמח על קרקע קהילתית בתולה, אלא התנסח תוך התבוננות או אף תוך התמודדות עם המודל הצרפתי — הזר או היהודי על פי החינוך של כי״ח — שהלך והתבסס בקהילות שונות.

מודל זה גם היה רחוק מלהיות אחיד: להפך, הוא הותאם לתנאים המקומיים ששררו בארץ או בקהילה שבה פעלו המשכילים העבריים. באלג׳יריה הודגש חיזוקם של הערכים היהודיים שהלכו והתרופפו כתוצאה מהמבנה החדש של הקהילות ומביטולו המלא כמעט של החינוך הקהילתי המסורתי, שעה ששיווי הזכויות הושג להלכה מצד אחד ובאותו הזמן הלכה והתעצמה תנועה אנטישמית תקיפה מצד שני. תוצאותיו ההרסניות (מבחינתם של הדוגלים בהמשך קיומה של המסורת היהודית הקהילתית) של החינוך בבית־הספר של בי״ח בתוניס, שנים מעטות לאחר הקמת בית־הספר ושנים מעטות לאחר שצרפת הטילה את הפרוטקטוראט על המדינה ב־ 1881 והכניסה סדרים חברתיים־פוליטיים חדשים, הביאו את המשכילים העבריים להבליט בתכניתם את הממד החינוכי־עברי־לאומי. במוגדור, שם פעלו בקהילה בית־ספר של כי״ח ובית־ספר מקצועי אנגלי לבנות בעוד שמצב הביטחון של היהודים ברחבי מרוקו הלך והחמיר, הודגשו הזוועות שגרם מעמדם החברתי־פוליטי של היהודים, מצד אחד, וההתפעמות מהמסרים האינטלקטואליים־ספרותיים והתרבותיים החדשים של ההשכלה העברית, מצד שני. בטריפולי עדיין לא דובר במפורש על מודל משכילי כלשהו, וזאת הגם שנפתח בה בסופו של דבר בשנת 1890בית־ספר מקצועי של כי״ח, ודווקא אחרי שעזב לאלכסנדריה הרב הראשי אליהו בכור חזן, איש ירושלים, שפעל לשווא להכניס את לימוד השפה האיטלקית לתלמוד־תורה שהוא ייסד למען ילדי הקהילה.

בקביעת תכניתם החברתית־תרבותית החדשה הייתה גישתם של משכילים עבריים אלה אם כך פנימית־יהודית גרידא, במובן זה שנקודת המוצא העיקרית והמשותפת לכולם הייתה מסורתית יהודית אורתודוקסית, שדחתה כל ניתוק מהמקורות ומהתנהגויות של היהדות הצרופה, אך חייבה בו בזמן פתיחות לסביבה המשתנה ומודעות חדה של הצורך להסתגל לתמורות הפוליטיות והחברתיות העוברות על הקהילות היהודיות ועל הארצות שבהן הן ישבו. לגבי כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לא הייתה כל סתירה בין אמונותיהם והתנהגויותיהם הדתיות לבין ״רוח הזמן״ כפי שהם פירשו אותה, היינו ההשלכות הפוליטיות־אישיות והחברתיות־פוליטיות של המודרניות בעיקר. גם הבשורה התבונית והרחבת הידע האנושי נראו להם נחוצות, שכן הם החילו אותן בעיקר על החיים היהודיים ועל המקצועות היהודיים־עבריים. עמדות אלה נראות חורגות ביותר מססמאותיו ומתכניותיו של זרם ההשכלה המרכזי כפי שהתפתח במערב אירופה במאה הי״ח ובמאה הי״ט ודגל במודרניזציה של החיים היהודיים דרך החילון הגמור ואף ההתבוללות. אולם, בתנאיה של צפ״א בסוף המאה הי״ט לא הייתה כל אפשרות שיתפתח מודל רדיקלי כזה של השכלה עברית, שכן הן החברה המוסלמית הסובבת — ואפילו החברה הצרפתית באלג׳יריה — והן החברה היהודית היו ונשארו עדיין בעלות הזדהות דתית מסורתית ובעלות מבנים וזיקות תרבותיים מסורתיים מובהקים. גם אם משכיליה העבריים של צפ״א הכירו דפוסים חילוניים ומבוללים אלה של ההשכלה, ולו רק מתוך קריאתם בעיתונות העברית, מסגרות ההתייחסות המיידיות שעמדו מול עיניהם היו מסורתיות יהודיות גרידא. שאיפותיהם העיקריות היו למנוע קרע בין ההתנהגויות והערכים החדשים לבין הערכים המקובלים של מסורתם היהודית הצרופה. תכנית פעולה משכילית מיישבת ומשלבת כזאת גם לא נתגבשה במקורה בקרב חוגים משכיליים אלה של צפ״א. הם למעשה המשיכו בקהילותיהם את מודל ההשכלה המתונה שאפיין את התפתחותה ושגשוגה של ההשכלה העברית ברוסיה במחצית השנייה של המאה הי״ט. שני שופריה העיקריים והעקיבים של גישה משלבת זאת בהשכלה היו העיתונים המגיד והצפירה, שהיו גם, כאמור, הנפוצים ביותר בצפ״א.

שיר על דיני שחיטה, במקום סכין שחיטה

רב דוד חסין מעיר מכנאס, מלבד היותו רב גדול, היה גם משורר מפורסם. כל שיריו כונסו ב״תהילה לדוד״ הנפוץ בארצות העולם, שירים אחרים בשם ״שתילי דוד״ נשארו בכתב-יד בלבד, ולא ידוע הרבה עליהם. ר׳ דוד היה אב לתשע בנות. מחייתו ופרנסתו 11היו בדוחק רב, עד סף העניות ואף פעם לא רצה להנות מקופת הקהילה. כדי לשפר

במקצת את מצבו ומצוקתו, ניסה להיכנס לבית המטבחיים כשוחט בהמות, אלא שדבר זה היה נתון כשררה, מדור לדור, בידי משפחת ברדוגו. דבר זה לא ניתן לו, כי בעלי השררה נהגו לפי הכתוב ״יהיו לך לבדך, ואין לזרים אתך״ (משלי ה׳, יז׳). אגב גם בעירנו סאלי, שררת השחיטה היתה נתונה רק בידי משפחת הרבנים – ביבאס – ואיש לא יכול היה להיכנס לתחומם. הרב דוד חסין, בראותו שאין לו כל סיכוי להיכנס לתחום זה, ובתור משורר חיבר שיר ארוך ״מקומן של זבחים״. מדי בוקר, עוד לפני תפילת שחרית, היה מקדים לבית-הכנסת ושר את השיר בנעימה מיוחדת. בקירבת ביתו היה גר רב אחד מגדולי הרבנים במכנאס. פעם אחת בא אליו אותו רב ושאל אותו: ״אני כל בוקר שומע את השיר שלך. מה עניין השחיטה לתפילה?״ סיפר לו את כל המעשה בדבר נסיונו, ללא הצלחה, להיכנס כשוחט בבית המטבחיים ״וכנגד זה חיברתי את השיר שכבודו שומע מפי כל בוקר. בזה אני שוחט בשיר ולא בסכין״. אותו רב כינס מעמד של רבנים וראשי הקהילה באומרו: ״רב המסוגל לחבר שיר על דיני שחיטה, ראוי להיכנס כשוחט בבית המטבחיים, ועניין השררה אני מבטל אותו לחלוטין. ענייני מצוה אינם שייכים למשפחה זו או אחרת״.

וכך היה. ר׳ דוד חסין נכנס כשוחט ובודק בבית המטבחיים, ובזה שיפר את מחסורו ומצוקתו. ועל דעת כל הרבנים ענין השררה בוטל, וכל רב שוחט ובודק מוסמך, יכול להיות כשוחט ובודק בבית המטבחיים. על זה נאמר: ״לא ירעיב ה׳ נפש צדיק״ (משלי).

סדר טהרה מיוחד לרב העיר בת-ים

הרב משה לוי זצ״ל, רבה הראשון של בת-ים, עלה ארצה מעירנו סאלי יחד עם משפחתו בהיותו עוד בן חמש או שש. את חינוכו קיבל בישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים. בחיפוש אחרי רב לבת-ים, כולם המליצו עליו. ואכן בהיותו רב העיר, שימש גם כחזן קבוע בבית הכנסת הגדול בבת-ים. היה לו קול ערב, והתחבב על הבריות בבת-ים.

לימים היה ידיד טוב של משפחתי. באופן פתאומי הוא לקה בהתקף לב, ונפטר בבית חולים איכילוב.

ר׳ אברהם יצחק מויאל, יוסף אחי ואנוכי, הלכנו למשפחה ואמרנו לבנים, שאנחנו רוצים לעשות לרב טהרה, כמנהג עדתנו. הטהרה כוללת ארבע מיתות בית דין, דבר שלא ידוע ולא נהוג בארץ ישראל. המשפחה הסכימה.

הגענו לבית חולים ואתנו כמה מכובדים מבית הכנסת. מצאנו שאנשי חברה קדישא (כולם אשכנזים) מתכוננים לטהרה.

אמרנו להם ״שדווקא אנו באנו לעשות טהרה כמנהגנו, כי אתם עושים טהרה פשוטה לכל אדם וללא הבדל.״ לא היתה כל התנגדות מצידם, והם ישבו בצד.

עשינו טהרה כדת וכדין כולל ארבע מיתות בית דין, קראנו קינות מיוחדות, הכל כמנהג יהודי מרוקו. בתום הטהרה, אנשי חברה קדישא, שישבו בצד, אמרו לנו שמעולם לא ראו טהרת נפטר בסדר כזה. ליד הקבר עשינו הקפות כמנהג יהודי מרוקו. הרב נקבר בהר הזיתים בירושלים בכבוד רב. כמה מנכבדי בית הכנסת וביניהם חברי הועד, ביקשו מאתנו שבמותם נערוך להם סדר טהרה כמנהג וכך עשינו לכמה מהם. רבים התפעלו והתרשמו מסדר טהרה זה, שלא ראו כמותו בימיהם.

הקולמוס של הרב הגדול

רב גדול ומפורסם מטיטואן. מלבד חסידותו הוא היה גם סופר סת״ם. הוא כתב ספר תורה בקדושה ובטהרה. כל פעם שהיה מגיע לשם הויה, היה עושה טבילה וממשיך לכתוב. הקולמוס שלו נשמר חזק בידו עד שגמר כתיבת ספר התורה. אמר לאשתו ״אני זקן לימים. קחי את הקולמוס הזה, שמרי עליו טוב, וביום פטירתי תדאגי שיכניסו הקולמוס לתוך הארון בו ישאו אותי ויקברו אותו יחד איתי בקבר״. הרב נפטר. הכניסו אותו לארון כדרך כל הנפטרים, אלא שבבואם להרים הארון לא יכלו בשום פנים כאילו הארון היה מלא אבנים כבדות, או תקוע באדמה.

רב העיר אמר להם ״יש כאן ענין בלתי רגיל, אולי צוואה שהשאיר הרב בהיותו בחיים, ואנחנו לא קיימנו אותה.״ אשתו נזכרה בענין הקולמוס. הוציאו הקולמוס ממקום מחבואו והכניסו אותו לתוך הארון. פתאום הארון נהיה קל כנוצה ויכלו לשאת אותו, וגם דאגו להכניס הקולמוס לקברו של הרב לפי צוואתו. לאחרונה שמעתי שספר תורה זה, יחיד במינו, הובא ממרוקו. אותו שמרו בכותל המערבי בירושלים יחד עם יתר ספרי התורה המצויים שם, ומוציאים אותו רק באירועים מיוחדים. כך שמעתי, ויתכן שהסיפור מצוי באיזה מקור שלא בא לידי. לאחר בדיקת הנושא התברר שמדובר ברב משה זאבארו מחכמי פאס הקדמונים, ולא ברב מטיטואן (ראה ״מלכי רבנן״ עמי צ״ב, ב׳) הוא חיבר כמה חיבורים וביניהם ־­ב­­דיני כתיבת סת״ם.