התקופה שבין האירוסין לנישואין-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מאיר נזרי
השבועה (הקנם בקניין ושבועה)
עניינו של טקס ה׳שבועה׳ באירוע האירוסין הוא להבטיח את קיום הנישואין. לפיכך נעשה טקס קצר, ובו מתחייב הצד שיפר את השידוכין, לשלם קנם לצד האחר. במהלך הסעודה פונה אבי החתן או נציג מטעמו אל הרב או החזן הנוכח במקום
לנהל את טקס ה׳שבועה׳. הרב פונה לערבים מטעמי ההורים, או שהוא ממנה בו במקום שניים מן המשתתפים לשמש ערבים, ערב לכל צד. לאחר הבעת הסכמתם נוטל הרב מעל השולחן שתי כוסות מלאות יין או שכר מסוג ׳מאחיא׳ ומגישן לערבים: כוס אחת לערב של המשודך וכוס אחת לערב של המשודכת ואומר להם: בסימן טוב והצלחה, אתם נוטלים כוסות הללו בקניין של משיכה, וכל אחד מכם מעתה הוא ערב לקנס נקוב, שיצטרך כל צד לשלם לצד האחר במקרה של הפרת השידוכין. לאחר שמביעים את הסכמתם לערבות, שותים מן הכוסות. קניין זה נעשה בעל פה, ואינו נכתב בשטר
המציאות מלמדת, שבמקרה של הפרת השידוכין על ידי אחד הצדדים — רוב הצדדים מוותרים על הקנס ואינם תובעים אותו. נושא ה׳שבועה׳ במשמע של הבטחה זוכה לדיון הלכתי מקיף על ידי רש״א, וכהקדמה לדיון מקדיש המחבר גם תיאור ההווי של השבועה באירוע האירוסין או השידוכין בלשון המחבר:
אתאן (־אנו באים, באשר) לענין מנהג דידן (־שלנו) בתאפילאלת ובעיר זו בצאר בענין הבטחות לשידוכין כך הוא המנהג: הולכין קרובי המשודך אנשים ונשים עם הסבלונות לבית אבי המשודכת, ואבי המשודכת גם הוא מזמין קרוביו ועושה להם סעודה, ומזמינים ג״כ (גם כן) הרב דהי׳[ינו] הדיין או תלמיד חכם (ובימים אלה על הרוב גם המשודך והמשודכת יושבים עמהם על שולחן הסעודה) ובתוך הסעודה אומר אבי המשודך או אחד מן הקרובים להרב לעשות המנהג דהי׳[נו] הקנס בקנין ושבועה, ואומר הרב לאבי המשודך והמשודכת מי הם הערבים, וכל אחד אומר פלוני יהא ערב. ואומר להם הרב רוצים אתם להיות ערבים בענין זה ואומרים לו הן (=כן). ופעמים, שהרב מאליו ומעצמו אומר פלוני יהא ערב בעד המשודך, ופלוני יהא ערב בעד המשודכת, והערבים אומרים הן. ונוטל הרב מעל השולחן שני כוסות מלאים יין או שכר ונותן כוס אחד לערב המשודך וכוס אחד לערב המשודכת ואומר להם בסיט״ו (־בסימן טוב והצלחה) אתם נוטלים כוסות הללו בקש״מ (־בקנין של משיכה) בדל״ב (=במנא דכשר למקני ביה) בש״ח (־בשבועה חמורה) וכו׳ שאתה פלוני ערב המשודך, אם חוזר בו משידוך זה מעתה ומעכשיו חייב אתה ליתן להמשודכת סך כך וכך ואתה פלוני ערב המשודכת אם חזרה בה משידוך זה מומ״ע (־מעתה ומעכשיו) חייב אתה ליתן להמשודך סך כו״כ (=כך וכך) ואומרים הן (=כן) ושותים כוסותיהם, ואינם כותבים שטרות על קנין זה, גם אינם מתנים על מנת לכתוב שטרות או על מנת שלא לכתוב. ואם אחר כך חוזר בו המשודך או המשודכת מהשידוכין, רוב מקומות הנ״ל אינם תובעים זה את זה על הקנס באומרם כי יש גרעון וגנאי בדבר לתבוע קנס בענין זה. והמיעוט תובעים זא״ז (=זה את זה) בפני בית דין.
נעיר כאן, שטקס ה׳שבועה׳, שמדובר עליו בתאפילאלת ובבצאר, לא נתפס כעיקר האירוע ולא עשה רישומו לא בקרב הנשים, שישבו בנפרד הרחק מחברת הגברים ולא זכרו את פרטיו, לא בקרב הגברים וגם לא בקרב עורכי הטקס, שזכרו רק את חילופי כוסות השכר.
התקופה שבין האירוסין לנישואין — יש שנמשכת כמה שנים, ויש שנמשכת כמה חודשים, ועל פי רוב היא נמשכת כשנה בממוצע. זוהי תקופה של פסק זמן, של המתנה וציפייה לחופה. בתקופה זו משתדלים לחזק את הקשר בין שתי המשפחות המחותנות על ידי משלוח מתנות זו לזו בימי חג ומועד, כגון משלוח כעכים גדולים ומקושטים בפורים, עופות מבושלים בערב יום כיפורים, אגוזים בפסח ופרות בחג שבועות. לפעמים, אף נערכו הזמנות הדדיות לסעודות בחגים. בכל התקופה הזו אין החתן והכלה מתראים.
לסיכום, המנהגים שתוארו למעלה המאפיינים את קהילות הדרום הם גם מנהגי הקהילות בצפון.
אירועי הכלולות
כחצי שנה לאחר האירוסין באה משלחת קטנה מטעם החתן לבית הכלה כדי לקבוע מועד החופה. במפגש זה ניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות, שעתידים להימשך כחודש ימים ובמרכזם — ארבע שבתות של שמחה:
1) שבת ׳אלפאל׳ (=שבת הבשורה).
2) שבת לגטא (=שבת פשטידה של ביצים).
3) שבת שלישית שיש לה כמה שמות: שבת ׳לְבַּרּאזאת׳ (=שבת שושבינות) או שבת ׳להריסה׳ (=שבת גריסין) או שבת ׳לערוסה׳ (=שבת כלה).
4) שבת לְתְביר (=שבת הגדול = שבת חתן). בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים. להלן תיאור ארבע שבתות הכלולות ושאר אירועים וחגיגות שביניהן.
בקהילות הצפון ידועות רק שלוש שבתות: שבת לפאל, שבת לחנה או שבת לערוסה המקביל לשבת לבראזאת היא שבת כלה ושבת לכביר היא שבת חתן.
" החרות " עיתון לאומי בבעלות ספרדים -יצחק בצלאל
- מאפייני ׳החרות׳ כעיתון
ידיעות ומאמרים שעיקרם אקטואליה
בעיתונות היישוב בהתחלת המאה העשרים כבר ניכרה דיפרנציאציה על־פי סוגי תכניה: עיתונים כלליים שעיקרם אקטואליה, כתבי־עת תורניים, כתבי־עת למחקר ולעיון, לחקלאות, לספרות, לנוער, לילדים, להומור ועוד. ב׳החרות׳ פורסמו ידיעות ומאמרים שעיקרם אקטואליה, מעט דברי ספרות וטכנולוגיה פופולריים ומוספים היתוליים לפורים, אולם לא פורסמו בו דברי רכילות, מעשי פלילים, אסונות וכיו״ב סנסציות וכמעט לא מאמרים תורניים.
הערות המחבר : למרות ריבוי הכותרים של עיתונים וכתבי־עת עבריים בתקופה העות׳מאנית מספר עיתוני האקטואליה עם ידיעות ומאמרים היה מצומצם יותר: ׳הלבנון׳, ׳חבצלת׳, ׳האריאל׳, ׳שערי ציון׳, ייהודה וירושלים׳, עיתוני בן־יהודה בחילופי שמותיהם, ׳הפרדס׳, ׳החרות׳, ׳חיינו׳ ו׳מוריה׳, וגם עשרה אלה רק חלק מהם פירסמו חדשות.
בין 12 העיתונים ההיתוליים בארץ בתקופה העות׳מאנית (רק שבעה מהם ברשימה של פוקס) 3 מוספים הם של ׳החרות׳: ׳המדגדג׳, ׳אחשדרפן׳ ו׳הריק׳ (פורים תרע״ג והוא חלק מדף של ׳החרות׳). גם בעיתונות לאדינו בתפוצות היו הרבה עיתונים היתוליים (גאון, העיתונות, אף שאין שם מפתח של סוגי העיתונים). זהו מאפיין משותף ל׳החרות׳ ולעיתוני הספרדים.
פרשה סנסציונית אזרחית יחידה ב׳החרות׳, משפט קייזר־הרלינג, פורסמה בהמשכים והעיתון קיבל בעקבותיה הרבה מכתבים ומאמרים ולא פירסמם, כי זו ׳זוהמה׳ – (תרע״ב), צח:2. וראו עוד שם, קח:2-1. על גבול הסנסאציה, שאמנם יש בה הבט עקרוני, היא פרשת קידושי רות הגורג׳ית – ראו: ׳תשובה קצרה׳ […] (תרע״א), טז:3. דיון הלכי יחיד היה (תרע״א), א. ראוי להשוות מאפיינים אלה עם עיתוני ק־יהודה, שפירסמו לא מעט סנסציות אזרחיות, כמו בעיתונות בולברית.
האקטואליה ב׳החרות׳ כללה ידיעות ומאמרים בענייני פנים וענייני חוץ. ענייני הפנים היו החלק היותר חשוב, גם עורכיו סברו כי העיתון ממלא את ציפיות הקוראים בנידון. לעיתון היו כתבים בארץ ובארצות אחרות (ראו להלן), ידיעות החוץ נתקבלו באיחור, חלק מהן מסוכנויות טלגרפיות (רויטר, חבס־העות׳מאנית, הסוכנות האיטלקית ועוד). חלק מהמאמרים ומהסקירות הועתקו או תומצתו מעיתונים בחוץ־לארץ, ולא תמיד צויין שהחומר מועתק ומהו מקורו. לדברי א׳ אלמאליח: ׳את הכתבות [מתורכיה] היינו מפברקים פה בירושלים […] על פי העתונים הספניוליים […] והצרפתיים […] כתבות שהיו נכונות אלא שהכתב בעצמו היה בירושלים׳. אולם ל׳החרות׳ היו כותבים בחוץ־לארץ ויש עניין בפיסות המידע שפידסמו, במיוחד על תפוצות יהודים נידחות, ביותר אלו שלא היתה בתוכן עיתונות.
הערת המחבר : דברי אלמאליח – בראיון איתו, ארכיון המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית ירושלים, המדור לתיעוד בע״פ, 2 (28), סרט 265 (מס׳ קודם 805), 17 בדצמבר 1963. בדבריו מצויים אי־דיוקים עובדתיים, אך יש סמוכין לדבריו בעובדה ש׳החרות׳ לא הקפיד לציין מקורות מועתקים, וזכה לביקורת על כך. לתלונה של מחבר אחד על שמאמרו הועתק ללא רשותו, השיב ׳החרות׳: ׳[…] שכל מאמר הדן בשאלות היום […] יכול כל מי שחפץ לזכות בו, בכדי לדון עליו׳ – ׳מכתבים אל המערכתי, (תרע׳׳ד), רז:3. אולם ׳החרות׳ לא היה יחיד בפברוק כתבים. לדברי א׳ הרדוף (סלאנט), הוא פירסם ב׳האור׳ מאמרים מאמריקה שנכתבו בירושלים, ונחתמו ׳אזרח׳ – ראו: ׳מכתב למערכת׳, החרות (תרע״ב), צד:3.
דברי הספרות שפורסמו ב׳החרות׳ לא הצטיינו ברמתם ולא השתבחו בהם אפילו עורכיו. פורסמו בו שירים, סיפורים, מחזות, אגדות, מאמרים על סופרים וספרים וכתבי־עת וכיו׳׳ב – המסתכמים בכמות לא מרובה, כמפורט על אתר ללא דיון טקסטואלי מפורט.
פורסמו בו שירים מעטים. שירה מקורית מאת: בר־נ״ש (נח שפירא) – הסופר היחיד הידוע מהארץ – במספר שירים, יוסף הלוי ואברהם דאנון. שירה מתורגמת מאת: ש׳ פרוג, י״ל פרץ וה׳ היינה. רוב השירים הללו כוללים מסרים לאומיים, השירים העבריים הם משכיליים וסנטימנטליים.
הערת המחבר : לדברי המערכת: ׳החלק הספרותי [בעיתון] היה לקוי במדה, ועל כך סבבו הטענות, אבל יחס סופרינו היה אדיש׳ – ראו: ׳עתוננו היומי ׳(תרע״ב), קיו:1. נח שפירא (1931-1866), מעסקני הפועלים ומהמשוררים של העלייה הראשונה כתב בעיתונים שונים, ראו – ברלוביץ, על. יוסף הלוי (1917-1827) ואברהם דאנון (1925-1857) היו מראשי חוג המשכילים באדריאנופול ומלומדים נודעים בתחומיהם. לשירת הלוי נודעת חשיבות ספרותית בשל ארכאיותה הלשונית והפואטית. שירי בר־נ״ש והלוי שפורסמו ב׳החרות׳ הם לזכר הרצל. המשוררים המתורגמים ידועים. בחלק זה ובחלקים הבאים לא ציינתי את שמות כל המשתתפים. על הסופרים הספרדים שבהם – להלן.
פיוטים לברית מילה, הווי ומסורת אצל יהודי מרוקו – רפאל בן שמחון
86 – אערוך שיר תהילה.
פיוט למילה
אערוך שיר תהילה / לצור אשר אין בלתו
בחר בעם סגולה / קראם נחלתו
חתם/ אותם/ חותם / בבשרם אות בריתו
ובים השמיני ימול בשר ערלתו.
נחמד יפה אף נעים / לפני אל גדול דעה
עת שעושים עם ידועים / מצות מילה ופריעה
כמה / רמה / קדמה / עלי שם יה אמרתו וביום השמיני………..
יחיד שוכן שמים / רצה להבדילנו
מכל שאר הגויים / במילת ערלתנו
גדלה / מילה / מעלה /משמירת שבתו. ובוים השמיני………
דמה נחשב כעולה / לפני צור עוטה אורה
וםני שומרה בגילה / יאירו מאת תורה
יאיר / יזהיר / ינהיר / כשמש בגבורתו וביום השמיני…….
ובזכותה יקבץ / ישראל צור משגבי
יעלה לנוה מרבץ / את עמו מבית שבי
יוציא / חופשי / יפצה / מיני שחת עדתו. וביום השמיני………..
דודי, חזק את בדקי / ובנה מהר זבולי
ה' מנת חלקי / אתה תומיך גורלי
חמול / גמול / אמול / השיבהו לקדמותו
אזי שמך יתגדל / ותראה מלכותו.
88 – אפתח פי היום בשפה נעימה
שירים מפוארים, שבחא דאתי ממילה
אפתח פי היום בשפה נעימה
ברב עם הדרת מלך שוכן רומה
הבדילנו מכל לשון ואמה
מהולל שמו בכל עת ועונה
ועתה כח ה' יגדל נא
נורא צוה לאברהם בחירו
לעת זקנה למול ערלת בשרו
אחרי תש כחו ובטל יצרו
על ידה עלה מעלה עליונה
לחזות ולראות פני השכינה
מהולל שמו בכל עת ועונה
ידיד נאמן דנו אל חי נורא
עת לא מל בנו בדרך במהרה
חכמות נשים בנתה ביתה צפורה
ותכרת ערלתו בצור הכינה
חתן דמים למולות אז הבינה
מהולל שמו בכל עת ועונה
דמים בדמים נגעו אז כשני עדים
דם פסח ומילה יחדיו נצמדים
עת הוציא אל חי מפרך ידידים
עת דודים הגיעה עת לחננה
פדויטי ה' יצאו ברנה
מהולל שמו בכל עת ועונה
ושוב מול את בני ישראל שנית
ליהשע צוה צור אין לו תבנית
כי לא נשבה להם רוח צפונית
בהיותם במדבר ארבעה שנה
כי עננים היו סוחרי צנה
מהולל שמו בכל עת ועונה
ידידות טהורה טובה חמודה
מטמאה הזהר ולבש חרדה
תן חלק לשבעת ימי הנדה
ויתן לך אל שוכן מעונה
בן זכר ואתה מלו לשמונה
מהולל שמו בכל עת ועונה
דבורה וברק בן אבינעם
בפרע פרעות בהתנדב עם
פיהם פתחו בחכמה, בטוב טעם
שבחו שירה נעימה, הגונה
בעת על אויביהם שכנה עננה
מהולל שמו בכל עת ועונה
הקטן הנמול היום ירצה
דמו כעולה ושלמים לאשה
יגדל ויזכה ללמד תורת משה
בחכמה בדעת וגם בתבונה
בעת על אויביהם שכנה עננה
מהולל שמו בכל עת ועונה
נרו יאיר ויהיר כאור חמה
שבעתים בעזך שוכן רומה
תשלח רפואה למכתו תמה
ישמחו אביו ואמו ברנה
ולעון העם הזה סלח נא
מהולל שמו בכל עת ועונה
109 – בטחו בטחו באל עזו בשחקים
פיוט למילה. סימן אני דויד בן חסין חזק
בטחו / בטחו באל עזו בשחקים
שמחו / בה' וגילו צדיקים
אשרינו מה טוב מה נעים חלקנו
כי אות ברית קדש חתום בבשרנו
אנו ובנינו ובני בנינו
עמוסי"ם, עמוסי"ם מבטן, עוללים ויונקים
נתנה אלהים יוצר מאורים
לסוף דורות מספר עשרים
לאברהם ראש צורים
האדם, האדם הגדול שבענקים
יום זה נצבים אתם כלכם
עומדים בברית ה' אלהיכם
יוסף ה' עליכם אלף ככם
חיים, חיים כלכם אתם הדבקים
דבר גבורות בלי ספורות
נאמרו במילה נכוחות וישרות
אמרות ה' אמרות טהורות
מדבש, משדבש ונפת צופים מתוקים
וזאת לפנים בישראל
בזכותה הציח אלהים גואל
אשר גאלם מיד צר מתגאל
והוציא, והוציא לחפשי אסורים בזקים
ידידות זרע קדש מצלת
מרדת שחת ואש אוכלת
לעולם ידרשו ארץ חבצלת
השרון, השרון שושנת העמקים
דעו, צאו וראו עדת אמונים
והנה נחלת ה' בנים
שכר פרי הבטן נתונים
לימודי, לימודי ה' בתורה עוסקים
בן הנכנס לברית טהורה
בזכות הנביא איש תשבי נקרא
יזכה להיות חכם בתורה
לשמר, לשמר לעשות מצות וחקים
חסין קדוש ברב טובך
זכר, אל תפר אתנו בריתך
קרן תצמיח לדוד עבדך
סכה, סכה הנופלת תקים
חן תחן האל על שה פזורה
ושלח לה לפני היום הנורא
את אליהו מלאך הבשורה
למען שמך שוכן שחקים
זכור תזר זכות חזה סלם
ובנה בית המקדש דביר ואולם
והנהר יתמלא לעולם
ישפיע מימיו המתוקים
קרב לנו אל קץ נפלאות
ועשה עמנו לטובה אות
פזורים תקבץ מארבע פאות
מקצוי ארץ וים רחוקים
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
החשק לנישואין
שאווק אל־עגּרייא, וזוואג׳ אל־באיירא.
חשק העקרה לבנים, בחשק בתולה זקנה לנישואים.
אורילי ביתי, ונורי־לךּ נייתי.
הראה לי את ביתי, אראה לן את כוונתי.
אש כ׳סך יא עריאן? כ'אתם, יא מולאי!
מה חסר לך אתה הערום? טבעת, אדוני!
מרהון פ־תחפיפא, ג׳אב אל־עדול – יתזווג׳.
אין לו במה לשלם התספורת, והביא הסופרים – להתחתן.
הצב לך יד בחיים, אחר כך ולקחת לך אשה. (משלי אגוד)
נושא אשה טרם יבנה בית, ריחים ועול היא על צוארו. (משלי אגוד סאי)
תחילה מלא הקופה, אחר כך תיכנס לחופה. (זה לעומת זה 1763)
פנטזיה(התרברבות) והכיס ריק.refranero) (230
ג׳וחא קנה ערישה,בטרם ישא אשה.(פניני ספרד
לא חסר לערום אלא חינא על האצבעות.
גירושין ואלמנות
א־דרצא ול־מרא, מא ענדהום בּרא,
מן גיר אל־כּללּאב ול־איברא.
אין תרופה אחרת ידועה, גט לאשה רעה, צבת וזריקה לשן רעועה.
אין רפואה לאשה רעה. (שלש הלצות 31)
האשה הרעה אין לה תקנה, (ספר המוסר, פרק ו׳ עגי)
אשה רעה ־ רקב העצמות. (שלש הלצות 26)
אשה רעה ־ צרעת לבעלה. מהי תקנתה? יגרשנה ויתרפא מצרעתו.(יבמות סג׳)
336 – אלי טלקתהא, מא תורי־להא באב א־דאר.
אשה שגירשת, אל תראה לה פתח הבית.
337 – אלי טלקתהא, מא תורילהא דאר בוהא.
אשה שגרשת, אל תראה לה בית אביה.
338 – כ׳בזי וזיתוני, חתא ל־דאר בו יא תבעוני.
לחמי והזיתים שלי, עד לבית אבי ליווני.
339 – אל־עזרי קנדיל, אל מזווג׳ – מנדיל, ול־מטללק – דליל.
הרווק – מנורה, הנשוי – סמרטוט, והגרוש – בזוי.
עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה 1951-1956-אבי פיקאר
לדימוי השלילי במיוחד של יהודי צפון אפריקה ערב עלייתם לישראל ניתנו כמה הסברים. מכיוון שיהודי מרוקו היו הרוב בקרב עולי המגרב ודימוים הקרין על שאר יהודי צפון אפריקה, מתייחסים הסברים אלו בעיקר ליהודי מרוקו, ואפשר במידה מסוימת להחילם גם על יהודי תוניסיה. על פי אחד מהם יש לתלות את הדימוי ואת ההתנהגות המיוחדת של יהודי מרוקו בהיותם נתונים בחברה שעלתה לארץ בעיצומם של תהליכי המודרניזציה והמעבר מהכפר לעיר, תהליכים שלוו במשברים של התפרקות הקהילה והמשפחה. העלייה לישראל והציפיות הגבוהות של יהודי מרוקו לשיפור מצבם החריפו את המשבר משנכזבו ציפיותיהם. הסבר זה מייחס את התהוות הסטראוטיפ לתכונות ולהיסטוריה של יהודי מרוקו עצמם ולא לעמדותיהם של הקולטים.
הסבר אחר תולה את היווצרות הסטראוטיפ השלילי לא רק במבנה החברה היהודית במרוקו אלא בעיקר בהרכב העלייה משם. העולים שהגיעו לארץ בשנים 1949-1947 היו בני המעמדות הנמוכים ביותר, כולל לא מעט עבריינים, וחלקו של המגזר המתמערב בהם היה דל.
הערת המחבר : מצוטט אצל הנ״ל, אימת הקרנבל, עמי 133. ברוח דומה התבטא אליעזר קפלן, שר האוצר הראשון וסגן ראש הממשלה, ששמע שמוציאים אנשים מבתי סוהר ושולחים אותם לארץ (המוסד לתיאום, 11.7.1951, ג״מ/43/ג/3029/4). לוי אשכול הרחיק לכת ואמר שעולי מרוקו הם ׳פסולת אדם. מפני שבארצות אלו מטאטאים את הרחובות ושולחים לנו בשורה הראשונה את הנחשלים הללו׳(המוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5).
ראש הפדרציה הציונית במרוקו פול קלמרו (בעצמו בן המגזר המתמערב), דיבר על כך שלעלייה נהרו ׳אנשים הרפתקנים בלתי רצויים בהחלט ואנשים בגיל מבוגר, שאינם יכולים להוות לישראל אלא משא כבד ביותר׳. המפגש של הקולטים דווקא עם קבוצה זו והדמות שסרטטו על פי מאפייניה עמדו ביסוד התהוותו של הסטראוטיפ השלילי של יהודי מרוקו. לפי הסבר זה, לא הרכב החברה היהודית במרוקו והתהליכים שהיא עברה הביאו להתגבשות הסטראוטיפ השלילי אלא הרכבה האנושי של הקבוצה הראשונה שהגיעה לארץ.
הסבר שלישי להתגבשות הסטראוטיפ, הסבר שעיקרו ׳ישראלי׳, מתמקד בסולם היוקרה והחשיבות שהחברה הישראלית הוותיקה ייחסה לקבוצות אוכלוסייה שונות. הקרבה לתרבות המערב דורגה אמנם במרומיו של סולם זה, אך גם מלאכת הכפיים ועבודת האדמה הקנו לעוסקים בהן יוקרה, וגם יהודים שלא עברו תהליכי מודרניזציה ונחשבו על כן קרובים יותר לטבע ולמקורות זכו להערכה רבה. יהודי צפון אפריקה, בהיותם מערביים למחצה, עסקו במסחר. עבודת כפיים ובייחוד החקלאות היו בעיניהם מוקצות מחמת הביזיון. לדידם הן נועדו לערבים ממעמד נמוך בלבד. כיוון שלא היו אותנטים דיים הם גם לא חסו בצל היוקרה וההילה הרומנטית שנקשרו לאותנטיות. מאידך גיסא הם לא היו מערביים דיים.
הערת המחבר : אילו הקריטריון של קרבה לתרבות המערבית היה היחיד (כפי שטוענת עזיזה כזום, למשל) היו המרוקנים במיקום גבוה יותר מהתימנים או מהקורדים
כך קרה שיהודי תימן או יהודי קורדיסטן, שכמעט לא נחשפו לתרבות המערב, זכו ליוקרה רבה יותר מזו שזכו לה יהודי צפון אפריקה.
ההתמערבות החלקית השפיעה על דימוים של יהודי צפון אפריקה גם מבחינת יחסיהם עם מוסדות השלטון. בניגוד לעולים שלא נחשפו לתהליכי מודרניזציה, למשל התימנים, שקיבלו גילויי אי־שוויון כמובנים מאליהם, הכירו יהודי מרוקו את השלטון הצרפתי, שנהג בליברליות ולא אילץ את הפונים למוסדותיו להיות כנועים בפניהם. משום כך הם התקשו להשלים עם אי־השוויון בינם, העולים החדשים, לבין התושבים הוותיקים. הם מחו בתוקף נגד עוולות שנגרמו להם ויצרו לעצמם דימוי של אנשים אלימים. כך טוען ברגינסקי, מראשי מחלקת הקליטה ומי שלחם למען העלייה מצפון אפריקה.
הערת המחבר : ברגינסקי, גולה במצוקתה, עמי 29. משה שוקד (דפוסי התוקפנות, עמי 397) נותן הסבר אחר. איתן כהן(המרוקאים, עמי 11-10) מציג את יחסם של יהודי מרוקו לסמכות ולשלטון כמבוסס על יסוד אישי, ספונטני ובלתי פורמלי, לעומת הממסד הקולט, שהיה בעל אופי פורמלי ובירוקרטי. המחלוקת ביחס לסמכות ולאופן השימוש בכוח הקנה למתקנים דימוי של פראים ואלימים.
מבחינה זו, מיקומם של עולי מרוקו בתווך, בין אירופאים לילידים, גרם להם לרצות להשתייך לרובד העליון ולהתקומם על כל גילוי של קיפוח. הדברים האלה נכונים כאמור בעיקר באשר למגזר הילידי והמתמערב בערים. לעומת זאת תושבי הכפרים בדרום נתפסו באור חיובי יותר מדרי המלאח. בשלבים מאוחרים יותר הם אף היו למושא התעניינות של פעילי העלייה.
הדימוי השלילי של יהודי צפון אפריקה לא היה הגורם היחיד בקביעת מדיניות העלייה הסלקטיבית ובעיתוי קבלת ההחלטה בעניינה. פרט להיבט הכלכלי שנידון לעיל הושפע עיתוי ההחלטה גם מההתפתחויות הפוליטיות במדינה. ההחלטה על עלייה סלקטיבית הייתה צריכה אפוא להתקבל זמן רב קודם לכן. אולם במערכת הבחירות לכנסת השנייה, שהתקיימו ביולי 1951, שלטו בשיח הציבורי הרטוריקה והאידאולוגיה של שערים פתוחים, וכך נמנעה מראש כל אפשרות לקבל החלטות בדבר הגבלת העלייה, ואפילו דיבורים פומביים בעניין זה נפסלו מכול וכול. רק לאחר הבחירות התאפשרו הכרעות בדבר הגבלת העלייה בלי לחשוש שיריבים פוליטיים ינצלו זאת.
קשה לדעת אם לדימוי ולסטראוטיפים היה משקל רב יותר מלשיקולים הכלכליים והפוליטיים בעת שהוחלט על הגבלת העלייה מצפון אפריקה. סביר להניח ששתי מערכות השיקולים שימשו בערבוביה. אולם אי־אפשר להתעלם מהשפעתו של הדימוי הקיבוצי של עולי צפון אפריקה. הוא בא לידי ביטוי במהלך שנות יישומה של מדיניות הסלקציה בעת הדיונים על ביטולה או על הגמשת כלליה. בכל הדיונים הללו, נוסף על השיקולים הכלכליים של קליטת העולים כארץ, עלתה גם השאלה מה תהיה דמות החברה הישראלית אם יגדל שיעורם של עולי צפון אפריקה בה.
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
תורתו ההיסטורית והחברתית.
תכליתה והצדקתה של ההיסטוריה כענף מדע בעולם התרבות האסלאמי היא בכך, שיש בה כדי לתת בידי המאמינים ידיעות על חיי הנביא ומעשיו ועל עליית האסלאם וממלכותיו, ובייחוד – שהיא אוצר של תקדימים בתחום ההלכה הדתית והמעשה הדתי.
מטרת העיסוק בהיסטוריה אצל ההיסטוריונים הערביים היא בעיקר – ללמוד מתוכה כיצד להתנהג, להפיק מתוכה לקחים מעשיים. וכן הדבר גם אצל אבן ח'לדון, על כך כבר מעיד שמו של ספר ההיסטוריה הגדול שלו ( אשר ה " אקדמות להיסטוריה, הן חלקו הראשון ) : " ספר הלקחים " ( כּיתאב אל-עיבר ) : " לקח " הוא מושג קוֹראני : אכן היה בסיפוריהם , כלומר בסיפורים על אודות הנביאים, לקח לבני הדעת.
כדי שאפשר יהיה ללמוד לקח מן ההיסטוריה דרושה ודאות באמיתותה. אבן ח'לדון מונה כפגם בהיסטוריונים שקדמו לו, שהם לא נתנו דעתם די הצורך לצד זה של דבריהם, שכן מסרו ידיעות היסטוריות מבלי לבדוק את אמתיותן, ואף רשמו סיפורי מעשיות ואגדות דמיוניות מבלי להבדיל בבירור בינן לבין עובדות היסטוריות בדוקות.
וכיצד בודקים ? מדעי האסלאם מכירים ענף מדע מיוחד של בדיקת מהימנותן של מסורת ה " חדית ", כלומר התורה שבעל פה על דבריו ומעשיו של הנביא מוחמד. ענף מדע זה – הקרוי " תעדיל ותג'ריח' – הכרזת קטע מסורת כשלם או כפגום, עוסק בבדיקת טיבה של שלשלת המוסרים של כל קטע. אם המוסרים כולם הם אישים ידועים ומהימנים, ואם השלשלת נמצאה רצופה – הרי קטע המסורת עמד במבחן והוא כשר, ואין בודקין אותו לעצמו.
אבן ח'לדון אינו מסתפק בבדיקה זו בשביל ידיעות היסטוריות, לפי שהיא בעיניו רק חיצונית, מסגרתית. ידיעות היסטוריות יש לבחון לגופן, לא כדי לברר אם נמסרו כדבעי אלא כדי לדעת אם נכונות הן כשלעצמן.
אבן הבוחן לכך היא סבירותן : האם אפשרי הדבר הנמסר ? אם הוא אפשרי, יש להמשיך ולבדוק את מקור הידיעה, את דרכי מסירתה ואת מידת התיישבותה עם ידיעות אחרות אם המסופר בידיעה אינו סביר, אין כלל צורך להמשיך בחקר הידיעה, הסבירות היא המבחן הראשון והמכריע.
וכיצד קובעים את סבירותה של ידיעה היסטורית ? אבן ח'לדון מאמין קודם כול בשכל הישר, שהוא מכשיר העזר בידי ההיסטוריון. בייחוד שומה עלינו להיזהר ולהשתמש בשכל הישר, כל אימת שעוסקים אנו במספרים – במספרי אנשים, בסכומי כסף, במספרי חיילים וכבוּדת מלחמה.
אבן ח'לדון מנתח בהרחבה ידיעות מספריו כאלה, שבהן נכשלו היסטוריונים דגולים מפני שלא השתמשו במבחן זה. וזה כלל שני הנקוט בידי אבן ח'לדון : " יש לבחון כל ידיעה היסטורית לפי יסודות קבע מסויימים בתולדות המין האנושי, שאינם משתנים. אם ידיעה היסטורית פלונית אינה מתיישבת עם יסודות קבע אלה הפועלים גם בימינו, לא ייתכן שהיא התיישבה עמהם בעבר, כי " העבר והעתיד דומים זה לזה כשתי טיפות מים "
כלל שלישי : חוקר ההיסטוריה חייב לדעת את " מצבי התרבות " ולשקול כל ידיעה היסטורית לפי מסיבות הזמן.שהרי התנאים והמסיבות משתנים, ומה שנכון ואפשרי בימינו יכול להיות בלתי אפשרי, ולכן בלתי נכון, לגבי תקופה היסטורית אחרת, השונה משלנו במקום או בזמן. כלל זה נראה אולי כסותר את הכלל בדבר יסודות הקבע בהיסטוריה, אך אין הדבר כן. להפך, הוא משלים אותו " המצב ההיסטורי מורכב תמיד מיסודות קבע, שאינם משתנים, וממסיבות ארעיות, המשתנות לפי המקום והזמן, וכל ידיעה היסטורית צריכה להתיישב גם עם אלה וגם עם אלה, שאם לא כן היא אינה יכולה להיות נכונה.
אך גם המסיבות הארעיות אינן מתחלפות ומשתנות דרך מקרה. גם הן כפופות לכללים מסוימים, לחוקים היסטוריים, והשפעות גומלין, לתגובות שרשרת. אפשר לחקור אותן, ולהתחקות על שורשיהן, לקבוע אותן, להכיר את חוקיותן ומחזוריותן – כמעט להתנבא להתפתחותן בעתיד. והיסטוריון המבקש לוודא את הידיעות ההיסטוריות שהוא מביא, חייב ללמוד כללים אלה.
להעלות על הכתב גם את מכלול הקבע של המצבים ההיסטוריים וגם את מכלול המסיבות המתחלפות והכללים הקובעים אותן – זוהי מטרתה של ה " מוקדימה ". ה " מוקדימה " איינה מבוא או הקדמה לספר היסטוריה של אבן ח'לדון. היסטוריונים ערביים רבים הקדימו לספריהם דברי מבוא קצרים, שבהם תיארו את התועלתיות של היסטוריה מבחינה מדעית, דתית ומעשית, ואף הסבירו והצדיקו את השיטה שבה הלכו לאיסופן והצגתן של הידיעות המובאות בספריהם. ספר ה " האקדמות " של אבן ח'לדון איינו מסוג זה : הוא ספר בפני עצמו – החלק הראשון של יצירה גדולה בת שלושה ספרים – שבו ביקש המחבר לנתח את מהלך ההיסטוריה ולהניח את יסודותיו של מדע חדש, הוא תורת התרבות האנושית.
נושאו של " המדע החדש " הזה הוא, כדברי אבן ח'לדון – " ידיעות על ההתאגדות החברתית של בני המין האנושי, התאגדות שהיא יישובו של עולם, ועל המצבים השונים שיכולים לחול ביישובו של עולם, כגון פראוּת וחברתיוּת, תודעה קיבוצית, והסוגים השונים של התגברות בני אדם אלה על אלה.
על המסגרות המדיניות הנובעות מזה, כגול המלוכה והמדיניות והתפקידים הרמים שבהן. על עיסוקיהם של בני אדם, עבודותיהם ומאמציהם למציאת רווח ופרנסה. על המדעים והמלאכות. ועל כל שאר החזיונות שבטיבו של היישוב.
יסודות קבע הם אלה הנתונים על ידי הטבע : תנאים אקלימיים, גיאוגרפיים, ביולוגיים. לפיכך נותן אבן ח'לדון בפתח ספרו תמצית של תורות הקוסמולוגיה, הגיאוגרפיה והאקלים, כפי שהתגבשו בעולם המדע באסלאמי על יסוד מקורות שונים, וכפי שהיו מקובלות בימיו. בייחוד השתמש בספר הגיאוגרפיה הגדול של אל-אידריסי, שנכתב בשנת 1154 בשביל המלך הנורמאני רוֹג'ר השני של סיציליה, שבחצרו הגיעה התרבות האסלאמית ערבית לאחד משיאי שגשוגה ולאחת מנקודות המגע המעטות שבינה לבין תרבותה של אירופה.
מוחמד אל-אדריסי (בערבית: محمد الإدريسي, 1100 –1166 1165 היה קרטוגרף, גאוגרף ונוסע ערביתושב סיציליה בחצרו של המלך רוג'ר השני.
אל-אדריסי נולד בסאוטה שבצפון אפריקה (כיום טריטוריה של ספרד), שהייתה תחת שלטון מוסלמי, למשפחה של צאצאי מוחמד. התחנך בקורדובה ולאחר מכן בפלרמו.
בשנת 1154 ערך מפה הידועה בשם טבולה רוג'ריאנה וספר נלווה בשם "גאוגרפיה". לבקשת המלך רוג'ר השני ערך מפה של העולם אשר עותקים וגרסאות שלה שימשו במשך מאות שנים ימאים, כולל אתכריסטופר קולומבוס.
תוכנה גאוגרפית של מעבדות קלארק בארצות הברית נקראת על שמו של אל-אדריסי.
בחזרה לשום מקום-רפי ישראלי-זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
זהו סיפורם של כ-200.000 העולים ממרוקו
רפאל ישראלי
בחזרה לשום מקום
יהודי מרוקו בראי תקופה וניסיון חיים
בעת שהותנו בבית הקברות עסקו פועלים בסיוד הקברים ובניקוים כאילו התקינו את המקום לקראת אורחים נשואי־פנים. ובין הקברים ראינו גם שתיים־ שלוש נשים מבנות עמנו, שרידים קשישים מן הקהילה היהודית שנתחסלה, מסובבות בין קברי יקיריהן, וגוררות רגליהן מעבר לנדרש לביקור קברו של נפטר שבע ימים ושנים. על כן התבקש כי ניגש אליהן, נשאל לשלומן ונאמר מנין באנו ולאן מועדות פנינו. הן הראו סימני ריגוש עצור, היות שרעדו בעת דיבורן אלינו, הביטו מעבר לכתפן שמא אוזניים לכותלי בית החיים, אך לבסוף נתרצו לשים נפשן בכפן ולשאול אותנו על העניינים ״שם״ ועל מסלול תיורנו במרוקו.
בתנועות ידיים עצבניות ובלחישות מהוססות סימנו לנו כי ״הכול כאן נגמר!״, כלומר אין פאס עם 500 יהודיה הנותרים כפאס של 30,000 יהודים שלא נשאר ממנה זכר, ואין עוד תוחלת לקהילה היהודית הכלה והולכת. הן הראו לנו את קברו הטרי של אלי גוזלן, יהודי עתיר נכסים, שנרצח בביתו בידי ערבים ״מטעמים בלתי ידועים״ שנראו נהירים להן היטב. ובעוד אנו שרויים במחבואיה של השיחה המקוטעת שספק אמרה ספק בלעה, ניתך על ראשינו מטר אבנים מעבר לחומת האבן הגבוהה המפרידה בינינו לרשות הרבים.
נרתענו לאחור ומיד מלאנו לבנו הישראלי לרוץ אחר הפורעים ולהיפרע מהם, אך הנשים היהודיות שגם צלה של גאווה לא נשתייר בהן, כי כולה נחמסה מהן על ידי מדכאיהן, הסבירו ש״זה תמיד כך״, גזרת גורל שאין להתקומם נגדה. והרי זכרתי כי בילדותי ליווה אותנו תמיד מטר אבנים כשיצאנו לטיולי נוער, לעלייה לרגל לבית הקברות או בלכתם של אבי וסבי זקני עליהם השלום לעבודת יומם. השלכת אבנים על יהודים, כמו שמיידים חלוקי נחל בכלבים, היא ההתייחסות שהם ראויים לה, והנשים היהודיות שבאו היום בשערי בית הקברות לא יצאו מכלל זה. אלא שהיום היינו, אנו הישראלים, מנוערים מעכבות העבר, ולולא עצרו בנו היינו דולקים בעקבות החוליגנים החצופים.
אך הגבירות העלובות שרטטו מפחד, התחננו שלא נעשה דבר, כדי שלא יחמיר מצבן בימים הבאים אם מישהו יעז פנים וישיב להן כגמולן. והרי גם מארגני הטיול התרו בנו לא לבוא לידי התכתשות עם בני המקום ולא להבליט את זהותנו הישראלית, לא לנקוט עמדות פוליטיות בפומבי כדי שלא להכביר מבוכה על מארחינו. יצאנו אפוא מבית הקברות כשדבריהן מעוררי הרחמים של הגבירות האומללות מהדהדים באוזנינו: ״ילדינו בישראל, כל משפחתנו כבר נטשה ורק הנכים נותרו. הכול מת כאן, ובעוד כמה שנים איש לא יבחין כי היו כאן אי־פעם חיים יהודיים״.
ניחמנו על הקלילות האגבית שבה נכנסנו לבית הקברות כדי לבטל זמן טרם המפגש עם לב המלאח, ולכן לא נשאבנו לתוך דפי הכרוניקה שסיפרו המצבות ובאנו לגעת במציאות החיים המקוממת של היהודים שנשתיירו, ובמיוחד מתחושת הביזוי שליוותה אותנו ביציאה משם. כי היה הפרש עצום בין הגאווה שעוררו בנו סיפורי הקברים וייחוסם לבין רגשי הריק והאבדן, האין אונים והעליבות שהיו מרוכזים בנשים המסכנות, שכאילו נשחקו בין גלגלי הענק של ההיסטוריה ושל מציאות ימינו.
בילדותי ובנערותי הייתה הכניסה לבית הקברות פולחן בפני עצמו, שאתה מזמן לעצמך דרך השער הראשי שמתוך הפלת רק בהזדמנויות נדירות ובמועדים קבועים, ובכל כניסה ויציאה אחזה בנו סערת רגשות ועולם דמיונותינו של עלמים מתבגרים ניצת וגעש. באירועים משפחתיים נהגנו כולנו על טפנו וזקנינו לבוא ולהשתטח על קברות צדיקים, מקום מנוחתם של רבנים דגולים, מהם מבני שבטנו, או מי שנאמר עליו כי מת על קידוש השם.
על צדיקים ורבנים שמענו סיפורים רבי־עלילות כולל מעשי נסים שחוללו, כי אותם צדיקים ורבנים היו מצויים בעולם היולי בלתי מושג, אך תמיד נכונים להציל ולהושיע. לולא כן לא היו כה רבים מבני הקהילה מטריחים עצמם אליהם, מחלקים צדקה, מדליקים נרות ומצפים לישועתם משאפסו שאר תקוות וכלו כל הקצין. אבל תמיד תמהתי: אם היו כל־יכולים, מדוע אנו יוצאים כל שנה לווזאן ולשאר קברי קדושים לבקש הצלה ורחמים עלינו ועל כל ישראל? האם איננו מבזים בכך את הצדיקים המקומיים, שאם ידם כה רבה להם, למה זה אנו פונים לזולתם? תיקו. נאמר לנו כי אלה טובים וגם מאלה אל תנח ידיך. בין כך ובין כך, העלייה לקבר צדיק, אם בן עירך או מחוצה לה, מעשים רבים בצדה, שלא יעלה על הדעת לצאת למסע רוחני רב־משמעות שכזה בלי שהוכשרו לו הלבבות ונתקנו לו המזונות ונעשו לו שאר הכנות.
נקנו בגדים וצידה לדרך, כאילו ביציאת מצרים עסקינן. הוזמנו בני משפחה וידידים, לכאורה בשמחה מדובר, והתכונה הרבה הורתה על רצינות המעשה וכוונתו. ובכל עת צרה וצוקה, ורק בורא כל העולמים יודע כמה צרות וצוקות באו עלינו, זה היה המעשה הדרוש כי אי־אפשר היה לשבת באפס מעשה. פעולה ממשית לתיקון המצב רק נס יכול היה לחולל, אך התערבותם של הצדיקים לא בנס נתלתה, אלא בעליית המאמינים התמימים לקברותיהם כדי להשתטח ולהתחנן כי ייאותו לעשות למעננו.
למסתורין של בית הקברות נלוו גם מעשיות מצמררות שהיו משתלטות על מחשבתנו ועל חלומותינו בלילות. אף שהמקום היה למין גרסה מקברית של מרכז קהילתי, היות ואנשים באו ויצאו ללא הפסק – כל משפחה במועדה ולצרכיה, זו להתפלל, זו לבקש חסד וזו לזכור את מתיה – בלילה שררה דממה בממלכת השדים ההיא שאיש לא העז להפר.
כילדים, תמיד הקפדנו לשמור מרחק בטוח משער בית הקברות ומחומתו לאחר רדת החשכה, וכאשר נאלצנו להתהלך או לחלוף לאורך החומה, התנהלנו בצעד קליל ומהיר כשאנו מביטים בחרדה גלויה מעבר לכתפנו לראות אם אחד השדים הללו הבחין בנו, מביט לכיווננו, זומם נגדנו או אף דולק אחרינו. ותמיד באנחת רווחה נכנסנו למעבה המלח, ששם יהודינו הטובים יגנו עלינו מפני מריעין בישין שאולי רדפו אחרינו להתאנות לנו; או השדים שכה הטילו עלינו אימה יכלו לצאת מבית הקברות או לבוא כשלוחיהם של המוסלמים שששו להתנכל לנו.
אחת הייתה לנו אם הם כאלה או כאלה, ובלבד שנחמוק מהם ונגיע לחוף מבטחים. תכופות, כשראיתי את סבי זקני ז״ל שב מוכה וחבול הביתה מעמל יומו, כי דרכו הוליכה אותו ברובעי המוסלמים ולא פעם התקיפוהו באבנים ולפעמים באגרופים – הייתי שואל את עצמי אם היה זה המון פרוע בלתי מזוהה, או אחד השדים הללו שיצאו ממחבואם ופרקו את חרונם על קשיש יהודי חסר ישע. לילה אחד שב אבא הביתה מדמם וסיפר כי בלכתו התנפל עליו מישהו שלא יכול היה לתארו, וכשאבא השיב מלחמה שערה הוא הגיח לו ונעלם. חשבתי לי: אם אי־אפשר לתארו והוא נעלם, הוא ודאי שייך לעולם השדים הנוראים הללו, מה עוד שהאירוע התרחש לא רחוק מבית הקברות. מן המקום המפחיד והמסתורי הזה שנשא שלט מאיר עיניים ״בית החיים״, לבטח כדי להטעות את השדים, צמחו עוד סיפורים, למשל: האיש שבא לבקר את קבר קרובו באישון לילה, וכאשר עמד לשוב על עקביו אחזו בו כל יורדי דומה עד כי יצאה נשמתו והוא נקבר למחרת בו־במקום. והיו שסיפרו על מתים שקמו בלילה מקברם להתרועע ואף לרקוד, ואפילו, הס מלהזכיר, לשוב אל בין החיים עד שמלאך המוות שב ואספם אליו. וכיוצא באלה מעשיות שהיו מלבבות, לולא הצמיתו את השומעים והכניסו מורא בלבם.
Epreuves et liberation. Joseph Toledano
A Fès, où avait été esquissé, dès 1934, un rapprochement entre intellectuels juifs et Musulmans nationalistes, un groupe de 32 intellectuels, 16 Juifs et 16 Musulmans, adressèrent le 8 août 1937 un télégramme de protestation contre le projet de la Commission d'enquête Peel de partage de la Palestine, accepté par l'Organisation Sioniste Mondiale et rejeté par le Grand Mufti de Jérusalem :
« Nous avons l'honneur de vous présenter, au nom de tous les Marocains, musulmans et Israélites, nos énergiques protestations contre le rapport du Comité Royal britannique pour le partage de la Palestine, partage qui place les ־Lieux Saints sous la double autorité religieuse et civile de la nation britannique. Nous tenons absolument à vous prévenir des conséquences désastreuses qui en résulteraient par des troubles indésirables entre les deux éléments : arabe et israélite. Le monde ne serait pas étonné de voir revivre l'époque des Croisades. C'est pourquoi, Arabes et Israélites du Maroc unis, nous élevons notre voix énergique et souhaitons vivement l'abrogation totale de ce rapport que nous considérons funeste pour les deux peuples.
Nous sommes donc fondés à espérer que vous voudriez vous associer à nos vœux légitimes pour la réalisation d'un Etat palestinien indépendant, régi par des institutions démocratiques et parlementaires, seul régime à nos jeux, capable d'assurer aux deux éléments palestiniens, juif et arabe, des droits égaux dans leur cher pays... »
D'autres dirigeants nationalistes de la zone espagnole se laissèrent aller à des excès similaires dans leur presse, adoptant les clichés de l'antisémitisme européen et les thèmes de la propagande allemande et italienne et se servant des événements du Moyen-Orient pour mobiliser leurs troupes. L'année suivante, en juin 1938, à l'occasion de la commémoration de l'anniversaire du dahir berbère, le chef du PUM, Parti de l'Union Marocaine, Mekki Naciri, appelait ses compatriotes à " chasser la France du Maroc comme Hitler a chassé les Juifs d'Allemagne ".
Opposé comme lui à l'accueil au Maroc des réfugiés d'Allemagne, son rival, le chef du Parti National des Réformes, Abdelhaq Torres, accusait la France de vouloir " assimiler à la race marocaine pure et libre un groupe ethnique français mêlé de sang juif odieux. " (hebdomadaire Diffâa, 12 février 1938) Voix encore plus discordante, celle de l'hebdomadaire La Voix Nationale, fondé par le nationaliste de Salé, Abdel Latif Sbihi, qui reprenait à son compte les clichés les plus virulents de l'antisémitisme européen. Il accusait les Juifs de "parasitisme ", " d'accaparement massif des professions libérales et des meilleurs postes ". Ce journal considérait qu'ils privaient ainsi de débouchés les Musulmans instruits et acculaient " à la misère les masses musulmanes par la prolifération d'Israélites dans les services, leur mainmise sur les circuits commerciaux et leur putréfiant pullulement dans toutes les branches d'activités de notre pays ".
Il concluait que c'était une bien « mauvaise politique de vouloir bâtir un pays musulman avec l'aide d'une minorité juive ».
Le journal pro-sioniste de Casablanca, L'Avenir Illustré., qui engageait souvent la polémique avec lui, répondit en ces termes, dans son éditorial du 30 juillet 1938 :
« Sous des titres sensationnels comme L 'impérialisme sanglant, La terreur juive en Palestine, la Tragédie du Levant, La Voix Nationale, le journal réformiste de M Abedlataif Sbihi, a entrepris de traiter pour ses lecteurs musulmans la question palestinienne. Il serait plus exact de dire, qu'il a entrepris, à propos de la Palestine, de monter les esprits des Musulmans marocains contre les Juifs… C'est une bien mauvaise politique, écrivait l'autre jourLa Voix Nationale, " que de vouloir bâtir un pays musulman avec l'aide d'une minorité juive ". Nous reprendrons cette proposition et nous dirons ? Même, et surtout en pays musulman, c'est une bien mauvaise politique que de vouloir bâtir contre une minorité juive. Tout le problème Juif au Maroc a été transformé par la politique française. Nous comprenons que M. Sbihi et quelques-uns de ses amis réagissent contre ce qu'ils considèrent comme un avantage massif donné au judaïsme marocain par l'introduction de l'esprit français au Maroc. Mais, outre que les Musulmans ont bénéficié de cet esprit dans une mesure égale et même supérieure, l'ensemble des Marocains a vu sans regret et sans envie, s'améliorer le sort matériel et moral des Juifs. Quand M Sbihi répète : " Nous ne sommes pas antisémites ", nous entendons bien que, pour lui, le Juif est de droit voué à un état social inférieur. S'insurger contre le Juif quand celui-ci se croit libre et égal au Musulman et veut agir comme tel, c'est, selon lui, remettre la question au point. Non M. Sbihi, ce n 'est pas remettre la question au point… »
En privé, Abdelatif Sbihi laissait encore plus libre cours à ses sentiments antijuifs comme le rapporte le journaliste de L'Avenir Illustré, Jacob Ohayon auquel il confiait ?
׳ Les Juifs ont ruiné les Arabes ; ils se sont enrichis à nos dépens grâce à leur connaissance du français. Ils n'ont jamais été pressés pour apprendre l'arabe, la langue du pays qui les a vus naître, et ils affectent même pour nous narguer de ne parler d'autre langue que le français. Nous allons bientôt les tenir et nous nous vengerons. En tout cas, soyez certains, nous ne leur laisserons pas leur chemise sur le dos. »
De son côté, le journal des Alliancistes favorables à l'assimilation à la culture française, 'L'Union Marocaine, s'insurgeait également, dans son éditorial du 31 août 1938, demandant aux autorités des mesures contre ce déchaînement de haine :
« Ce n'est pas sans une profonde surprise que nous avons parcouru le dernier numéro de La Voix Nationale. C'est une véritable édition marocaine du fameux torchon incendiaire nazi Der Stürmer. Son cas, selon nous, relève des autorités supérieures du pays qui ne peuvent rester indifférentes devant de telles provocations à la haine et à la discorde entre éléments qui ont vécu jusqu'ici en parfaite harmonie. »
Mais ce renouveau de la ferveur religieuse identifiée au nationalisme panarabe, aboutit indirectement, pour les Juifs marocains, à un résultat inattendu : le rappel de l'ambiguïté de leur statut. Si dans la conception laïque du Protectorat, sa seule institution en avait fait des sujets égaux du sultan, pour le Makhzen théocratique, ils restaient des sujets à part, des protégés soumis au statut de dhimmis
Communautes juives des marges sahariennes M. Abitbol
Il convient d'abord de remarquer qu'une coexistence pacifique entre Juifs et Ibâdites ne devrait nous étonner outre mesure, compte tenu de l'ancienneté de la présence juive en milieu berbère, de l'existence de tribus dites judaïsantes à l'époque de la conquête musulmane, du système de protection personnelle accordée aux Juifs par les seigneurs berbères, du respect des Berbères pour les sanctuaires et les cimetières juifs ainsi que des traditions orales rattachant les Berbères à des généalogies bibliques et à la Palestine.
L'ibadisme (arabe : al-ibaḍīya الاباضية) est l'école la plus ancienne en islam, elle a été fondée moins de 50 ans après la mort du prophète Mahomet.
L’ibadisme a été chassé par d'autres courants musulmans pour ses pensées politiques : selon les ibadites, le commandeur des croyants ne doit pas être nécessairement de la lignée de Mahomet, ni d'une certaine race ou couleur.
En outre, a la différence du Chi'isme, l'imâmite surtout, où la haine du sunnite va de pair avec une profonde aversion envers les dhimmis, les Khàridjites, en général, ont fait preuve par contre d'un esprit de conciliation à l'égard des premiers, pourtant considérés comme des polythéistes, mushrikûn. Certains Khàridjites vont même jusqu'à offrir aux dhimmis l'égalité absolue avec les Croyants, s'iis prononcent cette formule modifiée de la shahâda "Muhammad est l'Apôtre de Dieu aux Arabes mais pas le nôtre".
Une ancienne aqïda (résumé de doctrine) ibàdite, suivie à Djerba et au Mzab, fixe d'autre part un taux préférentiel de l'impôt de capitation, djizya, pour le Juif par rapport au Chrétien, imposant à ce dernier 2 dirham de plus, wa-yazdâdu 'ala'l-rtasrârû dirhamâni. Elle permet également aux Croyants de consommer la chair des bêtes égorgées par les Juifs et d'épouser des femmes juives de condition libre. Ces concessions en faveur des Tributaires sont aussi admises par les Mâlikites puisqu'elles figurent dans le Coran (V. 5), mais elles ont souvent été considérées comme des actes blâmables.
Aussi trouvons-nous toute une série de communautés juives florissantes en Berbèrie khàridjite du Moyen Age. Pour ne citer que les principales, commençons par Sidjilmâsa, grand port caravanied du Sahara occidental, gouvernée par une dynastie d'obédience khàridjite- sufrite et habitée par les Juifs depuis sa fondation en 757; Tàhert, capitale de l'imamat rostemide et ville natale du grammairien hébreu Judah ibn Quraysh, foyer ardent d'études et de discussions théologiques et scientifiques. Ouargla (Warjlân), plaque tournante du commerce transsaharien oriental et refuge d'une communauté juive de tendance qaraïte. A noter qu'entre le Khâridjisme et le Qaraïsme il y a d'importantes affinités doctrinales dues à une même source d'inspiration — le mu'tazilisme.
D'après le chroniqueur ibâdite Abu Zakariya, la population ibàdite de Ouargla, assiégée par une troupe fâtimide, fut sauvée par la ruse d'un Juif de l'endroit; citons enfin Djâdû, ancienne capitale du Dj. Nafusa oriental et qui d'après al-Bakrî (Xle s.) fut une grande ville marchande à forte population juive, entretenant d'intenses relations commerciales avec le Fezzan et le Kanem. D'une anecdote rapportée par le chroniqueur ibàdite al
Shammâkhi (VI/XII s.) concernant les rapports entre un commerçant juif et l'imâm et gouverneur du Djebel, Yahyà al-Irdjànï, on peut inférer que les Juifs de Djâdû vivaient en bons termes avec leurs voisins ibâdites. Les vestiges du quartier juif et du cimetière juif de cette localité ont été visités et décrits par N. SLouschzet par le rabbin Mordecaï Hacohen en 1906.
On peut donc avancer que toute la région comprise entre Sidjilmâsa et le Souf, abritait un grand ensemble judéo-ibâdite dont le réseau routier a été retracé en détail par T. Lewicki.
L'exemple le plus récent de cette entente judéo-ibàdite dans le Djebel tripolitain fut donné lors de l'insurrection des berbères nafusis contre les Turcs (1837-1855). Le chef de la révolte, connu sous le nom de Ghoma et dont le rôle rappelle celui de son illustre contemporain algérien, 1' émir 'Abd al-Qàdir, s'entoura de conseillers et d'auxiliaires juifs et alla même jusqu'à libérer les Juifs de la région du port du turban noir.
פניני המידות – הרב אברהם אסולין
אכילה
א. הגאון רבי משה ויזגאן זלה״ה מלפנים ראב״ד מראכש, ובעל שו״ת ויגד משה. היה מקפיד על אכילת פת שחרית, וקודם האכילה היה מתפלל: הריני אוכל פת שחרית, כדי להברות את גופי לעבודתו, ליראתו, ולאהבת ה׳(והאיש משה עמי 9).
ב. הגאון המפורסם רבי דוד הכהן סקאלי זלה״ה בעל שו״ת קרית חנה ודוד ב״ח ועוד, אחד מהנהגותיו בקודש היה לפני האכילה, לפני שניגש לאכול, היה קובע מראש את כמות הלחם שעליו לאכול בסעודה(הקדמה חותנו לספר קרן דוד).
ג. בבית הרה״צ רבי כליפה אלמליח זלה״ה אב״ד אולדמנצור, אחר התפלה כבר הכינו לרבינו את פת השחרית, לקראת סדר יומו העמום בלימוד התלמידים. בארוחת הבוקר, כמו בכל פעם, היה רבינו מתבל את אכילתו ב׳שמן זיתי, לקיים מאמר חכמינו: חמשה דברים משיבים את הלימוד… הרגיל בשמן זית. את ארוחת הצהרים הייתה הרבנית מביאה לבית המדרש לבל יתבטל מלימודו. כאשר נסתלקת אשת רבינו, בתו זוהרה ע״ה היתה מכינה ומגישה דבר מאכל שיסעד אביה, אן מעט מאד היה אוכל, בתו היתה מנסה לשכנע את אביה שיאכל, עד שאביה אמר לה, בתי אני אוכל מעט כדי קיום גופי, שאם אוכל יתר על כך, המאכלים יכבידו עלי, וכך לא אוכל לשקוד על לימוד התורה כראוי(אולאדמנצור וחכמיה עמי יג).
אלמנה
הגאון רבי רחמים בן עמרא זצ״ל מידי שנה היה עורך בביתו שבעיה״ק טבריא ת״ו הילולת לתנא רבי מאיר בעל הנם זיע״א, מידי שנה הוזמן מרן הגר״ש משאש זצ״ל, ואף אחר פטירת הרב בן עמרא, נהג רבי שלום להגיע להילולה מידי שנה, והנה שנתיים לפני פטירת רבי שלום, התקשר בנו של הרב בן עמרא שמזמין את הרב להילולה התנצל הרב שאין בכוחו כימים ימימה וברכו, כששמעה האלמנה שהרב משאש לא יבוא, מיד התקשרה להזמינו, הרב בן בית אצלנו, קשה לחשוב שהרב לא יהיה השיב הרב שיבא, שאלו את רבי שלום בביתו מה השתנה הא מהא, השיבם איך אעבור על הפסוק באיוב (כט, יג), ולב אלמנה ארנין(הגאון רבי אליעזר תורגימאן ששמע מהאברך הרב זגורי).
אריכות ימים
שהייתי בבית הרב הגאון רבי יהושע מאמאן שליט״א, שאלתי את הרב במה הארכת ימים, הרב בראשית דבריו ציין שהכל בזכות התורה, שרציתי לשמוע עוד, אז הרב סיפר שבאותה תקופה עם עליית הרבה יהודים ממרוקו לארץ, אימו ע״ה, עלתה לארץ מרוב כיסופיה לארץ הקודש, וכאשר הרב קבל מכתב שאין מי שידאג לאימו, הרב בתוך זמן קצר עזב את עולם הדיינות והרבנות, למרות שהרב נועד עוד לגדולה, והרב עלה לטפל באמו, והוסיף הרב, ממש שהצלתי את אימי ממוות לחיים, ועוד סיבה שהרב מקפיד מצעירותו על אמירת ברכת אשר יצר בכוונה גדולה.
ארך אפים
הגה״צ המקובל הרב יצחק כדורי זצ״ל היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע״ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכן, הרבנית ניגשה לרב, ומרוב שקיעתו של הרב, נבהל וכל הדיו נשפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב?… הרב חייך.
ברכת הלבנה
בעת אשר התגורר הצדיק בבא מאלי זלה״ה בעיר ליאון אשר בצרפת, הגיע היום האחרון שבו ניתן לקדש את הלבנה, דבר שנמנע עד כה מפאת תנאי המזג האויר הקשה ששרר באותה תקופה בעיר. מתוך מעקב רצוף אחר התחזית נועד לצדיק, שבעיר מרסיי המרחקת 380 ק״מ התבהרו השמים. תכף בהיוודע הדבר לצדיק, קם ועלה על הרכבת המהירה ונסע כמה שעות בכדי להספיק לברך על ברכת הלבנה במועדה(אביר יעקב עמי 366).
נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיק -אל מעיין העדן-רבי עמרם בן דיוואן-הרב מ.א.עטיה
נס גדול מהקמיע שהיה מעל קבר הצדיק
'מעשה זה סופר מפי מר יוסף דהאן שהוא היום תושב גבעת אולגה אשר סופר לו ע״י האישה היהודיה שהיא דודתו, סיפור זה תוחקר ע״י ידידנו מר משח דהאן הי׳׳ו והובא אלינו על ידו אחר כך
במלחמת פוראי סין לפני שהאמרקאים נלחמו נגד וייטנאם, הצרפתים היו הראשונים ששלטו על הודו־סין שהיתה מושבה צרפתית, הצרפתים חיכו בכליון עיניים לתגבורת שתבוא להם מאמריקה, האמריקנים בכוונה לא שלחו התגבורת כי הם ידעו שגם אם הצרפתים יקבלו הנשק לא יכולים להתגבר על המורדים מהודו־סין שהתקוממו נגד צרפת.
ראש ממשלת צרפת דאז היה מנדם־פרנם, הוא יזם שביתת נשק עם המורדים, ממש כניעה או איך שקוראים לזה יציאה בכבוד, לפני עזיבת הצרפתים.
התנהלו קרבות עזים עקובים מדם, וחלק מהצבא הקולוניאלי הצרפתי נשלח להילחם במורדים, ונפלו הרבה חיילים בקרבות.
אשה יהודיה שהגרה לצרפת עם משפחתה גרה בשכנות למשפחה צרפתיה, שבנם היחידי נשלח לפי חוק שעת חירום להילחם בהודו־סין, יותר מאוחר הודו־סין נקראה וייטנם, המלחמה היתה קשה והרבה חללים נפגעו ונהרגו בקרבות, האשה הצרפתייה הנוצרית היתה מאד מודאגת לגורלו של בנה יחידה שהשתתף בקרבות.
בשנה הראשונה למלחמה כעבור שישה חודשים הוא קיבל חופשת מולדת, של חודש ימים בביתו, היהודיה השכנה היתה משתתפת מאד בצערה ובדאגותיה של הנוצריה.
כל פעם, אולי מרוב תמימות היתה אומרת לה שתאמין בה׳ ובצדיק רבי עמרם בן דיוואן.
זה מרוב האמונה שגילתה היהודיה לנסים שעשה הצדיק בזמן היות היהודים עדיין לא עלו לישראל, כי יהודי מרוקו כשעזבו את מרוקו כשני שלישים מהם עלו לישראל, דהיינו למעלה ממאתיים אלף יהודים, והשליש השלישי חלק מהם הגרו לקנדה, וחלק לצרפת.
היהודיה השכנה ממש דאגה לשכנתה כאילו היתה קרובת משפחה, אולם, היה קשה לה להחדיר לראש השכנה הצרפתיה שתאמין כמוה בצדיק.
כשהבן החייל, בנה של השכנה הנוצריה, היה עדיין בחופשה שכנעה היהודיה את שכנתה לנסוע איתה להשתתף בהילולה בל״ג בעומר במרוקו ולעלות עימה אל קברו של הצדיק, ותתפלל בשפתה על הצלת חיי בנה החייל : מהתופת של הקרבות שהתנהלו עדיין במזרח הרחוק.
סוף סוף שוכנעה, לאחר שראתה ושמעה על הנסים, היהודיה הציעה לה להכין קמיע ממטבע מרוקני בסכום של 4 פרנק ממתכת לבנה, הם לקחו את המטבע ושמו אותו כל הזמן שהם עמדו, בין האבנים השחורות שמעל קברו של הצדיק רבי עמרם, חזרו מאצל הצדיק כשהחופשה הקצרה נגמרה.
האישה היהודיה והשכנה הנוצריה, חזרו לצרפת גם החופשה של בנה החיל בנתיים הסתיימה, וחזר לגדוד שלו בהודו־סין.
בשבועות הראשונים לאחר חזרתו היה בן הצרפתיה כותב להוריו כמה שנתאפשר לו, כעבור כמה חודשים הקרבות הלכו והתעצמו, וההתכתבות עם ההורים הופסקה, תקופה ארוכה לא קיבלה האם הצרפתיה לא מכתב ולא שיחה ! טלפונית מהבן החיל.
לפני הפלגת הבן בחזרה:
ביקשה אימו טמנו שיענוד את הקמיע שהשכנה היהודיה הכינה ודחפה לתוך הקמיע את המטבע של 20 פרנק וביקשה ממנו שאף פעם לא יוריד הקמיע מעל צווארו.
הבן הצייתן עשה כדבר אמו הדואגת, מעוצמת הקרבות נפגע החיל בן הנוצריה מכדור שפגע בחזהו, הכדור שנורה לעבר החיל פגע במטבע בלבד שהיה ממתכת עבה ולא חדר לגופו, הבן הבין מיד שהנס קרא מהמטבע המקודש אשר נלקח מאבני קבר הצדיק.
חודשים רבים נשאר ללא קשר עם הוריו, כי יחידתו הוצבה
במקום נידח בג׳ונגל, חודשים הוא לא התקלח ולא התרחץ, וזקנו גדל בצורה פראית כמו חיות המדבר.
ההורים שלו נכנסו לייאוש חריף, בתוך תוכם היו חושבים שהוא נפל בקרב או נעדר והמפקדה שלו לא רצתה להודיע להם על נפילתו, כי היו דברים מעולם, הרבה פעמים הודיעו למשפחות הרבה על אובדן יקיריהם יותר מדי מאוחר, או עד החזרת כל היחידה למולדת.
מרוב ההשתתפות בצער למשפחת החיל, השכנה היהודיה הרבתה לבקר את שכנתה כל יום.
יום אחד, באופן מפתיע שמעו ההורים דפיקות בדלת, האימא באה לפתוח, ומולה ניצב אדם מזוקן ושערות ראשו פרועים, ובגדיו הצבאיים מלוכלכים, ואי אפשר היה להכי שזה בנה
שאלה האימא מי אתה? אני פלוני בנכם, מה את לא מכירה אותי?, מרוב שמחה האימא התחילה לבכות, וקראה לשכנתה היהודיה אשר היתה מאושרת ושמחה על חזרתו של בנה ואז הבן סיפר להן על הכדור שפגע רק בקמיע שנשא על צווארו והוא ניצל.
ברוך המקדש שמו ברבים
En hommage à S.D. Lévy Mme Tolédano
En hommage à S.D. Lévy
Mme Tolédano
Je tiens à prendre part à la manifestation organisée par la Communauté de Casablanca en l'honneur de mon ami S. D. Lévy, à l'occasion de son 78" anniversaire.
Je pense beaucoup de bien de lui, comme vous vous en doutez. J'aimerais en dire un peu. Je n’empiéterai pas sur le domaine des orateurs qui viendront dérouler devant vous le panorama de ses innombrables initiatives et de ses réalisations incessantes. Je voudrais plutôt tracer, aussi brièvement que possible, la silhouette morale de l'homme. Cet homme, je le connais depuis soixante ans et mon admiration pour lui n'a fait que grandir à chaque nouvelle expression de son caractère et de sa forte personnalité.
Ma première rencontre avec Samuel Lévy à Paris, quand, en 1892, je fus admis à l'École Normale de l'Alliance, où Lévy m'avait précédé de quelques années. J'arrivai à Paris un matin de décembre. Lévy vint me chercher à la gare. Nous nous embarquâmes sur le bateau-mouche qui devait nous transporter à Auteuil. En route, nous causâmes. Une sympathie mutuelle nous rapprocha d’emblée. Arrivés à l'école, nous étions déjà camarades. Et ce fut le début d'une amitié intime et profonde, qui dure encore et toujours, inaltérée et inaltérable.
A cet âge, on rêve. L'avenir s'étale devant nous comme la feuille blanche d'un livre, sur laquelle on espère pouvoir écrire une histoire merveilleuse. Nous rêvions. Mais que ferait le temps de ces imaginations d'adolescents ?
Ses études terminées, Lévy fut nommé instituteur. Il exerça à Tunis, à Tanger, à Casablanca et dans les colonies de l'ICA en Argentine. Il parcourut avec distinction sa carrière dans l'enseignement. Quand il quitta le service, il revint à Casablanca.
C'est alors que sa véritable vocation se révéla. La détresse des communautés juives ébranla fortement sa sensibilité. Les masses grouillantes des mellahs offraient le spectacle d'une dégradation sans nom. Les enfants, mal nourris, mal vêtus, affligés de maladies infectieuses, happés de bonne heure par la tuberculose, semblaient condamnés à une misère perpétuelle. Ceux de nos coreligionnaires qui avaient pu s'arracher à ce bourbier et acquérir des moyens de subsistance acceptaient la situation avec une résignation facile.
Lévy résolut de briser cette torpeur. Il ne concevait pas que des Juifs puissent abandonner d'autres Juifs, chair de leur chair, à une pareille déchéance. La pitié chez lui s'alliait à une haute conception du devoir humain. Fils de l'Alliance par sa formation intellectuelle et morale, il pouvait puiser dans les principes de cette grande organisation juive une précieuse inspiration. L'obligation de solidarité juive prenait à ses yeux la valeur d'un dogme. L'idéaliste qu'il était se révoltait contre un état de choses qui violait les exigences les plus élémentaires de la conscience sociale. Il fallait descendre dans l'arène de l'action pratique et livrer bataille aux maux qui pesaient sur cette population déshéritée. C'est ce qu'il fit. Il se voua à l'idée du relèvement, de ces communautés par la création progressive d'institutions régénératrices.
L'entreprise était vaste et ardue, mais ne souffrait pas de délai. Doué d'un caractère rectiligne et d'une volonté puissante et tenace, il s'attela à la besogne. Il a œuvré pendant de longues années, sans répit et sans découragement, prodigue de son temps, prodigue d'une énergie apparemment inépuisable, le regard constamment fixé sur le but à atteindre. Son extraordinaire dynamisme, la ferveur de son apostolat lui ont permis de surmonter tous les obstacles, de maîtriser les résistances et les préjugés, de plier, pour ainsi dire, l'impossible à l'effort de sa volonté. Son activité s'est étendue avec succès à tous les domaines de la vie communale; assistance sociale, santé, éducation, culture juive. Son œuvre s'est épanouie en une riche floraison d'institutions publiques, portant l’empreinte de son inspiration, de son dévouement, de son labeur acharné.
Cette description n'épuise pas les qualités qui ont fait de Samuel Lévy le grand réalisateur que nous admirons. Il faut y ajouter celles du diplomate et du ministre des finances. La mise en pratique de ses projets ne pouvait s'accomplir sans la mobilisation de larges ressources matérielles. C'était à lui à les trouver. Il lui fallait pour cela combattre l'apathie du milieu, l'incompréhension de ceux de nos coreligionnaires qui, habitués à l'idée de la charité au petit pied, semblaient incapables de saisir la nécessité de donner généreusement, sur une échelle proportionnée aux besoins. Lévy a subi la corvée avec stoïcisme et bonne grâce, réussissant presque toujours à forcer les bonnes volontés et à s'assurer les concours indispensables.
Mais le plus grand accomplissement de Samuel Lévy réside, à mon sens, plus que dans la matérialité des résultats concrets, dans l'exemple qu'il a donné de ce que peut l'action d'une volonté persévérante et bien dirigée sur le sort des communautés. C'est à son rôle d'animateur, de propulseur d'idées, d'éveilleur d'aspirations, qui constitue son meilleur titre à la reconnaissance de la collectivité juive marocaine. Il a diffusé un esprit nouveau, brisé la paralysie morale du milieu, allumé les espoirs, fortifié les courages. Son influence sur la jeunesse est manifeste. Et c'est ce qui compte fondamentalement et en dernière analyse, car cela représente, non pas des effets bornés au présent, mais leur prolongement dans l'avenir : c'est l'élan vers un progrès indéfini.
Mon ami Samuel porte légèrement et allègrement ses 78 ans. J'ai eu la joie de le constater lorsque, dernièrement, sans souci de son âge, il vint plaider à New-York la cause des œuvres qu'il dirige. Il garde sa flamme à la pesanteur des vies stagnantes et stériles. Son idéalisme lui donne des ailes.
Et maintenant, il peut contempler avec satisfaction et fierté, le déroulement fécond de ses années. La page blanche qui s'étalait devant lui en ces jours lointains de sa vie d'étudiant est partiellement remplie. Elle enregistre une histoire de travail, d'intelligence, d'abnégation mis au service de nos frères marocains. Peut-être est-ce l'histoire même dont, il y a soixante ans, Samuel Lévy rêva d'être le héros. La vie n'aura pas déçu ses imaginations d'adolescent.
Je salue, avec toute l'affection née de ma vieille et fidèle amitié, ce 78ème anniversaire; il sera, c'est mon vœu le plus fervent, suivi de beaucoup d'autres où sa présence parmi nous renouvellera la joie de nos cœurs.
Je suis heureux en même temps de lui transmettre l'hommage et les félicitations de Mme Tolédano, pour qui la personnalité de Samuel Lévy incarne un des aspects les plus nobles et les plus caractéristiques de l'âme juive.
Hommage envoyé de New-York à l'occasion de la manifestation organisée par la Communauté de Casablanca en l'honneur deS.D.Levy le 21 janvier 1953
המשפט העברי בקהילות מרוקו משה עמר
נ״ו. טופס תקנה, שלא לבוא לידי איסור ריבית במקח וממכר.
בהיותינו אנו החתומים, מקובצים, בבית הנשיא ונעלה, הנגיד המעולה ה״ר אברהם רותי זלה״ה, עם הנגיד המעולה נשיא נשיאי הלוי, הה״ר משה הלוי נר״ו, ושלח משרתיו אחרי הסופרים שבעיר הזאת מלאה פ׳אס יע׳׳א. והתרה בהם הנגיד על דבר מצוה, להיות שמפי השמועה למדנו, המערים על הריבית אין לו חלק לעה״ב ובאלהי ישראל. ולכן גזר עליהם הנגיד המעולה יצ״ו, בהסכמתינו אנו החתומים, שמהיום הזה והלאה, ששום סופר לא יכתוב שטר של שעוה, זולת על האנשים הידועים, שהם מתעסקים בו במקח וממכר. וגם כן לא יכתבו שום שטר לא על החטים, ולא על חמאה ודבש, ולא המשי ושמן זית. וגם כן ששום סופר או שליח ב״ד, לא יכתוב שום שטר על עצמו, ויעשה עצמו כאילו הוא לוה או מלוה. וכל מי שיעבור על זה, ידוע ידע שמלבד שיענישהו הנגיד יצ׳׳ו עונש גדול וקנס גדול. יסתלק ידו ממלאכתו, ולא ישוב עוד אליה ויפרע לקופה של צדקה עשרים אוקיות דת״ק. ולראיה ח״פ בחמשה לניסן שנת יג״ן עלינו לפ״ק. וחתומים הרבנים המובהקים, כמהר״ר יצחק אבן צור ז״ל, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
ניסן שס״ג
נ״ז. בהיותינו אנו החתומים, מקובצים בבית הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, עם הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו. דרשנו וחקרנו בענין נכסי יתומים, שכמה מהם אין להם מנהל, וחונן ומרחם. והרבה יתומים אין להם אפוטרופוס כלל, ומי שיש לו אפוטרופוס, אין דורש ואין מבקש על האפוטרופוס, לדעת אם יתן חשבון מדוייק או לאו. ולזה ממון היתומים עשה יעשה לו כנפים. כנשר יעוף השמים. ומן הדין ב״ד הם אביהם של יתומים. לכן הסכמנו אנו החתומים. בהסכמת הנגיד המעולה הה״ר משה הלוי נר״ו, ששני חכמים הלא המה החכם השלם הה״ר יצחק אבן צור יצ׳׳ו. והחכם השלם הה״ר שמואל ן׳ דנאן יצ״ו. ידרשו ויחקרו בדבר זה היטב, מהיום והלאה. וכל א׳ מהאפוטרופוסים שבעיר הזאת, הן מינהו אבי היתומים הן מינוהו ב׳׳ד יצ״ו, יתן חשבון מדוייק לחכמים הנז׳, ואם יראה להם שהחשבון אינו מדוייק, או שהאפוטרופוס אינו נוהג כשורה. יכולים החכמים הנז׳, להעבירו ולמנות אחר במקומו שיראה להם. ואנו גוזרים בגזירת נח״ש, על כל מי שלא יאבה וישמע למאמר החכמים הנז׳, יען הדבר הזה תיקון גדול הוא ליתומים, והם ידרשו ויחקרו היטב. וכל מי שהוא יודע היכן הוא ממון היתומים, יבוא ויגיד לחכמים הנז׳. וג״כ הסכמנו שכל הסופרים הכותבים השטרות בשם היתומים, לא יכתבו לזכות יתום סתם, אלא שיכתבו בפירוש בשטרות, שמות היתומים ושם אביהם. ולראיה שכך הסכמנו, ח״פ בד׳ לניסן שנת ה׳ צבאות יג״ן עלינו פה פ׳אס יע״א.
נ״ח. עוד הסכמנו אנו החתומים, בהסכמת הנגיד המעולה נר״ו, שמי שימות בי׳מ מכאן ולהבא ג״כ, ולא הניח אפוטרופוס על בניו, שתכף ומיד ולאלתר נתננו רשות לחכמים הנז', לדרוש ולתור ולחקור על נכסיו, ולעלות על ספר ע׳׳י סופרי ב״ד יב״ץ, ולמנות אפוטרופוס על הנכסים הנז׳ מי שיראה להם, ואם אלמנתו אינה רוצה להראות נכסי בעלה, שיש רשות ביד החכמים הנז׳ לנדותה ולהחרימה, ולכפותה בכל מיני כפייה, לקיים מה שאמרנו, ואם יראה לחכמים הנז׳, להיות הם בעצמם אפוטרופוסים, הרשות בידם גם כן. וחתומים עליה החכמים השלמים, כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יעקב חאג׳יז זלה״ה, והנגיד המעולה הה״ר משה הלוי זלה״ה.
סיון שס"ג
נ״ט. עוד מנהג התושבים בארץ הזאת, כאשר העידו לנו מגידי אמת, עם היות שמן הדין, אלמנה שבאה לגבות כתובתה, שמין כל בגדיה, בין של חול, ובין של שבת, ומניחין אותה מכתובתה. וכתב הריטב׳׳א ז״ל, אהא דאמר תלמודא "שלח ופרק״ דהא דאמרינן דאלמנה שמין מה שעליה, מיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות, שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך. והא דקאמר בגמרא ארמלתא שלח ופוק, לישנא בעלמא הוא דאמרו. לומר שאינם שלה לגמרי, או תקבלם בדמיהם, או תפשיטם עכ״ל. עכ״ז מה שהגידו לנו מגידי אמת, שהמנהג היה מקדמת דנא, לתת לה קצת מלבושים כפי ערך כתובתה, ששוים עד כדי עשרים אוקיות, או ארבע ועשרים אוקיות ממטבע מלכות פ׳אס, שהוא המטבע שכותבין בשטרי שידוכין, ושטרי כתובות, כפי ערך הנכסים וכפי ראות עיני הדיינים אשר יהיו בימים ההם, סן כתובתה אם הרבה אם מעט. הם יעשו כפי ראות עיניהם, אפי׳ לפחות מעשרים אוקיות. אך אמנה לא יתנו לה יותר מכדי ארבע ועשרים אוקיות, אף למי שכתובתה מרובה, והשאר יתננה לה מסכי כתובתה. וכבר היה מעשה בימינו, באיש אחד שהתנה עם אשתו, שאחר מותו שתטול כך וכך בסכום כתובתה ותלך לה, עכ״ז פסקו החכמים ברובא דרובא, שגם היא תטול בלאות עד כדי עשרים אוקיות. ובהיות שהדין הזה אינו כפי הדין, אלא כפי מנהגא דמתא. לכן יסדנו אותו ג״כ בכאן בספר התקנות. ולראיה ח״פ בעישור אחרון לסיון שנת יג״ן עלינו לפ״ק, וחתומים הרבנים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה׳׳ה, וס״ל נמצא כתוב אפילו לפחות מהעשרים אוקיות, ב״ש וקיים שנית, ואפי׳ תהיה למנהג הקהלות, לא תטול יותר. וחתומים הרבנים כמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
סיון שס״ג -1603