ש"ס דליטא – יעקב לופו
בישיבת ״מיר״ של הרב קלמנוביץ בארצות־הברית למדו כנראה כחמישים תלמידים. על פי העיתון יתד נאמן, לקח עמו הרב קלמנוביץ חמישים תלמידים לישיבה זו. הרב שלום משאש סיפר שבביקור של הרב קלמנוביץ במרוקו בשנת 1949 הוא לקח מישיבתו ״כתר תורה״ במקנאס שבעה־עשר תלמידים והעבירם לארצות־הברית. קשה לדעת אם שבעה־עשר התלמידים כלולים בחמישים שעליהם מדווח העיתון. עם הזמן הלך וקטן מספר התלמידים ממרוקו שלמדו באנגליה ובארצות־הברית. הסיבות לכך נעוצות בקשיים אובייקטיביים של מרחק מהבית, ברכישת שפה חדשה וחיים בסביבה בעלת מנטליות שונה. נוסף לכך הגיעו למרוקו הדים שליליים ביותר על חוויות התלמידים בישיבת ״מיר״(ראו להלן). ניתן אפוא להעריך כי בישיבה זו למדו לכל היותר כמאה תלמידים.
גם לישיבות במדינת ישראל הגיעו תלמידים ממרוקו, חלקם דרך הישיבות באירופה ובארצות־הברית. על פי העיתון יתד נאמן ביקר הרב כהנמן מישיבת פוניביץ שבבני ברק בישיבת ״מיר״ בארצות־הברית בשנות החמישים הראשונות, ובחן את התלמידים ממרוקו. בעקבות ביקור זה החליט לפתוח בפוניביץ מחלקה לילדי מרוקו. ״בעקבות ההחלטה נשלחו חמישה תלמידים ספרדים מופלגים לייסד בבני ברק את המוקד הראשון״.
מישיבת ״בית יוסף״ שבצרפת יצאו תלמידים ל״פוניביץ״ ול״סלובודקה״ בבני ברק ושם המשיכו את לימודיהם. אולם מרבית התלמידים הצפון אפריקאים שלמדו בישיבות ליטאיות במדינת ישראל, בשנים 1960-1950, באו מקרב עולי צפון אפריקה. באותה תקופה החל ״חבר הפעילים – המחנה התורתי״ בפעילות ענפה בקרב העולים מתוך מגמה להוציא מתוכם תלמידים לישיבות. הצלחתם מבחינה מספרית היתה מוגבלת, ורק מספר קטן של תלמידים מזרחים עברו לישיבות. בראייה כוללת ורטרוספקטיבית, לפעולתו של ״חבר הפעילים״ היתה השפעה מכרעת על עיצוב החברה החרדית בשנות השבעים והשמונים. אותם צעירים שה״פעילים״ משכו למוסדות החינוך החרדים, יצרו לאחר זמן גרעין שסביבו התלכדה הנהגה ספרדית חרדית שמהווה כיום מרכיב חשוב בתוך החברה החרדית. אולם היקף התופעה נרחב הרבה יותר מתרומתו של ״חבר הפעילים״. עבודת ה״פעילים״ התבצעה רק במישור הישראלי המקומי, והיא אינה כוללת את ההתרחשויות אשר אירעו בתחום זה ברחבי העולם היהודי בשנות החמישים והשישים. אלפים מבין התלמידים שלמדו בישיבות הליטאיות בחוץ לארץ עלו ארצה והשתלבו בהנהגת החברה החרדית הספרדית. יוצאי מרוקו, בוגרי הישיבות הליטאיות, מרכיבים את השלד המרכזי של ״ארגון מרביצי התורה״ המקורב ל״דגל התורה״, שכלולים בו רבים מהרבנים, המורים והמשגיחים בעולם הישיבות. תלמידים אחרים שנשארו בתפוצות יצרו מעין ״פזורה ליטאית״ של יוצאי מרוקו, בעיקר בצרפת, אך גם בספרד, קנדה, דרום אמריקה וארצות־הברית. בוגרי הישיבות מכהנים בקהילות שבארצותיהם כרבנים, מורים, דיינים, שוחטים, מוהלים ובשירותי הדת השונים, והם מהווים מעין גרעין מעצב ומשפיע גם על חיי החברה והתרבות בקהילותיהם. במדינת ישראל הקימו בוגרי הישיבות הליטאיות יוצאי מרוקו את השלד המרכזי של תנועת ש״ס, ונוכחותם בולטת גם במפלגת ״דגל התורה״.
ה. ״עליונות״ האשכנזים ומצוקת הספרדים
בשנת 1912, עם בואו של הרב זאב הלפרין למרוקו, ראו בו הרבנים המקומיים מושיע ואף אימצו את שיטות הלימוד הליטאיות שהביא עמו. רבים הצטרפו אז לחברת ״מחזיקי הדת״ אותה הקים. הרב הלפרין הביא עמו לא רק את רוח הלחימה הקיצונית אלא גם את כושר העשייה.
לאחר מלחמת העולם השנייה דאגו ה״אשכנזים״ גם לציוד בסיסי כגון: הספקת חומשים, ספרי תפילה וגמרות ללימוד בבתי הספר, שכן לא היה ביד הרבנים והפרנסים המקומיים לספקם לתלמידים. הרב קלמנוביץ השיג תקציבים, דאג להדפסת הספרים באירופה, השיג רשיונות להכנסת הספרים למרוקו באמצעות קשריו עם צבא ארצות־הברית, ועשה להפצתם בבתי הספר הדתיים במרוקו. אלמלא פעילותו הענפה לא היו כלל בישיבות ספרי לימוד. אין פלא אפוא שבאותם ימים דיברו ברחוב היהודי בהערצה על האשכנזים ש״הצילו״ את עולם התורה. במכתב שכותב הרב עבו לבן דודו הרב ביטון הוא מספר בגאווה על פועלו במרוקו:
אבל היות שאני מוכרח להישאר כאן לרגל עבודתי הקדושה כאן ביסוד ישיבות ות״ת … וב״ה ההצלחה מאירה לי פנים כי דברי נשמעו ובאמריקה עוזרים הרבה וב״ה השם על ידי חוזר קול התורה במרוק ושמי נודע בשערים ובפרט שהנך מכירני שאני שונא בצע והכל עושה לש״ש וב״ה שהכל בסדר. אמנם אני חלש מאוד כי הנני עובד יותר מדי כי צריך לסדר הכל על הצד היותר טוב בכל הערים שיהיו כישיבות האשכנזים וכולם לומדים בחשק ומרץ ומקבלים משכורת… הרב מעיד על עצמו בגאווה שאם תלמידים ספרדים לומדים בישיבות אשכנזיות הדבר נזקף לזכותו, כי לתפיסתו הישיבה ה׳׳אשכנזית״ היא מודל הראוי לחיקוי. ״עליונות״ האשכנזים היתה לעובדה ברורה בעולם לימוד התורה שבו לקחו חלק גם תלמידים ספרדים/מזרחים. בתקופה זו תלמידים ומורים מזרחים ביטאו את הערצתם לגדולי התורה האשכנזים תוך מתיחת ביקורת עצמית שהספרדים לא הצמיחו מתוכם גדולי תורה. שמואל טולדנו, ארכיטקט ומהנדס, שהקדיש את חייו ללימוד הקבלה, עשיר ונדבן, מנהיג שהקים את הישיבה בטנג׳יר, מספר בשבחי הישיבה על שישים תלמידיה: בתוכם נמצאים פקחים מאוד וגם חסידים ובעלי מידות… רובם ככולם לומדים בהתמדה נפלאה… ראש הישיבה הוא הרב וואלטנר שליטא, הוא טוב מאוד והמורים גם כן, בפרט הרב רבינוויטש… חבל מאוד שכ' לא ימצא בינינו אין בעה׳ ת׳ח ספרדים תקיפים ובעלי גבורה, ירדנו פלאים ובמידה שאנחנו ריקים מידיעה אמיתית בתורה באותה מידה אנחנו תשושי כח. עדיין לא ראיתי בין החכמים הספרדים של ארץ זו גבורים חיילי ה׳ ממש, יה׳ר שישיבתנו תזכה להכניס בלב התלמידים רוח אמיתית של תורה למען תבער אש ה׳ בקרבם כי זה מה שחסר לנו אש בוערת של חסידות…
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
בית בשארה חביב – אגרון 22 פינת זמנחוף
מחנה ישראל
זהו בניין גדול, מלבני, חד־קומתי, בנוי אבן בעיבוד טובזה. קשתות מאבן דומה מחוספסת נקבעו גם מעל החלונות והפתחים ומסביבם. את הבניין בנתה בעשור השני של המאה ה־20 משפחת בשארה, משפחה אריסטוקרטית נוצרית. המשפחה דיברה צרפתית, ושלושה מבניה היו מהנדסים בעירייה בתקופת המנדט. בחלק החזיתי התגוררה המשפחה, והחלק האחורי יועד להשכרה. כיום ממוקמים בחזיתו החנות ״ידידיה אופניים״ ו״רפי שירות אלקטרוניקה״. נראה שבעלי הבית נטשו אותו ודייריו ברחו עם פרוץ מלחמת העצמאות
בית לורנצו – אגרון 24
לבית זה, הנושק לרחוב המערבים, היסטוריה מעניינת מאוד. בעלת הבית עפיפי לורנצו הייתה דמות מרתקת ועמדה כל חייה בקשר עם דיירי מחנה ישראל לדורותיהם, ובעיקר עם יוסף קרוצ׳י ועם סת־אילני דניאל. שתי נשים קשישות ועריריות אלו אהבו זו את זו אהבת נפש והיו שתי הדמויות היחידות שנותרו בשכונה כשנטשו אותה תושביה עם פרוץ קרבות מלחמת העצמאות.
את הבית בנה בסוף המאה ה־19 אביה של עפיפי, שהיה בעלים של בית מרקחת בעיר העתיקה, ולאחר פטירת הוריה התגוררה בו עם שני אחיה, אחד מהם כומר. היא נפטרה ערירית ועזובה בשנות ה־70, והבית עבר לרשות ״עמידר״. עפיפי טיפחה גן ובוסתן יפהפה, ועל גג ביתה נישא פסל המדונה.
דיירי הבית דהיום ישראל ואסתר וולטוך מטפחים את הגן בקנאות והותירו את פסל המדונה על כנו. כאשר באו חרדים ולחצו עליהם להסיר את הפסל, ענה להם ישראל: ״לי זה לא מפריע, בשבילי זו סתם אמנות״. כאשר גברו האיומים עליו מגורמים קיצוניים כדי שיסיר את הפסל, הוא עירב את קונסול צרפת בעניין, והפסל נותר על כנו. עד היום באים לחצרו מבקרים וטיילים רבים, והוא מסביר להם פנים ומכבדם בעין יפה. בבית זה הוסרט הסרט ״נפתלי סימן־טוב ואלף נשותיו״ על פי ספרו של בניה סרי.
בית מדאס סוכר – זמנהוף 5
לבית זה חצר וגן יפהפיים, והוא היה בבעלות שטאקלף, הנוצרי בעל המאפייה שהייתה במעלה הרחוב. בעיצומה של מלחמת העצמאות בסיועו של שטאקלף ברחו לשם קרוביו, בני משפחת סוכר, נוצרים שהתגוררו בבית עיסא מוסא שבמחנה יהודה. מחבובה סוכר, או מדאם סוכר בפי התושבים, התגוררה שם עם בעלה פארס ועם שתי בנותיה אולגה וויקי. מוצאם מלבנון ומסוריה.
מדאם סוכר התגוררה בבית זה עד שנות ה־80 כמעט. היא נפטרה ב־1999. בעלה נפטר שנים רבות קודם לכן משברון לב של פליט שמעולם לא ניחם על עקירתו מביתו. בתם ויקי משמשת מדריכה במוזאון מגדל דוד. מדאם סוכר מכרה את הבית למשפחה יהודית אנגלו־סקסית – משפחת צוקר, שפירושו סוכר.
מלון פאלאס – אגרון 30
המלון נחנך ב־22 בדצמבר 1929 לאחר בנייה של אחד עשר חודש בלבד, והוא נבנה ביזמת המופתי הירושלמי חג׳ אמין אל חוסייני ובמימון המועצה המוסלמית העליונה. בראשו נקבע לוח אבן, ובו נחקק: ״נעשה ונבנה כמו שהם [אבותינו] עשו ובנו״. בנו אותו הקבלנים־מהנדסים היהודים ברוך קטינקא וטוביה דוניה, והצטרף אליהם הקבלן הערבי־נוצרי ס׳ ע׳וואד. הבניין שימש עד 1935 מלון, ומשנה זו ואילך הוחכר לשלטונות המנדט. לאחר צאת הבריטים מן הארץ שוכן שם משרד המסחר והתעשייה. יש תכניות לשפצו ולהשיבו לייעודו המקורי – בית מלון.
הספריה הפרטית של אלי פילו- מעגלים בכחול – כתבה וציירה חנה כהן פרז
מעגלים בכחול
כתבה וציירה חנה כהן פרז
מחכמת יהדות תוניסיה…..
בספר "מעגלים בכחול״ סיפורים קצרים, ציורים, איורים ופתגמים, מאת חנה כהן פרז. הסיפורים, ספק אגדות ספק מציאות, יחד עם פתגמים מחיי היום יום, ובשילוב הצבעים העזים של הציורים, יוצרם אווירה פסטוראלית סוריאליסטית ומכניסים את הקורא לעולם בו מאגיה ומציאות שלובים זה בזה.
הר אדר – ירושלים 2000
פתח דבר
מעגלים, מעגלים הם החיים. מעגלים אישיים וסביבם מעגלים רחבים יותר, משפחתיים, שבטיים וקוסמיים. אם נולדת כיהודי בגולה, נוגעים מעגליך במעגליהם של בני המקום, לעיתים חופפים ולעיתים משלימים ומשיקים זה לזה.
ספרי מנסה לגעת במעגל הגרעיני הפנימי שלי, דרך המורשת שקיבלתי בבית אבי, ויקטור פרז ז״ל, ובאמצעות מכחולי, המונע על ידי רצון עז להעביר את הצבעים המופלאים שקלטתי בילדותי.
אבי נולד בעיר ״נאבל״, עיר חוף שבתוניסיה, אך שורשיו היו ממקום אחר, ספרד או פורטוגל. משנתו מיוחדת במינה הייתה, בתמימותה ובזכותה, כמים הנובעים ממעיין.
הוא הרעיף אהבה גדולה על סביבתו הקרובה, אהבה שנגעה בכולנו, אבל, אצלי קיבלה אופי של קשר הדוק, חם, עוטף ומגונן, כזה המעניק בטחון ותחושה עמוקה, ששום דבר רע ממש אינו יכול לקרות. או אז הייתה הצפה של שלווה כמעט שמימית.
מחוזות ילדותו פסטורליים היו. מעוטרים בבתים קטנטנים לבנים, מקושטים צבעי כחול – ככחול הים, וכחול השמים. כל אלה, יחד עם הריחות העזים של פריחת ההדרים והיסמין, היוו גם מחוזות ילדותי שלי. הזמן היה ידידינו הטוב ביותר. אין לאן למהר. הכל נעשה בהילוך איטי וברוח טובה.
העלייה לארץ לפני כשלושים וחמש שנה, הכניסה בנו רוח חדשה, מסחררת. כאן הכל אחרת, וברוח הזמן. החיבור ל״שם״ נעשה באמצעות סיפורים מתובלים בפתגמים שהמשיך וסיפר אבי. עם פטירתו, נעלם אותו עולם מופלא והחלל שנוצר החל מתמלא והולך בגעגועים נמשכים שאינם מרפים.
העליתי כאן על הכתב חלק מהסיפורים, מהאגדות, ומהפתגמים שליקטתי במשך שנים ולצידם חוויות ילדות. אני מקווה שאצליח להעביר לקורא, ולו מעט, מהטעמים שספגתי, ומהאווירה של חיי היום יום על שמחותיהם ותלאותיהם. הפתגמים הובאו כלשונם בשפה המקורית, שפה ערבית יהודית, ולידם התרגום לעברית. הפתגמים הם מרכיב מרכזי בחיי היום יום ומקיפים את אורחות החיים של יהודים וערבים כאחד.
בחג חנוכה האחרון ביקרתי בתוניסיה. ביקור זה היווה מעין סגירת מעגל או, שמא פתיחת מעגל חדש, שיכול להוות נקודת מוצא לספר אחר.
יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר
יחסו של עיתון הארץ לעלייתם של יהודי צפון אפריקה אבי פיקאר
הציונים האירופים היו חלק מהמורשת הקולוניאלית לא מתוקף היותם ציונים אלא מתוקף היותם אירופים. בעוד המרכיב האירופי תרם להסתייגות מהיהודים ה'ילידים',. המרכיב הציוני תרם להתקרבות בין מי שנתפסו כבניה של אותה אומה וכמועמדים המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון 19 פוטנציאלים להצטרפות לאותה תנועה לאומית. המרכיב הציוני בזהותם פעל למיתון היחס הקולוניאלי ליהודי אסיה ואפריקה מתוך הרטוריקה השוויונית של האתוס הלאומי. מבחינה זו, יחסם של יהודים אירופים לא-ציונים (חרדים, בונדיסטים) ליהודי ארצות האסלאם היה מסויג הרבה יותר.
הערת המחבר : לשם המחשה נביא שתי דוגמאות. ארתור רופין אמר כי 'יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית שהם עומדים עליה, היא כל כך פחותה, עד שכניסה המונית מהם הייתה גורמת להשפיל את המצב הכללי של הסביבה היהודית התרבותית בארץ' (מצוטט אצל מרגלית שילה, 'טובת העם או טובת הארץ', קתדרה, חוב' 46] 1987 ,[עמ' 112 .(שנים רבות מאוחר יותר אמר בן- גוריון: 'במאות השנים האחרונות שקעו ארצות הקדם בבערות בדלות ובעבדות ופיגרו לאין ערוך מאחורי התקדמותם המהירה של עמי אירופה. וכמצב הגויים כן מצב היהודים. נסתלקה השכינה מעדת יהודי המזרח והשפעתם בעם היהודי פחתה או חדלה לגמרי'. דוד בן-גוריון, 'נצח ישראל', שנתון הממשלה, תשי"ד, עמ' יז. עד כאן הערת המחבר.
תפיסות עולם אלה, הלאומיות והקולוניאליזם, הביאו לשתי מגמות סותרות כלפי יהודי אסיה ואפריקה – העמדה המשלבת והעמדה המסתייגת. מדגישי האתוס הלאומי שאפו לשלב את יהודי אסיה ואפריקה בבניית האומה בישראל. מדגישי המורשת הקולוניאלית נטו להסתייג מהם. קבוצות יהודיות שונות בארצות האסלאם ובארץ ישראל זכו ליחס ששילב התנשאות וסולידריות, הסתייגות וקריאה להשתלבות, קולוניאליזם ולאומיות – הספרדים שהיו רוב מניינה ובניינה של יהדות ארץ ישראל עד שלהי המאה התשע-עשרה, יהודי תימן, ויהודי עיראק.
הלאומיות והלך הרוח המשלב הפכו את ההסתייגות מיהודי ארצות האסלאם להלך רוח בלתי תקין מבחינה השיח הלאומי; הלך רוח שאולי רבים הסכימו עמו אך חששו לבטא אותו בפומבי. היחס המסתייג בא לידי ביטוי בהתנשאות ובתחושת מרחק ובלט בעיקר בתכתובות פנימיות שלא זכו לפומבי. במדיניות בפועל (כמו השקעת מאמצים בהעלאת יהודי ארצות האסלאם) בלט היחס המשלב. עיתון הארץ היה אחד הקולות הבודדים שהעז לתת פומבי להלך הרוח המסתייג שכאמור, בשל האתוס הלאומי, היה לא-תקין מבחינה פוליטית.
- בניין מול הצלה: צורכי ההווה מול האידאולוגיה
המתח שבין היחס המשלב ליחס המסתייג לא היה הסוגיה היחידה שעמדה ברקעה של עליית יהודי ארצות האסלאם בשנות החמישים. הדיון על עלייה המונית או עלייה הקרין גם הוא על מדיניות העלייה בשנות החמישים. סלקטיבית, דיון שהתקיים בתנועה הציונית בצורה זו או אחרת מראשיתה, גם בדיון זה נקט הארץ עמדה חד משמעית.
העמדה שהעדיפה עלייה סלקטיבית התבססה לעתים קרובות על ראיית ייעודה של התנועה הציונית כבנייה של חברת מופת בארץ ישראל, או כבנייה הדרגתית של תשתית כלכלית והעדפת ייעוד זה על פני מטרה אחרת של התנועה הציונית – הצלת יהודים מרדיפות. התומכים בעלייה סלקטיבית טענו שכושר הקליטה הכלכלי של מתיישבים חדשים בארץ ישראל מוגבל, ושלבנייתה של חברה חדשה דרושים הראויים והמתאימים ביותר לכך. לעומת עמדה זו היו גישות שביכרו עלייה המונית, אם בשל העדפתם את משימת הצלתם של היהודים, ואם בשל גישתם שרק עלייה המונית תיצור רוב יהודי ותביא לשינוי דמוגרפי משמעותי אשר יוכל להביא להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל.
הערת המחבר : בשנות החמישים, לאחר הקמת המדינה – שהייתה משאת נפשם של מרבית יהודי ארץ ישראל במשך שנים רבות – נוסף על הדילמה שבין בניין והצלה המתח שבין השקעת משאבים בהבאתם ובקליטתם של עולים חדשים לבין הצורך במשאבים אלה עבור התושבים הוותיקים. היה זה מתח בין האידאולוגיה שביכרה עלייה לבין צורכי ההווה. גם הרצון שלא לגרום עינוי וסבל לעולים בשנות הקליטה הראשונות וגם החשש מהתמוטטות מערך הקליטה בהעדר משאבים נחוצים, הביאו להעדפה של עלייה אטית ומאורגנת
כך, למשל, חשב מקס נורדאו ב- 1921 .הוא גרס שהתנועה הציונית צריכה להביא לארץ ישראל מיליון יהודים, על אף שלא היה בכוחה לקלוט כמות כזו. ראו, חלמיש, עלייה סלקטיבית עמוד .189-187
עם כינונו של המנדט הבריטי ויישומה של מדיניות עלייה ציונית, ננקטה גישה של עלייה סלקטיבית. בגישה זו צידדו אנשי תנועות הפועלים, ששאפו לכונן בארץ חברת מופת, והממסד הציוני שהיה אחראי כלפי הבריטים לקליטתם של מהגרים יהודים בארץ . העלייה הרביעית, שעליית בעלי ההון מקרבה לא נשלטה על ידי התנועה הציונית, הייתה עלייה המונית בהיקפה ובהרכבה האנושי. אולם המשבר שהתחולל בעקבותיה כעבור שנתיים בלבד, חיזק את ההכרה שרק עלייה מבוקרת ונשלטת תוכל להביא לבנייתו ההדרגתית של הבית הלאומי. על אף העובדה שהתנועה הציונית שלטה בעלייה רק באופן חלקי, ההעדפה של עלייה הסלקטיבית בתקופת המנדט נבעה לא רק מההגבלות הבריטיות (שהחלו להיות משמעותיות רק מאמצע שנות השלושים), אלא במידה רבה הייתה זו הכרעה אסטרטגית, כלכלית וחברתית של התנועה הציונית.
כחלק מתפיסת עולם זו, ולאור העובדה שמצוקתם של יהודי מזרח אירופה הייתה גדולה, כמו גם בהשפעת המורשת הקולוניאלית שהוזכרה לעיל, יהודי ארצות האסלאם, למעט קבוצות בודדות, לא היו חלק מתכניות העלייה של התנועה הציונית. אלה נועדו בעיקרן ליהודי מזרח אירופה ומרכזה.
רבי דוד בן שמעון מייסד ועד עדת המערבים 1880-1826
רבי דוד בן שמעון
מייסד ועד עדת המערבים
1880-1826
מן המפורסמות הם כיסופי או־ץ־ישראל של יהודי מרוקו. רבי משה יעקב טולידאנו כותב על יהודי מרוקו, בספרו ־נר המערב׳: ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה ונערצת עד מאד, את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י לקופת רבי מאיר בעל הגס ורבי שמעון בר־יוחאי, והשד׳׳ר הבא מא׳׳י, אם ספרדי או אשכנזי הוא, מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסניה נאה ומתת־כסף בנדיבות מופרזת מכפי יכולתם…׳׳. אבל לא את כספם בלבד תרמו. זרם העליה, אם כי דקיק, בשל המרחקים ותלאות הדרך, לא נפסק מעולם. במחצית המאה התשע־עשרה, התגבר הזרם לאחר מיגורם של קיני שודדי־הים האחרונים. עם השלמת כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, שוב אפשר היה לשוט בביטחה בים התיכון ונפתחה הדרך לחידוש העליה ממרוקו בממדים ׳׳המוניים״ במושגי התקופה. עליה לא מאורגנת של בודדים, המאופיינת לרוב במשאת הנפש להיקבר בארץ הקודש.
שונה בתכלית היתה עלייתו של הרב דוד בן־שמעון, בן לסוחר אמיד מהעיר רבאט ובני משפחתו, בשנת 1854, והוא בן 28 בלבד. הרב עלה כדי לבנות ולהבנות בארץ בהשפעת תורתו של רבי יהודה ביבאס, מבשר הציונות הדתית, יליד גיבראלטאר ממוצא מרוקני. תכנן תחילה להתיישב בעיר המסחר יפו, אבל לפי בקשת יוצאי מרוקו, שהלכו ורבו בעיר הקודש, עקר לירושלים. למרות רצונו להתמסר ללימודי הקודש, להוראה בראש הישיבה שייסד, ולחיבור ספרים בשבח העיר, נכנע לרצון הציבור. לצד יצירתו הרוחנית הענפה, נעשה סניגור לבני קהילת המערב, שהתלוננו על אפליה קשה מצד פרנסי הקהילה הספרדית הותיקה, בחלוקת תרומות ארצות הגולה. כל ניסיונותיהם עד אז להתארגן כקהילה נפרדת, ובעיקר לשלוח שד״רים לגיוס כספים בארצות המגרב, הידועות בנדיבותם, דוכאו באכזריות על־ידי ועד־הקהילה הספרדית, בסיוע השלטונות והקונסולים הזרים. בהמשך, תחת הנהגתו התקיפה של הרב דוד בן־שמעון (המכונה ״צוף דבש"), זכתה העדה המערבית, ככל הנראה בשנת 1860, לאוטונומיה מלאה, עם זכות לשלוח שד״רים. תוך שנים ספורות התפתחה והיתה למופת, כקהילה המאורגנת ביותר בירושלים, עם בתי־כנסת, בתי־ספר, ישיבות ובתי מחסה לעניים. לסייע בידו, הקים ועד של שבעה חברים לניהול ענייני הקהילה. ברוח תורת מורו רבי יהודה ביבאס, דחק בבני העדה לא לסמוך, כבני הישוב הישן, על כספי החלוקה, אלא לצאת לעבודה פרודוקטיבית במסחר, במלאכה ובחקלאות.
מפעלו הכביר היה הקמת שכונת מגורים חדשה מחוץ לחומות, כמעט בו־זמנית עם שכונת ״משכנות שאננים״, היא שכונת "מחנה ישראל״, ליד שכונת ממילא של היום. עשירי הקהילה הקימו בה את בתיהם, ובנו במרכז השכונה בנין גדול לעניים, בו שוכן היום המרכז העולמי המפואר למורשת יהדות צפון אפריקה. רבי דוד בן־שמעון כתב ספרים רבים בשבחי ארץ־ישראל וירושלים, ביניהם ספרו הנודע ישער החצר׳, הספוג באהבה לעיר הקודש (ירושלים, 1862).
רבי רפאל אהרון, בנו של ר׳ דוד בךשמעון, היה רב ראשי במצרים ויצא פעמיים כשד״ר למרוקו. במסגרת ביקוריו יסד את החברה להפצת מורשת יהדות מרוקו ״דובבי שפתי ישנים״, אשר פירסמה באלכסנדריה, מחוסר בתי־דפוס במרוקו, ארבעה ספרים: ׳אהבת הקדמונים׳, סידור התפילה המיוחד של בית הכנסת של התושבים בפאס, ׳סלאת אלפאסיין, ושני ספרים של גדול רבני מרוקו במאה ה-18, רבי יעקב אבךצור: ׳עת לכל חפץ׳ וימשפט וצדקה ביעקב׳.
RABBI DAVID BENSHIMON LES PIONNIERS- 1826-1881
Les grandes figures dans l'histoire des Juifs du Maroc
RABBI DAVID BENSHIMON
LES PIONNIERS – 1826-1881
L'amour des Juifs du Maroc pour la Terre Sainte est bien connu et le premier historien de cette communauté, rabbi Yaacob Tolédano en fait ainsi l'éloge : «Leur affection pour la Terre Sainte tient du merveilleux. Ils sont prêts à sacrifier leur dernier sou en faveur de la caisse de rabbi Shimon Bar Yohaï. Tout émissaire d'Eretz Israël, qu'il soit séfarade ou ashkénaze, sera reçu par leur communauté avec les plus grands égards, la plus chaleureuse hospitalité et les dons les plus extravagants, même s'ils sont au-delà de leurs moyens». Malgré la distance physique importante et le trajet très aléatoire, le mouvement d'alya des Juifs du Maroc vers Israël ne s'était jamais totalement tari. Au milieu du 19ème siècle, après la conquête française et suite à l'éradication des derniers repaires de pirates en Algérie, l'amélioration et la sécurisation de la navigation maritime en Méditerranée transforma ce goutte à goutte en un véritable courant populaire. Ce mouvement spontané ne répondit à aucun mot d'ordre organisé et fut initié pour sa plus grande part par des rabbins et des érudits qui rêvaient de finir leurs jours sur la terre de leurs ancêtres. Toute différente fut, en 1854, l'alya de rabbi David Benshimon de Rabat-Salé, de sa famille et de ses compatriotes. Ils subirent en effet l'influence des idées de celui qui, bien qu'encore peu connu à l'époque, peut être considéré aujourd'hui comme le véritable précurseur du sionisme religieux : rabbi Yéhouda Bibas. Natif de Gibraltar, descendant d'une famille de Salé et admirateur de la révolte grecque contre les Turcs, rabbi David Benshimon préconisait de cesser d'attendre passivement le Messie et de reconstruire sans tarder le judasme en Eretz Israël. Dans cet esprit, il avait projeté de s'installer dans la ville portuaire de Jaffa où les Juifs vivaient de leur labeur et non des dons de la diaspora. Mais il finit par céder aux supplications de la plus grande communauté juive originaires du Maroc, celle de Jérusalem. Grâce à son énergie et à son charisme, il réussit le pari d'obtenir l'indépendance de la communauté séfarade et fonda, vers 1860, le Comité de la communauté Maghrébine de Jérusalem qui existe encore de nos jours. Grâce aux dons des communautés nord-africaines, recueillis par des émissaires mandatés par ce Comité, il fit bénéficier sa communauté marocaine de la meilleure organisation, créa des écoles, des synagogues et, par ses propres moyens, le premier quartier extérieur aux murailles de la Vieille Ville, Mahané Israël, près de la Porte de Jaffa. Ce quartier possédait en son centre une grande bâtisse, destinée au logement des immigrants pauvres, qui vient d'être restaurée pour abriter le magnifique Centre Mondial du Patrimoine du Judaïsme Nord-Africain. Rabbi David Benshimon fut le premier chef de communauté à publier chaque année dans la presse hébraïque le bilan de ses recettes et de ses dépenses. Il encouragea les juifs originaires du Maroc à ne plus vivre de la Halouka, le partage des dons de l'étranger, mais à avoir un travail productif dans l'agriculture, l'artisanat ou le commerce.
Malgré des charges publiques écrasantes, Tsouf Dvach, ainsi surnommé à cause de ses initiales, ne négligea jamais les études et se spécialisa dans les commandements propres à la vie en Terre Sainte et à Jérusalem qu'il rapporta dans son livre, Shaar Hahatser (Jérusalem, 1862).
Son fils, rabbi Raphaël, né à Rabat en 1847, lui succéda un moment à la tête du Comité de Jérusalem et fut Grand Rabbin d'Egypte. Il fut envoyé à deux reprises comme émissaire de Jérusalem au Maroc. Son amour pour la tradition marocaine l'amena à fonder, lors de ses séjours à Fès, une société pour la diffusion de son patrimoine appelée Dobeb sifté yéchénim. Cette organisme fit imprimer le livre de prières particulier à la synagogue des Tochabim: slat elfassyin et les deux livres du plus grand des rabbins marocains du 17ème siècle, rabbi Yaacob Abensour, intitulés Et lekol hefetz et Michpat outsédaka beyaacob.
רבי יעקב אביחצירא מייסד השושלת 1880-1808
רבי יעקב אביחצירא
מייסד השושלת
1880-1808
הרב המרוקני המפורסם ביותר בעת החדשה במגרב, ומחוץ לו, שקנה שם פלאי בצפון אפריקה, במצרים ובארץ ישראל הוא בודאי הרב יעקב אביחצירה. נולד בתאפילאלת, אזור המוצא של שושלת העלווים, השלטת עד היום במרוקו. משפחתו, אלמונית עד אז, מתייחסת למקובל רבי שמואל אלבז, שחי בסוריה במאה השבע־עשרה. שמו הומר לאבי־חצירה, לציין נס גדול שחולל בהפליגו בים על מחצלת, "חצירה״ בערבית, מאחר שלא נמצא לו מקום באנייה, כשעמד לצאת בשליחות מירושלים לתורכיה. לא ידועים פרטים רבים על צעירותו ועל מוריו, למעט, שקדנותו המופלאה בלימודים. אהב להתבודד ולא יצא מבית־מדרשו ולא נכנס לביתו כי אם מליל שבת לליל שבת. למרות זאת, נתן עתו להנהגת קהילתו, ודאג לענייניה. מזמן לזמן יצא לתור בערי מרוקו, לאסוף כספים. בעל צדקה, ביתו פתוח היה להכנסת אורחים.
אהבתו לארץ ישראל לא ידעה גבול. מספר פעמים ניסה לצאת לדרך, אך בני קהילתו, שלא הסכימו להיפרד ממנו, פנו למושל העיר וזה אסר עליו לעזוב. בסוף ימיו הצליח לצאת מהתאפילאלת, אך לא הגשים רצונו לעלות לארץ ישראל כי במסעו, דרך היבשה, דרך אלג׳יריה, תוניסיה, לוב ומצרים, בבואו לדמנהור, חלה ולא קם עוד מחוליו. בכל מקום במסעו כיבדוהו. בני קהילת אלכסנדריה רצו לקוברו בתחומם, כיאה למעמדו, אלא שבני קהילת דמנהור קברוהו אצלם. נבנה ציון גדול על קברו וזה נהפך למקום עלייה לרגל, אליו נהרו יהודים מרחבי צפון אפריקה. גם מוסלמים מעריצים אותו כמרפא חולים ומחולל נסים. נפלאותיו פורסמו בספר ׳מעשי נסים׳.
בענוונותו התנגד בחייו לפרסם את ספריו הרבים, בכל ענפי הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. בניגוד לעמדה הכללית השכלתנית של רבני מרוקו, הדגיש את עליונות הקבלה. עודד לימודי קבלה בקרב העם ולא רק לשכבת העילית הרבנית, כפי שהיה נהוג. לאחר מותו פרסמו צאצאיו את ספריו, בהם ׳גנזי המלך׳, ביאורים בפרד״ס, ׳יגל יעקב׳, פיוטים, ׳פיתוחי חותם/ על התורה, ׳בגדי השרד/ פירוש על הגדת פסח, ׳דורש טוב׳ ודברי מוסר.
הניח אחריו ארבעה בנים חכמים: ר׳ מסעוד, ר׳ אהרון, ר׳ אברהם ור׳ יצחק. נכדו המפורסם ביותר, ר׳ דוד (1920-1866) בן ר׳ מסעוד, נרצח על־ידי המורדים נגד הכיבוש הצרפתי כ׳כפרה׳ בעבור הקהילה, לפי המסורת המקומית וכפי שמסופר בהקדמות לספריו שפורסמו בירושלים. מותו הטראגי הוסיף למוניטין המשפחה, והאדיר אף את שם אחיו, רבי ישראל, הוא הבאבא סאלי, שזכה לפירסום רב, דווקא לאחר עלייתו לארץ ישראל, והתיישבותו בעיירה נתיבות בנגב. לאחר מות הבאבא סאלי, ירשו בנו, רבי ברוך. לראשונה בהיסטוריה של יהדות מרוקו, נוסדה כך שושלת, ברוח חצרות הרבנים האשכנזים ממזרח אירופה.
מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912) מיכאל אביטבול
מכינון משטר החסות ועד ערב מלחמת העולם השנייה (1939-1912)
מיכאל אביטבול
המעמד המשפטי וארגון הקהילה
בתקופה הקולוניאלית היה מעמדם החוקי של היהודים שווה לזה של שכניהם המוסלמים, אולם היהודים שיתפו פעולה עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי, והשתדלו לאמץ את התרבות הצרפתית ואת שפתה. רבים מהם קיוו לזכות באזרחות צרפתית, בדומה לאחיהם באלג׳יריה, שקיבלו אזרחות צרפתית בשנת 1870, ולחלק מיהודי תוניסיה, שקיבלו אזרחות החל משנת 1911. צרפת סירבה בתוקף לשנות את מעמדם האזרחי של יהודי מרוקו, למרות לחצי ארגונים יהודיים. בין היתר עשתה כך מתוך התחשבות במשטר החסות (פרוטקטורט), אשר מנע ממנה לחולל שינויים מדיניים קיצוניים במרוקו. אין ספק שהסולטאן היה מקבל בעין לא יפה את אובדן השליטה המשפטית על חלק מנתיניו. לשיקולים אלה נוסף רצונו של המרשל ליוטה, הנציב העליון של צרפת במרוקו, לשלב את הקהילות היהודיות במסגרת הארגון הכללי של הממלכה. במסגרת תכניותיו אלה הוא לא יכול היה להתיר התבדלות יהודית, אפילו אם היה בכך כדי להפר את עקרון האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, כמקובל בארצות האסלאם.
דהיר משנת 1918, שדן בארגון הקהילה היהודית, הותיר בידי ועדי הקהילות רק את ניהול נכסי הקהילה והדאגה לנזקקים. בגלל הסתייגותם של השלטונות הצרפתיים מהנהגה ביו־קהילתית הם הקימו בכל עיר ועד קהילה, שחבריו נבחרו באישורם. הם העדיפו למנות פקיד, ״המפקח על המוסדות היהודיים״, אשר עסק בתיאום בין פעולות הוועדים השונים ובביקורת תקציבית.
רק בשנת 1947 הסכימו השלטונות הצרפתיים לכינונה של הנהגה קהילתית כלל־ארצית, ״מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו״, אשר שכנה ברבאט. מועצה זו הוסמכה למנות נציג למועצת שלטון החסות. מוסד מרכזי יהודי אחד בלבד נשא חן בעיני הרשויות הצרפתיות: בתי הדין הרבניים. מכאן המהירות שבה הסכימו הרשויות להקים בית דין רבני עליון – המוסד היהודי היחיד אשר חלש על כלל יהודי הממלכה, ואשר היה מוסמך לדון בערעורים של בתי הדין הרבניים המחוזיים והעירוניים שהוקמו על פי צו שפורסם בשנת 1918.
השינויים הדמוגרפיים
מבין התמורות החשובות אשר חוללה התקופה הקולוניאלית יש לציין בראש ובראשונה את הגידול הדמוגרפי. הקהילה היהודית, אשר מנתה בתחילת המאה העשרים 100,000 נפש, מנתה 230,000 נפש בשנת 1947. היה זה גידול יוצא דופן לכל הדעות: 230 אחוז בתוך חמישים שנה. לאחר 1947, עם ראשית תנועת העלייה לישראל, החל לרדת שיעור האוכלוסייה היהודית במרוקו בקביעות. האוכלוסייה מנתה מעט פחות מ־200,000 ב־1951, 160,000 ב־1960, 80,000 ב־1964, 60,000 ב־1967 ו-35,000 ב־1971
בתקופה הקולוניאלית מנו היהודים לא יותר מ־3.5 אחוזים באוכלוסייה, אולם כשישים אחוז מתוכם התגוררו בשש ערים: קזבלנקה, מראכש, פאס, מכנאס, טנג׳יר ורבאט, כ־25 אחוז התגוררו בעשרים ערים בינוניות, וכעשרה אחוזים בלבד בסביבה כפרית.
התפתחותה של הקהילה היהודית בקזבלנקה הייתה יוצאת דופן. האוכלוסייה היהודית בעיר, אשר מנתה 7,000 יהודים ב־1911, הגיעה ל־20,000 ב־1931, לקרוב ל־40,000 ב־1936, ל־65,000 ב־1947 ול־80,000 ב־1951. על נקלה נוכל לשער את תוצאותיו של גידול כה מהיר: בשלהי שנות השלושים היו כרבע מהאוכלוסייה היהודית של העיר עניים. מאפיין נוסף של החברה היהודית היה שכמעט מחציתה התגוררה בשנות הארבעים מחוץ למלאח. תופעה זו, אשר נבלמה במהלך מלחמת העולם השנייה, התעצמה בשנים שלאחריה. האמידים והצעירים היו הראשונים אשר עזבו את השכונות היהודיות אל העיר החדשה. תחילה הם השתקעו באזורי הביניים, לא הרחק מהמלאח, שבו נשארו ההורים המבוגרים ומרכזי הפולחן הדתי, ולא קרוב מדי לעיר החדשה, שבה התגוררו האירופים ומשפחות אנשי המינהל, אשר לא התלהבו מבואם של התושבים החדשים. חלק קטן החליט לחיות במדינה, השכונה המוסלמית. אולם במקרים רבים, כמו בפאס, הם הורחקו מאזור זה בידי השלטונות הצרפתיים, בנימוקים דתיים מפוקפקים.
יש לציין בהקשר זה את מכנאס כמקרה יוצא דופן. האוכלוסייה היהודית של העיר בנתה לעצמה מלאח חדש, מודרני ומרווח יותר, במטרה למנוע את עזיבת המשפחות. בזכות יזמה זו טיפחה הקהילה היהודית חיים יהודיים ערים בתקופה הקולוניאלית.
הפעילות הכלכלית
במישור הכלכלי גרמה ההתיישבות הצרפתית במרוקו, כמו במקומות אחרים באפריקה, לשינויים עמוקים במדינה, אשר הלמו את האינטרסים של צרפת ושל המתיישבים הצרפתים, אך לא את אלה של האוכלוסייה המקומית. מכאן הפערים העצומים שניכרו בקרב המגזרים השונים של האוכלוסייה בחבלי הארץ השונים, ובין היהודים לבין עצמם. כך נוצר מצב שבו חלקים מיהדות מרוקו לא חשו בתמורות שצרפת הביאה עמה, בגלל ריחוקם ממוקדי הפעילות הקולוניאלית.
עם זאת, משכה אליה מרוקו משקיעים רבים אשר ריכזו את פעילותם בתחומים מוגדרים ובכמה ערים, דוגמת קזבלנקה. אוכלוסייתה מנתה כ־50,000 נפש ב־268,000,1912 נפש ב־1936, ומיליון נפש בעת קבלת העצמאות ב־1956.
במקביל לעלייתן של הערים החדשות, ירד מעמדן של הערים המסורתיות. קזבלנקה, ובמידה פחותה ממנה רבאט, תפסו את מקומן של פאס, מראכש ומכנאס. הן היו למרכזי החיים הכלכליים והתרבותיים של יהדות מרוקו בתקופה הקולוניאלית. במרוקו, כמו באלג׳יריה ובתוניסיה, היו בימים הראשונים של הכיבוש הקולוניאלי תהליכי התרוששות של המגזרים המסורתיים. גרמו לכך התחרות הכלכלית עם המתיישבים הצרפתים, הצפת השוק המקומי במוצרים מיובאים, ההאחדה של מערכות השקילה והמדידה, פיתוח מערכת הכבישים, פתיחת המרכולים הראשונים ופתיחת בנקים. כל סממני הפעילות המודרנית האלה החלישו את פעילות הסוחרים ובעלי המלאכה המסורתיים היהודים, שחדלו לשמש מתווכים בלעדיים בין הפלאחים המוסלמים לבין העולם שמחוץ למרוקו. כתוצאה מכך ירד שיעור המתפרנסים ממסחר, שהיה העיסוק העיקרי של יהודי מרוקו: מ־41 אחוז ב־1931 לפחות מ־25 אחוז ב־1951 בערים ולארבעים אחוז באזורים הכפרים. מספר היהודים שעסקו במלאכות לא נשתנה (בין 45 לחמישים אחוז), אולם מספרם של היהודים שבחרו במקצועות טכניים אשר נדרשה להם הכשרה מודרנית, כגון מכונאים וחשמלאים, הלך וגדל. בשל הפיגור בהשכלה הגבוהה, היה שיעורם של בעלי המקצועות החופשיים קטן(בקושי 2.5 אחוזים ב־1951, לעומת תשעה אחוזים באלג׳יריה ובתוניסיה החל מאמצע שנות הארבעים).
סקירה תימטית פרק א: מעמדם המשפט״ והחברתי של היהודים-אליעזר בשן
חלק ב
מעמדם של היהודים מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. בסורה התשיעית, המכונה ׳התשובה; בפסוק 29 נאמר, שהמאמינים ב'ספר' (התנ״ך) רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שישלמו מס גולגולת ויהיו שפלים. המם הוא תשלום תמורת ההגנה עליהם וגם ביטוי סמלי לכניעה. תנאים אלה חלים על נוצרים ויהודים, ואלה מכונים אהל אלדימה או דמים (בני חסות) הרשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי, בתנאי שיכירו בעליונות האסלאם ויצייתו לשורת הגבלות. תמורת זאת מובטחים חייהם ורכושם, חירותם הדתית והקהילתית, ואין לכפות עליהם להתאסלם. ההשפלה מצאה את ביטויה באמצעות פקודות של חיליפים ־סולטאנים במהלך הדורות, שקובצו למסמך בשם ׳תנאי עומרי, המצוי בנוסחאות שונות, ומתוארים כהסכם דו־צדדי.
׳תנאי עומר׳
בין ההגבלות וההשפלות שכלל מסמך זה: איסור על בניית כנסיות ובתי כנסת חדשים שלא היו קיימים בתקופה הטרום אסלאמית; אין ללעוג על הקוראן או לזייפו או לפגוע בנביא; אסור להם ללמד את ילדיהם את הקוראן ולא ללמוד ערבית; לא יתנו מחסה למרגלים; לא יקנו עבד או שפחה מוסלמית, ולא יעסיקו משרת מוסלמי; לא ישתו משקה חריף בפומבי, לא ימכרו למוסלמים משקאות חריפים, ולא נבלה וחזיר; נוצרים לא יגדלו חזירים בשכנות למוסלמים; עליהם לכבד מוסלמים; אין לרמותם ולא להכותם; עליהם לאכסן עוברי אורח מוסלמים במשך שלושה ימים; לא ימנעו אדם מלהתאסלם; לא יידמו למוסלמים בלבושם ובתסרוקתם – עליהם ללבוש בגדים, חגורות ומצנפות בצבע ובטיב שונה מזה של המוסלמים; אין להיקרא בשמות ובכינויים מוסלמיים; אסור להם לשאת נשק ולא לרכב על סוסים ופרדים, אלא על חמורים בלבד, כשהרגליים בצד החמור; בתיהם ־,לא יהיו גבוהים מאלה של המוסלמים; הכניסה למרחצאות מחייבת סימן מיוחד על ־צוואר, המבדילם מהמוסלמים; נשיהם לא ירחצו יחד עם מוסלמיות בבית המרחץ; לא ירימו קול בכנסיותיהם ולא ייראו עם צלבים בפומבי; לא יועסקו כפקידי השלטון ולא במשרה המעניקה שררה על מוסלמי; ירושת נפטר שייכת לשלטונות עד שהיורשים יוכיחו את זכותם לפי הדין האסלאמי. אם אין יורש חוקי, הרכוש עובר לשלטונות.
מי שעובר על אחד מהתנאים, וכן גם מי שעובר על אחת העבירות דלהלן, פוקעת זכותו לביטחון על רכושו וחייו: אי תשלום מסים, יחסי מין עם מוסלמית, ריגול למען האויב, קללת הנביא או ביזוי הדת המוסלמית, והריגת מוסלמי.
לא כל התנאים יושמו על ידי השליטים בכל המקומות והזמנים. למשל האיסור לבנות בתי כנסת לא תמיד יושם, והיו אמצעים לעקוף את האיסור. מאידך היו שליטים שהוסיפו הגבלות והשפלות נוספות, או גילו קנאות דתית והתעלמו מתנאים אלה, למשל על ידי כפיית האסלאם והפיכת בית כנסת למסגד.
קווים לדמותו ולחייו של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית
ר׳ שלמה חלואה היה בן לאחת הקהילות היהודיות המעניינות ביותר בצפ׳׳א — מכנאם — והשתייך למשפחת רבנים ומשוררים שהשאירה את רישומה בתולדות הקהילה. הוא חי באחת התקופות הטראגיות ביותר בתולדות יהודי מרוקו, הרבע האחרון של המאה ה־18 . בתוך הפיוטים, התוכחות, הקינות והשירים הלימודיים הרבים שחיבר — כמאתיים שירים ואולי אף יותר — הוא השאיר לנו שירים היסטוריים המהווים עדות אישית יקרת־ערך על פגעי טבע ועל אירועים חברתיים־פוליטיים שהעכירו בשעתם את חייהם של היהודים במרוקו ואף שמו לאל את המשך קיומן של הקהילות היהודיות. זאת הייתה תקופת מלכותו הקצרה ורווית הסבל של מולאי יזיד, הידוע לשמצה בתולדות יהודי מרוקו, שמלך בשנים תק״ן-תקנ״ב (1792-1790) וציווה לרדוף את היהודים עד כליה כמעט. פרט לשירים אישיים והיסטוריים אלה חיבר רש״ח שירים סאטיריים שונים המוסבים על דמויות ועל תופעות חברתיות שונות בחיי קהילתו.
כאמור, פרט לכתבי־היד של רש׳׳ח ולשיריו אין אנו יודעים דבר על חייו של המשורר. מתוך הפרטים המפוזרים בכתובות ובהקדמות של אחדים משיריו אנו רשאים להניח, שהוא נולד בשנות השלושים או הארבעים של המאה ה־18, היינו שהיה צעיר מהמשורר הידוע ממכנאס, ר׳ דוד בן אהרן חסין (להלן רדבא׳׳ח), ששירתו שימשה לו כדגם ברור לחיקוי, ושלרגל פטירתו ב־1792 הוא חיבר ארבע קינות. בדיוואן הראשון שלו, שרש״ח התחיל לערוך בשנת תקמ״א, הוא חתם באחד משיריו הלימודיים ״אני עבד השם שלמה בן ההרוג על קדוש השם יששכר נוחו עדך , ובראש שיר אחר על צעירה יהודייה שעסקה בזנות בת לאם זונה שהמירה את דתה הוא רשם את החתימה ״הצעיר שלמה חלואה סי״ט [=סיפה טב]״. אולם אין לדעת אם זו הצטנעות גרידא או ציון גילו בזמן כתיבת השיר, שכן זאת הפעם האחת והיחידה שהוא השתמש בתואר זה. לעומת זאת, בסופו של פיוט ה״מדבר על ביאת הנשמה מתחת כסא הכבוד״ רשם רש״ח את המחרוזת הבאה, שבה הוא מכנה את עצמו בתואר ״זקן וכסיל״:
שְׁתַּיִם שָאַלְתִי / גֵאֶה, רָם, מִמְּךָ :
קוּמָה לְעֶזְרָתִי / חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ;
לֵאמֹר לְאִישׁ זָקֵן / וּכְסִיל, בְּכֹחֲךָ :
כִּנְדוֹד צִפּוֹר מִקֵּן / בְּרֶח אֶל מְקוֹמְךָ.
הוא היה כנראה מבוגר מר׳ רפאל ברדוג ( תק׳׳ז-תקפ״ב / 1746-1821) ממכנאס, שלכבודו הוא חיבר שלושה פיוטים ואולי אף יותר, ומר׳ דוד חיים סרירו (,ק״י-תקפ״ו / 1749-1826) מפאס, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח, ובכתובתו הוא מכנה אותו ״ידי״ן [=ידיד נפשי] החכם השלם הותיק חסיד ועניו […]״.' קרוב לוודאי שהיה בן גילו של ר׳ יקותיאל ברדוגו, שלכבודו הוא חיבר שיר שבח והלל ובבתובתו כינה אותו ״ידי״ן החכם השלם הדיין המצויין והכולל […]״, ולכבוד בנו ר׳ מרדכי פתחיה הוא כתב פיוט לרגל חתונתו.
גם שנת פטירתו ושנות חייו של רש״ח עלומות עדיין. אולם, הסברה נותנת שהוא נפטר לפני תחילת המאה ה־19. את הקינה האישית האחרונה שהוא חיבר והידועה לנו מתוך הדיוואן השני שלו, שהוא ערך אותו כמעט כולו בשנת תקנ׳׳ג (1793), הוא כתב בשנת 1792, לרגל קבלת ההודעה על פטירתו של הדיין ר׳ יהודה אנהורי מסאלי. כמו כן לא ידועה לנו קינה משלו על אישיות אחרת כלשהי שנפטרה לאחר תאריך זה, כגון ר׳ יקותיאל ברדוגו(אחיו הבכור ומורהו של ר׳ רפאל), שהיה מכרו ומיודעו של רש׳׳ח, ונפטר בשנת תקס״ב (1802). זאת ועוד, בדיוואן קול יעקב לר׳ יעקב ברדוגו, בנו השני של ר׳ יקותיאל, אין אנו מוצאים קינה לרגל פטירתו של רש׳׳ח. הקינה האישית הראשונה המתוארכת אצל ר׳ יעקב ברדוגו נושאת את התאריך של ראש חודש אב תקס״ג.
בסיכומו של דבר, דומה שרי שלמה חלואה נפטר בשנות השישים או לכל המאוחר בשנות השבעים לחייו. תופעה נוספת התומכת בסברה זאת היא, שבמאות קובצי הפיוטים והקינות שבכתיבת יד שעייננו בהם ושמקורם במרוקו אין אנו מוצאים שירים משלו השונים מאלה שבדיוואנים הידועים לנו ושנערכו בידו בולם במלואם עד לשנת 1794 או 1795 כנראה.
שירתו של רש׳׳ח לא זכתה כאמור לצאת בדפוס, וכתובי־היד שלו לא הועתקו בידי אחרים. עם זאת שירים שונים של רש״ח – מועטים אמנם ביחס למכלול יצירתו ־ מפוזרים בכתבי־יד של פיוטים, שמקורם באזורים מרוחקים זה מזה במרוקו, ולא רק במכנאס ובקהילות הסמוכות לה. תפרוסת רחבה כזאת של מעט משיריו בקהילות שונות יש לייחסה לא רק להתקבלותה הטבעית של שירתו בשל סגולותיה הברורות, אלא גם ואולי אף בעיקר לנדודיו ברחבי הקהילות היהודיות במרוקו בחיפוש אחר נדבנים ומקורות פרנסה לבני ביתו, כמו שעשה לפניו ר׳ דוד חסין.
נדודיו אלה של רש״ח חלו בשנת תקמ״ג (1782/83), לאחר שלוש שנות הרעב הקשות (1782-1779 שבהן הוא כילה את הונו וממונו וירד מנכסיו, וכן לאחר מאורעות תק"ן – תקנ"ב, שאת מוראותיהם וזוועותיהם הוא תיאר בקינות רבות. לפני כן הוא עסק כנראה במסחר. במבוא שהקדים לקינותיו על שנות הבצורת והרעב כתב רש"ח :
[…] כי כל היום מעלות השחר ועד הלילה הייתי עוסק לקבורתם [של מתי הרעב] ולא הייתי נושא ונותן במעותי כדי להשתכר אפילו על ידי אחרים, כאשר עשו רבים ונכבדים שעבדו עבודה שהיא זרה להם מפני יוקר השער: ואני לא הצריכני השם לכל זה ונתנני לרחמים בעיני הבריות, והיתי ניזון בריוח ולא בצמצום כל ימי הרעב, והיתי שש ושמח לעשות רצון קוני באוני והוני; ולא נשתנה מאכלי ומזוני, עד אשר פסקה המות שמחמת הרעב. ונשארתי עני מהוני, ויוקר השער עדיין אומר ועונה, ויראתי שמא יחזור הדבר לכמות שהיה. יעצוני כליותי לצאת חוץ למחיצתי, ארצי ומולדתי [=מכנאס] אני ובני ביתי לפקח על פרנסתי, למקום שאין מכירים אותי, ונשארתי שם שנה תמימה אני ובני ביתי דרים, שומרים לבקר, שומרים עד אשר פקד השם את עמו והייתי מן החן ??] על מצות ומרורים. עד היום לא שקטנו מיוקר שערים, ואין אומר ושב, כי קצ׳׳ב רב קצ״ב אל במרום נצב: ואנו מחשים מתי ישיב האל שבות עם העצב מיוקר השער ומחוסר השפע, כי כלתה פרוטה מן הכיס ואין דורש ואין מבקש.
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה: אקדמות להכנת מילון יצחק אבישור
בקטע זה נמצאות למעלה מארבעים מלים עבריות וכעשרים וחמישה צירופים עבריים (וצירוף ארמי אחד: סטרא אחרא). חלק מן המלים חוזר פעמים אחדות(במו תורה, מצוה, ישראל, שמים, עולם, שבת, נשמה ועוד). הוצאנו מכלל חשבון את הפסוקים המצוטטים, שהם גם לרוב מתורגמים ומוסברים בהמשך בערבית, אך עדיין מספר המלים הנ״ל משתווה במעט למספר המלים הנמצאות בשרח של התורה כולו. במיוחד יש לשים לב למלים המותכות בתוך הערבית שאף כתובות כמו שהן נהגות בערבית: אנשמאתו(נשמתו), אטבלתו(טבלתי), אמאאמג׳את (מאמרות).
המלים באות לרוב עם אל אלתעריף (הא הידיעה) בערבית, כמו אלתורה, אלתהום, אלעולם, אלשמים ועוד, או אף נכנסת אל אלתעריף בין סומך ונסמך עבריים, במו חידוש אלעולם (ופעם אחרת בטקסט זה באה הא הידיעה — חידוש העולם). גם מלות יחס ערביות מצטרפות למלים העבריות: ללצדיקים, ללעולם, הלעולם, ללשבת ועוד. ראוי לציין גם שיש כאן מלים עבריות מיוחדות בקרב יהודי בבל, כמו הכינוי פוקר למי שהתפקר, המרוחם במשמעות ״המנוח״, או הריבוי לתפילה או לבתי כנסת שבא דרך העברית, אף שיכולים לחשוב שהיחיד בא בערבית (צלא-צלאוות).
(2) בין תרגום תנ״ך לפירושו
דוגמה טובה להמחשת ההבדלים בשימוש היסודות העבריים בין תרגומי תנ״ך לבין פירושי הנ״ך היא התרגום והפירוש לספר תהלים שהוכן במצרים בידי ר׳ נתן ב״ר חיים עמרם, ונדפסו ממנו בתרכ״ה באלכסנדריה(נא אמון) הפרקים קז — אמצע קיט בלבד. חלק משלושה־עשר פרקים אלה באים בביאור שכולל תרגום מורחב בפרפרזה, ויש פרקים הכוללים רק תרגום. בפרקים שכוללים תרגום מורחב היסודות העבריים נמצאים לעשרות, וכולם מלים שכיחות בערבית היהודית, אם באלה של מצרים ואם באלה של קהילות אחרות, כמו סוריה ועיראק. הכוונה למלים עבריות כמו מדבר, מצוות, אומות, גלות, ישועה, נדיבים, קללה, חרם, ברבה, מדרש, קרבנות, רבותינו, חסד, ימח שמו וזכרו, אלערלים וכד׳.
להלן יובא קטע הפתיחה לפירוש מזמור קח, בהבלטת המלים העבריות:
איילא דל מזמור מנקול מן דל אתנין מזמורים אלדי פי ספר שני, אל אולאני יבדה חנני אלהים ואלתאני יבדה בהצותו ואלכלאם מגיייר אלא אלכלאם הו ואחד עלא אל אתנין תפלות אלדיהום מכתובין פי אלמזמור כלץ אלחק ס״ו אלסייד דאוד עא״ס מן דהייתין, אלוחדא נגאה מן שאול למא נרי וראח והרב פי מגיארה וצלל עליה אלחק ס״ו בל ענכבות. ואלתאנייה אלדי קדרו אללה ס״ו וג׳לב אלסלאטין בתוע אדום ובאקי אלאומות. פי אכר דל אתנין מזמורים וגעלהום תסביח. ואחד לאגל יסבח אלחק ס״ו מתל מא קאל שיר מזמור לדוד ומתל מא הוא מפצר הנאך כדאלך יתפצר הנה לאגל התא אן לם יתעב אלאנסאן אנו יפתש הנה והנה לאן פי אלכלאם תג׳ייר ותבדיל וקולהו נבון לבי יעני קלבי מסאוי מעך יא רב אסבחך ואמגדך מתל מא קאלו אלחבמים ז״ל לעולם יקים אלאנסאן נפסו אן כאן יקרר יצלי יצלי בבונה לבז יצלי אחסן לאן תפלה בלא בונה בגוף בלא נשמה לאן תבקא צלאתו מייתה לם תקבל ורב יוחנן עליה אלסלאם יום אלי כאן יתכנק לם יצלי לאן יבקא אלאנסאן משועמם ויבארך ברבות לבטלות ולם יחיס בלכלאם אלדי טאלע מן פומו לדאלן קאל נבון לבי יעני אלבונה פי קלבי.12
אם נוציא מכלל חשבון את המלים העבריות המצוטטות, שהן גם לרוב מתורגמות בהמשך לערבית, נמצא, שיהודי מצרים נהגו בפירוש המקרא ובמדרשו כדרך שנוהגים יהודי עיראק. גם כאן אנו מוצאים שפע של מלים עבריות, צירופים ואף פתגם(״תפלה בלא כונה כגוף בלא נשמה״). יתר על כן, המלים העבריות אינן נובעות רק מהטקסט שהמפרש כרוך בו, כמו מזמור, ספר שני; יש מלים עבריות המותכות בתוך השפה הערבית היהודית המדוברת במצרים, כגון על ידי הצמדת אל תעריף (הא הידיעה) הערבי — אלאומות, אלמזמור, אלכונה, אלחבמים; ויש מלים וצירופים המתייחדים במובנם או בצורתם: משועמם, ברבות לבטלות.
לעומת זאת, בתרגום הפרקים קיג-קיח כמעט אין מלים עבריות. יתר על כן, מלים שהופיעו בחלק התרגום המורחב בעברית בתוך הערבית היהודית המצרית מופיעות מתורגמות לערבית בתרגומים; לדוגמה, נדיבים שבמזמור קיח מתורגמת ״אל כורמה״, גויס שם מתורגמת ״אל אומם״, המלה חסד מתורגמת ״פצל״, ועוד ועוד.
פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור
3.3 פיוט על פעמי הגאולה המתקרבים לדוד אסבאג ממוגאדור
מקדם ומים כרך ז
הפיוט נמצא בשני כתבי יד שונים בשתי גרסאות שונות, האחת מתארודאנת והשנייה ממוגאדור. אף שהשיר נכתב במוגאדור דומה כי הגרסה שנמצאה בכתב יד מקהילה זו שופץ בתחילת שנות העשרים, וכי הגרסה של תארודאנת היא הקרובה למקור. השיר נבתב במקורו בעשור הראשון של המאה העשרים, לאחר מותו של הרצל, מייסד התנועה הציונית. הוא שופץ ומוחזר לאחר כיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים, כנראה בידי המחבר עצמו, שהיה איש מוגאדור. השיר כולו ספוג באווירה של ציפייה דרוכה לבוא הגאולה השלמה, שסימניה נראו בפעילות הפוליטית של הרצל על פי גרסת תארודאנת ובעזיבת התורכים את הארץ על פי גרסת מוגאדור.
בשתי הגרסאות השיר מורכב משתי סטרופות בנות שתי תת־סטרופות, האחת בת שלושה טורים בני ארבע צלעיות והשנייה בת ארבעה טורים קצרים חד־צלעיים ובעלי חריזה זהה, ומסטרופת סיום בת תשעה טורים בני ארבע צלעיות בגרסת תארודאנת ובת חמישה טורים בלבד בגרסת מוגאדור. תבנית החריזה של השיר היא אבאב.גבגב.דהדה.וווו זחזח.טחטח.יביכ.לללל מנמנ.סעסע.פצפצ וכר.
מחבר השיר, ר׳ דוד אסבאג, חי במוגאדור במחצית השנייה של המאה ה־19 ובמחצית הראשונה של המאה העשרים. הוא כתב שירים אירועיים־היסטוריים וחברתיים שונים על קהילת מוגאדור, וכן שירי גלות וגאולה; אחד מהם מופיע באנתולוגיה שיר ידידות.
א. גרסת תארודאנת
גרסה זו כוללת עשרים ושלושה טורים ונכתבה אחרי מות הרצל, במחצית השנייה של העשור הראשון למאה העשרים. פועלו הפוליטי של הרצל, ששילם עליו בחייו, הוא המשמש כאן מסגרת התייחסות למשורר(טורים 16-18). שנת הגאולה השלמה המועלית בגרסה זו היא שנת תרפ״ח [1928/1927] (טור 15 — ׳בשנת תפרח ותרבה׳).
כתובת השיר: ״פיוט; נו[עם]: דברי שיר שבח: סי[מן]: אני ע״ה דוד צעיר חזק [חזק]״. המקור: כ״י מרדכי קנינו מתארודאנת.
אוחילה לאל אראה / יום הבשורה, / אז נשיר בשיר נאה / עוז ותפארה.
נכספה נפשי לראות / בית הבחירה, / ורחובות עיר מלאות / רינה וזמרה.
ישמח [!]* גם קול לוי / בשיר דוכנו / ישיר ישראל בְּנָוֶה / יושב על כנו.
קצרא
עיר תהלה, הקורא
יאמר להּ: התנערי;
חומת אש סביב, אורי;
לא יבוא בך עוד נכרי.
ישמח [!]* – צ"ל ישמע
מקורות וביאורים
- אוחילה לאל: על פי מיכה ז, ז.
- נכספה נפשי: על פי תהלים פד, ג;
- בית הבחירה: בית המקדש, על פי ההגדה של פסח:
- ורחובות עיר מלאות: על פי זכריה ח, ה.
- ישמע גם קול לוי: שירת הלוויים בעבודת בית המקדש;
- בשיר דוכנו ישיר ישראל: על פי לשון התפילה.
- עיר תהלה: ציון וירושלים, על פי ירמיה מט, כה.
- יאמר לה: התנערי: על פי ישעיה נב, ב.
- חומת אש סביב, אורי: על פי שיר השירים ח, ו.
- לא יבוא בך עוד נכרי: לא יבואו עוד אויבים לכבוש את ארץ ישראל.
33
ההרים יפצחו שיר / תה ותודה; / כל עץ היער ישיר/ לצור תעודה.
דביר ואולם יִבָּנֶה [!]* / בארץ חמדה, / כהן יקריב קרבנו / וזבחי תודה.
ובכל יום וליל / אוחיל קץ הפלאות; / בנה נא חומות וחיל / מתי להראות.
ימי קץ איש חמודות
בא חשבון אנשי מדות.
פקדו מצפוני סודות,
זממו מספר החידות.
*צ״ל יבנו
15 דברי הנביא / דניאל הוא עת חֶנְינָה: / בשנת תפרח ותרבה / יבוא ברנה.
ציר נאמן רב אונים, / הר צל לעמו, / קבץ חברת ציונים / ואלהיו עמו.
על עמו ועל ארצו / עמד בפרץ, / לא שקט ולא נח לזפצו / עם מלכי ארץ.
ירד גולה ברוב עוז / על קצוי ארץ; / על המקדש המעוז / נפל על ערש'.
רב המניח עמו / לבית עולמו, / דבריו יתקיימו / קנין אולמו.
ההרים יפצחו שיר רנה ותודה: על פי ישעיה נח, יב:
צור תעודה: אלוהי ישראל, על פי ישעיה ח, טז.
כהן יקריב קרבנו וזבחי תודה: על פי מקורות מקראיים שונים.
אוחיל קץ הפלאות: על פי דניאל יב, ו:
בנה גא חומות וחיל: על פי ישעיה כו, א.
ימי קץ: קץ הגאולה;
איש חמודות: כאן המשיח, על פי דניאל י, יא, יט.
בא חשבון אנשי מדות: על פי חשבון מחשבי הקץ;
אנשי מדות: על פי במדבר יג, לב.
פקדו מצפוני סודות: פענחו את סוד הגאולה על פי השמועות המשמחות שהגיעו.
זממו מספר החידות: סימני הגאולה הגלויים הלכו וגברו: חידות: חידות הגאולה שפתרונן התחיל להתבהר עקב ההתפתחויות המדיניות.
דברי הנביא דניאל הוא עת חנינה: קרובה הגאולה;
עת חנינה: על פי תהלים קב, יד;
בשנת תפרח ותרבה: כפל לשון: שנת הגאולה תהיה שנת הפריחה והשגשוג, וכן סימנה של שנת הגאולה, שנת תפר״ח, היינו 928ו/927ו.
ציר נאמן: שליח נאמן; הכוונה להרצל, שיצא בשליחויות לארצות שונות;
הר צל לעמו: משחק מילים על יסוד השם ״הרצל״; הוא נתפס בעיני המשורר כהר חומה עבור עם ישראל, הדואב בגלות;
קבץ חברת ציונים: ייסד והנהיג את התנועה הציונית.
על עמו ועל ארצו עמד בפרץ: הגן על זכויות העם היהודי למדינה משלו;
לא שקט ולא נח, חפצו עם מלכי ארץ: רמז לפגישותיו של הרצל עם קיסר אוסטרו־הונגריה ועם ראש האימפריה העות׳מאנית.
ירד גולה ברוב עוז על קצוי ארץ: הרצל התמסר כל כולו לענייניו של העם היהודי ונדד לשם כך ממקום למקום;
על המקדש המעוז נפל על ערש: רמז למותו הפתאומי של הרצל כתוצאה מפעילותו האינטנסיבית למען העם היהודי.
רב המניח עמו לבית עולמו….: תפילה לקיום הכרזותיו של הרצל עם קיום הבטחת האל להבאת הגאולה.
20 חזק צורי הראני [!]* אותות גאולה, / כי עברו על ראשנו / כל המחלה.
זמן אלה הימים / נושא יאודה; / טל יערפו שמים / תהיה לעדה.
קרב קץ גלות המר / עלה ארוכה; / אברך על המוגמר, / זאת הברכה.
חיש נא ובנה, צור גואל, / את עיר הומיה; / וקבוץ נדחי ישראל / ינון ואליה.
*צ״ל הראנו
20 כי עברו על ראשנו כל המחלה: סבלנו את כל מנת הסבל שאלוהים גזר על עם ישראל. טל יערפו שמים: על פי דברים לג, כח.
עלה ארוכה: על פי ירמיה ל, יז;
אברך על המוגמר: על פי לשון חז׳׳ל, כאן במובן של גאולה שלמה;
זאת הברכה: דברים לג, א.
עיר הומיה: ישעיה כב, ב:
יקבוץ נדחי ישראל: על פי ישעיה נו, ה! ינון: המשיח.
הספריה הפרטית של אלי פילו – קולות ממראכש אליאס קנטי
קולות ממראכש
אליאס קנטי
״אני מנסה לספר משהו, וכל אימת שאני מחריש, אני מבחין שטרם אמרתי דבר. מין חומר נוזלי צמיג וקורן זוהר מופלא נשאר בתוכי ולועג למילים… היו שם התרחשויות, תמונות, קולות שמשמעותם מתהווה רק בתוכך; שלא נקלטו ולא אורגנו באמצעות מילים; שבהיותם מעבר למילים הם עמוקים יותר ומרובי משמעויות מהן.״ כך מתאר קנטי את רשמי ביקורו במראקש. מראקש, שהילכה קסם תמיד על מחפשי האקזוטיקה כמו גם על אנשי רוח ואמנים, השפיעה עמוקות גם על קנטי, היודע לתאר את קסמיה בדרך עמוקה, מקורית ומעוררת מחשבה. גם את זהותו היהודית הוא מגלה שם מחדש. מראקש שלקנטי היא מראקש של החומר, של העליבות והזוהמה, אך גם של הרוח ושל היופי.
אליאס קנטי נולד בשנת 1905 בבולגריה למשפחה יהודית ספרדית. ב-1911 מסע עם הוריו לאנגליה. עם מות אביו יברה המשפחה לווינה שם למד גרמנית.
הוא למד בציריך ובפרנקפורט וב-1929 קיבל דוקטורט בכימיה מאוניברסיטת וינה. ב-1938 נמלט לריס ומשם לאנגליה, שם חי עד מותו בשנת 1994. ב-1981 קיבל פרס נובל לספרות
כרמל • ירושלים