זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל
זעקת יהודי מרוקו – יצחק –משה עמנואל
עשרים שנות עליה וקליטה
תשכ"ח – 1967
מאה אלף יהודי צפון אפריקה מצפים לעליה למדינת ישראל
השנה מלאו עשרים שנה לעליה ההמונית מצפון אפריקה למדינת ישראל. בשנת 1947 היו באלג׳יר מאה עשרים ושמונה אלף יהודים, בתוניס שבעים וחמש אלף יהודים, ובמרוקו היו -מאתים שבעים אלף יהודים, ס״ה 478 אלף יהודים. מהם נשארו לפי הערכה משנת 1966 באלג׳יר שלושת אלפים יהודים, בתוניס עשרים וחמש אלף ובמרוקו: שמונים אלף, כלומר בכל ארצות אמ״ת (אלג׳יר, תוניס ומרוקו) לא יותר ממאה ושמונה אלף יהודים. למעלה ממאה אלף יהודי אלג׳יר החליפו אזור באזור ומאלג׳יר עברו לצרפת. אנו תפילה, שכל מאתים אלף היהודים מארצות אמ"ת ׳שעברו לצרפת יעלו למדינת ישראל וישתלבו במסכת היצירה של המדינה.
מבחינת מצבם המשפטי והמוסרי שייכים יהודי אמ״ת לאותן ארצות. ערב, שבהם נשמר בדרך כלל שווי זכויותיהם של היהודים ונתנה להם האפשרות לארגן חיים צבוריים שלהם ולשמור על ,אמונתם ועל תרבותם, ללא קשר של ממש עם אחיהם היהודים בארצות אחרות.
שלושת אלפי היהודים החיים היו באלג׳יר מרגישים עצמם כצרפתים לכל דבר. במרוקו, שהתרוקנה במידה לא קטנה מאוכלוסיתה היהודית, ביחוד במחוזות הדרום של הארץ, מתנהלת אמנם מזמן לזמן תעמולה אנטי־יהודית, בעיקר מעל גבי העתונות, אולם השלטונות שומרים בדרך כלל על יחס הוגן כלפי היהודים. הם ממשיכים בפעילותם התרבותית, בעיקר בשדה החינוך, ולפי ידיעות אחרונות מבקרים לפחות עשרת אלפים ילדי ישראל במוסדות חינוך מטעם כי״ח ועוד כמה ארגונים אחרים.
בתוניס קיים שווי זכויות מוחלט של היהודים, המודגש דחופות על ידי השלטנונות, אולם למעשה היהודים סובלים לא מעט מן האפליה, בעיקר בשטח החיים הכלכליים וגם בשרות הפומבי חלקם יורד יותר ויותר.
אחרי מלחמת ששת הימים, תשכ״ז, היהודים שנשארו באלגייר חיים באוירה של פחד בגלל התעמולה החריפה המתנהלת שם בלי הרף נגד מדינת ישראל.
במרוקו היתה צפויה סכנת מהומות אנטי יהודיות ובאחד מערי השדה נרצחו ארבעה יהודים ונעצרו רבים אולם השלטונות התערבו מיד והשתיקו את התעמולה. לפי ידיעות אחרונות, הוכרז חרם למעשה נגד היהודים בתחום החיים הכלכליים, שממנו סובלים בעיקר חנונים וסוחרים. בתוניס העלו פורעים בעיר הבירה ששה בתי כנסת. אחרי זמן מה התערבה המשטרה, שהשתיקה את המהומות ואסרה רבים מבין הפורעים. נשיא המדינה בתוניס הביע צערו על מה שקרה והבטיח לשלם פצויים לאלה שסבלו בפרעות. בכל זאת קמה בהלה רבה ורבים החלו עוזבים את תוניס בדרכם לצרפת.
סכנה צפויה ליהודים בארצות אמ״ת גם היום ותהיה קיימת בזמן הקרוב. שומה על הסוכנות היהודית וממשלת ישראל להכין את הכלים לעליה ולקליטתה במדינת ישראל, וטוב שעה אחת קודם. יש לזרז את הגורמים הבינלאומיים וכמה מדינות, שיקדישו תשומת לבם למצב היהודים שם, כדי למנוע סבל ואפליה מהם.
מטרת חוברת זו להזעיק את המוסדות האחראיים לעליה, לנקוט בכל האמצעים הדרושים להצלת יהודי אמ״ת מיד וללא דחוי כל שהוא על מנת שלא נאחד את המועד, כפי שהיה בעבר.
יחד עם זה מתפקיד חוברת זו להגיש לאזרח הארצי ישראלי, תולדות עלית יהודי. צפון אפריקה למדינת ישראל בצורה מרוכזת ככל האפשר. הנני מאמין שעל ידי הכרת שבט גדול זה, לבטיו בעבר., בעיותיו בהווה נחסוך מעצמו טעויות שנעשו בעבר.. ההכרה תביא בכנפיה את האהבה.
לרגל עשרים שנות עליה וקליטה של יהודי צפון־אפריקה במדינת־ישראל חייבים אנו לסכם דרכנו ולכונן צעדינו באון לקראת השנים הבאות עלינו לטובה.
תהא נא חוברת זו בכל בית בישראל, ובכל בית ספר, למען יכירו בנינו את השבט הצפון אפריקאי הגדול והיקר הזה. כשם שזכינו לחוג עשרים שנות עליה, הבה ונאחל לעצמנו, שנזכה בגאולה השלמה של עם ישראל.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
קשיי משפחה
מסירת מידע בין בני משפחה היתה נפוצה בגלל הקירבה הברורה, ולעתים קרובות שרשרות המסירה כוללות קשרים מסבו או סבתו של אדם, מבלי לציין את השם: הזיהוי של קרוב המשפחה נשאר מטלה למלומדים מאוחרים יותר. אפשר היה אולי להניח שמסירה על ידי נשים לגברים בני המשפחה (או עבדים) תהיה נפוצה יותר מאשר מסירה לנשים בנות המשפחה, כי הדבר אינו פוגע בכללי הצניעות, אך למעשה קשריהן של נשים לגברים בני משפחותיהן לא היו רבים יותר באופן משמעותי מקשריהן לנשים בחוג המשפחתי.
מבין הגברים שחברות הנביא (צחאביאת) מסרו להם מסורות, שלושים ושמונה אחוז בממוצע היו בני משפחה; מבין הנשים ששמעו מסורות מהנשים של הדור הראשון, ארבעים ושלושה אחוז היו קרובות משפחה. בחוליה הבאה, שלושים ושלושה אחוז בממוצע מהגברים שמסרו מנשים בדור ה״ממשיכים״ היו בני משפחה, וכך היו עשרים וחמישה אחוז מהנשים. במילים אחרות, מסירה לבני המשפחה היתה בעלת משמעות, אבל היה הבדל קטן באופן יחסי בין גברים לנשים מבחינה זו. הנשים המעטות בנות הדור השלישי מסרו לחמישים וחמישה אחוז גברים בממוצע שהיו בני משפחה, אך מסרו רק לנשים שהיו קרובות משפחה. איש מהגברים ששמע מהנשים של הדור הרביעי אינו מתואר כבן משפחה.
מבין המוסרות בקובץ של אלח׳טיב אלבע׳דאדי, המקיף את המאות השנייה-החמישית להיג'רה, שבעה־עשר אחוז בממוצע מהקשרים לגברים הם קשרי משפחה: אף לא אחד מהקשרים המעטים לנשים אינו לבנות משפחה.
אם נדלג למאה השמינית/הארבע־עשרה, נמצא שתשעה־עשר אחוז מהנשים שלמדו אצל גברים למדו מבני משפחה, ואילו רק חמישה אחוזים מהמורות היו קרובות משפחה. נוסף על כך, לרוב הנשים (79%) שלמדו מבני משפחה זכרים היו גם מורים גברים אחרים: למעשה, רק ארבעה אחוזים מהנשים שהיו במגע עם מורים גברים למדו רק עם גברים מהמשפחה. במילונו הביוגרפי של אלסח׳אוי מהמאה התשיעית/החמש־עשרה, עשרים אחוז מהנשים שהיו להן מורים גברים למדו מבני המשפחה וחמישה־עשר אחוז מאלה שהיו להן מורות למדו מקרובות משפחה. רק בשלושים וחמישה מהמקרים של מורים גברים היו קרובי המשפחה המורים היחידים של האשה, בשעה ששמונים ושמונה אחוז מהנשים למדו אך ורק מקרובי משפחה. כלומר, לא יותר משבעה אחוזים של הנשים שהיו להן מורים גברים למדו רק עם קרובי משפחה זכרים.
קשרי משפחה בין מוסרי חדית׳ או בין מורים ותלמידים אינם מקטינים באופן ניכר את המקרים הרבים לאורן השנים שמומחיות לחדית׳ ונשים משכילות היו במגע עם גברים, שהיה בעייתי מבחינת הנורמות האסלאמיות. מסירת מידע בתוך המשפחה משקפת את העובדה שלגברים ולנשים שהיו קרובי דם היה גישה טבעית למקורות שבעל פה. הלומדים חיפשו אחר נשים וגברים מהמשפחה, שהיה להם מגע ישיר עם מקור מעולה. אבות, סבים מצד האב ומצד האם, ודודים, לימדו את בנות המשפחה, וגם החדירו בהן עניין בלימוד שלעתים דחף אותן ללמוד גם אצל מורים אחרים. הגברים המשכילים של המשפחה גם הביאו ילדות צעירות לשמוע את עמיתיהם הבולטים. בחלק מהקבצים הביוגרפיים, רבות מהנשים המשכילות באות ממספר קטן באופן יחסי של משפחות מלומדות, אשר חשו שלימודי הבנות, והבנים, יתרמו ליוקרה שלהן.
נדמה שסבתות מצד האב והאם הן מקורות הידע הנשיים התכופים ביותר עבור נשים. פער הגילים נתן קשר למקורות קדומים יותר, וייתכן שנשים אלה מסרו ידע גם מהאבות והסבים המפורסמים שלהן עצמן. קשרי משפחה נשיים משמשים חוליות חיוניות במסירת מידע, אף שקשרים נשיים אלה נכנעו, בסופו של דבר, להעדפה למוסרים גברים.
com.juives sahariennes.M. Abitbol
Cette théorie fut particulièrement mise en valeur par M. Eisenbeth; nous la résumons en classant 
ses différentes propositions
- Arrivée en Afrique d'Hébreux mêlés aux Tyriens lors de la fondation des villes phéniciennes.
- La Carthage punique aurait connu une importante communauté juive
- Immigration forcée de Juifs en Egypte et en Cyrénaïque sous les Lagides et expansion consécutive jusqu'en Afrique du Nord
- Immigration de Juifs en Arabie dès le règne de David, établissements au Yémen puis en Abyssinie et expansion vers le Sahara
- Déportations de Juifs en Afrique par Titus après la destruction du Temple en 70
- Apparition en Afrique du Nord, au Ve siècle, de tribus judéo- berbères "qui semblent avoir été converties au judaïsme par les descendants d'Onias, le Zélote, après l'échec de l'insurrection juive en Cyrénaïque (115-118).
- Apparition en Afrique du Nord, au Ve siècle, des Berbères judaïsants d'origine himiarite, c'est-à-dire du Yémen, qui paraissent avoir pénétré sur le continent par l'Abyssinie vers la fin du Ile siècle (cf-proposition n° 3)
Plus simple nous semble l'hypothèse de M. Simon qui s'appuie en premier lieu sur une proposition souvent citée d'Ibn Khaldoun selon qui le Judaïsme avait été reçu par une partie des Berbères "de leurs puissants voisins les Israélites de Syrie". Car le Judaïsme rural du Maghreb s'enorgueillit d'une généalogie qui ferait remonter l'origine des Berbères jusqu'aux Cananéens. Cette tradition paraît chez Procope au Vie siècle mais, antérieurement, nous en trouvons des traces chez Saint-Augustin au début du Ve siècle, et plus anciennement encore chez Flavius Josephe
Des traditions analogues subsistent chez les rabbins du Moyen Age mais M. Simon estime qu'il s'agit d'une légende née très tôt dans les milieux Juifs d'Afrique. En fait la prétendue origine cananéenne des Berbères conserve tout simplement le souvenir de l'ancienne expansion phénicienne en Afrique
On sait combien fut importante et profonde l'influence punique sur les Africains qui conservèrent la langue de Carthage et certaines croyances religieuses, bien des siècles après la destruction de la ville. Pour M. Simon les communautés Juives de l'Antiquité et du Moyen-Age ont deux origines principales. La première serait une immigration des Juifs héllénisés de la Diaspora occupant les villes du littoral, comme le feront aux Temps modernes les Juifs européens. Ce sont ces Juifs qui nous ont laissé quelques traces archéologiques. Le deuxième courant, plus important mais plus discret, est constitué de Juifs traditionalistes, gardiens de l'esprit zélote qui, fuyant la Cyrénaïque et l'Egypte, trouvèrent en Tripolitaine et dans le Sud-tunisien un milieu particulièrement favorable, préparé par une profonde et durable punicisation. Ces Judéo-Berbères auraient assuré, en Afrique, un pont entre Carthage et l'Islam
Ces différentes hypothèses reposent sur l'opinion très largement répandue que les Juifs d'Afrique du Nord et particulièrement ceux des régions prédésertiques sont les descendants, pour la plupart, de Berbères convertis au Judaïsme. Il est, en effet, difficile de ne pas partager cette opinion, mais comment et dans quelles conditions s'est effectuée cette conversion?
Quand on examine de plus près les données archéologiques relatives au Judaïsme dans l'Antiquité on est surpris de la faiblesse de ces sources.
En premier lieu, il faut avouer que nous n'avons aucune trace archéologique ou épigraphique venant étayer l'hypothétique existence d'une communauté juive dans la Carthage punique ou dans toute autre ville phénicienne d'Afrique. Il est notoire que la Bible connaît mal Carthage. Les Septantes traduisent les "navires de Tarsis" (Isaïe 23, 1) par les "navires de Carthage". La même traduction est adoptée pour Ezechiel 27, 12 tandis que le Targum de Jonathan traduit Tarsis par Aphrîqî = Afrique = Carthage aussi bien dans I. Chroniques 22, 48 que dans Jérémie 10, 9. Ces curieuses traductions apportent la démonstration que du VIIe au Ve siècle les Juifs de Palestine semblaient tout ignorer de Carthage qui était cependant la principale ville sémitique d'Occident.
Quoi qu'il en soit on peut admettre l'existence de quelques familles juives à Carthage qui, du IVe au Ile siècle, était devenue une ville très cosmopolite.
Studies in the history of the jews of Morocco David Corcos
Another branch of the Corcos family went to Morocco where they were foremost among the leaders of the "exiled" (m'gurdshim), as the Spanish Jews proudly called themselves. Several members of the family figure among those who signed the takkandt (ordinances) of the Spanish Jewish communities: Hayyim Corcos signed a takkana in 1549, Joshua was a well-known rabbi in the middle of the 16th century and a firmatory of several takkandt, while Joshua's grandson, Joshua ben Jacob, was a leader of the Moroccan Jews in the second half of the 16th century. Ere long the Corcos were called to other Mediterranean countries. Everywhere they occupied the position of esteemed spiritual leaders of the Jewish communities. Moses ben Abraham Corcos, born in Fez, was in the second half of the 16th century dayyan in Tunis, and Joseph ben Joshua Corcos lived in the 18th century in Gibraltar, where he wrote his Yoseph Hen, homiletic commentaries on the Pentateuch (printed in Leghorn, 1825) and his Shfur Koma, a liturgical work containing texts from the Zohar (printed in Leghorn, 18 ll)
It goes without saying that some members of this family, which distinguished itself through the centuries by its faithfulness to Judaism, went to Palestine. One of them was Isaac Corcos, who lived in the first half of the 16th century. He was first rabbi in Egypt and then in Jerusalem. Another was Joseph Corcos, the author of a commentary on the Mishne Tora, the great codex of Maimonides. He lived in the second half of the 16th century in Palestine. His work was printed in Smyrna in 1757 and most recently in Jerusalem in 1958 and 1966. He wrote commentaries on sections of the Talmud, for example K'thubhot, and also left juridical decisions, some of which are included in the collection of Joseph Caro called Abhkat Rokhel.
When the Jews were again allowed to live in England, some members of the Corcos family settled there. Judah ben Yehiel Corcos (d. 1733) was one of the first members of the congregation of "Spanish and Portuguese Jews" in London. In 1742, Joshua ben Joseph Corcos, a rich merchant, settled in London. Other Corcos were in the 18th century successful merchants in Algiers and Leghorn, then one of the most active ports of the Mediterranean and the seat of a flourishing Jewish community.
However, the achievements of all these branches of the Corcos family cannot be compared with the great role that it played in the economic life of Morocco and in the life of Moroccan Jewry. For a long period the Corcos fulfilled the task of "the sultan's trader" and held a high position at court. First Abraham ben Judah Corcos (d. 1797) became "sultan's trader" and his descendants held this position until 1893. In the course of time the members of this distinguished family were also entrusted with the representation of the interests of Christian powers, and duly appointed consuls. From the foundation of Mogador, the Corcos family held a foremost place in it. Maimon ben Isaac Corcos (d. 1799), a rich merchant, was one of the founders of the Jewish community in Mogador. In 1822 Solomon ben Abraham Corcos became the British consular agent. His sons Jacob (d. 1878) and Abraham (d. 1883) undertook various missions for the sultan. Abraham, in 1862 appointed United States consul in Mogador, received Moses Montefiore and aided him in his activities on behalf of Moroccan Jewry. After his death his son Meyer (d. 1931) was American consul in Mogador. He was also learned in Jewish lore and wrote a book about the laws of the Sabbath and Passover. This book, called Ben Meir, was printed in Jerusalem in 1912. A cousin of Meyer's, Joshua ben David Hayyim of Marrakech (d. 1929), was banker to the sultan and for forty years the spokesman of Moroccan Jewry.
Some Corcos emigrated to Central and North America and there too they distinguished themselves in public life. Among these members of the family there should be mentioned Moses who returned with his wife Stella from England to Mogador. In 1884 Stella Corcos founded in Mogador a school for Jewish girls whose language of instruction was English. Other members of the ramified Corcos family lived in France. Fernand Corcos (1875-1956) was a highly esteemed lawyer in Paris and wrote several books. He was also a fervent Zionist and published a two-volume book: Le Sionisme au travail (Paris 1923-25).
TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
TÉMOIGNAGES SUR LA CONDITION DES JUIFS AU MAROC
Évoquons le statut de dhimmi qui fut celui des Juifs et des Chrétiens au Maroc
Le statut des Juifs et des Chrétiens est régi par le Pacte d'Omar : Ces Peuples du livre ont droit de cité à la condition de payer une taxe spéciale : la jiziya. Leur témoignage n'est pas valide par-devant les cours de justice musulmanes. Ils doivent porter des vêtements spéciaux et se déchausser en passant devant une mosquée. Enfin, ils doivent faire preuve d'un grand respect envers les Musulmans. Il faut noter que la taxe spéciale doit être payée en faisant preuve d'humilité, ce qui s'est historiquement traduit par une gifle donnée au représentant de la communauté juive alors qu'il en remettait le montant. L'orientaliste Bernard Lewis rapporte dans son ouvrage The Jews of Islam l'opinion d'un juriste médiéval sur la jiziya : « Quand le dhimmi paye, il doit être debout alors que le percepteur est assis. Le collecteur doit le saisir par la peau du cou, le secouer et lui dire: « Paye la Jiziya ! » et quand il paye il doit être giflé.» Par ailleurs, durant les fêtes musulmanes, les communautés juives offraient des présents de très grande valeur au monarque. Les Juifs étaient cantonnés dans des quartiers spéciaux : les Mellahs. Ils y vivaient dans une densité inouïe : Dans L'histoire des Juifs d'Afrique du Nord, André Chouraqui précise qu'encore en 1940, la densité de la population par kilomètre carré s'élevait à 215 000 à Casablanca, 128 000 à Marrakech, 110 000 à Fès, 62 000 à Mogador etc. Les Juifs ne pouvaient pas, en théorie, posséder de terres hors du Mellah. Il arrivait que les Juifs fussent contraints de rester enfermés au Mellah jusqu'à paiement de la totalité de la jiziya
À titre indicatif, en 1847, la jiziya en francs français de l'époque s'élevait à 10 000 francs à Mogador, 25 000 francs à Meknès, 9 000 francs à Tétouan, 15 000 francs à Meknès, 12 000 francs à Marrakech, 15 000 Francs à Salé, 5 000 francs à Tanger, etc
De façon générale, les conditions de vie pouvaient varier. Les Juifs de cour jouissaient d'un statut particulier mais devaient malgré tout porter une attention extrême, car l'attitude du souverain envers eux pouvait changer suite à un simple caprice. Le petit peuple pouvait être soumis à des vexations et des razzias. De façon générale, les périodes de désordres politiques se sont souvent accompagnées de persécutions : il en allait unsi lors de la mort d'un souverain, par exemple. Toutefois et genéralement parlant, le mode de vie commun aux Musulmans et aux _Juifs a permis de tisser malgré tout des liens durables qui furent soumis l'épreuve de façon intermittente
Comment ces limitations se traduisaient-elles en pratique ?
Les voyageurs qui traversaient le Maroc étaient offusqués par la condition des Juifs. Il y aurait de quoi remplir un ouvrage entier de descriptions horrifiantes. Il faut prendre en considération que les voyageurs européens avaient tendance à mettre en évidence une image negative des pays non chrétiens et que certains reportaient peut-être l'image des Juifs de leur pays sur celle des Juifs du Maroc. Il n'en demeure pas moins que la description qu'on en fit en différentes epoques et émanant de voyageurs de nationalités diverses, montre des constantes reflétant un état des choses alarmant: au XVIIe siècle, Germain Mouette qui passa onze ans au Maroc, écrivit : « Les Juifs sont grand nombre dans la Barbarie, et n'y sont pas plus estimés qu' ailleurs; au contraire, s'il y a quelques immondices à jeter dehors, ils y Sont les premiers employés. Ils sont obligés de travailler de leurs métiers pour leur nourriture seulement, et sujets à souffrir les coups et les injures de tout le monde, sans oser dire une parole à un enfant de six ans qui leur jettera quelques pierres.» Toutefois, vus de l'intérieur, leur portrait est tout autre. Dans l'ouvrage The present state of the Jews in Barbary publié en 1675, Lancelot Addison qui fut l'aumônier de la garnison britannique a Tanger observait que « la condition des Juifs du Maroc n'était rien d'autre qu'une meilleure forme d'esclavage… Leur conduite est droite, conforme aux lois d'une vie très civilisée. On ne peut leur reprocher aucune des débauches qui ont si grande réputation parmi toutes les nations chrétiennes, en scandale et en contradiction avec leur nom et leur profession, fornication, adultère, ivrognerie, gloutonnerie, vanité, sont si loin d'être leur lot, que leur pratique, fréquente parmi les Chrétiens, les scandalise
יהדות המגרב – מסורות ומנהגים במחזור השנה – רפאל בן שמחון
יהדות המגרב
מסורות ומנהגים במחזור השנה
רפאל בן שמחון
בשערי הספד
מאת
ד״ר יששכר בן־עמי
ספרו הראשון של רפאל בן שמחון ״יהדות מרוקו ־ הווי ומסורת״ שיצא בתשנ״ד זכה לקבלת פנים נלהבת. לראשונה נפרשה יריעה רחבה ומרתקת החושפת מכמני המנהגים הקשורים למחזור החיים של יהודי מרוקו. הצגת מנהגיהם ואמונותיהם של יהודי מרוקו מהעריסה עד הקבר חייבת השלמה שהמחבר מציג לפנינו היום ביחס למחזור השנה של יהדות המגרב. עדויותיהם של נוסעים ועדים למיניהם במאות שעברו, יהודים ולא יהודים, מציינות את יחסם המיוחד של יהודי מרוקו לחגים. יחס זה בא לידי ביטוי בהכנות הרבות והאינטנסיביות שלקראת החג וכן החגיגיות הרבה המאפיינת ימים מיוחדים אלה. תאוריו המענינים של החוקר ל. אדיסון (1703-1632) שפרסם ספר על יהודי המגרב ב־1676 והקדיש כשבעים עמודים על חגיהם, דרך תיאוריהם הרבים של כותבי ההיסטוריה של יהודי מרוקו (מואט, ברוק, למפרייר, פלוב, וינדוס, קונרינג, גודר, פוקו ועוד רבים אחרים), מציגים תמונה מיוחדת על אופיים של מועדי יהודי מרוקו. בדומה לתאורו של מחזור החיים בספרו הראשון, מציג המחבר גם כאן עדות המסכמת הסתכלות ומעקב במשך עשרות שנים. ניתן לציין שגם בספרו החדש ניכרת טביעת עין החדה של המחבר ונשימתו הארוכה והסבלנית באיסוף שקדני ויסודי של מנהגים רבים הממלאים את חגיהם של יהודי מרוקו.
אין אנו עשירים בכלל בתיאור חגיהם של היהודים בתפוצות השונות וגם לא בספרי מחקר המנתחים סוגיות שונות בתולדות חגי ומועדי ישראל והתפתחותם. לראשונה עומד לפנינו תאור מפורט ומדויק של עד ראייה ועד שמיעה המקיף מנהגים, אמונות והווי של חגיהם ומועדיהם של יהודי מרוקו, חג חג והוויתו, חג חג וסימניו המיוחדים, חג חג ומאפייניו הרבים. התמונה הכוללת העולה מספר זה חושפת לא רק תיאור ומסורות דתיות של החגים במגרב, אלא מכלול שלם וסוחף ברב גווניותו של קטעי חיים שלמים וחשובים של מגזרים שלמים של הקיבוץ היהודי במרוקו מטף ועד זקן.
חיי היום־יום נמדדים רק ביחס לימים המיוחדים המסדירים את קצב הימים של כל שנה ושנה. בלעדיהם אין עומק לחיי הפרט והחברה ואין אחיזה בכלל בזמן החולף. מועדים מיוחדים אלה יונקים ממסורת רבת שנים של ההלכה היהודית לדורותיה ומן ההתפתחות המיוחדת המאפיינת כל קיבוץ יהודי בארץ מוצאו וזיקתו לסביבה ולנופה האנושי. החגיגיות המיוחדת בה ציינו יהודי מרוקו את חגיהם לא נבעה רק מצו דתי שבודאי היה מאוד מקובל אלא גם כאיזון לחיי השגרה הקשים ולמאורעות הזמן המכבידים וכן כביטוי לרצון לבניית חברה ערכית ומלוכדת. מכאן חשיבותה המיוחדת של המונוגרפיה המונומנטלית שמציג לנו רפאל בן־שמחון למדעי היהדות בכלל ולחברה קרובה של מורשתם של יהודי מרוקו בפרט. אין ספק שחברת חלק כה משמעותי בחייהם של יהודי מרוקו תורמת תרומה חשובה וחיונית בהבנת כוחה וליכודה של המשפחה היהודית במרוקו וכן חוסנו של שבט זה שעמד בפני מבחנים חמורים מאוד ויכל להם. פתגם נפוץ בקרב המוסלמים במרוקו טוען שהנוצרים מבזבזים את כספם במשפטים, היהודים בחגים והמוסלמים בחתונות. המוסלמים הכירו היטב את מנהגי היהודים בחגים השונים וחלקם כמו ביחס למימונה ניכר. תקוותנו ואיחולינו הם שהמחבר ימשיך בתנופתו המחקרית והספרותית המבורכת ויאיר עוד פנות חשובות במורשת רבת הפנים ורבת השנים של יהודי מרוקו.
יששכר בן־עמי האוניברסיטה העברית ירושלים
ערב ראש השנה תשנ״ח
פתח דבד
מאת
ד"ר שלום בר־אשר
הספר הזה מתאר את חגיהם ואת מועדיהם של יהודי המגרב. זהו הפולקלור של יהודים שישבו בתפוצה זו מאות רבות של שנים ונאבקו על חייהם במשך תקופות רבות. רפאל בן־שמחון מאפיין את היצירה העממית של יהודי צפון אפריקה על המרחב שבין טריפוליטניה לבין האטלס הגבוה שבמרוקו. אבל במוקד כתיבתו משמשת קהילתו מכנאס ״ירושלים דמערבא״ כמיניאטורה היסטורית, בסיפור שמדגים את הזרם המרכזי לא רק של יהודי המגרב, אלא של היצירה הלאומית היהודית בכללה.
גיבורי היצירה הזאת אינם רק של בני העם על מנהגיהם ואמונותיהם אלא גם מנהיגים ומשוררים, רבנים ונגידים שראו את עצמם חלק מן המלאח היהודי והרובע המתחדש. עדות אישית לשפע העצום של חיי שבת ויום טוב, ר״ח וצום, היא שדחפה את המחבר לכתוב את הספר. זהו שילוב נדיר של התרשמויות, חויות שחווה בן שמחון בבית, בשכונה, בבית־הכנסת, ב״זיארה״ יחד עם עיון בספרים בקריאה בחוברות ובקובצי פיוטים הניבו ספר עשיר בתוכנו וקולח בסגנונו היורד לפרטים המלאים של יצירה שהיתה ידועה עד היום רק למעטים.
כשבאים להעריך את תרומתו של בן־שמחון ליצירה העממית היהודית ראוי לציין שזהו חלקו השני של חיבור מקיף נוסף שכתב על ההווי והמסורת של יהודי מרוקו שבמוקדו חיי הבית והמשפחה, על העושר המופלא של מחזור החיים מיום הולדתו של האדם ועד ליום מותו. בשני הכרכים תרם המחבר תרומה גדולה לחקר היצירה העממית שנוצרה בסביבה הברברית והערבית אבל אין לשכוח את תרומתו הגדולה לחקר המנהג היהודי. הוא מעמת את מה ששמע מזקנים וזקנות, ממעשיות ומסיפורי עם ואת מה שראה ברחוב, בבתי העלמין, בככר וב׳תנור׳ עם מה שלמד מפי רבנים ודיינים. הוא כולל באישיותו צירוף נדיר של ירידה לפרטי פרטים מצד אחד, ומצד אחר יכולת לשוזרם לתמונה שלימה וכוללת שנבנתה מתוך עיון וקריאה בספרות חז״ל וספרות ימי הביניים, בדיוואנים ובמחזורים. קרובים לליבו בפרט חכמים ואנשי מעשה מבני דורו במכנאס.
הרישום מן הדברים הוא כל־כך גדול עד שלפנינו סופר שמזדהה כל כך, עם האישים ועם הדמויות עם המעשים ועם השירים שאותם הוא מתאר או שעליהם הוא כותב. יהי רצון שיתקיימו במחבר דברי משורר תהילים ״עוד ינובון בשיבה״ כדי לזכותנו בחיבורים וכתבים נוספים מפרי עטו.
זוכה ר׳ רפאל להימנות על סופרים שכתביהם יוצאים לאור בידי מכון בני יששכר – אוצרות המגרב, שידות רבות לו בפרסום היצירה הרבנית מארצות צפון־אפריקה.
שלום בר־אשר מכללת ליפשיץ
ירושלים כ״ט שבט תשנ״ז
Premiere periode L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR
Premiere periode
Jacob Oliel
L'HISTOIRE des JUIFS du SUD AVANT COLOMB-BECHAR
Par ailleurs, «l'histoire a conserve le souvenir d'un sultan qui, au IX° siecle de I'hegire, detruisit toutes les palmeraies de la region de Colomb-Bechar.»
Toujours est-il qu'avant l'installation des Francais dans ces regions du Maroc, la situa- tion des Juifs etait des moins enviables : soumis au statut de dhimmis qui leur imposait des conditions inhumaines, les sujets israelites vivant dans les regions de la dissidence, le Blad es Siba, loin de l'autorite du Sultan, subissaient les abus, les vexations, injures, agressions… sans pouvoir ni se defendre, ni en appeler a l'arbitrage de juges, la parole d'un Juif n'ayant aucune valeur devant un tribunal musulman.
Isabelle Eberhardt fut le temoin privilegie de la vie des Juifs tafilaliens, juste avant leur exode ; insensible, voire meprisante, elle nous permet neanmoins d'analyser la situation des communautes soumises a l'lslam :
«Dans [le] labyrinthe des rues de Zenaga [Figuig], il est un coin de nuit plus profonde, d'etouffement et de salete contrastant avec les autres quartiers d'une si surprenante nettete ou flottent seules des odeurs humides de terre tres vieille, et quelquefois des relents de benjoin s'echappant des koubba et des mosquees. C'est le Mellah, le quartier ou s'entassent les Beni-Israel besogneux, prolifiques, courbes sous le joug musulman, sans voix a la djemaa, tout comme les Kharatine noirs, mais point persecutes cepenclant. Etrangement, la jeune femme si sensible par ailleurs, ne cherche pas a connaitre et comprendre les causes du malheur de ces Juifs vivant dans l'obscurite de ce qu'elle-meme regarde comme un cachot.
Quand, pour la premiere fois, je penetrai dans une maison juive du Mellah de Zenaga, ce fut en compagnie d'un mokhazni et d'un juif de Kenadsa. Nous venions pour voir des bijoux.(…)
Dans le sombre Mellah, dans l'obscurite lourde, une puanteur nous prit a la gorge. Pour trouver la porte doublee en vieux fonds de bidons a petrole, il nous fallut frotter une allumette. Enfin, on nous ouvrit, lentement, avec mefiance, une cour irreguliere, etroite et profonde comme une piece, avec, tout autour, aux deux etages, une large galerie ouverte, precedant les chambres aux plafonds bas.
Un jour gris, un jour faux de cachot, tombait sur le sol jonche de detritus, trempe d'eaux grasses.
La, grouillait une nuee d'enfants roux en gandoura sales. lis s'enfuirent a notre entree, se tassant derriere les piliers noircis de graisse, tout luisants.
Une acre fumee de palmes seches montait, rampant le long des murs couleur de suie. Dans les coins c'etaient des tas d'ordures, de chiffons, de vieilleries informes, jamais remuees depuis des annees.
Le statut de DHIMMl, imposé aux Juifs vivant en terre d'Islam, les maintenait dans un état d'abaissement, par lequel ils devaient payer un impôt spécial, porter un vêtement distinctif ridicule ; les armes, le luxe, le cheval leur étaient interdits (ils ne pouvaient monter qu'un âne) ; en ville céder le trottoir aux Musulmans auxquels ils devaient le respect et aller pieds nus en passant devant une mosquée… de surcroît, ils devaient endurer de voir déverser les ordures aux portes de leur mellah, sans pouvoir les déblayer.
la qubba est. en principe, le dôme de la mosquée ; ici le mot désigne un tombeau
- Eberhardt appelle Kharatine les anciens esclaves africains, les Haratine (au singulier Hartani )
mokhazni (de Makhzen) : au Maroc fonctionnaire du Sultan ; dans l'armée française, le Makhzen était un corps composé de militaires supplétifs
רשימת שמות המשפחה בספרד לפני הגירוש-יעקב משה טולידאנו. איש טבריה.
וכאשר נואש מחפצו זה וירא כי לא יכול להם שם קץ לחייו, כל הדברים האלה הצגנו על פיו של החכם סופר דברי הימים הנזכר, טכן בהמקורות שבידינו אין כל רמז לשפוט על אמתתם, אמנם זאת ידענו על פיו של רבי חיים גאגין כי בכפר אחד ממחוז תאפילאלת בנגב מרוקו קמו הישמעאלים על היהודים ביום ה' סיון בשנת רפ"ו ויעשו בם שמות, את נשותיהם ובנותיהם טמאו ואת רכושם שללו ויבוזו להם, גם את הספרים לקחו וירמסו ברגליהם ויקרעו וישרפו אותם.
משפחות יהודי מרוקו בתקופה הזאת.
הרב יעקב משה טולידאנו
בטרם נחל לדבר מתולדות הרבנים וגדולי הדורות שחיו במרוקו בתקופה הזאת, מדור גירוש ספרד והלאה, מוצאים אנו לנכון חהציג זכרון שמות משפחות יהודי מרוקו שחיו אז. בזה אפשר להכיר גם את אותם המשפחות צאצאי המגורשים מספרד שנושבו במרוקו ושהיו לרוח החיה בכח ענייני הקהלות מני אז והלאה בכל ימי התקופה הזאת.
למשפחות הספרדיות ביחוד אלה שהצטיינו בפעולתם בתורה ובחכמה בדורות אחדים, נתנו יהודי מרוקו כבוד ויקר מאד ולהם ניתן תמיד זכות הקדימה בשררות ובמשרות ציבוריות בכל ערי מרוקו הגדולות, פאס, מארוקה, מכנאס, טאנג'יר, ראבאט, סאלי, תיטואן, מוגאדור ועוד, עד למפרץ גיברלטר.
הרבה מהמשפחות הספרדיות ההם ידעו גם המה להוקיר את ערכם ולתחבר על פני העם, הם שמרו גם טהרת הגזע והמשפחה לבלתי התחתן במשפחות לא מיוחסות, ודור דור כתבו זכרון יחושם ועוד עד היום הזה נשמר אצלם סדר היחש לכמה דורות.
את סדר היחש שלהם כותבים הם ברוב פאר והדר בה " כתובה " שכותב החתן ןהכלה, ושני הצדדים החתן והכלה מזכירים שם בהכתובה את יחושם. מהמשפחות המיוחסות היותר מפורסמות בין יהודי מרוקו ושפעולתם נכרת עוד עד כה.
נודעות ביותר משפחות האלה, אבן דנאן, הצרפתי, אבן צור, טולידאנו, בערדוגו, מימראן, סירירו, אבן זמרה, בן עטר, אלמושנינו, אלבאז, עמאר, ביבאס, נהון, קירקוס, בן אלכאלץ – כהנים, סקילי – כהנים, ויתר המשפחות, אלה שפעלו בזמן מן הזמנים ואלה שלא פעלו – אולא נדע אם פעלו – מאומה בספרות יהודי מרוקו אותם בכלל הננו מציגים את שמותיהם בפי מה שיכולנו לדעת.
אבודרהם, אבוהב, אבורביע, אבזארדיל, אבי חצירא, אביכזור, אביצרור, אביקציץ, אבירג'יל, אברכיך, אברבנאל, אבילא די אבילא, אג'ווילום, בן אגורייאן, אדארוקי, אזרדאב, אזולאי, בן אריאול, אזנקוט, אזאגורי, אזאווי, אזנאתי, אזראר, בן אחרפי, אטיג'אר, אינביטו, אכסאס, אלבו, אלבאז, אל בדנג'ני – לויים, בן אליד, אלבראהניץ, אלמושנינו, אלשיך, בן אלישע, אלכחאל, אלחדאד – כהנים, אלעג'ימי, אלכיים, אלקבץ, אלמאליח, אלמדאדסי, אלנקאר, אלשקאר, אלפאסי, אלקאיים, אלקארוג'י, אלקלעי, בן אמוזג, אמזלג, בן אמלאל, אמיגו, אמסילי, אמסלם, אנהורי, בן אנקאב, אנפוי, אסאיזל, אסיאו, אסולין, בן אספאג', אסודרי, אסבאג, בן אסוגייאר, אסקורא, אפלאלו, אפרייאט, אמייאג, אצבאן, אצראף, בן אקדר, בן אקרקאב, ארוליו, ארובאש, אראגוניץ, ארוואח, ארוואץ, ארוימי, אראג'יל, אנקאווה.
באנון, בהתית, בהלול, בודוך, בואינוש אומברי או אונבריש, בירג'יל, בוזאגלו או אבוזאגלו, בונו, בואינו, בוסידאן, בוחבוט, בונאן, בוטבול גם אביטבול, בוחזיזא, בן בועמוד, בונפאד, בועאש, בוגזלא, בושכילא, בטאן ( חללים ) בטאנג' או בטאש, בירדוגו, ביבאס, ביטין, ביבי, בילידו, ביגה, די בלאניש, בלאנסי, בנבנישתי, בקיש, ברוכאל, ברג'ילון, בר ששת, בן ברוך, בן באהא.
גאביזון, גאגין, גארסון, גבאי, בן ג'גמיס, גדליה, בן גדעלו הלוי, בן גאושאש, בן ג'ו, בן גוזי, ג'ייאן גם אלג'ייאני, בן ג'יקיטו, גיגי, דיקאטיליא, ג'לקין, בן גנון, גריגוטא, גרשון, בן ג'אקו.
דאסה, דונזיל, דוסייא, בן דוד וחיון, בן דודו ויוסף, בן דודו, בן דודון,דונדון המכונה דנון, בן דלוש, בן דלאך, אבן דנאן, דיין, בן דן, דאנינו גם דאנינוס, דרמון.
בן אל-האכוז, בן הרוש, השוחמי.
ואענונו, בן וואליד, בן ווחנא, וותמזגין
זאברו גם זאברה, בן זאזון, בן זבולון, בן זיזא, בן זכרי\ בן שמירו, גם בן זמרה, בן זנו, בן זקן, בן זרי, בן זרזאר, זריהן.
חאג'יג גם חאג'יז, בן אלחאג', בן חביב, חג'ואל, חדידה, בן ותא, חימי, אבן חיים, בן אלחזאן, חליואה, חלובה, בן אלחכים, בן חמו, בן חמיים, בן חמרון, בן חנון, חסאן, בן חסון, בן חסין, חקון, חקוק, חראר, חרוש, בן חרמון, בן חרובי, בן חרבון, בן חאכו.
טאפיירו, בן טאטא, טאריגאנו, טנגי, טיטצק, אולידאנו, טובי, טוב עולם, בן טולילא, בן טובו – לויים, בן טאיל, אטורקי, טינדירא, טריגו, בן אטנפצי, טשטיאל.
אבן יולי – לויים, לויים, בן יונס, אבן יחייא, בן יחיאל, ילוז, בן ימין, יפלח, בן יפנזי, יפרח, בן ישראל, בן יתאח.
כאלץ או אלכלאץ – כהנים, כלפון, בן כמון,בן כסוס – חללים, אלכסלאסי, בן כעבאלו, בן אל כאפרי, אל כרחט, אל כרסאני.
לארידו, לאלטאד, בן לאהון, לאדירו, לאמאר, בן לביא, לגראבלי, בן לדג'אם, לובאטון, לוגאשי, לואל, די-לויה, בן לזראע, בן ליחסן, בו לחדב או אלחדב, לוברושה, בן לילתי, ליריאה, לארמה, בן לכרויף, למהדי, למדיוני, לנייאדו, בן לקובי.
מאימראן, בן אל מאלקי, מאמאן, בן מרקוש, בן מגירץ, בן מגירא, מויאל, מונסניגו, בן מוסא, מורטירא, בן מוריג'ון, בן מורינו, בן מזור, מחפוטא, מטראני, בן מיירא, מינרא, בן מכיר, בן מלך, בן מלכה, בן מלול, בן ממון, מנסאנו, מגדיל, בן מסנות, בן מציבח, מריגן, בן מר יוסף, בן מראגי, מר עלי, בן מרגי, מרציאנו, בן משיח, משיש או משאש, משקל, מתתיה.
בן נאים, נבארו, בן נגאר, נגרי, בן נגמיש, נהון, בן נונו, בן גונה, נחמיאש, נחמני, בן נחמן, נעמייאש, בן נעים כהן המכונה נהוראי, נצאם, בן נחמיה.
סאמגאנו – כהנים, בן סאמון, סבעון, הסבעוני, סורייאני, בן סוסאן – לווים, בן סוסי, בן סונבאל, סוטו, בן סחיג, סירירו, די סילוה, סיסו, סידי קארו הלוי, בן סיניור, בן סבורי, בן סמחון, סעדון, סקילי – כהנים, בלאמה, סנאניץ.
עבו, בן עבד אללאה, בן עבד אלחאק, בן עברים, עוזיאל, בן עולייל, בן עולו, עובדיה, בן אל עופיר, בן עזרא, בן עזראן, עטיאה, בן עטייא, בן עטר, בן עיישן, בן עיסי, בן עלאל, אלעלוף, בן אלעלושין, עלוש, עלון, עמנואל, בן עמארה, עמאר, בן עמרם, עמיאל, בן עמור, ענקונינא, לענקארי, אלעסרי, בן עקיקא, עראמה.
פארטאני, פאראח, פאיון, פאלקון, פאלקאר או פולגאר, פאריינטי, בן פגין, פאראגי, פדאווניל, פוינקינוס, בן אלפזוואטי, פוזיאילי, פרסאדו, פונין, די פוני, פורטאל, בן פורת, בן פחימה, בן פחימאת, פינטאדו, בן אלפירסי, בן פישי, פיסו, פימיינטא, םינטו, פיירו, פציצה, פרץ, פקראנקו, בן פרג, בן פרחון, פריסייאדו בן אל פשתן, פאליאני.
צבע, צבאח, צדוק, אבן צור, בן צולטאן, בן צפת הלוי, צירוליה, צרפתי, הצרפתי, בן אצראקא, צרויה.קארו, קאלהיראנו, קאסטרו, די קאשטרו, קאלדירון, קאלבו, קאביסה, קארטוזו או קרדוזו, קבאליירו, קאדוס, קדוש, קורייאט, אל קונקי, בן קוטא, קורקוס, קרסיינטי, קורייאל, די קואילייאר, קטן, בן קיקי, קמחי, בן קנדיל, אל קצבי, בן קריקוב, קריאדו, קשטיאל.
בן ראש, בן רבוח, רביבי, ריינו, רואיף, רוגאליש, רושליו, רוגריגיז.
בן שבת הלוי, אשבילי ( מן שביליא ), אשרקי, בן אשומר, שושנא, בן שושין, בן שושן, בן שטון – לךויים, שטרית, בן אשיך, בן שלום, בן שלוש, בן שלוחא, שניאור, בן שמלון, בן שמעון, בן שמחון, בן שמנון, בן שמול או בן שמואל, בן שענאן, בן שעלון, בן שפט, בן שפורט המכונה בן בריהמאת, בן שקרון – לויים, שרביט, ששפורטאש, בן ששון.
בן תאבית, בן תאזי, בן תאבו, בן תאבולית, בן תגידה, בן תיזטת, אתרוגמאן.
רוב זכרון המשפחות האלו העתקתי מסדר גיטין כתב יד מרבי יעקב בן צור שחיבר בפאס בע" הת"ס, ונדפסו בכמה שיבושים בשו"ת זכות אבות מק"י קורייאט. במקצוע זה של חקירת שמות משפחות בני ספרד, מקצוע שעוד לא נחקר עד הנה, עסק באמונה החכם הגדול ר"ש רוזאניש בספרו " דברי ימי ישראל בתורגמה צד 146 ואילך במה שנוגע למשפחות הספרדים שבטורקיה וסוריה, אכן רוב משפחות יהודי מרוקו, הנזכרים פה, לא באו שם, ויש לחקור כזה לענות בם.
אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל
קט
ידידיי החה״ש, כהה״ר יעיס מלבא, ישצ"ו שלום שלום.
בזה השבוע התבוננתי בשאר החדושים, ואודיעך דעתי בהם. א' סו״ף מקץ ע״פ גם עתה כדבריכם וכו', כתב וז״ל: וקשה, והלא אינו כדבריהם, שהם אמרו ומת, והוא אמר יהיה לי עבד? ושמעתי, שר״ל גם עתה נגדיל עמכם חסד, וכדבריכם אשר אמרתם על עצמכם, וגם אנחנו נהיה לעבדים, כן נעשה לאשר נמצא הגביע בידו, ואתם תהיו נקיים, ונכון, עכ״ל. דע ידידי, כי פי׳ זה, פי׳ אותו רשב״ם ז״ל ע״ש, ולדעתי המעט נר׳ עוד לפרש בדרך חורפא ע״פ מה שספר לי החכם כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו, שיש משפט, באיזה ממלכות, שהמתחייב מיתה, והוא איש חשוב, מוסרים אותו להיות עבד לעבד אחר, וקלון זה במקום מיתה עומד אצלם, ע״כ.
וא״כ נוכל לומר, שהשבטים נסתפקו אם מנהג זה נוהג במצרים, ולכן דברו לצדדין עם עבד יוסף, ואמרו לו, אשר ימצא אתו, או יהיה מעבדיך, אם יש לכם מנהג זה, או ומת, .וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים, דהיינו ליוסף, והשיב העבד, גם עתה נעשה עמכם חסד, וכדבריכם הראשונים כן הוא, דהיינו האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, לי דייקא, דהיינו עבד לעבד, ואתם תהיו נקיים, וזהו החסד, ויוסף הוסיף עוד להתחסד, ואמר, האיש אשר נמצא הגביע בידו, הוא יהיה לי עבד, לי דייקא, ולא לעבדי, ואתם עלו לשלום וכוי. ע״כ.
ב. כתב וז״ל, ויגש אליו יהודה ויאמר ב״י אדוני, ב׳ במסרה, הכא, ואידך, כי בי ירבו ימיך, כי
יהודה אמר ליוסף, ישב נא עבדך תחת הנער עבד וכו', כי אנכי גבור, ואלחם מלחמותיו, ולא תפול ביד אויב, ורק ירבו ימיך, עכ״ל. והנה מעולם לא שמעתי ולא ראיתי מסורה כזו, כי אלף אלפי ב״י איכא בתנ״ך, ואי אפשר לאגדם כאחד, ומ״מ היא פרפרת, ואפשר עוד לפרש בה, ע״פ מ״ש במדרש, שאמר יהודה ליוסף, אם ירצה לחיות יקח אותו תחת הנער, ואם לאו ישלוף חרבו ויהרגהו, וזה שאמר בי אדוני תקיים העבדות, כי בי ירבו ימיך. ע״כ.
ג. ע״פ העוד אבי חי, כתב וז״ל, וקשה והלא כבר שאלם השלום אביכם וכוי, והשיבו, עודנו חי?
ואפשר דתמוהי מתמה, העודנו חי ולא מת מצער פרידתי, עכ״ל. פי׳ זה נמצא בספורנו שם, ע״ש. ועוד אפשר לו׳ דפי׳ חי בריא, דהיינו העודנו בריא וחזק כמו שהנחתיו, כמו עד חיותם (יהושע ה'). !שוב ראיתי שכן פי׳ אבא מארי זיע״א בגליון החומש, ושמחתי].
ד. כי כמוך כפרעה, כתב וז״ל, אין כי נתינת טעם, אלא כמו אשר, כלו׳ אשר אתה חשוב בעיני כפרעה, עכ״ל. והוא פי׳ רש״י ז״ל, ע״ש. ואפשר עוד שהוא נתינת טעם, כי אפשר שפרעה היה אוהב את העברים מימי אברהם, שראה שה׳ עמהם, ולכן אמר
יהודה, הטעם שנגשתי לדבר עמך בלי מורא, מפני שוודאי כמוך כפרעה אוהב את העברים.
ה. ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי, ויגשו, כתב וז"ל, והלא לפניו היו עמלדים? ואפש־ שנסיגו אחור מפני הבושה, עכ־ל. והוא פי׳ רש״י ז״ל ע״ ש. ואפשר עוד, כי יוסף אמר הוציאו כל איש מעלי, וחשבו עבדיו שגם על יהודה ואחיו אמר. והתחילו להוציאם, עד שאמר להם חוץ מאלו, ואז רפו מהם, ונשארו עומדים במקום שרפו מהם, והתחיל לדבר עמהם העוד אבי חי וכו', וכאשר רצה לדבר עמהם מענין המכירה, אמר גשו נא אלי, כי רצה לדבר בלחש, כדי שלא ישמע אדם, רק הם לבדם, ולא יודע הדבר כי בוגדים באחוה הם ח״ו, ע״כ.
ו. וישלחני אלהים לפניכם לשום לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה, כתב וז״ל, לשום
לכם שארית בארץ, זכרון בארץ, שלא יכלה זרעם מהרעב, ולהחיות לכם בריוח, עכ״ל. ואפשר עוד, כי יוסף היה יודע שעתידים המצרים וגם יושבי כנען למכור אדמתם מפני הרעב, ולכן אמר לאחיו לשום לכם שארית בארץ ממש, שהבתים והאדמה שיש להם בארץ כנען ישארו שלהם, ולהחיות לכם, ותשארו אתם ואדמתכם וכספכם לפליטה גדולה.
ז. ויקרבו ימי ישראל למות, כתב וז״ל, וכי הימים מתים? וכן גבי דוד? ואפשר ע״פ מ״ש רז״ל,
יעקב אבינו לא מת, דוד מלך ישראל חי וקיים, ולכן לא נאמר ויקרב ישראל למות, ויקרב דוד למות, עכ״ל. והנה דבר זה ערוך מאתמול במדרש ריש פ׳ ויחי, ע״ש ובמתנות כהונה שם. והנה לדעתי המעט נר׳, דמ״ש רז״ל יעקב אבינו לא מת, הוא משל יעל זרעו, שכמה אומות אבדו, וישראל עדין חי, כמ״ש ואתם בני יעקב לא כליתם, וכן זרע דוד חי וקיים, שלא יכבה נרו לעולם, שהרי שניהם מתו ונקברו, וקברותיהם ידועים בירושלים וחברון כאשד מספרים הבאים משם, ופי׳ ויקרבו ימי ישראל, חיי ישראל, כמו למען ירבו ימיכם, והרבה, ע״כ.
ח. ועשית עמדי חסד ואמת, כתב וז׳׳ל, ב׳ במסורה, הכא, ואידך חסד ואמת מן ינצרוהו, לומר שאם
בניו לא יעשו חסד ביניהם, מי יעשה חסד עמהם, שחסד האומות חטאת הוא, כי תחתיו רמיה, עכ״ל. ואני העני, עשיתי זה ימים מסורה של ז׳ פסוקי׳ חסד ואמת, השנים הגז׳, ועוד, חסד ואמת יצרו מלך (משלי ך׳), חסד ואמת אל יעזבוך (שם ג׳), חסד ואמת יקדמו פניך (תהלים פ״ט), שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת (ש״ב ט״ו), והיה בתת ה׳ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת (יהושע ב׳), ויתקשרו כלם, ע״פ מ״ש רש״י ז״ל, ויקרא לבנו ליוסף למי שהיה יכולת בידו לעשות, ע״ש. וזה שאמר יעקב, ועשית עמדי חסד ואמת, והטעם שאני מצוד. רק אותך, כי בלעדך, חסד ואמת מן עצרוהו ? כי אחיד אין בידם יכולת, ועוד כי אתה מלך וצריך שמירה, וחסד ואמת יצרו מלך, וגם בזכות זה, גם בניך יעשו עמך חסד ואמת, ואל יעזבוך במצרים. ועוד אמרו רז״ל, שיעקב רמז לו שגם הוא יצוד. בניו להעלות עצמותיו, ויצוה גם אחיו לצות בניהם להעלות עצמותם, וכן עשה, כמ״ש וישבע יוסף וכר, והעליתם את עצמותי מזה אתכם, אתכם דייקא, דהיינו עם עצמותיכם, כמ״ש במדרש סו״פ ויחי, וזה שאמר שוב והשב את אחיך עמך חסד ואמת, וישראל הבטיחוהו לקיים שבועתו, וזה שאמר והיה בתת ה׳ לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת. וגם !ועולם הנשמות, הסד ואמת יקדמו פניך, דהיינו שהבטיחו על העוה״ז והעוה״ב, ועליית
עצמותיו, ע״כ. ט. לישועתך קויתי ה׳, כתב וז״ל, המקרא הזה קשה ההתקשרות, וגם לבדו קשה להבין מה מקום לתפלה זו רק בדן ? ושמעתי, כי לישועתך, היא לנוכח דן, שאמר לו, לישועתך אתה דן בני, קויתי ה׳ שיושיעך, עכ״ל. והנה פי׳ זה הוא פי׳ הראב״ע ז״ל, ע״ש. ולדעתי אפשר לומר, שיעקב באותה שעה, הרגיש בעצמו מרוב אפיסת כחתיו, שנשמתו קרבה לצאת מהר, לכן התפלל לה׳ שיושיעהו מן המות להמתין לו רגעים אחדים עד שיגמור לברך את כלם, ולצותם על מקום הקבורה, ע״ב." זהו הנר׳ לע״ד בכל החדושי׳ הנז', ושלום.
אני היו״ם ס״ט
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
בבוקר אני שוקל אם צריך לצלצל ולהודות לז׳אנין על ליל האהבה או לתת לה לצלצל. אני הולך בבית כמו שיכור. מתוק לי בפה. מתוק לי בגוף. האם אני צריך לצלצל ולהגיד לה? הרי זה לא קורה כל יום. כל יום? אני לא זוכר בחיים חוויה כזאת. מצד שני אולי לא אני צריך ליזום את הצלצול. היא זאת שיזמה את הכל וזכותה גם לצלצל קודם. אולי היא תרצה להסביר את עצמה, להתנצל, להגיד מילה של תודה, אני אתן לה את הזמן שלה לחשוב. כשתמצא לנכון, היא תרים טלפון. מאידך ייתכן, שמאחר והיא זאת שלקחה סיכון לבוא לתוך מיטתי, מגיע שאני אקח עכשיו את הסיכון. אבל מה להגיד לה? זה יבוא עם השיחה. צריך פשוט לעשות את הדבר הנכון. אני מרים את השפופרת, לוחץ על הספרות ומפסיק באמצע. אבל כעבור רגע אני שם נפשי בכפי ומצלצל. הקול שלה עונה: כן.
אני: (מכחכח) זה דודו.
היא: מי?
אני: דודו. דודו…
היא: (באדישות) כן. מה נשמע?
אני: בסדר. בסדר גמור… אחרי לילה כזה?
היא: לא שומעת. אחרי מה?
אני: הלילה. היא: מה קרה?
אני: רציתי להודות לך על הכל. זאת היתה הפתעה מתוקה.
היא: הפתעה?
אני: בחלום לא היתה לי חוויה כזאת. אני רוצה להודות לך…
היא: להודות לי? על מה?
אני: כל מה שקרה בינינו.
היא: בינינו?
אני: טוב אם את לא רוצה לדבר על זה…
היא: התחלת לדבר, אז תגמור.
אני: נשאיר את זה כך. לא מוכרחים לדבר.
היא: אני לא יודעת על מה אתה מדבר.
אני: כרצונך.
היא: תראה, אדוני. אני לא טלפנתי אליך. אתה טלפנת אלי להגיד משהו. אז תגיד.
אני: היה לי טוב איתך, ואני רוצה לומר תודה…
היא: היה טוב לך איתי? איך אתה מדבר? מי אתה? אתה דודו?
אני: (נבוך) אז מי אני?
היא: זה לא אתה.
אני: זה אני.
היא: יותר טוב תגיד שזה לא אתה. אתה יודע עם מי אתה מדבר?
אני: איתך!…
היא: החוצפה הזאת! תתבייש לך. אני סוגרת את הטלפון.
טריקת הטלפון נשמעה באוזני כקול פצצה. השפופרת נשארה תלויה לי ביד, ואני לא יודע מה לעשות בה. הייתי צריך לומר את זה או אחרת:? היה לי טוב איתן… כל כך לא פיוטי. אולי לא היתה בטוחה מי מטלפן אליה. אולי חשבה אותי למישהו אחר שמנסה להיטפל. צלצלתי שוב.
זה אני שוב, אמרתי.
אני מקווה שלא, היא ענתה בלחש.
אני כן, אמרתי בשקט. וזה כל מה שאני רוצה להגיד לך, אם את מודאגת.
היא: אתה לא חושב שאתה מרשה לעצמך יותר מדי?
אני: כל מה שרציתי להגיד זה תודה.
היא: תשמע, אדוני. בהתחלה לקחת את מספר הטלפון שלי בלי רשות. עכשיו אתה מתחיל לדבר על אהבה. אנחנו רק שכנים. חשבתי שנהיה שכנים טובים.
אני: זה גם מה שאני רוצה… זה מה ש…
היא: אז בבקשה תוציא אותי מהחלומות שלך. אתה בחור נחמד, אבל אני אישה נשואה. אתה היית אצלנו בבית, ולא זאת התודה שמגיעה לנו. הטלפון נסגר והשאיר אחריו צליל חד של כעס וסומק, שכיסה לי את הפנים. כמה היא צודקת, אמרתי לעצמי. אני באמת לא בסדר. מה זה לא בסדר? כישלון! מה אפשר לעשות? דון ז׳ואן אני לא. לא הייתי אף פעם, אבל מעולם לא השתטיתי. כבודי תמיד היה לי ערך חשוב, ומעולם לא זלזלתי בו ולא נתתי סיבה למישהו לזלזל בו.
בכל זאת לא ידעתי איך להסביר לעצמי את מה שקרה. הרי לא ייתכן שאישה שוכבת איתך, מלטפת את גופך, אוהבת אותך, נאנקת, נאנחת, מתענגת ולמחרת היא לא מכירה אותך. אולי לא היה שום לילה של אהבה. החוויה המופלאה של אישה שפורצת ישר לתוך המיטה שלך אולי לא היתה ולא נבראה. סתם אשליה. אשתי אמנם קמה באמצע מעשה וצעקה: ״אלוהים איזה חלום נורא״, אבל, כנראה, זה לא היה במציאות אלא בחלום. אני חלמתי שאשתי חולמת.
בעוד אני מנסה לעכל את השיחה הקשה עם ז׳אנין, הטלפון בחדר העבודה שלי מצלצל. אני מרים את השפופרת ושומע, להפתעתי, את קולה. מה יש לה להגיד לי? היא הולכת להוסיף על הבושה שלי? אבל לא, הפעם הקול רך, מתוק.
תשמע, דודו, היא לוחשת בקול ענוג. אני רוצה להתנצל על מה שאמרתי. לא התכוונתי לפגוע בך. אל תחשוב שזה לא עשה לי כלום מה שאמרת. בזמן אחר מי יודע, אם לא היו קורים בינינו דברים. בבקשה תשכח את הכעס שלי. אני לא רוצה לאבד חבר. במקום חדש קשה לעשות חברים. אי אפשר להגשים הכל, אבל גם חלומות זה משהו… חיוך של רגיעה פרח בפני. הנה, אמרתי לעצמי. אני לא לגמרי כישלון. היה לי על מה לבנות. לא סתם פנטזתי. אולי לא שכבתי איתה, אבל אין ספק שזה היה אפשרי.
ז'אנין, אמרתי, אם את רוצה להכחיש את מה שהיה. זה עניין שלך, אבל אני לא חלמתי. את היית אצלי בבית שלי, בתוך המיטה שלי. גוף נגע בגוף. אם לא היית באה ביוזמתך לתוך המיטה שלי, לא הייתי מעז אפילו לחלום על זה. לא חלמת?
ועוד איך לא. אשתי יכולה להעיד. אשתך?
היא שכבה לצדי, כששנינו את ואני עשינו אהבה. אשתך היתה שם?
היא קמה מהשינה והדליקה את האור. אלוהים! היא ראתה? במו עיניה. ומה היא אמרה?
״איזה חלום נורא״, היא צעקה וכיבתה את האור. היא חשבה שהיא חולמת.
היא לא חשבה שהיא חולמת. אתה חלמת!
היא אמרה וניתקה את הטלפון ואני נשארתי לבד עם החידה. אני מהלך בתוך הבית מחדר לחדר, סוקר את התמונות שלה, חוקר בעיקר את העיניים מאחורי הרעלה, אולי אמצא שם משהו שיפתור לי את החידה ושום דבר. אחר כך אני שוכב במיטה בעיניים פקוחות וחושב עליה. הירח מעבר לחלון עצום בגודלו ונדמה לי שאני רואה עליו את פניה המחייכות, כשלפתע הרגשתי את רכות עורה לצדי ואת הבל פיה נושם על צווארי. עטפתי אותה בגופי ונכנסתי לתוכה כמו לתוך קצפת, ליקקתי וליקקתי עד שלא נותר בי כוח ונשאבתי עייף לתוך באר עמוקה של שינה מתוקה, כשאני מאושר ובוטח בעצמי. כשהתעוררתי הסתנוורתי מעוצמת האור. שמש זורחת במקום ירח כיוונה עכשיו את קרני אורה למיטתי. הבטתי לצדי וראיתי שז׳אנין איננה. ליד המיטה על הרצפה מצאתי את סיכת השיער שלה עם שושן אדום.
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו – חנניה דהן
262 – בוס פום, תנסא פום
נשק פה אחד, תשכח פה שני.
קל למצוא אהבה שאין לנו, מאשר להתפטר מזו שיש לנו
יש רק סוג אחד של אהבה, אבל יש העתקות שונות.
נאמנות נשיכות אשתך מנשיקות אשת חברן. (שלום עליכם, מנחם מנדל)
263 קדּ בני-יעזבני.
בגיל בני – ואני חושקת בו.
אוהבת אישה בחור מסכן, מזקן עשיר. רות רבה פרק ו'
264 בנת עמי כּחלי עיניך,
אידא מא ציבת־שי, נרג'ע ליךּ.
בת-דוד! שימי כחל לעיניך,
אם לא אמצא(אחרת), אשוב אליך.
265 זוואג׳ אל־עשק – נדאמא,
אוו יב׳ללי אולאדו יתאמא.
על נישואי חשק מתחרטים, או משאירים בנים יתומים.
הנישא שלא מאהבה יחיה חיי צער. (פתגם ספרדי)
הנישואין והחרטה באים בזה אחר זה (פניני ספרד סח')
המתחתנת ללא אהבה בוגדת על-ידי אהבה.(91
במקום בו נישואין ללא אהבה, שם אהבה ללא נישואין. (בנימין פרנקלין).
266 תכּלמ־לי ב־כּלאם אל־מחבוב, וואב׳א יכון כּדוב.
דבר אלי דברי ידידות, גם אם שקר הם.
267 – אל־פרקא תבררד אל־מחבא
הפרידה מקררת האהבה
פרידה ארוכה אויבת האהבה. (זה לעומת זה)
האבל על אשה מתה, לא יותר מפתח ביתה..!.)
פרק
יופי, נדוניה ומוהר
268 – זינת אל־ב׳יאל, אחדי עליהא כּתר מן אל־מאל.
יפת-תואר, שמור עליה יותר מאוצר.
מי שיש לו אשה נאה, זקוק להרבה עינים. (זה לעומת זה 2342)
אשה יפה לך, השגח עליה בשבע עינים. (שם).
מי שיש לו אשה יפעת-אפיים, צריך שתהיינה לו יותר משתי עינים. (וולך, משלי-עם).
אשה הגונה ־ מטמון נסתר; המוציא אותה יעשה טוב אם לא יתגאה בה. שם)
תורת אמך בין המצרים
בין המצרים
הקדמה: הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב נקראים בין המצרים, וכתיב (בזכריה ח'), צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואמרו חז"ל צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז, חמשה דברים אירעו בו נשתברו הלוחות, ובטל התמיד מבית ראשון והובקעה ירושלים בחורבן שני ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל. וכתב הרמב"ם (זמנים הלכות תעניות פ"ה ה"א), יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עוונם ואת עון אבותם וגו'.
א. נהגו אנשי מעשה בימי בין המצרים לומר תיקון לאה, בימי בין המצרים, לפני תפלת מנחה (מפי הרב מאיר אסולין), כמובא במגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מה),בשם ספר הכוונות האר"י, שיתאבל בימים ההם אחר חצי היום ויבכה כמו חצי שעה ע"כ, מענין שהרב לא כתב לומר תיקון רחל אלא יצטער. הרה"צ רבי יעקב מוצפי זצ"ל ראב"ד העדה החרדית הספרדית, היה מגיע מדי יום בחצות היום לומר תקון לאה עם ילדי תלמוד תורה קרית ספר בירושלים, ומדי יום בעת שהיה הרב פותח באמירת תיקון חצות עיניו היו זולגות דמעות מגודל הצער על חורבן הבית (מפי הגר"י ברכה שליט"א), וכן נוהגים עד היום באי ג'רבא לומר תיקון חצות אנשי מעשה ותשב"ר.
ב. מנהגנו להחמיר שאין נושאין מי"ז עד אחרי ט"ב ויש נוהגים אף שלא להתארס כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ב), והטעם כתב שם הרב משנה ברורה דלא מסמנא מילתא, וכך מנהגנו כמובא בספר קצש"ע טולידאנו (הלכות ת"ב אות טז).
ג. מעיקר ההלכה אין להסתפר רק בשבוע שחל בו, כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא ה"ג), אומנם מנהגנו להחמיר מיז' בתמוז כפסק הרמ"א (סימן תקנא ה"ד). וכתב בשו"ת ויאמר יצחק (ח"ב אר"ח אות א), וז"ל מנהגנו לענין תספורת שלא להסתפר מי"ז בתמוז עד ת"ב, וכתב הגר"י משאש בשו"ת מים חיים (ח"ב א"ח סימן קלה), המנהג פשוט מי"ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים הרבה חזרו לנהוג רק מר"ח וכו'. וכ"כ בשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ובספר בקיצש"ע טולדאנו (סימן תצח הלכה יח), היו שהחמירו ולא הסתפרו מיז' בתמוז ורוב העם מסתפרים. והגר"ש משאש בשו"ת שמש ומגן (ח"ג אור"ח סימן נד), כתב אמנם היה ראוי להוסיף שהמנהג שלא להסתפר מראש חודש אב, וכמעט כל העולם נוהגים כך, ובמרוקו רוב החכמים החמירו שלא להסתפר מי"ז בתמוז ואילך, וכן אני נוהג אחריהם, אמנם אף פשוטי עם כולם נזהרו מלהסתפר מראש חודש. וכ"כ באולדמנצור לא הסתפרו מראש חודש אב מלבד המדקדקין. וכן בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות ה). ומנהג יהודי תוניס ראה בספר עלי הדס (פ"יד אות ה), שחסידים ואנשי מעשה נמנעים מתספורת החל מיז' בתמוז.
ד. בדבר לגזוז ציפורנים, כתב בשו"ת נופת צופים (חא"ח סימן יא), שמנהגנו אין לגזוז ציפורנים בימי בין המצרים. וכן נהג הרה"צ רבי יחיא שניאור (מפי בנו הרה"צ רבי פנחס שניאור). והגר"ש משאש כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן מד אות ח), מי"ז בתמוז עד ראש חודש מותר ליטול ציפורניו,ומראש חודש אב עד שבוע שחל בו, לכתחילה אין ליטול ציפורניו כי אם לצורך שבת, וכן במקום צורך קצת יש להתיר, ובשבוע שחל בו אין ליטול ציפורנים.
ה. מנהגנו להתיר לאבי הבן להסתפר ביום המילה אף בשבוע שחל בו תשעה באב. כך כתב הגר"ש משאש תבואות שמש (ח"א אור"ח סימן עו), הביא בשם הגאון רבי יעקב בירדוגו זצ"ל. אומנם כתב הגאון רבי יצחק בן ואליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד, ובליקוטים דף לז ע"ב), אבי הבן והסנדק אם מותרים לגלח בחוה"מ, חלילה מלומר דבר זה, שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה, ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דוקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים, חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל, זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהיינו היוצא מבית השביה עכ"ל. ובספר ויאמר יצחק (ח"ב הלכות אות א), כתב וכשהמילה ביום א' בשבוע שחל בו, הורינו הלכה למעשה שאין להקדים להסתפר ביום שישי. ובשו"ת שארית הצאן (ח"ב סימן קנו), ביום הברית לאבי הבן יכול להסתפר מלבד שבוע שחל בו ת"ב, וכן שמע מזקני פאס. והגאון רבי יוסף משאש באוצר המכתבים (סימן אלף מז), כתב שהמנהג במרוקו להתיר לגלח הזקן בשבוע שחל בו תשעה באב בשביל להיפגש עם השר עכ"ד. (הינו בגלות).
ו. מנהגנו להימנע מלברך ברכת שהחיינו על בגד ופרי חדש, מיז' בתמוז עד אחר תשעה באב ואפילו בשבתות, ראה בספר נשמת חיים מונסונייגו (עמוד 36 אות סח), וכ"כ בספר נהגו העם (אות ז), כפסק מרן הש"ע (סימן תקנא סעיף יז'), שכתב שטוב לזהר מלומר שהחיינו בין המצרים על פרי או על מלבוש אבל על פדיון הבן אומר ולא יחמיץ המצוה, שהרי מרן לא חילק בין ימי החול לשבת. וכתב במשנה ברורה (אות צח), כתב שיש פוסקים רבים להקל בשבת לברך ברכת שהחיינו. וכתב בבאר היטב, בכתבי האר"י אוסר אפילו בשבת.
ז. אם חל יום י"ז בתמוז בשבת ונדחה לאחר השבת מותר לברך שהחיינו דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחלינן כדברי המגן אברהם (ס"ק מב), ובשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב סימן קכו), כתב שמותר לברך שהחיינו דוקא קודם ראש חודש אבל לאחר ר"ח יש להחמיר, שכדרך שמחמירים שלא לאכול בשר כן יש להחמיר בפרי חדש, כיון שיש בו שמחה קצת.
ח. אשה מעוברת מתירים לה לברך שהחיינו, מפני שיש חשש שיגרם נזק לולד. ויאמר יצחק (בליקוטי אור"ח אות יא).
ט. פרי שלא ימצא אחר תשעה באב. יש מקום להתיר לברך בשבת, כמובא בב"י (ס"ס תקנא), וכן כתב הרמ"א (סימן תקנא הלכה יז). ולכאורה דין זה כדין אבל בברכת הלבנה שאם ימתין עד אחר השבעה יפסיד את הברכה, אז יברך בתוך השבעה. ולמרות שניתן לחלק בברכת הלבנה חיוב היא וברכת שהחיינו מעלה. ובשו"ת נופת צופים (אור"ח סימן טז), בשם החמדת ימים, שאף האר"י שאסר לומר שהחיינו בשבתות של ימי בין המצרים.
י. שכח וברך בבין המצרים על פרי חדש, מברך גם שהחיינו (נשמת חיים עמוד 36 אות סח), ומ"מ יטעם מעט שלא תהיה ברכתו לבטלה.
יא. הפטרה. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה, כתב בספר כף ונקי לר' כליפא בן מלכה (עמוד קכט), וז"ל כי כן קראו רז"ל לשבתות אלו תלתא פורענותא (תוספות מגילה לא ע"א ד"ה ראש), וכו' קורין ההפטרה של שבתות הללו בניגון הקינות. ומה לי אם קונן בחרוז הקינה או בפסוקים בדברים הרעים שבירמיה. וגם אנו נוהגים לומר ההפטרות אלו הניגון איכה. עד יבוא הגואל אכי"ר עכ"ל. כתב בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן עז אות ה),כתבוהוא מנהג קדמון כן. ובספר מגן אבות (בהערה עמוד רסח), כתב לישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של פרשה. וע"ע בשו"ת עטרת שלמה דיין (סימן יג עמוד קכד).
דון יצחק אברבנאל מדינאי והוגה דעות – בנציון נתניה
דון יצחק אברבנאל
מדינאי והוגה דעות
בנציון נתניהו
הוצאת שוקן / ירושלים ותל אביב
אולם חוקים אלו לא נאכפו, כפי שמתברר מתלונותיהם של אנשי הכהונה נגד ז'ואן הראשון בשנת 1427. אחדים מבני משפחת אברבנאל, שהיגרו באותם הימים מספרד לפורטוגל, התיישבו, אפוא, בארץ החדשה בזמן שאכלימה החברתי היה עוין ליהודים. אלא שהמדיניות שהייתה נהוגה על ידי ממשלתה עדיין פרו יהודית בעיקרה, באופן שלא נשללו מן היהודים הזדמנויות לפעילות מסחרית וכספית.
יש סימנים לדבר שכבר בתחילת המאה ה-15 היו בני משפחת אברבנאל פעילים בסחרה של פורטוגל, ואפשר להניח שדון יהודה, אביו של דון יצחק, בנו של ה contador mayor של קסטיליה, לא התקשה ביותר לעלות מעלה מעלה בעסקיו ובקשריו עם אנשי החצר.
אף על פי כן המדיניות שננקטה כלפי יהודי פורטוגל בשנת לידתו של דון יצחק, היה בה כדי לעורר בהם דאגה רצינית לעתידם. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1433, מת ז'ואן הראשון, והניח את כס המלוכה לבנו בכורו, דארטה. זה האחרון, שלא התחשב באצילים כאביו, שינה מדיניותו כלפיהם תכלית שינוי.
הואיל ודלות נכסיו של הכתר הייתה לצנינים בעיניו, ביקש דרכים ואמצעים לפדות את מורשת המלוכה. במאבקו עם האצולה זקוק היה לתמיכתו של הקורטס, שבו היו מיוצגים גם הערים ואנשי הכהונה, ומכאן תשומת הלב שהקדיש לתלונותיהם של היהודים ומדיניותי האנטי יהודית הגלויה.המגפה שפגעה בארץ בתקופת מלכותו, ומלחמה כושלת שניהל באפריקה, רק הגבירו את אי סובלנותו כלפי היהודים.
אבל פעלים אלו גם קיצרו את ימיו של המלך. הוא מת בשנת 1438, כקורבן המגפה, בלא שעלה בידו להגשים אפילו אחת מתוכניותיו או להוציא לפועל אחד מסעיפי מדיניותו.
דון יצחק נולד בשנה שקדמה למותו לש דוארטה, ומאותה שנה מצויה לנו התעודה הראשונה הנוגעת למעמדו של דון יהודה בפורטוגל. באותה שנה שיגר דוארטה את חיל המשלוח ביש המזל שלו לטנג'ר, שכיבושה נחשב, מ-1418 ואילך, ליעד הראשון של מדיניות ההתפשטות של פורטוגל.
עם מנהיגיו של חיל זה נמנה האינפאנטֶה פרננדו, ראש מסדר בנדיקטוס הקדוש מאַוויס ואחד מחמשת בניו המפורסמים של ז'ואן. קודם יציאתו למשימה, שממנה לא חזר, הוא מת בכלא של האויב, הכין דון פרננדו צוואה, שבה פקד לפרוע חוב של 97.100 רֶאים – reiz – לדון יהודה אברבנאל. אין לקבוע בוודאות שדון יהודה היה גזברו של האינפאנטה, כפי שטענו כמה מן הביוגרפים של אברבנאל, או ששירת אותו בדרך אחרת בעסקי הכספים שלו.
על כל פנים, בשנת לידתו של יצחק אברבנאל היה אביו, דון יהודה, מרבי ההון של פורטוגל וקיים קשרים ישירים עם בית המלוכה כפי שאמר דון יצחק על עצמו באחד מכתביו, " מנעוריו גדל בעושר ובכבוד ".
אולם ילדותו של דון יצחק לא הייתה נקייה לגמרי מן התעוקה של אווירה אנטי יהודית. כל עוד היה אלפונסו החמישי קטן הייתה העוצרות בידי אחיו של דוארטה, דון פדרו. זה האחרון, שליט נמרץ ופיקח היה שותף להשקפתו של המלך על הצורך בצמצום סמכויותיהם של האצילים, ומאחר שכדי להשיג מטרה זו נזקק לעזרת העם, לא יכול היה להיות מתומכי היהודים.
כעוצר לא היה דון פדרו חזק במידה שאפשר היה לו לממש את מדיניותו כלפי האצולה, ולפיכך לא הייתה לו סיבה להרחיב את הצעדים שנקט דוארטה נגד היהודים. אולם על מגמת מדיניותו של דון פדרו עומדים אנו בבירור מתוך " התקנות של אלפונסו החמישי ", קובץ חוקים שנערך בהדרכתו של העוצר ושנכללו בו רוב החוקים האנטי יהודיים שנחקקו בפורטוגל בימי המלכים הקודמים. אפשר להניח בוודאות שרבים מחוקים אלה לא נאכפו, אך כמו כן אין ספק שהרבה מהם הוצאו לפועל.
ילדותו של דון יצחק עברה עליו, אפוא, בצל משטר שכיבד בדרך כלל את צווי דוארטה נגד היהודים, צווים שהדגישו והעמיקו את ההבדלים בין האוכלוסייה היהודית והלא יהודית. על כל פנים ברור, שבימי שלטונו של דון פדרו לא הוקלו ההגבלות, שצמצמו את זכויות היהודים להימצא מחוץ לשכונתם – ה- Jud aria -.
וכך, מידי ערב, כשפעמוני הכנסייה צלצלו לתפילה , ידע הילד ששכונות היהודים צריכות להיסגר, שעונשים כבדים יוטלו על היהודים שימצאו במקרה מחוץ להן אחרי השקיעה, ושפרט לכמה יהודים מיוחדים, שאביו היה אולי אחד מהם, לא הורשה שום יהודי לעבור בשערים, שזקיפים הוצבו בהם כדי להבטיח את קיום החוק.
ואולם דעתו של רצון העם לא נחה ממדיניותו הקשוחה אך המרוסנת של פדרו, והאיבה הגוברת ליהודים במשך כל אותה תקופה ביקשה לה פורקן במעשי אלימות. בשנת 1449, כשהיה דון צחק בן שתיים עשרה, התרחשה בליסבון, עיר מגוריו, ההתפרצות הגדולה הראשונה נגד יהודי פורטוגל. אספסוף פרוע, שנכסף לשוד ורצח, ניסה לתקוף את שלוש הקהילות היהודיות של העיר, אך הואיל ומצא שהן מבוצרות ומוגנות היטב, תופעה שלא הייתה בלתי מצויה בחצי האי האיברי נסוג אחור כדי להיערך להתקפה מחודשת.
מצב היהודים נראה תלוי בשערה, והעיר כולה נסערה עד כדי כך שמזכיר המדינה םנה אל אלפונסו שנמצא באותה שעה באֶוורה, בבקשה שיחזור לעיר הבירה. אלפונסו חזר, אבל המתיחות לא פחתה, ולא עוד אלא שלבשה צורת התקוממות נגד המלך. הצעדים הנמרצים שנקט אלפונסו לדיכויה של תנועת המרד בעיר, והעונש החמור שהטיל על המתפרעים, שכנעו לבסוף את יושבי ליסבון שמנוי וגמור עם המלך להגן על היהודים בכל הכוח העומד לרשותו.
הניסיון להשמיד את קהילת יהודי ליסבון נעשה בזמן של תהפוכה מדינית. הייתה זו שנה שבה הגיע לשיאו המאבק בין אלפונסו החמישי ודודו, דון פדרו. מי שפתח באותו מאבק היה אלפונסו, הרוזן של בארסֶלוס ובנו הלא חוקי של ז'ואן הראשון, שביקש לתפוס את מקום אחיו החורג, דון פדרו, כבעל ההשפעה המדינית המכרעת בחצר המלוכה. לשאיפה אישית זו נתווסף מניע מדיני, שמבחינה היסטורית נודעה לו חשיבות מיוחדת.
בעוד שדון פדרו צידד במדיניותו של דוארטה, ששאפה להגביל את כוחם של האצילים, דגל הרוזן של בארסֶלוס בעיקרון הפידואלי, והתנגד נמרצות למדיניותו של דון פדרו, ב 1442, תואר של דוכס ונוסף על כך את אחוזת בראגאנצה. אך דעתו של הרוזן לא נתקררה על ידי כך, וכדומה לאצילים אחרים ציפה בדאגה למועד שבו יגיע המלך לפרקו. ב 1447, כנשא אלפונסו החמישי לאישה את אליזבת, בתו של דון פדרו, הפכה דאגתו של הדוכס לבהלה.
עכשיו שם לו למטרה להרוג את דון פדרו בטרם יצליח העוצר להשפיע על המלך, שיסייע לו במדיניותו נגד האצולה. מטרה זו הושגה במלואה. לאחר שערער אלפונסו את אמונו של המלך בדון פדרו, הוכרז זה האחרון כבוגד במלכות ונהרג בתגרה עם חילות המלך.
הייתה זו שנת 1449, שנת הפרעות ביהודי ליסבון, שבה מצא דון פדרו את מותו בשדה הקרב. ממאורע הטיל צל כבד על ההיסטוריה העתידה של פורטוגל, והייתה לו השפעה מכרעת על גורלם של היהודים באותה ארץ. במשך יותר משלושים שנה אחר 1449 היה בית בראגאנצה בעל השפעה המרובה ביותר בפורטוגל. כשהוכרע באופן זה המאבק הפנימי בממלכה. לא היה אברבנאל הצעיר יכול לשער, שעלייתו ונפילתו שלו בפורטוגל תהיינה קשורות ללא הפרד בעלייתם של ונפילתם של בני בראגאנצה.