מורשת יהדות מרוקו

לעתים יצרו הקהילות הוותיקות מסגרת לשיתוף פעולה בינן לבין קהילות אחרות. התחום החשוב שבו התברר הצורך לשיתוף הוא תחום המסים.

הקהלת הוותיקה בתמזגראן –  Mazagranסמוכה למוסתגאנים – Mostaganem ערכה עם קהילה בעיר סמוכה הסכם שהתקיים זמן רב, שכל מי שיעבור לגור מעיר אחת לעיר השנייה, ימשיך לשלם את המסים לעיר שאותה עזב. לעומת זאת מי שיבוא מארץ רחוקה, כלומר מעיר אחרת שאין עמה הסכם, ישלם את המס בעיר שאליה עבר להתגורר. גם הסכם זה קדום וקיבלוהו אבותיהם של התושבים הגרים בקהילה בזמן הרשב׳׳ץ. מכאן שגם תקנה זו נתקנה לפני שנת 1391.

Mostaganem (Arabic: مستغانم‎) is a port city in and capital of Mostaganem province, in the northwest of Algeria. The city, founded in the 11th century lies on the Gulf of Arzew, Mediterranean Sea and is 72 km ENE of Oran.It has 145,696 inhabitants as of the 2008 census.

The city was founded in the 11th century as Murustage but has origins going back to Punic and Roman times.In1516itwascaptured by the Ottoman admiral Barbarossa and became a centre for Mediterranean sea corsairs, as well as a commercial port. By 1700 it had come under Ottoman rule and in 1833 the city was taken by France and a garrison established. Algeria became independent in 1962.

קהילות ותיקות אחרות הצליחו לתקן תקנות בתחומים אחרים ובעיקר במטרה לסתום ולגדור פרצות בחיי החברה והמשפחה. קהילת קונסטאנטינה התקינה תקנה קדומה הבאה להסמיך את הקידושין לנישואין, שלא יקדש אדם כי אם בשעת נישואין, ואם קדש שלא בשעת נישואין לא יהיו קידושיו קידושין. תקנה קדומה זו באה לפתור אחת הבעיות הקשות שהתעוררו לגבי נשים או נערות, שגבר קידשן בפרוטה או בשווה פרוטה, ולעתים אף בערמה או שלא מתוך כוונה רצינית, ולאחר מכן יכול היה להיעלם ולהשאיר את האשה עגונה. כתוצאה מכך יכול היה הגבר לסחוט כספים מן האשה ומשפחתה תמורת הגט שנדרש ממנו לתת לה על מנת למנוע את עיגונה בגלל חומרת ספק קידושין. לכן התקינו שהקידושין יהיו צמודים לנישואין, כלומר לתחילת חיי האישות, ועל־ידי כך להפסיק את מעשי הסחיטה . קהילת תנס, שאף היא קהילה ותיקה, הוצרכה גם היא למנוע קלות ראש וזלזול בקידושין הפוגעים באשה. לכן תוקנה הסכמה קדומה שלא יקדש אדם אשה, אלא מדעת חבר עיר וזקני הקהל. כלומר, הקידושין חייבים להיערך בנוכחות מנהיגי הקהל או בידיעתם ואם לא יעשה כן — הקידושין בטלים .

מנהג מימי קדם שהיה מקובל בתונם, שכוחו למעשה ככוחה של תקנה, בא גם הוא להגן על האשה ולמנוע ממנה כפיית גירושין על ידי הבעל. המנהג קבע שכל המגרש אשה שלא מדעתה מענישין אותו ממון, כלומר קונסים אותו ״.

התקנות שהובאו לעיל, הן בוודאי רק חלק קטן מן התקנות שתיקנו התושבים הקדומים, אולם כיוון שלא נשארה לנו ספרות שכתבוה התושבים הוותיקים, לפגי שנת קנ״א ולאחריה, נשכחו ואבדו מרבית התקנות.

\

3

־ קום בני, קום,

• מוקדם, מוקדם מאוד, עדיין חושך,
• אנחנו יוצאים, בני,
• לאן, לים, בשעה כזאת?
• לים אחר, בני.
• אה!… זהו, אנחנו נוסעים­
• אבל, אימא לא אמרתי שלום לבן-דודי דוד, לא אמרתי שלום לחברי מַרְקוֹס, לא אמרתי שלום לִדְרִיס, בעל המכולת,
• אני מאוד מקווה שאיש אינו יודע,
• אם אני לא יודע אז איך מישהו יידע.

המכתב הראשון של המאה העשרים

סאו פאולו 1.1.1900

קוֹטִי היקרה:

המאה העשרים התחילה. מזג האוויר כאן נעים מאוד בתקופה זו כידוע לך ואני מקווה שבחודש נובמבר אוכל שוב לנסוע לתטואן. כריתת העצים אמנם מביאה פרנסה לא רעה, אך אני לא ממש מתעשר מן העניין, חוץ מזה שהעבודה היא במקומות שיש בהם הרבה יתושים וביצות, וכך קרה שהייתי חולה שבועיים עם חום גבוה, מה שגם לא עזר במיוחד להכנסות שלי. אני שולח לך מאה חמישים פרנקים ואני מקווה שהם יספיקו לך עד פסח. אז אוכל לשלוח לך עוד כספים. שמחתי לשמוע שאחי דוד נסע לאוראן ושהוא עושה שם חיל, אולי אם היה בא לכאן היינו יכולים להקים חברה לכריתת עצים במשותף, אבל אני לא בטוח שכל-כך קל להתפרנס מזה, מצד שני קיבלתי מכתב ממואיס חַדְשְׁוֵּאל מקראקס, הוא אומר שיש שם קהילה תטואנית גדולה, ושגם שם יש עבודה, גם כאן יש כפי שאת יודעת לא מעט תטואנים, אבל כנראה לא כמו בקראקס.

אני מקווה שבקרוב תשלחי לי את החדשות הטובות על לידת הבן החדש, או הבת, חבל שאני לא יכול להיות שם לברית-המילה, חבל מאוד, אבל כפי שאת יודעת הנסיעה ארוכה וכרוכה בסיכונים רבים, ואת הרי לא רוצה לעזוב את תטואן, אני מקווה שאוכל לעשות מספיק כסף ושתהיה מספיק עבודה כדי להתפרנס שם. יש שמועות שהצרפתים מתכוונים לכבוש גם את מרוקו, אז אולי זה דווקא יביא פרנסה, ואולי אפילו הספרדים יתפתו להיכנס שוב לצפון, ואז תהיה לנו פריחה כמו שהייתה בשנות השישים, אבל זה רק ספקולציות וחוץ מזה אם ייכנסו שוב רק לשנתיים, זה גם לא יקדם את העניין מספיק. מה שלום מואיס, הבן הנחמד, האם הוא כבר הולך לאֵלִיאַנְסָה, הוא בטח כבר הולך, הוא בן שש, אני בטוח שהוא יהיה מבריק בלימודים. תמסרי חיבוקים חמים לאמי סולטנה ולכל המשפחה, במיוחד לאחי משה אם הוא יבוא לבקר, אך אכתוב לו כמובן גם לאוראן, מקווה שהכסף יגיע אלייך בהקדם,

מימון

קהילה קרועה, ירון צור.

יהודי מרוקו והלאומיות 1943 – 1954

ניתן לזהות כאן תו יסוד של התנהגות ההמון המוסלמי כלפי המיעוט היהודי בעתות של משבר בשלטון. תקופה של ״בין מלכויות״, עת מרד או אפילו פטירתו של הסולטאן, היתה לעתים קרובות שעה קשה ליהודים. הגנתם הפיסית הובטחה בחברה המקומית מתוקף יחסי החסות שלהם עם השליט. ירידתו מכס השלטון, התרופפות הסדר הציבורי והעדר בהירות באשר למהות מגינם של היהודים קרצה תדירות ליסודות שונים בחברה לקום ולתת פורקן ליצרי אלימות ותאוות שלל. החשיפה לפגיעות בנסיבות כאלה היתה חלק בלתי נפרד מהוויית המיעוט, ולפיכך נמדדה עוצמתו של שליט, בין היתר, במידת הביטחון של היהודים תחת שלטונו. בין הגורמים העשויים לפרש את ההתנהגות של המוסלמים בשעה זו פעל, ככל הנראה, גם דפוס התנהגות עתיק יומין זה. ואולם, לצדו מילאו תפקיד גורמים אחרים וחדשים, כגון ההסתה של אנשי מסדר הליגיונרים. כאן נחשפת היכולת של היסוד החדש בחברה המקומית, המתיישבים האירופים, ללבות סכסוך בין המקומיים, להשתמש בתכסיסים שישרתו את עניינם, אם כדי לפגוע בצד אחד בלבד ואם כדי לבסס את שליטתם בעזרת העיקרון הפרד ומשול. אין תימה שלמרות התפקיד הברור שמילאו מוסלמים בהתקפות על היהודים, עיקר טענות היהודים הופנו כלפי המתיישבים והשלטונות הצרפתיים. המוסלמים נתפשו כמכשיר בידי חורשי רע אנטישמים ופקידים שהזדהו עם שלטון וישי.

בעיני היהודים התנהגות המוסלמים בתקופת וישי, לפני התקריות, עוררה דווקא הערכה. ראשית, שמו של הסולטאן מחמד החמישי יצא לפניו כמי שעמד נגד השלטונות הצרפתיים והקשה עליהם לרדוף את היהודים כרצונם. שנית, האוכלוסייה המוסלמית בכללותה לא התפתתה לנצל את שעת הכושר הנוחה לערוך פרעות ביהודים. ״צריך לשבח את האיפוק של האוכלוסייה המוסלמית, אשר בתקופת וישי נמנעה ברובה מלהטות אוזן לתעמולה היומיומית ברדיו, בעיתונות ובשיחות אישיות, שתוכנה היה הסתה לרדיפת היהודים. המוסלמים הטובים ידעו שהסובלנות היא צו הקוראן והשולטנים הפגינו תמיד יחס של כבוד ליהודים״ – כתב מחבר הדו״ח שהפנה קודם לכן אצבע מאשימה כלפי אנשי מסדר הליגיונרים הצרפתים.

צרפת גילתה בתקופת וישי את פניה המכוערים ואילו המוסלמים גילו דווקא פנים מעוררי אמון. ואולם השתתפותם של מוסלמים עתה בהתקפות על היהודים פגעה בתחושת הביטחון ששררה בין שני היסודות הילידיים בחברה המקומית. למעשה, בדיווחים היהודיים על התקריות בקזבלנקה מופיעים המוסלמים בשני פנים הסותרים זה את זה: בפורעים מצד אחד, וכמשתדלים לטובת היהודים מצד אחר. מונחת לפנינו עדותו של מ״א על מה שאירע לו ולחבריו באותם ימים בקזבלנקה. מתברר כי לשמע ההפגזה האמריקנית מן הים ב־8 בנובמבר באו הן משפחות יהודיות והן ערביות למצוא מקלט באחד מבתי־הכנסת, מן הסתם כדי ליהנות מחסותו של הקדוש המקומי רבי אליהו, שעל־שמו נקרא בית־התפילה. כן מצאו יהודים ומוסלמים מקלט במשרדי הקהילה הסמוכים. לאחר מכן התפנו משם, אך ב־11 בחודש שוב היו משרדי הקהילה למקום מקלט, הפעם ליהודים בלבד. בעדותו של מ״א מופיעים מוסלמים רבים: המושל המקומי(ח׳ליפה), שוטרים (מוח׳זינים) וחיילים, סתם פורעים וכן מוסלמים שלא השתתפו בתקריות. המושל המקומי מצטייר כמי שהתקשה להתמודד עם האירועים ולא ידע עם מי להזדהות.

אחדים מהמוח׳זינים והחיילים מצטיירים כנוגשים הנתונים להשפעת השוטרים הצרפתים ומאמינים בשמועות כאילו יש ליהודים נשק והם ניסו לתקוף בעזרתו צרפתים וערבים כאחד. חשוב לציין ששמועות כאלו ניזונו אולי ממה שאירע באמת באלג׳יר, עיר אחרת שבה נחתו כוחות בעלות־הברית במסגרת ״מבצע לפיד״. מחתרת שרובה יהודית השתלטה שם על המתקנים החשובים וסייעה כך לפלישה מן הים. מעשה נועז זה, הרמת הראש מצדם של היהודים, קומם כמובן את נציגי השלטון הצרפתי והדיו ליבו מן הסתם חשדות נגד היהודים בערים מרכזיות אחרות בצפון אפריקה. אותו מעשה תרם אולי ליחס הנוקשה שזכו לו בקזבלנקה. הצרפתים יכלו לצפות להבנה מצד המוסלמים ולתגובה הנוקשה על הרמת הראש של היהודים. אנשי המיעוט היהודי נחשבו על־פי ההלכה והמנהג המקומי בני חסות החייבים בכניעות מוחלטת למוסלמים (ד׳ימים). התנהגותם בפועל היתה צריכה לשקף את מעמדם כנתונים למרות המוסלמים. דא עקא שהמציאות תחת שלטון הצרפתים טרפה את קלפיה של תמונה חברתית זו והיהודים, כפי שנראה בהמשך, ניצלו תקופה זו להתקדמות מהירה יותר מן המוסלמים. הד לכך ניתן למצוא אף בתיאור שהבאנו למעלה על בוא האמריקנים. המחבר השתייך ככל הנראה לחוג המתמערבים, היהודים המקומיים שאימצו את התרבות הצרפתית והתערו בה. כדאי לשים לב שהוא ייחד את המונח ״ילידים״ למוסלמים בלבד, ושיקף בכך נטייה רווחת בקרב היהודים למתוח קווים מבדילים בינם לבין המוסלמים ולהסתייג משיוכם למעמד הילידי, שהיה בעיני האירופים מעמדם של כל המקומיים.

• 
• מגורי רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן בשנים 1764- 1772 ופטירתו בה בשנת 1782

האירוע המשמעותי ביותר שהנציח את קהילת אסז׳ן בתולדות יהודי המגרב, הוא־ פטירתו וקבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, בבית העלמין שלה. ר׳ עמרם דיוואן נפטר ונקבר בבית העלמין של הקהילה בדרכו חזרה לארץ ישראל בביקורו השני, ביום ט׳ מנחם אב התקמ״ב – 1782.

ר׳ עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. ר׳ יהודה בר עמרם דיוואן ־ דודו של רבי עמרם בן דייאן צא בשליחות ירושלים, צפת וחברון כשד"ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את ״זבחי שלמים״ בתצ״ח ו׳יחוט המשולש״ בתק״ט. ר׳ עמרם ב׳׳ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי״ח [1758] נמנה על חכמי ישיבת ״נוה שלום״ בירושלים, שנוסדה ע״י קהילת קושטא בשביל דודו ר׳ יהודה דיואן" בשנת תקכ״ג [1763] יצא ר׳ עמרם ב״ר אפרים דיואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על אגרת שלחותו חתם ר׳ יצחק זאבי בנו של בעל"אורים גדולים״.

ר׳ עמרם דיוואן התיישב באסז׳ן מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ׳׳ג [1763] ופתח בה ישיבה, בתוך תקופה קצרה תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי נקבצו ובאו ללמוד תורה מפיו בישיבתו באסזן. סיבת התיישבותו של ר׳ עמרם דיוואן במקום, נעוצה ככל הנראה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותה תקופה [ 1763־ 1766]. יש הגורסים שמוצא משפחתו הוא מכפר בקרבת טנג׳יר בשם דיוואן הנמצא בקרבת מקום" אין לשלול אפשרות שיהודים מהכפר דיוואן העתיקו את מגוריהם לאסז׳ן לאחר כיבוש טנג׳יר ע״י הפורטוגזים בשנת 1471 ושמשפחת סבו ר׳ עמרם או אבי סבו מקורה מאסז׳ן.

לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי מרוקו ואסף את התרומות למען כוללות חברון, שב ר׳ עמרם דיוואן לא״י. כעבור שלוש שנים לאחר שהות קצרה בארץ ישראל שב בשנת תקל׳׳ד 1774 למערב הפנימי. בביקורו השני, שהה ר׳ עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר׳ זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם יתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך. באדר תקל׳׳ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר״ח כסלו תקמ״א.[יום ראשון 18 בנובמבר 1781] בפאס שהה עד ד׳ תמוז תקמ״ב. [יום ראשון, 16 ביוני 1782] ונפטר באסז׳ן בערב שבת ט׳ אב תקמ״ב. [יום שישי 20.07.1782] חודש לאחר הגעתו לאסז׳ן מפאס. ״בט׳ בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד ״משבר״ היא שנת תקמ׳׳ב [=1782] נפטר השד״ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן באז׳ן ונקבר בה״ עם מותו הספידוהו גדולי חכמי מקנס, ר׳ דוד חסין שהכירו אישית הכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה סמוך מאוד למועד פטירתו ביקר ר׳ דוד חסין בקברו באסז׳ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה ״הר טוב״ בהסבר המקדים לקינה כותב ר׳ דוד חסין, ״את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג׳נה״ [צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה]

להלן שני פיוטים לכבוד רבי עמרם בן דיוואן שכתב המשורר הדגול רבי דודו בן אהרן חסין.

85 – אערך שיר מהללי

 פיוט יסדתי לכבוד יקרת הלת שליחא דרחמנא הרב הכולל כמה"ר עמרם דיוואן יצ"ו סימן אני דוד בן חסין חזק

אערך שיר מהללי

לפני יוצרי מחוללי

לכבוד חכם, שמחת גילי / אשכול הכופר דודי לי

נפלאת אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

ידידותך חושקת

נפשי, ותמיד שוקקת

אדם פטדת וברקת / גם נזם זהב וחלי

דומה דודו במקהלים

לצבי ולעפר אילים

אליו אקר נעם חובלים / יקר תפארת כלילי

ןאני תפלה לאל

ישימך ראש בישראל

במימיך יבוא גואל / על אדום אשליך נעלי

ידידים, רעים, אהובים

לדבריו היו מקשיבים

עטרוהו בזהובים / אעדנו עטרות לי

דבש ונפת צופים

רך וטוב במענהו

מאת אשאל ישמרהו / ישמע מהיכלו קולי

בורא ארץ ושמים

יוסיף לך שנות חיים

טובים בעדי עדיים / ותרבי ותגדלי

נטע יפה, פרח רטב

אחי נעם ואחי טוב

שונאך יקטף קטוב / אלהים ה' חילי

חסין קדוש צור עולמים

יתן לך בנים חכמים

בתלמוד מחכמים / בירושלמי ובבבלי

חנוטן היה יהיה הווה

חסדיו לך יצוה

ויצילך מכל מדוה / גם מכל מכה וחלי

זכות משה ואהרן

תגל תשמח גם תרן

בקרית ארבע היא חברון / עם כל שיראל קהלי

קום בתוך עם גדול ורם

אדוני צדק אדוני רם

לקרא דת משה בן עמרם / ברך לצור גואלי

תולדות היהודים בארצות האסלאם

חלק ראשון

העת החדשה – עד אמצע המאה התשע-עשרה

מאת 

שלום בר אשר – יעקב ברנאי – יוסף טובי

עורl שמואל אטינגר

מרכז זלמן שזר לתודות ישראל

ירושלים – תשמ"א

יג. איראן(פרס)

מעטים הם הידיעות הברורות על תולדות היהודים בפרס בתחילת האלף האחרון בו אנו עוסקים. בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנסבורג במאה הי״ב, מוסרים נתונים מפי השמועה. על כל פנים, כל היהודים תושבי מרחבי פרס בראשית תקופה זו, היו נתונים לסמכות ראשי הגולה והגאונים שבבל. בהמדן ובאיספהן נוסדו ישיבות, והם היו מרכזי התורה ליהדות פרס.

בחמש מאות השנים האחרונות, ישבו יהודים כמעט בכל ערי פרס. היהודים היו נרדפים בגלל היותם ׳טמאים׳, דהיינו – בלתי מאמינים (באיסלאם).

במחציתה השניה של המאה הי״ז היה מעמדם של יהודי פרס כמעמדם של יהודי ספרד בימי האינקוויזיציה. רבו מעשי שמד, רבים נהרגו על קידוש ה׳, והקהילות היו על סף חורבן. חלק גדול מן היהודים חיו כאנוסים, חיים כפולים, אך רובם חזרו ליהדות.

היהודים בפרס עסקו בטוויית משי, ליטוש אבני חן, מסחר זעיר, הלוואות בריבית לגויים ועוד.

יהודי פרס נהגו לעלות לרגל לקברי הקדושים בפרס: קברי מרדכי ואסתר בהמדן, קבר דניאל בשושן, והמקום שבו נתגלתה להם סרח בת אשר בעיר בכראן שבמחוז איספהן.

על אף הקשיים בהם חיו יהודי פרס, שמרו יהודיה על קשר קבוע עם ארץ ישראל וארצות התפוצה. השדרי״ם מארץ ישראל הגיעו לפרס, עוררו לאהבת ציון ואספו כספים למוסדות תורה וחסד.

יד. בובארה

ארץ ומדינת בוכארה יושבת באסיה התיכונה, כשדרומית לה איראן, אפגניסטאן וסין, וצפונית לה הקיסרות הרוסית.

מסורת בידי תושבי בוכארה שיהודים התגוררו בה עוד בימי הבית הראשון, עם גלות עשרת השבטים. עדויות לישוב יהודי כבר במאה החמישית גילו ארכיאולוגים, כאשר על מצבות קבורה נמצאו שמות יהודיים מובהקים: ׳יעקב׳, ׳יוסף בר יעקב׳ ועוד. לדעת החוקר גיורא פוזיילוב, הנחשול המונגולי החריב את מרכזי היהודים באסיה התיכונה – ״החריבו בתי כנסיות ובתי קברות עתיקים, והיהודים נמלטו על נפשם״. התחדשות היישוב היהודי באיזור זה באה עם עליית שלטונו של האמיר תימור לנג במאה הי״ד. על יהודי בוכארה נגזר לחגור חבל סביב למותניהם, כסימן ליהדותם, והוטל עליהם מס-גולגולת שנגבה תוך כדי סטירת לחי שנועדה להשפילם (כך גם נהגו המוסלמים בקהילות נוספות).

לקראת סוף המאה הי״ח נעשה נסיון לאסלם את כל יהודי בוכארה. חלקם הפכו לאנוסים, והקפידו לשמור על מצוות התורה בסתר.

הדמות הרוחנית המרכזית של יהודי בוכארה הוא רבי יוסף ממאן. רבי יוסף הגיע לבוכארה ומצא שמצבה של הקהילה מבחינה רוחנית קשה מאד. הוא הנהיג את הקהילה, לימד תורה והכשיר כלי קודש ששירתו לאחריו כאישים ומנהיגים רוחניים. עיר מרכזית שבה היתה קהילה יהודית חשובה היא סמרקאנד. בקהילה זו פעלו הרבנים מולא בנימין, רבי יוסף הכהן כוג׳הינוף – שפתח בית מדרש עבור הדור הבא של המנהיגים הרוחניים. ראויים לציון העליות של יהודי בוכארה לארץ ישראל, שהתרחשו במספר גלים במאה הי״ט. במחציתה השניה של המאה הי״ט, בנו העולים מבוכארה בירושלים את שכונת ׳רחובות׳ (היא ׳שכונת הבוכרים׳).

גדולי חכמי בוכארה היו הרבנים: רבי יוסף מאמן – שהציל, כאמור, את יהדות בוכארה משקיעה רוחנית; רבי פינחס בן רבי יצחק הכהן מבגדאד – מתלמידי רבי יוסף מאמן; רבי חזקיה הכהן רבין – רבה של העדה בבוכארה; רבי שלמה מוסאיוב – ממיסדי שכונת הבוכרים בירושלים; רבי שמען חכם – אף הוא ממייסדי שכונת הבוכרים, ערך, תירגם והוציא לאור ספרים רבים; רבי אברהם אמינוף – רבם של יהודי בוכארה בארץ ישראל במשך שנים רבות.

טו. תימן

המסורת קובעת שראשוני היהודים בתימן הגיעו עוד בראשית ימי הבית הראשון, בימי שלמה המלך. אולם ידיעות ברורות קיימות רק מלאחר חורבן בית שני.

מיקומה הגיאוגרפי של תימן(בדרום חצי האי ערב), גרם שבמשך כל ימי תולדות היהודים בה, היו קשריה עם שאר קהילות ישראל רופף וחלש. אולם העיר עדן, השוכנת בדרום תימן, על חוף האוקיינוס ההודי, שימשה כמרכז בינלאומי, בשל מיקומה על נתיב המסחר בין הודו לארצות אגן הים התיכון. יהודים רבים שעסקו במסחר בנתיב זה עברו בה וחלקם אף השתקעו בה.

יהודי תימן, על אף בידודם ביחס לשאר קהילות ישראל שבתפוצות, קלטו מאוצרות הרוח של קהילות אחרות, אך מאוצרות רוחם הם – לא נודעו לשאר קהילות ישראל!

בתקופת הגאונים קיימו יהודי תימן קשר עם חכמי בבל, ומהם הגיע אליהם – ככל הנראה – התלמוד הבבלי. בימי הביניים, במאה ה- 13, היתה לרמב״ם השפעה גדולה ומעמיקה על יהודי תימן. ספרי הרמב״ם בהלכה ובמחשבה הגיעו לתימן עוד בחיי הרמב״ם, והם העמיקו לימוד וחקר בהם. בעיקר מפורסמת ׳איגרת תימן׳ אותה כתב הרמב״ם עבור יהודי תימן, ובה הוא מעודד ומחזק את הנרדפים בגזירות השמד. במאה ה- 16 הגיעה לתימן גם ספרות הקבלה: הזוהר וכתבי האר״י, עובדה המשתקפת בחלק מיצירתם של יהודי תימן.

יהודי תימן היו נתונים בכל תולדותיהם תחת לחץ בלתי פוסק של השפלות ורדיפות מן השליטים והחברה המוסלמית, במטרה להביא להתאסלמותם. רק לעתים רחוקות נהנו יהודי תימן מרגיעה יחסית (כגון במאות ה- 14-13 בימי השושלת הרסולית).

היהודים בתימן חיו בב- 1000 מקומות יישוב, כאשר כל קהילה מנתה מספר לא רב של נפשות. הקהילה הגדולה ביותר היתה בעיר צנעא, שמנתה כ- 6000 נפשות.

בראש כל קהילה עמד ׳מארי׳(=רב) ובית דין. כל הגברים והילדים הבנים ידעו קרוא וכתוב, ושלטו בלשון העברית.

עיקרה של יצירת תימן שנודעה לנו(שכן, ברובה עדיין בכתבי יד), הוא בתחום: המדרש, הלכה ושירה. מבין החכמים המפורסמים בתחום המדרש: רבי דוד בן עמרם עדני בעל ׳מדרש הגדול׳, זכריה בן שלמה הרופא בעל ׳מדרש החפץ׳, רבי שלוס שבזי בעל מדרש ׳חמדת ימים׳.

כן מפורסמים החכמים רבי שלום עדני, שכתב בחברון את פירושו הגדול למשנה ׳מלאכת שלמה׳, וזכריה אלצאהרי מחבר ׳ספר המוסר׳.

גדול משוררי תימן הוא רבי שלום שבזי, שיבולו הספרותי בתחום השירה גדול. גדול המקובלים הוא רבי שלום שרעבי, שעלה לארץ ישראל והיה מראשי המקובלים בה.

מרבני תימן המאוחרים והפוריים נודע רבי יחיא צאלח, שכתב שאלות ותשובות לרוב, ופירוש לסידור ׳תכלאל׳.

בסוף המאה ה-19 החלו יהודי תימן לעלות לארץ ישראל [על כך ראה בפרק: הזיקה והעליות לארץ ישראל].

פיוט על ר׳ אברהם תורג׳מן

אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד שבנה נביא רבי אברהם

נפשו בהר המור צרור בצרור המור והכל במזמור שבח אברהם

אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם

יגע ומצא תמימה דרישה תורה קדושה קנה אברהם

אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם

שירי אחבר שבח אדבר ראש לכל משבר היה אברהם

אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם

אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם

(מלה לא ברורה) חמלה עלי נתמלא לחם ושמלה נתן אברהם

אערוך ניבי לכבוד מר רבי

שמע קל והנך רבי אברהם

למד בשקידה תורה ותעודה בוא בש״ס תלמודא רבי אברהם

אערוך ניבי לכבוד מר רבי עד יבנה נביא רבי אברהם

[…] רכה תורג׳מן חניכה: אשרי מי שכך בעם אברהם

בעיני שר ומלך בעיני המלך [חסרה שורה] שבח אברהם

למשל: בחוג־בית אחד לנשים יוצאות מרוקו הציג פוליטיקאי מקומי את תכנית הפעולה המעשית של המפלגה במונחים מקומיים, מוחשיים ובהירים ביותר. בסוף דבריו הועלתה על־ידי הנשים שאלה: כיצד יוכלו לזכור ולהכיר את האות ב בקלפי ? הפוליטיקאי הגיב באריכות על־ידי שהציג שלשלת סיסמאות רגשניות בנויות על דרשות סביב האות ב. הנשים תזכורנה את סימן המפלגה, אמר, אם תיתנה דעתן על כך שהאות ב מופיעה בכתוב ׳בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ׳: ׳ב זה גם בריאות, ברכה׳. כנגד זאת, הזהיר הדובר, יישמר כל אחד מלהצביע בטעות בעד המערך, שסימנו היה אז את. ׳הסימן א״ת מבשר רעה — אין תורה׳. בסיום דבריו יעץ התועמלן שכל אשה, לפני היכנסה לקלפי, תכניס פתק ב לתוך החזיה, ובקלפי תשים אותו לתוך המעטפה. דברי הדרשה של הפוליטיקאי לא היו ענייניים לגבי השאלה המעשית של אי־ידיעת קרוא וכתוב של הנשים. אבל על כך היתה לו גם הצעת־פתרון פשוטה ויעילה. דבריו המרגשים של הפוליטיקאי היו תגובה למה שהוא הבין כשאלה נוספת וקשה יותר מן הבעיה המעשית של חוסר ידיעת קרוא וכתוב. הוא הבין את שאלת הנשים כעדות לפער הכרתי, שנותר בינו לבין השומעות, ולחוסר אחדות־דעים למרות כל הסבריו הקודמים. הפוליטיקאי פירש את השאלה במונחים מעמיקים, ׳מה משמעות סימן המפלגה?׳ תשובתו נגעה למישור זה. הוא שינה את הסימן הפוליטי הטכני והציגו כסמל דתי ממשי. הדובר קשר את האות ב בכמה מן הנושאים הבולטים שביהדות עממית, כגון סיפור מעשה בראשית, הכמיהות התמידיות והכלל־אנושיות לבריאות ולברכה. כמיהות ורגשות אלו, אשר מוצאים ביטוי בדרך מסורתית במונחים של תפילה ותורה, נתלבשו כאן בלבוש ההולם פעילות פוליטית מודרנית, באמצעות הסימן ב. הפוליטיקאי חתר להרכיב על הסימן ב רגשות דתיים עמוקים, כגון זה המתעורר בשעת הקריאה החגיגית של פתיחת התורה, בפרט לפי מנהג יהודי מרוקו. אסוציאציות רבות עשויות להילוות כאן, כגון שמחת מצוה על קיום התורה ודבקות במצוותיה והבטחה להתמיד בלימוד ובמעשה. כיוון אסוציאטיבי אחר מוליך לאלמנט המיתי־הקוסמי שבכתובים על הבריאה, והמיוחם עתה לאות ב.

מלבד הצגת טכניקה לזכירה הציג הפוליטיקאי את אות מפלגתו כסמל דתי. לאות ב נתלווה עתה שפע של משמעויות המתייחסות לרבדים עמוקים מאוד של הרגישות הדתית היהודית, משמעויות שהשומעים מסוגלים להביעם אך בקושי רב. השדר הדתי לובש אפוא צורה באמצעות מעשה פוליטי, וניתן לנסחו בערך כך: כאשר הבוחר מטיל פתק ב בקלפי הוא מבטא שמחה וסיפוק על שהוא נמנה עם הבוטחים בבורא העולם, השומרים על התורה ומקיימים אותה. פעולתו באה להבטיח שגם החברה הרחבה תעשה כמוהו, ובשכר מצוה זו יתן לו ה׳ בריאות וברכה. הפוליטיקאי יוצר אפוא סמל דתי חדש התואם את נוהל הבחירות. במהלך מערכת בחירות לא זו בלבד שנוצרים סמלים דתיים מתוך הסימנים הטכניים, אלא שלסימני מפלגות יריבות מייחסים תוכן דתי שלילי, וכך נוטים גם סימנים אלה ליהפך לסמלים דתיים, אלא שתוכנם הוא שלילי ומגנה. במערכת 1965 פורש הסימן ׳את׳ של המערך, על־ידי יריבים מן המפד״ל, כמבטא מהות מבעיתה ודוחה של ׳אין־תורה׳. בתודעה של אנשים מסורתיים, המצויים אצל הכתובים המשמשים בבית־הכנסת, מעורר הביטוי ׳אין תורה׳ את האסוציאציה הקודרת והמדכאה של ליל תשעת באב, כאשר נקראת ׳מגילת איכה׳ שבה מובא הביטוי בקשר לחורבן איום (איכה ב, ט). באמצעות הפרשנות הזאת והאסוציאציה הנלווית אליה העביר התועמלן שדר, שמשמעותו אזהרה מזעזעת וחמורה לא לבחור ׳את׳, כי בכך דוחה הבוחר את התורה. במערכת־הבחירות ב־1969, כאשר סימן המערך היה אמ״ת, נתקלתי בוואריאציות על אותו נושא בתעמולת המפד׳׳ל. פירוש אחד שניתן היה, ש׳אמת׳ משמעו ׳אין אמונה׳. פרשנות זו לאות מ שבסימנו של המערך היתה פחות קולעת וזריזה מן הקודמת, ואולם המשמעות הפרשנית דומה. המושג ׳אמונה׳ רווח מאד בשפת יוצאי צפון־אפריקה, הוראתו אינה תיאולוגית בלבד, אלא כלולה בו גם הוראה של הגינות אנושית כללית, במובן של ׳אמון׳ בעברית מודרנית. הביטוי ׳אין אמונה׳ מופיע גם בליתורגיה המסורתית, אם כי תוך שינוי קל, בשירת האזינו(דברים לג, כ), הנקראת אף היא אצל יהודי המזרח בתשעה באב.

פיוט לכבוד התנא דבי מאיר בעל הנס זיע״א סימן אני יחייא אדהאן חזק אמיץ חזק אל ייָ לנו ויאיר. בזכות התנא רבי מאיר

נשמח ונגילה ביום זה. לכבוד מַזֶה בן מַזֶה יַזֶה. כי הנה אלהינו זה. את פניו אלינו ויאר:

ישראל הם בני מלכים. ישמחו בשמחת נסיכים. לתפלתם אנו צריכים. בעבדך פניך האר:

יום אשר נִשְבית אחות אשתו. צדיק נשא נתן בדעתי. כיצד תעלה הצלתו. וגם יְיָ נתיבו יאיר:

חיש קרא לשומר הפתח. בכסף מלא ידו פתח. ענהו לא אמצא שום פתח. כי המלך חמתו יעיר:

יצאו לקראתו הכלבים. חזקים כמו אש להבים. נסה בהם ברחו ונחבים. בפתח דברי צדיק יָאיר:

ידידי בדק את האשה. מצאה עומדת בקדשה. והוציא אותה מן הבושה. להלל את השם ולפאר:

אוהב שלום ורודף שלום. כמו ספיר גזרת יהלום. כי בטח במלך השלום יצליח דברו ויאיר:

אלהא ד־מאיר ענני. בזה היום הוא פסח שני. מחשך לאור הוציאני. אתה יי נרי תאיר:

דבר תורה יבקשו מפיהו. חכמים מאיֹד שבחוהו. מתוק מדבש אמריהו לארץ ולדרים מאיר:

הוא היד. שלֻמד בנסים. לעשות בכל יום מעשים. מבטל כל גזרות קשים. היה לנו לעזר מעיר:

אור התורה וגם נר מצוה. חשבונה עם הכולל שרה. להוד שמו יראה ענוה. כתר מלכות לבש ופאר:

נדרים תדיר בעת צרה. לרבי מאיר אור מנורה. בעל הנס זה שמו נקרא. הוא הדר הדור וגם פאר:

חבור ויחוד היה עושה. לשכינת אל רם ומתנשא. בעת נסקו בתורת משה. הארץ מכבודו תאיר:

זכר הצדיק לברכה. זכה וגם אחרים זכה. לשם קונו הוא עושה ככה. להגדיל תורה וגם יאדיר:

קדשה היתה בו יתרה. צדקתו היא לעד שמורה. הציל מכל זעם ועברה. לאשר בחיֹשך לו האיר:

את דבר האשה לו הֻגד. ברוח קדשו בבית ועד. בעט בה בעלה וגם הוּעד. שלא תכנס אל תוך חצר:

מסבת שמיעת דרשה. הניחה בכלמה ובושה. עד אשר בעינו לחשה. שבעה פעמים ולא הרהר:

יחד חכמים נתפלאו. איך רבינו לבו מלאו. לבוא האשה למקום כסאו. ולא ילחש לו אחד חבר:

צדיק השוה עצמו לקונו. לעשות שלום נתכונו. וילמד כל אדם ממנו. פְּחוּת מעלה וגם צעיר:

חנון הוא ואדון השלום. ברחמיו יעשה שלום. זכנו לבנין צור עילום. קול השופר לבבות יעיר:

תורת אמך

◆ פרשת חקת ◆ לאור חכמי מרוקו ◆

המלקט: הרב אברהם אסולין

זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר (יט, ב).

הנה במצוה זו, יש שבח לתורה, זכות לישראל ומעלה למשה, שכתוב במצוה זו חקת התורה' – רצה לומר, דבר חוקה של התורה הנובע ממנה. וזכות לישראל, מאחר שרוב מצוות התורה יש טעם וזאת לא, אלא חוקה סתם. ובזכות מצוה זאת, יש זכות לישראל על כל התורה, לכן אמר 'זאת חקת התורה', פירושו לכל התורה (מאור החיים).

ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שרפת הפרה (יט, ו).

'עץ ארז' רומז על הגאוה, שהאדם חושב שהוא הגבוה כארז בלבנון. ה'אזוב' רומז אל השפלות, כי הוא השפל בכל עצי השדה. 'ושני תולעת' רומז אל העון האדום כתולע. ורבותינו ז"ל אמרו (ילקוט ישעיה תפח), שורש כל העבירות היא הגאוה ועל ידה הקב"ה משפילו, כמ"ש רבותינו על הפסוק (במדבר כא, כ), ומבמות הגיא. לכן הגאוה ושפלות שניהם כאחד מביאים אותו לידי חטא האדום כתולע, כי שפלותו היא הגורמת לו לגזול ולגנוב ולחזור לסורו. או ימות בלא עתו, מפני גסות רוחו שלא יקבל גזירת ה' בשמחה, וזה כמאבד עצמו לדעת. ועל זה צוה הכתוב, שלושתם כאחד ישליך 'אל תוך שריפת הפרה' ויטהר עצמו מכולם וישוב אל ה' וירחמהו (נשמת חיים).

זאת חקת התורה אשא צוה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה על (יט, ב).

 זאת – היא. התורה – האשה יש דין מאן דקרי ותני וזהו. חוקת התורה – כי המניעה לא באה מצדה. אשר צוה – אותה. ה'- ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ולמה נסתלקה לזה אמר. ויקחו אליך- דין. פרה אדומה – מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של נשים צדקניות מכפרת ועוד. תמימה- אשר אין בה מום פירוש השלימה חוקה ועוד אשר לא עלה עליה עול פירוש "ושם ינוחו יגיעי כח" (כפר ליצחק אברזל).

שבת שלום הרב אברהם אסולין

לתגובות והצטרפות למיל השבועי וקבלת חוברות תורת אמך – מנהגי מרוקו וצפון אפריקה a0527145147@gmail.com

המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להורים שעלו ממרוקו במאי 1949.

עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.

בהערת ביניים העיר ברגינסקי : " הם אינם ערבים " ; ועל כך ענה וייס : " הם ברמה עוד יותר פחותה מערבים "

גם ברוך צוקרמן, חבר ההנהלה בניו יורק, התנגד להקלות בסלקציה לכפרי דרום מרוקו וכפרי דרום תוניסיה מחשש ללבנטיניות. לעומת זאת דרש להגביר את פעולות התנועה הציונית בארצות המערב : צריך להעמיק את החינוך, החל בבתי הספר בארצות החופשיות.

אני לא מתרגש אם במשך עשר שנים הקרובות לא תהיה עלייה. אני מקווה לעלייה גדולה, אם ייפתחו שערי מסך הברזל – מזרח אירופה – אך מתנגד לעליית קטסטרופה – מצפון אפריקה.

זלמן שזר, ראש מחלקת ההסברה בסוכנות, שבנובמבר 1951 הדריך את " ועדת הארבעה " בתקנות הסלקציה ליהדות צפון אפריקה בלבד, הצטרף למצדדים בסלקציה :

" אין בינינו איש שהוא נגד עלייה סלקטיבית. אנו הצבענו בעד סלקציה זו בהכרה גמורה…צריך לשמור היטב, לעשות בדיקה ולהביא מה שנחוץ ולא מי שנחוץ…..אני יודע מדוע ראש הממשלה דיבר ומדבר על ביטחון הארץ, כי אם אין מפקדים – אין גם צבא, אני ראיתי את צבאנו בתמרון, אני שותף בהחלט לכל דעה שאין דיסקרימינציה בין יהודים, לבן ושחור שווים.

אבל כאשר אני רואה פלוגה אחר פלוגה וכולם עורם שחום, ואני יודע מהיכן זה בא, אז אני אומר – כך זה לא יכול להיות, אין להם מפקדים משלהם, אין להם השכלה, המפקדים הם רק אשכנזים וכל החיילים בפלוגה הם אחרים.

זה לא יחזיק מעמד, זוהי דמורליזציה של היישוב….אין אנו יכולים להשלים במצב זה. נשלם ביוקר, זה לא ייתכן ככה …באה אלינו עלייה אשר לא טעמה טעם גינסיה…הם אינם רגילים לכל כך הרבה חינוך, לכל כך הרבה לימוד…

נניח אם טוב – נוכל להשפיע שהם יגמרו בתי ספר יסודיים, אבל מה תהיה אז הרמה, אך יהיה היישוב, האם אז נוכל להיות אור לגויים….האם היישוב בישראל ( יוכל להתקיים ) בלי תוספת אירופי ואנגלו סכסי, יהודים משלנו….

משונה אם מדברים על עלייה כאילו זוהי רק עלייה מטוניס…אולי אפשר שיבוא מישהו אחר פעם. אין עלייה רק לאלה אשר להם צפויה קטסטרופה. כל היהדות ממוצא אירופי היא מחוץ לכל עניין העלייה. נדמה לי שזהו תפקידה של הציונות ברגע זה. זהו תפקיד האקטואלי של הציונות : להכניס את היהדות, לאו דווקא את יהדות המזרח למעגל העלייה "

 בסוף שנת 1956, כאשר החלו להיפתח שערי מזרח אירופה, אמר זלמן שזר : " הייתי אומר שצריך לעכב את העלייה משאר הארצות ולהגדיל את העלייה מאירופה….הדבר רצוי גם מבחינה דמוגרפית של הארץ.

הערה שלי – אלה דברי " החוכמה " והשטנה של לימים נשיא מדינת היהודים " כביכול, רצוי לומר " נשיא יהודי מזרח אירופה בלבד, ושונא יהדות המזרח, אוי למדינה ואוי ואבוי לנשיאה. " ונשיא לא תאור בישראל, כך אומרים המקורות, ואני שואל האם ניתן לשתוק לנוכח קריאת דברים אלו מפי נשיא מדינת היהודים – עד כאן הערתי.

גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין, וחברת הנהלת הסוכנות מניו יורק, רוז הלפרין, תמכו בעמדות של גולדמן, יוספטל ושזר והתנגדו להצעת רפאל להקלה בסלקציה.

ב-5 ביולי 1953 נאם ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, במליאה ותקף את התנועה הציונית, על שאינה מודרכת לפי רעיון וחזון – אלא מסתפקת בתמיכה ומגבית למדינה, ואינה רואה את עליית היודי אמריקה ואירופה כיעד של התנועה הציונית.

בן גוריון ציין, כי רק 13% מהעם היהודי נמצא בארץ, והוסיף : " האמנם ייבנה כל העם היהודי רק מיהודי מרוקו ? הם אנחנו יכולים לוותר על יהדות אמריקה, ארגנטינה, דרום אפריקה וצרפת ?

כנגד כל אלה בהנהלה הציונית ובממשלת ישראל, התומכים בסלקציה, יצא יצחק רפאל בהתקפה חריפה :

" המדינה קמה בשביל קיבוץ גלויות ובשביל פתרון צרות העם היהודי. אינני מאמין ביישוב יהודי בגולה. גם יהדות גרמניה לא האמינה שיקום פעם היטלר כזה. מה לנו להתעצב על העלייה מארצות המזרח. מתוך 710 אלף יהודים שעלו עד כ, רק 304 באו מארצות האסלאם, ובין יהדות רומניה באו יותר שחפנים מאשר מבין יהודי עיראק.

הדיבורים על האסון שבעלייה זו הם לא רק קלוטים מן האוויר  לא היה ולא נברא ) אין להם שחר. אתם מדברים על החומר הנחות של יהודי המזרח, מי אתם חושבים נתנו לנו את שרשרת הביטחון ביישובים בגליל, בנגב ובפרוזדור ירושלים. האם אלה הוותיקים או יוצאי פולניה ?