דמנאת העיר-א. בשן
2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן
חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.
הצהרת הסולטאן על ביטול כל הפליות נגד היהודים.
הסולטאן פרסם ב – 15 בספטמבר 1884 למען יהודי דמנאת המורכבת מ – 17 סעיפים בהם הוא ביטל את ההפליות והחובות המשפילות שחלו על היהודים בדמנאת, בפקודת המושל כלפיהם ואלו הן :
1 – כפייתם לעבוד בימים המקודשים על ידי דתם
2 – העבדתם בניקויים של מקומות מטונפים
3 – אילוצם לשמש כסבלים לנשיאת משאות כבדים על גבם
4 – חיובם לעבוד ללא שכר
5 – אילוץ נשיהם לכבס ללא הסכמתן וללא תשלום.
6 – אילוצם למכור את סחורתם בהמתנה לתשלום ובמחצית מחירן.
7 – כפייתם לקנות תוצרת כמו שמן, בשעה שמחירה נמוך, ודרישת תשלום בעדה רק לאחר עליית המחיר
8 – אילוצם למסור בהמות המשא שלהם, ללא תשלום
9 – אילוצם לקבל כסף מזויף תמורת מטבעות חוקיות.
10 – כפייתם לקבל מטבעות נחושת – דרהמים – בשער של 13 דוקאט לדולר.
11 – אחרי כן לשלם אחד עשר דוקאטים לדולר
12 – נאלצים למסור לממשל צמר צבוע ללא תמורה
13 – עליהם לתת עורות מעובדים תמורת בלתי מעובדים
14 – כפייתם למסור את הצמר של עדריהם בעל כורחם
15 – עליהם להעמיד את מיטותיהם ורהיטיהם לרשותם של אורחי המושל
16 – אכיפת פקידים אחרים על אחיהם היהודים בכפר בשם תמסית
17 – אילוצם לתת מה שלא היו חייבים לתת בעבר.
בזה אנו מצווים על המושל שלהם, העבד שלנו, חג'אל גילאלי אלדמנאתי, שיפסיק את העוולות הנ"ל, וינהג בהם בהגינות וללא דיכוי בכל המובנים, כמו ביהודים של ערים אחרות.
אנו מצווים גם על היהודים לא לעבור את ההגבלות החלת עליהם, ולהקפיד על ביצוע חובותיהם. שלום
מההצהרה ניתן ללמוד כי גם הסולטאן היה מודע לכך שיהודים נאלצו לבצע עבודות ושירותים שונים לממשל.
ט'אהיר כזה כנו אחרים שנכתבו על ידי הסולטאנים לא היו יעילים, כי הם לא היו מסוגלים לכפות אותם.
כה באלול תרמ"ה, 18 בספטמבר 1884 אסתר אמסלם מדמנאת כתבה לבעלה משה שהצליח לברוח לטנג'יר, על המצב העגום בדמנאת.
לו יכולת לראות את מצוקתנו הייתה בוכה בדמעות של דם. את דמנאת עזבנו כמו שאבותינו עזבו את מצרים. אבל אנו, רק את נפשותינו הצלנו והלכנו הלוך ובכה, נקיים מנכסינו. המושל סילק את השומרים ששמרו עלינו, ואמש נכנס האספסוף, מהרחוב אל בתינו בזז וחילל את כבוד הנשים, והתעלל בילדים.
היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע להמון. אפילו היהודים שמצאו מקלט במקום קדוש בחסותו של שריף ידידותי, הותקפו ונשדדו, תוך התעלמות מהכללים המקובלים למקום כזה. רבי יוסף אלמאליח בן תשעים ושמונה שוחרר מכבליו, ומחשש שייתפש שוב, ברח למקום קדוש של השריף.
אבל נתפש, הופשט מבגדיו, הושלך ארצה והולקה 980 מלקות, עד שכמעט נפטר. לאחר זמן התאושש מעט. הוא עדיין חי אבל לא לזמן רב. הסוחר יצחק כהן שהיה אתו במקום הקדוש, הוכה כמעט עד מוות. כל זה בוצע בהוראת המושל האכזרי.
הצלחתי לברוח עם ארבע נשים למקום הנקרא אולאד חולוף, ושם אני נמצאת עתה. הנשים שלא ברחו היו נתונות להתעללות מזעזעת. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ואחרים בשירותו של המושל, ואינן יכולות להימלט ממעניהן. כל אלה שניסו לברוח נתפשו ונכלאו.
כתבת לי שאנסה למכור מרכושנו באמצעות שותפינו המאורים, ואשלח אליך את הסף שאקבל. עליך לדעת שכל מאורי שיימצא מסייע לנו ייחשב כבוגד, וייקרע לגזרים. המושל החליט שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי, הוא רשאי להורגו.
כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות אשר בחנותנו, ולחיות מדמי המכירה. כנראה שאינך יודע שכל רכושנו הוחרם בהוראת המושל, ועליך להיות אסיר תודה שברחתי בלא שחולל כבודי, בניגוד לנשים האחרות.
לו היה עלי לכתוב כל מה שיכולתי לומר לך, לא הייתי מסיימת לעולם. בפקודת המושל נשדדו כל הבתים שבהם גרים יהודים, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי יעקב נסע לקזבלנקה לקמות סחורה והביאה לדמנאת. אך כשהגיע, נלקח ממנו הכול, והוא נאסר. זה כל שאני יודעת עליו. אשתך המיוסרת – אסתר אמסלם
במברק שהגיע מג'יברלטר מה – 4 באוקטובר נאמר, כי עקב מחאותיו הנמרצות של קונסול איטליה בטנג'יר, הדיח הסולטאן את המושל של דמנאת וציווה לכלוא אותו. הערת המערכת של ה – JC כי מן הראוי לאמת ידיעה זו.
מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים
מקדם ומים כרך " ו"
הקהילות היהודיות בצפון אפריקה ובמזרח בפרקי חברה ותרבות
העורך – יוסף שטרית
מקדם ומים כרך ו
הפקולטה למדעי הרוח, אוניברסיטת חיפה
חיפה תשנ"ה – 1995
יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17
לאה בורנשטיין־מקובצקי
מסתבר שיהודים הסתייעו לעתים קרובות במוסלמים, ולפרקים גם ביוונים, כדי לבצע מעשים שסוטים ממוסכמות החברה היהודית, כגון סיוע ליהודי לשאת אישה שנייה על פני אשתו הראשונה בניגוד לרצונה, גירושי אישה בערכאות מוסלמיות או כפיית נערה להינשא לבן בלייעל. בתור דוגמה נוספת להסתייעות בנכרים נביא ידיעה מן המאה ה־16 מאבילונה שבאלבניה: יהודי עשה שם קנוניה עם גוי כדי לשאת אשת איש. כן הסתייעו יהודים בנכרים — על פי רוב בתורכים — שהעידו לטובתם עדות שקר בבית הדין השרעי. החברה היהודית ראתה בהפעלת נכרים להשגת מטרות אלו מעשי קנוניה שאין הדעת סובלתם, ושללה אותם מכול וכול. אולם קשה היה לקהילה היהודית למנוע לחלוטין מעשים מסוג זה.
בתי המרחץ שימשו מקום מפגש חברתי, וכן נזדמנו בהם יחד יהודים, מוסלמים ונוצרים. נראה שברוב בתי המרחץ לא הבחינו בין יהודים לנכרים, שהרי היה זה אינטרס של הבלנים שלא להפלות בין המבקרים. אולם מצאנו גם מקרים של הפליית היהודים בבתי המרחץ באיאלתים של שאם ומצרים. בירושלים במאה ה־16 היו מגישים בבית המרחץ ליהודים מגבות נפרדות מאלה שהשתמשו בהן המוסלמים. לפעמים החמירו במיוחד עם היהודים בבית המרחץ, ונדרש מהם להיכנס עם פעמון תלוי לצווארם כדי להתריע על כניסתם ולהזהיר את המוסלמים כי יסתירו מפניהם את מערומיהם. ייתכן שהדבר קשור ברגישותם היתרה של המוסלמים לקדושתה של ירושלים.
ואילו במצרים לא מצאנו, שהתקנה הממלוכית בנדון, שדרשה סימן שיבדיל את היהודים במרחץ מהמוסלמים, קוימה בתקופה העות׳מאנית. ההיסטוריון אלעיני מוסר, כי באוקטובר 1723 בא אגא היניצ׳רים (המפקד שלהם) לקהיר להכריז, שהיהודים והנוצרים אינם רשאים להיכנס לבתי המרחץ הציבוריים (החמאמים) מבלי שיהיה תלוי פעמון לצווארם, כדי להבדיל בינם לבין המאמינים. הגזרה בוטלה לאחר שחבלנים חששו שיינזקו כספית מאי בואם של יהודים, ושילמו סכום גבוה לאגא של היניצ׳רים. במאה ה־17מציין אוליה צ׳לבי, כי היה בית מרחץ אחד של מוכרי הסוכר והממתקים שהכניסה אליו הייתה אסורה ליהודים, לקופטים וליוונים, מכיוון שמייסד ההקדש לחמאם זה התנה שלא תהיה להם זכות כניסה. במקום אחר במצרים מסר אוליה, שהיהודים משתמשים בבית מרחץ מסוים, אך כנראה לא היה חמאם זה מיועד רק להם.
היהודים היו מוכרים לשכניהם בשמותיהם, ובעיקר בכינויים מיוחדים: שמואל הפך קייאמאל; יהודה — אסלאן; שבתי — שעבאן; וכו'.
בתחום אחד — המוזיקה — הייתה השפעה מוסלמית על החברה היהודית. קרוב לוודאי שהשפעה זו נבעה ממפגשים עם נכרים הן למטרות כלכליות והן למטרות חברתיות. ידוע שבמצרים נהגו היהודים להזמין נכריות שיזמרו בחתונות היהודים; נוהג זה גרם לתקלות מוסריות, ועל כן הותקנה תקנה שאסרה מעשה זה. ומאידך נלמד, שבלוונט נהגו יוונים להעסיק מקוננות יהודיות.
השפעת המוזיקה הערבית והתורכית על הציבור היהודי הרחב באה לידי ביטוי מופלג אצל שלושה יהודים נודעים, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ מנחם די לונזאנו ושבתי צבי, שפעלו בקרב ציבור שנהה אחר המוזיקה הזרה. ר׳ ישראל ב״ר משה נג׳ארה, צאצא למגורשי ספרד, היה בעל קול ערב ושלט היטב בערבית ובתורכית. הוא בילה חלק מזמנו בחברת מזמרים ומשוררים ערבים ותורמים, ומפיהם למד את המעינות. השירה העממית וניגוניה משכו את לבו, ושירים ידועים שלו מבוססים על אותן מנגינות. ידוע שר׳ חיים ויטאל קבל על כך כנגדו. גם ר׳ מנחם די לונזאנו, שחי בירושלים, רחש חיבה מיוחדת למנגינות תורכיות, וחיבר את רוב שיריו על פיהן., וכבר הוכח באחרונה, שיש לקבל את עדותו של נג׳ארה על משיכתם הגדולה של יהודים לשירי עגבים תורכיים. וכן ידועה משיכתו של שבתי צבי לרומנסות ספרדיות.
ביזוי ושנאה, עלילות והלשגות מצד מוסלמימ ונוצריס
המקורות היהודיים וכן הנוסעים האירופים מציינים בהרחבה את השנאה ליהודים שרחשו המוסלמים והנוצרים לכתותיהם השונות באימפריה העות׳מאנית. שנאה זו נבעה מקנאתם של הנכרים בהצלחתם הכלכלית של היהודים וגם מרגש קנאות דתית. אף על פי שהיהודים והנוצרים היו שני מיעוטים דתיים ונמצאו במעמד משפטי שווה לחלוטין באימפריה העות׳מאנית, הרי התייחסותם הרגשית של המוסלמים כלפי שתי העדות הללו לא הייתה שווה. מעדויות רבות לגבי מצרים ברור, שהבוז והשנאה שרחשו המוסלמים כלפי היהודים היו עמוקים יותר מרגשותיהם השליליים כלפי הנוצרים, והדבר התבטא בפגיעות פיזיות ביהודים ובביטויי גנאי חריפים שהוטחו בהם. גם הנוסעים האירופים שביקרו בחבלים שונים של האימפריה העות׳מאנית הגיעו בדרך בלל להתרשמות דומה.
התנכלות נכרים לקבורה היהודית ולבתי עלמין יהודיים שונים באימפריה העות׳מאנית היא עדות נוספת לבוז ולקנאה הדתית שרחשו הנכרים כלפי היהודים. המקורות השונים מצביעים על מנהגם של המוסלמים לבזות את היהודים בזמן הלוויותיהם. יהודי קהיר קבלו קשות על כך, כפי שמלמדים מקורות יהודיים ולא יהודיים. היהודים נאלצו לילך בלוויית ערבים שקיבלו על כך תשלום. היהודים נקטו פעולות שונות כדי להמעיט בהתנכלויות. ואילו באיסטנבול פרץ בשלהי המאה ה־16 סכסוך קשה בין הקהילה היהודית לבין תושביה המוסלמים של שכונת קסאם פאשה, שניסו להשתלט על שטח בית העלמין היהודי במקום ולבנות שם בתים. מסתבר שכל דרגי השלטון העות׳מאני שטיפלו בעניין, לרבות אנשי דת מובהקים, התייחסו באופן חיובי ביותר לדרישתם של היהודים לאסור על המוסלמים מעשים אלה. אולם התושבים המוסלמים המשיכו לעקור מצבות, והשתלטו על המקום. גם כשהושגה פשרה לא קיימוה התושבים המוסלמים; הם אף סילקו גופות מן הקברים והשתמשו במצבות לריצוף ובנייה פרטיים. ובאיסטנבול היה בראשית המאה ה־16 ניסיון מצד השלטונות לחרוש את בית העלמין היהודי לשם נטיעת גן במקום.
היחסים החברתיים הגרועים ביותר שררו בין היהודים ובין שכניהם הנוצרים. המתיחות בין שתי העדות נבעה מהמתח התאולוגי ביניהם, שהיה עתיק יומין, עוד מימי השלטון הביזנטי, ומן המתח הכלכלי בין בני שתי העדות, שהתחרו קשות אלה באלה. המתח הוכבד גם משום יחסו הטוב של השלטון העות׳מאני המרכזי ליהודים בתקופת ״תור הזהב״, היינו מאמצע המאה ה־15 ועד שנות השבעים של המאה ה־.16 לעתים היו גילויים אנטישמיים נוצריים מובהקים, ואלה הגיעו לשיאם בטפילת עלילות דם מצד יוונים אורתודוקסים וארמנים על יהודים, בהאשמות רבות בעשיית עושק שהטיחו נוצרים ביהודים, ואף בסיפורים אנטי־יהודיים מגמתיים שרווחו בחוגי הכנסייה האורתודוקסית. (גם מוסלמים ניסו לטפול עלילות דם על יהודים, בירושלים במאה ה־16, אך בלי היסוד המקובל של ניצול הדם לצורכי פולחן.)
יהודים מצדם התייחסו בחשדנות לנוצרים והביעו אי אמון ״בגוי ערל״., בכתבי רבני סלוניקי במיוחד ובהסכמות קהילה זו נלמד הרבה על קיומה של שנאת ישראל בעיר זו, שהייתה בה אוכלוסייה נוצרית גדולה לצד הרוב היהודי. בינינה, שחיו בה יוונים רבים, טענו התושבים במאה ה־16 , לדברי מקור יהודי, כי ״אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל״. לצד רגשי איבה אלה של היוונים כלפי היהודים ניזכר בעובדה, שהנוסע סנדיס, אשר ביקר בלוונט בשנת 1610, ציין שהיוונים שם מעסיקים יהודיות במקוננות.,
מתוך ויקיפדיה : יואנינה (ביוונית: Ιωάννινα) או יאנינה, היא העיר הראשית במחוז אפירוס ואוכלוסייתה מנתה 112,486 תושבים בשנת 2011. העיר שוכנת 450 קילומטר צפונית-מערבית לאתונה, על גדותיו של אגם פאמבוטיס. במרכזו של האגם שוכן האי "ניסאקי" (ביוונית; "אי קטן"). פירוש שמה של העיר ביוונית הוא "עירו של יוחנן הקדוש" (איוס יאניס, אחד משנים עשר השליחים של ישו). למרות זאת, רבים, ובניהם היהודים, מעדיפים את השם "יאנינה".
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן-רפאל ביבאס – תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
אשר כנפו בבית העלמין במוגדור
בעריכת אשר כנפו
רפאל ביבאס
תשמישי הקדושה של משפחת ביבאס מואזאן
משפחת ביבאס מואזאן היא חלק משושלת רבני ביבאס שבאו אחרי גירוש ספרד למרוקו, לתיטואן, סלה וואזאן. חמישה אחים היוו את גרעין המשפחה בואזאן. הידוע מבניהם, במאה האחרונה היה רבי יעקב ביבאס ששימש כמלמד בתלמוד תורה והאריך ימים מעבר למאה שנות חיים. הוא היה אחי סבי רבי שלמה ביבאס שהיה צורף ורב עורך חופות. כתובות רבות ומסמכים שונים נושאים את חתימתו המסוגננת. היו לו שתי בנות וששה בנים, אחד מהם היה אבי ז״ל, רבי משה ביבאס ששימש כשליח ציבור תחילה בואזאן ואחר כך בארץ ברמת השרון.
הוא היה ידוע כבעל תוקע מן השורה הראשונה. עד היום מדברים אנשים על התקיעות החדות והמדויקות שלו. היו לו שני שופרות, אחד לבן ואחד שחור. הוא נהג לתקוע בשופר הלבן ואת השופר השחור שמר תמיד לידו שמא תהיה לו תקלה בשופר הלבן. השופרות שלו נוצרו על ידי רבי דוד אלבו, איש חכם ונבון, צורף אומן שייצר תכשיטים ורימונים לספרי התורה שבעיר. הוא ידע לתקן כל דבר מקולקל ובמיוחד מכונות התפירה של נשות ואזאן.
בעת ייצור השופר של אבי, הוא שיתף אותו בתהליכי הכנת השופר וכאשר הגיע לפיה נתן לו לתקוע ועל פי התקיעה הלך והרחיב ושפשף את הפיה עד שהגיע לתוצאה הטובה ביותר. כך שהשופר הזה כאילו ״נתפר על פי המידות של אבי ז״ל׳. כיום השופר הזה נמצא אצל נכדו הרב שוקי ביטן, רב בית הכנסת ״אם הבנים״ בלוס אנג׳לס ונינו הוא שתוקע בו מידי שנה בשנה. השופר השחור נמצא אצל חתנו רבי עמרם אוחיון, רב בצרפת.
השופרות של אבי היו נתונים בתוך נרתיק מיוחד(ראה תמונה). נרתיקים אלה נעשו על ידי בעל דודתי נפתלי בוטבול שהיה פחח במקצועו. שלא כשאר הפחחים, הוא לא הסתפק בתיקון והלחמת הכלים השבורים שהובאו אליו אלא עסק גם באמנות. חומר הגלם שלו היו קופסאות הפח שאסף במחנות הצבא הצרפתי. הוא ייצר משחקים לילדים (ג׳יפים ומשאיות) כלים לבית (גביעים ומגשים) ותשמישי קדושה(נרתיקים למגילה ולשופרות).
אחי אבי, דודי רבי חיים ביבאס שימש כמוהל בואזאן במשך שלושים שנה וכשהגיע ארצה המשיך בקיום מצוות המילה בבית שאן ובקיבוצי הסביבה. הוא תמיד סרב לקבל תשלום עבור הברית ואף היה מביא מתנה משלו כאשר הורי הנימול היו עניים. אח אחר, רבי יהודה ביבאס שהיה מורה בתלמוד תורה בואזאן הגיע ארצה והתיישב בבית שאן ונפל הוא ואשתו בהתקפת מחבלים ב-1974
מפטיר והפטרה פרשת משפטים בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת משפטים בנוסח יהודי מרוקו
ראשון פרשת משפטים נוסח מרוקו
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
Chapitre IV
Les juifs de Safi et les consequences du dahir du 5 fevrier 1864
La ville de Tetouan fut occupee par les Espagnols en I860, apres la celebre bataille de Tetouan. L'occupant posa, pour l'evacuation de la ville, plusieurs conditions dont l'obligation pour le Maroc de verser un lourd tribut de guerre, fixe apres des negociations ardues a cent millions de pesetas. Le sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman ne put reunir une telle somme et il ne s'en procura que la moitie apres avoir vide les coffres du Tresor a Fes, Meknes et Marrakech et contracte un emprunt aupres de l'Angleterre.
Cette bataille s'est declaree suite a des attaques de la garnison de Ceuta par les tribus des campagnes voisines. L'etincelle qui amis le feu aux poudres a ete une construction hors des limites de la ville par le gouverneur de Ceuta qui a fixe le drapeau espagnol au-dessus. L'historien Al-Naciri a commente cet episode, disant
C'est la bataille de Tetaouin (Tetouan) qui a leve le voile de respect sur le pays du Maroc et qui y a prolonge l'occupation des chretiens, ignorant completement les musulmans comme jamais auparavant.
Les deux parties, l'espagnole et la marocaine, avaient convenu que le reste du tribut serait paye a temperament, en versements de la moitie des droits de douane preleves dans les ports du Maroc ouverts sur l'exterieur, dont celui de Safi. Effectivement, une equipe de percepteurs espagnols s'installa dans ces ports « pour contrdler les importations et les exportations» et pour encaisser la moitie des recettes des douanes. De ces percepteurs espagnols, Safi recut un quinquagenaire, ancien officier de l'armee espagnole, nomme Mantilla. Le destin voulut qu'il mourut a Safi, quelques mois apres qu'il y eut debarque, exactement le 30 juillet 1863; des rumeurs se repandirent sur la cause de sa mort, disant qu'il avait ete empoisonne par ses serviteurs qui etaient des juifs.
La bataille de Tetouan se termina par la defaite de l'armee marocaine et par la signature d'un pacte de conciliation le 26 avril 1860. Parmi ses conditions, outre le versement d'un lourd tribut de guerre et l'extension des limites des presides espagnoles sur la cote mediterraneenne comme Ceuta et Melilla, la cession du Maroc a l'Espagne d'un centre de peche sur le littoral atlantique faisant face a ses proprietes des lies Canaries.
Expression relevee dans une lettre du negociateur marocain Moulay Al Abbas au sultan Sidi Mohammed Ben Abderrahman datee du 30 mars 1860, d'apres Germain Ayache dans son article : « Certains aspects de la crise financiere du Maroc apres la conquete espagnole en 1860 », Etudes de l'Histoire du Maroc, 1986, p. 82.
Le sultan Sidi Mohammed IV commenta ainsi la situation du Tresor public du pays apres le versement du tribut de Tetouan : « Nous avons donne tout ce que nous avions dans notre Tresor de Fes, tout ce qu'il y avait au Tresor de Marrakech jusqu'a ce qu'il ne nous reste sous la main que de quoi entretenir notre armee qui ne peut assurer son service, affamee et devetue. Et malgre cela, l'armee n'a pas ete satisfaite de ce reste modeste. »
L’emprunt anglais atteignit deux millions de rials ou dix millions de pesetas. Le Maroc s'etait engage a le rembourser en termes avec des interets dus. Ces remboursements durerent 20 ans.
Le remboursement du solde du tribut de guerre espagnol dura 25 ans
זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ- א. בשן
3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ
התקווה המשיחית.
התקווה המשיחית היו יסוד כה בולט בחיי היהודים, עד כי רבים מן הנוצרים שכתבו על יהודי המגרב מזכירים אמונה זו וגילוייה, מי בקיצור ומי בהרחבה.
ל'אדיסון 1632 – 1703, שכתב ספר על מצבם של יהודי ברבריה, מציין את זיקתם לארץ ישראל ותקוותם המשיחית בהקשר לנוהגים שונים של האדם והציבור היהודי, כגון אבלות על המקדש. יהודים חרדים קמים השכם כל בוקר כדי לקונן על חורבן ירושלים והמקדש.
הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהן המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן אל כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.
כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי, אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח. הניגוד לאחרים, שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את האמונה הנוצרית.
שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לעברית בקמבדריג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה-17, כתב על ארץ זו ובין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.
הוא מעיר על כך, כי היהודים " בסכלותם ובעיוורונם " עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.
האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עוצמתה של אמונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.
בוסנו, שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 1672 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית. כשהתיישבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו.
הוא טוען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם. איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באופן ברור את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם ארכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות.
היה זה אפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח. סולטאן זה שהצטיין בתאוות בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים.
גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא בא מתוך צפייה למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.
כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי הנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.
התקווה המשיחית , שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונתו של שבתאי צבי.
בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתאי צבי, הגואל האמיתי, יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675, וכי נתן העזתי הוא נביאו.
אך לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסיד שבתי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואומנם, אחד הסימנים לעוצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה כי המנהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי.
בין אם המנהג קשור בתופעה זו או באמונה המשיחית בכלל, קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנהוגים דווקא בט' באב, ביום נולד המשיח.
הערת המחבר – יש כמה מנהגים בט' באב, הנוגדים את הלכות האבלות, ומבטאים את האמונה בגאולה. כגון, נשים נהגות לשעות מלאכות שונות, כולל כיבוד הבית וסידורו לאחר חצות היום. לפי החיד"א, הנהיגו מנהג זה זקנים ראשונים, כדי לקבוע בלבן אמונת הגאולה, כי המשיח נולד בט' באב אחר חצות היום. עד כאן הערתו של המחבר.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
יחסו לארץ ישראל.
כמיהתו של היעב"ץ לציון באה לידי ביטוי, בין השאר, בקובץ שירתו " עת לכל חפץ ". בחלק גדול משיריו קונן על גלות ישראל, שממות הארץ וחורבן הבית, וכמעט שאין שיר בשירתו ללא הזכרת תקוותו ותפילתו לשיבת ציון ולגאולת ישראל וארצו.
כפי שציינו באשר לשירתו, כך הוא גם באשר לשירי ציו שלו. שירים המביעים כמיהה לציון הייתה מעשה מקובל אצל רבנים במרוקו; אולם המספר הרב של הישרים, שייחד להביע רגשות גלות ותקוות גאולה, ודרך הבעתו את רגשותיו מעידים על המקום המיוחד שהיה לארץ ישראל בעולמו הרוחני של היעב"ץ.
בשנת התע"א – 1711, כשעלה ממכנאס לירושלים ידידו וחברו רבי ברוך טולידאנו, חיבר היעב"ץ קינה מיוחדת שהיא כעין חיקוי לקינתו של רבי יהודה הלוי " ציון הלא תשאלי|" ולמסופר עליו, במטרה לשלוח אותה אל רבי ברוך.
כדבריו : " אשר יסדתי לשלוח להחכם השלם הותיק כבו הרב ברוך טולידאנו ז"ל לקונן אותה בעיר הקודש ירושלים תובב"א. מדבריו אלה נראה, שלא הספיק לשלוח אותה עד שהגיעה השמועה מירושלים על פטירתו של רבי ברוך.
אהבתו לציון התבטאה ביחסו החם לשלוחי ארץ ישראל ולמתכוננים לעלות אליה. הוא קירב ועודד את השד"רים שהגיעו למרוקו ועמד לימינם, ציידם במכתב המלצה לקהילות מרוקו הרחוקות ואף לקהילות שמחוץ למרוקו.
פניית השד"רים אליו לקבלת המלצה מובנת גם מצד היותו מנהיג ליהודי מרוקו, והמלצה בחתימתו תסייע להצלחת שליחותם בקהילות. כמה מהעתקי מכתבים אלו נשתמרו בקובץ איגרותיו, " לשון לימודים ". שד"רים אחדים נודעו לנו רק בזכות איגרותיו אלה.
היעב"ץ תרם מכספו לשד"רים וקיבל עליו להיות גבאי כוללות צפת כל ימי חייו. השד"ר רבי משה ישראל פונה אליו ף " יושב בזדר עליון דמטמרן ליה גליין החכם השלם הדיין המצויין גברינו כמהר"ר יעקב בן צור, ומבקש לעשות הכנות לקראת בואו לעריכת מגבית במכנאס.
ייתכן שקבלת היעב"ץ גברות של כוללות הרשב"י בצפת על עצמו קשורה במסורת הנפוצה בין יהודי מרוקו עד ימינו, שמי שבניו מתים ייכנס להיות חבר בחברת הרשב"י, ויכניס אפיו את בניו בעודם קטנים כחברים, כסגולה בדוקה שבניו יאריכו ימים.
הודות לקרבתו לשד"רים עיין היעב"ץ בספרים שהביאו למרוקו, העתיק מהם וכן רשם חידושי תורה ששמע מפיהם או ראה בכתבי ידם. על כל חידוש הקפיד לציין את שם אומרו ומקורו. השד"ר בי יעקב חיים שאל אותו שאלות בהלכה; השד"ר רבי יום טוב קרישפו, בדרכו חזרה לארץ, שלח לו ספר כאות תודה ןהוקרה על עזרתו בהצלחת שליחותו.
גם לאחר שוב השד"רים לארץ התכתב אתם. כן עודד בהמלצותיו את אלה שרצו לעלות לארץ ישראל.
היעב"ץ חיבר יצירות רבות ומגוונות בהלכה, פרשנות ומדרש, שירה וקבלה. הוא הכיר בס פרות יפה, פתגמים, בדיחות וחידות. קשה לתאר את כל יצירתו, משום שרובה הגיעה לידנו פירורים פירורים וחלק חשוב ממנה אבד בתלאות הזמן, נזכיר מיצירותיו את החיבורים הבאים :
" שאלות ותשובות משפט וצדקה ביעקב " – שני כרכים ובהם חמש מאות חמישים וארבע תשובות. הספר זכה לדפוס רק לפני כשמונים שנה, בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון, בנא-אמון שבמצרים.
יש בספר גם שתשובות מחכמי התקופה. הספר הועתק לדפוס מכמה קובצי כתבי יד, וכנראה רוּבו לא הועתק מכתב יד המחבר אלא מהעתקות מאוחרות ; זו הסיבה שאנו מוצאים כמה תשובות הדנות בעניין אחד מפוזרות במקומות שונים בספר, ולפעמים התשובה המאוחרת בתאריך מופיעה ראשונה.
הרבה מתשובות היעב"ץ נדפסו בחיבוריהם של חכמי מרוקו, או שעודם פזורים בקבצים שונים בכתבי יד.
" עת לכל חפץ " – קובץ משירתו של היעב"ץ. שירים, בקשות וקינות בנויים לפי שירי הודאה ( שירתו הפרטים על נסים שנעשו לו ), מחזור השנה ( תפילה וחגים ) ומחזור החיים ( מילה, פדיון הבן, בר מצווה, חתונה ואבל ).
חלק משיריו בנוי לפי הלחן של השירה הערבית והספרדית, שהייתה ידועה במרוקו ברותם הימים. במעשה זה ראה הוצאת אותם ניגונים מהקליפה לקדושה. את שיריו כתב עברית וכמה מהם ארמית או ספרדית.
גם ספר זה נדפס בהשתדלות הרב רפאל אהרן בן שמעון באלכסנדריה. הרבה משירתו של היעב"ץ עודה בכתובים, ופזורה בקבצים שונים.
הפרשנות והדרוש – הגיעו לידנו כמה קבצים שבהם חלק ניכר מחידושי היעב"ץ ודרושיו, קובץ הנמצא בפסריית מודינה באסטנזה, וקובץ הנמצא במוסקבה. כמה מחידושיו פזורים בקבצים שונים. גם בשנתו הגה בחלומו בתורה וחידש בה חידושים, תופעה שהייתה שכיחה בקרב רבני מרוקו.
עוד בחייו זכו דרושיו לאהדה רבה, והרב אליעזר בהלול העתיק בשנת התע"ב בספרו " מראה עיניים " בכתב יד כמה מדרושי היעב"ץ.
הקבלה – לבד מגדולתו בתורה היה ליעב"ץ גם יד ושם בחוכמת הקבלה. מצויים כמה קבצים בחוכמת הקבלה מהעתקותיו עם הגהותיו והערותיו. הספר " ירח יקר ", פירוש הזוהר לרבי אברהם גאלאנטי – כתב יד שהובא למרוקו על ידי השד"ר רבי אלישע אשכנזי – הועתק על ידי היעב"ץ, ועוד רבנים אחרים.
כמו כן, כתב יד הנמצא באוסף להמן, " הגהות ספר הכוונות של האר"י זלה"ה כפי סדר הדפים של הספר המצוי אצלי מכתב יד, החכם הרב יוסף גאביזון זלה"ה ולא רציתי לשלוח יד לכתוב בגיליון הספר…נאום הקטן יעב"ץ.
הרבה מהגהותיו והערותיו לספר " אוצרות החיים " לרבי חיים ויטאל הועתקו משמו בספר " סובר הרזים " לרבי יעקב בן סמחון ( נדפס כנספח לספרו " בת רבים " ג'רבה, התשי"ד ). גם בתשובותיו ובשירתו מתגלה בקיאותו בחוכמה זו.
הייתה לו יד גם בקבלה מעשית, הוא העתיק סגולות וקמיעות מכתבי יד שהביאו אתם השד"רים למרוקו. מצויים ממנו בכתב יד סגולות וקמיעות, ובתשובה בכתב יד בעניין קהל שרצה להדיח את שליח הציבור, ואחת הטענות היא שהשליח מתעסק בגורלות, הוא כותב :
…." גם מה שרצה לפוסלו מחמת שהוא מתעסק במלאכת הגורלות והמזלות….לא יפסל העושה בהם מלהיות שליח ציבור שהרי חז"ל אמרו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה.
" עט סופר " – חיבור בנוסח שטרות ודיניהם.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – בר
וך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
עלייתו ארצה — ישיבת אהל משה
כשעלה רבעו לארצנו הקדושה בשלהי שנת תשכ״ה קיבלהו תושבי בני ברק בכל הכבוד הראוי. בשבת הראשונה היתה פרשת כי תבוא, פנה אלי ואמר, פרשה זו ״כי תבוא״ רומזת שהגיע הזמן שאתיישב בארץ הקודש
בכל יום ויום היו באים משלחות לקבל ברכתו. בזכרונם של תושבי בני ברק שמורה היטב דמותו הקורנת שהפיצה זיו וזהר עילאי, כשעבר בחוצות קריה. מלבושו המסורתי — לבוש הרבנים והדיינים מארץ מוצאו — מרוקו, עיטר אותו עד סוף ימיו.
ישיבת אוהל משה
בראש מעייניו היה להקים ישיבה בבני ברק, ומצאה את שאהבה נפשו כאשר רבי משה מלכא שליט״א כיום ראש ישיבת ״אוהל משה״ ביקש את עזרת רבינו, ומינהו נשיא הישיבה. על פיו יצאו ועל פיו יבואו, ובאותה תקופה היה הרב משה מלכא במצב כספי קשה ומחוסר תקציב לא היה יכול להמשיך לבנות ולפתח את ישיבתו. רבינו נתן לו את ברכתו והסכמתו וצוה עליו לצאת לחו״ל להתרים נדיבי העם באשר הם שם, ודי הצליח בידו והמשיך אחר כך ובנה בנין פאר שהיום עומד על תלו ב״ה, והזדמן ובא אלי ר׳ משה מלכא שליט״א כשעברתי לגור בירושלים, וסיפר פלא פלאים איך הצליח בסיבוב קצר באמריקה ואסף תרומות הרבה, ועוד אמר לי שהרבה פעמים בראש חודש לא היה לו במה לשלם את משכורתם של המורים ורבינו בכל ראש חודש מביא לו את הסכום הדרוש, משתדל למלאות את החסר, ומכסה לו את גרעונותיו.
ברכת רבינו
ועוד סיפר לי הרב מלכא כשהיה באמריקה הזדמן לו להיות אצל נדיב גדול, והנדיב איחר לשוב אל ביתו, ובינתיים הסתובב הרב בכל החדרים המקושטים בטוב טעם, והנה נתקל בתמונה אחת שבראשה מופיע צלב. חמתו בערה בו, איך יתכן שבבית יהודי שסיפרו עליו שהוא תורם לישיבות ושומר תורה ומצוות מוצג בביתו תמונה כזאת? הוריד את התמונה ושבר אותה לרסיסים, והנה תוך הרהוריו ומחשבותיו מה ישיב ומה יענה לבעל הבית כשישוב לביתו, והנה פתאום הגיע בעל הבית, מספר הרב פרצתי בבכי עצום ובעל הבית ריחם עלי והפציר בי לספר לו פשר בכייתי, אחרי ששפכתי את לבי אליו אמר לי עבור הקנאות שלך אני מכפיל לך את הסכום שנדרתי עבור הישיבה שלך וסיים, הכל בזכות הברכה שקיבלתי מרבינו.
עליתו לשמי מרומים
בחול המועד סוכות שנת תשל״א נתקף רבינו במחלת לב ואושפז בבית חולים — תל השומר, מחלתו נמשכה שבועות מספר, וכל אותה עת הכין עצמו בסילודין לקראת המעבר לעולם שכולו טוב.
ביום י״ח מר חשון תשל״א, הגיע היום המר והנמהר בו השיב רבינו הצדיק את נשמתו הטהורה לבוראה, וכל בית ישראל ביכו את השריפה אשר שרף ה׳.
בהלוויה שנערכה למחרת היום, נהרו אליה רבבות מכל קצות הארץ, ראשי ישיבות ותלמידיהם, רבני ערים •דיינים, אישי ציבור לרוב, ועמך בית ישראל, כולם עמדו צפופים ברחבת ביתו, גדולי ישראל ספדו לו ובראשם מרן הגאון רבי אליעזר מנחם שך שליט״א ראש ישיבת פוניבז׳ בני ברק. אחריו הספיד הגאון רבי יוסף משאש — רבה הראשי של חיפה. בדברי ההספד הדגיש שרבינו בחיים חיותו מילא תפקידים רבים עד שצריך ממשלה שלימה שתמלא את החיסרון הכבד הזה. אחריו הספיד, הגאון ר׳ רפאל עבו אב״ד בתל אביב, ואחרון המספידים נכדו — הגאון הרב ניסים טולידאנו שליט״א אשר ביכה את האבדה הגדולה לכל ישראל בכלל, ולבני עדתו ומשפחתו בפרט.
בשעת מסע ההלויה עמדו בשרשרת חיה תלמידים מישיבת פוניבז׳ לבל יבואו הרבבות במגע בגופתו הטהורה של רבינו, ורק אלה שטבלו במקוה טהרה לפני כן, הורשו לשאת את הארון.
רבינו הוטמן בבית החיים ״שומרי שבת״ בעיה״ק בני ברק, סמוך לקברם של הגאונים הרב יוסף כהנמן, והרב אליהו דסלר זצ״ל.
מודעות אבל רבות נדפסו והודבקו בחוצות בני ברק, מישיבות ומוסדות שונים, קהילות וגופים מרכזיים, גם מי שלא הכירו היה נפעם מריבוי המוסדות המתאבלים עליו ומבכים את גודל האבידה…
התקיימו עצרות הספד והתעוררות בכמה ישיבות, ומהם במקום נשיאותו ישיבת ״אוהל משה״ בבני ברק.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
22 – חדר היהודייה במראקש
מספר מסעוד עבדולחאק
22 מסעוד (עובדיה) ע ב ד ו ל ח ק (מספר! סיפורים 20—22), יליד מאראקש (1890), להורים שגם הם נולדו וגדלו שם (אביו היה סנדלר). למד בישיבת הרב עובדיה לוי זצ״ל (בעל ״עבודת לוי״) במאראקש, ובגיל 16 נשא אשה. עלה בשנת 1955, והוא עתה שוחט ובעל קורא בבית־הכנסת של יוצאי מארוקו בקריית מלאכי ובמושב באר־טוביה, מוקף נכדים ונינים רבים. אחד מבניו משמש רב בראבאט, וכן אחד מנכבדיו, סיים את חוק לימודיו בפאריס ובלונדון. שתי בנותיו נשואות והן תושבות קריית מלאכי! אחד הנכדים משרת בצה״ל.
את סיפוריו שמע מזקני העדה ומבניה. באסע״י שמורים שלושה מהם, שנרשמו בידי יעקב א ב י צ ו ק.
. חדר היהודייה במאראקש
בשנת ישב״ה (1557) פנה מלך מארוקו אל משנה המלך שלו:— מבקש אני ממך׳ שתראה בעיר מאראקש׳ מקום מתאים להקמת שכונה חדשה ליהודים. אמר לו הווזיר:— אדוני המלך, יש מקום ליד תוזנאן אל־עאפיה, בקרבת ארמון המלך.
וכן עשו: החליפו ליהודי מאראקש את מקום מגוריהם והמלך הצדיק דאג לכך שהיהודים לא יפסידו בחילופין אלה. מי שרצה לקבל תמורת ביתו בניין, קיבלו: מי שרצה תמורתו כסף׳ קיבלו. כל אחד כרצונו ולפי בחירתו.
בימים ההם היתה במאראקש אלמנה אחת שלא רצתה בשום אופן להיפרד ממקום מגוריה ולעבור ל״מלאח״ החדש.— לא אעזוב את המקום, שבו גרו אבותי ואבות אבותי — טענה.
ציווה המלך להביאה בפניו ואמר לה: — אשה, החליפי את מקומך׳ עברי לשכונה החדשה.
ענתה לו:— אדוני המלך, לא אחליף בשום אופן את מקומי. ואם יכריחוני לעשות זאת׳ יהיה עווני תלוי בצוואר המלך. ציווה המלך על חייליו:— הניחוה במקומה, אך הודיעוני על יום מותה.
ביום מותה של הזקנה קברוה היהודים בבית־הקברות, והמוסלמים מיהרו למלך וסיפרו לו על כך. ציווה המלך:— יישאר חדרה של היהודייה סגור לעולם, מבלי שייפתח אי פעם.
וכך היה: את החדר סגרו ועל הקבר בנו קיר, הניצב ועומד שם עד עצם היום הזה. ולמקום קוראים עדיין בשם: ״חדר היהודייה״.
23 – איזהו גיבור ? הכובש את יצרו
מספר שמעון רווח
שמעון רווח (מספר; סיפור 23)׳ בן 15. עלה עם בני משפחתו ב־1955 ואת השנתיים הראשונות שלו בארץ עשה במושב תלמי יחיאל. ב־1958 עזבו בני המשפחה את המושב׳ כי האב התקשה לנהל משק חלב. עתה גר המספר, עם אביו(משה)׳ אמו(שושנה) וחמישה אחים׳ בבני־עייש שבין גדרה וביצרון. למד בבית־הספר המשותף ערוגות־תלמי יחיאל׳ ובו(כתלמיד כיתה די) סיפר למורהו׳ יעקב א ב י צ ו ק, את הסיפור על התחרות בין היהודי והמלך, כפי ששמע אותו מפי אביו.
איזהו גיבור? הכובש את יצרו
יום אחד קרא אליו המלך את נציגי העדות, המוסלמית, הנוצרית והיהודית, והודיע להם:— שילחו אלי את גיבוריכם לתחרות, אשר הזוכה בה יקבל פרס. — הוא לא הודיע לנציגים באיזו תחרות מדובר.
מבין המוסלמים והנוצרים נמצאו מיד קופצים רבים, אך היהודים פחדו להתנדב׳ כי לא היו גיבורים ביניהם.
ברגע האחרון התנדב יהודי מסכן, שבקושי שרך את רגליו. הכול צחקו ממנו ולעגו לו, אך היהודי סמך על אלוהים וחשב בלבו: או שאזכה בפרס או שאזכה לכך, כי ימי הקשים יתקצרו.
קרא המלך למוסלמי ואמר לו:— אכול את הפלפל החריף הזה, אך אל תאמר ״אח״.
התחיל המוסלמי לאכול את הפלפל החריף. תחילה שתק, אבל בסוף לא יכול היה עוד להתאפק וקרא ״אח״ מרוב חריפות. גירשהו המלך בחרפה… אותו דבר עצמו קרה לנוצרי.
הגיע תורו של היהודי. הוא הרגיש כי פיו ומעיו נשרפים ממש, אך הוא התחיל לשיר, כשהוא מושך ומסלסל בסופן של השורות»
״שמי צמח,
ואני גר במלאה.
מוכר אני מלח,
והוא צח ומשובח
. יהי שם ה׳ מבורך יתעלה וישתבח.
..״ שמע המלך, כי היהודי שר ואינו צועק ״אח״ כקודמיו, וזיכהו במתנות רבות. כן הכריז עליו כעל גיבור היודע לכבוש את יצרו. מובן שהמלך לא שם לב לכך, כי רוב המלים שבסוף חרוזי השיר נסתיימו ב״אח״…
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
— A 'mel rasseq zghir f-moda' el qbar Fais-toi petit parmi les grands
— Oula qbir fi moda' zghar Plutot que grand parmi les petits
C'est presque la traduction textuelle du celebre adage du Talmud: "Sois la queue des lions et non la tete des
טולידאנו
renards (Pirke Abot). Dans les deux cas la recommandation vaut pour la recherche de la perfection morale et non pour la recherche du profit materiel. C'est la preuve en tout cas qu'au-dela du fatalisme, le monde des proverbes aime et encourage l'ambition.
— Tba' elgddab hta el bab dar Suis le menteur jusqu'a la porte de la maison
C'etait sans conteste un des proverbes favoirs, tres souvent cite et apprecie pour la spiritualite de son sens de l'observation. Si vous voulez confondre un mentenr, entrez dans son jeu et s'il vous raconte qu'il a a la maison un fabuleux tresor. Faites semblant de le croire et accompagnez-le jusqu'a la porte de son domicile, a ce moment il sera bien oblige d'avouer. C'est le meilleur moyen de degonfler un mythe avant qu'il ne se propage. L'intellige de se servir de ce proverbe pour prouver le contraire, qu'on n'est pas un menteur. Et bien ce que dit Yossef Abensour pour prouver que l'on peut etre prophete en son pays….
SUIVEZ LE MENTEUR. . .
Dix ans apres la debacle pitoyable du mouvement du faux Messie Shabtai Zvi, vers 1676 comme nous l'avons vu dans "Le Temps du Mellah", se leva a Meknes un nouveau prophete annoncant le retour du Messie. Comme il savait que la communaute echaudee une fois, serait cette fois sceptique, il avait donne comme preuve de sa bonne foi une application a contrario de ce proverbe: "Oui suivez le menteur jusqu'a la porte, je ne vous dis pas que le Messie va arriver dans vingt ou trente ans, mais dans quelques mois et je vous donne meme la date exacte: la veille de Pessah, vous avez donc le moyen de verifier ce que je dis, suivez le menteur jusqu'a la porte, je n'ai rien a craindre de votre visite". Et il fut ecoute. . .
II existe en Hakitia un proverbe tres proche et non moins spirituel.
El mentiroso tiene que ser memorioso Le menteur doit avoir bonne memoire
Pour ne pas s’embrouiller lui-meme dans les fils qu'il a tisses pour y attrapper les credules.
— Hta ikhlak ounsmiueh Attendons sa naissance pour lui donner un nom.
Proverbe typiquement juif marocain base sur la coutume de ne reveler le nom du nouveau-ne male qu'au jour de sa circoncision. Se preoccuper du nom a donner au garcon avant meme sa naissance c'est donc la definition meme de se faire des soucis pour rien. A chaque jour suffit sa peine. C'est exactement 1'etat d'esprit inverse de celui de ce fameux telegramme juif que nous avons deja cite: "Commenez a vous inquieter. Stop. Lettre suit. Stop." Il existe en hakitia un proverbe du meme acabit mais encore plus ironique:
Pensa pensa que la nobia no tiene Preoccupe-toi, preoccupe-toi que la mariee
por ande mea n'a pas par ou urine
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
רבי אברהם בן רבי שלמה אדרוטיל – ארזי הלבנון.
חותם עשירי בתשובת חכמי הגירוש לגאון רבי חיים גאגין בשנת רפ"ו – 1516. בשנת רצ"ה חותם שביעי על תשובת חכמי הגירוש, בה התירו את הנפיחה. הוא נולד ספרד בשנת רמ"ב – 1482, והגיע לפאס עם אביו בשנת רנ"ג – 1493.
אביו רבי שלמה נמנה עם תחמידי רבי יצחק קאנפנטון גאון קסטיליה, ושימש אותו עשרים שנה ויותר. הוא הרביץ תורה בישראל ונפטר בפאס בהיותו בן שבעים שנה, ביום א' של פסח שנת רנ"ג. הוא מכנה את עצמו לעומת אביו שועל בן ארי.
רבי אברהם נמנה עם תלמידי רבי יעקב לואל, מחכמי המגורשים מפואטוגל, ידועים לנו שניים מחיבוריו של רבי אברהם " " תשלום ספר הקבלה " ו " אבני זכרון ". על כוונתו בתשלום " ספר הקבלה " לרבי אברהם אבן דאוד, הוא כותב בפתיחתו :
לפי שהרב רבי אברהם בן דוד ז"ל חיבר ספר זה הנקרא ספר הקבלה הנ"ל שנת ד' אלפים וט' מאות ואחד ועשרים לבריאת העולם והביא שם דורות החכמים שהיו מאנשי כנסת הגדולה עד דורו, וראיתי להשלימו משעה שנפטר הרב…עד שנתינו זאת שנת למשת אלפים ומאתיים ושבעים….
את חיבורו חילק לשלושה שערים. בשער הראשון – השלמות ל " ספר הקבלה " של הראב"ד, כלומר, רשימת החכמים שהיו לפני הראב"ד ולא הזכירם. בשער השני – רשימת החכמים שחיו מפטירת הראב"ד ועד לפטירת רבי יצחק קאנפנטון.
השער השלישי כולל סקירה קצרה על מלכי ספרד סמוך לגירוש, על הגירוש מספרד ומפורטוגל, ועל סבלם של המגורשים בתלאות הדרכים ובחבלי הקליטה במרוקו. חשיבות מיוחדת לנאמר בחיבורו בחלק האחרון של השער השלישי, שם מסופר על קליטת המגורשים שהיה לה עד ראיה.
לעומת זאת, הנאמר בשערי א' וב' ובחלק הראשון של שער ג' ידוע לנו ברובו גם ממקורות אחרים. נראה שהחל בחיבורו בשנת ר"ע, השנה המוזכרת בפתיחה, אך סיים אותו לא לפני טבת שנת רע"ד, שכן הוא כותב בסוף הפתיחה :
" ואזכיר שם מה שכתב הרב אברהם סכות ז"ל מה שיהה בעולם משנת חמשת אלפים ומאתיים ושבעים עד שנת רפ"ה לפ"ק. רבי אברהם זכות נזכר בברכת המתים ז"ל, כאילו נכתבו הדברים לאחר פטירתו ; הוא נפטר בשטב רע"ד. אם לא שנאמר כי המלה ז"ל תוספת מאוחרת.
כמו בן נראה שחיבור זה לא הושלם לפי המתכונת שקבע המחבר בפתיחתו, כי לא העתיק כלום מדברי רבי אברהם זכות, וכן אמור היה לכתוב " קצת זכרון מלכי פאס על מלוך מלכי צדק מולאי מחמד …" וזה לא נעשה. או מייתכן שנכתב וההעתקה שהגיעה לידינו חסירה. החיבור נדפס מספר פעמים ואף תורגם פעמיים לספרדית.
" אבני זכרון " כתב יד, בו ליקט מתוך ספרות הראשונים חומר רב הדן בכל השאלות העיקריות של הקבלה העיונית. כדבריו בהקדמתו :
ובראותי אני הצעיר שועל בן ארי דבריהם הנחמדים מפוזרים אחת הנה ואחת הנה, עלה בדעתי להקריה התועלת לעצמי, גם לכל מתחיל בלימוד התורה והחכמה הזאת לקרבם אחת אל אחת….להיות לי לזכרון ולזה קראתי זה הספר אבני זכרון כי הם דברים מקובצים מדברי החכמים…..
לבד מחשיבות ליקוט החומר ועריכתו, הרי הוא משמש כאוצר בלום להכרת ספרי רבותינו הראשונים בחכמת הקבלה, אשר חיבוריהם היו לנגד עיניו ולא הגיעו לידינו. מדבריו בהקדמה למדנו שבין מפיצי הקבלה ותורת הנסתר בספרד בדורות הסמוכים לגירוש היו אלה שפעלו להפצת תורת הנגלה, דהיינו רבי יצחק קאנפנטון ותלמידיו, כתריס נגד המשכילים להוטי חכמת הפילוסופיה והמדעים.
שכן העירפול וחוסר הבהירות שבספרות הקבלה ובניסוחה, אשר נעשו בכוונה תחילה בידי הראשונים כדי להסתיר את הרבנים מהציבור הרחב, הביאו כמה מהמשכילים להסקת מסקנות מוטעות כלפי הקבלה ומחבריה, עד כדי התרחקות מלימוד התורה סכלל ומקיום מצוותיה. את מקום התורה תפסו העיון בפילוסופיה ובמדעים כדבריו.
עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל בכל מלכות ספרד חס ושלום. לולי אשלי רברבי תלמידי הרב הגדול רבי יצחק קאנפנטון שהרביצו תורה בישראל הם תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, לולי ה' צבאות הותיר לנו שארית ופליטה הנשארת היום במלכות פאס, החכמים השלמים מרביצי התורה טראשי הישיבות יצ"ו כולם מחזיקים בתורת אלקים חיים ולא פנו אל רהבים ושטי כזב…
מדבריו בהקדמתו בולטות דבקותו בלימוד התורה לתחומיה השונים והתנגדותו החריפה ללימוד חכמות חיצוניות. כמו כן אנו שומעים על מצבה הרוחני המרומם של העיר פאס ; על ישיבותיה הרבות, אשר שישה מראשיהן השתתפו בפולמוס הנפיחה ; ועל פעילותם של החכמים בהפצת התורה.
רבי אברהם נמה על חניכי ישיבות העיר פאס. הוא חתום עם חכמי פאס על תשובה בעניין אנוס שקידש נערה אנוסה ששבה ליהדות בפ-ירארה, בתנאי שיחזור ליהדות לאחר נסיעה לפורטוגל לגבות את חובותיו. בהיוטתו בפורטוגל החיליט להשתקע שם ואף נשא שם אישה נוצריה.
נעשה ניסיון שהאנוס ימנה שליח לכתוב ולתת גט למקודשת בפירארה, אך מינוי השליחות לא נעשה כהלכה. בהיות אחד מקרובי הנערה בפאס, הביא את העניין לפני חכמי פאס, אלא שהוא לא ידע את השתלשלות הדברים ואת העובדות הנוגעות לדין זה.
לכך השיבו חכמי פאס על סמך השערה, לאחר שהביאו בחשבון אפשרויות שונות, והתירו את האישה להינשא. הפסק ניתן בתחילת ניסן שכ"ו – 1566. לפי זה זכה רבי אברהם לגבורות ונפטר בהיותו כבן תשעים שנה.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
ד. העליות משלוניקי לארץ ישראל במאות הט"ז – הי"ח
לעומת נוהגם הזהיר של הנזכרים למעלה, היו מהעולים שמכרו את קרקעותיהם, כלומר, נכסי דלא ניידי שלהם, קודם עלותם ארצה. לאמיתו של דבר, הסיכון במכירה מעין זו לא היה מרובה, שכן פסקו חכמים, כי המוכר קרקע " אדעתא דעולה ", לאמור, בהנחה ועל תנאי שהוא עולה לארץ ישראל, ואחר כך לא נסתייע הדבר ומסיבה כלשהי נתבטלה עלייתו, המכירה בטלה אף היא והקרקע חוזרת לבעליה.
אכן, מקרים כגון אלה מ
ן הסתם אירעו תכופות, והיה רצון להבטיח את זכותו של העולה לבל ייצא נקי מנכסיו ( שאלות ותשובות הרשד"ם )
עידוד וברכה לעולה.
לסיום סקירתנו, מן הראוי שנביא מעשה שהיה ונשמר זכרו בספרות הרבנית ; המעשה מעיד על הזיקה הנפשית העמוקה של יהודי שלוניקי לארץ ישראל ועל העידוד לבני עירם שגמרו אומר לעלות ארצה.
רבי שמואל יצחק מודיליאנו, שהיה הרב הכולל בשלוניקי משנת תנ"ה – 1695 ועד פטירתו בתס"ד – 1704, מספר על פלוני איש שלוניקי שנשבע לעלות לצפת והתחיל מוכר את חפציו. לכשנודע הדבר בעיר, עמדו בני עירו ושילמו מחירים גבוהים יותר מן במקובל, על מנת לסייע בידו לקיים את המצווה הגדולה של עלייה לארץ ישראל.
וכך היו מברכים את העולה בברכת המזון : " הקב"ה יוליכך לשלום לארץ ישראל ".
ר' שמואל די מדינה – המרשד"ם- נולד בשאלוניקי, למד בישיבה של ר' יוסף טאיטאצק. הצטיין בתלמודו, וכבן 25 היה רב נודע בעיר. עמד בראש קהל, בראש ישיבה ובראש בי"ד. היה איש תקיף אבל הטיל מרותו בכוח אישיותו, על בעלי הדין.
רבים מאוד הוקירוהו וסמכו על הכרעותיו ובאו להתדיין לפניו. בזמנו הייתה שאלוניקי במלוא הדרה. עמד בקשרי מו"מ עם כל גדולי הדור שחיו בזמנו, עם הרדב"ז, ר' בצלאל אשכנזי במצרים, עם ר' יוסף קארו בצפת, ועם ריב"ל.
בישיבתו קבע שיטת לימוד ייחודית. עודד את תלמידיו לביקורת. תלמידיו ישבו גם בבית הדין, וכל דין נידון גם לפניהם. היה איש הלכה מובהק ולא עסק בקבלה ובפילוסופיה כרבנים אחרים בשאלוניקי. פסקיו של הרשד"ם נגעו לכל שטחי החיים הכלכליים שנתעוררו בשאלוניקי
בעקבות הגירושים נוצרו בין המגורשים בעיות סבוכות של רכוש, של ירושה. וכן נתעוררו בעיר בעיות של חזקות, של מחירים בחצרות ובתים, גביית חובות וכיו"ב. הרבה עניינים הוסדרו בשאלוניקי ע"י הסכמות ותקנות.
הרשד"ם דן פעמים רבות בבעיות פרשנות של ההסכמות. ומשו"ת הרשד"ם עולות דרכי הפרשנות בהסכמות ותקנות, דבר שיש בו חשיבות בסיסית לגבי עצם המשפט ודרכי פסיקה הלכתית
לתשובותיו שנדפסו ע"י בנו בשלושה חלקים הייתה תפוצה גדולה בין הדיינים, דייני הקהילות ראו
בתשובותיו אבן יסוד לדרכי ההכרעות בבית הדין.
במשך דורות עד לזמננו נהגו דייני שאלוניקי לצטט מפסקיו. כמה מתלמידיו בישיבה היו מגדולי הדור שאחריו.
ביניהם ר' אברהם די בוטון בעל לחם משנה. חכמים רבים היו בדורו של המהרשד"ם בשאלוניקי, מהם שלא שימשו בבתי הדין ובתי המדרש, אלא היו סוחרים, רופאים, אנשי מדע, וכיו"ב. אך גם רבים הרבנים, הדיינים, ראשי ישיבות ומרביצי תורה. המהרשד"ם היה משכמו ומעלה מכולם. אנציקלופדיה יהודית – דעת.
סוף הפרק " העליות משלוניקי לארץ ישראל
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
חוק בתי דין רבניים – הסמיך את הרבנים להמשיך ולעסוק בדיני אישות והסדר ירושות. החוק קבע שבערים הגדולות ייאושר תקן של שלושה רבנים. הדיינים זכו להימנות על פקידי מדינה שמשכורתם משולמת על ידי הממשל. לערים הקטנות נקבע תקן של רב נודד
חוק ועד׳ הקהילה – חייב מינוי של ועד קהילתי, ומינוי של שני נציגי הקהילה למועצת העיר.
חוק סופרי בתי הדין – קבע נוטריונים מוסמכים מטעם המדינה שהיו מורשים לשמש כסופרים בבתי הדין הרבניים.
משרת הנגיד – רוקנה מתוכנה כמייצגת הקהילה מול השלטונות, ומעתה היה הנגיד ממונה על רישום ספר הקהילה והמודיע על ילודים ונפטרים.
כדי להבטיח פיקוח על המתרחש בקהילות היהודיות קבעה הנציבות הצרפתית את משרת המפקח על המוסדות היהודים. תפקיד זה נועד לתאם בין הפקידות הצרפתית למנגנון המח׳זן.החוקים למיניהם ומשרת המפקח על הארגונים היהודיים נועדו בעיקרם להשליט אחידות וסדר בתפקודם של המוסדות הקהילתיים ולמנוע תסיסה בקרבם. מגמות אלו אפיינו את מדיניות השלטונות הצרפתיים כלפי ארגונם הפנימי של כלל הילידים.
למרות שסמכות השפיטה הנוגעת למעמדם האישי של היהודים (נישואים, גירושים, ירושות) נשארה בידי בתי הדין הרבניים, ולמרות ששאר מוסדות הקהילה קיבלו מעמד רשמי מטעם השלטונות, מעמדם נחלש במקביל להתרופפות כוחה של המנהיגות המסורתית בקהילה. המהירות הרבה שבה נטו רבים מיהודי מרוקו לאמץ את הערכים האירופים המודרניים, כרסמו קשות במעמדה ובסמכותה של המנהיגות המסורתית. היהודים העריצו את צרפת ותרבותה וכמהו להיות כמו הצרפתים. הם התחככו בהם בבית הספר ובעבודה, למדו את שפתם, ״צרפתו״ את שמותיהם, ונהגו לחקות את הלבוש האירופי המודרני. הריבוד החברתי מגזרי, חצץ בצורה חדה וברורה בין שלוש קבוצות: אירופים, ״מתמערבים״ או מפותחים ('e'voluee כפי שכונו על ידי האירופים) וההמון ־ הילידים. זוהי הסיבה, בין היתר, שלא התפתחו יחסים חברתיים בין משפחות אירופיות לא יהודיות לבין משפחות יהודיות מרוקאיות.
הסימן החיצוני הראשון ל״התקדמות״ ברחוב היהודי במלאח היה הלבוש האירופי, אולם הלבוש המסורתי לא נעלם כלל מהרחובות. גם לתוך המלאח חדר אט אט אורח החיים המודרני והוא בא לידי ביטוי בסממני הסטטוס של הבורגנות המודרנית כגון המכונית, או בחיקוי הריהוט האירופי המודרני. ״התמערבותם״ המהירה של חלק מהיהודים גרמה להתרחקות מהמסורת היהודית. הם הקפידו פחות על קיום מצוות וחלקם החל לעבוד לעתים קרובות בשבתות, אף כי הקפידו לקיים את הסעודה המשפחתית החגיגית בערב שבת. למרות שלא ניכרה מגמה של נטישת הדת והמסורת, די היה בהתרופפות כדי לגרום לקריסת סמכות ההורים והרבנים בעיקר בקרב המשכילים, ובין אלו שעשו קריירה במינהל הצרפתי. יהודים רבים החלו לחיות בשתי מערכות תרבותיות שונות: המערכת המשפחתית המסורתית, ולעומתה מקום העבודה או תכני הלימוד האירופים המודמים. התפתחה גם תופעה של ״נוער זהב״(נוער שוליים מובטל ממעש), משחק בקלפים ומרבה לבקר בבארים ובמסיבות ריקודים. התופעה היתה מוכרת בקהילות יהודיות רבות במרוקו ובתוכן גם קהילות ששכנו בתוככי הארץ ולא רק בערי החוף.
הרבנים עמדו מנגד ולא היה לאל ידם להושיע. ועדי הקהילות היו חסרי אונים לנוכח הפערים הכלכליים והחברתיים שנוצרו בין מצליחנים ומתעשרים לבין המוני העניים. הקהילות היהודיות שבעבר היו הומוגניות למדי, בעיקר בערים במרכז הארץ, הפכו לקהילות הטרוגניות מורכבות שלא ניתן ללכד אותן באופן חברתי ודתי. האירופיזציה המואצת יצרה אצל היהודי המרוקאי מצב נפשי מורכב שהוביל לתחושה של אישיות מפוצלת. מחד גיסא, עולם העבר שחלק ממשפחתו עדיין מצוי בו, ומאידך גיסא, עולם אירופי עתידי מפתה הגורם לו לרצות להתנתק מעברו. השינוי המהיר שהתחולל היה בולט במיוחד בקרב הנשים ובדור הצעיר. אולם עוצמתו היתה כה עזה שגם ליבם של תלמידי חכמים ״נכבש״ במפגש עם ״העת החדשה״ והחיים המודרניים. ב״עולם התורה״ נוצרו סדקים והוא החל להתפורר לעיני הרבנים ושאר ״תופסי התורה״.
הרב זאב הלפרין הגיע למרוקו סמוך לכיבוש הצרפתי, כשתהליכי הפתיחות למודרניזציה התקדמו במלוא עוצמתם, ובמקביל קרסו מקורות הסמכות המסורתיים ופחתה השפעתם של הרבנים בקרב הקהילה. מבחינה היסטורית הרב הלפרין הוא שעיצב את התגובה המאורגנת של היהדות המסורתית השמרנית במרוקו נגד ״נזקיה״ של העת החדשה. תגובה זו דומה לתגובה האולטרה אורתודוקסית שהתארגנה במזרח אירופה, בעיקר בתחום החינוך ובמערכה הציבורית שליוותה את המעשה החינוכי. תוצאות פעולתו של הרב משפיעות למעשה על הפלג השמרני של יהודי מרוקו עד היום.