המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

סעדיה אזאווי.

 נזכר ב " מאור ושמש "

סעדיה בן רבוח בן משה.

 נפטר לפני שס"ז. חסיד גדול, מרבני פאס. כתב כרך גדול של דרשות " מכיל כשלוש מאות דפים, ויש בו גם כן חידושים ועניינים בקבלה.

סעדיה בן ברוך ביטון.

ראה " מאור ושמש "

ראובן בן צור.

 נפטר ד' באלול תמ"ד, " חכם גדול מקובל וחסיד גדול. הוא אבי הרב המפורסם כבוד הרב יעקב בן צור, היה תלמיד מהרב מרדכי אצבאן הזקן. והיה מתנהג הרב ראובן בחסידות מאוד ומחמיר על עצמו חומרות גדולות בעניין המאכל, וידענו עניין נפלא שאירע לו ( החיד"א )

רפאל משה אלבאז בן שמואל בן יהודה. 

תקפ"ג – כ"ב בתמוז תרנ"ו רב ומורה צדק בצפרו, " חכם מדעי בכל החוכמות ומקובל " שיריו השגורים בפי יהודי המערב קובצו, מהם נדפסו ב " היטיבו נגן ", לרבי רפאל אדרעי בעיר פאס, וב "ישיר ישראל ", פאס, בספרו " שיר חדש וקול בוכים ", ירושלים.

ספרו הקבלי החשוב הוא " עדן מקדם " פאס, ת"ש. אנתולוגיה קבלית, מעין " מדרש תלפיות " של רבי אליהו הכהן. וכן קוטרסו " מיני מתיקה " ובמיוחד הקונטרס " עטרת פז " – שניהם נסחפו ל " עדן מקדם " – העוסק כולו בצירופי השמות.

רפאל יעקב בן סמחון בן מכלוף.

נפטר בשנת תרי"ז מחכמי פאס. " חכם גדול דיין מובהק, פסקן ודרשן " ( הכסמת רבני פאס לספר " בת רבים ). ( הערה אישית שלי : החכם הנ"ל הינו ממשפחתה של יפה בנוז, המכונה אצלנו " בנט ספרו " ). תלמידו של רבי חיים דוד סירירו.

חיבוריו הקבליים " בת רבים ", מעין אנציקלופדיה הלכית וגם פירושים על התנ"ך והתלמוד, ג'רבה. " סוד הרזים " ג'רבה, והוא פירוש ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל בעל " ספר החזיונות ". בראשו : קונטרס " כלל חכמת הקבלה " והא לקט משלושה מקובלים.

דבריו בהקדמת הספר עושים רושם של תעמולה לקבלה. לפי בן נאיים נחשב מומחה בקמיעות.

שאול הסבעוני.

נזכר ב " מאור ושמש "

שאול ישועה אביטבול.

1740 – 1809 בערך. מחכמי צפרו. מכונה : רב שיש"א

שאול נחמיאס ( נחמייאש ).בן דוד בן מסעוד.

המאה ה-19. מרבני מראכש. בהסכמות הוא מכונה : " צדיק המפורסם בכול ערי המערב חסידא קדישא ופרישה, המקובל האלקי המלומד בנסים ". בנו, שלמה, מביא ב " מעשה נסים " בראשי הספרים שההדיר. חיבוריו הקבליים הם : " וישמע שאול ", הערות הלכיות לשולחן ערוך או"ח בשילוב עניינים קבליים. " ויאמר שאול " פירוש קצר לפרשת בראשית, " בית שול " על כמה פסוקי נ"ך.

רבי שאול – ארזי הלבנון.

רב מופלא, מלומד בנסים, סיני עוקר הרים הנשר הגדול, חסידא קדישא ופרישא, מקובל עצום, מרבני מרוקו " חסיד בעל מעשים ומקובל " הניח אחריו חיבורים רבים בכתב יד.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " ויאמר שאול " על הנ"ך

2 – " בית שאול " – על התורה.

3 – " גבעת שאול " – על חמש המגילות

4 – " וישמע שאול "  על ארבע טורים.

5 – " קדש הילולים " – על כמה מסכתות והרא"ם ופירוש רש"י.

6 – " ויגד לשאול " – שאלות ותשובות. ועוד ספרים על הזוהר הקדוש.

7 – " קדש הילולים ".

עא

סימן שופטים, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום, שלום.

הרי לך ידידי עוד דבר מה מעבודתי, והוא: בצד מבוי החכם, יש עוד מבוי גדול, נקרא מבוי הרא״ם ז״ל, שהיא נוטריקון, הרב רבי אברהם מיימראן ז״ל, ראיתיו חתום אחד על מעשה בית דין בשנת תקמ״ה לפ״ק, ואחריו מוהר״ר ר״ב זיע״א.

 ועוד נקרא בפי הכל בשם מבוי לגנדו״ר ( גבור בעברית ), על שם איזה אדם גבור מגבורי ישראל שהיה דר שם, ראש המבוי הוא מקורה, ועל הקרוי בנויה בית הכנסת אחת, נקראת על שם הרה״ג כמוהר׳׳ר מימון בירדוגו זיע״א, אחד מבניו של כמוהר״ר ר״ב זיע״א, רפאל בירדוגו ).

 ויש קורין אותה על שם הרה׳׳ג כמוהר״ר מתתיה בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יצחק ז״ל בכמוהר״ר יקותיאל זיע״א, אחיו של כמוהר׳׳ר ר׳׳ב זיע״א, ואך בפי הכל נקראת ע״ש הרב כמוה״ר אבא בירדוגו זלה״ה, בכהה״ר יוסף ז״ל, בכמוהר״ר מימון הנ״ל זלה״ה. אומרים, כי היא עתיקה מימי אבות המשפחה הנ״ל הראשונים זיע״א.

 והם שבנו אותה. עולים לה בי״ג מעלות הבנויות תחת קרוי המבוי מצד שמאל, היא ארוכה, ורחבה כרוחב המבוי, יש בה עלית קיר קטנה ויפה לצד מזרח, יושבים בה אנשים נכבדים ממשפחת עמאר, שרוב ביהכ״ג שלהם היום, יש בה היכל פשוט לצד צפון, התיבה עומדת באמצע, פני הש״צ למזרח, יש בה כוסות וספסלים בחברותיה.

 שלוחי צבור ששמשו בה, כמוה״ר אבא הנ״ל ואבותיו זיע״א, והיום כהה״ר דוד חלואה ובניו הי״ו, כשבעים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, וגם עתה לומדים בה הרבה מחכמי העיר, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עב 

סימן הנזכר׳. שנת תרס״ח לפ״ק.

ידידי החה״ש, כהה״ר יעקב הלוי ישצ״ו, שלום, שלום

מכתבו הבהיר הגיעני, בו הפציר בי ליישב מאי דקשיא ליה על מ״ש במגילה דף ט״ו ע״ב, וז״ל: אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע מה נשתנו אלו מאלו, א״ל הקב״ה ישראל עסקו בתורה, אומות העולם לא עסקו בתורה, אמרה ליה גם אלה ביין שנו ובשכר תעו וכוי, והקשה כבודו, למה לא השיב לה הקב״ה איזה תשובה, היפלא מה׳ דבר? כי עכשיו נראית כנוצהת ח״ו?

וגם פי׳ המאמר קשה לך להבין. דע ידידי כי אחר ההתבוננות, נלע׳׳ד להגיה הגה קטנה להוסיף ״א״ל״ דהיינו אמר לה, ויבא הכל על נכון, כי בתחילת המאמר איתא, עתיד הקב״ה להיות עטרה בראש כל צדיק, שנאמר ביום ההוא יהיה ה׳ צבאות לעטרת צבי ולצפירת תפארה. מאי לעטרת צבי ולצפירת תפארה? לעושים צביונו (רצונו), ולמצפים תפארתו (ישועתו), יכול לכל ?

ת״ל לשאר עמו וכוי, ועל זה אמרה מדה״ד, מה נשתנו אוה״ע מישראל, הלא גם אוה״ע עושים רצונו כפי דעתם שזהו רצונו, ומצפים ישועתו? אמר לה ישראל עסקו בתורה, אוה״ע לא עסקו בתורה, אמרה ליה, גם אלה ? כלומר אם העיקר הוא עסק התורה.

 א׳׳כ גם אלה מישראל שלא עשו רצונך ולא צפו לישועתך ורק עסקו בתורה, לא תדין אותם בגהינם, ותוסיף עוד להיות להם עטרה ? אמר לה ביין שגו ובשכר תעו וכו', כלומר לא עסקו בתורה כדחזי, רק ביין שגו וכוי, שאם עסקו בה כדחזי, אור שבה היה מחזירם למוטב.

 ולכן פקו פליליה, אין פקו אלא גהינם וכוי. ומצאתי און לי בהגה זו, כי כן נמצא מאמר זה עוד בסנהדרין דף קי״א ע״ב, ושם אתמר בפירוש, אמר לה וגם אלה ביין שגו וכוי, משמע שזאת היא תשובת המקום ב״ה, ואך יש שגוי גדול בזה המאמר בין הכא להתם, ומה שחסר התם השלים הכא, וגלמוד סתום מן המפורש, כי דברי תורה, עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. זהו הנ״ל להשיב לכבודו בזה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

עג

סימן הנזכר שנת הנ׳׳ל.

ידידי החה״ש, כהה״ר ימין לגראבלי ישצ״ו, שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, וראיתי רוב התודות והחנות שנתן על תשובותי הקודמות, אין דבר אחי, אל תמנע טוב כתיב, ובפרט שגם אני מרויח הרבה מזה, כדאמר רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מרבותי וכר (תענית ז׳).

ואך אל תדחוק אותי, כי רוב הימים טרוד אני במזונותי ומזונות האישה רבה אשת אבא מארי ז״ל, ומזונות אשתי ואחי הקטנים דתלו בי כאשר ידעת, ומתוך הדוחק אני גוזל מעתותי ביום ובלילה, לעסוק בתורה בספרים שאולים, כי אין לי ספרים רק מעט מזער שאינו מספיק כלל.

 ואין מצויים למכור, ואין כסף לקנות, ה׳ ירחם. סו״ד על מאי דאתינא, ראיתי מ״ש כבודו, כי שמע מההוא דרשנא, שהביא תוך דבריו מאמר אחד משם המדרש, עם הארץ מותר לנחרו ביום הכפורים שחל להיות בשבת, ואימא לשחטו? זה טעון ברכה, וזה אינו טעון ברכה, עכ״ל. ופירש אותו על פי כמה הקדמות כמעייל פילא בקופא דמחטא, וכבודך כופר בכל גם בגוף המאמר, כי אמרת שלא יתכן מאמר כזה בדברי רז״ל, ובקשתני להודיעך אם יש לי ידיעה או שמיעה מזה.

דע ידידי כי מאמר זה, הוא במס׳ פסחים דף מ״ט ע״ב, א״ר אלעזר ע״ה מותר לנהרו וכוי, א״ל תלמידיו, ר. אמור לשחטו? א׳׳ל זה טעון וכו׳ ע״ש. ופירשו שם התוס׳ בד״ה וי״א, דמיירי בכופר להכעיס דהו״ל הריגתו כמו פקוח נפש, שהוא לסטין וחשוד על הדמים, ע״ש. ור׳׳ל כשתופשין אותו מותר להרגו תכף אפילו ביום קדוש ונורא כמו יוה״כ עם שבת שקדושתו כפולה, דהוי כמו הרואה ארי וכיוצא בו, משום פקוח נפשות שדוחה את הכל.

 ומ״ש, אמור לשחטו, נלע״ד, דר״ל, נברור לו מיתה יפה, שהשחיטה קילא בצערה הרבה מהנחירה, כמ״ש שם בפסחים ע״ה ע״א, אמר קרא ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה, ע״ש, והשיב, זה טעון ברכה וכר, כלומר, לא אמרינן ברור לו מיתה יפה, אלא למי שנתחייב מיתה בבי״ד שטעון ברכה דהיינו ודוי, דקי׳יל כל המומתין מתודין, וכל המתודה יש לו חלק לעוה״ב (סנהדרין מ״ג ע״ב במשנה, ע״ש).

 ונקרא הודוי בשם ברכה, המתודה, מברך את ה׳ אשר קדשנו במצות תשובה, כמ״ש בס׳ לקח טוב בדרוש א׳ לר״ה, ע״ש שהאריך. אבל זה הלסטים, אין טעון ברכה, דהיינו ודר, כי אין ממתינים לו עד שיתודה, רק תכף הורגין אותו אף ביוה״כ וכו׳, כנחש ואפעה המזייקן שממיתים אותם במה שנוכל, במיתה רעה או יפה, דחיישי׳ בין כה וכה, יזיקו או יברחו, זהו הנר׳ לע״ד בזה, ואך הגאון מהרש״א ז״ל, בחדושיו, הוציא אותו מפשוטו, ופי׳ אותו בדוחקים גדולים, ע״ש.

ובדרך דרש אמרתי זה כמה, ע״פ מ״ש רז״ל, אין פורענות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ, (בתרא ח׳), ובכלל הפורענות, רעב ושדפון וכר, בשביל שאוכלים בלא ברכה, כמ״ש רז״ל, כל הנהנה מהעוה״ז בלא ברכה, גוזל להקב״ה וכנסת ישראל (ברכות ל״ה) ופי׳ גזילת כנסת ישראל, שמביא קללה לעולם כפירות ובתבואה, ור׳ אלעזר, אפשר שראה הרבה מתים ברעב, וידע שהוא מחסרון הברכות של ע״ה, ונתכעס והגזים ואמר שמותר לנחרו וכו׳, ולהשקיט כעסו, א״ל תלמידיו בדרך בדיחות, אימא לשחטו ? והשיב גם הוא בדרך בדיחות, זה טעון ברכה וכו׳, כלומר השחיטה יש במינה ברכה, וזה שנהנה בלא ברכה קטלינן ליה במיתה שאין במינה ברכה, ע״כ. זהו הנלע״ד בזה, ושלום.

הצעיר אני היו״ם ס״ט

—

 מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.

תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.

ירושלים תשמב"ב

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. – יוסף קפלן

אחיזות זו שבקיום מצוות הדת, לא רק שהיא מלמדת על עליונותה של היהדות על הנצרות המפולגת והמפוצלת, אלא שיש בה כדי להצביע על השגחת אלוהים על עמו. הדוחה הלכה, סייג או תקנה שקבעו החכמים, מטיל דופי באלוהים, אשר בתבונתו עוררם להנחיל לישראל את התורה ולשמור על קיומה בכל ארצות פיזורם באורח אחיד.

בעליל נראה, שאורוביו קיבל ללא סייג את מרותה של ההלכה ואת סמכותה של ההנהגה הרבנית. אלא שבין השיטין מתגלית מבוכתו כלפי העולם האמונות והדעות על היהדות. מסתבר שלא כל האמונות והדעות מעולם חז"ל והמסורת הרבנית התיישבו עם מושגיו הפילוסופיים והתיאולוגיים, שעדיין היוו חלק מעולמו הפנימי, אף לאחר הצטרפותו לקהל ישראל.

מכתביו לא נוכל ללמוד אילו " משפטים מוטעים " אצל חכמי התלמוד עוררו את התנגדותו. הדעת נותנת, שיחסו הביקורתי האמור לא עורר התנגדות או התמרמרות בקרב ההנהגה הרבנית, שהתייחסה להשגותיו ברוח גישתו של יהודה אריה ממודינא, אשר ברבע הראשון של המאה השבע עשרה יצא להגם ממקום מושבו בונציה על הרופא דוד בראר, אך הוא אנוס שחזר ליהדות באמסטרדם ובה נחשד במינות.

" ואם יפרש איזה אחד ממאמרי חז"ל הבלתי מתיישבים אל הדעת כפשט אותיותיו בדרך צורה, או יאמר בפשט הכתובים דרך אחר אשר בדרך בו רש"י והמפרשים הקדמונים ז"ל, הלא זה דרך כל מעיין ודרשן. נראים הדברים, שהשגות מסוג זה היו רווחות בקרב חלקים ממעמד המשכילים של העדה הפורטוגלית באמסטרדם, כדוגמת הרופא דוד פראר בראשית המאה, והרופא יצחק אורוביו במחצית השנייה.

ההנהגה הרבנית לא הקפידה עמם והתעלמה מביקורתם, כל עוד לא היו בדבריהם השגות על קיום המצוות. הרופא דוד פראר עורר רת התפעלותו של רבי יהודה אריה ממודינא על היותו " קרקפתא דמנח תפילי וציצית כמעט כל היום ויין שכר לא ישתה מסתם יינן מאז בואו לחסות בה' ומחמיר על עצמו בגזרות חז"ל אשר רבים מהנימולים לשמונה ומורים בתורה בגלילותינו הקלו בהם ונוהגים בהם היתר "

הדעת נונת, שאורח חייו של אורוביו לא היה שונה במובן זה מזה של פראר. בהזדמנות שונות חזר אורוביו והדגיש את חשיבות המעשה, קרי, : קיום המצוות ביהדות –  " כי לדרוש בשנינות של התורה, להקיש דברי מוסר בחריפות, לכנותה פעם ועוד פעמים הרבה " דברי קודש " מבלי לקיימם, מבלי למלא אחריהם, מבלי לשמור אותם ככתבם וכלשונם, הרי זה לנהוג בפירוש בניגוד לרצונו של המחוקק שלא ציווה שנדרוש עליהם אלא נלמד אותם על מנת לקיימם "

במעשה ראה אורוביו את יסוד היהדות ובמצוות המעשיות את עדיפותה על הנצרות, שנצטיירה שעיניו כדת של דוגמות ועיקרים.

מן האמור לעיל יצא, שאמנם היה ברקע התרבותי הקתולי הספרדי של חלק מן האנוסים, שברחו מחצי האי האיברי, משום מכשול להצטרפותם אל היהדות, ומאידך גיסא נרתעו לא מעטים מביניהם מעולם ההלכה, שנצטיירה בעיניהם כ " כמעט בלתי אפשרית הקיום "

אך באותה מידה ניתן לומר, כי בשביל חלק אחד מהאנוסים היה מטען ההשכלתי והערכי, שהביאו עמם מעולם המושגים האיברי, כדי לסייע לקבלת מרות ההלכה וסמכות ההנהגה הרוחנית היהודית : ה " ספקטיציזם המאמין " עמו התוודעו בימי שהותם בארצות קתוליות, הכשיר את לבם של חלק מהם להתייחס בחיוב אל משמעת הקהילה ואל הנהגת הרבנים.

לאנוסים אלה היה באורח החיים היהודי, על המצוות המעשיות שבו, משום הוראת דרך להשגת ודאות דתית בעולם נתון במשבר אמונה והתערערות ערכים.

סוף הפרק " היהודים הפורטוגלים באמסטרדם – מחיים בשמד לשיבה ליהדות. 

שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –

ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 

הערביאים יושבים במעגלה על הארץ ומושיבים בתוכם אגן גדול מלא קוסקוסו. איש מצדו יחפור בידיו בתוכו, יקח מלא קמצו יצנפהו בידו וישליכהו אל פיו, ומבלתי היות להם מטפחת לנקות כפיהם מושחים אותן במנעליהם, בכלי מלחמתם ובכותל.

בקוסקוסו שולחים מנות איש לרעהו. דרך אכילתם שבתם וקימתם תמצא גם כן בספר שר צבא רישליו בעניין מחמיד ריזאביק ציר פרסי שלח לפאריס למלך לואיש יד. ( לאוי ה-14 )

אחר הקוסי׳קוסו בא א״ל כלי״ע, – אלכ'ליע – מאכל השוי מבשר משומר –  מאכל מיוחד במערב. הם בצעי בשר מורבכים בשמן במרחשת או במחבת, ומשומר משנה לשנה; ובאין מלון בדרכים ישאוהו עמהם למחיתם. קליות ואגוזים וכוס מים חיים אחר, זה דבר המשתה ההוא, וכן ראיתי אחרי כן כמעט בכלם. בשבתות בחגים ובמועדים אוכלים הסח״אנא (הוא חמין מלשון ׳ יסכן בם (ראב״ע בקהלת), הוא פול ספרדי אפוי בתנור ובתוכו בצים שלמים׳ הנותנים לכל הבא לשאול בשלומם, זכר לחרבן 

 בימי החול אין להם חוק, לא כֶסֶא ולא מסבה. והיה כי ירעבו לא יתורו  על השלוים ומרקחת המטעמים המשובחים, אשר הם שכים לרכושנו וצנינים לגופנו, רק על הנכון לשבע נפשם ולמשמרת רפאותם: לחם, דבש, חמאה, דגים, פרי הארץ.

יצאו האנשים מאכלם, והנשים באו, רק אנכי כגר בארץ עמדתי שם. וכמשפט הראשון כן עשו: לא נסגו אחור מלהסב  עיניהן לנגדי, ולכל אשר שאלו לי לא אצלתי להשיב נכונה ולהפיק תשוקתן. רובן שמנו עשתו, אך אחת מהנה היתה יפה כלבנה השוכנת בגדוד כוכבי טהר.

 ביום פקדי מיודעי נקרה עלי ללכת בביתה. והיא יושבת על כר מלא הנוצה, ולפניה המסכת ביריעת צבע רקמתים, ובתכונות כפיה מתארת עליה תמונות שונות והיא מחיה את כלם. ויהי אך השקיפה על פני, צח ואדום צץ על לחייה כשושנים כי הגיד את לבה נכלם.

עמדה על רגליה ותכס ידיה בכנף כתנתה, ותחזק בידי ותשק לפיה. כן דרך נשים העבריות עם כל הבא לשאול בשלומן. פיה פתחה בחכמה ותורני כי היא העולה על רעותיה כחול על  הצפרים, בהראותה כי כאיש גבורתה לכתוב אשורית בלשון ספרדית או ערביאית, ותגד לי מליצה אשר בספרי דו״ן לופ״יס ד״י ווי״גא בעל פה.

 וייקר בואי גם בעיני בעלה ולא מנעני מכבוד גדול באמרו לי בלשון הקדש (כי איש מק׳ינסי היה) כי שמע שמעי, ואם ייטב בעיני, לא אוקיר רגלי מביתו  לבעבור יתענג ממוצא שפתי הנעימים, כי איש חכם אני. – מפיו חנף ידעתי כי איש דברים וערום היה, ולא שגיתי ברואה אם כי באמת לבו נכון עמי. היו לו שתי נשים (כי לא נמנע מהם להרבות להם), האחת אהובה היושבת בטאנ״גיא ואחת שנואה במיק״ניס; ויהי לשנואה ילדים ולאשת חן אין ילדים.

 ויהי ריב ביניהם ותציק לו לאמר ׳הבה לי בנים, ואם אין, מחה אנכי, זאת חקרנוה כן היא. אין האשה מקנאה מחב­רותיה רק מצרותיה. הגר שפחת שרי נתנה מיד גברתה אל אברהם לו לאשה; הגר אשת אברם בורחת מפני שרי גברתה. רחל בבית אביה מתעתדה שבע שנים להיות ליעקב לאשה  ותחתיה תעמוד לאה אחותה, והיא במחרשת; רחל בבית יעקב תקנא באחותה ותגרה מדון על הדודאים. חנה ופנינה בבית אלקנה – אחת תכעיס צרתה וצרתה תבכה ולא תאכל. שִׂכְּלו ידי מלכינו למנוע ממנו המוקש הזה.

החתונה במוגדור –פואמה –  אשר כנפו – דוד בן שושן

ר^, דוד אלקיים

יצחק קנפו

כאשר הייתי ילד, ביקרתי לעתים קרובות אצל דודני מצד אמי, מסעוד אלמוזנינו, יחד עם בנו יוסף  שהיה חברי לספסל הלימודים, וכאן, בסלון, הייתי עומד משתאה בפני ציור גדול של בעל הבית. זה היה ציור שמן שבו הופיע מסעוד בלבוש אוריינטלי (קסואה דל מחסור) מעשה ידי דוד אלקיים, האמן האוניברסאלי של מוגדור באותם ימים. התפעלתי באמת ובתמים מאותה תמונה וקיוותי, כי הרגשתי שיש לי נטייה לאמנות, שאוכל פעם לצייר כמוהו. הרגשתי, שבהשוואה לרפרודקציות שראיתי של מיכאל אנג׳לו, וינצי או רפאל שאהבתי יותר מכולם, כמה ציור שמן זה שנעשה על פי תמונת שחור לבן היה מהוסס ונאיבי, אבל ידעתי כבר אז שיוצרה לא למד אצל אמן כלשהו, לא השתתף בחוג לציור ואפילו לא זכה לעצות או להדרכה מפי אנשים מיומנים. ידעתי שבאמנות זאת, כמו בשאר תחומי האמנות שהוא עסק בהם, דוד אלקיים ״לימד את עצמו״.

בית המלאכה שלו היה בהתחלת רחובו הגדול של המלאח, רחוב מואיז כפי שהוא נקרא מאוחר יותר, ומבית הכנסת שלנו, ׳סלאת אל קהל׳, היו רק מספר פסיעות לעשות כדי להגיע אליו. יום אחד ה״נטיה לאמנות״ שלי נטעה בי די אומץ כדי להתגבר על ביישנותי, אזרתי אומץ ודחפתי את הדלת הפתוחה למחצה. ראיתי אותו עומד ועובד על לוח שיש של מצבות. הוא הבחין בי, הורה לי באצבעו להתקרב אליו ואז שאל אותי לרצוני. ״ברצוני ללמוד אצלך.״ עניתי לו. הוא חייך ובהביטו בי אמר: ״זה טוב מאוד, בני, שאתה רוצה ללמוד את המקצוע. בן מי אתה?״ ״אני בנו של רבי דוד כנאפו.״

״אה! אתה בנו של רבי דוד? טבארק אללה. יברכך ה׳ וישמרך. אתה צריך להגיד לאביך שיביא אותך בעצמו הנה, או שידבר אתי על כך בהזדמנות, ואם יסכים אקח אותך ברצון כשולייה…"

״אבל זה רק לימי החופש" לחשתי ומבלי לחכות לתשובה שידעתי שתהיה שלילית, נפרדתי במהרה לשלום ויצאתי. לא דברתי כלל עם אבי על כך כי ידעתי כמה חשיבות הוא ייחס ללימודיי הכלליים במשך שנת הלימודים, והעבריים בזמן החופש הגדול, ושהוא לא יסכים בשום מחיר שאפסיק אותם אף לא בשביל ללמוד מקצוע, דבר שהעריך לא פחות מלימודי התורה.

בן כמה הייתי אז? איני זוכר כבר. אני מניח שהייתי בן עשר. יש להניח שה״נטייה האמנותית״ שלי לא הייתה גחמת ילדות שהרי האכזבה הקשה הזאת לא ייאשה אותי. הרגשתי שגובר בי יותר ויותר הרצון לצייר והתמסרתי לזה בכל לבי. התפעלותי מדוד אלקיים (רבי דוד אלקיים כפי שקרא לו אבי) לא נחלשה אף היא, להיפך הייתה לי לעתים קרובות הזדמנות להתפעל מחדש ממנו כל אימת שראיתי בידי אבי כתובות שהוא עיטר או כאשר ביקרנו בבית העלמין שם יכולתי לראות את מצבות הקבורה שהוא עיצב.

רבי דוד אלקיים צייר כתובות בשביל חתנים שהיו מסוגלים לשלם (תשלום צנוע, אבל תשלום…) בעד שרותיו. קודם כל הוא הכין את הקלף… […]

… לא ראיתי את רבי דוד אלקיים כשהוא מעבד את עורותיו, אבל אבי , שהיה חבר קרוב מאוד שלו, ידע על התהליך וסיפר לי עליו, ומלבד זה ראיתי בעבודה את רבי יוסף בר-מוחא שהיה הספק שלי. בכל מקרה התהליך היה ידוע לכל הסופרים (סופרי-סתם) שהיו צריכים לכתוב את ספרי התורה, התפילין, המזוזות, הגיטין ומגילות אסתר.

טובלים ומשרים את העור הטרי בתוך קערה של סיד לתקופה של שבועיים ימים. אחר כך מותחים את העור כשהוא עדיין רטוב בתוך מסגרת העשוייה מקרשים חזקים וישרים המחוברים זה לזה בעזרת ח'בל חזק (חבל העשוי מעלי דקל ננסי קלועים). כדי למתוח את העור קובעים מסביב לחבל גלעינים של תמרים, מניחים על הגלעינים את העור וקושרים אותו בח׳בל אחר, מותחים את הח׳בל לכיוון המסגרת ומעבירים אותו לצד ההפוך ואז קושרים קשר נוסף מסביב לגלעין שממול. כך עוברים מסביב לעור שנמתח בכל הכיוונים, אזי מסתירים את הצד השעיר כדי להפיל את שאריות הצמר שלא נאכל לגמרי על ידי הסיד, ובעזרת בקבוק שבור, שמעתם היטב: בעזרת זכוכית חדה של בקבוק, מגרדים את השומן מהצד הפנימי של העור. מגרדים כמה שאפשר ובאופן שווה, אך נזהרים היטב שלא לקרוע את העור. כשגומרים לגרד, מייבשים את העור, בצל אם אפשר, ואז, אם רוצים מורחים מצד הבשר (הצד שישמש לכתיבה ) במשחה העשוייה מתערובת של טלק ודבק שהוכן משארית עורות הכבש. כאשר העור יבש לגמרי פורשים אותו וגוזרים אותו לפי הצורך. (…]

כאשר גזר את הקלף לגודל הרצוי, רבי דוד אלקיים היה מסמן את המקום הדרוש לכתיבת הטקסט, לחותמות ולחתימות והיה מעטר מסביב לחלל זה.

הנושאים של העיטורים לא השתנו כי הם סימלו בדרך כלל את הנישואין: קשת הנשענת על שני עמודים. הבית שהזוג הצעיר עומד להקים ו(אולי) זכר למקדש שבירושלים – יכין ובועז. מסך, סמל לחופה, כסות המגן שהבעל מעניק לרעייתו. הברית: יד חזקה של גבר הלוחצת יד ענוגה של אישה, עם שרוול כהה המסתיים בתחרה, הצמיד שלה, הטבעות וכוי. האותיות הראשונות של שמות הנישאים, לעתים קרובות מצויירות בתוך עיטור שנע בין המסגרת הפשוטה ביותר עד לכזאת המלאה לעייפה בקישוטים בסגנון רוקוקו. כתרים, כי ביום חתונתם החתן והכלה נחשבים למלכים מבלי לשכוח את הכתרים שמדברים עליהם הרבנים, כתר מלכות (לאלה ששיחק להם המזל) כתר כהונה (לכהנים) וכתר תורה (לבני תורה ורבנים) ומעל לכולם כתר שם טוב.

האם שכחתי משהו? בוודאי, את העיקר: הפסוקים המשמשים לברך את בני הזוג, כתובים באותיות קישוטיות בזהב או מודגשות בזהב, פסוקים אלה היו בעצמם קישוט. וגם הפרחים, משניים, אך חשובים כאלמנטים של הקישוט. הם היו מאוגדים לגירלאנדות או לזרים, או בודדים או חצויים, הם הוסיפו הרבה חן לכתובות האלו. לפעמים היו מתווספים פרפרים צבעוניים וציפורים אקזוטיות. נדמה כי האיסור ״לא תעשה לך כל פסל ותמונה״ נוגע רק לפיסול ולא לציור על משטח חלק. […] הוא לא צייר בכתובותיו בני-אדם, בכך ציית, כך חשבתי, לכללים שאבי סיפר לי עליהם: יצורים חיים, כמה שרוצים, להוציא את אלה של מעשה המרכבה – מרכבת יחזקאל: אדם, אריה, נשר, שור, שמשמעותם הסמלית נובעת באופן ברור מהכרובים המזופותמיים.

כדי לצייר, לצבוע ולקשט, השתמש רבי דוד אלקיים בכל האמצעים שהוא יכול היה להשיג: עפרון, צפורן, אקווארל, צבע שמן, דפי זהב אמיתי, זהבים באבקה, לקה, ואפילו דקלקומניה של מוטיבים מתוך גלויות ודברי דפוס אחרים שהוא היה מדביק בדיוק רב במקום הרצוי כאשר הוא מורח על הכל לקה, דבר שהיה נותן לכל אחידות מסויימת.

קנאתי בו במיוחד בגלל אותו מגע בטוח שאפשר לו, כאשר הוא השתמש באקווארל, לצייר – בלי להעביר קו בעיפרון־ גירלאנדות, וורדים, אותיות, ערבסקות. והשיש של העמודים שצייר, נתן לקומפוזיציות שלו קלילות פלאית ואפשר לו לספק במהירות הזמנות דחופות.

ראיתי ממנו כתובות שהעיטורים שלהן צומצמו לפשטות מוחלטת והשאירו לטקסט(הארוך במיוחד) איוורור נרחב. כתובות אלו כאילו נענו כמעט לצו המוחלט של מורי הטוב מר קבאיון שאמר כי האקווארל צריך להתבצע ללא כל שימוש בעפרון. אמרתי ״כמעט״ כי רבי דוד לא ויתר לחלוטין על השימוש בעפרון שאפשר לו לצייר קווים כללים של הקומפוזיציה שלו. הוא אפילו נמנע ממחיקתם בסוף מלאכתו מה שאולי הזיק לטוהר הציור אבל נתן לו מגע נעים של ספונטניות

ראיתי גם קומפוזיציות מונומנטליות על קלף של 60/60 סנטימטרים שהשאירו לטקסט רק את המקום הנחוץ. הכל היה בציורים אלה, החל בשער של ארמון רומי כלשהו אשר פתחו הכיל את הטקסט, עם מדרגותיו, עמודיו, כותרותיו העשויות בסגנון רוקוקו מודגש, ואשר היוו בסיס לגביעי פרחים, שילוב של האותיות הראשונות של שמות החתן והכלה, וילונות כבדים ומעוטרים שקצותיהם מורמים בעזרת שרוכים, טול שקוף, גירלאנדות, ציפורים, פרפרים ושפע של זהבים. כתובות מפוארות באמת, המיועדות למשפחות עשירות כמובן ואשר הזכירו את הפאר וההדר של המאה ה18־. כאשר אני כותב שורות אלה, אני שואל את עצמי מנין שאב את השראתו לקישוטים אלה, הרי בסופו של דבר לא היה לו כל מגע עם התרבות האירופאית, לא עם האמנות שלה ובמיוחד לא עם הארכיטקטורה שלה. אז נזכרתי פתאום שבספרים מסויימים, כמו התלמוד למשל היו בעמוד השער קישוטים ארכיטקטוניים כאלה. […]

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

יוסף אליהו שלוש

פרשת חיי -קטעים נבחרים

מזכרונותיו הראשונים של שלוש: החלוצים הראשונים מיוצאי אירופה

בהתחלת הקיץ של שנת 1882 ביקרו בבית אבי החלוצים הראשונים מרוסיה ומרומניה שבאו בתור שליחים ויחידים לתור כברת ארץ במטרה לייסד מושבה עברית בארץ־ישראל. בבית אבא התייעצו על כל צעדיהם הראשונים בישוב ארץ־ישראל. מהם אני זוכר את החשובים שבהם, את יצחק משה ברנר ראש ועד יסוד המעלה של בני ישראל ברומניה, את צבי לבונטין הזקן וז״ד לבונטין ופריימן שהיו מהחלוצים הראשונים בישוב ארץ־ישראל. הם יסדו בשנה ההיא את האגודה ״חלוצי יסוד המעלה״ וקנו את שטח הקרקע של ״עיון קרה״ ובנו עליה את המושבה ראשון־לציון.

זכורני שבבואם לארץ נכנסו בראשונה לביתנו, בשעה שהיינו נמצאים בבית־התפילה יהודים אחדים מבני העדה ליווּם והכניסום לבית־הכנסת. מוזרה היתה בראשיתה פגישה זו, המה נשארו סוקרים במבטיהם את קהל המתפללים, אחרי־כן ניגשו אחדים מהם ונשקו את ההיכל והסתכלו בכתוב על הפרוכת. אולם, למרות זאת, הביט קהל עדתנו עליהם בחשד, כי חשבום לאלה מהמיסיונרים האנגלים שהיו רגילים לבוא ולצודד נפשות ורק למראית עין כיבדו את ארון קודשנו.

בתום התפילה ניגשו חברי המלאכות והציגו עצמם לפני אבי בתור יהודים וכי ברצונם לבוא בדברים עמו. מיד קם ממקומו אבי המנוח ויחד עם אחדים מזקני העדה ירדו בלוויית האורחים לביתנו. הכניסום לגזוזטרה המרווחה והסמוכה לשני חדרים גדולים ושהיו מוכנים לדיור הגון והמתאים לגור יחד עם משפחתנו.

לדרישת אבי הובאו כסאות ושולחן וסודר להם קפה וממתקים לפי כל הליכות הכנסת אורחים. ולפלא היה בעיני זקנינו לראות אנשים לבושים בגדי אירופה הדורים וכובעים על ראשיהם, אחדים מהם חבשו משקפיים וכולם מדברים עברית שמובנה היטב לעדתנו. האם אלה באמת יהודים או מיסיונרים אנגלים? זו היתה שיחת היום במרכזנו היהודי.

ושמחה גדולה שמח אבי, כששוחח עם החלוצים חובבי ציון אלה שעות אחדות ונוכח כי זוהי קבוצת יהודים נכבדים מרוסיה שבאו לתור את הארץ כדי לרכוש נחלה ולהתיישב בה. ומה מאושר היה לשמוע כי מטרתם לחקור אם יש אפשרות למשפחות יהודיות להתיישב על הנחלה והמרגוע בארץ אבות. אבי המנוח נענה בעונג רב לבקשתם להיות להם לעזר ולסדר להם משרד בקרב היהודים. מבלי גם לחשוב הרבה מסר להם אבי ברטט וגיל את שני החדרים האלה עם הגזוזטרה לרשותם. האורחים הוקירו מאוד את רגשות אבי ומרוב שמחה על הצלחתם הראשונה הציעו לו סכום ידוע אבל אבי באחת: יקרהלי תנועתכם המסורה לתחיית הישוב היהודי בארץ־ישראל.

את החדרים ריהט אבי ובהם גרו החלוצים הראשונים, הלא המה האדונים הנכבדים: ברנר, לבונטין ופריימן (ועוד שלושה אנשים שאינני זוכר לצערי את שמותיהם). כל האספות התנהלו בביתנו ובו נעשתה העבודה הציונית החשובה. בחג ובשבת הסבו לשולחננו חלק מהם וחלק נסע לחוג את החגים בירושלים. תמיד היו השולחנות מלאים ניירות, פנקסים וחותמות. ברובם היה אי ״סדר וכך ישבו בביתנו כשלושה חודשים ונפרדו מאתנו בחיבה והערצה.

 אבל בין משפחתנו ורבים מבני עדתנו נשאר רושם מוזר, יהודים אלה חלוצי תנועה יהודית כה חשובה, שמעשיהם כשרים ושלמים, מתייח­סים לקטן וגדול מבני עדתנו באדיבות מרובה, מנדבים ביד נדיבה ורחבה לכל קשה־יום ומרי־נפש ומשתתפים בגורלם, מדוע אין הם ממלאים את רצון אבינו שבשמים ומניחים תפילין… ותמיד לא נחה דעתם על זה, ובאו לידי פקפוקים והרהורים רעים, אולי אין אלה כלל יהודים כי אם אנשי מרמה ח״ו ובמחשבה כזאת חיו זמן רב אחרי נסעם, עד שבאו לארץ אנשים אחרים כדי להגשים את רעיון התיישבות היהודים בארץ־ישראל, באי־כוח ״חובבי ציון״ וגם מאגודת הביל״ויים והאיכרים מרוזינאי שהביאם בריל עורך הלבנון שבראשונים גם המה התארחו בביתנו זמן קצר ואחרי־כן נסעו למושבה עקרון וגדרה שנתייסדה על־ידי ״חובבי ציון״ בשנת תרמ״ה בעזרתו הרבה של י״מ פינס.

מהקבוצה הראשונה של חלוצי יהודי רוסיה שבאו בתור ראשוני הביל״ויים בשנת 1882 זוכר אני את ישראל בלקינד המנוה. ימים מספר ישבו הביל׳׳ויים ביפו, ביקרו כמה פעמים את ביתנו, את קהילתנו, ואחר־כך הלכו אל מקווה ישראל וכעבור זמן-מה לראשון־לציון לעבוד שם בתור פועלים, עד שנעשו לאיכרים חלק מהם בראשון־לציון וחלק בגדרה.

מפטיר והפטרה פרשת נשוא בנוסח יהודי מרוקו

אתנחתא קצרה ממאמרו של ד"ר דן אלבו…..להלן חומר שקיבלתי ממנו ובאדיבותו

יהודה בן דאנאן, ספר מנחת יהודה : … פרושים בכתבי הקדש ובאמרי רבותי / חידשתי …

אבן דנאן, יהודה; וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.

פאס, תשרי תרצ"ה, 1934, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן. מתוך אוסף הספרים של אבי, אשר אלבו נ"ע.

נוסח ההקדשה, בכתב ספרדי חצי קולמוס, שנהג בקהילות היהודים סביב אגן הים התיכון:

"ידידי בבת עיני הנכבד וחשוב ומעולה, רודף צדקה וחסד, כה"ר יששכר אצאראף הי"ו והנכבד וחשוב ומעולה רודף צדקה וחסד רפאל אצאראף הי"ו, (השם יחייהו וישמרהו). 

מצורפת הקדשה של ספר מנחת יהודה לר' יהודה אבן דנן והצילום של ר' יהודה אבן דנן.

תורת אמך ◆ פרשת נשא ◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'55◆

המלקט: הרב

אברהם אסולין

מבן שלשים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה תפקד אותם (ד, כג).

כתב הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו אוצר המכתבים ח"א, שאל חכם אחד, מדוע נמנו הלוים מבן שלושים שנה ומעלה, וישראל מבן עשרים? התשובה מפורשת ברש"י ז"ל (במדבר ד, ד), לפי שעבודת המקדש צריכה כח אברים, ופחות משלימים שנה לא נתמלא כחו, מכאן אמרו רבותינו ז"ל(אבות ה, כא), בן שלושים לכח, ויותר מבן חמישים כחו מכחיש. ועוד מצאנו מקרא אחר, שנמנו הלוים מבן חמש ועשרים, כמו שכתוב (במדבר ח, כד), אבל לענין מלחמה, לא צריכים חוזק האברים, אלא גבורת הלב ותחבולות מלחמה, כמו שכתוב (משלי כד, ו), כי בתחבולות תעשה לך מלחמה, ותשועה ברוב יועץ. ודברים אלו מתחילים משנת העשרים שהאדם עומד על דעתו, ויש לו גבורת הלב, וגם לעת זקנתו הוא ממשיך בזה. לכן לא נתנה התורה קצבה בישראל כמו בלויים עד בן חמישים, כי שונה זה מזה.

ולבני קהת לא נתן כי עבדת הקדש עלהם בכתף ישאו(ז, ט).

כתב הרה"צ רבי שלמה אבירמאט זצ"ל מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה, ולבני קהת, אלו תלמידי חכמים שלומדים על מנת לקנטר ולהקהות חכמים לומדי תורה, מסיבת גאוה, לאלו לא נתן הקב"ה את התורה להיות להם סמא דחויי. ומזה גם כן דבריהם אינם ערבים על לב שומעיהם, ואינם נכנסים בלבם לסור למשמעתם לעבוד עבודת האל, 'כי עבודת הקודש עליהם', כל מה שדורשים בתוך קהל ועדה, דומים להם כמשא כבד ואינם רוצים לשמוע לדבריהם. וזה אומרו ' בכתף ישאו', מסיבת שלומדים על מנת לקנטר, גם דבריהם קנטור הוא להם, וכתר תורה אינו נשמע כי אם בכתרה של ענוה.

יברכך ה' וישמרך יאר ה' פניו אליך ויחנך (ו, כד- כה).

כתב הצדיק רבי עמור אביטבול זלה"ה בספרו עומר התנופה, איתא במדרש רבה (פרשה יא, ה- ו), וישמרך בגופך, יאר ה' פניו אליך בתורה. להבין סמיכותיהם נקדים מה שאמרו המפרשים ז"ל, זאת התורה אדם כי ימות באהל (במדבר יט, יד), אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, לזה אמר בעל המדרש וישמרך בגופך, ותדע למה אתה צריך שמירה בגופך, לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה אינה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, לכן צריך שמירה בגופך. אי נמי בהקדים מה שאמרו חז"ל (סנהדרין כו:), למה נקראה שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. וזהו שאמר וישמרך בגופך, ולמה לפי שיאיר ה' פניו אליך בתורה, והתורה מתשת כוחו של אדם לכך אתה צריך שמירה.

 חג שבועות 

הקדמה.  חג השבועות כשמו כן הוא  שסופרים שבע שבועות בחינת הכנה אשה לבעלה שבעה נקים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת  הטבילה  בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד, עם כנסת ישראל.                                                                                                        

א.  נהגו להיות ערים בלילה ולקרא מקראי מועד. כתב החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא). שמעתי כי רצו קצת לומדים קבעו לומדים פרקים ברמב"ם, ויש שלמדו האדרא, ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל.

ב. בעת פתיחת ההיכל קרואים הציבור את הכתובה. הטעם החתן – הקב"ה.  הכלה – עם ישראל. והתנאים –  התורה. ולכן קוראים גם את התרי"ג מצות בלילה, וטעם קריאת הכתובה לפי  שעם ישראל מתייחד עם התורה.  ואמרו בעת שהשליח ציבור אומר בתפלת המוסף כתר שמגיע לתיבת איה' אז נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו, כי הם חיינו ואורך ימנו ובהם נהגה יומם ולילה, וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה.

ג. בעת קריאת עשרת הדברות נהגו בקהילות ספרד וצפון אפריקה לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד. וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור כתב לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים. וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו, וגם ביום זה הם קוראים עשרת הדברות איזה חלק בס"ת, בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת, אלא שהם עומדים בהם להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא, והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע, ונראה שמאחר שנהגו העם כן לקום בערת הדברות, נראה שחייבים הכל לעמוד, ואין לשום אחד להשאר יושב, דגם אם אין מן הדין לקום, עתה שנהגו כל הקהל בזה, נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעני ההמון נראה כמזלזל וכו'. ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד קמג אות ט), להגר"י בן נאים. כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן, והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו, אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה  אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה. 

וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצווים המינים בינינו הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה, אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר, וכ"ש שהם כופרים בערת הדברות עצמם, אשר על כן גם אם נעמוד או נשב, הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה, ומסיים הרב, מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם, שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה, אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כ"א כבוד והדור ותפארת לתורתנו הקדושה, וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.   

 וכך כתב רבי רפאל ברוך טולידאנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דגמת קבלתם בסיני, וצריך להיות באימה וביראה דגמת מעמד הר סיני שהיו באימה וביראה, וכך אנו נוהגים (ובסימן קלב אות יב), כתב אין לשום יחיד לשאר יושב בשעת קריאת עשרת הדברות, כיון שנהגו לעמוד.  ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל, ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין. וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס (פ"ו אות לג), מנהג יהודי תוניס. פסק בשו"ת דברות אליהו אברז'ל (ח"ז סימן יח), כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של עמידה בעשרת הדברות, בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל (ח"ב פרק ששה עשר סימן יד), וכן הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל הציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם, בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים. ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הראשי לבירות הואיל ויש מערערים על מנהגם, ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט, והסוד עכ"ל. ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בקהילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם.

ד. מנהגנו באולדמנצור לקרא את ההפטרה ביום הראשון ואחרון של חג השבועות לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה).

ה. בסעודת ליל החג אוכלים ארוחה בשרית, ואחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת, מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשוניך, ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה. ומעתה לאכול בשר לשחוט צרכים, וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב. וראיתי בשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן ריד), כתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב, ונראה הטעם, שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה, וישראל היו במתן תורה היו דוגמת החתן, והתורה היא הכלה, על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב, לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה, ויונקים חלבה וטובה, כמ"ש דדיה ירוך בכל עת וכו'. ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה.

ו. נהגו בבוקר לאכול מצה עם חלב במראכש, בוגמז ועוד מקומות. ובספר נוהג בחכמה (עמוד רב אות א), כתב טעם, כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב, והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך, ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף (אות קמג עמוד טז), להגר"י בן ואליד הטעם הנ"ל. ועוד טעם באכילת מצה, שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת, יום אחד וביניהם הינם ימי חול המועד. וכן כתב בספר דבדו (עמ' 100).

ז. בארץ קוראים אחר שחרית, אזהרות רשב"ג ובערב אחר מנחה אומרים אזהרות של רבי יצחק. ובחו"ל אחר הצהרים קראו הציבור ביום הראשון את האזהרות לרבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ולרבי שלמה אבן גבירול את מצוות לא תעשה וביום השני, מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן, ומצוות תעשה של רבי שלמה (מפי רבי מאיר אסולין).  

 כתב בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם אולי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה, ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם.

ח. האחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא, שהרי התורה נמשלה דבש וחלב תחת לשוניך.

ט. נהגו עם ישראל לקרא מגילת רות בחג השבועות. וטעם אמירתו מובא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת, ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני וכו' ועוד כתבו  שהתורה כולה גמילות חסדים, וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים. ובספר שלמה חדשה (דף קכא), נתן טעם בירושלמי אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם ובודאי נולד בעצרת ומגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה. (בר"י ס' תצד אות יג).

י. מסימים את הספר תהלים שחיברו דוד המלך ע"ה. בעצרת יום ההילולא. איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים והתחבר על ידי עשרה זקנים, על ידי, אדם הראשון, מלכי צדק, אברהם אבינו, משה רבנו, הימן, ידותון, אסף, ושלשה  בני קרח, דוד המלך

יא. מנהג עתיק הוא שפיכת מים על האחרון המסיים את האזהרות. ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו חי באזור תארודאנת, לפני כארבע מאות וחמישים שנה. וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו'. והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים. שנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה כגיל חמש, אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא, אך לשווא, ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות.

וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם שפיכת מים, נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ומים ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה.

ובספר נהגו העם (שבועות אות ט), וז"ל ושמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדר זו ניצול ע"י בת פרעו, ולפי דברי חז"ל (קידושין לח.), משה רבנו נולד בז'  באדר ובכן מלאו לו ג"ח בשישה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור, ולזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו, נוהגים לזרוק המים אחד על השני לחבב את המים שע"י ניצול מקבל התורה.

עוד טעם שמעתי אחר לזכר שעת מתן תורה, שאז פרחה  נשמתן של ישראל, והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקים המים אחד על השני.

והן אמת שרבנים במרוקו מחו במנהג זה כמובא בשו"ת מים חיים (סימן ח"א רטז), מנהג שפיכת המים בשבועות היה בעירי מכנאס בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דוקא, וחכמי העיר מוחין בכל שנה ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה, והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה, הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט והן איסור צערא דגופא דחברו, ועוד איסור המחלוקת וכו'. וידידי רבי יוסף חיים דבדה בקובץ תפארת משה (מנהג שפיכת מים בחג השבועות),

כתב חילק בין דברי הרבנים שמחו נגד התופעה השלילית כנזכר, אבל מי שרוצה לקיים המנהג כתקנת אבותינו ורבותינו נ"ע והוא להתיז מעט מים לטעמים שהזכרנו קדוש יאמר לו, שהרי לא קימות בביהכ"נ יען כי לא ממדובר בכמות רבה וכן מדובר יראי ה' לכן הנה מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג הזה ולשומרו בתוך גבולותיו, גבולות  התורה.

 כתב הראש"ל רבי משה שלמה עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ד אור"ח סימן ז), וז"ל הנה פשוט וברור שעיקר המנהג היה להזות עליו טיפות מים הרומזים לתורה וחסד. והיו הולכים ומוסיפים, עד שהליצנים היו זורקים זה על זה בספלים ובדליים וכו' וגם שלא בקריאת האזהרות, ובמקום דלא אפשר לשמור על עיקר המנהג בזה להזות מעט מים ממש באזהרות, טוב יותר שיבטלו מנהג זה ולא לחלל שה"ש וחילול המועד ח"ו. 

יב.  אחר חג השבועות מתחילים בלימוד ספר איוב, מתוך הספר ארבע גביעים, שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע.

יג. ביום איסור חג, עורכין טקס לויה של הגניזה כל אחד מביא את הגניזה מביתו ומלוים את הגניזה לבית עלמין בשירה וריקודים ואף מקימים סעודה קטנה, כך נהגו לעשות באולדמנצור, ובשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן נ), שכן מנהג מכנאס, וכן תלמסאן באלג'יר, ונתן טעם כי סיבת בילוי הספרים היא, מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם, ולכן עושים שמחה ושירה על רוב למוד התורה, שעכשיו שאנו רואים ספרים ודפים בלווים, נודע הדבר שיש למוד תורה הרבה בעיר. וראיתי טעם אחר ומה כניסת התורה לבית המדרש בשמחה גם בעת גניזתם ערכתנו לכתבים. וכן קראתי שכן נהגו הקהילה הספרדית בירושלים. ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ). וכתב בספר מנהגי ארץ ישראל (דף רץ), שבאלג'יר נוהגים אחר הפסח אוספים כל הצריך גניזה. ובר"ח אייר מוליכין אותם לקבורה בשירים משתה ושמחה עד הערב. וכ"ה בירושלים ת"ו וכו' ומקובל מזקני הספרדים שזה סגולה לעצירת גשמים ועל כל צרה רח"ל עכ"ל.

 יד.  בספר מבוא שערים לאריז"ל, כתב כאשר אדם מתפלל כל תפלת שחרית, אז מצטרפים כ"ב האותיות על מצחו, וכאשר מדלג בתפלה,  נחסרים מה- כ"ב

אותיות, וכל התורה כלולה בכ"ב אותיות ולכן נחסר הוא מחשק התורה ע"כ. וכמובן שגם מי שהוצרך לדלג בתפלה מחמת אונס וכדומה, בודאי שישתדל בכל כוחו ללמוד, והגאון הרב חיים קניבסקי שליט"א העיד על עצמו שיש לו קושי להתחיל את הלימוד, אבל אחרי שהתחיל ללמוד הכל הולך כסדר, לכן העצה היעוצה שאדם בא ללמוד, לפני שתיה חמה ולדבר עם החברים ראשית יתחיל בלימוד, כי פעמים משיחה אדם עלול לדבר על החבר והוא סיבה שיחסר החשק בלימוד כמובא בספר

שיחות הר"ן למוהר"ן מברסלב זצ"ל (אות צא). וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, כי ששים רבוא אותיות התורה כנגד ששים רבוא נשמות ישראל (קצג). וכשיש חסרון באחד מישראל נמצא שיש חסרון בתורה ששם שרש נשמות ישראל כנ"ל. ועל כן בודאי אי אפשר לאהב את התורה בשלמות. אבל כשיזהר מלדבר על שום ישראל ולבלי למצא שום חסרון בשום ישראלי נמצא שאין בהתורה שום חסרון ומום אזי בודאי יאהב את התורה מאד. ואזי יתמיד בלמוד התורה מגדל האהבה כנזכר לעיל. יהי רצון שתמיד נזכה ללמוד תורה ובכך נזכה לכל הברכות כמו שכתוב במשנה באבות כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ.

יום טוב 

א.     נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו. ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט, שמדליקות ואז מברכות, אך תפלת מנחה יש להתפלל קודם ההדלקה, שהרי ברכת שהחינו הוא על כניסת החג, ולכן אין להתפלל מנחה אחר ההדלקה. נהגו העם (שבת אות ז), ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש. וכתב הבן איש חי (פרשת במדבר ש"א ה"א), ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש. וכן כתב הרב רפאל ברוך טולדאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות שהחיינו בשעת ההדלקה, אין לפקפק בדבר, דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב, אלא דאם ברכה מבעוד יום, לא תוכל לעשות מלאכה, שכבר הכניסה את יום טוב. וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב), שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בירכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות.

  וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי, בבא חאקי, בבא הנה (מפי רבי אברהם מוגרבי). וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה. והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל  החג. וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי).

ב. ביום טוב שלא חל בשבת בתפלת שחרית אחר אמירת ברוך שאמר מנהגנו להתחיל "טוב להודות" ולא "מזמור שיר ליום השבת, המקור הקדמון ביותר הוא מהסידור אהבת הקדמונים נוסח פאס לפני בא מגורשי ספרד מקסטיליא (לפני 500 שנה), וכן בסידור מחנה שילו, צילום כת"י לשלוש רגלים, למקובל כמוהר"ר שלמה חיון זצ"ל תלמיד מרן אביר יעקב אבוחצירא זצו"ל וחבר בית דינו בעירם תפילאלאת. 

  הכיתוב על המצבה של רבי יוסף אבאזאיו זצוק"ל

הרב הקדוש המלומד בנסים

אדמו"ר איש אלוקים

קדוש הוא כמוהר"ר

יוסף אבאזאיו

זצוק"ל שיצא מארץ ישראל לחו"ל לדלג

על ההרים ולקבץ על הגבאות

לעניי ארץ ישראל תוב"ב ובעוה"ר

פגעה בו מדה"ד ונתבקש 

בשמו ונח נפשיה ועלה לשמים

ש' תרע"ד לפ"ק עיר נטיפא

המצבה הזאת הקדישה

האישה עללו אשת

הגמון ס' מאדכי שושן הי"ו

למנוחת הרב הנ"ל

( השנה מלאו לו לפי הכיתוב , מאה שנה לפטירתו מחד ומאידף שהיא כיום בת 85 לערך, טוענת שהיא זוכרת זכרון ילדות בת כארע – חמש את פטירתו של הצדיק הנזכר )

התמונה של מבנה ציון הקבר באדיבות של עו"ד יוסף קמר,  נינו של רבי יוסף אבאזאיו…