2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

מתוך חוברות הברית בעריכת מר אשר כנפו

השגריר של בריטניה ניסה להצדיק את התנהגו המאורים.

התיאור הנ"ל הוא רק מבחר מהאירועים בדמנאת. רצח התעללות, שחיטת תינוקות ואלה מקרים שג'והן דרומונד האי ניסה כבר בעבר להצדיק. לפי ידיעה אחרונה, הוא ניסה להצדיק את התנהגותם על רקע  העובדה שיהודים מלווים בריבית. האם החוק אינו יכול לאסור הלוואה בריבית ?

האם הלקאת זקנים עד מוות, ניקור עיני אנשים, אונס נשים, התעללות בילדים, שחיטת תינוקות לעיני אמותיהם. האם כל זה מחויב המציאות, כדי למנוע מיהודים לקחת ריבית גבוהה ?. הניסיון להצדיק מעשים בלתי אנושיים בגלל האשמה שכמה יהודים, ואפילו רבים מהם מלווים בריבית, היא מביישת אנגלים הגונים.

ומעלה את השאלה האם אין לאנגליה נציגים שהם יותר נאורים מאשר המאורים בעצמם. אין תועלת בפנייה לממשלה שלנו באנגליה כי היא תפעל בהתאם לדיווחים של סיר דרומונד האי.

אנגלים נוטים לרחמנות, כמו שבא לידי ביטוי בפרעות ברוסיה בשנת 1881. הם מגלים סימפטיה לבני אדם מדוכאים וקורבנות של אכזריות. יש לדווח על אירועי דמנאת ומעשי הזוועה במרוקו לפי האמת. יש להשמיע " הזוועות של דמנאת " באוזני האנגלים, כמו שאנו שומעים אותם, כדי להפסיק את מעשיו הברוטאליים של חג' ג'ילאלי.

כל מעשה הזוועה הנזכרים לעיל צריכים להיות נגד עיניהם של יהודי אנגליה לא רק בעת שתיית תה של ארוחת בוקר. איך היו מרגישים לו היו מחללים את נשותיהם ובנותיהם ? זקניהם מולקים עד מוות, צעיריהם נאסרים ותינוקותיהם נרצחים. עליהם להרגיש כאילו כל האירועים האלה מתרחשים לנגד עיניהם, וקרוביהם הם הקורבנות.

דו"ח של כל ישאל חברים על מצבם של יהודי דמנאת.

בדו"ח של כל ישראל חברים לחודש אוקטובר 1884 פורסמו ידיעות מפורטות על היחס השלילי של המושל כלפי היהודים בדמנאת, והצעדים שננקטו בטנג'יר למען הקהילה. מצבם של המסכנים לא השתנה לטובה. נציגי הקהילה השוהים בטנג'יר כבר מספר חודשים, במטרה להעביר את תלונותיהם לסולטאן עוד לא זכו להתקבל לראיון, למרות הפצרותיהם.

תשובת הווזיר כי ישובו לבתיהם בשלום, ושקאיד יתלווה אליהם, והוא ימסור למושל של דמנאת את הוראות הסולטאן, ואת ההצהרה לטובת היהודים, כפי שפורסמה. ידוע לחברי המשלחת שעל מנת להפסיק את הרדיפות ממנה סובלים יהודי דמנאת זה מספר שנים, אין בצעדים האלה כל תועלת.

ראי הקהילה הציגו בפני לאחרונה ובפני הקאיד רת הט'היר שהושג על ידי משה מונטיפיורי לטובת היהודים. כל זה לא הועיל, והקאיד כלא אותם למשך שלושה חודשים., ממנו שוחררו רק לאחר תשלום כופר של יותר מעשרים אלף פראנקים. נציגיהם של יהודי דמנאת בטנג'יר משוכנעים שכל עוד הקאיד הנוכחי מכהן – צפוי להם מוות בטוח לאחר שובם לבתיהם.

הנציגים רוצים להתקבל אצל הסולטאן בפאס – אך לשווא.

היות והסולטאן ושריו נסעו לפאס, שלוחי דמנאת פנו לעיר פאס, ובכל פעם שהגישו לווזיר הגדול להתקבל לראיון, ציווה לסלקם. החיילים השומרים העבירו פקודת הווזיר תוך השמעת קללות ומכות באלות. בינתיים רודה הקאיד במשפחות של נציגי הקהילה ובשאר היהודים באכזריות גוברת והולכת. 

הפסקת השמירה בלילות בדמנאת.

במכתבים שנשלחו מדמנאת ופורסמו בכתב עת Reveil du Maroc בתאריכים 22 ו – 29 באוקטובר נאמר, כי הקאיד קרא לאחרונה את ראשי הקהילה להופיע בפניו והודיע להם, כי על צו הסולטאן תפסק שמירת הלילה במללאח.

התוצאנ היא חשיפת האוכלוסייה יההודית לביזוי ולאלימות מצד המוסלמים. ואומנם לא איחרו תופעות אלה לבוא. מוסלמים פרצו למללאח, היכו יהודים במקלות. גרמו להם להרס בבתים, שדדו חנויות, פגעו, אנסו והרגו נשים, ללא חשש מענישה.

מקלט במקום קדוש

חלק מיהודי המקום ברח וחיפש מקלט במקום קדוש למוסלמים. מוסלמים ניסו לאלץ אותם לצאת מהתחום המקודש. הרסו גגות של בקתות שיהודים מסכנים אלה הקימו לעצמם סביב ביתו של ראש הווקף. יהודים שלט מצאו שם מקלט שוטטו בשדות.

בתי כנסת ריקים.

חמישה בתי כנסת של דמנאת ריקים, ולא ניתן לאסוף עשרה גברים לעריכת מניין לתפילה. תכולתם של הבתים בהם גרו יהודים שעזבו – נשדדו, והבתים נהרסו על פי פקודת המושל. הוא קרא למוסלמים שחייבים כסף ליהודים, וחייב אותם לשלם לו את החוב.

בחג הושענא רבה ניסה הקאיד להכריח נוטריונים יהודים לכתוב הצהרה לפיה כל התלונות שעלו נגדו על ידי יהודים בטלות. כעשרה נוטריונים שסירבו לחבר הצהרה כוזבת כזאת, נכלאו בצינוק. אחרים שחששו לגורלם בראותם את אשר קרה לחבריהם, נענו לדרישת המושל, וכתבו כל מה שציווה אותם, וחתמו בשמם.

אבל לפני שהתייצבו בפני הקאיד, הצהירו באוזניהם של נציגי הקהילה, כי מחשש לעינויים הצפויים להם המקרה שיסרבו למלא אחרי הוראות המושל – הם נכנעו ומסרו את הודעתם כי כל מסמך שנכתב על ידם במטרה להצדיק את המושל וללמד עליו סנגוריה – בטל ומובטל.

פניות של קהילת טנג'יר ונציגים דיפלומטיים.

ההנהגה של קהילת טנג'יר וכן נציגיהן הדיפלומטיים של מדינות אירופה ניסו בפניות רשמיות לבוא לעזרת היהודים האומללים של דמנאת אבל ללא הצלחה. 

אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

ייתכן שיש ללמוד על הקהילה היהודית, גָדלה וכוחה, מהערכת היקף השכונה שבה התגוררו יהודי המקום וממספר בתי־הכנסיות שבה. השכונה נמצאה בחלקה המזרחי של העיר ונגעה בחומותיה, כלומר באזור שבין השערים די לה מאטה וקלעתרבה של ימינו ; סגרו עליה הרחובות קלעתרבה מצד אחד ולאנסה מצד שני, ופן חלק מרחוב סאוקו דיאט, וכפי הנראה הגיעה השכונה עד לרחוב פאלו׳מה (הוא שנקרא בימים עברו ליגאניטוס). בפרעות 1391 חרבה השכונה, ורחובה הראשי נתכנה.Caile Real del Barrionuevo ברחוב זה עתידה היתה האינקויזיציה להשתכן בשנת 1483, ובפי העם אף נקרא בשם ״רחוב האינקויזיציה״. רחובות אחרים שעברו בשכונה הם לובו, סאנגרי, קוליברה, דיפוחיו, קומברו, טריסיה. בין שלושת הרחובות הראשונים במנין זה נמצא בית־הכנסת הראשי של העדה שלאחר השמד נהפך למנזר של המסדר הדומיניקני וחרב במחצית המאה הי״ט.

 ממקור אחר מסתבר שאנריקי השלישי העניק בשנת 1393 בית־כנסת יחד עם שטח בית־הקברות היהודי לגונסאלו די סוטו, משרתו האישי (Maestresala), שהעבירו מצדו בשנת 1396 לידי חואן רודריגס, גזבר המלך, שהיה תושב ויליאריאל, והוא מצדו מסר את השטח בשנת 1399 למנזר הדומיניקנים שבסביליה כדי שיוקם במקום זה מנזר של נזירים דומיניקנים.מסתבר איפוא שבית-כנסת אחר, לדעתו של דלגאדו מרצ׳אן, נמצא בפינה הדרומית-מערבית של ארמון הקונדי די מונטיקלארוס (לאחד־מכן עבר לידי יורשי דון מנואל מלדונאדו), אך ייתכן שאין זה אלא ביתו של יהודי אנוס עשיר שהוחרם או הועבר לידיו של קונדי זה.

בית אחר, שהיה כנראה בשכונה, היה לימים ביתו של האנוס אלואר דיאס, והוא נמסר בשנת 1484 למועצת העיר, כדי שתקים במקומו את בית המועצה. אמנם, נמצא בית זה ברחוב Correheria, שהוא בתחום השכונה׳ אד אין לדעת בודאות אם לא נבנה לאחר גזירות קנ״א. בעיר היה עוד שוק אלקאיסיריאה, מסוג השוקים הסגורים, שחרב בשנת הגזירות ונשרף כליל בדליקה שפרצה בשנת 1396.

האנוס אלואר דיאס : הערת המחבר : עצמותיו נשרפו באוטו די פי שנערך ב-15 במרס 1485. פסק הדין מצוי בתיק משפטו שך חואן מרטינס די לוס אוליבוס. אנוס זה הוא אחיו של פדרו דיאס די ויליאָרוּביָה ועיין עליו במשפט לואן די לה סיֶרה

אוטו-דה-פה. "קיום אמונה". בתי הדין של הכנסייה הנוצרית בהם דנו יהודים שהתחזו לנוצרים אבל לא עברו לנצרות ["אנוסים"].

 אוטו-דה-פה. הוראת השם היא "קיום אמונה"; מקום ששפטה האינקוויזיציה אנשים שהתנגדו לנצרות. המשפט גרר גם החרמת רכוש הנאשמים, ולכן העדיפו נאשמים עשירים. זאת הוכיח הקרדינאל לורינסו פוסי (כשדרש הקיסר יוהן מאת האפיפיור קלימנט השביעי ליסד את האוטו דא פה בשנת 1528): לא מיראתו את אלוהים ואהבתו לדת חפץ הקיסר ביסוד האוטו, כי אם מתשוקתו לכסף האנוסים . מקום האוטו היה לרוב במרכז העיר או במקום אחר שבני אדם הרבה מצויים שם.

נקודות־אחיזה אלה לשכונה היהודית מרמזות שהשכונה תפסה אמנם חלק ניכר ביחסה אל כלל העיר, אך אף־על־פי־כן אין אנו יכולים לאמוד את מספר היהודים שישבו בשכונה, ואת מספר האנוסים שנשארו לגור בה. אף אין במחקרים משוים הדנים בבעיית צפיפות האוכלוסיה כדי להעלות בסוגיה קשה זו הערכה מבוססת כלשהי. אבל יש במשפטי האינקויזיציה שנערכו נגד תושביה – האנוסים של סיאודד ריאל-כדי להעמידנו על ישיבתם של אנוסים ברחובות נוספים לשכונה היהודית לשעבר ובעוד כמה אזורים פארוכיאליים, שבחלקם הם מחוץ לשכונה היהודית.

 הללו הם אזור שכונת סנטה מריה (שכונה זו גבלה בשכונת המאורים)! שכונת סנטיאגו (רחוב קלעתרבה עבר בשכונה זו), שכונת סן-פדרו (רחוב אלארקוס עבר בה). הדעת נותנת שהיתה יציאה מן השכונה היהודית הישנה – ״השכונה החדשה״ (Barrionuevo). יציאה זו מן השכונה ייתכן שיש בה כדי ללמד על דרך חייהם של האנוסים שלא נזקקו לשכונתם הישנה בלבד ותפסו מקומ־מגורים ופרנסות גם מחוץ לשכונתם. מן הבחינה הטופוגרפית נראה שהתפשטות זו היא מעין פריצת שערים שתחילתה בקרבת השכונה הישנה ומשם צעד־צעד לשאר חלקיה של העיר, בלב השכונות הנוצריות. אף יש לומר שהשכונה היהודית לא נתחלקה לפארוכיות חדשות, אלא שהתושבים האנוסים צורפו לפארוכיות קיימות. מבחינה זו בלבד אפשר לדבר על פירוקה של השכונה היהודית כיחידה ציבורית־משפטית, אך היא נשארה קיימת ועומדת כמקום־מגורים מוגדר לאנוסי המקום. בשמה החדש היא נזכרת במשפטי האינקויזיציה. נמצא, איפוא, שפירוקן של שכונות היהודים מבליט את הגישה הרשמית של האדמיניסטרציה הפנימית במלכות לחיסולו של אלה כיחידות שכונתיות נפרדות הקיימות לעצמן.

איננו יודעים אם קהילת סיאודד ריאל חרבה כולה בשנת 1391 וכל בניה יצאו מן הכלל, או שחלקם נצטרף אל גל־ההמרה שבא בעקבות היאוש שלאחר ויכוח טורטוסה, או שמא נמצאו גס מהם שיצאו מויליאריאל לאותם מקומות ששרדו בהם קהילות ישראל. אך ידיעותינו למן 1412 מלמדות שלא היה בה ציבור יהודי. ב־20 באוגוסט 1412 העניקה המלכה ביאטריס לאחד מחצרניה, חואן אלפונסו, תושב ויליאריאל, מגרש שהיה בעבר חלק מבית־הקברות היהודי. שטח זה נמכר ב־10 באוקטובר 1413 בסך של 1500 מרבדי לראשי חבורות־החסד: ״כל הקדושים״ (Todos los Santos), ״סן־חואך ו״סן-מיגל של חודש ספטמבר״ – כולן של תושבי ויליאריאל, שנוסדו והוקמו על־ידי אנוסי המקום. דלגאדו מרצ׳אן העלה שהללו נוסדו כדי להוכיח שמיסדיהן הם נוצרים נאמנים באמונתם, וכדי שלא יהיו חשודים שיהודים הם.

 אם מקבלים אנו את הנחתו נמצא שנתקיים חשד כלפיהם, והללו ביקשו לטהר עצמם ממנו. נראה שעלינו לחפש גורמים ומטרות אחרים ליסודן של חבורות אלה, והרי הן נתקיימו עדיין במחציתה של המאה הט״ו, אף לאחד פרעות 1449. אם ניתן היה לחזות מראש ששטח זה שבידי החבורות סופו שייבלע על־ידי המנזר הדומיניקני שנמצא בקרבת מקום, הנה חשוב לאין ערוך הוא ענינן של החבורות הללו שהחזיקו בידיהן שטחי־קרקע שהיה בעבד בית־הקברות של קהילת ויליאריאל. לשם מה איפוא נוסדו וקמו חבורות־חסד אלה, שאנוסים יסדון לצרכיהם שלהם? ייתכן שלפנינו נסיון להמשיך במסורות של חבורות־החסד היהודיות שנת־קיימו בויליאריאל קודם לשמד, והרי מטרתן של החבורות היתה, נוסף על הפעולה הציבורית־החברתית שלשמה נוסדו, גם תפילה בצוותא, עזרה וסעד הדדיים בתוך החבורה ולעתים גם מחוץ למסגרת החבורה.

 זוהי מטרתן של החבורות היהודיות, והדעת נותנת שחבורות של אנוסים ינקו יותר בשורש קיומן מן הרעיונות היהודיים והיסודות היהודיים שבחבורות החסד והצדקה (להוציא, כמובן, את שמותיהן של החבורות) מאשר מן היסודות הלא־יהודיים. ועל שום שהחזיקו בשטח הקרקע של בית־הקברות היהודי לשעבר שבעיר מסתבר, שהללו התכוונו להמשיך במסורת הקבורה במקום, נוסף על השאיפה לשמור על מקום קבורת הוריהם ואבותיהם. משום כך נראות החבורות הללו מחבורות של קברים. אלא שקשה להשיב על שום מה נתקיימו במקום אחד שלוש חבורות, אך ייתכן שחבורות אלה נתארגנו בהתאם לפארוכיות שבעיר סיאודד ריאל. אפשר שיש בכך משום המלאה כלשהי לדרכם, ואולי אף מטרת חסד־של־אמת זו אינה אלא חלק ממסגרת כללית של פעולות החבורות הללו. סיוע־מה להנחה זו, שביסודן היו אלה חבורות של קברים, או שמטרה נוספת להן לדאוג למשפחות החברים לאחד מות החבר המשתייך לחבורה, נמצא בברצלונה, שבה נוסדה בשנת 1393 חבורת קברים של אנוסים על שם ״השילוש הקדוש״. חבורה זו נתקיימה עוד בעשור הרביעי של המאה הט״ו, והיו לה אמצעי־קבורה ותכריכים משלה, ותקנתה מזכיר בחלקיו את תקנות כת־הקברים היהודית שהיתה קיימת בעיר הואסקה במאה הי״ד.

סימן סט

סדר ראה, שנת תרס"ח לפ"ק

למעלת רבנו הגדול, מעו"ם, נר ישראל, ראש גולת אריאל, כבוד קדושת תורתו כבוד מורנו הרב רבי רפאל אנקאווה ישצ"ו.

בקידה על אפיים, אני אומר שלום, מר חמי הגמו"ן רצ"ו, כבוד הרב אהרן הכהן הי"ו דובר שלום, ובשלום הבן יקיר כבוד הרב מיכאל, יהיה גדול שמו בישראל, אמן.

שטי"ן רהוטי משמיה, דמו"ח הנזכר אודות האי צומ"ר המכ"ד, כבוד הרב יצחק אדאהן יש"ץ, מערי דרעא יע"א, כי זה כמשלש חדשים והוא נוטע אש"ל בביתו, עד שלמד כל דיני שו"ב ונסמך מרבני העיר, ואך, יען, כי במקומו אינם מכירים רק חתימת ידי קדשו, לכן חלה פניו לכתוב למעלת כבוד תורתו הני מלי בנא לשון בקשה, להוסיף בשולי סמיכתו, איזה מלי מעלייתא, ולקיים לו חתימת הרבנים, שכמ"ה, ואסיים בש"ש טו"ב על אדוני ועל ביתו, תמיד כל הימים, אמן.

דל ורזה, היו"ם הזה, ס"ט

סימן ע'

סדר הנזכר, שנת תרס"ח לפ"ק

ידידי החכם החשוב, כהה"ר יעיס מלכא ישצ"ו, שלום, שלום.

מכתבך הבהיר הגיעני, אודות כמה"ר שלום הלוי יש"ץ, כי לא היה בעיר, כן הוא, וכבר כתב לי והשבתיו. עוד ראיתי, ד' חידושים שכתבת מאותו ספר, שלא ע"ס הפרשיות, רק אחד מהנה, ואחד מהנה, כמדומה, שכן הוא הספר מלוקט בלי סדר.

והם : א', במלץת בראשית, רמז בה בנוטריקון בהפוך אתוון : " בשביל אומת ישראל שנקראת תבואתו ", ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, כמו שכתב רש"י ז"ל, שם עד כאן. ולדעתי המעט נראה לרמוז זה בראשי תיבות של כל הכתוב על סדרו : בשביל בני אברהם אמר ה' והיה העולם עד כאן.

בפרשת ויקהל, ע"ם ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו וכו…., והקשה ותרץ נשאו לבו, היינו בעל נדבה גדולה, שגרמה לו נשיאות ראש בפני העם, ע"ד מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו ( משלי י"ח ) עד כאן.

ולדעתי המעט אפשר לפרש להפך, דפירוש נשאו לבו, פתהו לבו, כמו הנחש השיאני, ורוצה לומר איש כלי ביותר, שעכשיו פתהו לבו ליתן, ואשר נדבה רוחו אותו, הוא איש נדיב תמיד. ועוד אפשר לומר שפירוש נשאו לבו, שהיינו שהתנשא לבו בחכמה לעשות מלאכת המשכן, ודבה רוחו, שנתן כסף וזהב.

אחרי מופלג ראיתי שכן פירוש הראב"ע והרמב"ן ז"ל עיין שם. ושמחתי הרבה, ובספר הכתב והקבלה, פירש כמו שכתוב בספר החיקוטים הנזכר, ואך בסגנון אחר, עיין שם.

בפרשת וירא, והנה שלשה אנשים וכו…, כתב רש"י ז"ל, אחד לבשר לשרה, ואחדלרפאת החולה ואחד להפוך את סדום, והקשה הו"ל להקדים המרפא קודם המבשר כאשר היה, שנתרפא תחלה, ואחר כך נתבשרה שרה ? ותרץ, שאף שנתרפא תחלה, לא נתחזק היטב עד אחר הבשורה, ע"ד ושמועה טובה תדשן עצם, על כן הקדימו תחילה, עד כאן.

ולדעתי המעט הוא דחוק, שהרי קודם הבשורה כתיב, וימהר אברהם וכו…ואל הבקר רץ אברהם וכו…ויקח חמאה וכו…והוא עומד עליהם וכו…משמע שכבר נתחזק היטב על ידי רפואת המלאך ? ועני, אני, נראה לתרץ, מפני שמיכאל הוא שבא לבשר את שרה, והוא הגדול שבשלשתם, כמו שכתוב במד"ר שם, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן, תני רבי חייא לגדול שבהן אמר, זה מיכאל, עד כאן לשונו. עיין שם.

לכן הקדים מעשהו תחלה. ובזה נראה ליישב, מה שכתוב במסכת מציעא דף פ"ו עמוד ב' וזה לשונו : מאן נינהו שלשה אנשים ? מיכאל וגבריאל ורפאל, מיכאל שבא לבשר את שרה, רפאל שבא לרפאת את אברהם, גבריאל אזל למהפכיה לבדום. עד כאן לשונו.

והקושי מבואר למה סדר תחלה, גבריאל קודם רפאל, ואחר כך רפאל קודם גבריאל ? ובמ"ש אתי שפיר, שמתחלה סדרם על פי מעלתם, מיכאל גבאיאל רפאל, ואחר כך סדרם כסדר שליחותם, דשל גבריאל הייתה אחר של רפאל שהוא הממונה על הרפואה. מכל מקום הקדימו ברישא מפני הכבוד, ונכון לדעתי.

ועוד אפרש לומר, שהקדים המבשר תחילה, להודיע שבשורת הזרע היתה חביבה אצלם יותר מהרפואה, זהו הנראה לעניות דעתי בזה. ובדרך אגב נתחדש לי רמז לדברי רז"ל בתיבה שלשה ב' פעמים, פעם אחת, שיבשר לשרה שירפה החולה, פעם ב' שיהפוך לבדום שלח השלישי. עד כאן.

בפרשת וירא, ולוט ישב בשער סדום, כתב רש"י ז"ל, ישב כתיב, אותו היום מנוהו שופט עליהם, והקשה על זה, ומאי איכפת לן אם היה שופט או לא ? ותרץ, להודיע חבתן של המלאכים שלא יתאכסנו אלא בביתו של גדול העיר, עד כאן.

והוא דחוק, וכי המלאכים היו צריכים אכסנייא ? וכי בלא זה לא ידעינן שהמלאכים חביבין לפני המקום ב"ה ? ולדעתי המעט נראה, דרז"ל ליהו, שאין דרך לישב בשער העיר אלא השופטים והשוטרים, כמו שכתוב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ועלתה יבימתו השערה וכו….

והרבהף ולוט היה שופט, ואיך כתבי ישב בשער סדום ? ולכן דרשו ישב כתיב חסר וא" שהוא לשון עבר, להודיע שכבר מבקר אותו היום ישב שם להיות שופט. ועוש אפשר שבאו לתת טעם, איך לא נתפחד לוט מבני העיר להכניס אורחים שלא כמנהגם דיד עני ואביון לא החזיקו ?

ואמרו לפי שנעשה שופט ויכול לעשות כרצונו, אבל הם לא יכלו לסבול ובאו אליהם טרם ישכבו וכו….., ובדרך אגב נתחדש לי רמז בתיבת יש"ב נוטריקון יהיה שופט בעיר, או ישב שופט בשער, עד כאן. ותודה רבה לך ידידי שגרמת לי שאחדש חידושים בתורה גם אני, נוסף על השמועה, ושלום

אני היו"ם ס"ט.

הד'ימים – בני חסות

יהודים ונוצרים בצל האסלאם

בת יאור

בת יאור ילידת מצרים היושבת זה שנים רבות בשוויץ, מוכרת לקורא העברי מספרה " יהודי מצרים ", שראה אור בשנת 1974. היא מרבה לפרסם מאמרים על מיעוטים בלתי מוסלמיים בעולם המוסלמי.

הספר הנוכחי ראה אור במקורו הצרפתי ב -1980 ובמהדורות מורחבות בהרבה, באנגלית ב – 1985.

מבקרים אירופיים העריכו אותו כ " ספר עיון יחיד במינו בתחומו " התרגום העברי חופף את גירסתו המורחבת של הספר היו ערים בפרס, בתימן ובאפריקה הצפונית שבהן לא יכלו יהודים עד למאה הי״ט להיכנס לרחובות מסוימים. מתגוררים היו בשכונות נפרדות שבהן היו נכלאים עם שקיעת החמה, מנהג שבתימן עמד בתקפו עד 1950. בערים מסוימות היתה הכניסה אסורה עליהם מכל־וכל, לפי שנוכחותם עלולה היתה לטמא את קדושת המקום, מאותו טעם שאין לא־מוסלמי רשאי להיכנס כיום למכה או למדינה. חמורות הרבה יותר היו לפעמים ההגבלות על נוצרים מחוץ־לארץ.

 בצפון־אפריקה הורשו לגור רק בכמה ערי־חוף, ושם היו מכונסים בפנדק (פונדק) תחת חסותו של קונסול. אי־אפשר היה להם להיכנס לפנים־הארץ בלי שיצטיידו ברשיונות מיוחדים או שיתחפשו ליהודים. מחמת טומאתם אסור היה להם לשבת בחלקה המוסלמי של עיר, ולפיכך הוצרכו ללון ברובע היהודי. משך כל המאה הי״ט היו אירופים שמטעמי בטחון והפלייה מצאו מחסה אצל יהודים, ולכן הניחו אחריהם תיאורים מלאים ומפורטים על קיומם העלוב של הללו.

למראה הסבל והעושק התעוררו, למרות המשפטים־הקדומים של אותה תקופה, רגשות של חמלה וחלחלה בקרב המיסיונרים, שסבורים היו כי תלאות שכאלו אולי תעוררנה את היהודים להתנצר ולזכות על־ידי כך בכל אותן זכויות שנתלוו לחסותה של מעצמה זרה. בכמה אזורים(למשל: בלב טריפוליטאניה, בהרי־האטלס ובתימן) היו היהודים לעתים קרובות רכושו של אדונם המוסלמי ולא יכלו לעזבו. רק ההשלמה עם עבדות זו היתה ערובה לקיומם, שכן בעל־האחוזה המוסלמי ניצל את יהודיו אך גם הגן עליהם כדרך שמגן היה על רכושו, אהליו וצאנו.

לבוש הדימי ומראהו בציבור(חוקי הע׳יאר)

אף שהרבה מן התקנות שנגעו לד׳ימים ניטלו מחוקי יוסטיניאנוס (שנת 534) בנוגע ליהודים ולכופרים בממלכת ביזנץ, דומה כי השוני בלבוש היה מחידושיהם של הערבים. מתחילת הכיבוש היה הערבי חדור הכרה שהוא שייך לגזעו העליון של הנביא; הוא התנשא על שאר העמים, וסירב לשתף את המתאסלם יליד־הארץ בזכויות־היתר שלו. אולם תחת שלטון בית עבאס השתרש האסלאם בארצות הכבושות! אז פחתה ההפלייה הגזעית בין ערבים ללא־ערבים, אף שבתוך כך החריפה ההפלייה הדתית.

כך אפוא הוצאו חוקים רבים בנוגע לבגדי הד׳ימים (צבע, צורה, אורך), צורות צניפיהם, מנעליהם ואוכפיהם כמו גם לבוש נשיהם, ילדיהם ומשרתיהם.* לפעמים היו תקנות שקבעו אפילו את אורך שערם.**

הערת המחבר : [1] ע׳יאָר הוא המונח המוסלמי למכלול הרכיבים של הופעת הד׳ימי בציבור (לבוש וסימנים אחרים), שעל־פיהם ניתן להבחין בקלות בינו לבין המוסלמים. חוקי הע׳יאר מיוחסים לח׳ליף עומר הראשון (644-634) כעוד הרבה חוקי־יסוד אחרים הנוגעים לדימה. אין כל ספק שייחוסם של חוקי הד׳ימה באופן כללי, וחוקי הע׳יאר בפרט, לעומר נועד לתת לחוקים אלה מעמד יוקרתי במיוחד. בענין זה כותב אבן_קאים אל־ג׳אוזנה את הדברים הבאים:

״באשר לע׳יאר הרי שהם (הד׳ימים) לא היו חייבים בו בתקופת הנביא … עומר היה זה שכתב לפרובינציות השונות שהדימים יחויבו לקצץ את בלוריתם מלפנים ולא ילבשו מלבושים כשל המוסלמים למען אפשר יהיה להבדיל בינם לבין המוסלמים …" אבן־קאים אל־ג׳אודה, כרך א, עמי 236 ואילך.

הערת המחבר : *« אחד מחוקי הע׳יאר חייב את הד׳ימים לקצץ את בלוריתם מעל מצחם(בערבית: גֵ'ז אנ־נואצי). אפשר שאין פה אלא מעין ציון מוסלמי למציאות שנתקלו בה אצל היהודים הנוהגים לקצר אח השער במקום שהם מניחים תפילין של ראש.

לעתים קרובות הפרו הד׳ימים את התקנות המשפילות האלו, ונענשו כדין. תקופות המלחמה בין האסלאם לנצרות בימי־הביניים יצרו אקלים הולם לפרעות בד׳ימים ולהחמרתם של חוקי־ההפלייה, הנוצרים הם שהואשמו בעיקר בקשירת קשר עם האויב, ובגלל מספרם, מסעי־הצלב, סמיכותה של ביזנץ, הכיבוש הספרדי המחודש והרדיפות נגד המוסלמים שתחת שלטון נוצרי, נעשו גם קרבנות עיקריים לקנאות הדתית.

רבים המקורות המעידים כי משך כל המאה ה־19 עדיין היו הד׳ימיס כפופים לתקנות שונות בנוגע ללבושם. עד 1875 היו יהודי תוניסיה חייבים ללבוש בורנוס כחול או שחור ולנעול נעליים שחורות: גם כיפותיהם היו חייבות להיות שחורות. סמוך לסוף המאה ציין אחד הנוסעים את כיסויי־הראש המיוחדים ליהודי תוניסיה.

 בטריפולי שבלוב היו היהודים חייבים לשאת סימן תג כחול להבדילם. כמעט בכל מארוקו, להוציא כמה מערי־החוף, היו היהודים באותה תקופה חייבים להלך יחפים בצאתם מן המלאח שלהם.

נ. סלושץ סיפר כי בזינאגה שבסאהארה האלג׳ירית לא הרשו הערבים ליהודים ב־1912 לנעול נעליים ולא לרכוב על בהמה. במזאב (אלג׳יריה הדרומית) שלפני הכיבוש הצרפתי היו היהודים משלמים ג׳זיה ומתגוררים בשכונתם, שממנה לא יצאו אלא לבושי־שחורים ואסור היה להם לעזוב את הארץ. אותם תנאים חלו גם על יהודי תפילאלת והרי־האטלס.

 בירושלים ציין עלי ביי את המלבושים הכהים שהיו חובה על היהודים והנוצרים. סמוך לשנת 1880 ציין ד״ר לורטה כי בצפת חבשו היהודים צניפים שחורים לראשיהם, אף שב־1856 ביטל השלטון העות׳מאני את ההפלייה הדתית והצהיר על שוויונם של כל נתיניו. בבוכארה ציין המיסיונר האנגליקאני וולף, שסייר בבוכארה בשנים 1831-34, בנוסף להגבלות הרגילות באשר לבתי־הכנסת גם את חובתם של היהודים לשאת תג מיוחד להפלותם. בחמדאן גזרו חכמי־הדת השיעיים ב־1892 על היהודים לשאת טלאי אדום ובולט בחלק העליון של לבושם: וב־1902 חזרו וגזרו עליהם ללבוש בגדים מיוחדים.

 באותה תקופה היו קנאי־דת חשוכים בשיראז, תופסים יהודים ברחובות, מגלחים את זקניהם, גוזזים את שערות ראשם ומחייבים אותם לשאת את התג. בטהראן הוציאו חכמי־הדת במאי 1897 פתוואה שחייבה את היהודים לענוד את התג ולגוז את שערם למען ייבדלו מן המאמינים, ורק תחת לחץ חזק מצד הבריטים הוציא השאה צו שאסר על מימושה (תעודה 86). בתימן תיאר י. צמח את לבושם המיוחד של היהודים שנועד לשים אותם ללעג (תעודה 91): ב־1947 ציינה צרפתיה אחת שהתגוררה בצנעא:

הנשים לא עטו צעיפים, אך הגברים היו כפופים לתקנה חמורה שחייבה אותם ללבוש כתונת של כותן לבן מפוספס פסים שחורים. אסור היה להם להיות בעלי סוסים, ובדרך־כלל התעמרו בהם הערבים. ראיתי איש בן אחד השבטים שחמורו לא הועמס כהלכה ושמט את אוכפו: הוא תפס ביהודי הקרוב ביותר ואילצו להרימו ולהשיבו למקומו.

עמדנו על הקווים הכלליים של משטר־דיכוי, שקיבל תוקף מכוח הבוז ומצא את צידוקו מכוח העקרון של אי־השוויון בין המוסלמים לד׳ימים. על גבי מתכונת זו של חיי־יומיום נוספו במרוצת הדורות פורענויות הרבה כגון מלחמות, פלישות, מימשלי־עריצות, תקופות של רעב, מגיפות, וגלים של קנאות דתית. פגעים אלה עשו שמות באוכלוסיה כולה, אך במיוחד בד׳ימים.

 הואיל ותמיד נתונים היו לשנאה ובוז מחמת סימנים בולטים של הפלייה, נכחדו והלכו בהדרגה משך תקופות של שחיטות, המרות־דת כפויות, והגליות. לעתים היו מעוררים עליהם קנאה בגלל ההצלחה שזכו לה בעמלם או בכשרונם: משדוכאו והודרו מכל נכסיהם, גולים היו לעתים קרובות ממקומם ומפנים מקומם לזולתם.

המקרים המרובים של קהילות ד׳ימיות שנעלמו, שפרטים עליהן נשתמרו באקראי, מעוררים אותנו להרהר בגורלן של כל אלו שנכחדו בלי הותיר שריד ופליט. חורבנם של הד׳ימים לא בא בעקבות מלחמות, שהיו חזיון שכיח, אלא מכוח העובדה שהואיל ולא היו מוסלמים — ולפיכך גם לא חמושים — שרויים היו במצב מתמיד של אי־בטחון וסובלנות שופעת־בוז.

• מקדם ומים כרך ו – מאמרים שונים

יחסים חברתיים בין יהודים ונכרים בערי האימפריה העות׳מאנית במאות ה־16 וה־17

לאה בורנשטיין־מקובצקי

בהסכמות סלוניקי השונות ובכתבי רבניה באה לידי ביטוי שנאת האוכלוסייה הנכרית — מוסלמית ונוצרית — את היהודים. כך, לדוגמה, נאמר בהסכמה שסודרה ב־יז בניסן שי״ד (1554), שבשל צאת הנשים היהודיות מקושטות ברחובות ״ועיני פני אויבינו רואות וכלות לכלות ולהתם כבלוע את הקדש, גם שנאתם גם קנאתם נגדנו תמיד״." בהקדמה להסכמה שתוקנה 16 שנה מאוחר יותר, ב־כג באדר שב״ח (1568), נאמר, שהקב״ה מרחם על צאן מרעיתו בסלוניקי ״עם רב דל והלך הלך הולך ובכה כה וכה בקרב עמים ולאומים נרמסים נחמסים ככבשים… עמוסים בתלאות ארנוניות ומסים. ובכל יום ויום היו עוברים עלינו המים הזדונים״."

המקורות היהודיים מדגישים את קנאתם של הנכרים בעושרם של היהודים, בבגדיהם ובבתיהם המפוארים ובאורח החיים הראוותני של בני המעמד הגבוה שביניהם." היו עשירים רבים שהצניעו את עושרם, וקהילות דרשו מחבריהן בתקיפות להצניע את העושר כדי שלא לעורר את קנאתם של הגויים ואת רצון השלטון לסחוט מסים כבדים מן היהודים. במיוחד מציינים המקורות השונים, ובכללם האירופיים, את קנאתם של היוונים והארמנים ביהודים; ומסבירים הם, ששנאה זו נלוותה לשנאתם את האסלאם ואת השלטון התורכי, באשר היהודים נתפסו בעיניהם כבני בריתם של התורכים. בדברים שכתב ר׳ שמואל בן שושאן בשלהי המאה ה־16 בסלוניקי בסוף ספר דרשות רבו ר׳ יצחק אדרבי דברי שלום מודגש המתח שהיהודים שרויים בו בתקופת הירידה הפוליטית והכלכלית שלהם באימפריה העות׳מאנית:

כי לקחה מיד ה׳ ומלך כפלים בכל חטאותיה… גלו לאדום גלות החל הזה אכן קרא שמו אדום שמה גרים מואב והגרים אהלי אדום וישמעאלים שנאמר ואויבינו פלילים הורידו לארץ… לא על משפחת בית עוטמאן תלונותי יעלזו חסידים בכבוד שבבר מתו ואת אשר חיים עדנה שבח אני מלבנו מושיענו אשר בצלם נחיה בגוים. אבל על משפחות משפחות דלת העם ערבובית עם הארץ עמונית ומואבית חתית צדונית גבל ועמון ועמלק אשר מבטן פשע."

שנאת המוסלמים ליהודים באה לידי ביטוי גם בגידופים שהשמיעו כלפי היהודים; למשל, תורכי שרצח יהודי כינה את הקרבן ״הכלב היהודי״." תופעה זו נחקרה בידי וינטר לגבי מצרים. מתברר כי במצרים רחשו ההמונים שנאה ובוז עמוקים ליהודים וכי האיבה ליהודים הייתה עמוקה מן האיבה לנוצרים, אף שגם הם קופחו ונרדפו. ביטויים לשנאת ישראל מופיעים במובנים מאליהם בחיבורים שונים; לדוגמה, גופת יהודי נקראה ״פגר״. המוסלמים האמינו, שהיהודים רוחשים שנאה עזה לאסלאם ולמוסלמים, וכינום בכינויי גנאי רבים. הנכרים היו ערים לכך שהיהודים פוחדים מהם, והיהודים הצהירו גלויות על פחדם מן הגויים, ובמיוחד התורכים.

הערת המחבר : בתור השוואה נציין ידיעה מפי צליין איטלקי על מושל ירושלים באמצע המאה ה-16, המכונה " אבו סיפין " שקבר כלבים בבית העלמין היהודי בעיר, ואמר ליהודים הממורמרים שכולם כלבים……

שנאת ישראל מוצאת ביטוי מיוחד בכתביו של ר׳ שלמה לבית הלוי מסלוניקי (1600-1531/2), דרשן ופוסק בן הדור השלישי למגורשים, ופרופ׳ הקר עומד על המשמעות האקטואלית של דבריו בסוגיה זו. לדבריו הגויים משתוקקים לבלוע ולטרוף את בני ישראל. הגויים הם קוצים; הם אינם נאמנים. ימי השלווה הם הכנה ליום גזרה. רק באחרית הימים יש מקום לתקווה להתגברות ישראל על צריהם. ר׳ שלמה מציין את קנאת הגויים בממונם של ישראל.הוא גם מבחין בין שכבות שונות בחברה הסובבת מבחינת יחסן ליהודים. יש הבדל בין יחם השכבות השליטות לבין יחס ההמון. שנאת ההמונים ובעיקר הנוצרים ליהודים ומעשי הלשנתם ורדיפתם הם בעלי מסורת ארוכה בסלוניקי. (בעיר זו היו היהודים רוב באוכלוסייה, וגם הנוצרים עלו במספרם במידה רבה על המוסלמים.) ההמונים בסלוניקי רצו גם בנישולם של היהודים וגם בהמרת דתם. יחסים מתוחים אלה בין היהודים והנוצרים באו לידי ביטוי גם בערים אחרות שהייתה בהן אוכלוסייה נוצרית גדולה, דוגמת איזמיר ועינה.

הד לשנאת המוסלמים ליהודים מצוי באיגרתו של ר׳ משה אלשיך, שנכתבה בתקופת ירידתה של צפת בשלהי המאה ה־16 . הוא מתאר כיצד התנכל השלטון העות׳מאני ליהודי צפת וכיצד רדפו התושבים המוסלמים את יהודי העיר; ועולה מתיאורו חששם של יהודי צפת שיתעללו ביהודים שנשארו בעיר, יחללו את ספרי התורה ויחרשו את בתי העלמין.

עיקר ההתנכלות של מוסלמים ונוצרים ליהודים נעשתה באמצעות עלילות והלשנות לשלטונות. רוב העלילות של נכרים עד יהודים כפרטים היו בענייני כספים." העלילות נטפלו לעתים ביזמת השלטון, אך במקרים רבים היו פרי יזמה של תושבים מקומיים, שניצלו את רשויות השלטון כדי לפגוע ביהודים. העלילות היו בנושאים מגוונים, ובעיקר טענו מוסלמים כי יהודים הפרו אחד מתנאי עומר, כי נטלו ממון שלא כדין מנכרים, כי התאסלמו כביכול, כי הפרו אחד מחוקי המלכות או כי קיימו יחסי מין עם נשים מוסלמיות. מוסלמים אף העלילו על יהודים (כנראה לעתים רחוקות) כי הרגו תורכים. כך נלמד על עלילה של נכרים באחת הערים על יהודים כי הרגו נערה תורכייה, לאחר שגופתה נמצאה מושלכת בבור של תושב תורכי. כל יהודי אותה עיר נכלאו, ונאלצו לשחד את השלטון כדי להינצל מעלילה זו.

רוב הסכסוכים הכספיים בין יהודים ונכרים נידונו בבתי דין מוסלמיים. יהודים הופיעו בערכאה זו כתובעים, כנתבעים וכעדים. לעומת זאת פנייה של נכרים לבית דין יהודי להידיינות עם יהודים הייתה נדירה ביותר. יהודים שעלו לארץ ישראל ציינו את רשעותם של ההמונים הערביים המתנכלים ליהודים ברחובות ומתעללים בהם לעתים קרובות כשהם פורקים מעליהם בכך רגשי תסכול וזעם בשל הלחץ הכלכלי של השלטון העות׳מאני. מלשינים נכרים (גם מוסלמים) כונו יש״ו(=יימח שמו וזכרו).

רוזן, עמי 68-66. תמונה זו שונה מתיאור אידילי של יחס המון המוסלמים ליהודים פרי עטו של פרשן המשנה ר׳ עובדיה מברטינורא באיגרתו שנכתבה בירושלים בשנת 1488 : ״ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה… והם מרחמים מאד על איש נכרי… וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל״(יערי, איגרות, עכל׳ 128). אבל כבר תלמיד אלמוני שלו כתב בשנת 1495 על הצורך בכניעה וכפיפות למוסלמי ועל החשש שהמוסלמים יעלילו על יהודים עשירים כדי לסחוט את ממונם(שם, עמי 159). תיאור חיובי של יחם ההמון המוסלמי ליהודים מובא בדבריו של דוד די רוסי, סוחר איטלקי שעלה, לצפת בשנת 1536 : ״פה [בצפת] אין גלות כמו בארצנו, והתוגרמים מכבדים היהודים הנכבדים…״(שם, עמי 186).

היהודים חששו גם מן המלשינים היהודים שהלשינו לנכרים על יהודים וגרמו להם בכך נזק רב. כך, לדוגמה, בסופיה תיקנו בשלהי המאה ה־16 כל בני הקהילה לרדוף כל מלשין ומוסר ״לרדפו עד חובה ולעשות עמו כל הבא מידם לרדפו לרעה״. מהרש״ך התנגד לבקשה לבטל תקנה זו, וכתב בתשובתו (קרוב לוודאי שהתבסס על ניסיונו כתושב סלוניקי): ״ואפי׳ שהמוסר אינו מוסר אלא ממון, דהיינו, שאומר אמסור ביד גוים, מותר לכל אדם להורגו כדי להציל את ישראל, לפי שכל ישראל הנמסר ביד גוי אפי׳ על עסקי תבן וקש היא סכנה בדבר, ביון שישר׳ נופל בידיהם אין מרחמים עליו״.

Ariella Amar, born in Israel in 1958, studied art history and Jewish studies at the Hebrew University, Jerusalem. She is currently head of the department for synagogues and ceremonial art at the Centre for Jewish Art of the HebrewUniversity. She teaches art history. 

אריאלה אמר, " רימון לתורה או דגל שיעי ?

Ariela-Amar-The-Jewish-Art-Center

 יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים", אב"א 7 (תשע"ד), בעריכת בנימין בן דוד, ירושלים: מכון בן צבי, עמ' 122-147.

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

אריאלה אמר

הזייארה מתאפיינת בצעדתם של עדת מאמינים המלקים עצמם עד זוב דם תוך שירת פיוטים ושירים המתמקדים בסבלם ובייסוריהם של חוסיין, של בני משפחתו ושל מאמיני 

פלג השיעה. מאמינים שחיו במקומות מרוחקים לכרבלה ולא יכלו להרשות לעצמם לעלות לרגל – אם מסיבה כלכלית ואם מכל סיבה אחרת – נהגו (ונוהגים עד היום) לקיים תהלוכות מקומיות דומות. לעתים הם יצרו דגם מוקטן של הקבר ונשאו אותו בראש התהלוכה, ולעתים קיימו רק את התהלוכה עם יתר מרכיבי הטקס. בנימין השני היה עד לאחת התהלוכות בפרס וכך הוא מספר:

בכל שנה יתאספו בני הכת 'אלי' [עלי] במקום מיוחד שתים או שלש שעות במשך ירח תמים לעבוד עבודתם לזכרון יום מתת משיחם 'אלי' אשר הומת לדבריהם ע"י איש יהודי. בשלשת ימים האחרונים מושרים שירי עצב. ואם ירהב איש יהודי בימים ההם להתראות החוצה אז דמו בראשו כי ירצחוהו נפש באין מציל.

ההלקאה העצמית היא אות הזדהות עם חוסיין ועם בני משפחתו, מעין ניסיון לחוות מחדש את ייסוריו ולשחזר את קרב הדמים. אשר על כן נוהגים בני השיעה לשאת בתהלוכה דגלים המייצגים את דגלי  המלחמה שנשאו הלוחמים באותו הקרב לצד דגלים שטוחים (אלאם) שהונחו על ראש התורן (תמונה 1). בשונה מדגלי המלחמה, האלאמים עשויים מתכת ומעוצבים בכל מיני צורות וגדלים, ואחת הנפוצות שבהם היא כף יד פרושה. כל אחת מהצורות האחרות זכתה לשם ולמשמעות סמלית אחרת (תמונה 2)

זקני הקהילה היהודית שהשתתפו בהילולות בקבר יחזקאל, נוסעים ועולי רגל שביקרו במקום במהלך המאה התשע עשרה ובמחצית הראשונה של המאה העשרים מספרים שתהלוכת המאמינים נמשכה כשישה שבועות תמימים, ובמהלכה הם שרו פיוטים ונשאו בידיהם דגלים. למותר לציין שהתהלוכה היהודית נשאה אופי שונה מהתהלוכה של השיעה ונעדרו ממנה מרבית הסממנים הקשורים בקרב ובשחזורו. היות שאין לתהלוכה עצמה משמעות יהודית או הסבר בהקשר יהודי ומאחר שהשתטחות על קבר אינה מחייבת תהלוכה כזו ואין היא מתקיימת אצל קהילות יהודיות אחרות, סביר להניח שמקור המנהג נעוץ בפולחן של שכניהם השיעים. 

רימון לתורה או דגל שיעי?

יהודים ושיעים  –  מנהגים דתיים משותפים

גם שירי הזייארה – ובמיוחד אלה מסוגת הקונאג'ים – עוצבו בתבנית שירי הזייארה השיעים.

הערת המחברת : אבישור, שם, עמ' 167‑175; המילה "קונאג'" פירושה ככל הנראה "תחנה", והיא לקוחה מהשפה התורכית. ראו שם, עמ' 163.

 השירים היהודים הם למעשה פיוטים עממיים שנכתבו בערבית-יהודית וחוברו על פי רוב בידי עולי הרגל. מסורת זו הייתה ככל הנראה נחלתה של הקהילה העיראקית בלבד והיא תועדה בידי חוקרים אחדים, כמו אברהם בן יעקב ויצחק אבישור.  שירי הקונאג'ים מתארים את התחנות במסע לקראת הביקור המיוחל אצל הנביא – שבע התחנות שנעצרו בהן העולים אל קבר הנביא בדרכם מבגדאד לכפר כיפל, תחנה אחת בכל יום.

באופן מפתיע, שירים אלו עשירים בתבניות לשוניות ובפסוקים המתמקדים בקללות ובגידופים המופנים לאויב ששמו אינו מוזכר. הנאצות מתגברות מתחנה לתחנה. לדוגמה: "תחנת יום ראשון …/ מי ייתן ובתי האויב יהיו נטושים/  ונלך לאדוננו כדי לבקרו/  ישמח ידידנו וימות אויבנו…". וביום השני: "מי ייתן וכל האויב ימעט ולא ירבה/ ואפילו בגדיו ימכרו בפומבי". ביום הרביעי: "מי ייתן וכל האויב יצעק אבוי" ובתחנה של היום השישי: "מי ייתן וכל האויב תתנקרנה עיניו". יצחק אבישור קושר את הגידופים הללו לתלאות הדרך ולסכנות שארבו לעולי הרגל היהודים. שיר קונאג' אחר: "הוי עולי הרגל", אכן מתאר את תלונתם של עולי הרגל על הגנבים הנקרים להם בדרכם ואכן מתמקד בתלאות הדרך, אך בה בעת מבהיר השיר את ההבדלים שבין שיר התלונה ובין שיר התחנות: באחרון מופנים הגידופים לישות נעלמה (אויב) שאינה קשורה בהכרח לקשיי המסע. יש להדגיש שהקללות בשירי התחנות עומדות בסתירה לרוח שירי ההלל והשבח לקדושים המאפיינים את הסוגות האחרות בשירי העליות לרגל, ונדמה ששירי הקונאג'ים הוצאו מהקשרם המקורי והועתקו להקשר לשוני, ליתורגי ותרבותי יהודי, שנחיצותו אינה ברורה.

קרוב לוודאי ששירי הקונאג'ים הושפעו מתוכנם של שירי הזייארה השיעים שהושרו במהלך שחזור הקרב. שירי הזייארה מורכבים משני חלקים: תחילה פתיחה בהצהרה על האמונה באל ושבחים לאל, למוחמד, לעלי ולחוסיין. מיד אחרי הפתיחה ישנו החלק השני הכולל קללות וגידופים נגד הסונה על העוול שגרמה לחוסיין ולבני עדתו, ונאצות נגד אויבי השיעה ובמיוחד נגד בני אומיה הסונים שהנהיגו את הקרב בכרבלה. מאחר שבני השיעה חיו שנים רבות כקבוצה נרדפת בקרב הסונה, הם סיגלו לעצמם יחס של חשדנות, איבה ועוינות כלפי סביבתם. יחסם העוין של השיעה ואיבתם לסונה הם יסוד מרכזי בזרם השיעי המגדיר את זהותו על רקע הקרב בכרבלה, וביטויו הבולט הוא בקללות ובגידופים. הואיל ויסוד זה בלתי נפרד מהתהלוכה השיעית, דומה ששירי הקונאג'ים עוצבו ברוח דומה גם אם לא הועתקו מהם ישירות. ההתאמה להקשר החדש נעשתה דרך השמטת שמות האויבים והחלפתם באויב ערטילאי. יש להוסיף ולציין שהתאמת שירים מוסלמים למסגרת יהודית אינה זרה לעולי הרגל. אבישור מביא בספרו שיר אחר בשם: "מי שאינו מבקר [את] עזרא הסופר, חייו הפסד"  כשיר: "הכתוב בלהג ערבי מוסלמי וככל הנראה מקורו הוא ערבי-מוסלמי והושר בקברות קדושיהם והיהודים סגלו אותו והתאימוהו לביקור בקברות קדושיהם." עולי הרגל אף אימצו תבניות לשון שמקורן בשפה ובתרבות המקומית, סוגיה החורגת ממסגרת זו ואשר ראויה להמשך מחקר ובירור.

תוספת שלי – קרב כרבלא (ערבית معركة كربلاء – "מערכת כרבלאא") התרחש ב-10 במחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (או 9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכי וקרובי נכדו של מחמד, חוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד הראשון, החליף האומיי.

על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.

הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד על כך שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך, כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, ביניהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, יזיד אמר לו שהוא ימות. חוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

סיפורי רבנים וצדיקים

מבוא לפרק

בספר ״מלכי רבנן״, מאת הרב יוסף בן נאיים, מצויים סיפורים רבים על חכמים וצדיקים (ראה שם). רציתי לחזור על סיפורים אלה, שכבר הודפסו ומצויים אצל כל קורא. אמנם הרב יוסף משאש זצ״ל אמר לי שבספר זה יש הרבה אי דיוקים. לא היתה לי כל אפשרות מדעית לבדוק הגירסות של שני הרבנים. אם כי בקוראי ספריו של הרב משאש, אני נוטה לידיעתו, בהיותו היסטוריון וחוקר בנושא יהדות מרוקו. שלא לדבר כאן על 32 חיבורים שהוא חיבר, על נושאים שונים. הספר ״מלכי רבנן״ מהווה האנציקלופדיה הביוגרפית החשובה ביותר שנכתבה על חכמי מרוקו. בנוסף לספרו הביוגרפי הגדול (בצרפתית) מאת אברהם לרדו, LES NOMS DES JUIFS DU MAROC, שהוצא במדריד, גם יעקב לסרי מאופקים הוציא ספרון על חכמים וצדיקים ממרוקו. לאחרונה יצא ספר בצרפתית ESPRIT DU MELLAH׳L מאת יוסף טולדנו. מבחינה עקרונית לא הכנסתי אף סיפור ממקורות אלה, שיצאו כבר לאור, ואין טעם לחזור עליהם. ספרו של טולדנו הוא חשוב מאוד, לנושא הסיפור העממי אצל יהודי מרוקו.

בכמה סיפורים מופיעים רב או רבנים שהיו מעורבים בסיפור עצמו. כי הרב, מלבד תפקידו כרב נבחר או ממונה על-ידי השלטונות, היו לו עוד תפקידים אחרים ומקרים שהובאו בפניו, מהיהודים וגם מערבים, לקביעת האמת.

היו רבנים שנערצו עוד בחייהם, במעשי חוכמה ומנהיגות. אחרים נודעו אחרי פטירתם כמחוללי ניטים, ושמם הלך לפניהם.

הערבים ראו ברב (חזאן, כלשונם) אוטוריטה רוחנית, וגם כסמכות משפטית צודקת ובלתי משוחדת. כשהיו דין ודברים בין יהודי לערבי, הערבי העדיף להישפט אצל רב יהודי ולא אצל הקאדי (שופט מוסלמי), המוכן לעוות הדין תמורת שוחד. ״כי השוחד יעוור פני חכמים״(לא כל שכן של חכמי הגויים), ועל כן רבים מהגויים נהגו להתדיין דווקא אצל רבנים יהודים.

אין ספק שמלבד סיפורי חכמים המובאים בפרק זה, יש עוד הרבה אחרים שלא ידעתי עליהם.

רגל מעץ מקודשת

ברבאט, הסמוכה לעירנו, היה בית כנסת אחד ובו ארון מיוחד, שנמצאת בתוכו רגל תותבת מעץ. אומרים שרגל זו שייכת לרב צדיק גדול, שנקטעה רגלו והוא נעזר בה בהליכה. שמו של צדיק זה לא ידוע לאף אחד. בפטירתו, אנשי הקהילה החליטו שלא לקבור רגל זו עם גופתו של הרב, אלא לשמור עליה, בארון מיוחד באחד מבתי הכנסת. רבים, ובעיקר נשים, הלכו ל״זייארא״ (ביקור אצל צדיקים), באותו בית הכנסת, נישקו את הרגל, התפללו כלשונן, והדליקו נרות. יום אחד, אמא שלי ז"ל לקחה אותי איתה, ואני נער, לביקור (זייארא) באותו בית הכנסת.

במו עיני ראיתי אותה רגל מעץ, שהפכה לאות ולסמל, לזכרו של אותו צדיק, עלום-שם. ברבות העליה ממרוקו, הרבה בתי כנסת חוסלו, והועברו או נמכרו לערבים, ואין לדעת מה עלה בגורלה של אותה רגל, שפעם היתה אבן שואבת למעריצי צדיקים. שמו של הרב ותקופתו לא ידועים לנו. אבל כינו אותו הרב אבורג׳ל (בעל רגל אחת). נשים רבות בעלות אמונה, ביקרו במקום, הדליקו נרות ונישקו לרגל זו, לריפוי ממחלה או ממצוקה כלשהי, ולא מעט ה״זייארא״ עזרה להם להקל על מצבם.

זה מה שאומרים הבריות ״זייארא תנפע דימא״(ביקור אצל הצדיקים יועיל תמיד). אשרי המאמין, או איש באמונתו יחיה. 

הצדיק שלא ידוע אם יהודי או מוסלמי

בחלקת שדה רחוקה מאד מערי הישוב, היה עץ גדול ועבות. בגזע העץ שהיה רחב מאד, היה כעין פתח, דרכו יכלו להיכנס פנימה שישה עד שמונה אנשים. שמועה התהלכה בקרב היהודים והמוסלמים שבמערה שבתוך גזע העץ טמון צדיק, בעל ניסים ונפלאות, ששמו הנכון לא היה ידוע לאיש, אבל בפי כולם הוא נקרא ״סידי קאדי חאג׳א (הצדיק שעונה על כל דבר). הרבה הלכו להשתטח ליד עץ זה, גם יהודים וגם ערבים. היהודים טענו שזה רב יהודי שנשדד ונרצח ע״י ליסטים ונקבר תחת אותו עץ. הערבים מצידם טענו שזה סייד (צדיק) מוסלמי שמת ונקבר באותו מקום, אבל איש לא ידע את שמו הנכון, ומי הוא, יהודי או מוסלמי.

אמי ז"לל, היו מתים לה כל הבנים והבנות שהולידה, והם עוד בגיל ילדות. בהיותה עוד פעם בהריון, בא אליה ר׳ שלום אמסלם, שהיה חזן בבית הכנסת בו התפללנו, ואמר לה ״אתמול בלילה חלמתי חלום, שנראה לי במציאותי מאד. בחלומי בא אלי אדם זקן מאד, ואמר לי, אותו הצדיק שנקרא ״סידי קאדי חאג׳א״ הוא אני ולא אחר, אני יהודי ושמי שלום. תלך לזהרה לבית רביבו (האמא שלי – ח.ד.) ותגיד לה שבקרוב יוולד לה בן זכר, ותקרא אותו שלום על שמי, וממנו לא ימות לה עוד אף בן אחר ותבקש ממנה לבוא ל״זיארא״ (לביקור) ליד העץ בו אני קבור, ותשטח את תפילתה ובקשתה״.

החלום נראה בעיניה כבשורה טובה ומאד מציאותי. אבי ז"ל, כדרכו היה סוחר גדול ונודד בכפרים ערביים רחוקים מהישוב. היה ידוע כגיבור חיל, וכשבא הביתה לקראת החגים, היה בא חמוש ברובה, אקדח וארגז כדורים.

בקרב הכפרים האלה, אבי רכש לו אהדה רבה, במיוחד אצל ראשי השבטים, ואפילו פעם השתתף בקרב, לצד חבריו, שנלחמו בשבט אחר.

אחד הערבים, ושמו ״בוסלהאם״, שימש ״רקאס״ והיה כעין שליח בין היהודים שסחרו בכפרים לבין משפחותיהם בעיר, לכמה צרכים.

בבוא אותו בוסלהאם לביתנו, שלימים הכרתי אותו אישית, בהיותי ילד (ח.ד.) אמא מסרה לידו מכתב לאבי, ובו סיפרה לו באריכות על אותו החלום, ושברצונה לעלות ל״זיארא״ לאותו עץ של הצדיק. הנסיעה לאותו מקום המרוחק היתה כרוכה בסכנת נפשות מפני שודדי דרכים. אבי, בקבלו את המכתב, אירגן קבוצת ערבים כמלווים עם בהמותיהם ונשקם.

בקיצור, אבא ואמא הגיעו למקום, ערכו סעודה גדולה, שחטו כבש לכיבוד הערבים המלווים. עברו כמה חודשים, אמא הולידה בן זכר, אותו קראו שלום, כדברי החלום. מאז נולדו לה עוד חמישה בנים ובת אחת, וכולם נשארו בחיים.

חלום זה הוכיח, שהצדיק הנ״ל הוא יהודי וקוראים לו שלום. כנראה נהרג על ידי שודדים ערביים, והיו כמה מקרים כאלה של רצח יהודים נודדים, על-ידי ערבים. 

 באדיבותו של ד"ר דן אלבו

certificat d'etudes

החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים

ד"ר דן אלבו

א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים

בתחילת המאה העשרים, מדווח Eugène Aubin על סמך שיחותיו עם מנהיגי הקהילה בוואזן, כי קהילת וואזן עוברת מספרת הלשון הספרדית לספרה היהודית-מוגרבית. בהמשך מדווח המחבר כי, בקהילה פועלים ארבעה תלמודי-תורה בארבעה בתי-כנסת, המעניקים לילדי הקהילה השכלה יסודית. בעקבות הרעב החמור שפקד את מרוקו בשנים 1878- 1880 אשר חולל גל הגירה רחב מימדים מדרום הארץ לצפונה, החל להשתנות המאזן הדמוגרפי והלשוני בקהילה.

 סטטפילד [Stutfield H.E.M.] ערך שני ביקורים בוואזן, על ביקורו הראשון בקרב הקהילה היהודית בוואזן בשנת 1883, דיווח: כללית בעריה השונות של מרוקו הרובע שבו גרים היהודים מדכא יותר מכל חלק אחר בעיר, ואילו כאן בוואזן המצב הפוך. המראה הטוב של המבוגרים ומראה הפנים המתוקות של הילדים מצביע שבוואזן הגזע העתיק (היהודים) אינו מהווה מטרה לרדיפה. בביקור שערכנו במקום שבו הם גרים, ילדים אחדים ברכו אותנו בספרדית señores Buenos días היהודית-ספרדית השפה הדבורה בפי יהודי וואזן במאה ה-19 נדחקה והלכה והפכה בהדרגה במאה ה-20 לאחת משתי השפות הדבורות לצד היהודית-מוגרבית. מקורות לא מעטים מצביעים על נוכחות של יהודים דוברי שפות אירופיות בקהילת וואזן.

משפחת פימיינטה הגיעה מטנג'יר, דוד בן טולילה סיים את חוק לימודיו בבית ספר אליאנס בתיטוואן בשנת 1878 ובסיום לימודיו התיישב ופתח עסקים בווזאן. רבי אברהם חמוי רבה הארץ ישראלי של קהילת וואזן בשנים 1880- 1882 מדווח על מגורים של בעלי חסותשל מעצמות אירופה בוואזן שעברו תהליך חילון. ווטסון מדווח בשנת 1878 כי הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר אנגלית ועברי ולומד שפות נוספות. לפני הפרוטקטוראט הצרפתי יהודי וואזן כשאר יהודי המדף הצפוני של מרוקו, קיימו זיקה לשונית עם שלוש שפות אירופיות: יהודית ספרדית קשטליאנית היתה שגורה בפי בני הקהילה במאה הי"ט ובפי כמחצית המשפחות (לערך) במאה העשרים. זיקה לאנגלית על רקע קשרי המסחר עם יהודי ג'יברלטאר וזיקה לצרפתית שהיתה שפת ההוראה והלימוד בבתי ספר בערי הנמל הצפוניות, אשר בוגריהם התיישבו במקום מסיבות עסקיות או בשל קשרי שארות. זו היתה המציאות החינוכית והלינגוויסטית בקהילה ערב כניסת הצרפתים לוואזן .

הערת המחבר : המוסד החינוכי הארופי הראשון la escuela de la Mision Catolica  פתח את שעריו בטנג'יר כבר בשנת 1794. לאחר מועד זה, נפתחו גם ביתר עריה הצפוניות של מרוקו בתי-ספר של המיסיון הספרדי הקאתולי. החל מהמחצית השניה של המאה הי"ט פעלו במרוקו בתי ספר אירופים באנגלית ובצרפתית. במוגדור ובטנג'יר פעלו בתי ספר שבהם שפת ההוראה היתה אנגלית. בית הספר הצרפתי הפרטי הראשון בטנג'יר, l’Institution Robinet פתח את שעריו בשנת 1885, אך 23 שנה קודם הוקם בית הספר הצרפתי הראשון בקרב הקהילה היהודית על ידי חברת כי"ח.

מתוך ויקיפדיה :

Eugène Aubin, Le Maroc d’Aujourd’hui, Paris 1904. p. 488

Léon-Eugène-Aubin Coullard-Descos, dit Eugène Aubin (nom de plume), est un diplomate français né le 11 avril 1863en France, à Rouen, et mort le 26 août 1931 dans les Ardennes belges, à La Roche-en-Ardenne.

ב. מנהל החינוך הציבורי הפרוטקטוראלי

עם הנחת היסודות לפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו ב- 1912 בהנהגתו של ליוטה הוקמה מערכת חינוך צרפתית ציבורית חילונית ע"י גסטון לוט (Gaston Loth), אדמיניסטרטור ומחנך בעל נסיון עשיר שנרכש במערכת החינוך הרפובליקנית בצרפת ובטוניסיה. מ- 1688 תלמידים בשנת 1912 מספר התלמידים עלה במערוכתיו השונות ל-15 096  תלמידים בתוך חמש שנים, לבנתיים שמה של הזרוע החינוכית של המנהל האזרחי הפרוטקטוראלי הצרפתי, שונה בשנת 1915 ע"י גסטון לוט מהשירות להוראה (SE) למנהל לחינוך ציבורי(DIP). (La Direction de l'Instruction Publique )

 בעיני ראשי השלטון הצרפתי החינוך נתפס כאמצעי ראשון במעלה לגיוס תמיכה בקרב מרכיבי האוכלוסיה השונים ובפרט בקרב האצולה המוסלמית הישנה, שבניה איישו מדורי דורות את תפקידי הממשל והניהול באדמינסטרציה של הממלכה השריפית. באמצעות החינוך ביקשו מעצבי המדיניות של הפרוטקטוראט להכשיר את הלבבות, לעצב את תודעתו והשקפת עולמו של הדור הצעיר ולהפכו לפרנקופילי ולפרו-צרפתי. אפילו השם שניתן לבתי-הספר לאוכלוסיה זו, העיד על יעדם. בתי-הספר נקראו, בתי ספר לבני נכבדים  ."Ecoles de fils de notables"ההישענות על שכבה זו נועדה לא לזעזע את הריבוד החברתי הקיים מחד גיסא, ולנטרל את הרטוריקה הדתית הפונדמנטליסטית של העוּלְמָה במרכזים הדתיים של מרוקו, שהסיתה נגד שלטון הכופרים הנוצרי, מאידך גיסא. הצבא הצרפתי פעל בדרכים צבאיות להרחבת מוטת שליטתו על מלוא הטריטוריה של הממלכה השריפית. בשנים ההן כאשר המערכה על מרוקו היתה במלוא עוזה באטלס התיכון, נוסף על תכליתו התרבותית החינוך נתפס כאמצעי בעל ערך אסטרטגי, על משקל מאמרו של קלאוזוביץ, כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, ליוטה סבר שחינוך צרפתי, לא פחות ממלחמה הנו המשך המדיניות באמצעים אחרים.

נוסף על הביקוש לחינוך צרפתי בקרב האליטות המוסלמיות, שקיוו שהשלטון החדש יוסיף להשען על שירותיהן, הביקוש לחינוך צרפתי היה במגמת עליה גם בגלל האוכלוסייה הצרפתית האזרחית שזרמה למרוקו וביקשה מסגרות חינוך דומות לאלה שהכירה בצרפת עבור בניה ובנותיה. מסוף מלחמת העולם הראשונה פעלו בית-ספר או מספר בתי-ספר בכל אחת מעריה של מרוקו בחסות המִּנהל לחינוך ציבורי (DIP). מִנהל החינוך הציבורי הפעיל בתי ספר franco-israélites לאוכלוסיה היהודית כמערך מקביל לרשת אליאנס במקומות שבהן רשת זו לא פעלה, בתי ספר franco-berbères הופעלו באטלס ובמישורי הדרום, ובתי ספר  Franco-Arabe עבור האוכלוסיה הערבית העירונית. הצרפתים ראו בהתאמת המסגרות לאופי האוכלוסיה ביטוי של כבוד לייחודה ולשונותה התרבותית.בערים אחדות כמו במוגדור פעלו במקביל בית ספר אליאנס ובית ספר franco-israélites.] באוז'דה לא הוקם בית ספר אליאנס. בהעדר בית ספר של כי"ח, פעל בקרב הקהילה היהודית במקום בית ספר franco-israélites עד להתפזרותה.

הבסיס החוקי לפעולת מוסדות החינוך הונח בשלב מוקדם. תחילה צו מיום 18 בפברואר 1916 הסדיר את ארגון בתי ספר המקומיים.בעקבות הצו הוצא חוזר ב-18 בפברואר 1916 (עלון רשמי מיום 28 פברואר 1916), לאחר מכן החוזר מיום 30 אוגוסט 1920 קבע והסדיר את תכניות ההוראה ואת תכניות הלימודים של מוסדות החינוך האירופי במרוקו, שכללו מוסדות על פי חלוקה מגזרית לאוכלוסייה האירופית, היהודית והמוסלמית. ארבע שנים קודם לכן הוגדרו המטרות הנוגעות לבתי ספר התיכוניים, שנקראו תחילה בשם מכללות ערביות [collèges arabes] ואחר כך בשם מכללות מוסלמיות [collèges musulmans] של מרוקו. מעמדם החוקי הוסדר רשמית באמצעות צו מיום 17 בפברואר 1916. 

המשך………

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הערבים תמהים על שהספר לא נכתב בשפת האם, לשון הקודש: הוא עונה שאין תועלת בדבר, שהרי אין הם מכירים לשון עברי, וממילא לא היו יכולים להבינו:

״אילו היינו עושים אותו קוראן לא ערבי, היו אומרים: מדוע לא הוצגו אותיותיו אחד אחד [בערבית]? [ספר בלשון] לא ערבי, וערבי [יבין אותו]? אמור: הוא למאמינים מקור הדרכה ומרפא. אשר לא יאמינו – כבדו אזניהם משמוע וטחו עיניהם מראות. כמוהם כמי שקוראים אליו מרחוק. נתנו למשה את הספר״ (מא, מד-מה).

41 – המוצגים אחד אחד – فصلت

وَلَوْ جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا أَعْجَمِيًّا لَّقَالُوا لَوْلَا فُصِّلَتْ آيَاتُهُ أَأَعْجَمِيٌّ وَعَرَبِيٌّ قُلْ هُوَ لِلَّذِينَ آمَنُوا هُدًى وَشِفَاء وَالَّذِينَ لَا يُؤْمِنُونَ فِي آذَانِهِمْ وَقْرٌ وَهُوَ عَلَيْهِمْ عَمًى أُوْلَئِكَ يُنَادَوْنَ مِن مَّكَانٍ بَعِيدٍ 44

 وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ فَاخْتُلِفَ فِيهِ وَلَوْلَا كَلِمَةٌ سَبَقَتْ مِن رَّبِّكَ لَقُضِيَ بَيْنَهُمْ وَإِنَّهُمْ لَفِي شَكٍّ مِّنْهُ مُرِيبٍ 45

כל ההסברים הללו לא משכנעים את הערבים, והם נותרים ספקניים, לועגים למוחמד וטוענים כי חברים מלמדים אותו את ההבלים האלה בוקר וערב:

״הכופרים אמרו: אין זה [הסיפורים של התורה] אלא שקר אשר בדהו, ואנשים אחרים סייעו בידו. בני עוולה הם ומוליכי שולל. הם אמרו: אלה סיפורי מעשיות של קדמונים, אשר ביקשו כי יירשמו למענו והם מוקראים לו בוקר וערב״(כה, ד-ה).

25 – الفرقان– הפורקאן

وَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُوا إِنْ هَذَا إِلَّا إِفْكٌ افْتَرَاهُ وَأَعَانَهُ عَلَيْهِ قَوْمٌ آخَرُونَ فَقَدْ جَاؤُوا ظُلْمًا وَزُورًا 4

وَقَالُوا أَسَاطِيرُ الْأَوَّلِينَ اكْتَتَبَهَا فَهِيَ تُمْلَى عَلَيْهِ بُكْرَةً وَأَصِيلًا 5 

             הערת המחבר : המסורת המוסלמית מזהה את ׳אם הכתבים׳ עם ׳הלוח הגנוז׳, השמור במרומים, וממנו נלקחו התורה, הברית החדשה והקוראן. הם השוו דבריהם לדברי המדרש (תנחומא בראשית א), לפיו התורה (של היהודים) נמצאת בשמים, חרותה באש לבנה על גבי אש שחורה.

מוחמר עומד על שלו. הוא מכריו בנחרצות שספרו של משה הוא ספר אמיתי, וספרו־שלו

אינו אלא תרגום לערבית, והיהודים (ואולי גם הנוצרים.) שמחים שהערבים קיבלו את הספר בערבית:

 ״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר [את קודמו] וניתן בלשון ערבית״; ״אלה אשר נתנו להם את הכתב שמחים באשר הורד אליך… כך הורדנוהו: חוכמת משפט בלשון ערבית… אלוקים מוחה או משאיר את אשר יחפוץ, ואצלו אם-הכתבים… הכופרים אומרים: מעולם לא נשלחת. אמור: די באלוקים כעד ביני וביניכם ובמי שדעת הכתב בידו״ (מו, יב_; יג, לו-מג).

מוחמד לומד מרבו אין ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני

המורה מוסיף ומספר על מתן התורה בהר סיני לישראל על־ידי משה:

״נתנו למשה את הספר, אחרי שאיבדנו דורות הראשונים, (  דור המבול, הפלגה וסדום ועמורה. ) כדי שיאיר את האנשים, אור ורחמים, כדי שיזכרו. אתה לא היית בצד המערבי [של הר סיני] כשציוונו את הציוויים למשה_; אתה לא היית בין העדים [כמו שהיו היהודים], ולא היית בצד ההר כשקראנו״_; ״הזכר בספר את משה. הוא היה בר-לבב והיה שליח ונביא. קראנו אליו מצדו הימיני של ההר וקירבנוהו אל סוד-שיחנו״_; ״נועדנו עם משה שלושים יום, והוספנו עשרה אליהם, וכך מלאו ארבעים יום להיוועדותו עם ריבונו״(כח, מג-מו_; יט, נא-נב; ז, קמב).

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ مِن بَعْدِ مَا أَهْلَكْنَا الْقُرُونَ الْأُولَى بَصَائِرَ لِلنَّاسِ وَهُدًى وَرَحْمَةً لَّعَلَّهُمْ يَتَذَكَّرُونَ 43

נתנו למשה את הספר לאחר שהשמדנו את הדורות הראשונים למען יאיר את עיני האנשים ויביא הדרכה ורחמים ולמען יזכּרו

وَمَا كُنتَ بِجَانِبِ الْغَرْبِيِّ إِذْ قَضَيْنَا إِلَى مُوسَى الْأَمْرَ وَمَا كُنتَ مِنَ الشَّاهِدِينَ 44

אתה לא נכחתָ בצד המערב כאשר ציווינו למשה את דבר השליחות, ולא הייתָ עֵד

לא נכחת :  העדרו של מוחמד מו האירועים המתואריםבפסוקים אלה משמש הוכחה לכך שנודע לו עליהם רק במסגרת התגלות נבואית

הוא מזכיר שמשה לא קיבל את התורה לבדו, אלא שבעים איש ליווהו: ״אז בחר משה שבעים איש מבני עמו לבוא במועד שקבענו "

הערת המחבר : קוראן ז, קנה. דבר זה אכן מבואר בתורה: ״ואל משה אמר עלה אל השם אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק״ (שמות כד, א). גויטיין, בספרו האסלאם של מוחמד, עמי 178-177, מייחס את חישוב המועדים של משה בהר סיני כשלושים יום ועוד עשרה ימים למסורת יהודית, הגורסת כי משה היה על ההר כל חודש אלול וגם בעשרת ימי התשובה

הוא גם מזכיר בדבריו את מה שמבואר בתלמוד – שבשעת מתן תורה איים אלוקים

לקבור את עם ישראל תחת ההר סיני, אלמלא יקבלו את התורה:

״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם, – אחזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה״ (ז, קעא).

סורה 7 – الأعراف ממרום החומה – הרו במכה

وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171

עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה.

הערת המחבר : ובתלמוד: ״כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, הוא ואם לאו, שם תהא קבורתכם״ (שבת פח, א).

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

לאחר כיבוש מכה ודיכוי ברית השבטים ׳הואזף התייצבו לפניו מנהיגי השבטים מסביב למכה וטאיף והביעו את נכונותם להצטרף לדת האיסלאם. שנה זו נקראת בפי המוסלמים ׳וופוד׳ – שנת המשלחות.

אולם, יש להדגיש, שאת מיטב מאמציו הצבאיים הקדיש מוחמד להרחבת תחום השפעתו בקרב השבטים הערבים על נתיבי השיירות לסוריה. מוחמד עם צבאו עטור התהילה חזר לאל-מדינה לאחר ניצחונותיו המזהירים בשדות הקרב במכה ובטאיף, אך תקופת השקט שנוצרה לאחר מלחמת ׳חונין יצרה אי-שקט ומתיחות במחנה המוסלמים שהיו רגילים התקיים משלל המלחמות.

הערת המחבר : שנת המשלחות – וופוד – לאחר הצלחותיו של מוחמד במלחמתו נגד כוחות מכה ולאחר ניצחונותיו בקרבות " חונין " על כוחות הברית של שבטי הואזן בטאיף, הפך מוחמד לכוח עיקרי ובלתי מנוצח שהרתיע את מנהיגי האזור וכפה עליהם מיסים בתמורה למצב של אי לוחמה ושלום…..

השקט והשלווה שהשתררו לאחר המלחמה לא סיפקו את רעבונם של לוחמיו ולא התאימו לאופי הערבי שאהב את המאבק המזוין, את מעשי השוד והביזה ובלעדי פעולות אלו לא חשו סיפוק מחייהם השקטים. על כן, תכנן מוחמד, בעצה אחת עם יועציו, לצאת לכיבושים נוספים מעבר לחצי האי ערב וזאת משני טעמים:

א.     להרחיב ככל האפשר את תחום השפעתו המדינית והדתית_;

ב.     היה ברור למוחמד שללא מלחמות לא יהא בכוחו לשלוט על צבאו הגדול שאורח חייו התבסס מאז ומתמיד בעיקר על שלל המלחמות.

מוחמד הורה לאוסמה, בנו של זיד אבן-חארתה שנפל בקרב ׳מועתה׳, לשחרר את נתיבי השיירות לסוריה מידי מתנגדיו בשילוב מיטב הלוחמים מקרב הצבא ולהתכונן במקביל למשימתו הבאה:– כיבושה של סוריה.

במסגרת מאמציו המדיניים פנה מוחמד, באמצעות שליחים ואיגרות דיפלומטיות, למנהיגים שונים ששלטו באזור או גבלו טריטוריאלית בחצי האי ערב, ביניהם קיסר האימפריה הביזנטית, יזדגרד, מנהיג האימפריה הסאסאנית שאהנשא ואף למלך אתיופיה, כדי לחתום עמם על ברית והסכמי שלום.

הערת המחבר : שאהנשא – בשפה הפרסית פירושו מלך המלכים, כינוי זה ניתן למלכי פרס בתקופה הסאסאנית ועד סוף כהונתו של השאח הפרסי משושלת הפהלוי באיראן.

אולם, כל פניותיו אל שכנותיה של חבל חיג׳אז נידחו על הסף, מלבד תגובתו החיובית של מלך אתיופיה אשר אהד את רעיונותיו של מוחמד עוד מתחילת דרכו במכה.

כאמור, השבטים סביב מכה באו בהמוניהם כדי להביע את נאמנותם למוחמד והסכימו לשלם לו מיסים לאות כניעה, אף כי לא נכפה עליהם לקבל את דת האיסלאם כתנאי.

הארות מהאינטרנט לכמה מושגים שמופיעים בכתבה הזו….

La bataille de Mu'tah (arabe : غزوة مؤتة) a lieu en septembre 629 près du village de Mu'ta  à l'est du Jourdain et d'al-Karak, entre une troupe de combattants musulmans dépêchée par le prophète de l'islam Mahometet une armée de l'empire byzantin.

Dans l'histoire musulmane, la bataille est due au meurtre d'un émissaire qui avait été envoyé vers un des chefs ghassanides. La bataille se solde sans vainqueur et les deux camps se retirent. Toutefois, certains historiens modernes prétendent que cette bataille n'était qu'une expédition visant à conquérir les territoires des arabes vivant à l'est de la Jordanie

Zayd ibn Harithah (588–629) (arabe : زيد بن حارثة) est un des premiers compagnons du Prophète Mahomet et le seul ayant été nommément cité dans le Coran. Il devint par la suite chef d'armée et mourut à la bataille de Mu'ta.

Fils d'un homme appelé Haritha, Zayd tomba dans l'esclavage avant la venue de l'islam à l'âge de huit ans. Il appartenait à Khadija bint Khuwaylid, la première épouse de Mahomet. Ce dernier l'adopta et le traita comme son propre fils. Lorsque le verset du Coran fut révélé au sujet des noms des enfants que l'on adopte, il fut appelé Zayd Mawla Muhammad au lieu de Zayd ibn Muhammad.

Il fut marié à Zaynab bint Jahsh  que le prophète a épousé après leur divorce. Il eut pour fils Usama ibn Zayd . Il mourut en 629 à l'âge de 55 ans (8 ans après l'Hégire) à la bataille de Mu'ta^.

בשלהי שנת 632, השנה העשירית להיג׳רה, הורה מוחמד לכוחותיו להתארגן לעלייה לרגל למצוות החאג׳, דהיינו לעלייה הגדולה שנועדה בעיקר להפגנת כוח לרגל ניצחונותיו, אולם חלה במפתיע ונפל למשכב.

איש מבין החוקרים והפרשנים הרבים שכתבו אודות חיי מוחמד לא התמקד ולא התייחס לאהבתו הגדולה של מוחמד בהקשר לטקסי העלייה לרגל ובקיום מצוות החאג׳ שהיו ידועים לכל בר-דעת כי המה מבוא לטקסי הסגידה על פי מסורת ה׳ג׳הליה׳ מימים ימימה.

מצדדי מוחמד טענו, לאחר מותו, שה׳כעבה׳ נבנתה ע״י אברהם אבינו לשם הקרבת בנו ישמעאל בן הגר, וזאת בהתעלמות גמורה מתולדות חיי מנדב הקדוש שבנה את ה׳כעבה׳ למטרות אחרות.

הערת המחבר : מנדב הקדוש היה אחד מאבות שבט קורייש שייסד את מתחם ה׳כעבה׳ כסמל לאחווה ושלום, בערך כשש מאות שנה לפני עליית האיסלאם. מנדב הקדוש הכניס ל׳כעבה׳ כשלוש מאות פסלי אלילים שכללו את אלילי כל שבטי האזור כדי למנוע מחלוקות על אופיו הניטראלי של המקום ואסר על כניסת המאמינים למתחם ה׳כעבה׳ עם כלי מלחמה.

על פי השמועות סבל מוחמד מחום גבוה, מכאבי ראש ומלחצים בחזהו, אולם בניגוד לכל המשוער, לא זכה להשגחה רפואית נאותה או לטיפול תרופתי מתאים לשיכוך כאביו במשך שבועיים תמימים.

על ערש דווי כינס מוחמד את כל יועציו ועוזריו וציווה על מנהיגי צבאו לגרש את הנוצרים ובמיוחד את היהודים מחצי האי ערב למען הצלחת הערבים והתפשטות דת האיסלאם.

מוחמד נפטר בחודש יוני שנת 632 בחיק אשתו האהובה, עיישה בת אבו־בקר ונקבר בידי בן-דודו, עלי אבו-טאלב, מתחת לרצפת חדרו באל­ מדינה. הוא נקבר בטקס צנוע, ללא נוכחות תומכיו הקרובים שהחלו במלחמת הירושה מיד לאחר מותו.

מוחמד הותיר אחריו תשע אלמנות שנישאו לו לאחר מותה של אשתו הראשונה, חדיג׳ה, ובת אחת, פטימה בת חדיג׳ה, שנישאה לעלי אִבן-אבו-טאלב בן דודו, וילדה לו שני בנים, נכדיו האהובים של מוחמד -חסן וחוסיין.

על פי מקורות שונים היה למוחמד בן בשם אברהם שנפטר בהיותו תינוק ועוד ילדים רבים מלבד פטימה שאודותיהם אין כל אינפורמציה מהימנה.

למוחמד היו אין ספור פילגשים כתוצאה מחלוקת חמישית משלל שבויות המלחמה לזכותו ואף אודותיהן ואודות פרי בטנן, במידה והיו להן ילדים ממנו, לא קיים כל מידע מהימן.

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות ערב לארץ מוצאם.

עמוד 49 " מבצע יכין " 

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים.

לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.

הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.

אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט.

קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.

רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.

הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "

בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.

 וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת /בת בבית הכנסת " מגן דוד ".

כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".

אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.

מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של  הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".

ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.