Alliance Israelite Universelle..Richard Ayoun
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'AllianceIsraelite Universelle
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
Youval Harouvi, de l'universite de Tel Aviv, a evoque les rabbins de Djerba et l'A.I.U. Des la fin du XIXs siecle l'A.I.U. tenta a de nombreuses reprises d'ouvrir une ecole dans l'ile de Djerba. Les rabbins des deux communautes juives locales Harah Kbirah et Harah Sghirah s'opposerent aux initiatives et reussirent a les empecher. Ainsi, la grande majorite des enfants juifs de l'ile continuerent a recevoir une education strictement religieuse… Cette opposition des rabbins de Djerba a ete traitee d'apres le contenu d'une correspondance entre deux rabbins tunisiens renommes.
II s'agit, d'une part, de la lettre du rabbin Israel Zeitoun, president du tribunal rabbinique de Tunis aux rabbins de Harah Kbirah, dans laquelle il essaie de les convaincre d'accepter l'ouverture d'une ecole de l'A.I.U. dans leur communaute. Et, d'autre part, de la lettre du rabbin Sassi Cohen, chef du tribunal rabbinique de Harah Kbirah qui repond a cette lettre par un refus. Puis dans cette communication ont ete envisagees les positions des rabbins de Djerba par rapport a l'A.I.U., a la lumiere des descriptions du voyageur juif europeen Nahum Slouschz, qui
visita l'ile a deux reprises, en 1906 et en 1928.
II y rencontra les rabbins locaux, et publia plusieurs essais, dans lesquels se trouvent de nombreuses informations a caractere historique sur le Judai'sme de Djerba, et sur l'attitude de ces rabbins vis-a-vis de l'education moderne.
Fabienne Develle, de l'universite Paris-Sorbonne (Paris IV), s'est penchee sur « Les tentatives et les echecs a l'interieur de la Tunisie ». A travers trois exemples, ceux des villes de Mahdia, Beja et Bizerte, elle degage la politique de l'A.I.U., destinee a etendre son reseau scolaire en Tunisie. L'ecole de la petite ville de Mahdia, fut creee, mais ce fut un echec puisque qu'apres trois ans d'existence elle fut fermee. Deux villes, Beja et Bizerte, tenterent d'avoir une ecole, sans jamais en obtenir la creation.
Saloua Grissa, professeur d'hebreu dans les facultes tunisiennes, a traite de « l'enseignement de l'hebreu en Tunisie : hier et aujourd'hui ». Elle a donne un apercu, fort bien venu, sur l'enseignement communautaire avant l'implantation de l'A.I.U., puis de l'enseignement a l'epoque de l'A.I.U., et de l'enseignement actuel de l'hebreu dans les communautes de Djerba et de Tunis, a partir de 1990 et dans les universites tunisiennes. II faut signaler que les mouvements sionistes ont donne des cours d'hebreu aux Juifs. A Djerba, est enseigne l'hebreu traditionnel.
La cinquieme seance consacree aux oppositions a l'action de l'alliance israelite universelle en Tunisie » a ete presidee par Moktar Ayachi, professeur a la Faculte des Lettres de Manouba.
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
פנטזיה מרוקאית
תבשילים וסיפורים
גבריאל בן שמחון
מימונה
את רשל ואמיל בן לולו לא הכרתי מעולם. פעם ראשונה בחיי פגשתי אותם בקזבלנקה כשבאתי למסור להם ד״ש מדוד בתל־אביב.
הם עמדו על כך שנקפוץ אליהם לביקור, כי זה היה יום המימונה.
נאלצתי להיפרד מהקבוצה שלי – כארבעים פרופסורים מאוניברסיטת תל־אביב, שיצאו לביקור במסגד מוחמד החמישי
בכוונה לשוב ולהיפגש איתם לקראת ערב בסיור המתוכנן בתיאטרון הלאומי.
כשהגענו אשתי ואני לביתם של רשל ואמיל בן לולו, פגשנו זוג נעים בגיל העמידה, שקיבלו אותנו בשמחה ומאור פנים, אבל
תמהו מדוע אנחנו לבד. איפה ארבעים הפרופסורים? אני אף פעם לא הזכרתי את חברי לסיור, לכן הופתעתי שהם ציפו להם.
ההפתעה הפכה לתדהמה כשנכנסנו פנימה לסלון. שולחן מימונה ענק מקיר לקיר קיבל את פנינו, ערוך לארבעים־חמישים איש,
עמוס באינסוף מטעמים, עוגות ועוגיות וריבות מכל הצבעים ופירות וזבאן ומרוזיה ומופליטה, חלב ודברי חלב ודג ענק במרכז
השולחן ועגלת משקאות עשירה לידו, עמוסה משקאות ויינות משובחים ביותר. אשתי ואני הבטנו זה בזה בהשתאות, למי הם
הכינו את כל זה? ודאי לא לשנינו. תפשנו שיש כאן אי הבנה, שהזוג מחכה, כנראה, לכל הקולגות שלי, למרות שלא היה שום
בסיס לכך. ממני הם לא שמעו מילה על חברי לסיור וחברי לסיור לא שמעו מעולם על רשל ואמיל בן לולו, ובכל
זאת היה ברור שאסור לגרום להם לאכזבה. הבעיה היא שאנשי אוניברסיטה הם אנשים מסודרים, עם לוח זמנים ותוכנית סיור
קפדנית, ולא ברור אם יסכימו לוותר על משהו אפילו תמורת מסיבת הפתעה. מצד שני, איך אפשר לבייש שולחן שכזה?
החלטתי לקחת את אמיל ולרוץ למצוא את האנשים במסגד לפני שיעזבו. למזלי מצאנו אותם, סיפרתי להם את הסיפור וקיבלתי את הסכמתם, היתה רק בעיה, טאייב סאדיקי, מנהל התיאטרון הלאומי, מחכה לנו לפגישה בשש בערב. אשתי תלך איתכם ותזמין גם את טאייב סאדיקי, ענה אמיל. בשש נסענו עם רשל לתיאטרון. הצגתי אותה לפני חברי. השתתפנו בסיור ובסוף הסיור היא ניגשה והזמינה גם את מנהל התיאטרון למימונה, אבל קבעתי עם אשתי ובתי לבלות איתם את הערב, הוא ענה. אני מזמינה גם אותם לבלות איתנו, היא השיבה.
חברי מתל־אביב היו בשוק, כשראו את השולחן המרהיב שהכינה עבורם משפחה יהודית, שלא הכירה אותם, שלא ראתה אותם מעולם, שלא שמעה את שמם. אמיל קיבל אותנו לפי המנהג, כשהוא מזה עלינו כמה טיפות חלב באמצעות שיבולת ואחר כך מטביע חמש אצבעות מקומחות על המצח של כל אורח, ומברך שלוש פעמים ״תרבחו ותסעדו״, ושר לכל אחד לחוד את הפסוקים ממשלי: ״אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך, כימי ירבו ימיך, ויוסיפו לך שנות חיים, אורך ימים בימינה, ושמאלה עושר וכבוד, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם, גול אל אדוני מעשיך ויכונו מחשבותיך, כרכאבי לה אללאה עמאלק וויתרתבו תכמימאתק״.
שולחן המימונה של רשל ואמיל בן לולו היה, לפי המנהג, לבן ככלה, ללא צבע שחור, לא זיתים שחורים ולא פלפל שחור, גם לא מלח, או חרדל, לעומת זאת היה בו כל מה שהוא לבן, ירוק ומתוק: חלב, חמאה, קערת קמח, דבש, תאנים, תמרים, אגוזים ושקדים, זבאן, מרוזיה, מופליטה, קערת קמח ובתוכה פולים ירוקים, שיבולי חיטה ושעורה ירוקים, דברי מתיקה, עוגיות וריבות, שקדים וצימוקים, סוכר ודבש וכן הדג החי כסמל לפריון.
רשל הדריכה אותנו איך לטעום מכל מה שעל השולחן, את התמר אכלנו יחד עם אגוז וחמאה. כך גם התאנה. את המופליטה עם רוטב חמאה ודבש, כפית מהזבאן, כפית מהמרוזיה וכוי וכו'. שני הבנים, הבת והעוזרות הערביות הסתובבו בינינו והגישו לנו מכל טוב, מגש אחרי מגש, אלף סוגים של עוגות ועוגיות ומיני ריבות וסלטים וכוסות יין ומשקה מן המשובחים והמעודנים ביותר. מסתבר שרשל ואמיל הם בעלי המונופול ליבוא יינות ומשקאות חריפים למרוקו וכשנכנס יין יצאו שירים של ארץ ישראל, וברחובות קזבלנקה הדהדו מנגינות של תל־אביב. הבמאי והמחזאי, טאייב סאדיקי ואשתו שרו שירים ברברים מהרי האטלאס, והבת הצעירה שלהם רקדה ריקודי בטן.
במימונה אין זמן לשבת ממש, כי הרי שולחנות ערוכים מחכים בכל העיר, וצריך לרוץ אל כולם, אבל במקרה זה, נשארנו לחגוג בבית של רשל ואמיל עד השעות הקטנטנות. במהלך הלילה, כיאה לחג של תקווה ואהבה, בו מרבים לעשות אירוסין, התחילו לנבוט גם נבטי רומנטיקה, כשאחד המרצים הצעירים שלנו מצא קשר טוב עם בתם של בעלי הבית. איך לא? הרי אנשים שנפגשים ליד שולחן כזה חייבים לפתח ביניהם רק אהבה וחיבה, כך בקזבלנקה למדו הקולגות שלי מתל־אביב משהו על המימונה, אותו חג חילוני בלוח החגים היהודי, בו חוגגים יהודים עם יהודים וגם יהודים עם ערבים. הבית והשולחן הפתוח מציעים חיבוק, אהבה, נתינה. כל הכפר, כל השכונה, כל המללאח פוגשים זה את זה באווירה חגיגית, בחוויה מאחדת, מלכדת ושמחה. המימונה, חג אביב, אהבה ופוריות, הטבע בשיא פריחתו וכולם יוצאים למחרת לשדות ולגנים, לנחל ולחוף הים, כדי לחגוג עם הטבע את התחדשותו. זה מה שעשינו גם אנחנו, כשעם שחר מסוחררים מיין, יצאנו עם בעלי הבית לקבל את הבוקר החדש מול הגלים בחוף הים בקזבלנקה.
זבאן
חומרים
2– כוסות סוכר
3 חלבונים
1/2 לימון(מיץ) 1 כוס שקדים קלויים וכוס אגוזים קלויים 1 כוס מים
אופן ההכנה
מבשלים בסיר את הסוכר עם המים ומיץ הלימון תוך ערבוב עד רתיחה
מקציפים את החלבונים בקערה
שופכים לאט ובהדרגה את הסוכר המומס לתוך החלבונים
מקציפים עד שהתערובת הופכת לקרם סמיך ולבן.
אופן ההגשה: מגישים (לא חם) לשולחן בקערת הגשה נאה ומפזרים מלמעלה את השקדים והאגוזים.
הערה: זה הוא ממתק מיוחד לשולחן המימונה במוצאי פסח. כל אורח טועם מלוא הכפית.
מרוזיה
חומרים
3 כוסות צימוקים שחורים ללא חרצנים 1 כוס סוכר 1 כוס שקדים קלויים 1 כוס אגוזים קלויים 1/2 כוס שמן
אופן ההכנה
משרים את הצימוקים במים לשעה-שעתיים ומייבשים מחממים את השמן במחבת ומטגנים את הצימוקים תוך כדי ערבוב
מוסיפים את הסוכר וממשיכים לערבב על אש בינננית עד שהסוכר נמס ודבק בצימוקים
מעבירים לקערה ומפזרים שקדים ואגוזים.
אופן ההגשה: מגישים לא חם לשולחן בקערת הגשה נאה ושקופה, ומפזרים מלמעלה שקדים ואגוזים.
הערה: זהו ממתק מיוחד לשולחן המימונה במוצאי פסח לטעימה מלוא הכפית.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-פנטזיה מרוקאית תבשילים וסיפורים גבריאל בן שמחון
פנטזיה מרוקאית
תבשילים וסיפורים
גבריאל בן שמחון
קריאה בתורה ובהפטרות לפי נוסח יהודי מרוקו
ראשון פרשת ויקהל נוסח מרוקו
מארץ מבוא השמש – הירשברג-אוראן.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
אוראן.
שונה אוראן מאלג'יר מכל וכל. תהפוכות גורל עברו על עיר זו, הקרויה בערבית וכן בעברית ווהראן. במשך מאות שנים מכוונות היו כלפיה התקפות הספרדים, שביקשו, להאחז בה. העיר החליפה לסירוגין את בעליה. פעמים מספר כבשוה הספרדים והחזיקו בה. בסוף איבדו את השלטון עליה והיא חזרה לידי התורכים, ארבעים שנה לפני הכיבוש הצרפתי.
וכזה היה גם גורלו של בית הכנסת, שהפכוהו הספרדים לכנסיה וחזר להיות בית כנסת, כשגורשו הספרדים, ושוב נעשה לכנסיה.
גם כעת נמשכת מלחמת הכיבוש בין האסלאם לנצרות, אם כי בדרכים שקטות. בלי הרף זורמים אליה מהגרים מספרד והשפעתם ניכרת בכול. מאידך, קרובה היא לגבול מרוקו ורב למדי מספרם של נמסולמים המרוקנים בעיר.
זה מזדקר מיד, הג'לביה המרוקנית בשביל הגברים ונשים עם הברדס האפייני, רישומה ניכר בכל לחובותיה של אוראן. סחו לי, כי גם בבתי הספר, ובמיוחד אלה לבנות, רב למדי מספר התלמידים ממרוקו.
ספרדים מכאן ומרוקנים מכאן, אלה המעצבים את דמותה של העיר. ובכל זאת ההתפתחות של אוראן לעיר תעשייתית גדולה החלה רק מימי שלטונם של הצרפתים. לפני המפקד שנערך בשנת 1832 היו בעיר רק 3800 תושבים, מהם 2000 יהודים, 250 מוסלמים והשאר אירופים. גם במחצית המאנ הי"ט מציין נוסע גרמני, כי היהודים הם רוב האוכלוסיה.
עדיים קיים רובע היהודי של ווהראן, ורחובותיו העיקריים קרויים על שם מקומות, שבהם נחל נפוליאון הראשון את נצחונותיו המזהירים, אוסטרליץ, ואגראם, מילאן. רגשותיהם הפטריוטים של יהודי ווהראן כלפי צרפת לא מנעו, בימי ממשלת וישי, בעד הרעלת האווירה בצורה חריפה ביותר.
היסוד הניאו צרפתי ביקש להוכיח את דבקותו ונאמנותו לתורת הנאצים. באוראן, העיר שכבשו בה היהודים עמדות חברתיות חשובות, הייה לפניהם ביקעה להתגדר בה. ולכן סבלו כאן יותר מאשר במקום אחר. אולם כנראה כיום זה נשכח כבר מלבם של יהודי וראון.
בקרבת הרובע הוקם בית כנסת הגדול, שבנייתו נמשכת משנת 1880 עד 1918. ואמנם הבניין מהודר באורגן שנגינתו מפארת את התפילות בשבתות. יש חדרי משרד, לשכות, חדרי כיתות לתלמוד תורה, מדרש, כלומר בית מדרש, עם ארונות מלאים ספרים.
לפי הרשימה נמצאים בהם חיבוריהם של חכמי המגרב, הוצאות נדירות של דפוס ליוורנו, אלא שלא ניתן לי להציץ בהם. אולם האספות המרווח פוּנה עתה, כדי לאכסן בו את המצות. בצפון אפריקה מכירת המצות הוא המונופולין של הקהילה, המשתמשת בזכיון הזה, כדי לספק מצות לנצרכים חינם, או במחיר זול.
ולכן חזיתי במשרדי הקהילה בכל מקום, שהגעתי אליו בפרק זמן זה באותה תמונה של התקהלויות העניים. לשבחה של קהילת אוראן יש לומר, כי לא רק בזה ניכרת יהדותה. הרחובות והסמטאות שברובע היהודי קרויים בשמות יהודיים : רבי שמואל אבן צור, ליאון, יהודה ג'יאן, הסרן אנקאווה וכיוצא בזה.
אבל לא השמות הם העיקר , גם הבתים יהודיים הם, גם תושביהם יהודים. כאן מתרכזים היהודים, שבאו מעבר לגבול עם מרוקו, ועדיין לא החליפו את הג'לביות והשאשיות השחורות שלהם. הם תפסו את המקומות שנתרוקנו על ידי תושבי ווהראן ותיקים, שעברו לשכונות אחרות. לא רק יהודים ממרוקו נכנסו הנה, גם המוסלמים תפסו שורה של חנויות ודירות.
כאן מורגש על כל שעל דופק החיים היהודיים. ניכר, שזה מרכז האספקה לתשמישי קדושה ולמזון כשר, חנויות ספרים, אטליזים ועוד. הבתים מקצתם ישנים, הסמטאות צרות מאשר ברובעים אחרים, אבל אין כאן אותה הדחקות כמו ב" חאראה " אוב " מללאח ".
ואמנם לפני שלושה ארבעה דורות היית זו אחת השכונות היפות בעיר, וכשנכנסו הצרפתים לעיר שכן כאן ברחוב האקווידוקאט, שעל הגבול בין משכנות היהודים למוסלמים, המטה הצרפתי ופה התגורר המושל הצרפתי. במרוצת הזמן יצא רחוב זה מתחומי השכונה היהודית. הוא שינה את אפיו, ובכניסה אליו מתנוססות עדיין מימי מלחמת העולם השנייה, האוסרת על חיילי צבאות הברית לבקר בו.
כל אחרי הצהרים טיילתי ברחובותיה המרכזיים של הכיר בליווי מר ג. אגרג'ה ( מעין תואר דוקטור ) לשפה וספרות ספרדית של סורבונה, שהוא מורה למקצוע זה בליסי ( גימנסיה ) הממשלתי המכובד שבעיר. הלה, יליד המקום הסביר לי את מצבם הכלכלי של תושבי העיר, שהתפתחה בקצב מהיר והיא כעת שנייה בגודלה בארץ.
מספר היהודים מגיע ל -35.000, והם תופסים מקום נכבד במסחר, בתעשייה ובמקצועות החופשיים. אגב השיחה בסיור גילה לי ג… שהוא מעין חוזר בתשובה ליהדות, וזה רק שנתיים ימים, שהתחיל להתעניין בה ובבעיותיה. הוא חושב גל על עלייה לארץ, אבל אינו יכול לתאר לעצמו כיצד יעזוב את קברי הוריו הטמונים כאן.
לפנות ערב חזרתי לבית הכנסת הגדול, כי רבה של העיר, רבי דויד אשכנזי, הזמינני להשתתף בשמחה שח הכנסת ספר תורה חדש להיכל, ספר שנדבו אותו בני משפחה מרוקנית המתגוררים כעת בעיר זו, ושנכתב במיוחד בירושלים. אלה נדבו כבר כמה וכמה ספרים לבתי כנסת בארץ מולדתם וגם כאן.
בבית הכנסת התאסף קהל רב, כולם אנשי מרוקו. הרב, החזן, השמשים וילדי המקהלה שימשו בבגדי שרד לבנים כאילו היה יום כיפורים. הרב חבש לראשו מגבעת כמרים רחבה, גם היא בלבן, ובגאווה רבה הסביר לי לאחר החגיגה, כי רק עתה הצליחו להכינה במיוחד בשבילו.
אין מייצרים מגבעות לבנות, שהרי אין כמרים חובשים מגבעות בצבע לבן. בלט הניגוד בין " עמך " המרוקני ובין כלי הקודש " המצתרפתים ". אולם שמחתם של המשתתפים הייתה כנה ולבבית. בתור איש ירושלים נתכבדתי בהכנסת הספר להיכל. ולאחר הטכס ערכו המנדבים, באחת מעליותיו המרובות של הבית, סעודה של מצווה, הכל כמנהג מרוקו.
הצצתי לשיעורים בתלמוד תורה שהתקיימו אוחתה שעה בחדרים הסמוכים. זוג צעיר של שלוחים מארץ ישראל, שהגיעו זה מקרוב לאוראן, עמלו קשה, כדי להכניס לפרוזדורה של תורה ילדים מספר, תלמידים של בתי הספר הציבוריים. אין בכל אלג'יריה בית ספר של כי"ח, והשיעורים בתלמוד תורה הם המקום היחיד שבו מקנים להם ידיעות כל שהן.
השיעורים מתקיימים בעיקר בימי ה' וא' בשבוע, כשהילדים פנויים מלימודים בבית הספר. ואלה הלומדים גם ערב – ערב הם השקדנים החרוצים, או המתכוננים לבר מצווה, בוודאי שאין לזלזל באותו מועט שאפשר להעניק לידים שבעה שאינה לא יום ולא לילה, ובימים שבני גילם פטורים מעול הלימודים וחופשיים להשתובב ולשחק כאוות נפשם.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
& סיבת נדודיו של ר׳ שלמה פינטו למרוקו
ר׳ שלמה פינטו ידידו ורעו של הרמח״ל, הצטער מאד על כל מה שארע לחברי. ועגמת נפש רבה נגרמה לו מכך. בראותו כי אש המחלוקת פושה גם במקומו, ואין ביכולתו לעזור לרעהו במאומה, גמלה בלבו ההחלטה לנדוד מארץ מגוריו. באותה תקופה ארע לו אסון נורא, אשת נעוריו נפטרה, והוא נשאר בודד, עם בנו רבי יהודה. (בנו זה נפטר בארץ ישראל ונטמן בהר הזיתים סמוך לציונו של בעל ׳׳או־ החיים״ הקדוש.)
כאמור, גלים עכורים שטפו באותה עת את כרם בית ישראל, וחכמי הקבלה שבכל מקום נאלצו להצניע את חכמתם בחדרי חדרים. אולם למרוקו הרחוקה לא הגיעו גלי הסערה, ואותם מחלוקות וחששות שליוו את המקובלים בכל מקום, פסחו על חכמי ארץ זו. לפיכך חשק לבו הכאוב של ר׳ שלמה להתרחק למרוקו, הרחק מכל אותם מחלוקות, שם יוכל לעסוק בתורת ה׳ כאות נפשו, ללא שום הפרעות ויסורי נפש.
מסיבה זו שמח לבו, כאשר פנה אליו ידידו ורעו, הצדיק הקדוש ר׳ כליפא בן מלכא זצ״ל, בעקבות השמועה על האסונות שפקדוהו, והציע לו לבוא לדור עמו במרוקו. בעירו אגאדיר, שם יתן לו את אחותו לאשה. הצעתו נפלה על אוזנו הקשובה של ר׳ שלמה, אשר ראה בזה הצלה כפולה, גם לצאת מבדידותו וגם להתרחק מאוירת המחלוקת העכורה. לפיכך נענה להזמנתו, עזב את ארץ ישראל, ועבר למרוקו לגור עמו. בהגיעו לשם נשא את הרבנית שמחה, אחותו של ר׳ כליפא, ונולד להם לעת זקנותו, אור ישראל וקדושו, ר׳ חיים פינטו הגדול.
במבט לאחור, יתכן שסיבה נוספת עמדה לו. כי המתבונן בעין פקוחה על קורות משפחותהם של גדולי ישראל בארץ ישראל, בתקופה של לפני שלש מאות ארבע יבחין בדבר פלא, והוא: כמעט לא נשארו משפחות, אשר בניהם אחריהם אחר דור, עד דורנו אנו, נחשבים לגדולי תורה, וחיים בקדושה כיאות לאבותיהם הגדולים. וככל הנראה, אותם תהפוכות ומאורעות יושבי ארץ ישראל מאז ועד היום, הם שגרמו לכך שזרעם לא הלך בדרכי אבותינו. ויתכן שבורא עולם המגיד מראשית אחרית, שידע איזה זרע קודש פרי הילולים, אמור לצאת מצדיק זה, הוא שעורר וחיזק את לבו לצאת מארץ ארץ אבותיו, ולהרחיק נדוד למרוקו, שם ישתמר זרעו בקדושה ובטהרה, וימשיכו ללכת בדרכי הקדושה והיראה. וכפי שאכן זכה, שעל ידי גלותו למרוקו, נשתמרה משפחתו כפך השמן הטהור, לא נעה ולא זעה ממסורת אבותיה, ובניו בני בניו הנהיגו את עם ישראל כל השנים. בודאי יד ההשגחה העליונה סובבה כל זאת.
תולדות ר׳ יעקב פינטו
הבן השני, הגאון הקדוש רבינו יעקב פינטו. הוא הנהר השני, נהר דעה, מעין נובע חכמת הקבלה.
חכמי דורו כינוהו : ״אריה דבי עילאי, הרב הקדוש, המובהק בפרד״ס, חסידא . ופרישא, התנא האלקי, מרנא ורבנא, נזר ישראל והדרו״.
בספר מלכי רבנן ערך ר׳ יעקב פינטו כתב: מו״ה יעקב פינטו הא׳ זיע״א, בנו של כמוה״ר ראובן :נזכר באות ר', ע״כ. וטעה בזה, והטעה עוד אחרים אחריו, כי ר׳ יעקב היה בנו של ר׳ יצחק פינטו, כפי מסורת משפחת פינטו, ולא ראה שבהסכמת ר׳ יעקב פינטו לח״ד מהספר מקדש מלך, חתם בעצמו: יעקב בן א״א יצחק פינטו. ובספר מלכי רבנן עצמו דף כז. בערך ר׳ דוד מאמאן כתב, שראה מכתב תנחומים לפטירת הרב יעב״ץ עליו חתומים ר׳ יעקב בר׳ יצחק פינטו ור׳ דוד מאמאן. מעניין לציין פרט נוסף, בסוף כתב היד של לקט שושנים שלפנינו, מופיעה חתימת ר׳ יעקב שככל הנראה חתם בה "יעקב בן חיונה", אך אין זה ברור, והדבר מעורפל. כבוד הרב שליט׳׳א מספר, ששמע מישישה אחת שהתיחסה למשפחת פינטו במרקש, מצאצאיו של ר׳ יעקב, שבשנים קדמוניות היתה מגיפה גדולה בילדי העיר, ובסגולה להינצל ממנה הביאו בני העיר את ילדיהם למשפחת פינטו, כאשר בני המשפחה מקבלים את הילדים תחת חסותם, ומכך ואילך נקראו אותם ילדים: ״וולאד בני חיונא״, והכוונה שיחיו ולא ימותו, ולכך נקראו בני המשפחה בשם זה, ומעניין לדעת אם יש קשר בין הדברים.
עוד כינוהו: "אדוננו מורנו ורבינו, עטרת ראשנו, הרב הגדול, מעוז ומגדול, פטיש החזק, עמוד הימני, חסידא קדישא ופרישא, נר המערבי, המקובל האלקי, הנשר הגדול, בעל כנפים, סבא דמשפטים, אשר יצק מים ע״י אליהו הנביא ז״ל״.
כאחיו ר׳ שלמה, נדד גם הוא למרוקו, והתיישב בעיר מרקש. באותה תקופה, זרחה שמשם של מאות צדיקים, קדושי עליון, במערב הפנימי – מרוקו. ניתוקה של ארץ זו ממרכז העולם, מחיי החולין הסוחפים, ומהרדיפה המתמדת אחר הפקת התאוות, היוותה קרקע פוריה לצמיחתם של עובדי ה׳ בכל כוחותיהם.
צדיקים אלו נהגו כהנחייתו של הנשר הגדול (רמב״ם הלכות יסודי התורה פ הלכה א׳): ״אדם שהוא ממולא בכל המדות האלו וכוי, והוא מתקדש והולך, ופורש מדרכי כלל העם ההולכים במחשכי הזמן, והולך ומזרז עצמו ומלמד נפשו שלא תהיה לו מחשבה כלל באחד מדברים בטלים, ולא מהבלי הזמן ותחבולותיו, אלא דעתו פנויה תמיד למעלה וכו', מיד רוח הקודש שורה עליו" וכו'. וכך, מנותקים מהוויות העולם השפל, ומשאיפותיו החומריות, עלו ונתעלו חסידים אלו במעלתן הקדושה והטהרה, עד שגילויי רוח הקדש היו שכיחים בימיהם, ורבים מהם זכו לגילוי אליהו הנביא. לא לחינם התבטא הרבי ר׳ אלימלך מליז׳נסק זיע״א – מגדולי החסידות, כי במערב הפנימי מצויים צדיקים קדושי עליון המגיעים למדרגות גבוהות של תנאים ואמוראים.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים אשת המוהל
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
אשת המוהל
כשרבי שלמה חותה, המוהל הישיש של ספרו, התאלמן מאשתו ביידה, הוא ביקש לקחת לאישה את אחת מאחיותיה, אלא שהגדולה סירבה וכך גם שבע האחיות שאחריה, עד שנותרה עזיזה, הקטנה שבהן, בת שתיס־עשרה, אותה איש לא שאל ובעודה מקפצת על החבל בסמטה עם חברותיה, קראו לה ובישרו שהיא עומדת להתחתן עם המוהל, ר׳ שלמה חותה זה שמהל את אביה והיה הבעל של אחותה המבוגרת ממנה בעשרים שנה.
מיצוע הוריה עברה עזיזה ישר ליצוע בעלה, ובמקום לשחק חבל בחצר, קיפצה עכשיו במיטתו של המוהל. העיירה ספרו תמיד בחתונה והתור ליד בית המוהל ארוך, ואחרי יום עמוס בשפע עורלות ושבע ברכות חוזר המוהל המאושר לפנק את אשתו הקטנה, מחבק ומנשק ולוקח אותה אל יצועו. לא עבר זמן רב והיא הביאה לעולם שבע בנות בזו אחר זו, את חסיבה, גרמיה, מרים, רבקה, סיטי, דונה וסולה, ואפילו לא בן זכר אחד, כאילו פחדה מאיזמלו הרועד של המוהל, ואולי מישהו נקם במוהל בשם כל הגברים, שזה כמה דורות נפגעים מסכינו. עזיזה עצמה כאילו סירבה לגדול, נשארה באותו גובה, המשיכה לדבר כמו ילדה ולשחק קלאס וחבל עם הילדות בסמטה. כשהבת הראשונה, חסיבה, היתה בת שתים־עשרה היא נראתה כמו אמא של האמא שלה, והאמא נראתה כמו הבת של בנותיה, ובעוד ילדות אחרות משחקות בבובות, הן היו מטפלות בה, מסרקות ומלבישות אותה, מסדרות את הבית, מנקות, מבשלות ודואגות לה שלא תישאר מאוחר בחוץ, שתלבש סוודר כשהיא עולה לגג, ושלא תצטנן. כשהמוהל חזר עייף הביתה, הוא מצא תמיד בית בוהק מניקיון ומדיף ריחות תבשילים, הבנות טרחו לנקות ולבשל, ולאחר שרחצו את רגליו במים חמים, הוא ישב בראש השולחן הערוך, והן מסביב משרתות אותו ואת האמא שיושבת לידו והוא מפנק ומלטף אותה כאילו היתה בובה קטנה. כשהגיעו לארץ התיישבו בדירת שיכון קטנה בבאר שבע, הבנות יוצאות בבוקר לעבודה ובסוף היום הולכות לקניות ואחר כך חוזרות הביתה לסדר ולבשל, כאילו היו נשואות לאבא ומגדלות את בתו, שהיא אמן, שתמיד היא למטה ברחוב, רוקדת על רגל אחת או משחקת גוגואים וכשהיא חוזרת הביתה היא יושבת ליד החלון ומעיפה החוצה בועות סבון.
שנים אחר כך הבנות מתחילות להכין נדוניה, לקנות בדים, לארוג ולתפור ולטוות ולרקום והאמא יושבת לידן סקרנית, מודדת כל מה שהן תופרות ויוצאת לרחוב, מספרת לחברות הקטנות שלה, שבקרוב תהיה אצלה חתונה, לא עובר זמן ומחזרים מתחילים לשגר מתנות ומשלחות לבית המוהל, הבנות ליד מכונות התפירה מזנקות להכין אירוח, אופות עוגות ועוגיות ומאה סוגים של דובשניות וקנידלאת וכעיבאת ומתלבשות לפני הראי, מסתרקות ומתקשטות ומתבשמות ומחכות למשפחת החתן המיועד, וכשנציגי המשפחה מגיעים ורואים מולם את שבע היפהפיות הם מחפשים את השמינית, את הבת הקטנה, זאת שמשחקת תופשת למטה, והבנות והאב הנבוכים נאלצים להסביר שזאת האמא, אשת המוהל, שאינה פנויה לנישואין.
כשהמוהל ר׳ שלמה חותה נפטר עם איזמל ועורלה בידו התנהגו הבנות כאלמנות, עזרו ברחיצת המת, ערכו את הקבורה, קוננו ודאגו לסעודת ההבראה, שוחחו עם האורחים שרק בשעת הפרידה ניגשו אל האמא כאילו היתה יתומה, מלטפים לה את הראש ומבקשים מהבנות לשמור עליה. לאט לאט שערן האפיר, אבל היא, האמא נראתה עדיין כשושן בפריחתו, שפתיים אדומות, עיניים זוהרות וצוחקות והרבה חברות מהרחוב שקופצות אליה הביתה לרכל וגם לצחוק יחד איתה על שבע הסבתות הזקנות שלא מפסיקות להתלונן על הרעש, שתמיד מבקשות רק שקט ושלא יפריעו, ושלא ילכלכו ושישמרו על הסדר, כל הזמן משגיחות עליה, על האמא הקטנה שמשחקת למטה, שלא תקפוץ לכביש ושהילדים לא יקחו לה את הכדור. לפני כמה שנים נפטרו הבנות מזקנה בזו אחר זו, אחת קברה את השנייה ונשארה רק היא, האם עזיזה, אשת המוהל, בת שתים־עשרה כתמיד, בבית הגדול מלא בנות קטנות שבאות לשחק איתה, הופכות את הכל, משתוללות וצוחקות ואין מי שיפריע להן ושיגיד להן מה לעשות, וגם היום אחרי שהילדות גדלו, התחתנו וילדו ילדים עזיזה עדיין שם, ממשיכה לשחק תופסת עם הנכדים שלהן.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
ערב – פסח.
א. בתפלת שחרית ערב פסח, מנהגנו שאין אומרים מזמור לתודה (סידור החודש).
ב. בשריפת חמץ יש שנהגו לשרוף גם את הלולב שנשמר מחג הסוכות ראה בספר ישראל סבא לר' דוד יהודיוף חתן הבבא סאלי (עמוד 331).
ג. מנהגנו שהבכורות מתענים בערב פסח, זכר לנס שניצלו ממכת בכורות, כאשר הבכור פחות מגיל המצות, יתענה אביו בעבורו ומאחר שירדה חולשה לעולם יש מתירים אכילה למשתתפים בסיום מסכת או סיום חלק מהזוהר הקדוש או בהשתתפות בסעודת ברית מילה.ועובדה מעניינת שרבי משה אסולין זצ"ל רבה של בוגמז, העיד שכך נהגו אצלם מלבד חלושי כח וכדומה, שהיה עורך סיום מסכת בעבורם, והוא עצמו היה בכור והמשיך בתעניתו. וכן נהגו בדרום מרוקו (רבי שלמה פחימא), בשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן קעט), הוסיף שמהני אף סיום פרק גמרא ע"כ. בק"ק חלב, נהגו לערוך סיום הזוהר אותו היו גורסים ולומדים במשך כל החורף, ועורכים את הסיום בערב פסח (מפי הרב אברהם עדס). וכך ונהגו בתפילאלת בתענית, וכאשר הבכור היינו תינוק או קטן מנהגנו שהאב מתענה עבור בנו, וכתב בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן פד), המנהג פשוט שהאב או האם מתענין על בנם הבכור עד שיגדל, וכתב המג"א בשם הסמ"ק דאם התענו פעם אחת הוי כנדר וכו', ובספר ישראל סבא (עמוד 331)סיפר הרה"צ יחיאל אבוחצירא שליט"א שאביו סידנא בבא חאקי זיע"א היה מתענה בעבור בנו ר' אהרון היו' כל שנה עד שנעשה בר מצוה, וגם בזה לא סמך על סיום מסכת וכיוצ"ב וכשנעשה בן י"ג, הודיעו כי מעתה יהיה עליו לצום בעצמו. וכתב הרה"ג הרב משה מלכה זצ"ל בספרו והשיב משה (עמוד 72), וכך נהג בהולד בנו הבכור בכל ערב פסח התענה בעבור בנו. וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו חיים לראש (עמוד יד), דיש מתחכמים להתחיל מסכתא איזה ימים קודם ערב פסח, וגומרים אותה בערב פסח ועושין סעודה לסיום מסכת. ובשו"ת לך שלמה (בהשמטות סימן ז),שבכור שרוצה להפקיע התענית בהשתתפותו בברית, ואינו מב"ב ואין לו שום ריעות אין להתיר לו לאכול בסעודה מצוה.
ד. כתב הש"ע ויש מי שאמר שאפילו נקבה בכורה מתענה. וכך נהגו בסלוניקי כמובא בספר שולחן גבוה (פסח אות יא). וכ"כ בברית כהונה (עמוד קלב). וכ"כ מנהג יהודי אלג'יר ראה בספר זה השולחן (ח"א עמוד קב אות ג). אולם מנהגנו שהבנות הבכורות אינם מתענות כפסק הרמ"א וכ"כ הבן איש חי (פרשת תצוה אות כה). ואיתא בברכי יוסף למרן החיד"א (סק"ט). שהתענית משום פרסומי ניסא שניצלו הבכורים, והיה ראוי להתענות ביו"ט עצמו לפי שבליל ט"ו היה הנס, אלא שביו"ט אסור להתענות לכן הקדימוהו ביום שלפניו. וקשה היכן מצינו שמתענים זכר לנס? אדרבה לפרסומי ניסא עושין שמחה ויו"ט! לכן יש מפרשים את דברי הטור, כי בשעה שאמר משה רבנו ע"ה שימות כל בכור בארץ מצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו, התענו בכורי ישראל שהיו ניצולים, וכל אב התענה בשביל בנו שלא יענש בעוון אביו, ואף כי הבטיח להם משה רבנו ע"ה ולא יתן המשחית לבוא וכו'. בכל זאת צריכים היו לרחמי השי"ת, שלא יגרמו עוונותיהם להיענש עם המצרים, לכן מתענים גם עתה בכורי ישראל זכר לתעניתם שהתענו בשנה שיצאו ממצרים. (פסקי תשובות סימן תע).
ה. אין מסתפרים כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישים למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי למי שעשה מלאכה מחצות היום (נוהג בחכמה עמוד מט אות ג). ובספר וזאת ליהודה (סימן פב), בעניין התגלחת בערב פסח אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר (דרכים של זמנם), או חבוש בבית האסורים (בימנו כמעט שהיתר זה לא קיים, שהרי נותנים לאסירים להסתפר), או לעניין אבילות וכדומה, מצאתי כתוב בספר הרב הגדול כמוהרבי"ע (רבי יהודה בן עטר), וז"ל ונראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב בהלכה המתחלת לפיכך יום י"ד בניסן וכו' כמו חולו של מועד והוא קל מחולו של מועד וכו' ע"ש, דכל הנך התירו בחולו של מועד (ש"ע סימן תקלא), מכל שכן דמותרים ג"כ בערב פסח אחר חצות דהא ערב פסח קל מחולו של מועד.
ו. שיעור כזיתות. כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן סא), וז"ל והעלתי להלכה דכפי הדין והסברה שראוי למדוד בכמות ולא במשקל. ודוקא בדבר השוה במשקלו אז נכון לשער במשקל, שזה עולה בדקדוק יפה, ואמרתי שמזה נמשך הטעות לדברים שאינם שוים ושראוי לבטל המנהג עכ"ל. ומ"מ מי שאינו יודע לשער, ישקול במשקל, (כזית 27 גרם). וראוי לסדר כל הכזיתות מרור חסה, וכזיתות מצה מערב פסח. חיוב לאכול ג' כזיתות (אחד במוציא, השני בכורך, והשלישי באפיקומן), ואם רוצה להחמיר יאכל ה' כזיתות, ב' כזיתות במוציא, כזית בכורך, ב' כזיתות באפיקומן. ב' כזיתות מרור- חסה, אחד מרור, והשני בכורך.
ז. בימנו ראוי לקחת מרור – חסה וכדומה, ירקות שגדלו בחממות ללא חרקים, שהרי בדור הקודם היה מיעוט חרקים, אחר שרית הירק במלח, היו מחזקים את הגבעול מול השמש, והיה נבדק כהלכה, שבזמנם לא היו רצוצים, ובימנו עם הרצוצים התרבו החרקים, ויש מחכמי המוסרבדורראה אור החיים (ויקרא יא מג(, שאמרו שלפי ירידת הדור, כך הדבר מתקיים ברמשים במאכלים, לכן בזמנו בפרוטות נותן להדר ולקנות ירקות ללא חרקים.
ח. חיוב לשתות ארבע כוסות יין ואם אינו יכול לשתות יין יערב עם מיץ ענבים. ושיעור רביעית 86 סמ"ק, אומנם יש עניין להדר בליל הסדר בכלים משובחים, אבל כאשר הכוסות ליין גדולים לבסוף יש תקלה שאינו שותה ד' כוסות, או שישתכר מחמת היין ואז יצא שכרו בהפסדו, לכן כדאי שיהיו כוסות כשיעור הלכה.
ט. איתא בגמרא (פסחים קיד), רבי אלעזר בר צדוק אומר חרוסת מצוה, ושואלת הגמרא (דף קטז), מאי מצוה, רבי לוי אומר זכר לתפוח, ורבי יוחנן זכר לטיט, וכתבו בתשובות הגאונים לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים (פ"ח), שנאמר "תחת התפוח עוררתיך וכו' כפלח הרימון רקתך וכו' התאנה חנטה פגיה כו' אמרתי אעלה בתמר וכו' אל גינת אגוז ירדתי וכו' וכן שקדים של שם ששקד הקב"ה על הקץ. (הוד יוסף עמוד קלו). וכתב בספר מועד לכל חי פלאג'י (סימן ד אות כו), ואגוזים ושקדים שמלבנים החרוסת זכר לטיט שעושין מסיד שהוא לבן וכו'.
י. מנהגנו שאין אוכלים חרוסת בערב פסח, וכן לא מרור – חסה. משום חיבוב מצוה והיכרא במה שאין אוכלים אותו בערב פסח ובליל פסח אוכלים אותו למצוה.
יא. ליל פסח שחל ערב שבת, כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן ס), בתפלת ערבית כתב מנהגנו שמעולם לא אמרנו ברכה מעין שבע, והטעם כי ליל שמורים הוא, וכדעת הש"ע (א"ח סימן תפז סעיף א). וכן כתב בקצור שולחן ערוך טולידאנו (סימן תלו אות ח). וכן מנהג ק"ק חלב (מפי הרב אברהם עדס).
—
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
מניעת אכילת קטניות ועוד
א. מנהג קהילות ספרד וארצות המערב שלא לאכול אורז בפסח. והטעם שמא התערב באורז חיטה או קמח, ואין לעשות התרה משום מנהג אבותינו ובכך יש כמוציא לעז על רבותינו. איתא בפסחים (קיד), רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת. ואין הלכה כותיה, והחשש שמא יתחלפו עיסת אורז ב
עיסת חיטה. וכתב החיד"א בספרו טוב עין (סימן ט אות ו). דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות, אמנם באורז נהגו בעיה"ק ירושלים ת"ו מרבית הת"ח ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח משום מעשה שהיה. וכ"כ בספר פקודת אלעזר (או"ח עמוד ס"ד). עכשיו נוהגים גם הספרדים בירושלים וצפת ת"ו לאסור קטניות זולת פולין חדשות ולחות שמקלים בהם. וכ"כ הרה"ג רבי דוד בן שמעון זצ"ל בספרו שער המפקד (פסח סעיף י). וכ"כ נתיבי עם, מנהג ירושלים להימנע מאכילת אורז, ובימי מלחמת העולם הראשונה היה רעב גדול, והגיע סיוע מארה"ב ושלחו אוניה טעונה באורז ומאז המשיכו באכילת האורז. וכן נהגו בתלמסן וחלק מהמשפחות באלג'יר (הוד יוסף עמוד קכ"ד). וכ"כ בן איש חי (ש"א פרשת צו אות מא), פה עירנו (בגדאד), יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכל אורז בפסח, מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורים, וצריך לבדקו תחילה פעמים ושלוש, וחוששין שמא ישגו בבדיקה וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו לכך בדלין ממנו. וכ"כ בספר מועד לכל חי (ס"ב אות ז). שכן מנהג טורקיה. ומובא בספר שולחן גבוה (סימו תנג ה"א), מנהג יהודי סלוניקי שלא לאכול אורז. מובא בספר ישראל סבא, היה חכם אחד במרוקו שהתיר אכילת אורז ושלח אליו רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל אגרת וז"ל וכבר נהגו ראשונים וחכמים גדולים שאין לאוכלו ומנהג אבותינו תורה משום ואל תטוש תורת אמך. וראיתי בספר נר ציון פסח (עמוד קמ"א). שכן נהגו בארצות הבלקן. יון, בולגריה, בוסניה, ואיטליה עכ"ל.
ב. אכילת קטניות ככל אנו אוכלים קטניות ירוקות ולחות. וכך מנהגנו במרוקו כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס). וכן נהגו בתוניס כמובא בספר עלי הדס (עמוד תכח). שאין אוכלים קטניות יבשים אלא קטניות ירוקים ולחים. וכן הוא מנהג סלוניקי שלא לאכול קטניות מלבד חרדל, כמובא בספר שולחן גבוה (סימן תנג ה"א). וראיתי בספר נר ציון (חודש ניסן דף קמב), שכתב וכן מנהג קהילות ארם צובא כן העיד ח"ר עזרא עדס זצ"ל שכן מנהגם. ואף שבתקופה האחרונה לא נמנעו בקהילת ארם צובא מאכילת הקטניות, הנה שמענו מפי עד נאמן שלא הותר כן אלא לצורך שעה בעת המלחמה, לפי שהיו במצור ובמצוק, ולא שביטלו ושינו מנהגם הקדום. על כן בזמנינו שאין חשש, הדר דינא שיש להחזיר עטרת המנהג לתפארה, ולהימנע מקטניות יבשות כמנהג מימי קדם, דמשק, לבנון, בוכרה, אפגניסטן, וכתב הרב בית דוד, טעם הדבר כי שם קטניות הוא כשאוכל הזרעים אחר שיבשו הקליפות ועושה מהם גורן, וע"ז כתבו הראשונים (סימן תנג). כמה טעמים לאוסרם, א. מפני שעושים אותם גורן עם מיני דגן. ב. מפני שטוחנים אותם שהם יבשים (כתירס וכיו"ב), ועושים מהם פת, ויש לחוש שמא יתחלף בפת דגן. ג. מפני ששמים אותם בשקים עם דגן, אבל כל זה שייך רק בקטניות יבשות ולא בלחות, ועל כן נהגו בכל ארצות ספרד לאוכלם. אולם מנהג בני אשכנז שאינם אוכלים קטניות בין לחים ובין יבשים. וונפקא מינה לבני המערב וספרד לעשות התרה במקום חולי וכדומה שלא קבלו אבותינו ורבותינו דין קטניות בגדר איסור כאחינו האשכנזים אלא בגדר סיג.
ג. היו משפחות שלא אכלו כלל שום, כמו משפחתנו מהעיר מראכש, וכן המנהג בק"ק אולדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס), נטיפא (סבתא תמר דנינו), וכן המנהג במחוז דרעא (מפי הרב מאיר אסולין).
יתכן והסיבה לכך היא שהשום גדל בשדות ששם מגדלים גם חמץ, ויתכן שישנן משפחות נוספות ממקומות אחר. מ"מ המנהג הרחב בכל מרוקו לאכול רק שום חי וירוק (טרי), והסיבה שמנהגנו להימנע מלאכול שום יבש, לפי שנמצא במקומות של קטניות יבשות, וקיים חשש שמא יתערבו עימו קטניות או מהשקים (בזמנם בגמר השימוש היו חוזרים ומשתמשים בשקים שפעמים מעורב בהם קמח).
ד. בדין שמן קטניות. בעיקר הדבר אם שמן קטניות בכלל הגזרה, בתרומת הדשן התיר להדליק בשמן קטניות, לפי שנאסר רק באכילה ולא בהנאה, וכ"כ המהרי"ל (פסח סימן ט'). ואבני נזר (סימן שעג). דגם שמן הנעשה מן הקטניות בכלל הגזרה. אומנם במהרש"ם (ח"א סימן קפג), ובמרחשת (סימן ג'), כתבו דשמן היוצא מן הקטניות שלא נפלו עליהם מים מותר באכילה, ופרשו דמ"ש בתרוה"ד לאסור איירי כשלא בררן לפסח, או כשנתערבו במים. והנה מרן החיד"א בברכי יוסף (תנג סק"ה ותמז סקי"ד). הביא דברי הפר"ח שאסר לשתות שמן שומשמין בפסח. וכתב שם שמנהגם בירושלים ת"ו שלא לבשל בפסח אלא בשמן זית וכן ראוי להורות. וכן כתב בספר לב חיים פלאג'י שבמקומו נהגו לא להשתמש בשמן הקטניות לא לאכילה ולא להדלקה ואינו איסור אלא גדר וסייג. ע"כ נר ציון פסח. וראיתי בספר ארץ חיים סתהון (סימן תנג ס"א), הביא את המנהג שלא להשתמש בשמן שומשמין אלא בשמן זית מסונן יפה, כי בשמן שומשמין שכיחי טובא גריעני חיטים. ובספר זכרונות אליהו מני כתב פה עיה"ק חברון ת"ו אין אדם אוכל שמן שומשמין ואם כן נראה שכולם קבלו עליהם חומרת חוזר וניעור אפילו בטעמו. וכתב בספר זכור לאברהם ריש הלכות פסח שכן מנהג טורקיה בכל החומרות אית לן חוזר וניעור. וכתב הרב אור לציון (פ"ח אות טו בביאורים), שטעם הדבר שהחמירו בזה לאו משום שנמנעו משמן קטניות, שהרי רוב הספרדים בא"י לא נמנעו מקטניות אלא לפי שהיה מצוי מלבד שמן זית רק שמן שומשמין, והיה בו עירוב גרעיני חיטה, והחמירו לחוש דחוזר וניעור. וכך מנהג ירושלים, מרוקו, טורקיה ועוד.
ה. מנהגנו להשתמש בשמן זית בלבד, ויש משפחות שנמנעות מלהשתמש בשמן זית ומשתמשים במקום בשומן בשר אך להנאות בשמן זית נהגו היתר, כמו להדליק נרות בשמן זית. (הגר"ד פרץ מפי הרבנית תמר פרץ ע"ה וכך נהגו בבית הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל).
ו. כתב הרה"צ רבי שלמה חיון זיע"א – המובא בספר הגדה יאמרו גאולי ה' (ח"א עמוד 89), וז"ל בסוקאר של פורטוגאל וכיוצא שאומרים שאין חשש ושמענו שרבים מיראי ה' ופקיע שמייהו בחכמה וסדר הקדושה היו אוכלים, וכ"כ הרב בית יהודה עיאש שם דסוקר של פורטוגאל הוחזק שאין בו שום זיוף, נראה דהמחמיר שלא לאוכלו וכו' מ"מ יכול הוא להשהותו בפסח וכו' הכן מסיק המחבר במחזיק ברכה עש"ב עכ"ד. ובשו"ת קרני ראם (סימן רכט), כתב שבעירו סאלי לא אכלו סוכר ולמי שמעונין, העצה להמיס את הסוכר ולסננו ע"כ והרב הגאון רבי רפאל אנקוואה זצ"ל למרות הפיתרון שכתב בשו"ת הנ"ל בביתו לא השתמש בכל ימי הפסח בסוכר (הגר"ד פרץ משמיה דנכדו רבי יוסף אנקוואה ז"ל). ובספר נהגו העם (עמוד מד אות ה), כתב בדידי הוה עובדא ביום אחד בשאר ימות השנה כאשר יצאתי מביתי והנה בעל חנות אחד הראה לי סוכר שהצבע שלה היה לבן לא כצבע הסוכר, ולקחתי החתיכה הזאת לביתי ושמתיה במים, והנה כאשר נמס הסוכר נמצא חתיכת לחם ממש, וזה טעם הנמנעין מן אכילת הסוכר משום שהפועלים טובלין פתם ביערת הדבש בבית החרושת (עיין נהר מצרים דף כח אות יא) ע"כ. ולכן בימנו שהסוכר בחזקת כשרות מהודרת וידוע שאין מזיפים בסוכר, וכן על פי משרד הבריאות יש איסור מוחלט לאכול במקום התעשיה, מותר לכתחילה לאכול סוכר וכן נוהג הגאון הרב יהושע מאמאן שליט"א.
ז. בכל ימי הפסח מנהגנו להשתמש בהכנת התה, בעלי נענע ירוק לבד ולא בתיונים למינהם, וכן בדרום מרוקו נמעו מלשתות קפה, כך נהגו גם באולדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס), וכן נהגו בערים פאס, מראכש, ובצפון מרוקו (הגר"ד פרץ). ויתכן הסיבה שנמנעו משתית קפה למרות שהינו פרי ולא קיטניות מפני שהיו נצרכים לטחון אותו, ומשם היה בנמצא בשקים בחנויות הקיטניות למינהם.
—
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
וַיִּתִילְדוּ על משפחותם לבית אבתם – במדבר א', י"ח. מפרש רש"י במקום : " נצטוו לביא ספרי יחוסיהם. עוד בשחר ימי עמנו צויינה אם כן חשיבותם של ספרי יחוס המשפחה, ובמסכת אבות פ"ו, משנה ו' : גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות שהמלכות נקנית בשלושים מעלות והכהונה בעשרים וארבע והתורה בארבעים ושמונה דברים ואלו הן, התלמוד. 
משפחת דוייב
המרוחם, הותיק, חמר חדת עתיק, גזע איתנים, גבורים אנשי השם, הצדיק ר׳ משה הוליד: יצחק.
איש גבור חיל, המכונה דוייב, גברא רבא ותקיפא, מחזיר מלחמה שערה, משכים ומעריב, ירא אלהים וסר מרע, גבורה ויראת ה׳ במקום אחד, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ יצחק בן סוסאן הנז׳ הוליד: משה, אהרן, עווישא, סעידא.
הנכבד ויקר, רודף צדקה וחסד, משבים ומעריב, הצדיק ר׳ משה בן סוסאן הנז׳ הוליד: רפאל, יצחק, שמעון, אברהם, נונא, זהירא, מאחא.
הנבון וחכם, ביתו פתוח לרווחה, רחים רבנן, שמו נודע בשערים, נשיא הקהילה בתאוורירת, הצדיק ר׳ אהרן בן סוסאן הנז׳ הוליד: יהודה, יעקב, סוליקא.
המרוחם, איש אמונים, בעל צדקה, הצדיק ר׳ יוסף בן סוסאן הנז׳ הוליד: יצחק, יהודה, רפאל, רהיט, סיסי, ג׳ולייט.
משפחת בו סבנייא
חכם ותיק, חמר עתיק, גזע ישישים, פרי צדיק עץ חיים, החסיד ר׳ יוסף בן סוסאן הוליד: דוד.
בן איש חיל, אבן הראשה, מר קשישא, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, קמרא.
איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע, משבים ומעריב, גומל חסדים, שב וישיש, הצדיק ר׳ דוד בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שמעון, אסתר, פראווח, סלטאנא.
הזקן הבשר, מנא דבשר, מלא מצוות ברמון, איש חברה קדישא בקהילת אחפיר, גומל חסדים עם החיים ועם הנפטרים, הצדיק ר׳ אברהם בן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, יהודה (ליאון), מסעוד, רחמים, שמעון, דוד, מאיר, פריחא.
המנוח, נבון ויקר רוח, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ ראובן סן סוסאן הנז׳ הוליד: יוסף, שלמה, מכלוף, יעקב, אברהם, מרדכי, דוד, משה, סעאדי, חנאני.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
בסימן טוב והצלחה.
אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל מה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :
בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו
וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו
ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו
נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי
גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי
ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו
כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.
בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.
לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.
ליל התספורת .
ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.
המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".
כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.
ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.
ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.
כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".
בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.
במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.
ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.
לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.
הסייאנטו.
קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.
סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.
הטאלטמון.
בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "
בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון.
סוף פרק התחדיד
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
L'epidemie de peste de 1799 qui fit tant de ravages au Maroc frappa durement Mogador ou, d'apres Jackson 4.500 personnes en moururent. D'autres textes avancent le chiffre de 5.000 victimes. Des families musulmanes errantes fuyant le fleau s'etaient refugiees dans la ville. Des families juives, a qui l'entree avait ete interdite, moururent de misere dans les sables, sous les murs de la ville dont les portes avaient ete fermees. On ne put leur porter secours. La mort ne fit pas de discrimination parmi les habitants de Mogador.
Beaucoup de families juives et chretiennes emigrerent des qu'elles le purent. Moulay Sliman, craignant pour la prosperite du port et du Maroc, interdit l,emigration des femmes juives et ceux qui se preparaient a partir durent rester pour ne pas briser leurs foyers. Les Chretiens, proteges par leurs Nations, partaient d'autant plus que leurs affaires etaient mauvaises en raison de la politique adoptee a leur egard par le souverain.
Tout le commerce, par la force des choses, passa alors entre les mains des "Toujar-as-Soultan". Au debut du XIX״ siecle, ces derniers favoriserent particulierement les echanges avec l'Angleterre, qui reprit ainsi la place preponderante qu'elle avait occupee et qu'elle occupera desormais dans l'economie marocaine. Les marchands juifs favoriserent egalement les echanges avec les Etat-Unis, notamment avec les ports de Salem (Mass.), Boston et Charleston. Les Antilles, surtout Saint- Thomas et la Jainai'que, profiterent de ce commerce grace aux navires americains qui y faisaient escale en venant de Mogador
Une famille d'Ifrane de l'Anti-Atlas, les Afriat, venus a Mogador apres 1792 prit une grande place dans le commerce, particulierement avec Londres ou Joseph Afriat devait se fixer vers 1809 et ses petit-neveux Jacob, Aaron et Sellam y creer, au milieu du XIX״ siecle, la plus importante maison marocaine de commerce de la "City". Le chef de cette famille, Judah ben Naphtali Afriat representant d'un "clan" qui depuis plusieurs generations, avait joui d'un prestige considerable chez tous les Juifs du Sous et dont l'histoire etait entouree de nombreuses legendes, avait ete brule vif a Ifrane (Oufrane) en 1792 . Apres la mort de Sidi Mohammed ben Abdallah, un marabout s'etait pose en pretendant chez les Ait Ba-Amran de la region d'lfni. II groupa les tribus et chercha a passer dans le Nord pour se faire proclamer sultan. A Oufrane, plaque tournante du commerce saharien, ou vivait une des plus anciennes communautes du Maroc et ou les Juifs etaient fort riches, Bou-Hallais ou Bou-Helassa (c'etait le nom de ce marabout), chercha a convertir les Juifs et leur donna a choisir entre l'lslam et la mort. On eleva un enorme bucher pret a recevoir les recalcitrants.
Afin de prevenir toute faiblesse dans la communaute, les notables, au nombre d'une cinquantaine, avec a leur tete Judah ben Naphtali Afriat, apres s'etre purifies et fait la priere de Minha en commun, se jeterent 1'un apres l'autre dans le feu. Les Berberes delivrerent tous les autres Juifs. Ces derniers recueillirent les ossements et les cendres des martyrs et les enterrerent dans une grotte appelee Maarat ha-Makhpela par comparaison avec celle de Hebron. Les descendants de ces martyrs, celebres au Maroc sous le non de Nisrafin vinrent presque tous se fixer a Mogador oil ils furent entoures d'un grand respect.
פנת האסלאם – מקורות שונים….קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה
קדושת ירושלים בעיני האסלאם – חווה לצרוס-יפה
קדושת ירושלים
אחת השאלות הקשות, השנויות במחלוקת בינינו לבין שכנינו המוסלמים, היא שאלת ירושלים הקדושה גם לנו, גם להם. מתעוררת השאלה: כיצד קרה הדבר שירושלים, שכה רחוקה מחצי־האי ערב, קדושה גם למוסלמים? כיצד נכנסה למעגל תפיסתם הדתית ואיזה מקום היא ממלאת בה? ועוד: האם כל המוסלמים היו תמיד תמימי־דעים ביחס לקדושת ירושלים או שמא היו גם עוררין על תפיסה זו?
אין ספק שקדושת ירושלים באיסלאם היא חלק מן ההשפעה הכללית של היהדות והנצרות על ראשית האיסלאם. רעיונות־היסוד של האיסלאם מושפעים בצורה זו או אחרת ממקורות יהודיים ונוצריים. הרעיון של אל עליון בורא עולם, הברית הכרותה בין האדם לאלוהיו, אחריותו המוסרית של האדם למעשיו, נביאים שאלוהים שולח כדי להחזיר בני־אדם למוטב, מצוות שאלוהים מטיל על הבריות — כל אלה רעיונות שהגיעו אל האיסלאם מאחיותיו המבוגרות יותר, היהדות והנצרות. בתוך המכלול העשיר הזה הגיעו גם הרבה פריטים פחות מרכזיים, שאחד מהם, ככל הנראה, קדושת ירושלים.
כך, למשל, אנחנו יודעים שהמוסלמים הראשונים, בעודם במכה, פנו בתפילתם לירושלים וכך עשו גם בראשית שהותם באל־מדינה, לאחר ה״הג׳רה״ של מוחמד ממכה לאל־מדינה. לכן, אחד משמותיה של ירושלים באיסלאם הוא עד היום ״אולא אל־קיבלתיין — דהיינו: הראשון שבשני כיווני התפילה. הכיוון השני לתפילה, התופס באיסלאם עד היום הזה, הוא כיוון התפילה למכה ובכל המסגדים שבעולם יש גומחה בקיר (לרוב, הקיר הדרומי) המציינת את כיוון התפילה למתפללים.
מדוע לאחר הניתוק של האיסלאם מעל היהדות והנצרות, ולאחר שהפך לדת עצמאית ערבית שורשית, לא נותקה גם ירושלים מתוך מכלול תפיסתו הדתית? וכיצד זכתה קדושתה לתחייה מיוחדת בלבוש ערבי, בתקופה מאוחרת יותר? אולי התשובה על השאלה הזאת נתונה במאורעות ההיסטוריה. בשנת 638 — זמן קצר לאחר מותו של מוחמר — נכבשה ירושלים על־ידי הצבאות הערביים הפורצים מגבולות חצי־האי ערב, ומאורע היסטורי מקרי זה — הוא שנתן דחף חדש לקדושתה של ירושלים באיסלאם. אגב, היהודים שמחו מאוד לכיבוש ירושלים על־ידי המוסלמים וראו בו גאולה מידי ביזנץ המדכאה. ביטוי מובהק לציפיותיהם אלו ניתן בספרים שונים מאותה תקופה — כגון בספר אפוקליפטי בשם ״נסתרות דרכי שמעון בר־יוחאי״ המביע גם את ציפיותיהם של היהודים להקמת בית המקדש מחדש, בעזרתם של המוסלמים הכובשים.
מסגדי הר־הבית
להקמת בית המקדש, כידוע, לא הגענו — אבל עומר, החליף השני באיסלאם, שבימיו נכבשה העיר, ביקש לראות את הר־הבית וציווה לנקותו מן האשפה הרבה שנצטברה בו במשך הדורות. לפי המסורת המוסלמית, בעת ביקורו במקום נתלווה אליו מומר יהודי, שהצטרף לאיסלאם, בשם כעב אל־אחבאר, כלומר כעב מן ה״חברים״, החכמים היהודים. והנה בשעה שעלה כעב עם עומר הכובש להר־הבית, הסיר את נעליו מעל רגליו, אולי משום שמשהו מיראת הכבוד שבלבו של כל יהודי להר הבית, נותרה גם בלבו של כעב. אז אמר לו, לפי המסורת המוסלמית, עומר, ״באלוהים, הוי כעב, בלבבך עדיין יהודי אתה! שכן ראיתי כיצד חלצת את נעליך טרם עלותך להר־הבית. אולם אנו המוסלמים לא צווינו על הקדשת הסלע בהר־הבית, כי אם צווינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה בלבד״.
על כן דחה עומר את עצתו של כעב לבנות בית תפילה מוסלמי צפונית לסלע הגדול שבהר־הבית, כרי למנוע מן המוסלמים השתחווייה גם בכיוון הסלע הקדוש ליהודים בעת תפילתם לכיוון מכה. עומר הקים מבנה תפילה מוסלמי דווקא דרומית לסלע, שהוא אבן השתייה לפי מסורתנו, מקום בו היה קודש הקודשים בבית המקדש. וכך קרה שהמוסלמים הראשונים, כאשר פנו בתפילתם דרומה אל מכה, היפנו את גבם לסלע הקדוש. למרבה הפליאה תופעה זו נשתמרה באיסלאם גם לאחר שהר־הבית, ובכללו אבן השתייה, נתקדשו באיסלאם והוקמו שם המסגדים המפוארים העומדים בו עד היום הזה. גם עתה, כאשר המוסלמים פונים בתפילתם למכה — במסגד אל־אקצא שבדרום הר־הבית — מפנים הם את גבם לקודש הקודשים ולאבן השתייה, שנתקדשו בינתיים גם במסורתם. אין הסבר לתופעה זאת פרט לדבריו של עומר, שנשתכחו לאחר מכן מן התפיסה הדתית מוסלמית
Ka'ab al-Ahbar
From Wikipedia, the free encyclopedia
Ka‘ab al-Aḥbār (Arabic: كعب الأحبار, full name Abū Iṣḥaq Ka‘b ibn Mati‘ al-Humyari al-Aḥbār) was a prominent rabbi from Yemen who was one of the earliest important Jewish converts to Islam. He is counted among the Tabi'inand narrated many Isra'iliyat. He was an influential figure in the reigns of the Khalifs Umar and Uthman. Associated with the development of the Sunni tradition, Ka'ab's influence is deprecated within the Shia tradition of Islam.
Biography
Ka‘ab was a Jewish Rabbi, who moved from Yemen to Bilad al-Sham (Syria). He was of the clan of Dhu Ra'in or Dhu al-Kila. Ka‘ab came to Medina during the time of Umar where he converted to Islam. He lived there until Uthman's era. Ka‘ab did not meet Muhammad.
Ka‘ab accompanied Khalif Umar in his voyage to Jerusalem (Al-Quds). It is reported that when Umar marched into Jerusalem with an army, he asked Ka‘ab: "Where do you advise me to build a place of worship?" Ka‘ab indicated the Temple Rock, now a gigantic heap of ruins from the temple of Jupiter. The Jews, Ka‘ab explained, had briefly won back their old capital a quarter of a century before (when Persians overran Syria and Palestine), but they had not had time to clear the site of the Temple, for the Rums (Byzantines) had recaptured the city. It was then that Umar ordered the rubbish on the Ṣakhra (rock) to be removed by the Nabataeans, and after three showers of heavy rain had cleansed the Rock, he instituted prayers there. Umar is said to have fenced it and, some years later, an Umayyad Khalif built the Dome of the Rock over the site as an integral part of the Aqsa Mosque. Until this day, the place is known as ḳubbat al-ṣakhra, the Dome of the Rock.
According to tradition, Ka‘ab believed that "Every event that has taken place or will take place on any foot of the earth, is written in the Tourat (Torah), which God revealed to his Prophet Moses" He is said to have predicted the death of Umar using the Torah. According to one narration, Ka‘ab told Umar "you ought to write your will because you will die in three days." Umar responded "I do not feel any pain or sickness". Abu Lulu assassinated Umar two days later.
After Umar's death Ka‘ab went to Syria and became one of Mu‘awiyah's advisers. He died in Himsduring the Caliphate ofUthman, said to have been over 100 years of age.
Scholarly disputes
Abd Allah ibn Abbas disputed a view attributed to Ka'ab that "that on the day of the judgement the sun and the moon will be brought forth like two stupefied bulls and thrown to hell". According to Al-Tabari Ibn Abbas responded "Kaab is a liar!" three times, quoting the Quran that the sun and moon are obedient to Allah. He accused Ka'ab of trying to introduce Jewish myths into Islam
Sunni view
Further information: Isra'iliyat
Within the Sunni tradition Ka'ab is seen as a trustworthy scholar. Ibn Hajar Asqalani, a 14th-century Sunni Shafi'i scholar, wrote,
Ka`b Ibn Mati` al-Himyari, Abu Ishaq, known as Ka`b al-Ahbar, is trustworthy (thiqah). He belongs to the 2nd [tabaqah]. He lived during both Jahiliyyah and Islam. He lived in Yemen before he moved to Sham [~Syria]. He died during the Caliphate of `Uthman exceeding 100 years of age. None of his reports are in al-Bukhari. He has one narration in Muslim from Abu Huraira from him on the authority of al-A`mash from Abu Salih.
Shi'a view
Within the Shia tradition Ka'ab is seen as an unreliable figure. Muhammad al-Tijani a 20th-century Shi'a scholar writes that "He was a Jew from Yemen who pretended to have embraced Islam then went to Medina during the reign of Umar ibn al-Khattab."Muhammad Jawad Chirri writes, after having quoted a hadith, "This dialogue should alert us to the deceptive and successful attempt on the part of Ka'b to influence future events by satanic suggestions. It contains a great deal of deception which produced many harmful results to Islam and the Muslims."
كعب الأحبار
من ويكيبيديا، الموسوعة الحرة
كعب بن ماتع الحِميّري ويكنى بأبي إسحق كان عالماً بالإسرائيليات وتفسير آيات القرآن [1] كان كاتباً ويسمى بالـ"حبر" وهو أشهر المسلمين من أصول يهودية ورواياته وتفسيراته لبعض الآيات وقصص الأنبياء والأقدمين هي مصدر روايات كثيرة للصحابة والتابعين [2] كان له معارضون من الصحابة أو من الإخباريين الذين اتهموه بمحاولة إقحام يهوديته في الإسلام وللشيعة موقف منه [3] وكان مقربا وجليساً لعمر بن الخطاب وعثمان بن عفان وعبد الله بن عباس ومعاوية بن أبي سفيان.
حياته
ولد كعب في بيت يهودي من يهود اليمن وهو حِميّري بالحلف فاسمه عبري محرف إلى العربية فكعب اسم منتشر بين يهود شبه الجزيرة العربية وهو تحريف للاسم العبري "عقيبا" وماتع اسم غير عربي على الإطلاق وليس معروفاً[4] نسب إليه المؤرخون اللاحقون سلسلة نسب وكالعادة أغلب الظن أنها مختلقة وخيالية ورد أنه أسلم خلال خلافة أبي بكر الصديق وقيل خلافة عمر وقيل أنه أسلم قبل وفاة النبي محمد عندما أرسل علي بن أبي طالب لليمن ووردت عدة روايات حول سبب إسلامه منها أنه آمن بعد أن رأى صفات النبي محمد في التوراة فيما يزعمون وقد كانت مسألة ذكر النبي محمد في كتب اليهود وفق اعتقادات المسلمين، تشغل بال الكثيرين بمن فيهم الصحابة والتابعين والمؤرخين والمحدثين وعوام الناس فكان كعب وأمثاله مصدرهم لمثل هذه القضايا والأمور ومن الأمثلة على سعة علمه وتبحره في علوم اليهود حكاية أوردها الطبري في تفسيره لآية :"يا أخت هارون ما كان أبوك إمرأ سو ء وما كانت أمك بغيا" فقال كعب أن هارون المذكور ليس بهارون أخ النبيموسى فكذبته عائشة فرد قائلا :" إن كان النبي قال هذا فهو أعلم وأخبر وإلا فإني أجد بينهما ستمائة سنة" فسكتت عائشة اتهم كعب كثيراً في كتابات متأخرة منها أنه كان مشاركا في مؤامرة اغتيال عمر بن الخطاب وجاء فيها أنه أنذره بمقتله بثلاثة أيام زاعمين أنه قال لعمر أنه وجد ذكره في التوراة. ويرجح عدد من الباحثين أنها القصة مُختلقة لإنه لو كان كما روى أولئك الرواة لعد شريكاً صريحاً في المؤامرة وقُتل على إثرها ولكنه لم يُقتل بل عاش إلى خلافة عثمان فعبيد الله بن عمر قتلالهرمزان الفارسي وإبنة أبو لؤلؤة الصغيرة فلو كان كعب معهم لما تردد في قتله. توفي قبل مقتل عثمان بن عفان بسنة ودفن في حمص وقيل في دمشق ورأي ثالث فيالجيزة