שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
עליזה אלבז (רושמת! סיפורים 24—26), תלמידת כתה ט׳ בכיתות ההמשך של בית־הספר האזורי ״מבועים״ בנגב׳ רושמת סיפורים מפי בני משפחתה במושב תלמי־ביל״ו, בעיקר מפי אביה (ר׳ למטה). לעליזה שבעה אחים ואחיות(אילנה הקטנה היא בת שלוש וחצי) והיא, הבכורה(ילידת ספרו, עוזרת לאמה לטפל בהם. היא הספרנית של כיתתה, פעילה בחברת הילדים של בית־ספרה, ומשתתפת בקביעות ב״מבוע״, השבועון המשוכפל של בית־ הספר. ייחודו של שבועון זה הוא בכך׳ שיש בו מדור בשם ״מפי העם׳/ ובו מתפרסמים סיפורים הנרשמים ע״י תלמידי בית־הספר מפי הוריהם, קרוביהם ושכניהם. ב־90 הגיליונות הראשונים של ״מבוע״ נדפסו כ־80 סיפורי־עם, שכולם שמורים באסע״י.
שלום אלבז (מספר! סיפורים 24—26), אביה של עליזה(ר׳ לעיל), נולד בשנת 1924 בכפר ספרו. כעבור כמה שנים עברו בני המשפחה לפאס. שלום הנער עבד בסנדלרות. עלה ב־1955, ומאז הוא חקלאי במושב תלמי־ ביל״ו.
שלום נוהג לספר את סיפוריו בעיקר בשבתות. בני־המשפחה יושבים סביבו על המיטות ומקשיבים, והוא מספר בערבית־מארוקאית. לפעמים מספרת גם האם (ילידת 1926, גם היא בכפר ספרו). גם סבתא, אמה של האם (נפטרה בראשית 1963), הרבתה לספר.
24 – העניה שהייתה לנסיכה
רושמת עליזה אלבאז – מספר שלמה אלבאז
24. הענייה שהיתה לנסיכה
פעם היתה משפחה ענייה מאוד. האב היה רבי׳ אך היה מהוסר עבודה. יום אחד, כשלא היה בבית מה לאכול, התחילו כרסותיהם של בני המשפחה להתנפח מרוב רעב. הציע הבן למכור את הבת היחידה, כי חיתה יפה מאוד ושווה כסף רב. ההורים הסכימו.
למחרת היום השכימו כל בני המשפחה קום, נפרדו מן הבת, והאב לקחה אתו כדי למכרה בשוק.
ובשוק היתה המולה גדולה. נסיכים רבים עברו על פני הבת׳ ואחד מהם, צעיר ויפה, ניגש אליה, הביט בה ושאל:— נערה חמודה׳ מה מעשיך כאן ?
— הביאוני הנה למכירה. אם תרצה בי, קנה אותי מידי אבי — ענתה הנערה.
— טוב — ענה הנסיך. הוא לקח במרכבתו את הנערה ואת אביה אל ארמונו, ושם ציווה לרחצה ולהלבישה בגדים יפים, וכיבד אותה ואת אביה באוכל ובכל טוב.
הבת היתה לנסיכה, ושבע שפחות שירתוה. הנסיך שילם לאביה כסף רב, והאב ביקש ממנו רשות לבוא ולבקר את בתו. הנסיך הסכים ברצון.
פעם החליט הנסיך להפליג למרחקים, והוא אמר לשריו ולעבדיו:— אין איש מכם יודע, כיצד נראה חדרה של אשתי ומה מצוי בתוכו. למי שידע זאת, אתן את אחד מבתי־החרושת שלי.
אחד השרים היה ערמומי ביותר. מה עשה ? הלך למכשפה והציע לה כסף רב, כדי שתבדוק את כל הנעשה בחדר הנסיכה, ותספר לו על כך.
למחרת היום הלכה המכשפה לבית הנסיכה, דפקה על הדלת והציגה את עצמה כדודתה של הנסיכה. היא הוזמנה להיכנס, והתחילה לספר לנסיכה על עולם ומלואו. תוך כדי סיפור הרדימה אותה. שעה שהנסיכה ישנה, רשמה המכשפה את כל סודות החדר, ובאותו יום עצמו מסרה את הרשימה לשר וקיבלה את שכרה.
בשובו של המלך׳ מסר לו את הרשימה המכילה את כל החפצים המצויים בחדר הנסיכה. המלך כעס מאוד, אך לא היה יכול לחזור בו ונאלץ היה לתת לשר את בית־החרושת כפי שהבטיח ברבים. אחר כך בא אל אשתו וציווה עליה לעזוב את הבית ולקחת אתה את מה שהיא רוצה.
האשה ביקשה את הנסיך, שיסביר לה, מדוע הוא מגרשה, אך תחנוניה לא הועילו לה. הוא רק אמר לה:— לכי מפה!
לקחה האשה את טבעת נישואיה ויצאה מן הבית. היא הלכה לחנות, קנתה בגדי גבר, לבשה אותם, וכך, מחופשת, המשיכה בדרכה. הגיעה האשד. בבגדיגבר לעיר, שבה היה חי מלך, שלא היה הולך לישון עד אשר שמע סיפור מעניין. והיו לו למלך זה עשרה אנשים מיוחדים, שכל אחד מהם היה מקבל כסף רב תמורת הסיפורים שהיה מספרם.
אותו ערב חלה אהד המספרים, והנערה, שהגיעה מחופשת כצעיר, הורשתה לספר סיפורים במקום המספר החולה. היא סיפרה למלך את תולדות חייה, אבל בגוף שלישי, כאילו לא קרו הדברים לה עצמה.
המלך נהנה מן הסיפור והעלה את המספר החדש לגדולה. הוא הצליח מאוד ועלה מעלה מעלה, עד שנתמנה לשופט הארץ, היושב לימין המלך. כאשר היה המלך יוצא לחופשה או עוזב את עיר הבירה, היה מפקיד את הארץ בידי השופט.
בינתיים החליט אבי הנערה לבקר את בתו שבבית הנסיך. הוא לא מצא אותה שם, והנסיך סיפר לו את הכול וטען:— אינני יודע איפה בתך.
הזמין האב את הנסיך למשפט בפני המלך, וכך נזדמנו האב והנסיך לאותה עיר עצמה, שבה היתה הבת המחופשת שלטת במקום המלך.
נכנסו השניים לאולם המשפט. האב לא הכיר את בתו׳ אך היא הכירה את אביה מיד. המלך חזר בינתיים לעיר־הבירה, והשופט אסף את כל העם למשפט מעניין.
סיפר האב למלך ולשופט על מכירת בתו. סיפר הנסיך, כי גירש אותה מן הבית, אחרי שאחד השרים שלו ידע את סודות חדרה.
קרא השופט כעדים את השר ואת המכשפה, והוכיח את רשעותם. פסק דינו היה — יש להשליך את השר ואת המכשפה לתוך מדורת־אש.
אחר כך פשט השופט את בגדי־הגבר שלו ולבש את בגדי הנסיכה. האב הכיר את בתו, חיבקה ונישקה• גם הנסיך שמח על שנתגלתה האמת לאמיתה, והחזיר את אשתו בכבוד רב לארמונו.
גירוש ספרד-ח.ביינארט
בספר זה ביקשתי לתאר את ימיה האחרונים של ׳גלות ירושלים אשר בספרד׳ ואת גירוש
היהודים משם. ספר זה ביסודו הוא סיפור תלאותיהם של יחידים וגורלם והם מצטרפים לסיפור גורלה של העדה־הקהילה. יש בו תיאור מה נפל בחלקה של אומה שהוכרחה לחסל את קיומה במקום שישבה בו דורות על דורות: על כן הוא גם סוף דברה של תקופה. 
כאמור, נתרחש גירוש אנדלוסיה כמעט שנה לאחר הכרזת המלחמה על גרנדה. ב־28 בפברואר 1482 החלה ספרד לממש את ההתחייבות שניתנה לסיקסטוס הרביעי, כאשר עלו פרנאנדו ואיסבל על כיסא המלכות והאפיפיור הכיר בהם כזוג נשוי וכשליטיה של ספרד. מאמץ המלחמה היה קשה לא רק מבחינת כוח האדם שנדרש לה והפעילות בשדות הקרב עד להשתלטות המדינה הנוצרית על עריהן החשובות של מלכות גרנדה: רונדה, אלמריה, מלגה, באסה, גואדיכס, עיירות שדה רבות והעיר גרנדה עצמה. באותם ימים עברה קסטיליה משבר יחסים נוסף עם פורטוגל על זה של המלחמה בשנים 1475-1474. קסטיליה היתה מעורבת בניסיון להדיח את ז׳ואן השני לבית אוויס מכיסא מלכותו לטובת דוכס ברגנסה (מת ב־30 במאי 1483). מבחינה יהודית הביא כישלון המרד לבריחתו של דון יצחק אברבנאל ומשפחתו, שהואשם בתמיכה בבית ברגנסה, לקסטיליה. יש לציין שמיד עם בואו מצא דרך לעסקים פיננסיים בקסטיליה. בשותפות עם חתנו יוסף אברבנאל חכר מסים בסיאודד ריאל, בגואדלחרה, בטלבירה די לה ריינה ובפלסנסיה. כן היה שותף עם אברהם סניור בכמה חכירות. במיוחד היה פעיל באינטרסים הכספיים שהיו לקרדינל של ספרד, פדרו גונסאליס די מנדוסה: פעילות שנמשכה עד ליציאת המשפחה בגירוש רנ״ב .
מתוך ויקיפדיה : אברהם שניור קורונל
אברהם שניור קורונל, שר אוצר יהודי בספרד במאה ה- 15, תחת שלטון המלך פרננדו והמלכה איזבלה. יש אומרים כי הפגיש ביניהם.
נולד למשפחה יהודית בספרד, במאה ה-15, בשם אברהם שניור. במהלך שנותיו, הפך להיות שר האוצר של המלך פרדיננד והמלכה איזבלה. עבודה זו העלתה אותו בסולם המעמדות, והפכה אותו לידיד טוב של המלך. ארמונו שבעיר סגוביה הוא אחד מהמפורסמים שבספרד. הוא שימש גם כראש קהילת יהודי קסטיליה והשתדל למענם, יחד עם דון יצחק אברבנאל ניסה למנוע את גזרת הגירוש. תפקידו הבכיר וקרבתו למלך הייתה בעוכריו. בימי גירוש ספרד חויב על ידי המלךלהתנצר, הוא הוטבל לנצרות בעיר גוואדלופ וקיבל את שם המשפחה "קורונל". כל משפחתו, שלא רצתה לעזבו בזקנתו, התנצרה גם היא, אך הוא מת כשנה לאחר-מכן.אחיו שלמה שניור עזב את ספרד.
נכדו ברח להולנד לאחר מותו, שם חזר ליהדותו ותרם רבות לבתי-הכנסת.
אברהם שניור קורונל היה מבין מכובדי ספרד באותה תקופה.
אחד מצאצאיו הוא דוד קורן (קורונל), אשר שימש חבר הכנסת וראש מועצה בגליל.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3825706,00.html
חלקן של קהילות קסטיליה במאמץ המלחמה היה מעל לכוחן במס מיוחד שהוטל עליהן, שנקרא ׳מס הקסטיליאנוס׳ ואברהם סניור היה אחראי על גבייתו. מס כבד זה נגבה בנוסף על המס השנתי שיהודי המדינה שילמו במס השנתי הישיר: Cabeca de Pecho, מס השירות (servicio) ומחצית השירות (.(medio servicio הערכת גובה המס שהיה על הקהילות לשלם היתה של אברהם סניור שבוודאי לא נהג במידת הרחמים. חלוקות הדעות מה היה הסכום שאותו תרמו הקהילות למסע הכיבוש, והוא מכלול לעצמו. לקופת המלכות נוספו גם דמי פדיונם של יהודי מלכות גרנדה בערים שנכבשו במסע המלחמה. ב־22 במאי 1485 נפלה רונדה לידי הכובשים הנוצרים וקומץ יהודיה נתפס כשבויי מלחמה. במפורש נקבע ׳ששום יהודי לא ישהה בעיר יותר משלושה ימים ולא יהא רשאי לגור בה למעט [גבריאל] ישראל [או ישראל גבריאל], המתורגמן שלנו מערבית׳. נטל הפדיון היה מוטל על השבויים עצמם. ב־4 בספטמבר 1487 נכנעה מלגה וכל תושביה נלקחו בשבי. סכום דמי הפדיון שהוטל על היהודים היה 20 מיליון מרבדי.
כמחצית מזה כיסו נכסיהם של השבויים, והם נלקחו למחנה שבויים בקרמונה. פרנאנדו ואיסבל הסכימו שהשבויים ישלחו שליחים כשהם מלווים ביהודים דוברי קסטיליאנית (משמע שלשון זו לא היתה שגורה בפיהם) שיסייעו להם במתורגמנים באיסוף דמי פדיונם הנותרים לתשלום. אברהם סניור ומאיר מלמד שימשו ערבים לסכום זה. איננו יודעים כיצד נאסף סכום זה, שכן, רק בתחילת יוני 1489 הושלם פדיונם. בתעודה מיוחדת, הנקראת horro, התירה המלכה איסבל לאלה מהם שרצונם בכך להשתקע בקסטיליה או לצאת מספרד ולעבור לארצות האסלאם שבצפון אפריקה. ברצוננו להצביע כאן שגם סכום זה של דמי הפדיון היה תוספת של לחץ כספי על קהילות שהיו כבר מדולדלות למדי גם בלאו הכי.
הכתר ראה צורך להוסיף ולהשיג הלוואות מיהודים. מלוות הוטלו על הקהילות כבר בשנת 1483. באותה שנה נתבעה קהילת אווילה להלוות לכתר 130,000 מרבדי, וסיגוביה 150,000 מרבדי. לדירו קיסאדה שיער שהעובדה שאין במדור החשבונות של הכתר רשימות של מלווים מלמדת שהכתר לא פנה אל קהילות אחרות. בנוסף על מלוות מן הקהילות הלוו גם יהודים פרטיים סכומים נכבדים לכתר, אפשר שגם דון יצחק אברבנאל היה בין אלה. קהילות אחרות חויבו בתשלום בעד חיילים שיגויסו למלחמה. כך נתבעה קהילת סוריאה לספק להרמנדאד שני רמחים (כלומר חיילים נושאי רמחים); ההרמנדאד היא ששלחה חיילים לחזית. לקראת סוף ישיבת היהודים בספרד ציווה הכתר להחזיר לקהילת סוריאה סך של מיליון מרבדי. קהילת סוריאה לא היתה בודדה במימון חיילים למלחמה. שיטה זו נהגה בשנים 1483, 1485,1484.
בשנת 1486 הוטל על יהודי סיגוביה לספק 2.5 רמחים, על המאורים רק מחצית רומח: על שאר הרמחים שהיו חמישה במספר הותר לראשות העיר להטיל מס על שישת היין וכן מס על כל שק של צמר שאותם ישלם המוכר ולא הקונה.
קהילת אווילה לא היססה בשנת 1486 למחות נגד ראשי ההרמנדאד ומחלקי המסים וההיטלים לגיוס חיילים, על שהם כופים עליהם להשתתף בתשלום ההיטלים לגיוס חיילים. ראשי הקהילה טענו שדי בקסטליאנו אחד לכל בית אב, ואם יוסיפו לדרוש מהם, יעזבו יהודי העיר את עירם ויעברו לאזורי השליטה של האצולה, senorios . הכתר נענה לקהילה וציווה שאין לגבות מיהודיה מסים נוספים לצורכי גיוס חיילים. ב־28 באפריל 1486 הוסיף הכתר ונענה לטענת קהילות בריוויאסקה, מדינה די פומאר וסרסו(Cerezo) נגד ׳מס גיוס החיילים׳ שגבו מהם בנוסף על מס ההרמנדאד, ואסר לגבות מהם היטלים נוספים לצורכי גיוס חיילים.
כל עוד נמשכה המלחמה במוסלמים של גרנדה נדחה עניין פתרון שאלת היהודים לקרן זווית, הגם שהדעת נותנת, כפי שכבר נרמז לעיל, היתה באמתחתו של הכתר החלטה בעניינם. אך כל אותו זמן נמשכה התעמולה האנטי־יהודית ועמה האנטי־אנוסית ליצירת דעת קהל נאותה.
מאחורי הקוראן-חי בר-זאב- בירורים ביהדות ואסלאם
מאחורי הקוראן
חי בר-זאב
בירורים בעניין יצירת הקוראן ו
בעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו
בהוצאת " דפים מספרים "
המורה יוזם כתיבת ספר בערבית שבו סיפורי התורה
קהל שומעיו הערבים של מוחמד לא מרפה ממנו; הם רוצים לראות ולמשש בידיהם את הספר שממנו מוחמד שואב את דבריו. המורה דוחה את הרעיון:
״אילו היינו מורידים אליך כתב על גבי מגילה, והיו ממששים אותו בידיהם, גם אז היו הכופרים אומרים: אלה כשפים בעליל״ (ו, ז).
סורה 6 פסוק 7 – وَلَوْ نَزَّلْنَا عَلَيْكَ كِتَابًا فِي قِرْطَاسٍ فَلَمَسُوهُ بِأَيْدِيهِمْ لَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُواْ إِنْ هَـذَا إِلاَّ سِحْرٌ مُّبِينٌ 7
הוא אומר להם שספר התורה קדוש ונמצא ביד היהודים, וכי על האדם להיות טהור כדי לכותבו, למששו וללמוד בו. וכיוון שהסופרים היהודים שומעים בקול רבניהם, על כן אינם מוסרים אותה לאחרים שאינם טהורים, ועל כן אינו יכול למלא את רצון הערבים: ״זהו קוראן נכבד, בכתב שמור, רק המטוהרים יגעו בו״; ״כל החפץ יזכור – רשום בגווילים נאצלים, נישאים וטהורים, בידי סופרים נכבדים וברי לב״ (נו, עז-עט; פ, יב-טז).
סורה 56
إِنَّهُ لَقُرْآنٌ كَرِيمٌ 77
זהו קוראן נכבד
فِي كِتَابٍ مَّكْنُونٍ 78
בכתב שמור
لَّا يَمَسُّهُ إِلَّا الْمُطَهَّرُونَ 79
רק המטוהרים יגעו בו
סורה 80 :
فَمَن شَاء ذَكَرَهُ 12
כל החפץ יזכור
فِي صُحُفٍ مُّكَرَّمَةٍ 13
רשום בגווילים נאצלים
مَّرْفُوعَةٍ مُّطَهَّرَةٍ 14
נישאים וטהורים
بِأَيْدِي سَفَرَةٍ 15
בידי סופרים
كِرَامٍ بَرَرَةٍ 16
נכבדים וברי לבב
בתלמוד אכן מבואר, שאין להתעסק בתורה וללומדה בלי ליטהר לפני זה.
לאחר שערביי מכה מתעקשים לראות את הספר, יוזם מורו כתיבת ספר בשפה הערבית, שבו יובאו בקיצור סיפורי התורה ומוסריה, והוא קורא לספר בשם ׳קוראן ערבי׳:
״הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין״; ״[אשבע] בכתב המובן! עשינו אותו קוראן ערבי למען תשכילו להבין. הוא אצלנו, באם הספרים, עליון ומלא חכמה״.
סורה 12 :
إِنَّا أَنزَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 2
הורדנוהו כקוראן ערבי למען תשכילו להבין
סורה 43 :
حم 1 وَالْكِتَابِ الْمُبِينِ 2
( אשבע ) בכתב המובן
إِنَّا جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا عَرَبِيًّا لَّعَلَّكُمْ تَعْقِلُونَ 3
עשינו אותו קוראן ערבי למע8 תשכילו להבין
وَإِنَّهُ فِي أُمِّ الْكِتَابِ لَدَيْنَا لَعَلِيٌّ حَكِيمٌ 4
הוא אצלנו, באֵם הספרים, עליון ומלא חכמה
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך ◆ פרשת אמור◆ לאור חכמי מרוקו ◆ מס'51◆
המלקט: הרב אברהם אסולין
ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'(כב, ל).
כתב הגאון רבי משה אבירמאט זלה"ה מחכמי תארודאנט, בספרו ויאמר משה. ביום ההוא- מלמד על היום הידוע שהוא יום מיתתו. יאכל – היינו להוליכו עמו לקבר, לפי דעתי זו היא הליכתו ואכילתו. לזה אמר 'לא תותירו ממנו עד בוקר', תיבת ממנו אותיות ממון, ותיבת בקר אותיות קבר, הכתוב מבשר לקמצן שלא יועיל במעשיו הרעים כלום. ואמר לא תותירו ממון עד קבר. כדי שלא ישלוט במעשיו אחר ויהנה ממנו, עצה זו נפסדת היא. והוסיף הכתוב אני ה', אני הוא שהבחנתי במצרים, בין טיפה של בכור, והכל גלוי לפני ומעשה אדם ותחבולתיו כאין נגדי. לכן דרך ישרה לאדם הוא שלא יהיה פזרן יותר מדאי. ולא קמצן יותר מדאי, כי אם אמצעי, והאמצעי לעולם שלם.
דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו (כג, ב, ג).
כתב הגאון החסיד רבי יחיא שניאור זלה"ה תלמיד חבר לבבא סאלי, ורב שכונת מוסררה בי"ם בספרו יש מאין א'. הקשה רבנו חיים בן עטר זלה"ה ראש ישיבת כנסת ישראל ומחכמי העיר סאלי במרוקו בספרו אור החיים, למה חזר לצוות כאן על השבת? ונראה לרמוז בזה, כיצד שציוה על השמחה בחג, כמו שכתוב (דברים טז, יד), ושמחת בחגך.
שבא עשה ודוחה לא תעשה. וגם כן מטעם אחר, שהחג בא מזמן והשבת בכל שבוע, יהיה חביב ביותר וידחה השבת מלפניו. לזה אמר, אף על פי שאמרתי לכם 'אלה הם מועדי', הם מועדי וצריך לשמוח בהם, אפילו הכי 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי קודש', שלא ידחה השבת חס ושלום מפני שמחת החג. ולכן אני מזהיר אתכם 'כל מלאכה לא תעשון' אפילו לצורך אוכל נפש, כי קדוש היא לכם מששת ימי בראשית.
ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת(כד, יז).
כתב הגאון רבי רפאל בירדוגו זלה"ה בספרו משמחי לב, כתוב בא לעורר, איך חביבים לאל מצוות התורה, והעובר עליהם ומזלזל באחת מהן כאילו זלזל בכבודו יתברך, שהרי בהיותו יתברך עוסק בכבודו אומר דיני התורה 'ואיש' לומר ששקולים הם. ומלך בשר ודם כשיעסוק לנקום מי שקללו, לא יתן לב לא לישוב מדינתו ולא להנהגת עמו, וה' יתברך לא כן.
ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים כי לחמו הוא (כב, ז).
ובא שמש – פירוש שקעה שמשו של צדיק. וטהר – בנהר דנור ואחר סמוך ובא אל המחנה של מעלה ושמא תאמר מה הועילה בביאתה לזה אמר כי לחמו הוא לא כן מעיקרא נהנית על צד החסד ומאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה אבל עכשיו. כי לחמו הוא – פירוש מן הדין ובזרוע:
בעקבות היוזמה הברוכה של הרב אסולין
להקים אהל לימוד בל"ג בעומר במירון.
אנו רוצים לשכלל את הערב עם תזמורת אנדלוסית מיוחדת של 4-5 נגנים עם פייטן והגברה איכותית
ב"ה הצלחנו להשיג כחצי מהמימון.
אנו פונים לציבור לבקשת תרומה לחציו השני של המימון שעלותו כ2500 ש"ח
אנו פונים לציבור הקדוש זכות גדולה היא לתרום לערב זה.
ובודאי זכותו של ר' שמעון בר יוחאי תעמוד לכל המשתתפים התורמים והמסייעים .
לתרומות ניתן לפנות לרב אסולין 0527145147 או אלי 0509005752.
בברכה
חיים ערן אלפסי
אוצר גנזים – מאת יעקב משה טולידאנו-אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל
אוצר גנזים
אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות
מאת יעקב משה טולידאנו
מאסף שיר אבותיו ומוסיף על שררותם שררה… ולא מאז אהבתיך אבל מן ימי ילדות ומימות היצירה. אך כנראה שהיה זמן אשר היתה איבה .ביניהם והשלימו אחר כך והיו ידידים, כי בשיד סי׳ ל כתוב: ולו אל אוהב ייד״שלימו אחר האיבה. וגם בשירו זה מתאר את רבי יוסף בר שמואל כחכם ״גדול וכותב:
שאל כימה אשר תדע שבילו / שאל צדק הוא לעמיתו
שאל סהר חצי ירח ויגיד / לך תקפו שאל שמש בצאתו
שאל חוכמה ואם נפלאות שאל את- / רבי יוסף, אשר חוכמתו אחותו
ועיין שם גם בסי׳ ג׳ שכותב עליו? משרה עלי שכמו… מזה ובן מזה ומעמידי ארץ זמפילי נפיליה ראו בארצו, כי גדולתו רבת ובלתו לא יכיליה.
לא הבאתי אלא שורות אחדות מן השירים ההם ויש להווכח, שמשפחת .בני הדיינים היתה מכובדת מאוד בקורדובה והשררה.של הדיינות היתה.מוחזקת בידם. השם שמואל מוצאים במשפחת המיימוני גם בתקופה .מאוחרת. עי׳ כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמי סד. וכנראה, שגם רבי נתן הדיין שנזכר בספר הקבלה להראג״ד, בדור רב משה גאון השבוי, כשבא לקורדובה, גט הוא שייך למשפחת דיינים זו. כמו כן אנו למדים משירי ר״ש הנגיד, שאבות הרמב"ם, בני הדיינים, היו בקיאים בידיעות כלליות, בתכונת השמים, במהלד הלבנה והשמש והתקופות ואין ספק, שרבינו מימון שעסק בזה (עי׳ תרביץ, ג, עמי 165) קיבל מאבותיו, ובזה מבינים אנו מה שכתב הרמב״ם בה׳ קידוש החודש יא, ג: ״שיש לנו בעיקרים אלו
.קבלות מפי החכמים וראיות שלא נכתבו בספרים הידועים לכל״. ושם הלכה 1 ״והוא סוד העבור שהיו החכמים הגדולים יודעים אותו ואין מוסרין אותו לכל אדם אלא לסמוכים נבונים״, התכוון לאבותיו משפחת הדיינים שהיו מומחים ומוסמכים לכך, שמהם קיבל גם הוא כאביו רבינו מיימון, ..את הידיעות ההן. ולא רק זה, אלא גם קבלות חשובות היו לה למשפחה זו איש מפי איש, כמו שכתב ב״אגרת תימך שזכרתי למעלה, שהמדובר ־שם על זמן הופעת הנבואה בישראל, שקיבל מאבותיו איש מפי איש, עד תחילת גלות ירושלים אשר בספרד.
ולא רק קבלות בתורה ובמדע, קיבל הרמב״ם מאבותיו, בני הדיינים, שנמסרו מדור לדור, אלא גם אומנות הכזיבה, כפי שהוכיח מ׳ לוצקי -בסוף הלכות ירושלמי: מהרמב״ם, שהוציא פרופ׳ ש׳ ליברמן (ניו־יורק חש״ח), שכתב־יד מיוחד היה למשפחת הרמב״ם, שמאב לבן למדו אותו- וכתב ידם היה שונה בהרבה מכתבי־היד של רבני ספרד שכן היה נהוג.. בספרד, שכל אב משפחה לימד בעצמו את בניו קרוא וכתוב. דברי מ׳ לוצקי אלה התאמתו ביותר מתגלית המכתב שכתב רבי דוד, אחי הרמב״ם׳ אליו, שפירסם רש״ד גויטיין ב״הארץ״ מיום 2.12.54 שכתב ידו זה של רבי דוד, הוא דומה ממש לכתב ידו של הרמב״ם אחיו, אות באות, כמו שהעיר גם גויטיין שם. ומזה נראה, שאותה צורת הכתב נמסרה מאב לבן מדוד לדור, במשפחת בני הדיינים.
נראה שבנו של רבי עובדיה, שנהרג על קידוש השם, כמו שכתבתי- למעלה, איננו בן רבי עובדיה הראשון, כפי הנוסח שבסדר הדורות לר״ס בן דנאן, אלא הוא רבי יוסף השני, אביו של רבי יצחק הדיין, וזה היה אולי בההרג שהיה בקורדובה בשי׳ תשע״ג, שמפניו ברח ר״ש הנגיד משם. רבי׳ יוסף השני הנז׳ היה בן רבי עובדיה השני ונתחלף לר״ס בז דנאן ברבי עובדיה הראשון. עוד שם אחר ממשפחה זו מצאנו חתום בין המתנגדים; למחרימי ספרי הרמב״ם. עיי׳ בקובץ תשובות הרמב״ם ואגרותיו, לפסיא, דף ו, באיגרת משנת ד׳׳א תתקצ״ב מעיד קלעא בספרד, שחתום בין חכמי- העיר, רבי יצחק ב״ר יוסף אלדיין (הדיין). השמות הפרטיים יצחק ויוסף ושם המשפחה דיין מראים, שהם מאותה השרשרת של אבות הרמב״ם, מאלה. שנשארו בספרד, ואפשר שהוא מצאצאי רבי יוסף, אבי רבנו מימון. ובודאי- שנתקנא לכבוד הרמב״ם קרובו. נראה ברור שמשרת הדיינות והתואר בניי הדיינים שניתן למשפחה זו היה י משום התייחשם לזרע דוד, או לזרע רבנו־הקדוש, כמו שמצינו בזרע הלל הנשיא שהיו נשיאי הסנהדרין. ובירוש׳ כלאים ט, ג אמרו, שכששמע רבינו הקדוש, שרב הונא, שהיה מהזכרים של זרע דוד בא לטבריה, רצה למסור לו הנשיאות. וכן מצאנו במשפחת המתייחשת לזרע דוד הידועה בעיר צובא, שקיבלה גט היא את התואר דיין (עי׳ שירי דוד, ליוורנו תרל״ט) ואחד מן המשפחה שחי בצפת, רבי אפרים דיין, נזכר על־ידי הנוסע בעל ״אהבת ציון״. שם משפחה דיין ידועה עד עכשיו במארוקו וגם היא מתייחסת לזרע דוד וחושבני שהיא מצאצאי אבות המיימוני. יוצא שמשפחת המיימוני בחלקה לשתים! אלה; בשם דיין׳. התייחסו לאחד מאבות הרמב״ם שנשאר בספרד או בצפון אפריקה ואלה שחיו במצרים ובארצות השכנות שהתייחסו להרמב״ם, קיבלו שם? המשפחה מימון. עיין במאמרי הנז׳ על שרידי משפחת המיימוני.
ועוד במאה החמש־עשרה הי בירושלים ר׳ יוסף הדיין• עיין! א״זד פריימן, ציון, שנה א (תרצ״ו), עמי 187'« א׳ יערי׳ שלוחי ארץ־ישראל, עמי־ 213, הערה 17. והוא לדעתי ממשפחת הרמב״ם, שבא מספרך לארץ*ישראל_
אפשר, שגם רבי דניאל בן יהודה הדיין׳ מחבר השיר ״יגדל אלוהים חי וישתבח״׳ כפי שכתוב כשני כתבי־יד שראה צונץ געי׳ t פין׳ כנסת ׳ישראל, א, עמי קלב), הוא נצר למשפחת דיין זו׳ צאצאי דודיו של הרמב״ם, ולכן עשה שיר זה לדעת הרמב״ם.
מתוך ויקיפדיה : יגדל אלוהים חי הוא פיוט המיוסד על שלושה עשר עקרי האמונה, שקבע הרמב"םבפירושו לפרק חלק במסכת סנהדרין. בפיוט 13 שורות, אחת לכל אחד מהעיקרים.
מחבר הפיוט "יגדל" הוא דניאל בן יהודה דיין, שחי באיטליה, כנראה במאה ה-13.הפיוט נדפס לראשונה במחזור "קמחא דאבשונא" שנדפס בבולוניה בשנים ש'-ש"א (1541)
הפיוט התקבל בקרב קהילות רבות. בדרך כלל נוהגים לאומרו לפני תפילת שחרית או בסופה. בקהילות ספרד הוא מושר בליל שבת וחג לאחר סיום תפילת ערבית. שני החרוזים האחרונים הם על פי נוסח הספרדים.
בספר "סדר היום" שחיבר המקובל משה בן מכיר בסוף המאה ה-16 נאמר: "ויש שנהגו לומר אחר התפלה שלשה עשר עיקרים שהוא פזמון יגדל אלהים חי וכו' בנעימת קול והוא מנהג טוב ויפה ועולה לד' עניינים לקבל עליהם האמנת השלשה עשר עיקרים גם לומר אותם בשמחה לכבוד היום הקדוש והוא מכלל העונג".. באשכנז היו קהילות שאמרו אותו בכל יום.
מצד שני, הנוהגים על פי האר"י נמנעו מלקבוע בתפילתם פיוטים שלא נסדרו על דרך חכמת הקבלה, ועל כן לא נהגו לשיר את "יגדל". האר"י והרדב"ז התנגדו לאמירת הפיוט באופן מיוחד, בשל התנגדותם העקרונית לקביעת עיקרי אמונה מסוימים.
למעשה, הפיוט נדפס בסידורים רבים, במיוחד בסידורים נוסח פולין. וכן בסידור בית יעקב ובסידור שער השמים. לעומתם, בסידור לפי נוסח הגר"א, בסידור חב"ד לפי נוסח האר"י, בסידורי הספרדים (ברוב הנוסחאות) והתימנים הפיוט אינו.
סיבה עיקרית להימנעותן של קהילות מסוימות מלהכניס פיוט זה לסדר התפילה, היא כי ישנם מגדולי הדור בתקופות השונות שיצאו נגד הפיוט בטענה שהוא אינו מקביל במדויק לי"ג עיקרי אמונה ועל כן הוא מורה על בעיות באמונת המחבר.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit – Revue des Juifs du Maroc
Redacreur – Asher Knafo
Amnon Elkabets
Tafilalet – Sijilmassa
Avant propos sur la region
Dans ces couches de la population, on a commence a voir des phenomenes sociaux inconnus jusque-la. Des femmes et des hommes habilles a l'europeenne allaient tete nue; des repas pris dans des cafes et des restaurants ; des danses mixtes pendant les mariages… Ils consideraient la societe traditionnelle comme inferieure et aspiraient a la reussite financiere sans tenir compte des moyens pour y parvenir. Certains pensaient qu'il fallait se rapprocher des non Juifs pour leurs qualites, tout en gardant le caractere traditionnel de la communaute. Le passage a la culture francaise etait donc le [anti-both]..lot des eleves de l'Alliance
. Au contraire, dans les couches modestes, les dirigeants traditionalistes ont continue a exercer leur influence. En effet, au Tafilalet, nous n'avons pas vu ce mouvement de secularisation se developper. La plus grande partie de la communaute est restee traditionaliste-orthodoxe. Ceux qui terminaient leurs etudes a « !Alliance » avaient le privilege d'obtenir des postes importants dans la finance et le commerce de meme que dans l'administration du royaume.
L'activite commerciale des Juifs a apporte au Tafilalet la prosperite. Dans des villes comme Tayout, la vie financiere se basait sur les juifs qui servaient d'agents pour le commerce international entre le Maroc et l'Angleterre. Toutes les marchandises importees d'Angleterre passaient entre les mains de commercants juifs avec la participation de commercants arabes.
Les commercants avaient une franchise selon laquelle ils fournissaient le sucre provenant des raffineries marocaines qui leur etaient louees par la maison royale. Leur presence et leurs activites etaient d'une telle importance qu'ils etaient dispenses du paiement de la Jisia (Taxe par tete imposee aux non musulmans).
Au lieu de cela, ils devaient faire des cadeaux aux notables du gouvernement. Ces commercants etaient connus pour leurs liens avec les Tojjar el Sultan – les marchands du Roi. C'est d'eux qu'ils recevaient leurs marchandises a diffuser dans le Sud du Maroc. En dehors du sucre, ils vendaient du the, des bougies, de la soie et meme de la verveine. Dans la ville de Tabusamt, on a octroye aux juifs le droit exclusif de frapper de la monnaie d'or et d'argent pour les juifs et les musulmans de la region.
De nombreuses families se sont enrichies a cette epoque ; les plus remarquables furent: les Azeroual, Chetrit, Illouz, Sebbag, et Elzra'. Mais le reste de la communaute a continue a vivre dans l'indigence, a habiter a l'etroit dans le mellah et a exercer des petits metiers comme celui de forgeron, menuisier, cordonnier, bijoutier, tailleur. D'autres travaillaient dans le commerce du betail et l'agriculture. Une grande partie de l'activite se passait au marche, haut en couleurs, de Rissani, chef-lieu de la region.
Ce marche avait lieu les lundis et jeudis, ou affluaient une foule de gens de toute la region. Afin d'attirer la population a venir faire ses achats et pour distraire les acheteurs se produisaient des saltimbanques, des charmeurs de serpents, des guerisseurs, des cartomanciens…
L'activite financiere qui rapportait des gains appreciables ne passait pas inapergue des receveurs d'impots d'etat. Toutes les taxes imposees a la population n'epargnaient pas les juifs et ceux-ci payaient comme convenu aux representants du gouvernement ce qui leur revenait. Cependant, ils savaient aussi s'arranger avec les receveurs d'impots surtout quand il s'agissait de paiements eleves ou ils faisaient intervenir le gouverneur qui profitait toujours de cadeaux et de dons.
דור התמורה-מ.שוקד וש. דשן
דור התמורה – שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה – משה שוקד
ושלמה דשן.
פרק רביעי
מושגים בחקר תמורה דתית
שלמה דשן
העוקבים אחר תהליך קליטתם של יוצאי ארצות המזרח בישראל מרבים לראות את השינויים הדתיים והתרבותיים המתחוללים בקרבם בתהליכים של חילון, מודרניזציה, וכיוצא באלו. תפיסתם היא, שהאנשים עוברים ממציאות החדורה דתיות אל מציאות חילונית, מנוערת מתוכן מסורתי. אולם העיון חושף את השטחיות שבתפיסה זו. השינויים המתחוללים הם מורכבים, ולא ניתן לסכמם בדימוי פשטני. בשלושת הפרקים הבאים מוצעת מערכת מושגים, המציינים באופן מדויק יותר את הגוונים שבמציאות הנדונה בספר. בפרק זה יידונו תחילה בעיות עיוניות הכרוכות במושגים המקובלים המשמשים בחקר תמורה דתית, ובהמשך יודגם השימוש במושגים מתוך ניתוח אירוע, מתחום הפעילות הפוליטית בקרב קבוצה של יוצאי מרוקו.
המושגים ׳דתיות׳ ו׳חילוניות׳ הנקוטים בשפת יום־יום מקובלים גם על חוקרים לא מעטים בתחום הסוציולוגיה של הדת. במושגים אלה טמונה תפיסה של קוטביות, שעל־פיה דתיות וחילוניות, שונים הם ומנוגדים זה לזה. הסוציולוגים המקבלים תפיסה זו מרבים להזדקק למושג שלישי, ׳חילון׳ (סקולריזאציה), ורואים בשינוי דתי תהליך מקוטב ה׳דתיות׳ לעבר קוטב ה׳חילוניות׳. בתפיסה הקוטבית הזו טמונה ההנחה, ש׳תהליכי חילון׳ בולטים ונפוצים בחברה המודרנית. הדברים שלהלן צמחו מהתמודדות עם נתוני השינוי הדתי שראיתי בקרב יוצאי צפון- אפריקה בעיירה צפונית. בתחילה ניסיתי לפרש את התופעות במונחים שאולים מן הגישה שהזכרתי, אך הניסיון הביאני להכרה שהשימוש במושגים אלה, על ההנחות הטמונות בהם, אינו פורה. ההנחה בדבר רווחות הנטיה לחילוניות בחברה המודרנית, מרחיקה את החוקר משאלות המוליכות להבנה מעמיקה בנושא: מהי דת בחברה המודרנית בכלל ? מה הם הגוונים של אמונה וטקס בימינו ? מה הם השינויים המתחוללים בהווה? ההנחות הכוללניות חוסמות אפשרות לעיון מעמיק בשאלות אלו, וכדי להשיב עליהן זקוקים אנו למערכת־מושגים מופשטת שתוכל לשמש במחקר משווה בין תרבויות. לכך נחתור בהמשך דברינו. אדגים בדוגמה אחת את הקשיים המתעוררים בהבנת תופעות, כשמערכת־המושגים של החוקר היא פשטנית.
במחקר על השתלשלות החלטות הכנסיה האנגליקאנית בקשר לתיכנון המשפחה נחשפה עמדה ליבראלית גוברת והולכת. החוקר ראה בכך עדות לתהליך של חילון הולך וגובר בכנסיה (וילסון, 1966). אילו היינו עורכים מחקר משווה על החלטות כאלו ביהדות בת־ימינו, אפשר שהיינו מגלים גם כאן עמדה ליבראלית גוברת. אלא שמכאן והלאה לא יועילו לנו המושגים המקובלים בהבנת התופעה. אין כל ביטחון בהנחה ששני המקרים, האנגליקני והיהודי, דומים במהותם. יש להתחשב גם בהקשר החברתי־הדתי הכולל שבו השינוי מתחולל, שכן תיאורי השינוי עצמם עשויים להיות חסרי משמעות. בדוגמה שלפנינו זקוקים אנו למידע על חוקריות השינוי מבחינת המוסכמות והערכים של החברה שבה הוא מתחולל. שינוי בנהגים דתיים בחברה עשוי בחברה מסוימת להיות מעוגן במנגנונים לגיטימיים של המערכת ההלכתית המכשירים שינוי, ובחברה אחרת עשויים אותם שינויים ממש להיות בלתי־חוקיים, בהעדר מנגנונים מסורתיים מכשירים. להבנת שינוי דתי כלשהו חשוב שלחוקר יהיה מידע על המניע לשינוי, ומידע על ההיקף ואופן הסטיה מן המסורת.
גישה כללית לפתרון הבעיות שעלו מן הראוי שתכלול פיתוח מושגים מופשטים יותר מאלה הנהוגים היום במחקרים רבים. מושגים אלה צריכים לזרוע אור על השאלה המרכזית בחקר שינוי דתי, והיא: ׳איך משתנה דת׳ י המושגים, שמן ההכרח שינבעו מתוך חקר הדת עצמה, עליהם לאפשר הבחנה בין תופעות בתוך תחומה של הפעילות הדתית־תרבותית, כדי שהם יאירו בראש־וראשונה את התחום הזה. שדה־החקירה צריך שיצטמצם במרכיבים היסודיים של פעילות דתית־תרבותית, וכך אנו מגיעים אפוא לצורך בהגדרה של דת. בעקבות מסה של גירץ (1966), השייכת כבר לקלאסיקה האנתרופולוגית, אני מציע הגדרה זו: דת היא (א) מערכת סמלים; (ב) המתייחסת לבעיות של מציאת משמעות לקיום ולמציאות, ואשר (ג) תוך כדי התייחסות זו היא מתארת את המציאות באופן משכנע כנתונה לסדר. למונח יסמל׳ אני נזקק כביטוי צורני ומוחשי של הרגשה, בצורת מעשה טקסי או ניסוח של אמונה. ׳בעיות של מציאת משמעות׳ פירושן בעיות הכרוכות בהבנת הסבל ובהבנת חוסר עקיבות מוסרית. בעיות אלו עולות בזמני־מתח או חשבוךנפש, כאשר תפיסת הסדר המקובל עומדת בספק, והרגשה של תוהו ובוהו עשויה לבוא במקומה. ׳תיאור מסודר של המציאות׳ הוא בניין שיטתי של סמלים דתיים ותרבותיים. בניין כזה עשוי להיות מנגנון יעיל ליחיד, המאפשר לו השלמה עם חוויותיו ועם הנסיבות הסובבות אותו.
אם נקבל הגדרה של הדת בקווים אלה, נמצא שכדי להבין דת כלשהי מבחינה סוציולוגית, יש לבדוק סמלים ומערכות־סמלים ביחס למצבים השונים והמשתנים של האנשים הנושאים את הסמלים. בחקר שינוי דתי יש לברר כיצד ועל שום מה משנים בני־אדם את המשמעות שהם מייחסים לסמלים דתיים, ואיך מתקשרים השינויים הדתיים לנסיבות־חיים ולתפקידים חברתיים מוגדרים. לצורכי מחקר נגיע למושגי ניתוח מתוך שנתמקד בפעילויות של בני־אדם ביחס לסמלים מוגדרים. רבים הם המחקרים בדבר שינוי דתי שהתמקדו בניתוח פעילויות סמליות מוגדרות, אך רק מעטים מהם ניסו להבחין בין הגוונים השונים שבשינוי דתי, וגם הללו חשופים לביקורת מאחר שמושגי הניתוח שלהם הם תיאוריים בלבד. להלן מערכת של ארבעה סוגים של שינוי דתי, המוצעת כניסיון לקדם את נושא דיוננו לקראת יתר בהירות על־ידי עידון מושגי הניתוח. מערכת המושגים מופשטת, מעוגנת בהגדרות דלעיל של דת וסמלים, ובנויה באופן שיהיה בה להקיף תופעות במחקר בין־תרבותי. היא כוללת את הקטיגוריות(א) חיסול:(p יצירה: (ג) חידוש: (ד) חילול. ׳חיסול׳ ו׳יצירה׳ הן פעולות הנוגעות לביטוי הצורני, החיצוני, של הסמל והן מנוגדות זו לזו לחלוטין. ׳חיסול׳ היא פעולה לסילוק סמל, ואילו על־ידי פעולת ה׳יצירה׳ נוצר סמל חדש. בפעולות ׳חידוש׳ ו׳חילול׳ הביטוי הצורני החיצוני של הסמל אינו משתנה: אך פעולות אלו פוגעות במשמעות הקיימת ובתוכן הקיים של הסמלים.
חיסול
פעולת ׳חיסול׳ פירושה ניתוק הסמל מתחום הניסיון הקיומי, שאליו התייחס הסמל בשימוש מסורתי, והסמל מאבד משמעות בשביל הסוגד. ׳חיסול׳ יקרה כשסוגד מפסיק לעשות את המעשה המשתמע מזיקה חיה אל הסמל. כשהסוגד נמנע ממעשה טקסי, הימנעותו היא חיסול המעשה הזה בחייו הדתיים, וכן כשהסוגד מפסיק להאמין בעיקר־אמונה כלשהו, הוא מחסל את מערך־הסמלים המרכיב עיקר־אמונה זה. כאשר איש־שבט אפריקאי, למשל, מפסיק לקשור את חרדותיו בכוח שיוחס לפי המסורת לכישוף, הריהו מחסל את הכישוף.
חיסול כסוג של שינוי דתי הוא תופעה נפוצה מאוד בחברה המודרנית, ובכל זאת מן הראוי להבליט אותו בדיון זה. הרבה הוגים פונקציונאליסטיים מתקשים להתמודד
[1] ניסוחים אלה כוללים ביקורת על הקטיגוריות ׳ריטואליזם׳ ו׳פורמאליזם׳, שבהן משתמשים לעתים קרובות בספרות התיאולוגית, נוכח תופעות של מעשים ריטואליים נעדרי האמונות המסורתיות המלוות אותם. ב׳ריטואליזם׳ מתכוונים בדרךכלל לדבקות בצורות מסורתיות, חסרות־תוכן. לעתים קרובות משתמשים במונח וה בהוראה ביקורתית, המצביעה על הקפדה יתרה על האות המתה שבחוק, על קטנוניות ועל חוסר רגישות וחוסר מחשבה דתית. אך אי־אפשר להסביר באופן הגיוני את המשך הקיום של מעשים סמליים כשאין הם קשורים בדרך כלשהי בהתנסות הקיומית של האנשים הפועלים. לכן אין ׳ריטואליזם׳ יכול לעמוד כקטיגוריה של פעילות דתית. מה שנראה באופן שטחי כ׳ריטואליזם׳ יתגלה לאחר בדיקה, כמעשים סמליים מסורתיים שחלו בהם שינויים מסוג, שאני מגדיר כאן כ׳חילול׳ או כ׳חידוש׳.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Beni-Mellal,
les maries prennent leur bain mercredi matin. Les islan lavent le jeune homme et l'habillent d'une djellaba blanche et d'un sosia rouge (tarbouche). La mariee, vetue d'une "kaswa elkbira" de couleur verte, pleure, pendant la coiffure, son depart de la maison paternelle. Un oncle ou un frere l'installe sur une chaise et la transporte chez le marie. Au seuil de la maison, sa belle-mere 1'acueille avec trois oeufs, du lait et de la menthe. Sur chaque porte, elle brise un oeuf. Les maries sont installes sur un talamon. Apres la remise de la piece de monnaie a la mariee, le rabbin brise le verre. Dans leur chambre, le couple prend un repas en compagnie des islan.
Zone espagnole
A Tanger, on emmene la mariee au bain lundi soir: c'est la "noche del lavado". On la couvre de la tete aux pieds et on prend particulierement soin a ce qu'elle ne soit pas apercue par les musulmans. Une des femmes de la famille du jeune homme jette dans le bain un peigne et un miroir; elle lave la fille et la fait plonger dans 1'eau. Cette nuit-la, la mariee ne peut dormir seule dans son lit; une petite fille se reposera a ses cotes. La ceremonie des sept benedictions a lieu mercredi dans la maison de la mariee. C'est l'officiant qui brise le verre qui a servi a benir le vin.
L'informatrice ajoute que c'est une precaution qu'on prend contre les demons
Romanelli, dit que, la veille du mariage (jeudi soir), on emmenait la jeune fille a la maison du fiance, au son des tambours et des zgarit. Ceci nous parait fort improbable. Romanelli a vu le convoi, mais c'etait pour conduire la fiancee au bain et non chez son futur mari. Le temoignage de A. Dumas, op. cit., p. 166, est formel: "lundi soir, les femmes conduisent la mariee au bain
Dans le Rif. on emmene la jeune fille au ruisseau le mardi. En route, les femmes dansent. La mariee est couverte d'un drap et d'un voile qui lui cachent son visage. On prend un peigne, du 'kar, un miroir. de la nourriture et de la mahia, mais on ne fait ici aucune offrande aux demons. Apres le bain, la fiancee est habillee pour la ceremonie du mariage. Au retour, sa mere lui donne, au seuil de la porte. du miel, qu'elle goute. du sucre et du henne, qu'elle jette sur le mur. Les assistants poussent des zgarit et les femmes dansent. La ceremonie nuptiale est celebree dans la cour principale de la maison. La mariee est habillee d'une "kaswa elkbira". Le menu qu'ils prendront dans leur chambre comprendra des pigeons. Une femme de la famille les assistera dans leur chambre
A Melilla, apres le bain du mercredi matin, les femmes coiffent la mariee, en lui faisant cinq cadenettes de chaque cote du cou. Apres la benediction, celebree chez la mariee, on donne au marie un verre de lait, car il a ete le seul a jeuner. On conduit alors la jeune fille chez ses beaux-parents; en route, les hommes chantent "Adon 'olam", et les femmes poussent des zgarit. A l'entree de la maison, une femme de la famille du marie presente a la mariee un plateau avec cinq oeufs, du henne, du miel et cinq bougies. Elle prend quatre oeufs et les brise. En entrant, la femme lui met du miel dans sa bouche. Les maries dineront seuls dans leur chambre.
A Tetouan, la mariee est conduite lundi soir au bain. Mardi soir, vetue de "ropa berberisca", la tete ceinte d'un diademe intitule esphipha, elle est emmenee, les yeux fermes, a la maison du marie. Les invites tiennent des lanternes a la main. Son pere offre, aux gens importants, a tour de role, le soin de conduire les pas aveugles de sa fille. En arrivant, la mere du jeune homme lui met du sucre dans la bouche et lui tend un verre d'eau, en lui souhaitant que sa vie soit aussi douce que ce sucre et aussi pure que cette eau. Ce soir-la, la mariee dort avec sa belle-mere, ou, a defaut, avec une femme honorable. Le lendemain, mercredi matin, a lieu la benediction nuptiale. Le rabbin benit le vin. Si, pendant la benediction, il arrive que le vin deborde, c'est un signe que les sept benedictions seront efficaces. La bague offerte par le marie est examinee par le rabbin et par plusieurs personnes de l'assistance. C'est le marie qui brise le verre avec le pied.
Chez les Juifs du Sud
Dans le Haut-Atlas occidental.
A Demnate, mercredi, les tamzwarat accompagnent la fiancee au mikve. La, on lui tend un miroir et cinq dattes; elle s'observe dans le miroir, puis le lance dans l'eau ainsi que les cinq dattes. Quand elle sort, le visage voile, on la fait monter sur une mule blanche recouverte d'un tapis, sur laquelle est assis un petit enfant. Un homme riche saisit les renes et mene la monture. Des gens tenant des bougies allumees les accompagnent en chantant.
Le marie, revenu du bain avant la jeune fille, l'attend debout sur une table recouverte de nattes. Il ne peut s'asseoir jusqu'a la venue de la mariee. Apres la benediction nuptiale et la remise de la piece, le marie, souleve par les islan, revient a sa maison. Ensuite, chevauchant une mule et accompagnee par la famille du marie et par des amis, la mariee se rend chez son mari.
En arrivant au seuil de la maison, sa belle-mere lui donne du miel et du lait, dans lesquels elle trempe sa main, qu'elle applique sur le mur. Elle prend ensuite un oeuf et le brise.Les maries sont installes dans Une masreya, une sorte d'alcove construite dans la profondeur du mur. Seul un rideau les separe de I'assistance. Le marie doit le premier adresser la parole a sa femme. Une tamzwara s'occupe d'eux.
Elle rentre a plusieurs reprises, afin de s'assurer que tout va bien. Meme si la jeune fille n'est pas nubile, le marie aura des relations sexuelles avec elle.
Note de l'auteur :Ancienne infirmiere al'hopital de Sefrou, m'a raconte qu'en 1958 elle asoigne une petite mariee de sept ans, qui souffrait d'hemmorragie. Le medecin qui a traite la fille, indigne, a, d'apres ses dires, intente un proces contre le mari, qui était tres vieux.
ממזרח וממערב-כרך ד'- ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן
ממזרח וממערב כרך רביעי
קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד
שמונה משיריו כתב רבי דוד בארמית.
פיוט מספר 7
189 – למאי דעליה אתינא – קנא
קינה קוננתי אל הלקח הנבון רודף וחסד גבוד הרב רבי דןד בן נחמני ז"ל – סימן לדוד חזק
למאי דעליה אתינא / כל בר איניש ירים קליה
אף אנן נמי תנינא / קינה לדוד מבעי ליה
דמיעין סגיאין כנהרין / אנגידו סבין וזעירין
חבך על גבר בגברין / מית ואשתקיל מחוליה
וי לאזלא וי לחבלה / ערק כד ערק טללא
בזמנא זוטא קלילא / אתבר ואתרע מזךיה
דא תהי למיקם השתא / חברותא דאית במתא
לאספודיה כהלכתא / כלהו יומי אבליה
חכימיא ופריא / כל יממא וכל ליליא
ביתיה הות לון אכסניא / אכלין ושתן מדיליה
זכון בקבא רבא כייל / שייף נפיק שייף עייל
מסכנין קרי בחיל / חסדאה וחסדאין מליה
קמי שמיא בעינא / ליה יהיב חסדא וחנא
בגו גנתא דעדנא / יתרמי עבדיה וחבליה
פיוט מספר 8 עם ביאור
136 – חבל על הדין שתא
קינה קוננתיה על רעב גדול שהיה בשנת ותקמ"א ומתו כמה מאות בכל עיר ועיר מערי המערב והרבה בני אדם נשתמדו בעוונותינו הרבים ועל הזמן ההוא קוננתי קינה זו. סימן אני דוד.
חבל הדין שתא / עבר עקתא רבתא
תלת דפרעתונא / חרבא כפנא ומותא
חבל…שתא – חבל על השנה הזאת
עבר עקתא רבא – עברה הצרה הגדולה
תלת דפורענותא – שלש פורענויות וכפי שמפרשן בהמשך. הביטוי במקורו מתייחס לשלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב
חרבא כפנא ומותא – חרב, רעב ומוות
אלה אלהין רבא / הוא אלהא מהימנא
חתים ורשים כתבא / רגז רעיא על ענא
דן עלמא לחיובא / אכריז ואתא כפנא
ידענא בחובינא / אזיל כספא מננא
אדבוקי אדבק בנא / שרא דעניותא
אלה אלהין רבא – אלהי האלהים הגדול
הוא אלהא מהימנא – הוא האל הנאמן
חתים ורשים כתבא – חתם ורשם ( חקק ) את הכתב ( הגזירה )
רגז…עאנא – רגז הרועה על הצאן, כלומר הקב"ה כועס על ישראל
דן עלמא לחיובא – דן את העולם לחובה
אכריז ואתא כפנא – הכריז ובא הרעבידענא בחובנא – ידענו בעוונותינו
אזיל כספא מננא – תם הכסף מאתנו
אידבוקי אידבק בנא – דבוק נדבק בנו
שרא דעניותא – שר הממונה על העניות
נפיחי כפן סגין / עולימא וגם סבא
נשין שפירן יאין / כמרגניתא טבא
הדרי אפתחי קרין / צוחין הב ! הב ! אבבא
אסיקו להו כיבא / כתעלא מבי כרבא
על ברא לא חס אבא / ואמא על ברתא
נפיחי כפן סגיין – נפוחי רעב רבים
עולימא וגם סבא – נערים וזקנים
נשין שפירין יאיין – נשים יפות ונאות
כמרגניתא טבא – כמרגלית טובה
הדרי אפתחין קריין – מחזרות על הפתחים וקוראות
צווחין…אבבא – צועקות תן תן על הדלת
אסיקו להו כיבא – העלו להם ( בשר ) חי
כתעלא מבי כרבא – כשועל מהאדמה, על פי יומא מג ע"ב ופירש רש"י כמו שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר, כלומר כמות קטנה
על…ברתא – על הבן לא חס האב והאם על בתה " שחייהם קודמים לחיי בניהם מחמת הרעב ( רש"י איכה ד, ג )
יאות למנא למבכי / יאות לן לאספודי
נתרו שני וככי / די קליקן זודי
להו ושלהו ברכי / דרבנן חסידי
מצדדי אצדודי / לבהון לאסעודי
סלוק נחות בכדי / נפל בבירא פתא
יאות…לאספידי – יאה לנו לבכות, יאה לנו להספיד
נתרו שני וככי – נשרו שיני.
ושלהו ברכי – ונתעייפו הברכיים על דרך ברכות ו ע"ב
מצדדי איצדודי – על פי יומא לז, מהלכים בצצדים
לבהון לאסעודי – לסעוד לבם ( מחפשות מזון )
סלוק…פתא – יורדים לבור לקחת משם פת שנפל וחוזרים ועולים
דוד קינה מבעי ליה / מצפרא ועד פניא
כד שמען אדניה קליה / באתחנניה רביא
עד אשתקיל מלוליה / סליק לצית שמיא
אכדין אלהא חייא / מלכא מלך מלכיא
לית מאן דחש לעניא / לאפוקי ליה רפתא
דוד …ליה – על פי ברכות ז ע"ב. ורמז לשמו
מצפרא ועד פנייא – מהבוקר ועד הערב
כד…קליה – כאשר שמעו אזניו
באתחנניא רביא – ילד מתחנן
עד אשתקיל מלוליה – עד שניטל ונדם דיבורו מרוב בכי
סליק לצית שמיא – עלה עד לב השמיים
לאפוקי ליה רפתא – להוציא לו לחם
וי ! וי ! אנן צוחינן / ולית מאן דמשגח בן
על מאי דחזו עינין / תינוקות של בית רבן
בשוקא אנון גנן / לנהמא חמיד לבן
על אפיהון שכיבן / רישן בצד דנבן
ודא לדא מקרבן / כלהו בחדא מחתא
וי….בן – אוי אוי אנו צועקים ואין מי ששם לב אלינו על פי ברכות כ ע"א
על..עינן – על מה שראו עינינו
תינוקות של בית רבן – על פי ברכות ה ע"א
בשוקא אינון גנן – ברחובות הם שוכבים
רישן בצד דנבן – ראשים לצד זנבות ( ראשים של אלה כנגד רגלים של אחרים )
ודא לדא מקרבן – וזה לזה מתקרבים
כלהו בחדא מחתא – כולם באריגה אחת ( רש,י ) על פי ברכות כד ע"א
דינן אפיק לנהורא / חן על מאנין תבירין
שתו כסא מרירא / טפלי ונשין וגברין
לכפנא עוד לא תקרא / לעד לדרי דרין
מני קדישין עירין / בשמיא אנון דירין
לעמך יהון אמרין / שבעא דנחמתא
דינען אפיק לנהורא – את דיננו הוצא לאור ! מתוך הסליחה " רחמנא "
חון…תבירין – רחם על כלים שבורים
שתו כסא מרירא – שתו את כוס המרורים
טפלי ונשין וגבורין – ילדים, נשים וגברים
לכפנא…תקרא – לרעב לא תקרא עוד
לעד לדרי דרין – לעד לדורי דורות
מני קדישין עירין – מנה צוה מלאכים קדושים
בשמייא אינון דיירין – הדרים בשמים
לעמך יהון אמרין – לעמך יאמרו
שבעא דנחמתא – שבע נחמות. על פי טור ושו"ע או"ח הלכות ר"ח סימן תכח סעיף ח. והם שבע ההפטרות שמפטירין בשבע שבתות שלאחר ט' באב ושעניינן נחמה וגאולה, וכנגד " תלתא דפורענותא, בטור 2 שבשירנו
עיון בפרטיהם ילמדנו כי יש בדרך זו סממן סגנוני מכוון. שכן חלק משירים אלה כוללים הספדים לתלמידי־חכמים — והלשון הארמית, לשונה של הגמרא, יש בה כדי להבליט ולהמחיש גדולתם של חכמים אלה בתורה׳. נימוק זה יפה אף לשיר אחר הכתוב ארמית, והוא עוסק בסיום מסכתא. שיר אחר הוא שיר לחג הסוכות, וכיוון שהוא מוקדש לאושפיזין המוזמנים אל הסוכה בארמית — נמצאת גם בו משרתת הלשון את התוכן אף בחיצוניותה.
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soient installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence. Poète, rabbin et chantre, il a dirigé durant des décennies, la traditionnelle cérémonie dite des bakkachot (supplications) au cours. de laquelle les juifs d'Orient et singulièrement ceux de l'Empire chérifien se réveillent avant l'aube pour chanter dans leurs synagogues des textes et des poèmes religieux sur des 
airs de musique andalouse.
Il commence sa carrière, avant d'entrer en poésie comme on entre en religion, en écrivant et en envoyant à des journaux juifs anglais (Hatzefira et Hayehoudî) des articles sur les différents aspects de la vie quotidienne de ses coreligionnaires du Maroc. Ainsi, un jour, il s'en prend aux diverses influences qui demeurent, selon lui, des traditions du faux messie Shabbtaï Tsvi sur la vie juive locale. Un autre jour, il s'attaque, avec une relative violence, aux rabbins-commis-voyageurs venus de Terre sainte pour récolter des dons et qui se conduisent, à l'en croire, avec brutalité et cynisme avec les habitants juifs de la cité.
Nous sommes dans les années 1885 et David Elkaïm a une trentaine d'années. C'est l'époque au cours de laquelle il commence à écrire ses premières œuvres poétiques. C'est aussi celle où – selon le chercheur Yossef Chétrit, de l'université de Haïfa et qui, le premier, a étudié l'ensemble de l'œuvre de ce poète – David Elkaïm prend part à des réunions mi-clandestines que tiennent dans la ville de jeunes lettrés juifs. On y parle hébreu – ce qui, pour l'époque est peu courant et apparaît comme révolutionnaire – et on y débat de toutes sortes de questions, y compris sans doute de problèmes idéologiques. Une sorte de cercle d'études à vocation intellectuelle. Si on ne souhaite pas donner à ces rencontres la publicité que pourtant elles mériteraient, c'est uniquement dans le souci de ne pas susciter les interrogations de responsables de la communauté juive, mais aussi, peu ou prou, la colère des membres du rabbinat orthodoxe.
D'ailleurs, on ne tarde guère, au sein de la communauté juive, à soupçonner David Elkaïm de prendre de plus en plus de distances avec la pratique. Il filerait, laisse-t-on entendre, un mauvais coton. Il s'éloignerait, pour tout dire, du type de vie qui fut celui de ses pères. On dit publiquement qu'il a cessé de pratiquer les lois de la Torah, d'étudier et d'observer les commandements religieux. Un soupçon qui provoque douleur et stupéfaction chez le poète. Il n'admet pas cette critique qu'il considère comme la plus grave des diffamations portées contre lui. Il en souffre. Il parle d'un procès injuste qui lui est fait en l'occurrence. Il y réagit dans un poème : « Il y a bien pire : j'ai entendu et j'en suis irrité, j'ai vu et j'en suis inquiet. Le pied d'étrangers me piétine. Et ils n'ont aucun égard pour mon verbe. » Il confirme haut et fort qu'il continue à rester entièrement fidèle à la foi de ses pères. Il repousse les arguments de ses procureurs : « Par le Dieu éternel, créateur de mon corps, je n'ai jamais porté atteinte ; ma religion. Elle a été mon refuge, elle est la canne de ma gloire. […] J'ai aimé la Torah d'un œil ouvert. »
Tout cela ne fait qu'aggraver l'amertume qui est la sienne depuis qu'il a pris conscience de ce que, dans la société où il vit, l'homme pauvre n'a aucune chance d'être considéré et respecté, quelles que soient la sagesse et la coalité de ses écrits. Mais, au fur et à mesure que passent les années, le point de vue du poète se transforme radicalement : peu lui chaut désormais de ne pas trouver auprès ce ses contemporains, à cause de sa pauvreté, reconnaissance et considération. Il ne voit plus dans la course aux honneurs que pure vanité, buée des buées. Une activité denuée de la moindre importance et totalement dérisoire. Il proclame partout que seule lui importe désormais « sa poésie, sa belle ». Il ajoute avec apaisement : « C'est dans les remparts de mes vers que je me réfugie.
מקדם ומים-כרך "ז "-מאיר קנפו(רמון) מבצע בזק
מקדם ומים כרך ז…….
יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.
עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון
הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות
היהודית בספרד ובארצות האסלאם.
אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000
שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו
מאיר קנפו(רמון)
מבצע בזק
אסון ״אגוז״ גרם זעזוע עמוק מאוד ליהודים במרוקו ובכל העולם, וזעזוע חריף יותר בקרב חברי ״המסגרת״.
חבריי ואני מחוליות החוף היינו המומים, כי אנו ליווינו את המפעל הזה. האם ימשיכו יהודי מרוקו לתת בנו את אמונם? החלטנו להמשיך בפעולות ההברחה, ויומיים לאחר האסון התייצבו כבר היהודים שהיו מיועדים ליציאה. כשנשאלו האם הם אינם חוששים, השיבו ״הכול בידי שמים״.
מפקדי ״המסגרת״ החליטו על מעשה שחורג מן המקובל, מעשה שיהיו לו הדים. ולכן נבחר מבצע ״בזק״, הפצת כרוזים בקרב היהודים וגם בקרב האוכלוסייה הלא יהודית, ובמיוחד לאנשי השלטון. היה צורך לתת פורקן להרגשת העלבון והמרי של האוכלוסייה היהודית ולתת ביטוי לצער על אסון הטביעה ולמחאה כעד התנהגות השלטון הסוגר את שערי היציאה.
הוחלט לכן שביום השלושים לטביעת הספינה יחולק כרוז בבל רחבי מרוקו אשר תוכנו יהיה דברי הספד לנספים, הטלת האחריות המוסרית על השלטון המרוקאי ואיום בהענשת האחראים למאורעות האחרונים.
בן (יוסף רגב) הזמין אותי ואת צ׳רלי (חביב) לשיחה וביקש שנטפל בנושא הכרוז. כאמור, באחת מהחוליות שלי היה בחור שעבד בבית דפוס שבעליו יהודי. התקשרתי אליו והבאתי אותו לאחת מדירות המסתור שלנו, ושם הוא הרכיב את הגלופה שממנה יודפסו הכרוזים. במוצאי שבת, ללא ידיעת בעל הדפוס ובנוכחותנו, הדפיס הבחור 10,000 כרוזים, וחביב ואני נטלנו אותם משם. הוחלט שמדביקי הכרוזים יהיו גם חברי ״גונן״ וגם חברי ״באלט״(תנועות הנוער).
את החבילות לחלוקה המיועדות למראכש ולמוגאדור הבאנו חיים בן־שטרית ואנוכילמפקדי ערים אלה (מישל סיבוני ז״ל במראכש ומאיר בן־דוד יבל״א במוגאדור). את הגלופה הכנסתי לסליק שהיה רהיט נאה מעץ מהגוני.
רק לפני ימים מספר נודע לי שחברנו רחמים אלגזי הוא מחבר הכרוז המפורסם. הכרוז הוצע לחלוקה גם לחברי הדאג׳. חבילה נמסרה לידי לינקלר, שניהל ארגון זה במרוקו. למחרת החלוקה סיפר לי ליאון זבלי ז״ל, שהיה חבר בדאג׳ וגם חבר מרכזי ב״מסגרת׳, שלינקלר דאג לזרוק לים את חבילת הכרוזים.
מבצע בזק בוצע בהצלחה, אולם במכנאס תפסה המשטרה שלושה מחברינו ובידיהם כרוזים: צ׳רלי אביחסירה ואלי לוי (מלודי) מהעיר פאס ודוד טולידאנו ממכנאס (דורי). מכאן ואילן התדרדרו העניינים במהירות רבה, והמעצרים גרמו כמעט למפולת בשורות ״המסגרת״.
כאשר נעצרו החברים הראשונים הודיעני על כך טלפונית אנדי (אנדרי נידאם) מפקד העיר פאס, וכך הוא דיווח לי יום יום על המעצרים האחרים. מסרתי דיווח על כך למפקד ״גונן״ יוסף רגב, ואני זוכר את תגובתו. ״אל תדאג, אגו שולטים במצב, זה רק יעשה לנו כמה גברים״ (הכוונה שהעצורים יצאו מחוסנים יותר).
בין טביעתה של אגוז לבין מבצע בזק עסקתי בהכנה ובבדיקות למבצע ״קוקוס״ מהאוקיינוס האטלנטי הפעם. יומיים לפני מעצרי עוד נפגשתי עם יוסף וסיפרתי לו על מעצרים של חברים נוספים מפאס, ושוב שמעתי ״אל תדאג״. מה שכואב לי עד עצם היום הזה הוא, שיוסף עצמו הסתלק ממרוקו לאחר שיחתנו אך לא דאג להזהיר אותי ואת חבריי מפני הסכנה המתקרבת.
במוצאי יום חמישי יצאתי בלילה עם ״קלוד״ (קלוד קנפו, היום יגאל כנפי) לבדיקת החוף שממנו תצא הספינה ״קוקוס״, ושם קבענו את סדר ההגעה של כל כלי הרכב ואת הכיסוי המבצעי. בספינה זו אמורים היו לצאת 250 מעפילים.
בשעה 4 בבוקר לערך החזיר אותי קלוד לביתי. התקלחתי והלכתי לישון. לפני כן נודע לי שאנדי נעצר והייתי מודאג מכך מאוד, כי הוא הכיר אותי אישית והיינו אפילו ביחד בקורם בארץ.
ברית מס 23 מבט על קהילת ואזאן- אליעזר בשן-קהילת ואזאן ועברה
ברית – מספר 23
מבט על קהילת ואזאן
כתב עת של יהודי מרוקו
בעריכת אשר כנפו
פרופסור אליעזר בשן
קהילת ואזאן ועברה
ואזאן, הנקראת בלועזית Ouezanne, שוכנת בצפון מערבה של מרוקו, דרומית מזרחית לערים קסר-אלכביר Ksar el Kebir ועיר החוף לאראש Larache. בעיר שלטו השריפים שהתייחסו לצאצאי הנביא, שלא הגיעו לשלטון, והיו היריבים של משפחת הסולטאנים ששלטו. העיר נחשבה קדושה בעיני המוסלמים, לכן נאסר על הנוצרים לגור שם בקביעות. על היהודים נאסר לקבור שם את מתיהם בגלל קדושת העיר, והם הובילו את מתיהם למקום אחר שנקרא Ajin:
מקום זה התפרסם אצל היהודים הודות למקום קבורתו של ר׳ עמרם בן דיוואן, שליח ארץ ישראל שנשלח לראשונה למרוקו בשנת 1763 ופעם נוספת עשר שנים לאחר מכן. הוא נפטר סמוך לואזאן במנחם אב תקמ׳׳ב (1782). קברו הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים כאחד ומוקד לעלייה ביום ההילולא לזכרו.
עדות ראשונה של מבקר אירופי על הקהילה מצויה ביומנו משנת 1846 של ג׳והן דרומונד האי, שגריר בריטניה במרוקו, שביקר בבית הכנסת. הוא מצא כתב יד עתיק של מקרא הכתוב על קלף וציין כי יש שם בית קברות עתיק. על מספר היהודים בקהילת ואזאן מצויות עדויות שונות, ובוודאי אלה אומדנים. כפי שפורסם ב-1860 מספרם 600. כנראה, הכוונה למשפחות.
הנוסע הגרמני 1831-1896) Rohlfs), שביקר במרוקו בשנת 1861, כתב כי בעיר ובכפרים שבסביבתה חיים 800 עד 1000 יהודים מתוך כ-5000 עד 10,000 תושבים מוסלמים. לפי דיווח של חברת כי״ח מ-1880 היו בעיר 536 נפש יהודים ולהם 11 בתי כנסת. לפי מידע, שפורסם JCM ב-19 במרץ 1880, מצויים בעיר 500 משפחות יהודיות. ב-1883 פורסם כי קשה לאמוד את מספרם ולדברי הכתב חיים שם כ-600 יהודים מתוך 10,000 מוסלמים והם אינם סובלים מדיכוי) 19 ,JC באוקטובר 1883, עמי 6). שש שנים לאחר מכן פורסם באותו שבועון כי מספרם רק 100 משפחות וכי אין היהודים מקובלים שם, למרות התועלת שהם מביאים למסחר ולכלכלה המקומית JC ), 30 באוגוסט 1889, עמי 12).
אנגלי בשם רוברט וטסון (1837-1911), שביקר אצל רב הקהילה בעיר בשנות השבעים של המאה התשע עשרה, כותב שאשתו ובתו של הרב ישבו אתו (דבר לא רגיל בחברה המסורתית היהודית והמוסלמית). הרב דובר ספרדית ובנו בן ה-14 דובר גם אנגלית ועברית ולומד שפות נוספות. הוא גם ציין כי בעיר מצויות יהודיות יפות. מבקר אירופי ביקר במלאח ב-1883 וכתב שהמקום מלוכלך יותר מכל חלק אחר בעיר, אבל הילדים חייכניים, דבר שהמבקר לא מצא במקומות אחרים. תייר צרפתי שיומנו פורסם ב-1889 כותב שמספר היהודים כ-1500 ואין להם מלאח נפרד. הם מתפרנסים ממסחר עם צרפת ואנגליה. דומה כי המידע שכתבו המבקרים, שדבריהם פורסמו ב-1883 וב-1886, בדבר מלאח הקיים בעיר משכנע יותר. לפי צרפתי שביקר שם ב-1902 מונה הקהילה אלף עד אלפיים יהודים, שבאו לשם מהערים תיטואן, לאראש, קסר אלכביר ומכנאס. הם פעילים במסחר. מתוך עשרה עסקים, שבעה מצויים בידי היהודים. בין השאר, הם מייצאים עורות לטנג׳יר. לפי מידע מ-1909, חיים בעיר 500 נפשות של יהודים.
יחס המוסלמים לנוצרים שלילי, ולפי תייר אנגלי שביקר שם וספרו פורסם ב-1892, פועל במקום השריף או הראש הדתי של המוסלמים ושולטת במקום קנאות מוסלמית אנטי-נוצרית המתירה דם. לכן, אין המחבר ממליץ לנוצרים לבקר במקום.
ב-1889 ביקרו בקהילה מיסיונרים אנגליקנים, בשעה שבשנים הקודמות לא ניתנה להם דריסת רגל בגלל התנגדות הרבנים.
ואמנם, לפי מידע על המצב לאחר שבע שנים, משלחת רפואית שנשלחה על ידי אגודה מיסיונרית מאנגליה נדחתה על ידי מוסלמים ויהודים כאחד. לפי הדיווח על כך, אופייני הדבר לקנאות הדתית של המוסלמים והיהודים במקום זה.
יחסו של השריף כלפי היהודים היה סובלני לפי עדויות של אירופאים, שביקרו שם בשנות ה-80 וה־90 של המאה ה־19. הדבר התבטא, למשל, בכך שהורשו לקנות ולמכור עבדים וכן לנעול נעליים ברובע המוסלמי, דבר שנאסר עליהם במקומות אחרים. כמוכן, לא נאלצו לגור במלאח ועונש המלקות בוטל.