יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

בסימן טוב והצלחה.

אחרי שכל המוזמנים שתו והטיבו את לבם מכל מה שהוגש להם, פצחו כולם בשירה אדירה. נהגו לשיר פיוט מיוחד, הנהוג אצל רוב יהודי מרוקו, פיוט של התרוממות רוח על שהוולד נושע ויצא בשלום ממעי אמו :

בסימן טוב והצלחה תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה, ישמע בארצנו

ואזי תהיה רווחה, בביאת משיחנו

נין ישי, יובל לו שי, ישיב נוגשי

גם נפוצי ומגורשי, יורה על דרך לאנשי

ינון שמו מה טוב טעמו, ונאומו עת יבואו ילחמו

כל הגוים על עמו, יבטח בשם ה' וברך את ה'.

בשבת זו, אבי הבן עורך סעודת מצווה גדולה אליה הוזמנו קרובי משפחה רבים, וזאת לחיי היילוד. אצל אחינו האשכנזים, שבת אבי הבן נקראת שבת " שלום זכר ". כי בשבת זו, סרה טומאת החיצוניים והקליפות מהיילוד.

לכן נוהגים ללכת לבית הוריו ולהזכיר לו את הברית, כדי שיהיה מוכן לקדושה. וזה מה שקוראין גם " שבת זכור ". מברכים בסימן טוב על שסרה ממנו טומאת החיצוניים והקליפות.

ליל התספורת .

ליל יום הברית מכונה בפי יהודי מרוקו, בשם לילת תחפיף – ליל התספורת. ערב זה מהווה מעין פתיחה למגוון של טכסים לקראת יום המחר שהוא נהאר למילה – יום המילה.

המנהג של ליל התספורת קיים אצל יהודי המגרב מקדמת דנא והם נוהגים לציין אותו בליל הברית, בבר מצוונ ובחתונה. שמות נוספים ללילה זה הם : לילת תסמייא – ליל נתינת השם, לילת לחרכא – ליל ההאבקות ועוד. בתוניסיה הוא נקרא " ליל בילאדא – ליל השימורים. האשכנזים מכנים ליל זה בשם " וואך נאכט " שפירושו ליל השמירה, רמז לפסוק " ואתה את בריתי תשמור ".

כיסא אליהו וקישוט חדר היולדת.

ערב יום הברית מביאים את כיסא אליהו לבית היולדת. לפעמים מביאים אותו יומיים או שלושה ימים קודם.

ברוב בתי הכנסת במרוקו, עמד תמיד כיסא נאה וגדול, מהודר ומרופד בטוב טעם, על ידי אומן מומחה לדבר. הכיסא מיועד לאליהו " כורת הברית ", אשר לפי המקורות נוהג לבוא לבתי ישראל, כדי להגן על כל ילד שנולד. הוא נחשב למלאך הברית , שיושב על כיסא אליהו, כשמכניסים את הבן הנולד בבריתו של אברהם אביהו עליו השלום.

כמו כן, לפי המסורת, " אליהו קינא על הברית ונתן הקב"ה שכרו, שאים ישראל עושין ברית מילה עד שהוא רואה בעיניו ועל כן עושים כיסא כבוד למלאך הנקרא " אליהו מלאך הברית ".

בנוסף לכיסא אליהו, מביאים מבית הכנסת כמה מעילי בפרי תורה, הפרוכת הגדולה של ההיכל, ותולים הכל על קירות חדרה של היולדת לאות ולסימן טוב, וגם להחדרת תורה ויראת שמים בראשית דרכו של התינוק.

במכנאס נהגו לתלות גם לבוש הנשים הזקנות הצדקניות. תלו את ה " זלטיטא " את ה " פסתול " ואת ה " כּוסאכּ.

ראוי לציין שכיסא אליהו היה תמיד רכוש פרטי של משפחות אחדות בעיר או בכפר. היו משפחות אשר רכשו את הכיסא והעמידו אותו לרשות הציבור, בגלל כמה סיבות : אם אֵם המשפחה הייתה עקרה ואפסו סיכוייה ללדת, אזי המשפחה בתור נחמה פורתא, רכשה כיסא או הזמינה אותו אצל נגר אומן מיוחד לעשיית כיסאות אליהו, והעמידה אותו לרשות תושבי העיר היהודיים.

לפעמים היא רכשה גם ספר תורה. כך קיוותה אותה אשה עקרה, שבזכות מצווה זו, אולי יפתח השם את רחמה ותזכה בפרי בטן. הייתה עוד סיבה אם לאשה עקרה נעשה נס גדול וילדה, המשפחה רכשה מיד כיסא אליהו והעמידה אותו לרשות בני העיר היהודיים.

הסייאנטו.

קישוט נוסף לכבוד אליהו, הוא סידור הסייאנטו, שעליו ישבו תלמידי חכמים והמכובדים שבאו לברית המילה, מרבדי קטיפה נאים וצבעוניים. אם אין מרבדים, מקשטים גם בסדינים לבנים או צבעוניים, והכל לכבוד האורח הנכבד והנעלה " סידנא " ( אדוננו ) אליהו זכור לטוב.

סייאנטו, מלה בספרדית, בכל בית יהודי במרוקו, הייתה כעין ספה בכל אחד מחדרי הבית עשויה מקרשים שעליה הונחו מזרנים. לספה זו קראו אל כאטרי. את המזרנים כיסו בסדינים לבנים, על הספה הזו ישבו בני הבית וגם קיבלו אורחים. מקום ישיבה זו נקרא סייאנטו, והוא במקום כסאות.

הטאלטמון.

בנוסף לכיסא אליהו, חייבים גם להכין כיסא לסנדק הדומה למקטיר קטורת, והמושב הזה נקרא " טאלאמון – אפיריון, אבל הרבה כינוהו בשם טרונו או " כיסא מלכות "

בצפרו, כיסא אליהו מעמידין סמוך למזוזה ויושב עליו הסנדק. בנוסף מתקינין מושב על המדף שבקיר, סמל למקום מושבו של אליהו זכור לטוב. טאלאמון, מלה בספרדית עתיקה שפירושה אפיריון. 

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

אדם הסובל מהפרעה מינית חייב לגרש את אשתו

. מעשה במראכש במאה ה־20 בתלמיד חכם שנשא בתולה ושהה עמה שנה וחצי. והאשה תבעה בפני בית הדין לגרשה כי ״לא בא עליה כלל מחמת שאין לו גבורת אנשים, והבעל הודה לדבריה״, אבל הוא סירב להתגרש. בית הדין חייב אותו לגרשה ופסק שעליו לשלם לה עיקר הכתובה והוא פטור מהתוספת (רפאל מסעוד אבן מוחא, ׳פרדס דמונים׳, אהע״ז, סי׳ ב).

אדם חולה כשש שנים ואינו יכול לבעול

חייב לגרשה. ר׳ שלמה אצבאן דן באדם שהוא חולה במשך שש שנים, חסר פרנסה ואינו יכול לבעול, ואשתו תובעת להתגרש ממנו. הבעל סירב ״באומרו מזלה גרם ותשב עד שירחם המרחם״. מסקנת החכם ש״למזונות כופים בשוטים ומכל שכן למניעת תשמיש… על כן אינו מן הדין שתשב האשה הרבה שנים גולה וסורה וגלמודה, וחייב הבעל לגרשה״ (׳ויאסוף שלמה׳, אהע״ז, סי׳ טז).

לעומת זאת, ר׳ יהושע מאמאן דן באדם שכבר יש לו בת, וכתוצאה ממחלה וניתוחים אין הוא יכול לעבר את אשתו. בפסק דין שכתב בשנת תשמ״ג (1983) קבע שאינו חייב לגרשה, והתיר לו להמשיך לחיות עם אשתו (׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ יד).

בדומה לכך, במקרה הבא במאה ה־20: אשה קבלה על בעלה שאינו מקיים אתה יחסי אישות, והוציא עליה דברי לעז. כתוצאה מכך, טענה, חלתה במחלת עצבים. ההמלצה הרפואית היא שתיפרד מבעלה לזמן מה, ואמנם הלכה לאמה לשם ריפוי. מורשה האשה תבע מבעלה לשלם לאשתו דמי מזונותיה לפי כבודו בהיותו אמיד. וכן תבע שיקיים אתה יחסי אישות – ואם יסרב, יפרע לה כתובתה.

פסק הדין בחתימת ר׳ משה ויזגאן, ר׳ רפאל בירדוגו ור׳ יהודה שטרית קובע, שאם הבעל רוצה לגרשה, עליו לפרוע לה כתובתה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, אהע״ז, סי׳ א).

הוליד מאשתו הראשונה ולא מהשנייה.

 מרדכי אלמאליח מקזבלנקה גירש את אשתו כי לא ילדה לו במשך עשר שנים, לאחר שנולדה להם בת. אחר כך נשא אשה אחרת ושהה עמה כשישה חודשים ולא התעברה ממנו, גירשה ושילם לה כתובתה. בשנת תרפ״א (1921) הוא בא לפני בית הדין בקזבלנקה, כי רצה לחזור לאשתו הראשונה. אבל בית הדין סירב לבקשתו באומרו שכבר גירשה כי לא ילדה לו במשך עשר שנים. אבל לדבריו יש לו ילדה בת 12 מהראשונה, והוא רוצה לפקח עליה שלא תצא לתרבות רעה, וכי ראה שאינו מוליד מאשתו השנייה. ר׳ דוד צבאח ציטט את השו׳׳ע אהע״ז, סי׳ י, ס״ק ה: ״המוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה… לא יחזיר״.

אבל במקרה זה לא גירשה משום שם רע. פסק הדין היה, שמותר לו לחזור לראשונה וגם הרב רפאל אנקאווא ראש בית הדין הגבוה במרוקו תמך בעמדה זאת (׳שושנים לדוד׳, סי׳ נב, דף טז ע״ב-יז).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היה מעשה באשה שטענה כי אין לבעלה גבורת אנשים. הבעל ואביו אומרים שהיו משתדלים ״לעשות לו סמים ותרופות לחולי זה, והיא צועקת דינא קא בעינא״ [אני רוצה שיינתן פסק דין]. ר׳ שלמה בירדוגו פסק שתתגרש ושאין לה כתובה (׳די השב ואם למסורת׳, אהע״ז, סי׳ ט דף יא).

דיון נוסף עוסק בזוג במאה ה־20 שלאחר עשר שנות נישואין האשה לא נבנתה ממנו, ודרשה מבעלה שיגרש אותה. הבעל התנגד, כי עתה עוסק בתרופות ויש לו סיכויים שיזכה להוליד. נוסף לכך התעוור לפני שבע שנים בשתי עיניו. בפסק הדין שניתן בשנת תשמ״א (1981) סיכם החכם, כי אם יש חשש שהיא תצא לתרבות רעה – כופים אותו לגרשה. כמו שאין מחייבים אותו לגרשה בעל כורחה, גם היא אינה חייבת לשבת אתו, אבל במקרה זה פטור מדמי מזונותיה (יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ כט).

עדותה עדיפה על פני בדיקה רפואית. לפי תשובת ר׳ דוד צבאח בשנת תרצ״א (1931) במאזאגאן [עתה אלג׳דידה בחוף האוקינוס] באה אשה לקבול על בעלה שאין לו גבורת אנשים ״והוא מכחישה וצועק במר נפשו בצעקה גדולה ומרה״. היא אינה תובעת כתובתה, אלא שתיטול בגדיה ותלך. הבעל טוען שהוא מוכן להיבדק על ידי רופאים ויביא עדותם, שיש לו גבורת אנשים. החכם הסתייג מהבדיקה הרפואית ״לא מהני [אין זה מועיל] דהגם שיעידו שהוא כאיש גבורתו, עם כל זה אף היא תשיב אמריה לו מסרתי עצמי לך ומה אעשה לך יותר… דלא תהיה עדיפא בדיקת הרופאים ממעשה בפועל״.

ר׳ דוד צבאח פסק לפי השו״ע כי היא נאמנת וכופין אותו להוציאה מיד, ולא יתן לה כתובה (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קלד, דף סו ע״ב). בעד תרופות נגד עקרות. ר׳ יצחק אבן ואליד תמך בדעת חכם אחר שפסק ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה״(׳ליצחק דיה׳, אהע״ז, סי׳ ו, דף טז ע״ב).

בהלכות לפי א״ב המובאות על ידי ר׳ דוד צבאח, ציטט חכמים התומכים בעמדה ״שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה… ואפילו בזקן יש תרופה״, כפי שכתב הריב״ש בתשובותיו סי׳ קכז. כמו כן הציע לבודד את בני הזוג זה מזה לזמן מסוים (׳שושנים לדוד׳, ח״ב, חו״ם, דף קכא ע״ב).

ר׳ חיים משאש, שפעל במכנאס, כתב על מעשה ביבם שלא היתה לו גבורת אנשים. בית הדין החליט שיש לתת לו זמן להתרפא. ״אם נתרפא ובעל – מוטב, ואם לאו, מגרש וחולץ״. כך פסקו חכמי מכנאס, וחכמי פאס הסכימו עמם (׳לקט הקמח׳, יו״ד, דף קעט).

לפי פסק דין משנת תשי״ד (1954) הופיעה בפני בית הדין במוגדור אשה מתושבי סאפי, וטענה כי נישאה לפני עשרה חודשים, ובעלה מכלוף עדיין לא קרב אליה ולא בא עליה כדרך כל הארץ. הוא הודה לדבריה שאין לו גבורת אנשים, אבל ביקש זמן ״לדרוש ברופאים לשדל עצמו ברפואות ומרקחות המועילים לזה אולי יחונן ה׳ יתברך״. בית הדין איפשר לו לדחות את הגירושין למשך שמונה חודשים, ואם עד אז לא יירפא, יגרשנה ללא דיחוי. בתום הזמן הזה באו בפני בית הדין נציגי הצדדים ואמרו שהרופאים נתנו בידו תעודה שהוא בריא, וביקש מאשתו שתחזור אליו. בית הדין הפציר בה שתחזור אליו.

אמה של האשה צעקה שהוא עדיין לא הבריא, והאשה דרשה ממנו גט. הוא הסכים, בתנאי שתוותר על דמי הכתובה. החכמים אהרן בן חסין, שמעון אביקציץ ומשה ויזגאן, חייבו אותו לשלם עיקר כתובתה ולהחזיר לה את הנדוניה (משה ויזגאן, ׳ויגד משה׳, ח״ב, סי׳ יב).

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

הרב יעקב משה טולידאנו

והעיר ה' רוח היההודים אשר בשושן ( יתכן והמספר כיוון לעיר ששאוון אשר בצפון מרוקו ) ובאו שם לפדותני ונתתי להם שכר הפדיון. קרוב למאתיים ספרים שהיו לי ואחר שיצאתי משם הלכתי לפאס עיר גדולה והרעב בעיר עד שהיינו אוכלים עשב השדה, ובכל יום ויום הייתי טוחן בבית הישמעאלים בשני זרועותי עבור פרוסת לחם קטנה ודקה שאפילו לכלבים לא הייתה ראויה, בולילות דבקה לארץ בטני וכרסי כרי ומפני קור הגדול שבסתיו ( של שנת רנ"ד ) כי אין כסות לקרה וגם כי לא היו לנו בתים ללון בהם היינו עושים חפירות באשפות שבתוך העיר והיינו נכנסים לשם ואז נתקיים האמונים עלי תולע חבקו אשפתות, ואחרי כן זכיתי לבוא למלכות נאפוליס "

סופרים אחרים יגידו כי עוד היו הרבה משפחות שגורשו אז מפורטוגל על ידי דון יואן בשנת רנ"ג ויובלו על ידי חובלי האניות למרוקו ששם התגוללו תחת סכל הדבר והרעב ששרר בחזקה. מבין באי הגלות ההוא נמצאו גם מאתיים נשים אשר חובלי אניות פורטוגל הורידום במעברות פאס, וכולן יחד ישבו בחצר אחת בעיר סאלי כי נשארו עגונות.

קצתן זקוקות ליבם אחרי אשר מתו בעליהן וקצתן אלמנות חית והם השתתפו כולן להתעסק במלאכת יד ותתפרנסנה ממעשה ידם בלחם ומים, ואת המותר להן נתנו לתלמידי בתי ממדרשות.

וכמקרה גולי ספרד בשנת רנ"ב בהתלאות אשר מצאו אותם בעוברם דרך עיר החוף ארזילא לבוא למרוקו, כן היה אחרי כן גם מקרה המגורשים, בשנת רנ"ז מגירוש פורטוגל. המגורשים האלה שנפל בגורלם לבא למרוקו.

הם היו היותר אחרונים שבגולי פורוטוגל אך גם הגדולים והנכבדים שבהם, והם היו חתניו של הרב הראשי קבי שמעון מימי, וחביריו שבעה רבנים, אשר אחרי ענותם בבית הסוהר בעינוים קשים שמהם מת רבי שמעון מימי מרוב מכאובים, שלחו הם בפקודת דו מנואל ויבואו ארזילא.

בפעם הראשונה באו בחבורה אחת ארבעה רבנים והם היו, רבי שם טוב לארמה, רבי יעקב לואל, ורבי אברהם סבע, והרביעי – שעד כה לא נודע מי הוא – היה שמו לפי השערתנו רבי משה אלאבאלנסי שזכרו יבוא עוד לפנינו בשמות חכמי המגורשים בפאס.

החבורה הזאת היא הצליחה לבוא עד מהרה מארזילא לפאס, אך הייתה עוד חבורה שניה שבה היו חתניו של רבי שמעון מימי, והיא נעצרה שם בארזילא על ידי נציב פורטוגל אשר אנס אותם לעבוד עבודת פרך ולחלל את השבת, וכן חיו ונשארו זמן מה נענים ונדכאים תחת יד הצורר הנציב ההוא עד לאחרונה מתו כולם מות קדושים מעוצר רעה ויגון.

ככה הסתערו הפורענויות והמצוקות על ראשי המגורשים יוצא יספרד ופורטוגל הבאים למרוקו, ויכתוםפ וירוצצום וידריכום מנוחה, רק נחמה אחת הייתה להאומללים ההם בראותם כח לב המושל בפאס היה טוב אליהם ומרחמם.

המושל ההוא מולאי שיך עוד זאת עשה לטובת היהודים הרעבים אשר מכרו את ילדיהם בלחמם בימי הרעב, וכי מיד אחרי עבור הרעב העביר כרוז לכל עמו להוציא לחפשי את כל ילדי ישראל הנמכרים לעבדים, ולהשית אותם למשפחותיהם.

אכן, רושם כביר הראו המקרים הרעים והתכופים ההם בחוג המון המגורשים הנוודים שבאו למרוקו, עשרות אלפים אבדו אז ממספרם באסונות השנים ההם במשך ארבע השנים רנ"ג – רנ"ו. מי בדרך במעברות פאס, ומי בחולי, ומי בדבר וברעב, ורבים עוד מיהרו ויצאו לארצות אחרות או חזרו לספרד ושם המירו את דתם.

ובכן רק מספר מועט נשארו מההמון הגדול של המגורשים באי פאס, אותם שיכלו להשאר ולהתיישב סוף סוף במרוקו, בכל זאת יכלו הם למצוא כר נרחב לפעולתם ומקון הגון להתגדר בו, כי רק שנים מועטות עברו אחרי חלוף ימי הרעב והמנוחה שבה לאיתנה, והנה תיכף יכלו המגורשים האלה הפליטים לכבוש להם מקום חשוב ולבצר את מעמדם. ויאצילו מרוחם גם על היהודים התושבים\ רבי חיים גאגין אחד מגדולי רבני הדור ההוא שחי בפאס ושמו יבוא עוד לפנינו יספר ויאמר "

" ואחר הזמן – אחרי הדבר והרעב, בחמלת ה' על עמו חזר וריחמם משנת ירח"ם – רנ"ח והלאה בירכנו ה' בברכותיו עד שבנינו בתים ועליות מרווחות בציור וכיור ובירכנו השי"ת בישיבות ובתלמידים ובתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות ספרי תורה מלובשים שש ומשי ורקמה מעוטרים בכסף עד שיצא טבעו של האלמללאח – רחוב היהודים, בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה ".

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

פיוט סימן א״ב ובסוף סימן אני יחייא אדהאן חזק

לשבת

נעם ביסם אללאה אנא נבדא נעיד מאסאר

אספר ביקר תפארת שבת. ברוך אשר מקדש השבת:

בתחילת בוקר ביום הששי. אחר תפלה לאל חי מחסה. תקרא הפרשה בקהל קדשי תאריך ימים בזכות יום השבת:

גדול כבודה שנים מקרא. ואחד תרגום עד סוף הסדרא. אחריה תאמר גם הפטרה. בנביא מעין פרשת שבת:

דיני השבת רבים נכבדים. יקרים מפז ונחמדים. הזהרו בהימים הידידים ללמד אותם מקדם השבת:

המלאכות הלא הם ספורות. במשנה בגמרא סדורות. חשבון כלם הם ט״ל האבות כמה תולדות להם בשבת:

ואשרי השם בהם דרכיו. לישר ולתקן את מהלכיו. השם יעשה לו כל צרכיו מה שהוא צריך ליום השבת:

זה היום עשה לנו יי. בזכותו עמדנו על הר סיני. לקבל תורה בטל מעוני נתנה לנו ביום השבת:

חכמים הזהרו בדבר. ׳ חפצי שמים בתוך עם נבר. ממציא חפצך דִבֵּר דָּבָר. חפציך אסורים בשבת:

טוב לך לעשות מצווה בעצמך, אף אם יש כמה עבדים עמך, צריך אתה לזוז ממקומך. להכין את כל צרך השבת:

יחד היו רִבים גם שלמים. חכמי התלמוד כלם נעימים. עזבו כבודם עשו מטעמים. ותבשיל נאה לכבוד השבת:

כמה טרחות טרחו ויגעו, לשבר עצם גם הראש פצעו, לתקן כל דבר לא נמנעו. כדי לקים ענג השבת:

לִמדו גט אתם רעים אהובים , יתנו כבוד לאילת אהבים , בעבור תנצלו מלהבים תזכו לעולם שכלו שבת:

מחצות היום ואילך תלך , למקוה מים ושמה תשליך , עוונות אשר בהם תתלכלך. בימי החול תסירם בשבת:

נמשך לך מזה זכות גדולה , בדבר קל תעלה למעלה , הסר ממך כל נגע מחלה. רפואתך תעלה בשבת:

סור מרע ועשה טוב בכל עת , בגדיך לבנים בתכלית , תהיה לך תקוה טובה אחרית , של1ם מנוחה בכל השבת:

עוז והדר תלבש בעלותך , מן הטבילה כי היא כסותך , להחליף את בגדי מלאכתך. בלבוש לבן המוכן לשבת:

פנים ידים רגלים תרחוץ , במים חמין בכלי רחוץ , מן הקליפות תעלה נצוץ. נשמתך תאיר ביום השבת:

צפרניך תטיל גם תספר , שערות ראשך כלם בְּמַסְפֵּר. הזהר לתקן לבנת הספיר. בכ״ד קשוטי כלה בשבת:

קום ידידי במהרה ומרוצה , התפלל מנחה בגילה דיצה.בלחש וחזרה מרוצה כמו שאר ימי השבת

רמזים נתוספו בה גדולים , אורותיה עליונים מעֻלים ,כלם קדושים קידש הלולים , יותר משאר ימי השבת

 שדה תצא להקביל הכלה , עם החברה לומר הקבלה.במנהג כל יחידי סגלה. לעשות בקבלת השבת:

תחזור לביתך תעשה זאת , ותזכה נעם השם לחזות , תדליק שתי נרות בם רמוזות שמות קדש מאירים בשבת: דף

אחרי כן תלך לתפלה , תתפלל ערבית בשמחה גילה , עם הצבור טובה היא ומעולה כל שכן קל וחומר בשבת

נפש רוח ונשמה יזהירו. מאור הכלה מושב יקרו. כולם ישבחו יפארו , לעטר כלה בליל השבת

ילך לביתו בשמחה רבה , ייאמר השלום וברכה טובה ,להשלים תיקון כלה אהובה. בקדוש על היין בשבב

יבצע  על הפת בכוונתו , כל אחד ואחד לפי דעתו , לַשֵם תהיה טהורה מחשבתו. מכל פניה זרה בשבת

חובה לקים שלוש סעודות , בכל מאכל ושיר ידידות ,ישליך יהבו על צור תעודות. יזמין לו פרנסתו בשבת:

יאמר על השלחן דברי תורה , משנתו תהיה בפיו שגורה , הלא היא מזומנת וסדורה , בכל ספרים בסעודת שבת:

יכנס לישן על מיטתו עם אשתו , בתוך חדרי משכּיתו ,ימעט בכל יד הנאתו. להרחיק כל נגע רע בשבת:

אחרי השֵנה תקום בזריזות י תלך לטבילה בעליזות , תקבל הארה בפעם זאת. שבין היום ולילה של שבת:

אז תלך לבטח להתפלל , גם בזאת יתהלל המתהלל , גדול כבודה הוא יותר. מלל ונכון מאוד בשחרית שבת

דרך ישכון אור הוא ספר תורה , שבעה יעלו בו בחבורה , כהן לוי ישראל כשורה. כנגד שבעת ימי השבת:

הפטרת שבת תיאמר בנעימה , הברכות תענה באימה ,תפלת מוסף מעלה רמה. תעלה כלה במוסף שבת:

אז תתענג אחר התפלה , על שלחנך בשמחה ובגילה , סעודה זו גדולה מלילה. להצהיל פנים ביום השבת:

נפשנו חכתה לאל עליון , ירחם על עם עני ואביון , יבנה לנו מהר שפריר חביון. נשמח כלנו ביום השבת:

חסד יי תמיד מעולם , יעשה נקם בגויים כולם , מהרה יסיר מהם את צלם , מזלם שָׂרָם יפיל בשבת:

זכר יי מה היה לנו , כל היום לחצונו אויבינו , פתאום ברח הצל מעלינו , הוא אדוננו ביום השבת:

קרן הגויים תכניע תשפיל , גמול תשלם להם בכפל , כפלים וגם אורם תאפיל. יחשכו כוכבי נשפם בשבת:

אמת מארץ תצמח במרץ , מהרה יבוא לנו בן פרץ , אזי שמך נקדיש ונעריץ בנעם שיח בתפלות שבת:

קולנו תשמע בשפה רפה , תנקם מעדת שפחה חרופה , אז תרים את ראשה כלה יפה , כי היא משולה ליום השבת:

אמיץ ברחמיך השיבה , נדחי ישראל בנחת שובה , למענך אל דגול מרבבה מהרה תבדיל בין חול לשבת:

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

השליחות מארץ־ישראל לארצות הגולה לשם שיתופם של בני הגולה בישוב ארץ־ישדאל ע״י תרומות לתמיכה בישוב ובמוסדותיו, היא אינסטיטוציה הקיימת בעמנו בצורות שונות מחורבן בית שני עד היום. ואף על פי כן לא זכתה עד היום לתיאור מסכם, ולא עוד אלא שגם אבני־הבנין לסיכום כזה לא נאספו כל צרכן. יתר על כן, עצם רציפות התופעה הזאת לא הוכרה למדי, כל־שכן שלא הוערכה כראוי. מה שנחקר בשטח זה נתחלק לשני כיוונים: המחקר על השלוחים מחורבן בית שני ועד ביטול הנשיאות מזה, ומאידך מחקרים בודדים ומפורדים על שלוחים שונים בתקופה החדשה, בעיקר מהמאה השמונה־ עשרה ואילך. 

על סערות־ים קשות מספרים שלוחים רבים, ומהם שספינתם נטרפה והם ניצלו בדרך נס, כגון ר׳ אליהו מרגלית, שליח צפת בשנת תק"ן (1790) שספינתו נטרפה סמוך לאזמיר. ר׳ אברהם חבר, שליח חברון, טבע עם ספינתו ליד אלג׳יר בשנת תנ״א (1691). ר׳ יעקב דיין ירושלמי נשרף עם ספינתו ליד מצרים בשנת תקט״ז.

מרובה ביותר היתה הסכנה מצד שודדי־דרכים בארצות־המזרח, וביחוד לשלוחים שהוליכו אתם את כספי התרומות שקיבצו. משלוחים רבים שדדו את כספם בחזרם משליחותם ועל ידי כך נמחה במחי־יד עמלם במשך שנים, להוותם ולהוות עניי א״י. על כך הגיעו אלינוידיעות רבות מפי השלוחים. ר׳ חייא ב״ר יוסף דיין, בשליחותו החמישית מירושלים בשנת תמ״ו (1686), נשדד ממנו כל כסף השליחות שהביא מפרס ע״י ערביים סמוך לבגדאד. ר׳ מרדכי סידון, שליח צפת, נשדד בכורדיסתאן בשנת תקכ״ח (1768) בחזרו משליחותו בפרס.

אולם רב מאד מספר השלוחים שהשודדים בארצות המזרח לא הסתפקו בכספם אלא לקחו גם את נפשם. עצמותיהם של שלוחי א״י שנהרגו בידי שודדי־דרכים פזורות על פני ארצות צפון־אפריקה, ארצות הבלקן, ארם־נהרים, כורדיסתאן, פרס ותימן.

החוקר נחום סלושץ, שעבר בעצמו בכל ארצות אפריקה הצפונית, מתאר את נדודיהם והרפתקאותיהם של שלוחי א״י בארצות ההן לפי מראה עיניו: ״וכך הם נודדים שלוחי ציון אלה ממקום למקום, מנוה־מדבר לנוה אחר, מהר לבקעה ומבקעה להר. עניים הםורוכבים על החמור, מכתתים רגליהם בארץ תלאובות עד שהם מגיעים אחרי נדודים לאין קצה לאחד ממשכנות נדחי־ישראל–שהם רחוקים אלה מאלה לפעמים מהלך ימים ושבועות — כך הם מבלים שנים שלמות… וממלאים משלחתם בנדודים ויסורים, שרק בעל נסיון כמוני יוכל להעיד עליהם…שלוחי ציון אלה היו במשך שנות מאות היחידים מקרב העולם היהודי הגדול, אשר בחרף נפשם ממש העמיקו לחדור למשכנות המדבר הנורא ועד מרומי הרי האטלס הרחוקים והצליחו להביא לעניים ולאובדים נחומים מציון… השמועה כי ׳ההכם׳ עובר למסעיו במשכנות היהודים ובכל מקום בואו הוא מאסף כספים, מתפשטת במהירות הבזק בכל נפוצות המדבר.

הירא את ״אללה״ וקדושיו כובש את תאותו לבצע ואינו פוגע באיש הקדוש המהלך לתומו. אבל הרצחנים והמגושמים… אורבים פעם בפעם לשליח העובר בגבולם.,. אוי לו לאיש אם יפול בידי אנשי הדמים האלה החומדים את כספו, שאינם יודעים רחם… מערבות ברקה ועד מישורי אלג׳זיר, ממבוא שדה הקברות אשר במסלאתה ועד תללי תגמוט בלב הרי האטלס הגדול, ועד ירכתי המדבר הנורא, מתגוללת לפני… שרשרת בלתי נפסקת של ציונים, תמרורים או סתם אבנים לבנות עם פיגמא מלאה עשן בצדם, זעיר שם זעיר שם אני צופה גם את הקובות המרובעות והמלבינות הנשקפות למרחוק מתוך עפרות המדבר! אלה הם קברי החכמים הנודדים אשר קפחו את חייהם מרוב עמל וחולשה או מחמת השודדים אשר ארבו להם, ואשר קם להם גואל ונדיב מילידי המקום לבנות מצבת זכרון על עפרם… ואחר מתחילה האגדה לארוג את רקמת חוטיה המתמתחים ומשתזרים מסביב לקדוש המת, מרבים לספר מעשי נסים וחזיונות לילה אשר אירעו על הקבר… כעבור כימי דור אחד כבר נשכח התאריך שבו נמצא גופו של הרבי הקדוש״. 

שלוחים רבים נתפסו למלכות או נהרגו בעלילות שונות, כגון ריגול, חירוף הדת השלטת, בבתי הוצאת כסף מהמדינה שלא כחוק. עבירה על חוקי ההסגר וכו'. כך למשל נאסרו רבי דוד מלמד ור׳ ישראל הכהן, שלוחי חברון, בניקולסבורג בשנת תפ״ג (1723) על הוצאת כסף מן המדינה שלא כחוק.

שליח שכבר הצליח לעבור בשלום את הים התיכון — נסיעה כזו נמשכה בממוצע שלושים־ארבעים יום— והגיע לנמל אירופי, היה צריך לשבת עוד ארבעים יום בבית־ הסגר שבנמל, מחשש מגיפה. חלק לא קטן מזמן־שליחותם היו השליחים מבלים בבתי־הסגר שונים, ויש שכתבו את חיבוריהם בימי שבתם בבית־ההסגר. רבי שניאור פייבוש, שליח האשכנזים בירושלים, חיבר בשנת תקי״ד (1754) בבית־ההסגר של ליוורנו את ספרו ״פתחי לבנון״ על סוד העיבור בדרך קבלה!

 ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי, שליח חברון, חיבר בשנת תקל״ד (1774) באותו בית־הסגר שבליוורנו את ספרו ״שם הגדולים״, ספר־יסוד בביבליוגרפיה של הספרות העברית; ר׳ משה ישראל, שליח ירושלים באיטליה בשנת תפ״ח (1728) השיב מאותו בית־הסגר תשובה בהלכה בענין חרמי ציבור והיתרן ״ ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, שליח ירושלים בשנת תק״ס (1800) כתב תשובה בהלכה בשבתו בבית־ההסגר בטרייסט.» שליח ירושלים אחר, ר׳ משה ב״ר שבתי הכהן, נידון לשריפה לפני שנת תקנ״ג (1793) באשמת עבירה על חוקי ההסגר, וניצל בדרך נם.

שלוחים שמתו בדרכם

שלוחים שניצלו מכל הסכנות שבידי שמים ושבידי אדם, של שודדי־דרכים ושודדי־ים, סערות־ים ובתי־הסגר, עלילות ומלשינות, כרעו לפעמים בסופם תחת משא תלאות הארוכה. מהם שניספו במגיפה, מהם שמתו מחמת מחלה ומהם שמתו מתוך כליון־הכוחות. ולא מעטים השלוחים שלא זכו לחזור לארץ־ישראל. מבין שמונה מאות וחמשים שלוחי א״י ששמותיהם הגיעו אלינו מתו בדרך־שליחותם לא פחות משמונים וחמשה, היינו אחד מעשרה. עצמותיהם של שלוחי א״י פזורים על פני איטליה, גרמניה, ביהם, פולין וליטא ; תורכיה, בולגריה, יון! סוריה, ארם־נהרים, כורדיסתאן, פרם, אפגאניסתאן, תימן, הודו! מצרים, אלגייריה, תוניסיה, מרוקו! ארצות הברית ואיי הודו המערבית. לא כולם זכו לקבורה, ולא כל מי שזכה לקבורה זכה למצבה על קברו. בארצות צפון-אפריקה נוהגים היו לבנות ציונים מיוחדים על קבריהם של שלוחי א״י, והללו נעשו למקומות קדושים ליהודים וגם לשכניהם הגויים.

ואלה שמות הערים — בסדר א״ב — שבהן נמצאים קברי שלוחי ארץ־ישראל! אוסטרהא, אזמיר, אייזנשטאט, איסקופיה, אלג׳יר, אלכסנדריה, ארביל (כורדיסתאן), ארם־צובה, בגדאד, בומבי, ביחוב ישן, ברבדוס, ברלין, וינה, זאגארה ישן, כלכתה, לואיסוויל (קנטקי), ליוורנו, מוגאדור, מודונא, מונשטיר, מוצול, מיר, מכנאס, מנטובה, ניו־יורק, מאלי, סופיה, פיליפופולי, פראג, פראנקפורט, צנעא, קאהיר, קורפו, קושטא, ריג׳יו, שאלוניקי, תאזא, תוניס. בקצת הערים המנויות לעיל נקברו יותר משליח אחד. באזמיר בלבד נקברו במשך מאה וששים שנה, משנת תמ״ח עד שנת תר״ח (1688—1848) עשרה שלוחי ארץ־ישראל.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.

ארוחה מרוקאית זה סקס

ארוחה מרוקאית זה סקס. לא במקרה המאכל המרוקאי מספר אחת זה כוסכום – סקסו במוג׳רבית. לראות את הכוסכום רחב למטה והולך וצר למעלה מוקף קישואים, גזרים ובשרים ועל ראשו גרגרי חומוס, שקדים וצימוקים זה לראות ברברית במערומיה מקושטת במחרוזות נחושת וענבר. האוכל המרוקאי הוא באמת האהבה היחידה, האמיתית והנאמנה, שנותרה בעולם, שבו הכל סחיר ומכיר. בימים של איידם והטרדה מינית נוח יותר לחזר אחרי כוסכום ומופליטה ולעשות אהבה עם ספינזאת וגריווז. לכן בלילות של בדידות אני מבלה בלבשל תבשילים ולזלול אותם.

אכילה זה אקט אחרון

להכין אוכל מרוקאי או לאכול אותו זה לאהוב אותו. אתה בוחר לך את החומר הרצוי לך, בודק אותו ללא כפפות גומי, מקלף, מפשיט, חותך, לש ומעסה, ומכין את ה״תסרמילה״, זורה במו אצבעותיך את התבלינים, מעריך את קמצוץ הכמון והקינמון, משחרר, מפזר, עוצר ומוסיף, שם על האש, טועם ומריח ללא הפסקה, מתבשם, מוסיף וגורע ואוכל. חלק גדול של ההנאה מהאוכל המרוקאי זה עצם הכנתו ובישולו. אכילתו זה רק האקט האחרון אחרי משחק האהבה הארוך.

דוגמנית עירום

באחד המסעות שלי נזדמן לי להכיר על החוף יפני קטן וממושקף. הוא ישב ליד אוהל קטן, על שרפרף קטנטן ודג דג קטנטן. הוא טיפל בדג שהיה בגודל סרדין, כאילו היה לווייתן, פרם אותו לשניים, המליח אותו, הוסיף כמון, סויה וטפטף עליו שלושה־ארבעה מיני רטבים יפניים. על אלה הוא פרס חתיכת ביקון, אחר כך קילף בצל וחתך לחתיכות קטנטנות, עטף את הדג בבצל, שם אותו על נייר כסף וצילם אותו במצלמה מכל הזוויות, כאילו היה דוגמנית עירום, אחר כך סגר את נייר הכסף ושם את הדג על האש. כשהדג התבשל, הוא הוריד מעליו את נייר הכסף, הריח אותו ובלע אותו במכה אחת. ההכנה ארוכה כמו משחק האהבה, האכילה מהירה וקצרה.

״הסעודה האחרונה״ ו״הזלילה הגדולה״

בעבודתי כפרופסור בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל־אביב ניתחתי לא פעם סעודות מפורסמות בהיסטוריה של התרבות והקולנוע. בציור המפורסם של ״הסעודה האחרונה״ עיני הסועדים בדרך כלל אינן בצלחת אלא באדונם, ישו, או כלפי מעלה בפוזה של תפילה. הסועדים הם על טהרת הגברים ללא נשים, ועל השולחן על פי רוב אין כמעט כלים או דברי אוכל. הסצינה היא סצינה של סעודה, אבל הכל מכוון כדי להדגיש את האווירה הרוחנית ולהחליש את הצד החומרי. הסעודה המפורסמת של פליני ב״סטיריקון״ היא היפוכה של הסעודה האחרונה. זאת היא יותר ארוחת פיגולים. זונות ועבדים חוברים לאצילים בזלילה משולבת באורגיה, עישון וריקודים אירוטיים. לשולחן מוגשות בהמות שלמות מבושלות, מהבילות ואבוסות, ואבריהם של הסועדים משמשים בעת ובעונה אחת לאכילה ולהנאות מין. הסעודה ב״סטיריקון״ היא ביטוי מובהק לרומא הפגאנית והדקאדנטית של נירון לפני בוא האלוהים. כך גם ב״הזלילה הגדולה״ של מרקו פררי בו חבורת הזוללים והזוללות מסתגרת בווילה עשירה לפולחן פרוורטי בן ימים של מין, זלילה וסביאה, עד שאחד־אחד הם מתפוצצים למוות. מטפורה ברורה לחברת השפע והצריכה באירופה של שנות השבעים.

״הסעודה של בבט״

״הסעודה של בבט״ של גבריאל אקסל, לעומת זאת, היא אירוע מעודן במיוחד. הסועדים, שהם חברי כת נוצרית של סגפנים, נאלצים מתוך חובה למארחים, לאכול מן המעדנים המופלאים, כשהם מתייסרים ועוצרים בכוח את גניחות ההנאה האסורה להם על פי אמונתם. זהו אירוע רוחני טהור, מקביל ל״הסעודה האחרונה״, למרות שמדובר באחת הסעודות היקרות, העשירות ואנינות הטעם, שעוצבו אי פעם בקולנוע. ב״הסעודה של בבט״ הסועדים, למעשה, אוכלים את בשרה ודמה של בבט המבשלת, שמגישה להם למאכל את כל הונה מתוך אהבה. מצד שני אפשר שעם כל רוחניותה הסעודה של בבט באה במקום סקס לחבורת הקשישים, שדתם אוסרת עליהם את הנאות הגוף. בבט, הטבחית הצעירה שמכינה במטבח את המרקחות המכשפות, טועמת ומתבשמת, נראית עצמה כמגיעה לפורקן. למעשה יש פה שילוב של פולחן דתי ואירוטי, כשהצעירה במקום להפקיר לפני האורחים את גופה במיטה, מקריבה אותו על השולחן לסעודה.

הסעודה המרוקאית

בסעודה המרוקאית יש משהו מהסעודה של בבט. גם כאן יש שילוב של פולחן דתי ואירוטי. האישה המרוקאית, יהודייה או ערבייה, חיה במצור של חוקים ואיסורים דתיים, מאחורי חומות של בית, לבוש ורעלה. הדרך היחידה שלה להיראות, לפתות, להיחשף, להתבטא היא דרך המטבח והבישול. בקדירה שלה היא למעשה מציגה את עצמה ואת יכולת האהבה שלה. כשהיא צובעת, מתבלת ומבשמת את התבשיל, היא בעצם עושה את זה לגופה. כשהיא חושפת את הקדירה על השולחן היא בעצם עושה סטריפטיז וחושפת את עצמה. וכשאתה אוכל את תבשילה, אתה אוכל אותה. כמו שהפתגם אומר ״האדא כבזהא, כיף יכון פראסהא״ – ״זה הלחם שלה, איך יהיה המשכב שלה״. רק אישה מרוקאית מסוגלת לעשות מימונה עם עשרות תבשילים ומגדים, אפויים, מטוגנים ומבושלים עם אלף צבעים, ריחות וטעמים ולהזמין אל השולחן את כל העיר, כי על השולחן היא מציגה את כל יופיה, חינה וטעמה, בדיוק בדרך שבה בבט עושה זאת בסעודתה, אלא שסביב שולחן הסעודה המרוקאי לא יושבת כת של סגפנים דתיים, אלא חבורה של אוהבי חיים ואניני טעם, וגם כשהם מתבלים את ישיבתם בפיוט וכלי זמר, החושים ערים והיצרים לוהטים, ואפשר בהחלט לומר, שמי שלא אכל אוכל מרוקאי לא עשה סקס מימיו.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

כששמעו הערבים את דברי מוחמד, חשבו אותו למשוגע, כמי שבודה מלבו סיפורים; הם אף כינוהו ׳משורר׳, הבודה עניינים מלבו או מקריא דברים שלמד מבשר־ודם כמוהו.¹⁰² אך מוחמד אמר להם שהכול אמת, ושהוא קיבל את הקוראן(התורה) מחכם: ״כאן נמצאים האותיות של הקוראן והכתב המובן״; ״הוא [אללה] הוריד אליך [באמצעות מורו] את הכתב, למען יגלה את האמת ויאשר את אשר לפניו. הוא הוריד את התורה ואת האוונגליון למען הביא הדרכה לאנשים״_; ״כתב זה [התורה] – אין ספק בו ־ מקור הדרכה הוא ליראים״_; ״זהו כתב אשר הורד אליך״_; ״אלה אותות הכתב מלא החוכמה״_; ״כתב אשר אותיותיו נאמרים במפורש״_; ״אלה אותות הכתב, אשר הורד אליך מעם ריבונך הוא האמת, ואולם מרבית האנשים (הערבים) אינם מאמינים״! ״היש דומה למחזיק בראיה מעם ריבונו? מאחוריו עומד עד מאתו – מורו היהודי של מוחמד – ,ולפניו ספרו של משה אשר היה מופת ומקור רחמים״.      

הערת המחבר : אם מורו הראשון היה רב יהודי, ולא נוצרי, יש לומר שאזכור האוונגליון לא היה במקור, אלא נוסף בעת חיבור הקוראן על־ידי סופרים נוצרים (או ממוצא נוצרי) שסבבו את הח׳ליף עות׳מאן. בהמשך נעסוק בתהפוכות השונות ובהשתלשלות המאורעות שאירעו בהמשך בימי מוחמד וממשיכי דרכו.

הערת המחבר : מורו היהודי, ולפי המסורת המוסלמית זה המלאך גבריאל

אנשי מכה שאלו את מוחמד: מדוע רבך אינו מדבר עמנו ישירות? ומוחמד השיב שמורו

לא מכיר היטב את השפה הערבית : – שהרי הוא יהודי או נוצרי –

״יודעים אנו כי הם אומרים: הלוא רק בשר ודם מלמד אותו, ואולם לשונו של האיש (מורו) אשר אליו יכוונו בהלעיזם אינה ערבית, ואילו זה [דבריו של מוחמד] ניתן בלשון ערבית צחה״(טז, קג).

وَلَقَدْ نَعْلَمُ أَنَّهُمْ يَقُولُونَ إِنَّمَا يُعَلِّمُهُ بَشَرٌ لِّسَانُ الَّذِي يُلْحِدُونَ إِلَيْهِ أَعْجَمِيٌّ وَهَـذَا لِسَانٌ عَرَبِيٌّ مُّبِينٌ

טעם נוסף מדוע לא דיבר מורו של מוחמד עם הערבים ישירות: משום שהיו גסי רוח,

ולא יקבלו מוסר מפי איש זר. הוא קיווה שבאמצעות מוחמד, בשר מבשרם, ייאותו לקבל

דברי מוסר:

״אילו הורדנו אותו אל אחד הלא-ערבים, והיה קורא אותו לפניהם, לא היו מאמינים בו״!

وَلَوْ نَزَّلْنَاهُ عَلَى بَعْضِ الْأَعْجَمِينَ 198

فَقَرَأَهُ عَلَيْهِم مَّا كَانُوا بِهِ مُؤْمِنِينَ 199

 ״הוא [מלך העולם] אשר שלח אל בני אומות העולם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיו, ויזככם וילמדם את הכתב והחוכמה, שהרי לפנים היו בהתעייה גמורה״(כו, קצח-קצט_; סב, ב).

هُوَ الَّذِي بَعَثَ فِي الْأُمِّيِّينَ رَسُولًا مِّنْهُمْ يَتْلُو عَلَيْهِمْ آيَاتِهِ وَيُزَكِّيهِمْ وَيُعَلِّمُهُمُ الْكِتَابَ وَالْحِكْمَةَ وَإِن كَانُوا مِن قَبْلُ لَفِي ضَلَالٍ مُّبِينٍ 2

מאז הקמתה מצויה מדינת ישראל בבעיה קיומית, רוב האומות הערביות-מוסלמיות מסרבות להשלים עם עצם קיומה של תנועה לאומית ציונית. התנגדות זו קדמה בעשרות שנים לכינון מדינת ישראל או להופעתה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

אין ספק, התנגדות זו נובעת, בחלקה הגדול, מתוך האסלאם עצמו; מדינה יהודית בארץ-ישראל עומדת בסתירה לעקרונות־יסוד אסלאמיים, דבר היוצר תשתית רחבה לעוינות מצד מדינות ערב וארצות האסלאם כלפי היהודים בכלל וישראל בפרט.

מוחמד סומן על היהודים ועל רבניהם כדי לאמת את דבריו

במשך כל תקופת שהותו במכה היה מוחמד משוכנע שהיהודים מכירים את תורתם היטב:

 ״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״_; ״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם״_; ״הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שבני ישראל מזהים אותו?; ״אלה, אשר נתנו להם את הכתב לפניו, מאמינים בו״.

סורה 10 – יונה –   , פסוק 94

فَإِن كُنتَ فِي شَكٍّ مِّمَّا أَنزَلْنَا إِلَيْكَ فَاسْأَلِ الَّذِينَ يَقْرَؤُونَ الْكِتَابَ مِن قَبْلِكَ لَقَدْ جَاءكَ الْحَقُّ مِن رَّبِّكَ فَلاَ تَكُونَنَّ مِنَ الْمُمْتَرِينَ 94

״אם מקנן בלבך ספק בדבר כל אשר הורדנו אליך, שאל את אלה הקוראים את הכתב שנגלה לפניך. הגלתה בפניך האמת מעם ריבונך״_;

סורה 5 – השולחן הערוך – פסוק 49

وَأَنزَلْنَا إِلَيْكَ الْكِتَابَ بِالْحَقِّ مُصَدِّقًا لِّمَا بَيْنَ يَدَيْهِ مِنَ الْكِتَابِ وَمُهَيْمِنًا عَلَيْهِ فَاحْكُم بَيْنَهُم بِمَا أَنزَلَ اللّهُ وَلاَ تَتَّبِعْ أَهْوَاءهُمْ عَمَّا جَاءكَ مِنَ الْحَقِّ لِكُلٍّ جَعَلْنَا مِنكُمْ شِرْعَةً وَمِنْهَاجًا وَلَوْ شَاء اللّهُ لَجَعَلَكُمْ أُمَّةً وَاحِدَةً وَلَـكِن لِّيَبْلُوَكُمْ فِي مَآ آتَاكُم فَاسْتَبِقُوا الخَيْرَاتِ إِلَى الله مَرْجِعُكُمْ جَمِيعًا فَيُنَبِّئُكُم بِمَا كُنتُمْ فِيهِ تَخْتَلِفُونَ

״הורדנו אליך את הכתב למען יגלה את האמת ויאשר את הכתבים, אשר נגלו לפניו ויהיה נאמן לשומרם. על כן שפוט ביניהם על פי כל אשר הוריד אלוהים ממרומים, ואל תיטה אחר משוגות לבם לסור מן האמת אשר נגלתה בפניך, לכל אחד בכם נתנו חוק ומנהג, ואילו חפץ אלוהים היה עושה את כולכם אומה אחת, ואלם חָפֵץ הוא כיצד תנהגו בכל אשר נתן לכם, על כן שאפו להיות ראשונים במעשים טובים, כי אל אלוהים תשובו כולכם, ואז יודיעכם את כל הדברים אשר נחלקתם בהם 

[1]          י, צד: ה, מח! כו, קצז-קצה: כה, נב. גם בהיותו במדינה אמר: ״אלה, אשר הענקנו להם את הכתב, מכירים אותו בהכירם את בניהם״ (ב, קמו).

כדי לשכנע את קהל שומעיו הערבים באמיתות דבריו מסתמך מוחמד על רבנים יהודים כעדים:

סורה 26 – המשוררים – פסוקים 192-197

وَإِنَّهُ لَتَنزِيلُ رَبِّ الْعَالَمِينَ 192 نَزَلَ بِهِ الرُّوحُ الْأَمِينُ 193 عَلَى قَلْبِكَ لِتَكُونَ مِنَ الْمُنذِرِينَ 194 بِلِسَانٍ عَرَبِيٍّ مُّبِينٍ 195 وَإِنَّهُ لَفِي زُبُرِ الْأَوَّلِينَ 196 أَوَلَمْ يَكُن لَّهُمْ آيَةً أَن يَعْلَمَهُ عُلَمَاء بَنِي إِسْرَائِيلَ 197

״זהו חזון אשר הורד מעם ריבון העולמים. הרוח הנאמנה הורידה אותו על לבבך למען יהיה במזהירים בלשון ערבית צחה. הוא מצוי בכתבי הקדמונים. האם לא יראו אות בכך שחכמי בני ישראל מזהים אותו [את הכתב]ז״_; ״נתנו למשה תשעה אותות נהירים [עשר המכות או עשרת הדיברות]. שאל את בני ישראל!״ (כו, קצב-קצז_; יז, קא).

סורה 17 – המסע הלילי – פסוק 101

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى تِسْعَ آيَاتٍ بَيِّنَاتٍ فَاسْأَلْ بَنِي إِسْرَائِيلَ إِذْ جَاءهُمْ فَقَالَ لَهُ فِرْعَونُ إِنِّي لَأَظُنُّكَ يَا مُوسَى مَسْحُورًا 101

נתנו למשה תשעה אותות נהירים, שאל את בני ישראל כיצד בא אליהם פרעה ואמר לו, סבור אני כי אחוז כישוף אתה

הערבים תמהים ושואלים אותו: אם הכול כבר נכתב בתורה, מדוע הוא מספר את הדברים בצורה קטועה? ולמה הוא נצרך ללמוד ולשאול כל הזמן את מורו? מוחמד עונה להם שמורו מלמדו בהדרגה וביסודיות כדי שיקלוט ויבין היטב את הדברים:

״אמרו הכופרים: מדוע לא הורד אליו הקוראן בבת־אחתי הורדנו אותו כך, למען סגל אליו את לבך, על כן מסרנוהו קמעא קמעא״_; ״הן אנו הורדנו אליך את הקוראן, חזור והורד״ (כה, לב_; עו, כג).

ביומן, שבו רשם מורו את הדברים, הוא מכנה את בורא עולם בלשון רבים: ׳אנו׳, ׳אנחנו׳. באומרו: ׳קמעא קמעא׳ ויחזור והורד׳ כוונתו: אללה הוריד לך את התורה ־ באמצעות רבך, הדוד שלך – שמלמד אותך בהדרגה ובאטיות. כיוון שמוחמד משבח כל כך את תורת משה ומסורת היהודים, היה ניתן לשער שהמוסלמים, ממשיכי דרכו של מוחמד, יכבדו ויקראו וילמדו את כתבי הקודש של היהודים; אולם בפועל אין להם זיקה אליהם, וספרים אלו אינם מצויים כלל בבית מוסלמי או במסגדים. הם לא לומדים בכתבי הקודש היהודיים ואינם מכירים אותם. אם יש מוסלמי המעיין בהם או מצטט מתוכם, הרי זה בדרך כלל בניסיון לקטרג עליהם ולהשתמש בהם כאפולוגטיקה למען האסלאם.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

באחת המודעות ביום השבעה להסתלקותו כתבו:

הגנו מודיעים בזה שאנו עורכים הספד בישיבתינו ביום ג ' בשבע וחצי בערב ג׳ כסליו — תשל״א לזכרו של נשיא ישיבתנו החסיד האמיתי הרה״ג הרב רפאל ברוך טולידנו זצוק״ל אשר החזיק ישיבתנו הן בגשמיות והן ברוחניות במשך שנות קיומה. נא להתאמץ להתיחד עם זכרו.

ישאו דברי הספד הרבנים הגאונים: הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א

הרה״ג ר׳ יהודה צדקה שליט״א בנו של מורינו הרה״ג ר׳ יעקב טולידנו שליט״א הרה״ג ר׳ משה מלכה שליט״א.

בכבוד רב, ההנהלה.

בהספד שנשא מחותנו הגאון ר׳ יונה מרצבך ראש ישיבת קול תורה, בירושלים, סיפר כשרבינו נפל למשכב, בימיו האחרונים, ביקש שיביאו לו תפילין להניח, כשהחזיקם בידו, נפל ממנו תפילין של יד לארץ, והסובבים אותו הבינו שימיו ספורים, ואמרו שהיה זה להם אות, כשם שהתפילין הם פאר לישראל, כן רבינו פאר הדור, וכשנפלו התפילין מידו סימן הוא שנפלה עטרת ראשנו.

בהספד שנשא הגה״צ ר׳ שלמה וולבה שליט״א סיפר, שרבינו התארח אצלם בישיבת ״באר יעקב״ באחד מימות החול, והתפלל עמם תפלת מנחה, והנה הבחין שזולגות דמעות מעיניו של רבינו בתוך תפלת שמונה עשרה, וכל תפלתו היתה בהשתפכות הנפש וברגש, תפלה זו היוותה עבורו לימוד מוסר גדול בענייני התפילה.

ועוד שמעתי, שהרב וולבה צוה לבנו לסור לבית רבינו ולשבת אצלו, בכדי לשאוב מקדושתו ומזיו פניו — היות שמצוה להסתכל בפני צדיק.

בהספד שנשא הרה״ג ר׳ יעקב גלינסקי שליט״א סיפר: שרבינו הוזמן לעצרת התעוררות באחד מישובי הארץ, והוא נסע עמו במונית ליעדם, והנהג טעה בדרך והם הגיעו באיחור רב. והיות ולעצרת הגיעו קהל רב וכאשר רבינו בושש לבוא, רוב הציבור הלך לו ונשארו בודדים מהקהל, והנה רבינו קם ללא היסוס פנה אליהם ודיבר ברגש רב, כאילו היו ציבור גדול, ואחר דברי כיבושין פנו אותם בודדים להרב ואמרו, שאין להם מקוה טהרה לנשים. נרגש רבינו למשמע בקשתם ואמר מחר בע״ה יקום מקוה טהרה, מיד הרים תרומה נכבדה ופנה לרב גלינסקי, ואתה כב׳ הרב כמה? מספר הרב גלינסקי: התביישתי שהרב תרם תרומה כה גבוהה, לכן גם אני נענתי ותרמתי אותו סכום ואח״ב פנה לקהל ואתה כמה, ואתה כמה, וכן הלאה ולאחר שהתרימם נסעו לאנשים החשובים שבאותה קהילה ובאותו ערב אסף סכום נכבד ולמחרת התחילו בבנין המקוה.

ועוד סיפר שבאותו ערב קם רבינו לרקוד יחד עם הציבור ברובם היו ילדים ואפילו הכי החזיק בידם — ורקד עמם, אמר לו הרב גלינסקי איה כבוד התורה מדוע הנך רוקד עם ילדים, ענה לו בהתלהבות ילדים אלו הם ספרי תורה, כל אחד מהם ספר תורה חי, ואיך לא ארקוד עמם, הילדים האלה הם הערובה שלנו כדכתיב בתהלים ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״, ואין עוז אלא תורה.

אשת חבר הרבנית רחל ע״ה

דודתי הרבנית רחל ע״ה אשת רבינו, היתה בת למשפחה עשירה ומכובדת מאוד שאיחדה תורה וגדולה במקום אחד. אביה הגאון רבי שלום עמר זצ״ל, התמנה לדיין עוד בהיותו בן עשרים ושבע שנים, והיה מגדולי התלמידי חכמים במקנס. אחיה הגאון רבי מרדכי עמר זצ״ל, היה הפוסק בכל ענייני ההלכה בעיר מקנם, ומגדולי בעלי ההשפעה בכל דבר וענין. את כל ימיו הקדיש ללמוד התורה, וקיים את הפסוק ״והגית בו יום ולילה״ במלואו.

הרבנית ע״ה היתה עזר כנגדו של רבינו, בשמחה ובטוב לבב היתה מקבלת כל אורח שנקלע לביתם — שהיה פתוח לרווחה — בביתה התארחו מכל קצוות תבל, מרומניה פולניה גרמניה צרפת אנגליה ועוד— כל הבא למקנס ידע כתובת אחד ביתו של רבי ברוך. וכל זאת בנוסף לזה שהיה עליה לאכסן בביתה תלמידים מהישיבה שגרו אצלם — הרבנית טיפלה בהם במסירות, כיבסה ותיקנה את בגדיהם, סידרה את מזודותיהם ואף תפרה בגדים למי שנזקק.

סיפר בנה רבי יוסף שליט״א, זכורני שפעם בא תלמיד חכם אחד מחשובי הרבנים בצרפת, הוא הגיע אלינו בערב שבת אחר הצהרים, והיה צריך לנסוע ביום ראשון בבוקר שהיה ערב ראש השנה — בכדי להגיע לביתו לפני ראש השנה, ואז אמרה — תלמיד חכם זה יגיע מאוחר לביתו ואולי אין לו בגדים להחלפה, במוצאי שבת לקחה את הכביסה, ובמשך בל הלילה כיבסה, יבשה וגיהצה ובבוקר נתנה לו הכל נקי ומצוחצח, מעשים כאלה ואחרים ידועים לרוב לכל משפחתה ומכריה.

נהגה הרבנית ע׳׳ה ללוות את רבינו לבית־הכנסת בוקר וערב וחוצה איתו את הכביש שהיה סואן טרם סודרו הרמזורים ברמת־אהרן בבני־ברק

מעלותיה ושבחיה רבו מלמנות — במילים ספורות יש לומר שהיתה עזר בכל מכל לרבינו, האריכה ימים ונתבקשה לישיבה של מעלה בגיל כמאה שנים ומעלה.

בניה הם הגאונים רבי יעקב ורבי יוסף שליט״א. שעליהם אפשר להמליץ הפסוק: והיה בית־יעקב — אש, ובית־יוסף להבה.

זכתה לראות עולמה בחייה, דור ישרים מבורך, בנים, נכדים, נינים, ובני נינים, כולם ללא יוצא מן הכלל יראים ושלמים גדולי תורה ויראה.

יהי זכרה ברוך

ממזרח וממערב כרך ראשון.

ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד

אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד. 

בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.

בעדות המגרב נשתמרה גם בתקופתנו צורת ההנהגה החילונית, כפי שהכרנו אותה בימי הביניים: ראש עדה חילוני, שהוא נציגו של השליט וממונה על ביצוע פקודותיו, תשלום המסים וכו' וכאחת מייצג את העדה, מליץ יושר לפני השליט, כדי לבטל רוע גזירות ולהגיש את תלונותיה, ולכן נודעה לו השפעה רבה על המשטר הפנימי בקרבה. ברור, שאנו מתווים רק את הקו הכללי, בלי להיכנס לפרטים שהיו שונים בכל ארץ. בתקופה זו מצטיירים כבר בבהירות יתר הגבולות בין ארבע ארצות המגרב: טריפוליטאניה, תוניסיה, אלג׳יריה ומארוקו, שראשיתן עוד בימי הביניים.

בתקנות פאס והשו׳׳ת בנות הזמן נזכר לעתים תכופות הנגיד ותפקידו כנציגם הרשמי של היהודים ודוברם בחצר השליט. מסתבר, שהנגיד היה מתמנה על ידי השליט מבין אלה שהיו להם עסקים עם החצר, תוך הסכמה בשתיקה של האוכלוסים היהודים. המשרה היתה ברגיל מורשתית בתוך משפחות אחדות. מלבד הנגיד בפאס (או לפעמים במראכש, בירתה המקורית של שושלת הסעדים), מוצאים אנו בימי שלטונו של מולאי אסמאעיל נגיד במכנאס, ששכנה בה החצר המלכותית.

נגידים מצו­יים היו גם בצפרו, שליד פאס, ובסלא (רבאט). מתקבל על הדעת, כי גם בערים אח­רות, שלפעמים נהנו ממידת עצמאות גדולה תחת שלטון השייכים הבלתי־תלויים, היו ראשי עדה עצמאיים. אמנם ברורה השפעתם של המגורשים בהנהלת הקהל, אולם נמצאו סטיות מותנות בתנאים המדיניים המיוחדים והצורך להתאים את ההנהגה למנהגיהם של התושבים. באלג׳יר נקרא הנציג ״מוקדם״, תואר ישן המצוי בשמוש כבר במאה הי״ב במצרים ומאוחר יותר בספרד הנוצרית. לראשונה ייצגו את הקהל בחצר הדאי שני מוקדמים, אולם במחצית המאה הי״ח חלו שינויים בהנהגת הקהילה באלג׳יר ומאותו זמן נמסר ייצוגה בידי מוקדם אחד. המשרה היתה מונופולין בידי שתים־שלוש משפחות. מעמדו של המוקדם בימים אלה היה ידוע לנציגיהם הדיפ­לומאטיים של המדינות הזרות באלג׳יר ובמקורותיהם הוא נקרא ״מלך היהודים״.

בתוניסיה תוארו של הנציג היה ״קאיד״ — כתוארם של מפקדים מוסלמיים גבוהים. הקאיד היה ממנה את הדיינים, את הסופרים ואת שבעת טובי העיר. שום החלטה לא היתה בת תוקף בלי אשורו. על אופיו של אחד מהם, מספר החיד״א, שהכירו היטב, מאחר שכמעט על כרחו התארח בביתו. היה זה עריץ קטן, שניסה לכפות את רצונו אף על אורחו. את בעלי דעות חופשיות (הבונים החופשיים) הוא רדף עד חרמה. קאידים היו מצויים בכל עיר גדולה בתוניסיה.

הנציג של יהודי טריפוליטאניה נקרא שייך וסמכויותיו היו אף גדולות מאלה של הקאיד בתוניסיה. אולם כאן המשרה לא הוענקה לכל ימי חייו של השייך וזה הגביל במקצת את עריצותו.

• הערת המחבר : כידוע היתה משרת הנגיד קיימת במצרים במשך חמש מאות שנה ויותר (מימי הפאטמים עד סוף שלטונם של הממלוכים). היא נתבטלה בראשית העות׳מאנים ולא נתחדשה במצרים או בכל ארץ אחרת שתחת שלטונם בשום צורה, וזאת בהתאם לעקרונות המנהל העות׳מאני, רק החל מהמאה הי״ט מוצאים אנו נציגים רשמיים חילוניים של עדות היהודים בקיסרות.

• עלינו לעמוד על תופעה מיוחדת לחברה היהודית במגרב, כפי שהיא נרשמה במקורות מהימנים מהמאות הט״ו—ט״ז. אלה מזכירים כמעט דרך אגב קבוצה חברתית שאי־אפשר לשייכה אל שכבת התושבים הידועה לנו — ובוודאי לא אל המגורשים. קבוצה זו אינה גדולה מבחינה מספרית, אולם זה אינו ממעט מחשיבותה הסגולית, מפני שכפי הנראה היא שייכת לשכבה הוותיקה והמבודדת ביותר של התושבים היהודים במגרב. כדברי אחד הרבנים (בן המאה הט״ו) אלה הם ״השוכנים באהלים שאין להם מדת ישראל ויהודית אלא נקראים בשם יעקב (יכין ובועז ב, סי׳ ו׳)״.

  המעשה עצמו, שבבירורו השמיע אותו דיין את דבריו אלה הוא עניין כשרות נשואי אשה ממחנה בדווים יהודים ליהודי מתושבי ההרים, כלומר שלא מאנשי השבט. לפני כן היא היתה לאיש מאנשי השבט, אולם לא התגרשה ממנו. כלומר לפנינו מעשה פרוזאי בהחלט שאין בו שום סממנים של אגדה רומאנטית. האשה ילדה בת לבעלה השני ועתה התעוררה שאלת כשרותה של הילדה — אם אינה ממזרת. האשה מודה שהיתה לאיש לפני נשואיה עם היהודי מתושבי ההרים, אבל טענתה היא ״שלא נתן לה (זה הראשון) קידושין לא בכסף ולא בשווה כסף אלא נתקבצו אנשי אהל (כלומר השבט במובנו הערבי של המלה), ולקח הכפה שבראשה כמנהגם, שבזה תקרא מקודשת״ (שם). הרב הדיין פסק, שנשואיה עם היהודי ההררי תקיפים — כלומר הבת כשרה. שאלת יהדותה של האשה עצמה לא היתה בספק, ואיש לא העלה אותה. המעשה שימש תקדים לקולא במקרים אחרים דומים בדבר מעמדם האישי של בני השבטים הנוודים היהודים, שהובאו לפני בתי־הדין במאה הט״ז.

  בקשר למעשים אלה מן הראוי לציין כי אחד מבני משפחת אבן זמירו המפורסמת במארוקו מוסר באגרת משנת 1527 על פגישתו עם שני פרשים ערבים, שסיפרו לו על קיום שבט יהודי חזק השוכן במדבר שבין אלג׳יריה למארוקו. אם נפשיט סיפור זה מסממניו האגדיים; אם נצרף אל המעשה שדנו עליו למעלה את דבריו המדהימים של חיד״א (עיין למעלה) כי על ר׳ שמעון לביא, שבמחצית המאה הזאת היה כמעט ל ג י י ר(!) את יהודי טריפולי; את סיפורו המופלא של דוד ראובני; את דבריו של אבן ח'לדון (סוף המאה הי״ד) על הברברים המתייהדים במגרב — שנתקבלו על ידי חוקרים רבים במלוא משקלם, ושהיו להם תוצאות מרחיקות לכת בדבר מוצאם הברברי של היהודים התושבים, ועוד ועוד סיפורים ואגדות, שאין כאן המקום לעמוד עליהם, נגיע למסקנה, שעל המחקר להתייחס בכל כובד הראש לתופעה חברתית וספרותית זו, להתחקות אחר שורשיה, ולהציע השערות לפתרונה. העניין חשוב מבחינה סוציולוגית במיוחד לאור סיפורו של אחד ממשפחת המגורשים של רנ״ב המעיד על תופעה מעניינת מכמה בחינות. משום חשיבותם של הדברים מוסרים אנו אותם כאן כלשונם:

  ׳… ובני משפחתי ישבו שם במלכות קשטיליא הישינה… ויקנאו בהם האומות… לאמור יגורשו מארצנו… ובני פרץ רובם יצאו סך רב ושטטו מעבר לים אקיאנוס בחלק אפריקא וישכנו להלאה למגדל אד״ר היא מלכות מלך מראי״קוס ויקנו מידו עיר הנקרא דאדי״ש ויעמדו(!) השערים, וישכיבו(!) לבטח ובתוכם לא עבר זרים, שלא בית אבותם, בשם מתוארים, ואינם נושאים אשה ממשפחה אחרת אם יפילו אותם פגרים, כי אם ממשפחתם מבני הנעורים, ובכל יום ויום שלימים וכן רבים ופרים, ולא נשאה הארץ אותם לשבת יחדיו כשבת אחים וחברים, ויקנו עוד מאת המלך עיר הסמוכה ונראה לה הנקראת טילי״ת ויקם להם אחוזה זו בדמים יקרים, ועד היום במקומות האלו דרים, ובתוכם רבנים גדולים מופלגים, בשבעים פנים התורה מבארים, והתורה והמצוות ביתר שאת משמרים…׳. (פרח הלבנון, ברלין תע״ב, בהקדמה).

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.

משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.

מו"ה אברהם מונסון זצ״ל השני

 אחד 'מחכמי טיטואן שהי במאה החמישית והיה סוחר ושוב התמוטט והלך לאלג׳יר ועסק עוד במסחר ועלה בידו והצליח ושוב הפסיד במסחרו ונסע לאוראן ובש׳ תצ״ב נסע למצרים הרב הנזכר נזכר בשה״ג ואליו נודעו מקצת מחיבוריו שחיבר. ובשו״ת בית יהודה עייאש זצ״ל חו״מ סי׳ ד׳ יש שם תשובה אודות דין ודברים שהיו להרב הנזכר עם אשתו שלא רצתה ללכת אחריו מטיטואן למצרים, אלו הם החיבורים שחיבר הרב הנז׳ שו״ת אשל אברהם, ס׳ גט כריתות קיצור גט פשוט, מוצאי יום טוב קיצור ומפתח לס׳ תוספת יו״ט, עץ הדעת על ש״ע מ״ד, שלחן שבת קיצור הל׳ שבת, תוצאות חיים ליישב קושיות עץ חיים על התורה, החיבורים הנז׳ קצת מהם נזכרו בס׳ המעלות לשלמה מר״ש חזאן שכתב שהיו אצלו בכ״י, והרה״ג ר״א בן שמעון בס׳ טוב מצריים הזכיר עוד שהרב הנז׳ חיבר ס׳ פרי עץ הדר ונמצא בכ״י במדרש בדה״ץ במצרים, ובס׳ שערי ישועה מר״י זיין נמצאו איזה שו״ת מהרב הנד, וראיתי טופס פס״ד מש׳ התפ״ה וחתו׳ בו כהה״ר יעקב שורייקי וכהה״ר אברהם מונסון הנז׳ ומקום ההעתקה בעיר טיטואן יע״א :

מו"ה אב' ב״ר בנחמן המכונה בוזאגלו

זצ״ל אחד מרבני מראקם הוא חי במאה הרביעית ובש' שס״ד הלך לוינציאה לסיבה וע״י נדפסו המשניות עם פירוש הרמב״ם וברטנורא באותיות מרובעות, ובספר נר המערב צד 111 בהערה פ״ג ־כתב מפני שהמשניות הנז' אינם מציים כ״כ אציג הנה מהם מה שצריך למקור דברינו בשער הס׳ כתוב משניות עם פירוש הרע״ ב והרמב׳׳ם בדפוס ואותיות מרובעות הפנים והפירוש הביאו לדפוס החה״ש מיהר״ ר אברהם בר הה׳ ר ראובן בנחמן ז״ל ממרויקיש עיר ואם בישראל בברבריא י״ג ניסן ש׳ משו״ך חסדך לפ״ק (שס״ו) ובהק׳ כתב אמר הצעיר אברהם בלא״א הר׳ ראובן בנחמן המכונה בוזאגלו ממשפחת בית אזולאי מעיר מרוויקוש שליו הייתי בביתי והזמן טלטלני פה וינציאה כי שלחני פה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנז׳ לקנות למלך כלים יקרים ואשב פה מצפה חרד שנה וחצי אולי תבוא האניה אשר בה ישלח אלי הממון לענין הנז׳ והנה בעונות בארצנו כל משפטיו הרעים חרב דבר ורעב כי המלך נלחם עם אחיו (מולאי זידאן ומולאי עבדלה) ואין יוצא ואין בא וגס פה לא שקטתי ולא נחתי כי יש לי ריב ומדון עם סוחר אחר ועשיתי הוצאה גדולה בארץ הזאת ואשתומם ענין הרע הרע הזה ואשים על לבי דבר טוב לעשות המשניות הגדולות בדפוס הנז׳ וכו', והרב נר המערב כתב וז״ל ונשאר להעיר רק על הזרות שיש לר״א זה שלש משפחות, בנחמן, אבוזאגלו, אזולאי, הן ידעתי כי במרוקי יש אנשים בשתי משפחות אחת עיקרית ואחת כינוית מאיזה סיבה, אבל בשלשה מוזר הוא בעיני ע״כ, ואיי הכותב יש לי להע־ר עור על הכינוי הרביעי שיש להחכם הנז׳ שהוא כתב ששלחו הנגיד המעולה אברהם בן וואעיש קרובי ממשפחתי הנז׳ משמע שכינוי משפחהו הוא בן וואעיש שזה הכינוי הוא מצוי במערב, ורחוק לומר שמשפחתי שאמר כוונתו על משפחת אמו, ועוד רחוק לומר כן וואעיש כוונתו בר וואעיש שגם שם

זה מצוי במערב לקרות בשם וואעיש מי תכריחו להזכיר שם אביו ולא כנויי. והכינוי בנחמן אפשר שזה אינו כינוי כי אפשר כוונתו בר נחמן שהוא זקנו אבי ר׳ ראובן:

 כהה״ר אברהם בן רמוך ז"ל

 אחד מחכמי פאס בדור השני להתיישבות המגורשים בפאס במאה הרביעית, ובם׳ נר המערב צד 101 הערה ז׳ כתב שאין זה ר׳ אברהם בן חיים בן רמוך מחבר פי׳ תהלים שבכ״י אוקספורד ראה באוצר הספרים אות פ״א נר 687 כי מחבר הפי׳ הנז' היה קודם בחצי המאה השנית בספרד מצאנו שמו בהויכוח הכתוב בשבט יהודה, הרב הנז׳ חתום בתקנה מש׳ ש״ה, עוד ראיתיו חותם בהסכמה א׳ עם כמה רבנים בש׳ שמ"ד ליצי׳ ומצאנוה חי בש׳ שנ״א כי מצאתי טופס הסכמה אחת בכ״י מוהר״ר יעב׳׳ץ ז"ל וחתומים בתורף הסכמה כמה רבנים בזמן הנז׳ ובסוף הטופס כתוב בזה׳׳ל ושאר חכמי המעמד הלא המה החה״ש הר׳ שלמה עוזיאל והחזד׳ש הר׳ אברהם בן רמוך והחה״ש הר' יוסף נבון לא נמנו עם החכמים השלמים הנז״ל על הענין הנז׳ קצתם משום קורבה שיש להם עם הכתות וקצתם סלקו עצמם מדין זה וקיים :

מו״ה אברהם מונסונייגו זצ״ל

אחד מרבני טיטואן הוא חי במאה הששית ואולי שהוא בנו של מוהר״ר אפרים מונסונייגו זצ״ל שנולד בפאס הנז׳ באות זה ושמש ברבנות עם מוהר״ר שלמה אבודרהם ז״ל עוד ראיתיו חותם בפס״ד א׳ עם מוהר״ר משה אבן צור בש׳ משחר״י פ״ק ואחריהם

חתום מוהר״ר משה הלוי זצ״ל:

 מו״ה אברהם הצרפתי ז"ל

מעיר סוס והוא חי במאה השניה בי הוא שאל להריב״ש כמ"ש בשו״ת הריב"ש סימן ר״ד ובס׳ נר המערב נתב שאולי הוא בעצמו ר״א הצרפתי הגר צדק שבתשב״ץ ח״א סי׳ ל״ג שאולי נסע אח״ך לעיר הונין :

כהה״ר אברהם לכרייף זצ״ל

 אחד מחכמי מקנאס

ונתבש״מ בט״ז באב ש׳ תקס״ה ובס׳ קול יעקב יש שם קינה לפטירת החכם הנז'

כהה״ר אברהם בן וואעיש במוהר״ר

שמואל זצ״ל מחכמי מקנאם יע״א ונתבש״מ באביב ימי עלומיו בש׳ תקע״ט ובםפר קול יעקב יש שם קינה לפטי׳ החי הנז׳:

 מן"ה אברהם אזולאי

 בן משה זצ״ל אחד מרבני מראקם הוא חי במאה הששית ויש ממנו הסכמה בספר תהלה לדוד מר״ד חסין זמנה ש׳ תקמ״ג, עוד ראיתיו חותם בפס״ד אחד עם חכמי דורו בענייני טרפות בש׳ תצמי׳ח פ״ק :

כהה״ר אברהם אנהורי זצ״ל

אחד מחכמי טיטואן ויש ממנו טופס קב״ע בש׳ העשיר״י פ״ק הנה הוא בס׳ ויאמר יצחק ח״ב סי׳ ח׳ וחד דעמיה כה״ר יעקב ביבאס :

כהה״ר אברהם קטן זצ"ל

מחכמי טיטואן יע״א ראיתיו חותם בפס״ד אחד עם חכמי דורו בש׳ תכ״ט פ״ק :

 בהה״ר אברהם קטן זצ״ל

מחכמי פאס והיה סופר בדי"ץ בפאם וראיתיו חותם בשטר פשרה בש' שי״ג וחתום עמו כהה״ר משה אתיג׳אר ז״ל הסופר :

 כהה״ר אברהם חסאן זצ״ל

מחכמי טיטוואן יע״א ראיתיו חתום בפס״ד אחד עט חכמי תיטואן בשנת תכ״ט לפ"ק

מו"ה אברהם הלוי בן סוסאן ז"ל

ראיתיו חותם בפס״ד אחד עם מהר״ר מנחם עטייא זצ״ל בשנת תצא״ו לפ״ק בעיר תיטוואן יע״א :

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.

ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגש יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.

אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.

כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.

תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.

אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.

אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.

ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.

כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.

יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימל ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.

מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.

בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.

באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.

טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.

רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.

שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.

לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.

יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.

לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.

השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..

סוף המאמר מתוך ספרו של פרופסור הירשברג