מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הערבים תמהים על שהספר לא נכתב בשפת האם, לשון הקודש: הוא עונה שאין תועלת בדבר, שהרי אין הם מכירים לשון עברי, וממילא לא היו יכולים להבינו:

״אילו היינו עושים אותו קוראן לא ערבי, היו אומרים: מדוע לא הוצגו אותיותיו אחד אחד [בערבית]? [ספר בלשון] לא ערבי, וערבי [יבין אותו]? אמור: הוא למאמינים מקור הדרכה ומרפא. אשר לא יאמינו – כבדו אזניהם משמוע וטחו עיניהם מראות. כמוהם כמי שקוראים אליו מרחוק. נתנו למשה את הספר״ (מא, מד-מה).

41 – המוצגים אחד אחד – فصلت

وَلَوْ جَعَلْنَاهُ قُرْآنًا أَعْجَمِيًّا لَّقَالُوا لَوْلَا فُصِّلَتْ آيَاتُهُ أَأَعْجَمِيٌّ وَعَرَبِيٌّ قُلْ هُوَ لِلَّذِينَ آمَنُوا هُدًى وَشِفَاء وَالَّذِينَ لَا يُؤْمِنُونَ فِي آذَانِهِمْ وَقْرٌ وَهُوَ عَلَيْهِمْ عَمًى أُوْلَئِكَ يُنَادَوْنَ مِن مَّكَانٍ بَعِيدٍ 44

 وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ فَاخْتُلِفَ فِيهِ وَلَوْلَا كَلِمَةٌ سَبَقَتْ مِن رَّبِّكَ لَقُضِيَ بَيْنَهُمْ وَإِنَّهُمْ لَفِي شَكٍّ مِّنْهُ مُرِيبٍ 45

כל ההסברים הללו לא משכנעים את הערבים, והם נותרים ספקניים, לועגים למוחמד וטוענים כי חברים מלמדים אותו את ההבלים האלה בוקר וערב:

״הכופרים אמרו: אין זה [הסיפורים של התורה] אלא שקר אשר בדהו, ואנשים אחרים סייעו בידו. בני עוולה הם ומוליכי שולל. הם אמרו: אלה סיפורי מעשיות של קדמונים, אשר ביקשו כי יירשמו למענו והם מוקראים לו בוקר וערב״(כה, ד-ה).

25 – الفرقان– הפורקאן

وَقَالَ الَّذِينَ كَفَرُوا إِنْ هَذَا إِلَّا إِفْكٌ افْتَرَاهُ وَأَعَانَهُ عَلَيْهِ قَوْمٌ آخَرُونَ فَقَدْ جَاؤُوا ظُلْمًا وَزُورًا 4

وَقَالُوا أَسَاطِيرُ الْأَوَّلِينَ اكْتَتَبَهَا فَهِيَ تُمْلَى عَلَيْهِ بُكْرَةً وَأَصِيلًا 5 

             הערת המחבר : המסורת המוסלמית מזהה את ׳אם הכתבים׳ עם ׳הלוח הגנוז׳, השמור במרומים, וממנו נלקחו התורה, הברית החדשה והקוראן. הם השוו דבריהם לדברי המדרש (תנחומא בראשית א), לפיו התורה (של היהודים) נמצאת בשמים, חרותה באש לבנה על גבי אש שחורה.

מוחמר עומד על שלו. הוא מכריו בנחרצות שספרו של משה הוא ספר אמיתי, וספרו־שלו

אינו אלא תרגום לערבית, והיהודים (ואולי גם הנוצרים.) שמחים שהערבים קיבלו את הספר בערבית:

 ״לפניו היה כתבו של משה למופת ורחמים, וזהו כתב המאשר [את קודמו] וניתן בלשון ערבית״; ״אלה אשר נתנו להם את הכתב שמחים באשר הורד אליך… כך הורדנוהו: חוכמת משפט בלשון ערבית… אלוקים מוחה או משאיר את אשר יחפוץ, ואצלו אם-הכתבים… הכופרים אומרים: מעולם לא נשלחת. אמור: די באלוקים כעד ביני וביניכם ובמי שדעת הכתב בידו״ (מו, יב_; יג, לו-מג).

מוחמד לומד מרבו אין ניתנה התורה לעם ישראל בהר סיני

המורה מוסיף ומספר על מתן התורה בהר סיני לישראל על־ידי משה:

״נתנו למשה את הספר, אחרי שאיבדנו דורות הראשונים, (  דור המבול, הפלגה וסדום ועמורה. ) כדי שיאיר את האנשים, אור ורחמים, כדי שיזכרו. אתה לא היית בצד המערבי [של הר סיני] כשציוונו את הציוויים למשה_; אתה לא היית בין העדים [כמו שהיו היהודים], ולא היית בצד ההר כשקראנו״_; ״הזכר בספר את משה. הוא היה בר-לבב והיה שליח ונביא. קראנו אליו מצדו הימיני של ההר וקירבנוהו אל סוד-שיחנו״_; ״נועדנו עם משה שלושים יום, והוספנו עשרה אליהם, וכך מלאו ארבעים יום להיוועדותו עם ריבונו״(כח, מג-מו_; יט, נא-נב; ז, קמב).

وَلَقَدْ آتَيْنَا مُوسَى الْكِتَابَ مِن بَعْدِ مَا أَهْلَكْنَا الْقُرُونَ الْأُولَى بَصَائِرَ لِلنَّاسِ وَهُدًى وَرَحْمَةً لَّعَلَّهُمْ يَتَذَكَّرُونَ 43

נתנו למשה את הספר לאחר שהשמדנו את הדורות הראשונים למען יאיר את עיני האנשים ויביא הדרכה ורחמים ולמען יזכּרו

وَمَا كُنتَ بِجَانِبِ الْغَرْبِيِّ إِذْ قَضَيْنَا إِلَى مُوسَى الْأَمْرَ وَمَا كُنتَ مِنَ الشَّاهِدِينَ 44

אתה לא נכחתָ בצד המערב כאשר ציווינו למשה את דבר השליחות, ולא הייתָ עֵד

לא נכחת :  העדרו של מוחמד מו האירועים המתואריםבפסוקים אלה משמש הוכחה לכך שנודע לו עליהם רק במסגרת התגלות נבואית

הוא מזכיר שמשה לא קיבל את התורה לבדו, אלא שבעים איש ליווהו: ״אז בחר משה שבעים איש מבני עמו לבוא במועד שקבענו "

הערת המחבר : קוראן ז, קנה. דבר זה אכן מבואר בתורה: ״ואל משה אמר עלה אל השם אתה ואהרן נדב ואביהו ושבעים מזקני ישראל והשתחויתם מרחוק״ (שמות כד, א). גויטיין, בספרו האסלאם של מוחמד, עמי 178-177, מייחס את חישוב המועדים של משה בהר סיני כשלושים יום ועוד עשרה ימים למסורת יהודית, הגורסת כי משה היה על ההר כל חודש אלול וגם בעשרת ימי התשובה

הוא גם מזכיר בדבריו את מה שמבואר בתלמוד – שבשעת מתן תורה איים אלוקים

לקבור את עם ישראל תחת ההר סיני, אלמלא יקבלו את התורה:

״עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והם דימו כי הנה הוא נופל עליהם, – אחזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה״ (ז, קעא).

סורה 7 – الأعراف ממרום החומה – הרו במכה

وَإِذ نَتَقْنَا الْجَبَلَ فَوْقَهُمْ كَأَنَّهُ ظُلَّةٌ وَظَنُّواْ أَنَّهُ وَاقِعٌ بِهِمْ خُذُواْ مَا آتَيْنَاكُم بِقُوَّةٍ وَاذْكُرُواْ مَا فِيهِ لَعَلَّكُمْ تَتَّقُونَ 171

עקרנו את ההר ונשאנו אותו כסוכך מעליהם, והוא דימו כי הנה הוא נופל עליהם – אֶחֱזו היטב באשר נתנו לכם וזכרו את אשר בו למען תהיה בכם יראה.

הערת המחבר : ובתלמוד: ״כפה הקב״ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה מוטב, הוא ואם לאו, שם תהא קבורתכם״ (שבת פח, א).

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הם חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

לאחר כיבוש מכה ודיכוי ברית השבטים ׳הואזף התייצבו לפניו מנהיגי השבטים מסביב למכה וטאיף והביעו את נכונותם להצטרף לדת האיסלאם. שנה זו נקראת בפי המוסלמים ׳וופוד׳ – שנת המשלחות.

אולם, יש להדגיש, שאת מיטב מאמציו הצבאיים הקדיש מוחמד להרחבת תחום השפעתו בקרב השבטים הערבים על נתיבי השיירות לסוריה. מוחמד עם צבאו עטור התהילה חזר לאל-מדינה לאחר ניצחונותיו המזהירים בשדות הקרב במכה ובטאיף, אך תקופת השקט שנוצרה לאחר מלחמת ׳חונין יצרה אי-שקט ומתיחות במחנה המוסלמים שהיו רגילים התקיים משלל המלחמות.

הערת המחבר : שנת המשלחות – וופוד – לאחר הצלחותיו של מוחמד במלחמתו נגד כוחות מכה ולאחר ניצחונותיו בקרבות " חונין " על כוחות הברית של שבטי הואזן בטאיף, הפך מוחמד לכוח עיקרי ובלתי מנוצח שהרתיע את מנהיגי האזור וכפה עליהם מיסים בתמורה למצב של אי לוחמה ושלום…..

השקט והשלווה שהשתררו לאחר המלחמה לא סיפקו את רעבונם של לוחמיו ולא התאימו לאופי הערבי שאהב את המאבק המזוין, את מעשי השוד והביזה ובלעדי פעולות אלו לא חשו סיפוק מחייהם השקטים. על כן, תכנן מוחמד, בעצה אחת עם יועציו, לצאת לכיבושים נוספים מעבר לחצי האי ערב וזאת משני טעמים:

א.     להרחיב ככל האפשר את תחום השפעתו המדינית והדתית_;

ב.     היה ברור למוחמד שללא מלחמות לא יהא בכוחו לשלוט על צבאו הגדול שאורח חייו התבסס מאז ומתמיד בעיקר על שלל המלחמות.

מוחמד הורה לאוסמה, בנו של זיד אבן-חארתה שנפל בקרב ׳מועתה׳, לשחרר את נתיבי השיירות לסוריה מידי מתנגדיו בשילוב מיטב הלוחמים מקרב הצבא ולהתכונן במקביל למשימתו הבאה:– כיבושה של סוריה.

במסגרת מאמציו המדיניים פנה מוחמד, באמצעות שליחים ואיגרות דיפלומטיות, למנהיגים שונים ששלטו באזור או גבלו טריטוריאלית בחצי האי ערב, ביניהם קיסר האימפריה הביזנטית, יזדגרד, מנהיג האימפריה הסאסאנית שאהנשא ואף למלך אתיופיה, כדי לחתום עמם על ברית והסכמי שלום.

הערת המחבר : שאהנשא – בשפה הפרסית פירושו מלך המלכים, כינוי זה ניתן למלכי פרס בתקופה הסאסאנית ועד סוף כהונתו של השאח הפרסי משושלת הפהלוי באיראן.

אולם, כל פניותיו אל שכנותיה של חבל חיג׳אז נידחו על הסף, מלבד תגובתו החיובית של מלך אתיופיה אשר אהד את רעיונותיו של מוחמד עוד מתחילת דרכו במכה.

כאמור, השבטים סביב מכה באו בהמוניהם כדי להביע את נאמנותם למוחמד והסכימו לשלם לו מיסים לאות כניעה, אף כי לא נכפה עליהם לקבל את דת האיסלאם כתנאי.

הארות מהאינטרנט לכמה מושגים שמופיעים בכתבה הזו….

La bataille de Mu'tah (arabe : غزوة مؤتة) a lieu en septembre 629 près du village de Mu'ta  à l'est du Jourdain et d'al-Karak, entre une troupe de combattants musulmans dépêchée par le prophète de l'islam Mahometet une armée de l'empire byzantin.

Dans l'histoire musulmane, la bataille est due au meurtre d'un émissaire qui avait été envoyé vers un des chefs ghassanides. La bataille se solde sans vainqueur et les deux camps se retirent. Toutefois, certains historiens modernes prétendent que cette bataille n'était qu'une expédition visant à conquérir les territoires des arabes vivant à l'est de la Jordanie

Zayd ibn Harithah (588–629) (arabe : زيد بن حارثة) est un des premiers compagnons du Prophète Mahomet et le seul ayant été nommément cité dans le Coran. Il devint par la suite chef d'armée et mourut à la bataille de Mu'ta.

Fils d'un homme appelé Haritha, Zayd tomba dans l'esclavage avant la venue de l'islam à l'âge de huit ans. Il appartenait à Khadija bint Khuwaylid, la première épouse de Mahomet. Ce dernier l'adopta et le traita comme son propre fils. Lorsque le verset du Coran fut révélé au sujet des noms des enfants que l'on adopte, il fut appelé Zayd Mawla Muhammad au lieu de Zayd ibn Muhammad.

Il fut marié à Zaynab bint Jahsh  que le prophète a épousé après leur divorce. Il eut pour fils Usama ibn Zayd . Il mourut en 629 à l'âge de 55 ans (8 ans après l'Hégire) à la bataille de Mu'ta^.

בשלהי שנת 632, השנה העשירית להיג׳רה, הורה מוחמד לכוחותיו להתארגן לעלייה לרגל למצוות החאג׳, דהיינו לעלייה הגדולה שנועדה בעיקר להפגנת כוח לרגל ניצחונותיו, אולם חלה במפתיע ונפל למשכב.

איש מבין החוקרים והפרשנים הרבים שכתבו אודות חיי מוחמד לא התמקד ולא התייחס לאהבתו הגדולה של מוחמד בהקשר לטקסי העלייה לרגל ובקיום מצוות החאג׳ שהיו ידועים לכל בר-דעת כי המה מבוא לטקסי הסגידה על פי מסורת ה׳ג׳הליה׳ מימים ימימה.

מצדדי מוחמד טענו, לאחר מותו, שה׳כעבה׳ נבנתה ע״י אברהם אבינו לשם הקרבת בנו ישמעאל בן הגר, וזאת בהתעלמות גמורה מתולדות חיי מנדב הקדוש שבנה את ה׳כעבה׳ למטרות אחרות.

הערת המחבר : מנדב הקדוש היה אחד מאבות שבט קורייש שייסד את מתחם ה׳כעבה׳ כסמל לאחווה ושלום, בערך כשש מאות שנה לפני עליית האיסלאם. מנדב הקדוש הכניס ל׳כעבה׳ כשלוש מאות פסלי אלילים שכללו את אלילי כל שבטי האזור כדי למנוע מחלוקות על אופיו הניטראלי של המקום ואסר על כניסת המאמינים למתחם ה׳כעבה׳ עם כלי מלחמה.

על פי השמועות סבל מוחמד מחום גבוה, מכאבי ראש ומלחצים בחזהו, אולם בניגוד לכל המשוער, לא זכה להשגחה רפואית נאותה או לטיפול תרופתי מתאים לשיכוך כאביו במשך שבועיים תמימים.

על ערש דווי כינס מוחמד את כל יועציו ועוזריו וציווה על מנהיגי צבאו לגרש את הנוצרים ובמיוחד את היהודים מחצי האי ערב למען הצלחת הערבים והתפשטות דת האיסלאם.

מוחמד נפטר בחודש יוני שנת 632 בחיק אשתו האהובה, עיישה בת אבו־בקר ונקבר בידי בן-דודו, עלי אבו-טאלב, מתחת לרצפת חדרו באל­ מדינה. הוא נקבר בטקס צנוע, ללא נוכחות תומכיו הקרובים שהחלו במלחמת הירושה מיד לאחר מותו.

מוחמד הותיר אחריו תשע אלמנות שנישאו לו לאחר מותה של אשתו הראשונה, חדיג׳ה, ובת אחת, פטימה בת חדיג׳ה, שנישאה לעלי אִבן-אבו-טאלב בן דודו, וילדה לו שני בנים, נכדיו האהובים של מוחמד -חסן וחוסיין.

על פי מקורות שונים היה למוחמד בן בשם אברהם שנפטר בהיותו תינוק ועוד ילדים רבים מלבד פטימה שאודותיהם אין כל אינפורמציה מהימנה.

למוחמד היו אין ספור פילגשים כתוצאה מחלוקת חמישית משלל שבויות המלחמה לזכותו ואף אודותיהן ואודות פרי בטנן, במידה והיו להן ילדים ממנו, לא קיים כל מידע מהימן.

הקדמת המחבר – שמואל שגב – הרצליה, ערב פסח 1984.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

משפחה מפולגת, תיהפך בארץ לבעיה סוציאלית חמורה " . יאני אבידוב הזמין את ד"ר שיבא למרוקו, כדי שיראה במו עיניו את המצב. שיבא חזר ארצה מאוכזב. הייתה לו הרגשה כי " העץ אולי נראה רענן, אך שורשיו רקובים "

כללי הסלקציה הנוקשים נותרו, אם כן, בעינם. יתר על כן, עמדתו של שיבא נעשתה אפילו קשוחה יותר. באחד הדיונים במאס 1952, כארשר לרגל החמרת המצב הפנימי בתוניסיה ובמרוקו, אישרה הנהלת הסוכנות היהודית " עליית חירום " של 6.000 יהודים, ללא סלקציה, התנגד לכך שיבא בכל תוקף.

בעזרת טבלאות גדושים מספרים, תיאר מנכ"ל משרד הבריאות באוזני בן גוריון את המצב הקשה השורר במחנות העולים בישראל. הוא הזהיר כי " בעלייה כזאת, אנו מקפחים ביודעין את ילידי הארץ שנפגעו במלחמה, יען כי אין למשרד הבריאות אמצעים מספיקים לטפל באלה וגם באלה ".

עקב התנגדות זו, דחה " המוסד לתיאום " את החלטת הנהלת הסוכנות, בדבר עלייתם של 6.000 היהודים מתוניסיה וממרוקו. אך לנוכח השפל בעלייה והגידול בירידה – בשנת 1952 הוגשו 30 אלף בקשות להגירה  לארצות הברית – הוארך השירות הצבאי בצה"ל משנתיים ל-30 חודש, וקיים היה חשש לפגיעה בתוכנית ההתיישבות.

עקב ההוראות המחמירות של הסלקציה, נפגעה גם עליית הנוער : ההורים סירבו בתוקף להתיר לילדיהם לעלות לישראל בלעדיהם. באותם המקרים שהבנים כבר עלו ארצה וההורים היו בגיל של למעלה מ-35 שנה, תבעו ההורים את בניהם בחזרה.

הם טענו כי לנוכח מדיניות הסלקציה, ממילא אין להם סיכוי לעלות לישראל בגלל " גילם הקשיש " ( למעלה מ-35 שנה – הערה שלי – אלי פילו ). דעותיו של ד"ר שיבא השפיעו על אישים גם מחוץ לממסד הישראלי. כך, למשל, בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית, ביולי 1951, במסגרת דיון נוקב על קשיי הקליטה, טען ד"ר נחום גולדמן כי לטובה מדינת ישראל – מן הראוי להחזיר 100.000 יהודים מארצות ערב לארץ מוצאם.

עמוד 49 " מבצע יכין " 

הערה זו היכתה בתדהמה את כל הנאספים ובלחצו של יושב ראש מחלקת העלייה, ד"ר יצחק רפאל, הסכים לבסוף גולדמן למחוק את הערתו מפרטיכל הדיונים.

לנוכח השפל בעלייה, יצא יצחק רפאל באוקטובר 1952, לביקור של שלושה ימים בקזבלנקה. מאחר שבישראל הוסיפו להשמיע טענות ביחס למצב בריאותם של העולים, ביקש רפאל לבדוק אפשרות של הקמת שירות רפואי בקזבלנקה בפיקוח מחלקת העלייה.

הועלתה הטענה כי יהודי מרוקו סובלים מתת תזונה וממחסור בחלבונים. על כן אם יקבלו מזון מתאים, אולי ניתן יהיה לשפר את רמתם הבריאותית. מפאת הצפיפות הרבה בגטו היהודי ומשום תנאי סניטציה לקויים, היו נפוצות בו מאוד מחלות כמו גרדת, גזזת, גרענת.

אך רק מעטים מאוד היו נגועים במחלות חשוכות מרפא. מבין ההורים – מעטים היו בעלי השכלה פורמלית, אך כולם ידעו לקרוא ולהתפלל בעברית וכולם היו קשורים בדת ובמסורת היהודית. רוב הילדים, לעומת זאת, למדו ב " אלייאנס " ברשת החינוך הדתי ובבתי הספר המקצועיים של רשת " אורט.

קזבלנקה הייתה מחולקת באותם הימים לשלושה חלקים : " הקסבה " הערבית, " המללאח " היהודי והעיר הצרפתית. הגטו היהודי היה בנוי ללא תכנון ומאוכלס בצפיפות איומה. הרחובות צרים, הסמטאות אפלות וחצרות הבתים חשוכות.

רוב הבתים היו בני קומה אחת, עם חצר גדולה, המשותפת לכמה משפחות. היו בתים שבהם הצטופפו שש נפשות ויותר בחדר אחד. בפינת החדר היה מטבח ואילו השירותים היו משותפים לכמה משפחות. מאין מים זורמים בבתים, היו הנשים והילדים צובאים סביב הברזים הציבוריים בקרן הרחוב ובשובם הביתה עם כדיהם המלאים על ראשם, היו המים נשפכים ויוצרים שלולית בוץ.

הערה אישית שלי – אלי פילו – הברז הציבורי נקרא בפי יהודי מרוקו " אלעויינא "

בימי שישי, בשעת התפילה במסגדים, נהגו השלטונות במרוקנים להגביר את השמירה בפתח המללאח, מחשש למהומות, אך רק לעתים נדירות ביותר, פרצו התנגשויות בין יהודים לערבים בסמטאות הגטו.

 וכך מתאר רפאל את ביקורו במללאח של קזבלנקה : " זוועה כזאת לא ראיתי מימי, ואף לא יכולתי לתארה לעצמי, ללא מראה עיניים : עוני, לכלוך, צפיפות דיור איומה, הרבה עיניים בוהות. הייתי עצוב מאוד, עד שבאתי לקבלת /בת בבית הכנסת " מגן דוד ".

כאן נראו האנשים שונים לחלוטים. כולם היו לבושים חגיגית והשכינה שרתה ממש במקום. גם מסיבת עונג שבת שאורגנה לכבודי על ידי הנוער היהודי במקום, הסבה לי עונד ממשי. נערים ונערות בריאים הדורים למראה, לבושי בניקיון ובסדר, מדוברי עברית ולפחות מבינים אותה ".

אך למרות המלצותיו של רפאל, התנגד משרד הבריאות להעביר מידיו את האחריות לבדיקת העולים במרוקו ונוהלי העלייה הסלקטיבית נשארו בעינם. האווירה המורעלת נגד העלייה ממרוקו הדביקה חוגים רבים ביישוב הישראלי ובאה לידי ביטוי גם בעיתונות.

מתנגדי העלייה ההמונית הצליחו להפוך את לבם של תושבי הארץ והטילו עליהם פחד פן העלייה מצפון אפריקה תציף את המדינה במחלות מידבקות ובמקרים סוציאליים קשים. הטענה העיקרית שהושמעה באותם הימים ההם הייתה – שאנשי מחלקת העלייה של  הסוכנות היהודית, רוצים בעלייה גדולה " אך ורק כדי להפגין הישגים ולהצדיק את קיומם ".

ביטוי להלך רוח זה , ניתן למצוא בקטעים הבאים מתוך סדרת מאמרים שפורסמה בעיתון " הארץ ", מאת עמוס איילון. הוא כתב : " אנשי מחלקת העלייה היו אומרים ליהודים הפרימיטיביים בדרום מרוקו, בעלי מנטליות של המאה ה-11, כי הערבים עלולים לשחוט אותם וכי בישראל טוב, וכי שם ימצאו שיכון ועבודה.

הזירה המדינית

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

תלמסאן.

הבא אל תלמסאן מכיוון אוראן עובר לאחרונה כברת ארץ במנהרות חצובות בתוך ההר, צופה במפלי מים תלויים בגובה רבעל צוקי סלעים, מסתכל בפתחי מערות. הסביבה מלאה הוד פראי, כאילו לא ישב בה אדם. שום כפר, שום פרבר עירוני אינם מרמזים, כי מתקרבים לבירתם המהוללה של מלכי המגרב המרכזי, ששלטו כאן במוצאי מי הביניים.

והנה לפתע מתגלה העיר היושבת על רמה נישאה, שגובהה 800 מטר. עטרת הרים מכתירה אותה בחצי זר מדרום, ופניה צופים את השפלה ואת מישור החוף, המתפשטים למרגלותיה לשלוש רוחות. היה חוד האביב כשביקרתי בתלמסאן, והמישור עמד בכל הדר פריחתו ולבלובו.

אולם אלה שבחרו במקום זה, כדי להקים בו את מרכזם המנהלי והמסחרי, ודאי נמשכו אליו לא רק בשל יפי נופו, אלא נחונו גם בחוש אסטרטגי מובהק.שולטת תלמסאן על מרחב חיים רחב ידיים, שהכל בו, גם אדמה פוריה, גם קרבת הים, גם קווי תחבורה נוחים למזרח ולצפון ולמערב, והיא עצמה מוגנת יפה על ידי ביצורים, שביצר אותה הטבע.

לוחות מצבות גם כתובות לטיניות, שנתגלו בסביבה, מעידים, כי במקום היה מחנה צבאי בתקופה הרומית. חלק מהם מוצג לראווה בחצר המוזיאון המקומי, וביניהם יש גם שרידים המניחים מקום להשערה, כי אולי כבר אז נקלעו גם יהודים הנה.

מכל מקום ידוע לנו מתוך שאלות ותשובות של הגאונים , כי בימיהם ישבו כאן יהודים, שנפגעו בידי רדיפות " המייחדים ". מאחינו היושבים כעת במקום נעלמה לגמרי תקופה קדומה זו, ובשבילם מתחילה ההתייבות היהודית בתלמסאן עם בואו של הרב אפרים אנקאווה, מגירוש ספרד הראשון בשנת 1391. הוא היה אחד המקובלים המפורסמים בדורו, ומסביב לו נרקם זר של אגדות מופלאות הנפוצות בפי כל התושבים.יהודים, מוסלמים, נוצרים.

אחדות מהן שמעתי מפיו של רבי יוסף משאש, דיין במכנאס, ששימש שנים מספר רב ראשי של תלמסאן. קברו של רבי אפרים נמצא בבית הקברות העתיק, המטופח יפה ובטוב טעם, משמש מקום לתפילות ותחינות לכל מר נפש וקשי יום ללא הבדל דת, מין וגיל.

רבים באים להשתטח על קברו של " הרב ", כי זה שמו בקרב הארץ, ללא תוספת שם פרטי, ביום השנה לפטירתו, בראש חודש כסלו. מפורסמת ביותר ה " זיאראה " העממית הגדולה בל"ג בעומר, כשמתכנסים הנה אלפים רבים מכל הפינות, קרובים ורחוקים, יהודים ולא יהודים ונערכת התהלוכה בהשתתפות נציגי השלטונות, דבר לא שכיח בארץ זו.

כפי שסיפרו לי אנשים מהימנים אבד כבר עתה הרבה מתומה הפשוט של ה " זיאראה ", ואין עוד ההתלהבות התמימה שהייתה לפנים. יותר מדי מכוניות פאר ותלבושות נשים יקרות מוצגות לראווה. אולם כשביקרתי בבית קברות זה ראיתי תמונות של תפילה כנה, נוגעת ללב.

טמונות כאן עצמותיהם של גדולי הרבנים, שבהם נתברכה תלמסאן, המתכנה בשם " ירושלים הקטנה ", וזה תואר הכבוד בגדול של קהילה יהודית המתגאה בחכמיה. השקט והפשטות של הקברים במקום, שלא שמו עליהם בניינים מפוארים ולא מצבות כבדות משאירים רושם עמוק. 

וראן.

קהילה מצטמקת.

זה שנים מספר שהעדה היהודית נמצאת במזל של ירידה. סח לי ראש הקהילה, שהוא גם ממלא מקום ראש העיר, כי לפני עשרים שנה עדיין היו כאן כ – 10.000 יהודים. אלה היו מתפרנסים בכבוד במסחר בתעשייה חקלאי, כגון, בתי בד לשמן, גתות יין, מסחטות למיצי פירות, טחנות קמח ואפילו בחקלאות גופא, מאחר שרבים רכשו להם אחוזות או חוות חקלאות גדולות, שהיו מעבדים אותן על ידי אריסים או פועלים מוסלמים.

עדיין מחזיקים בעמדות כלכליות אלא ואין דוחקים אותם מהן. המסחר בידיהם ורבים מעסיקים מוסלמים במפעלי התעשייה והחקלאות. האזור שקט ואינו מעורב במהומות. היחסים עם השכנים טובים, ובכל זאת מצטמקת העדה, ופולטת מדי שנה בשנה מספר ניכר של יוצאים לצמיתות.

הנוער עוזב את תלמסאן, כי אינו רואה סיכויים טובים להתפתחות העיר, שנדחקה הצידה, מאחר שמבוססת היא על החקלאות ואין אוצרות טבע בקרבתה. השכבה העממית מבקשת לה עבודה באוראן ובמרכזי תעשייה אחרים. העשירים, נמאסה עליהם הישיבה בעיירה הפרובינציונלית, שיש בה כעת רק כ – 50.000 תושבים. וכן ירד מספר היהודים בתלמסאן לפחות מ – 4500 נפש, ותהליך הנטישה הולך ונמשך.

היהודים ברובם גרים עדיין ברובע הקדום שלהם, שבמרכז העיר העתיקה, המוקפת כולה חומה בצורה. בעיר שבתוך החומה אין צפיפות כלל. רחובותיה, ושווקיה מרווחים, בתים בחלקם חדשים, ולא צר היה בה המקום בשביל כל המשרדים הממשלתיים, המוסדות הכספיים ובתי הספר שהקימו הצרפתים.

רק את ה " משואר " כלומר מקום המועצה, מושב המלכים והמושלים בתקופה התורכית הפכו לקסרקטין. מכאן יש להסיק, כי תלמסאן הקדומה הייתה מאוכלסת ביותר ויש להאמין לדבריהם של ההיסטוריונים שבתקופת זוהרה היו בה אוכלוסים פי שניים יותר מאשר עתה. בזמן האחרון הוקמו שכונות חדשות מחוץ לחומה, מהן של צרפתים ומהן של מוסלמים .

היהודים, שעזבו את שכונתם העתיקה – שאין לה שם מיוחד – נשארו בתוך החומה , חזיון גלותי מובהק. הם גם לא ראו בעין יפה שמטייל אני בשכונות הערביות, והיו מזועזעים כשסיפרתי להם, כי ביקרתי בקברו של סידי בוּ-מדין, מאחר שהזהירוני במפורש לא ללכת שמה

ماذا يمثل الشمعدان اليهودي – الاسرائيلي؟

Read more http://www.israelinarabic.com/

موقع اسرائيل بالعربية   الشمعدان يعد الشمعدان (او ما يعرف بالمينوراه) رمزا من الرموز القومية والدينية المقدسة لدى شعب اسرائيل، ونظرا لاهميته الايمانية اعتمد كرمز قومي ديني وتاريخي لشعب اسرائيل وكاحد رموز دولة إسرائيل اليهودية رسميا بعد نيل استقلالها.  ذكر الشمعدان في الكتاب المقدس (التناخ) باللغة العبرية بإسم مينوراه ( Menorah  ) أما في ترجمة التناخ للعربية فيعرف بإسم ( المنارة) .

Read more http://www.israelinarabic.com/

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

צדיקי החומה

רבי רפאל בר עליזה אלנקוה

מסורת קדומה מספרת על צדיקי החומה. על כך שמעתי מחנניה דהן, כפי שסיפרה לו אימו ע״ה. במוצאי שבת היו נשים מדביקות נרות בחומה לעילוי נשמת אותם בחורים שנהרגו עקד״ה.

אחד הנכבדים (פאקיר), היה מציק לנערות ישראל ומשתדל להטות ליבן אליו. באחד המקרים, אחד מבחורי ישראל קינא קנאה לה׳ ולעמו, ארב לאותו גוי והרגו ולא נודע מה עלה בגורלו כי העלים את גופתו. פעם אחת, כשבא נכבד אחר להציק לנערה מישראל, אמרה לו שיזהר פן יעשו לו כמו שעשו לפאקיר, הדבר נודע למושל העיר והלה ציוה לכרות את ראשיהם של נכבדי הקהילה היהודית ולהניח את ראשיהם על החומה למען הראות את גודל שפלותו.

משום כך נהגו להדליק הנרות בחומה, לעילוי נשמת הצדיקים הללו ע״ה הי״ד.

ביר לאלה סוליקה

באר לאלה סוליקה. צדקת זו סול חתואל מטנג׳יר, היתה נערה צדקת נאה במידותיה ואור קרץ מפניה הטהורים כשחן של קדושה נסוך עליהם. אחד הבחורים הנכבדים מערביי המקום חמד אותה וטען שהיא הסכימה להתאסלם ולהינשא לו. לא הועילו כל הכחשותיה, עפ״י דתם, אם יש עדות, גם אם אינה נאמנה וגם אם היא פסולה לחלוטין, בהיות העד נוגע בדבר, שאדם קיבל על עצמו את האיסלאם, אין דרך לחזור מכך. הנערה הקדושה נסחבה באכזריות למשפט בכיכר העיר פז אצל המלך. בדרכם עצרו בעיר סאלי. הצדקת ביקשה לשתות מעט מים, נתנו לה לשתות ממי הבאר והמשיכה איתם בדרך למשפט. בעיר פז גזרו דינה למוות, היא קיבלה על עצמה למות בקדושה ולא להיטמא לערל ולא להמיר את דתה.

באר זו בסאלי ממנה שתתה, היתה מאחורי חומת המלאח והיתה לה חשיבות סמלית גדולה. דיין האמת יקום את דמה הטהור של צדקת פלאית זו.

בתיהכנ"ס ומוסדות התורח

לשמחתנו הרבה ואין הדבר מקרי, ישנם מספר מקורות המתעדים את בתי הכנסת בסאלי, דבר המעיד על כך שזה היה המוסד העיקרי בקהילה. בית הכנסת בדורות הקודמים, שימש גם כבית תפילה, כבית מדרש, כישיבה, כתלמוד תורה וכמרכז לפעילות תורנית [הילולות, אזכרות וארועים מיוחדים כפי שיפורט לקמן],

המקורות בהם השתמשתי להשוואת רשימות בתיהכנ״ס הם:

״בתי הכנסת באפריקה הצפונית״ – יעקב פינקרפלד.

גולבין – המלאח של סאלי.

עדויות שאספתי מבני סאלי – מו״ר אבי זצ״ל, חנניה דהאן ז״ל, גברת דאבילא המתגוררת ברבאט בסאלי ועוד].

לפני כמה שנים ערכתי סיור חווייתי באופן מיוחד. נגשתי למלאח של סאלי עם קבוצת מטיילים שהבאתי מישראל. אלינו הצטרפה גברת דאבילא הקשישה, ילידת סאלי ואיתה נכנסנו כולנו לבתים בהם היו בתיהכנ״ס [כיום מתגוררים שם תושבים מרוקאים] ובכל פעם שנכנסנו למקום שהיה בו ביכנ״ס, סיפרתי על המקום ושרנו שירים לכבוד הצדיקים. התרגשות מיוחדת היתה כשנכנסנו לביהכנ״ס של רבי רפאל אלנקאוה ולחדדו של רבי עמרם בן דיוואן. אין ספק שחשנו בהארה הגדולה שהותירו במקום צדיקי סאלי.

התושבים נקהלו סביבנו בהתרגשות גדולה. ניתן לראות קשר גדול בין העיר סאלי לבתי הכנסת בה ולחשיבות הגדולה שלהם. בערבית יהודית נקראה סאלי בשם סלא [כך מופיעה שמה במרבית המקורות התורניים] וסלא פירושו בית כנסת ואין הדבר מקרי.

נר המערב

תולדות ישראל במרוקו

החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל

איש טבריה ת"ו

המחלה הצרפתית

והנה אין ספק כי ההצלחה וההתפתחות המהירה הזאת של יהודי פאס בכלל – אחרי כל אותו ההרס והשממון של שנים הקודמות – היו רק בעקב המגורשים המתיישבים בחריצותם והצטיינותם.

אמנם אם כי יכלה קהלת פאס במעט זמן להתנער ולקומם את הריסותיה הנה בהחלק ההוא שנאבד ממנה, נשלל זרם חשוב ויצאו הרבה אנשים מצוינים אשר לא שבו אליה עוד, ואשר יכלו – כמו שכתבנו – להביא אליה עוד כח חדש, וברכה רבה, מספר רב כל כך, יותר מעשרים אלף נפשות בפאס, ובמדינות אשר סביבותי כהנה וכהנה אשר נאספו בימי הרעה ההם ועוד הרבה שחזרו לארץ אדום, ושרובם היו כנראה ממשפחות המגורשים.

מספר רב כזה לא מעט היה יכול להיות לכח אדיר ומועיל להתקדמות יהודי פאס וכל ארץ מערב, רב מאד מאשר יכלו הנשארים המועטים לפעול, והנה מכל אותם האלפים שחסרו מפאס לא נודע רק אחדים מאותם שיצאו אז בימי הרעב לארצות אחרות, הגדול שבהם היה רבי יעקב בירב, וכפי מה שסיפר בעצמו כדברים האלה.

ות"ל מיום הגירוש והשמד שבספרד, הייתי מורה הוראה בישראל ורב לחמשת אלפים בעלי בתים יהודים במדינת פאס, כמפורסם לכל העולם והייתי אז בן י"ח שנים ועדיין לא הייתי בחתימת זקן והיו שם חכמים גדולים ועם היותי ברעב ובצמא ובחוסר כל לעולם הלכתי בדרכי ה'.

לפי השערתנו התמהמה שם רבי יעקב בירב בפאס רק מספר ירחים, ועוד בשנה הראשונה להתיישבות גולי ספרד בפאס בשנת רנ"ג בעצמה יצא רבי יעקב בירב, כנראה מפני אשר חזק הרעב, וילך לו משם מעיר פאס דרך תלמסן ואלג'יר, ללכת לארץ ישראל מחוז חפצו.

הרב השני היה רבי יהודה חייט שכפי מה שהזכרנו בא לפאס בשנת רנ"ג ויצא ממנו אחרי שנת רנ"ד מפני הרעב, וילך איטליה, הרב השלישי רבי דוד בן שלמה בן זמרה או בן זאמירו, משפחתו זאת שמוצאה מעיר סאמורה בספרד, הייתה משפחה גדולה ונכבדה וגם עשירה ובעלת נכסים, והם בני המשפחה הזאת וביניהם רבי בן זמרה שהיה אז בעת הגירוש ילד קטן כבן עשרים שנה, , באו בגולה לפאס.

ומשם יצא רבי דו בן זמרה לבדו או בלוית אביו אולי מפני הרעב וילכו לארץ ישראל, אף כי יתר קרוביו בני משפחתו נשארו ויתיישבו בפאס ובערי הגבול כאשר יבוא זכרם הלאה לפנינו.

על ידי ההתמעטות שהתעמטו מגורשי ספרד בפאס ויציאת הרבה מן הגדולים ונכבדיהם בשנות הדבר והרעב, ניתן אז להתושבים וחכמיהם די אומץ לבלתי היות כפופים להמגורשים ולמוד נגדם ביחס של איבה והתנגדות משך זמן לא מועט, רגשי בוז ומשטמה מצד התושבים אל המגורשים ניכרו עד לראשונה בראשית  בוא המגורשים לפאס.

ניכר הדבר שהתושבים ראו כי המגורשים המתיישבים שהצטיינו כל כך בידיעותיהם והתיחשו גם במוצאם, יעיבו את פניהם ויקדירו את זוהרם על ראשי רהל התושבים וחכמיהם, ולכן הביטו במבט קנאה פנימית ויתאמצו איך להטיל דופי בהם ולהשפיל את כבודם.

רבי נתן בוסתי וחבריו חכמי התושבים ערכו שאלה אחת לפני רבי שמעון דוראן הרב באלג'יר אז, שבה הם מביעים את רגשותיהם אלה, נגד המגורשים או למצער נגד חלק גדול מהם, אותם שהיו אנוסים ונתייהדו, בשאלה ההיא כותבים :

" על עניין אלו הגרים שבאין ממלכות קטלאן, קסטיליא ופורטוגל להתגייר והכנס תחת כנפי השכינה ואומר כל אחד מהם שאני כהן…והרי אביהם היה ערל ועכו"ם ברצונו ואמו גם כן לא היה לה כתובה ולא קידושין ואמם לא נזהרה בזאת נקיים ונולדו מן הנדה והם נולדו מן הערלה "

בדבות כאלה – ששום אחר מחכמי הדור ההוא לא חשב לייחס ככה לאונוסים – חפצו רבי נתן בוסתי וחביריו להרחיק את המגורשים האנוסים ממשרות ציבוריות ולהשאירם בודדים, , אכן רבי שמעון דוראן בתשובתו, שם לאל את כל טענות רבי נתן בוסתי וחביריו, וכה ענה להם :

המעיין בדבריכם ימצא בהם שגגה גדולה לפי שהאנוסים הם תולעת יעקב ומתי ישראל נחשבים ואינם נקראים גרים כ"א בעלי תשובה וגר הוא רק מי שהיה גוי ונתגייר..ואין האנוסים מוחזקים שיבעלו נדה ואפילו יהיה כן…ולמה באתם בעלילה זו על הכהנים האומללים האנוסים בלבד..ולמה גזרתם על כלם שהם פסולים….כי מה עניין זה לזה עד שאתם רוצים לפסול אותם…זו תימה גדול ולא יוכל שום אדם לחלום "

שלום 

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

במללאח סג'יר גרו :

חיים, דוד, משה שמעון זגורי – גרים כיום במגדל העמק – בני איית עישו ביִהִי – סנדלר נעליים

תָיְקֶרְטֶן – עושה נעליים

דוד בן חיים – סנדלר נעליים

אידאן אוחנה – תָסְמָארְט – נעליים

מסעודה רובֶן אביטבול – תופרת במכונה

איחייא בני איית מרדסי – מחראז נעליים – מוכר נעליים

1 – סלאם בל אלעטבי ואליהו מור יוסף – מגדל העמק

2 – איחייא בל אלעטאבי – יש לו חנות למכירת סיגריות

1 ו – 2 הם שלושה אחים

סלימאן משאש – צאן, בקר……

במללאח אל כְּבִיר – המללאח הגדול – גרו

סלימאן משאש – נכון זה אותו סלימאן שהיה לו גם בית במללאח הסג'יר….הוא עסק בבקר ובצאן …עשיר מאוד

מכלוך חיראת בן חיים ….חראז…בתו גרה בבאר שבי….נפטר כאן….

סלאם ביל אלעטאבי…חראז….

דוד אלמזוט אביטבול – בנו מכלוף אביטבול עדיין גר……חראז

אלמעלם שלמה ביטון…..ברדאעי

תאמו …..קונה כתאן

דוח'ו….היה מתיך חלות דבורים …בנו משה בן חיים בנתיבות

עָזאר ….סוחר בחנות

אליהו מויאל בן דָא משה ….שייך המקום של " בישורון "

שמעון מויאל בן דא משה – חנות בבאר שבע עדיין חי

ברהאם בן יעקוב….שליח ציבור בבית הכנסת וסְכֳּאת…כיום מוכר ספרים בבאר שבע

בן גריבי יצחק …….ח'ראז

סימי מור יוסף….גרה לבד….חִֹיָאטָהץץץתופרת

אלפרייאטי….שמעון הרוש…בורסקאי…מעבד עורות

אלחזאן דוד מלול….הרב והשייך של המללאח

עְכָּאן בו תָדָאוויִט…..חְ'רָאז

בא אידאן ווילד מסעודה אזולאי….חראז נעליים

זו רשימת התושבים של המללאח הגדול …..

הרעיון לכתוב את החיבור הזה נולד בימים שעסקתי בכתיבת חוברת על רבי חיים אבן עטר בעל " אור החיים ", שהקדשתיה ליצחק נבון ביום השבעתו בכנסת והכתרתו לנשיא מדינת ישראל. יצחק נבון הנו נצר למשפחת אבן עטר מצד אמו.

שבתאי צבי

בעת שעסקתי בכתיבת החוברת מצאתי קצת חומק הקשור בתנועה השבתאית במרוקו. רבי חיים בן עטר חי כידוע במחצית הראשונה של המאה ה- 18, בימי הוויכוח על ספיחיה של התנועה השבתאית. תוך כדי חיפוש מקורות נמצאתי למד ששורשיה של התנועה השבתאית קשורים קשר אמיץ בטבורה של קהילת יהודי מרוקו, ומקורותיה של תנועת ההתנגדות אליה ינקו ממעיינותיה של יהדות זו. 

מפי אבי מורי, ר׳ אברהם יצחק מויאל זצ״ל, שמעתי את הסיפור הבא:

במרקש, עירו של ר׳ אברהם אזולאי, פרצה קטטה בין ערבים נצים. האחד גבר על רעהו והרגו. הרוצח גרר את הגופה בלילה אל הרובע היהודי (המלאח) והניחה ליד בית הרב. בבוקר כאשר נתגלתה הגויה הופיעו ראשי השלטונות ובראשם המשנה למלך במרקש. הערבים, שהיו מוסתים, רצו לפרוע פרעות בישראל ודרשו את ראשו של הרב אזולאי. אך המשנה למלך שהרגיש שזאת עלילה הגן על היהודים ועל הרב, וזאת לאחר שהרב הצליח להוכיח לו כי יד היהודים לא היתה במעל וכי גופת הנרצח נגררה אל המללאח. ואכן עקבות גרירת הגופה נראו בעליל.

המשנה למלך היה אוהד את היהודים והכיר את יושרו וגדולתו של הרב ועל כן היה מוכן לפסוק לטובתם, אך חשש מלחץ הפורעים המוסתים ולא רצה לפסוק בעצמו את דינם. ר׳ אברהם אזולאי נשלח לפני המלך שישב בפאס יחד עם משלחת של הקהילה שכללה ארבעה רבנים והם: ר׳ ישועה שושנה, ר׳ שלמה עמאר, ר׳ שלמה הלוי ור׳ שלמה בוסתא. בהגיעם לסאלי בערב שבת יצא לקראתם הנגיד משה אבן־עטר ז״ל וביקש מהשומרים המלוים שיאפשרו לרבנים לעשות את יום השבת בביתו, והבטיח להחזירם במוצאי שבת, וכן היה.

בליל שבת, בעת שהסבו לסעודה והוגש להם מגש מלא בשר, נמנע ר׳ אברהם מלאכול. הרבנים עשו כמוהו. כאשר הפציר בהם ר׳ משה הנגיד גילה לו ר׳ אברהם שהתבשיל שורץ תולעים. הנגיד המבוהל קרא לאשתו ושאלה: האם זה הבשר שאני קניתי? ענתה האשה: משהודעת לי בצהרים שיהיו לנו אורחים לסעודת ליל שבת חששתי שמא הבשר לא יספיק ושלחתי את המשרת להביא לי עוד בשר. קראו למשרת ושאלוהו. המשרת הודה בי בדרכו לקנות בשר התעכב בשליחויות אחרות וכשהגיע אצל הטבח היהודי החנות היתה סגורה מפאת קדושת השבת. מפחד שמא גבירתו תגער בו הלך וקנה אצל טבח ערבי.

בצאת השבת יצאו בדרכם לפאס. בהופיעם לפני המלך התרשם המלך מהדרת פניהם וממראם שדמה למלאכי השרת. לאחר שקרא את המכתב של המשנה ונוכח גם בחכמה של הרב ומלויו התיר אותם ממאסרם, כיבדם כבוד גדול והורה למשנה לחקור ולדרוש מי הרוצח. ואכן כך היה. ראש המסיתים והפורעים היה הוא עצמו הרוצח. הדבר יצא מפי המשנה למלך והאיש נשפט ונתלה על עץ.

ר׳ אברהם אהב את ארץ־ישראל אך לא נסתייע בידו לעלות אליה ולהסתפח לעדת הקדושים שישבה בצפת. הוא סייע לשליחי ארץ־ישראל ואיכסנם בביתו. הוא כתב פרושים על ספר הזוהר ו״תיקונים לספר אוצרות חיים״ לר׳ חיים ויטאל.

ר׳ שלום בוזגלו. תלמידו המובהק של ר׳ אברהם אזולאי היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ שלום בוזגלו ״שידו רב לו בחכמת הקבלה״. ר׳ שלום בוזגלו היה תלמיד חכם פורה והשאיר עזבון ספרותי מאד עשיר. בין ספריו

׳מקדש מלך׳ אשר בו הוכנסו ליקוטים מהפרוש לספר הזוהר של רבו ר׳ אברהם אזולאי ושל ר׳ משה זכות (הרמ״ז). הספר ״מקדש מלך הוא פרוש על הזוהר הנפוץ ביותר בחוגי החסידים. הספר מביא לרוב את דברי ספר ״חמדת ימים״ ולמרות העובדה שהספר ״חמדת ימים״ נפסל על־ידי חוגים חסידיים רבים, הספר ״מקדש מלך״ המשיך להיות נפוץ ביניהם. כן כתב ספר בשם ״כסא מלך״ – פרוש תקוני הזוהר, וספר ״הדרת פני מלך על האידרות (אידרא רבא ואידרא זוטא) וספר ״הדרת הוד מלך על ״ספרא דצניעותא״.