רדיפת היהודים במרוקו תחת שלטון וישי 1943- 1940

יוסף טולדנו

משטר וישי – הנקודה השחורה במלחמה

מיד לאחר כיננו של משטר וישי בצרפת ביוני 1940, תחת הנהגתו של המרשל פטאן,PETAIN  לאחר התבוסה המשפילה  לצבא הגרמנית, מצא  המשטר, במושבה הצרפתית במרוקו ובהנהגתה, תמיכה נלהבת כפי אמרתו של מדינאי צרפתי דגול " אם המהפכה הלאומית לא הייתה מתחילה בצרפת, היה צריך להמציא אותה עבור מספר רב של צרפתים בצפון אפריקה ".

מבלי לחכות ללחץ כלשהו מצד הנאצים, השלטון החדש הנהיג מדיניות אפליה  חריפה, אם  כי לא אלימה כמו בגרמניה, כנגד האוכלוסייה היהודית וב- 3 לאוקטובר 1940 נחקק "תקנון היהודים" על מנת, לדבריו, להגן על צרפת מההשפעה היהדות, האחרית לתבוסה הצבאית. .

 מתוך להיטות  אנטישמית,  החליט ראש הממשלה    LAVAL לאבאל להרחיב מיד את תחולת התקנון לצפון אפריקה. אך אם הדבר בוצע מיד באלג'יריה,  חלק אינטגראלי מהטריטוריה הצרפתית, הדבר לא ניתן לביצוע בשתי ארצות החסות, תוניסיה ובמרוקו, ששמרו על אוטונומיה שיפוטית וחוקתית.  לאחר כשלוש שבועות של משא ומתן עם השלטונות המוסלמים במרוקו,  תוך מיתון חלק מהצעדים, הסכים לבסוף מלך מרוקו לחתום על דהיר (חוק שחתום בידי המלך) שפורסם ב 31 לאוקטובר 1940.

תקנון היהודים הראשון

השינויים העיקרים בהשוואה למקור הצרפתי נגעו בנקודות הבאות:

–         ההגדרה דתית ולא גזעית של היהודי, כך שיהודי המתאסלם מאבד את זהותו היהודית ללא כל קשר עם גזע אבותיו.

–         שמירה  על ניהול אוטונומי של  המוסדות היהודיים – בתי דין רבניים, ישיבות, תלמודי תורה, ועדי הקהילות, ארגוני צדקה ובתי הספר של אליאנס.

בשאר הסעיפים  הדהיר מעתיק במדויק את החוק הצרפתי עם אותו יעד: להרחיק את היהודים מהחיים הציבוריים במרוקו כלשון סעיפים 3  -6    

–         הנגישות למשרות הציבוריות ולכהונות שלטוניות אסורה ליהודים.        

–         חברות בכל ערכה שיפוטית מקצועית ובכל המוסדות הנבחרים.      

–         מנהלים, מנהלי-משנה, סגני מנהלים וראשי אגפים במנהל הציבורי הממלכתי או במוסדות שבהם תומכת הממשלה, מזכירי הממשל המחוזי, מזכירי המנהל העירוני ועוזריהם, פקידים בכל הדרגים הכפופים לרשות פוליטית, פקידים בכל הדרגים בבתי הדין הצרפתיים ומתרגמים , פקידים נוטריונים, מפקחים ופקידים בכל הדרגים בממשל המקומי, להוציא רשויות הרבניים, פקידים בכל הדרגים של שירותי המשטרה.        

–         חברים בסגל ההוראה, להוציא את המלמדים במוסדות שנועדו ליהודים בלבד

–         פקידי מנהל, מנהלים, מזכירים כלליים בחברות ומפעליה הנהנים מזיכיונות או מסובסידיות שנותן מוסד ציבורי.    

–         מינויים מטעם הממשלה במפעלים שעניינם ציבורי.

–         יהודים לא יוכלו לכהן בתור פרקליטים מטעם הממשל (מחזן) , או שמאים משפטיים או מתורגמנים מורשים, להוציא אלה המופקדים על תרגומים בשפה העברית.

–         הגישה למקצועות החופשיים והעיסוק בהם אינה מותרת ליהודים, אלא האם כן ייקבע להם שיעור מסוים (Numerus-Clausus) על פי צווים ויזיריים (שרים בממשל המרוקאי). אותם צווים יקבעו את התנאים, על פיהם, יתבצע סילוק היהודים "העודפים" במקצוע.

–         יהודים אינם יכולים לעסוק – ללא תנאים או סייגים- באחד מהמקצועות הבאים: מנהלים ועורכים של עיתונים, מועסקים בסוכנות ידיעות, כתבים של כתבי-עת, מפרסמים של  כל סוגי הפרסומים להוציא פרסומים שאופיים מדעי בלבד, מנהלים או אנשי מנהל בחברות שעניינם ייצור, הדפסה, הפצה והצגה של סרטי קולנוע, במאים, מנהלי הסרטה, תסריטנים, אנשי מנהל של אולמות תיאטרון או קולנוע, קבלני הצגות, או אנשי מנהל של מפעלים הקשורים בדרך זו או אחרת בשידורי הרדיו.

למרות ההסתייגות המוצהרת של המלך, מהצעדים נגד היהודים, דאגו הנציב הצרפתי, הגנרל נוגס, וכל דרגי הממשל של הפרוטקטורט המרכזי והמקומי, לביצוע קפדני של התקנון. כדוגמה, הרחיבו את האיסור לניהול בתי קולנוע עד לתפקיד של קופאים או מובילי-צופים. כמו כן בלי לחכות לקביעת Numerus-Clausus במקצועות החופשיים, אסרו על יהודים, שסיימו לימודי רפואה ורוקחות להתחיל לעסוק במקצועם.

לאחר ההלם הראשוני, מול "הבגידה" של הצרפתים בערכי "המהפכה", התנחמו היהודים במרוקו בכך, שלפחות, הובטח ביטחונם האישי. השלטונות דאגו למנוע כל  התנכלות ביהודים  בהסבירם שהאנטישמיות  היא דבר רציני מדי כדי להשאירה בידי אנטישמיים אקראיים. אנטישמיות זה  עיסוקה ותפקידה של המדינה.

תקנון היהודים השני

עם הרחבת שיתוף הפעולה (Collaboration) של שלטונות וישי (Vichy) עם הגרמנים והרחבתה של המהפכה הלאומית (Révolution Nationale)  הוחלט להחריף עוד יותר את תקנון היהודים. ב 3 ליוני 1941 פורסם בצרפת הנוסח החדש.  במקביל, הוקם גוף מיוחד לביצועו "הנציבות לעניינים יהודיים"  aux Affaires juives   Commissariatתחת הנהגתו של אנטישמי מימים ימימה,  קסוויה ואלא   (Xavier Vallat) . לאחר סילוקם של היהודים מהחיים הציבוריים התקנון השני שאף להוצאתם מהחיים הכלכליים בכלל.

 הורחבה רשימת המקצועות האסורים ליהודים לכל הסקטור הבנקאי והפיננסי, לפעילות בבורסה, במקצועות הפרסום בכלל, בעסקי ביטוח,  בפעילות עם נכסי דלא ניידי, במסחר בדגנים ובבקר, בניצול יערות ועוד…

גם הפעם הוחלט להחיל את התקנון החדש על יהודי מרוקו. אך, היה צריך קודם,  להתגבר על התנגדותו המוצהרת של מלך מרוקו להחיל האפליה על נתיניו היהודים. בעיניו היהודים היו  "נאמנים כמו אחיהם המוסלמים". המשא ומתן, בין נציגי השלטון הצרפתי במרוקו ובין המלך ארך כחודשיים.

ב-8 לאוגוסט 1941 פורסם דהיר חדש על החלת התקנות החדשות בעיתון הרשמי (של הממשלה).  השינוי היחידי – לטובה – לעומת המקור הצרפתי ,היה  ההיתר לעסוק בחופשיות, במקצועות של מלאכה ומסחר קמעונאי. אבל–לרעה – נקבע בסעיף מיוחד למרוקו שאסור ליהודים לעסוק במתן הלוואות כספיות בכל צורה שהיא (תפקיד מסורתי של היהודים המקומיים).

 האיסור חל גם על היהודים, שמתן הלוואות בריבית אינו עיסוקם העיקרי. המפר צווים אלה  דינו  מאסר בין שישה חודשים לשנתיים, קנס כבד וסכנה של סגירת העסק.

כל הפקידים היהודיים שעדיין מילאו תפקיד כל שהוא יחשבו כמפוטרים תוך חודשיים.

בד בבד עם התקנון,  דהיר  מה 22 לאוגוסט,  הורה  לערוך מפקד וציווה, על כל יהודי, להגיש לפקידי העירייה הצהרה על רכושו. ההבנה הכללית הייתה שזה צעד הראשון לקראת החרמת הרכוש היהודי כפי שהדבר כבר התבצע בצרפת ואלג'יריה. יהודי מרוקו עברו מדאגה לפאניקה.

מה עוד, שבוע לאחר מכן, ב-18 לאוגוסט, נחת במרוקו, הממונה על נישול הרכוש היהודי, מנהל ה"נציבות לעיניים יהודים" קסוייה ואלא (Xavier Vallat).  לאחר פגישתו עם המלך בארמונו ברבאט, הצהיר שהתקנון החדש נגד יהודים יבוצע בנחישות אם כי ללא כל אכזריות מיותרת בהתאם ל"מסורת הצרפתית".

ברמה המקומית מספר פקידים צרפתיים, חדורי להט אנטישמי, התחרו בניהם בהמצאת סנקציות נוספות נגד האוכלוסייה היהודית  תחת אחריותם. במזאגאן, בנין שהיה מיועד לחינוך מקצועי של צעירים יהודיים, הופקע והועבר לרשות "רשת החינוך הקתולי" במרוקו. בבני מללאל הפקח האזרחי זמם לסגור את בית הספר המקומי  של אליאנס.

יום לאחר עזיבת מרוקו של הממונה התבשרו, יהודי מרוקו, על צעד נוסף, ללא תקדים, פגיעה חמורה בחופש התנועה לאחר הפגיעות בחופש העיסוק: הפגיעה בחופש המגורים.

ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.

חמיר הייתה ממלכה דומיננטית באזורה עד שנת 525. כלכלתה נשענה על חקלאות וייצוא של לבונה ומור, חומרים שהיו נסחרים בהמוניהם באזור מזרח אפריקה ומדינות אגן הים התיכון. חומרים אלו היו מבוקשים ביותר לצד השנהב שהגיע מאפריקה לאימפריה הרומית. ספינות היו מפליגות מחמיר על בסיס קבוע במקביל לשליטה הפוליטית על אזורים במזרח אפריקה. הספר השיוט בים האריתראי מתאר את חמיר והעומד בראשה צ'ריבאל (Charibael) כידידותיים לרומאים:

מה אנו בעצם יודעים על ראשית התיישבות היהודים באזור מדבר "חצרמות"?

למען האמת לא יותר מדי, כל ניסיון לקבוע את ראשית ההתיישבות הינו בגדר השערה. המסורת הרווחת היא שיהודי "חצרמות" (או מאוחר יותר – יהודי חבאן) הינם "ראש גולים" וגלו מארץ ישראל עוד בזמן שבית המקדש הראשון עמד על תילו, במילים אחרות לפני כ-2500 עד 3000 שנה!

ישנן השערות (התואמות את מסורת זו) על סיבת גלייתם של קבוצת יהודים בתקופה זו אשר בחלקן מדברות על משלחת יהודים שנשלחה ע"י שלמה המלך ללוות את מלכת שבא בחזרתה לארצה (שישנם הסוברים כי ממלכת שבא התקיימה באזור "חצרמות") או על יחידה צבאית ששלח המלך הורדוס כדי לסייע במלחמות הרומאים באזור.

מעבר לכל ההשערות, אם נביט בדיוקן יהודי "חצרמות" כפי שעלו ארצה נבחין בלא מעט סממנים מתקופת התנ"ך הקדומה אשר יתרמו לחיזוק אמיתות המסורת (כפי שקובץ ע"י המורה סעדיה בן יצחק ז"ל), להלן חלקם:
א. שיער הראש – יהודי "חצרמות" נהגו לגדל את שיערם כפי שהיה נהוג בתקופת התנ"ך ומתואר על אבשלום בן דוד.

ב. הסרת שיער השפם – נוהג מקובל אצל יהודי "חצרמות" הגברים ומוזכר בתנ"ך על מפיבושת בן שאול אשר "לא עשה את שפמו" (תרגום: לא ספר את שפמו) לאות אבל והשתתפות בצערו של דוד, מכאן שבתקופה זו נהוג היה להסיר את השפם.

ג. לבוש – הגברים נהגו לחבוש "עממה" (מצנפת) על ראשיהם, אצעדה (מעין צמיד כסף) על זרועותיהם ועטפו את פלג גופם התחתון בסדין, הקבלות לכך ניתן למצוא בתיאורו של הנער העמלקי לפני דוד על מיתת שאול המלך: "ואקח הנזר אשר על ראשו והאצעדה אשר על זרועו" וכן בחידת שמשון נכתב: "אחודה נא לכם חידה…ונתתי לכם שלושים סדינים" (עפ"י רש"י: "סדינים של פשתן המתעטפים בהם").

ד. תכשיטי הנשים – הנשים החבאניות נהגו לענוד לא מעט תכשיטים אשר רובם ככולם עשויים מכסף וככל הנראה תואמים לתכשיטים שהיו בשימוש בתקופה קדומה, כגון אלחגול/ אזוקר – מן תכשיט אשר הנשים היו עונדות על רגליהן ובעת ההליכה מקשקש.

תאור מקביל ניתן למצוא בפירוש הרד"ק למילה "עכסים" בתנ"ך, "עדי שמשימה האישה ברגליה ומקשקש". רפרוף – תכשיט הנקשר על המצח מאוזן לאוזן ומוזכר בתלמוד כ"טוטפת" ("מאי טוטפת… א"ר אבהו טוטפת המוקפת לה מאזן לאזן").

לסיכום, יהדות "חצרמות" (חבאן) הינה אחת מהמעניינות בתפוצות ישראל אשר הצליחה לשמור על זהותה ככל הנראה במשך אלפי שנים הודות לריחוקה הגיאוגרפי מריכוזי האוכלוסייה הגדולים, התמימות והקנאות הבלתי נלאית לדת ישראל.

יהדות זו היא אכן "הנסיכים מתימן".

בדרום־ מערב משתרעים הרי חצ'רמות, ובהם הרבה עמקים. בעמקים זורמים נחלים, ההולכים אל הים. כאן רמת מהרה, הידועה כארץ הלבונה, כאן הרי קלא הפראים והיפים¹⁵. החלק הדרומי־מערבי הזה קרוי ״ערב המאושרת״, Arabia Felix, במובן המצומצם, כי במובן הרחב נחשב גם החג׳אז כחלקה של Arabia Felix לפי חלוקת פטיוליומיאיוס. כיום רבה כאן השממה. הארץ הפוריה הפכה בהרבה מקומות ערבה, המשמשת מקום מרעה לעדרי הבדוים. גרמו לכך בעיקר סיבות פוליטיות: בשל חוסר הבטחון הזניחו האכרים את אדמתם והיו לנודדים, או עברו למקומות אחרים, שבהם היה המצב יציב יותר; ובמקום תבואות, עצי־פרי וירקות, גדלו שם, לפי עדות הקוראן ל״ד, ט״ו, האשל ושיחי המדבר.

בעבר, בתקופת הממלכות בתימן, הוכרחו הנודדים לצאת מהארץ ולנוד אל ערבות צפון-ערב, כי הישוב הקבוע הכפרי דחק את רגליהם ולא הספיק המרעה לצאנם. אכן צדק המדאני, חוקר העתיקות והגיאוגרף הערבי הידוע, כשקרא לכל החבל הזה בשם ״יַמַן אלחצ'רא "כלומר: תימן הירוקה". הוא לא הפריז, אם כי דבריו נראים היום כגוזמא, שהרי מיבנה הארץ, אקלימה וצמחיתה מצדיקים לחלוטין את השם הזה.

אף־על־פי שרצועת החוף המערבי והדרומי־מערבי, עד נמל עדן, היא אזור חולות וארץ מלחה — פנים הארץ, הודות לתנאיו המיוחדים, היה מכוסה ירק. על צלעות ההרים ובעמקים צומחים גם כיום הרבה עצים, והגשמים היורדים מאפשרים גידול ירקות שונים, אם יודעים להשתמש במימיהם כראוי. בתימן אתה מוצא את כל התנאים הדרושים להתפתחות חקלאית. מן ההרים, המגיעים כאן עד לגובה 2700 מטר ונמשכים בכיוון צפוני־דרומי, זורמים נחלים היורדים במערב דרך התהאמה אל הים, ומפרים את השדות במזרח.

על־ידי בנין סכרים, בריכות ובורות, ניצלו בימי קדם את מימי הגשמים והנחלים ולא נתנום להשחית את הקרקע ולחשוף את הסלעים. אולם כשירדו ממלכות תימן הקדומות מעל במת ההיסטוריה ונפלה ממלכת חִמיֵר, נחרבו הבנינים, נפרצו הסכרים ונסדקו הבריכות והבורות. כוחות הטבע עשו את שלהם, המים סחפו את שכבת האדמה הפוריה וגילו את הסלעים. אדמות־בר הפכו ערבה, בדוים נודדים השתלטו עליהן, וצאנם אכל את יתר הירק, ששמר על לחלוחית האדמה, רק בחלק העמקים וההרים גדלה כעת תבואה ועצים הנושאים מיני פירות נפלאים, שעליהם מספר המאדני.

גם בקצה הדרומי־מזרחי משתרעת שלשלת הרים רמים, המגיעים לגובה 3000 מטר: הרי רמת עומאן, שאדמתה פוריה ודשנה ודומה לאדמת תימן. כאן מצויים עמקים פוריים ומשקים אותם גשמי המונסון או נקבות מים תת־קרקעיות, עשויות בידי אדם. האורך של נקבות כאלה מגיע עד 12 קל״מ, והן מובילות את המים מן הנהרות הזורמים מתחת לאדמה אל הערים; לפעמים אתה מוצא ארבע־חמש נקבות במקום אחד. מאחרי שלשלת ההרים, לעבר פנים הארץ, משתרעת ערבה דשנה, שעוסקים בה בגידול גמלים, הטובים והמהירים בגמלי ערב.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

 שער שני

יהודי המגרב כבר היו כאן

ארז ביטון

אהבת ילדים בזרביות לבנות – זרביה – כסות מסורתית אצל יהודי מרוקו

הנה איך מתהפך כפר הֻלדתך שבתוכי,

הנה איך מתדפקים עלי הריחות.

אה, אדי הזעתר במרתף ראשון!

 אה, הבל הלחם מתנור של טין

 באַלֶמבי אחת־עשרה.

נהדף אלי עכשיו ערב מאני אחר

, משחק ילדים בגלעיני תמרים,

אהבת ילדים בזרביות לבנות,

אה5ת ילדים בשפה זקנה מאד,

(ינעלאבוך) ינעל אביך!

(אנא הוה דרבחת) אני הוא שהרווחתי,

 אתה תכה את אחותי

אני אכה את אחותך

אתה תכה אותי

 אני אכה אותך

ואחר־כך מתק הפיוס

, ואחר־כך שוכך החם בעקבים יחפים.

 אחד־אחד נושרים הילדים.

בבקתה של קש

נשים יהודיות מקישות,

מגישות אגל בחרס,

על כסאות אנשים יהודים ממשילים משלים

(בויא כאן יקול) אבי היה אומר,

(ימא כאנת תקול) אמא היתה אומרת.

 ואחר־כך שמחה שקטה,

 ואחר־כך שבע שקט.

הנה כבר שפכו את השמן לשדל את הרוחות,

 אדוני הבית להם השלום,

הנה עכשו שֵנָה.

הנה איך מתהפך כפר הלדתך בתוכי אמי

סביב לרטב וינאי.

14 – אוחיל יום יום אשתאה – פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב"ב

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה

אעברה נא ואראה / אדמת קדש טבריה

נעמה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים כנרת חומתה / שמה העיר בנויה

ישרים בלבותם

נחו על משכבותם

בתוכה קבורתם / כלם בני עליה ( אנשי סגולה, גדולי עולם )

דרך ההר יתבונן

קבר רבן יוחנן

בן זכאי שם יתלונן / יחיד בדורו היה

וחמישה תלמידים

צדיקים וחסידים

מזהב נחמדים / מונה שבחן היה

דִּמָה אחד לבור סיד

טפה אחת לא יפסיד

ולחברו קרא חסיד / וחד דחיל חוביה

בם חכם בעז גִּבֵּר

כמעין המתגבר

אשרי ילדה על משבר / את בנו של חנניה

ראש ההר שם מצבה

קבר רבי עקיבא

עמו עשרים וארב- / עה אלף תלמידיא

אשרי ההשם רעיוניו

לראות שם נגד פניו

רבי חִיָּא ובניו / יהודה וחזקיה

הר גבוה ורם על

הוקם עליו ממעל

רבי מאיר הוא בעל / אָתַיָּא ותִמְהיָּא

רבי יוחנן חנה

שם יחד עם רב הונא

ועמהם רב כהנא / וגם רבי ירמיה

נקבר בתוכה טמון

רבי משה בר מימון

הוא מפרש דת אָמוֹן / ורב על כל ככימיה

ברם זכור לטובה

הרב ניהו רבא

עץ חיים שר הצבא / ממשפחת אבולעפיא

נזר קדש על ראשו

אליו גויים ידרושו

מפיו תורה יבקשו / מצפרא ועד פַּנְיָא

חסין יה אין כמוהו

איש אלהים קדוש הוא

בהבל רוח פיהו / רשפי אש שלהבת יה

חִדֵּשׁ הָעיִר שִׁכְלְלָהּ

חומתה וגם חילה

בית מדרשו כִּלְכְּלָהּ / כל ימיו אשר היה

זרעו לעולם יחיה

בקנין הגוף יהיה

ברכת הדיוט אל תהיה / קלה וגם בזויה

קול זמרת רנני

אמרי פי והגיוני

יהיו לפני ה' / כמו סלת נקיה

זהו מייל שקיבלתי מזמן ושמרתי אותו….כיום בחיפוש אחר חומר אודות יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה מצאתי את המייל הזה שמור אצלי בתיקייה מסויימת…אני מביאו לפניכם ככתבו וכלשונו…מרגש לקרוא ולהתוודע לעוד פרק אודות הקשרים בין יהודי אירופה ויהודי מרוקו במלחמה הנוראה הזו…..

אלי ידידי, שלום, אני מודה לך על הדברים החמים ותודה גם לך שאינך מוותר כהוא זה בכל נושא הקשור למסורת ולמורשת ועתה גם בעניין כה חשוב ,שואת יהדות צפון אפריקה"  אני מעיין מידי פעם באתר אמית, אני כרגע עסוק בסיום הוצאתו לאור של סיפרי "שני אחים בסאפי" בשפה הצרפתית, הוא בעל כותרת נוספת "ילדות בצל מלחמת העולם השנייה", הספר תורגם לצרפתית נמצא כעת בשלב ההוצאה לאור באגודת הסופרים בפאריז, לכן לא נותר לי זמן, אבל אעשה זאת כשאתפנה.

אני כותב מאמרים, כתבות עיתונאיות באתר סקופ, בו אני נחשב כעיתונאי מצטיין וביום 14 למאי אני עומד לקבל תעודת הוקרה ותעודת עיתונאי בנוסף אני גם כותב בעיתונים מקומיים, באשר לנושא השואה אני מבקש ברשותך להביא מתוך ספרי חלק שלא קשור ישירות בשואה פיזית, אבל הוא דן בשואה נפשית ורוחנית .(באשר לסיכום של הכינוס אקבל בוודאי דרך דר' חיים סעדון ואעדכן אותך ) נושא הפליטים מאירופה הינו אחד הפרקים הכואבים ביותר. הנושא מתחיל בשנים 1941-1945 , באותם שנים היו מגיעים פליטים שניצלו בעור שיניהם והגיעו למרוקו מחוסרי כל, כך הגיעו פליטים גם לעיר סאפי.

 הקהילה היהודית איפשרה להם להתגורר באגף הבנות של בית הספר "אליאנס", בו שכנו הפליטים שהגיעו מבלגיה ומהולנד במצב פיזי ירוד. הייתי אז בן 10 ולא למדנו שנה שלימה לימודים סדירים, זאת כדי לאפשר לבנות ללמוד חצי יום של שעות הבוקר,  ואנחנו הבנים היינו מתחילים את הלימודים משעה 12.00 עד שש בערב.

.כך למדנו במשמרות, וזאת כדי לאפשר לאותם פליטים יהודים לגור, אמנם בתנאים קשים, אבל בתנאי המלחמה של אז זה היה נחשב לוקסוס. יהודי הקהילה היו מאמצים משפחות, בעיקר בשבתות ובחגים, להם לא היו תלושי מזון כי הם לא נחשבו אזרחים ולא היו רשומים כתושבים כדי לקבל מנות והקצבת מצרכי מזון, לכן הם היו מוכרים את דברי הערך וכל מה שהיה להם כדי לקנות בשוק השחור. בביתנו אימצנו נער בגילי, שהוריו איש לא ידע את גורלם, אבל הוא ניצל בזכות זה שהוא בא לבקר את הדוד שלו אברהם, שהיה גר מחוץ לעיר הבירה בריסל ולכן הוא לא נלקח למחנה עבודה בבלגיה . הנער שמו מיכאל גולדברג , למדנו ביחד, הוא דיבר צרפתית עילגת כי הוא גדל וחי באיזור בו מדברים רק פלמית, המדוברת מהגרון .

 המצב נמשך עד להגעת הצבא האמריקאי, כחלק מכוחות הברית שפלשו לכל צפון אפריקה ב 8  לנובמבר והגיעו גם אלינו לסאפי. ברגע שהגיעו , הפליטים הרגישו כבר חופשיים, אבל לא יכלו לחזור לבתיהם כי בלגיה והולנד היו עדיין תחת שלטון הנאצים. הפליטים שרדו את המלחמה, ניצלו ממות בטוח, אך עתה הם מסתובבים חופשי אבל אין להם כסף והם נאלצו לצאת לעבוד בעבודות שמעולם לא עסקו בהם, בעיקר בפרוייקטים אמריקאים , בסלילת כבישים והקמת שדה תעופה כבסיס למיגור את כוחות הצבא הגרמני שחנה בנמל ביזרטה שבתוניסיה,

 שם שלט המרשל  הגרמני רומל האגדי, שועל מדבר קרבות אל עלמיין בלוב. הפליטים קבלו גם סיוע ממוסדות וארגוני סעד בינלאומיים ויהודיים כמו הג'וינט והייאס. באותה תקופה שלפני בוא האמריקניים, עברנו השפלות ודיכוי על ידי הנוער הפאשיסטי , תומכי משטר וישי, הם היו צועדים ברחובות במצעד צבאי כשהם לבושים במעילי עור שחור וכובע ברט גדול מימדים יורד להם עד האוזניים, היו צועדים במועל יד ושרים את השיר לנאמנות למרשל פטן ראש השלטון של וישי. הם היו שרים בצרפתית שירי חנופה כגון " מרשל, מרשל אנחנו כאן כדי להגן על המולדת, אנו לרשותך מרשל דה פראנס, על היהודים אסור היה להתקרב לבתי קפה ומסעדות שנשאו שלטים גזעניים "כנגד המעצמה היהודית לשלוח את הליגיון הזרים " או אין כניסה לזרים , אלא לצרפתים בלבד, הסיסמה "יהודי מלוכלך הייתה שגורה בפי כל הצרפתים הגזעניים שהתחזקו על ידי בואם של פקידים שנשלחו להחליף את היהודים המפוטרים ממקומות העבודה. 

בנוסף להם , הצטרפו גם השבאב הערבי שראה ביהודים בוגדים וכפויי טובה, הם תמכו בהיטלר וראו בו כמשחרר מדינות מעול של המעצמות שלפני המלחמה, הם ניצלו את המצב שהמדיניות של היטלר (בתעמולה בלבד) הייתה אוהדת כלפי עמים ומדינות כבושים, ביניהם גם מרוקו, לכן הפעילו תעמולה כנגד הצרפתים והאנגלים . לכן הם היו עוברים ליד בית הספר בו למדנו והיו אומרים במועל יד " יחי החאג' יחי היטלר המשחרר"  או "הלאה היהודים יחי היטלר יחי הערבים" גם הצרפתים הפאשיסטים היו צועקים לעברם וגם לעברנו "שטחי צרפת לצרפתים" הם היו משווים את היהודים לערבים שהם בורים, "הם כמו הגמלים הכלבים והיהודים, ששלושתם מלוכלכים " היו צובעים על הקירות את צלבי הקרס ומאשימים את היהודים בכך , או היו תולים שלטים שהמרשל פטן הוא השמש הזורחת של וישי המולדת לצרפתים ועוד. חיינו בפחד נורא מהדיכוי הזה. 

בשנת 1946, שנה לאחר סיום המלחמה יצאתי ללמוד חשמלאות באורט סנוף בקזבלנקה, אבל הנער מיכאל גולדברג נשאר אצל המשפחה הבלגית המאמצת, הם קנו מכולת והחליטו להמשיך לחיות בסאפי ומיכאל גולדברג נשאר איתם. 

בקזבלנקה באתי במגע עם תנועות הנוער הציוני והיינו מבקרים במועדונים, המדריכים היו חיילי הבריגדה היהודית מארץ ישראל, הם היו מכשירים בני נוער וצעירים ולהעביר את הגבול ממרוקו לאלג'יריה, נתפסתי בעת ניסיון החציה שנכשל, עברתי עינויים קשים והוחזרתי לסאפי מבלי לסיים הלימודים. בסאפי לא הצלחתי לפגוש את מיכאל, אנשי הסעד והפליטים היהודיים לקחו אותו ואיש אינו יודע לאן. עליתי לישראל בשנת 1950 לאחר שעברתי הכשרה בצרפת, עליתי לארץ בתחילת 1951 וגוייסתי לצבא, השתחררתי והצטרפתי לקיבוץ גבת , שם הקמתי משפחה

 . בשנת 1960 עברתי עם קבוצת עולים למעברת גבים דורות ונשארתי עד היום בשדרות. בשנת 1972 הגיע לשדרות תעשיין יהודי מבלגיה ושמו אברהם גולדברג, אני בדיוק סיימתי את תפקידי בסוכנות היהודית ברגע ששדרות הוכרזה כיישוב מוניציפאלי והוחל בהבאת מפעלי תעשייה, היו אלה תעשיית מזון וטקסטיל . האיש מבלגיה פתח מפעל לקונפקציה ואני התקבלתי כמנהל כוח אדם במפעל שקלט 120 עובדים, רובם עולים חדשים .

 יום אחד החלטתי לשאול אותו אם הוא הכיר בחור בגילי בשם מיכאל גולדברג מבלגיה, ואז הוא שאל אותי מאיפה אתה מכיר אותו, סיפרתי לו שאני מהעיר סאפי , ובזמן המלחמה הגיעו פליטים רבים מבלגיה והולנד, המשפחה שלי אימצא את מיכאל והיינו לומדים ביחד, הוא לא היה נפרד ממני, כי לא ידע היטב צרפתית כי הוא היה מדבר פלמית עם המשפחות , אצלם היה הולך לבקר בשבתות ובחגים. 

 ראיתי את האדון גולדברג בוכה עם הסיפורים שלי ולא הבנתי למה עד שהוא ביקש ממני להתלוות אליו למשרדו שבמפעל.  הזמין אותי לשבת והזמין עבורי שתייה קרה. הוא שלף מתוך התיק שלו, המשמש אותו במקום ארנק ושלף תמונה, נתן לי לזהות אותו, כן זה מיכאל גולדברג אמרתי לו, כמה הוא גדל, זה סמן שהוא בחיים אמרתי לו, בטח הוא נשוי ויש לו ילדים, אמרתי לו. והוא ענה בחיוב ומאשר שכל דבר שאמרתי לו זה נכון

 . "הייתה רוצה לפגוש אותו" בטח , עניתי לו בצרפתית, ואז הוא סיפר לי איך הצליח למצוא אותו, איך החזיר אותו לביתו, שאין בו אבא ואמא , לא אחים ולא אחיות, כולם נרצחו ורק הוא ניצל הודות לזה שהיה אצלנו . אותי לקחו למחנה ריכוז, שם שימשתי כחייט אישי של קציני המחנה, כך נותרנו בחיים, אני ואישתי וילדיי. מיכאל מכר את הבית ועבר לגור אצלנו.

 הוא הקים משפחה והשתלב בעיסקי היהלומים של חמיו כיהלומן עם סניף בקונגו הבלגית ,לשם הוא היה נוסע לעתים קרובות גם כאשר היו לו שני ילדים. הוא רצה לבוא לבקר בישראל והרעיון להקים מפעל בישראל היה רעיון ציוני שלו, כי רצה לנוח מהנסיעות והטיסות ולחיות חיים שקטים בישראל, אבל הוא לא הספיק, כי הוא נספה בתאונת מטוס בדרך חזרה לסוף שבוע ושבת, והוא נהרג שם, הנה הוא שרד את השואה ונספה בגלל שטות של הטייס.

כעבור כמה חודשים פרצה מלחמת יום הכיפורים, כל צוות הניהול היה מגוייס, הטכנאים הבלגים שהביא כדי ללמד את הישראלים איך לתפעל ציוד מהמודרני ביותר. הייתה לו הזמנה ענקית לספק קונפקציה משובחת ויוקרתית עבור הפירמה באנגליה "מרקס אינד ספנסר", לא יכול היה לעמוד בפני הלחץ של ההזמנה, וביטול כזה עלה לו ביוקר והחליט לסגור את העסק ולחזור לניהול יתר המפעלים שלו בבלגיה ובמדינות באפריקה דוברות צרפתית . משנת 1973 שסגר את העסק ונסע לבלגיה לא ראיתי אותו עד היום הזה . סיפור שואה עצוב מאוד                  

  יהיה זכרם של מיליונים שנספו ברוך  

—

נוהג בחכמה

אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע

שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב

רבי יוסף בן נאיים ויצרתו

הרב פרופסור משה עמאר הי"ו

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים. 

כמשיב בהלכה.

למרות שר׳ יוסף לא כיהן ברבנות באופן רשמי, הרי עיון חטוף בתוך קובץ תשובותיו מוכיח שהיה לן בעומקה של ההלכה, וער לשאלות המתעוררות בחיי הקהילה ולבעיות שהזמן גרמא. התשובה הראשונה שנמצא בה תאריך כתיבתה, נתבררה על ידו בהיותו כבן עשרים שנה ונדרש לה מעצמו בלא שנשאל, בדבריו:

שאלוני רעיוני לחוות דעתי קל״ה כמות שהיא, בהאי נדון ששמעתי שואלים את פי המורים … ובכן נתתי ליבי לדרוש ולחפש בספרי שו״ת רבותינו הראשונים מה משפט התורה.

השאלה דנה ביהודים מפאס המשרתים בחיל התחזוקה של המלך ואשר מחמת המלחמה נאלצים לשהות בעיר מראקש זה שמונה שנים. מפאת המחסור במקום בבתי הכנסיות במראקש, ביקשו לבנות להם בעיר בית- כנסת משלהם. חכמי מראקש עיכבו בידם בטענה, שיש תקנה בעיר האוסרת להקים בתי כנסיות פרטיים. לאחר משא ומתן הסכימו להניח להם לבנות בית-כנסת, בתנאי שיביאו פסק הלכה בכתב מחכמי הדור המתיר זאת, או לחילופין אם יסכימו לתת מהכנסות בית הכנסת ארבעים צ׳ורו לקופת הקהל מדי שנה. בתשובתו דן ר׳ יוסף בשאלה מצדדיה השונים, תור שהוא עושה שימוש נרחב במקורות משל הפוסקים, ראשונים ואחרונים. תשובתו נכתבה בשבט תרס״ג (1903), ומקיפה כשנים עשר עמודים גדולים.

שמעו של ר׳ יוסף כגדול בתורה, ושמע ספרייתו העשירה הגיעו למרחקים, ושאלות רבות זרמו אליו מן הציבור הרחב, מבני תורה ומרבנים מכובדים מפאם ומחוצה לה. גם רבנים מארצות סמוכות הריצו אליו את שאלותיהם. ולכולם ענה תשובות מפורטות. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור. להלן רשימה חלקית של החכמים אשר שאלו אותו ונשאו ונתנו עמו בהלכה, מהעיר פאס הרה״ג: ר׳ חיים דוד סירירו שהיה חברו ללימודים וכיהן כרב ראשי ודאב״ד העיר פאס״; ר׳ מאיר ישראל; ר׳ רפאל הצרפתים ר׳ מכלוף שרביט. מהעיר קאזא בלאנקא — הר׳ משה חי אליקים, הרב הראשי וראב״ד, שאל בענין נשואין אזרחיים ותנאי בקידושין. בפנייתו אל ר׳ יוסף הוא מכתירו בתוארים נעלים, הוא מתנצל על שהוא מטריח את ר׳ יוסח ״כי אין לי פנאי ואין לי ספרים הרבה״; ר׳ שלמה הכהן דיין באזמור; ר׳ ישם״ח עובדיה מחכמי צפרו; ר׳ יצחק אסבאג ראש ישיבה במכנאס״; ר׳ אברהם משה הלוי פינגהורט רב באלג׳יר, אשר הפנה שאלות רבות בנושאים מגוונים לר׳ יוסף; ר׳ משה איזנביט מאלג׳יר, אשר שאלתו כתובה בצרפתית במכונת כתיבה; ר׳ שלמה עמאר מהעיר תמושנת באלג׳יר״; ר׳ דוד קאטארזא מתונים  ור׳ משה חדאד מהעיר נאבל בתוניס ר׳ אליעזר בן לולו, עלה לארץ וכיהן כרב העיר בית שאף; ר׳ ברוך אסבאג, דיין במרקאש״ ור׳ דוב בעריש צוקרמאן מהעיר לבוב, אשר ביקר בפאס לפני מלחמת העולם השניה והיו לו קשרים הדוקים עם ר׳ יוסף.

כמו בן נשא ונתן עם הרבנים הצעירים שהיו בראשית דרכם בהוראה. הם הפנו אליו את שאלותיהם או את תשובותיהם שכתבו, כדי שיחווה דעתו עליהם. לכולם הקדיש זמן להשיב ולעיין בדבריהם ולהעיר הארותיו לפסקיהם. בכר עודד אותם להתמיד בלימודם ולעסוק בבירורי הלכה. 

ולהלן רשימה חלקית של אותם הרבנים שהיו אז צעירים לימים: ר׳ ישראל אליזרע, המכהן היום כרבה של אשדוד; ר׳ יוסף שרביט, רבה של אשקלון; ר׳ יהושע מאמאן, המכהן כיום כדיין בביה״ד הרבני בבאר שבע״; ר׳ דוד עובדיה, חבר לשכת הרבנות בירושלים; ר׳ רפאל בירדוגו ז״ל, אשר כיהן כרבה של קרית שמואל וקרית חיים בחיפה״; ר׳ שמעון ברור אוחיון, רבה של יפו

תשובותיו עוסקות בכל ארבעת חלקי השו״ע, אף נוגעות בבעיות שהתעוררו בעקבות החידושים הטכנולוגיים. ומשום כר נדרש כמובן, לחיכוכים של חידושים אלה עם קיום המצוות. ולכתחילה בנושא השבת; לזה הקדיש את חיבורו ״כל חדש״. מיגוון רב של תשובות נמצאות בחיבוריו ההלכתיים, כגון הוצאת זרע לשם בדיקת עקרות; שימוש בפיאנו בבית הכנסת בשבת על ידי גויי״־; אם אין חשש איסור רבית בשימוש בבנקים; ומסימני הזמן נטרד, בבעיות שהתעוררו עקב ההתרחקות של דודינו מקיום התורה ומשמירת מצוות; כגון בעיות של נשואין אזרחיים ותנאי בקידושין; שליח ציבור המתגלח בתער; הליכה בגילוי ראש לגברים; משחקי כדור בשבת; צילום בשבת; כתב צרפתי לענין איסורי שבת; שותפות עם יהודי מחלל שבת, בכור שנולד לאשה יהודיה שהרתה מגוי אם חייב בפדיון; תרומות של יצאניות יהודיות לבית הכנסת, אם אין בהן משום אתנן; שינוי שמות עבריים ללועזיים, ועוד.

 בתשובותיו הוא משתמש בכל הספרות הרבנית העניפה הנמצאת בספרייתו, מהראשונים ועד אחרוני האחרונים חכמי דורו. כמו כן משתמש בספרי הלכה שעודם בכתובים. הוא אינו מסתפק בציון המקורות, אלא גם מצטט את דבריהם, בהנחה שמרבית הספרים שהוא מציין אינם מצויים בהישג ידו של כל חכם

לפעמים נדמה שאין הוא שש להכריע את ההלכה, אלא מציג את כל צידי הבעיה כפי שהם משתקפים בספרות ההלכתית. על כר כתב במפורש מספר פעמים; כמו שמצאנו בתשובתו לר׳ משה חי אליקים, שחתם בדברים דלקמן: ״מעתה אודה ולא אבוש כי אין דעתי מכרעת לשום צד רק אני מאסף לפני רום מעלתו מה שבינותי בספרים וכת״ר דעתו רחבה לקרב או לרחק״.

ראויה לציון תשובתו שפסלה יין שנמזג במים בשעת הכנתו, לקידוש, להבדלה, ולכוס של ברבת המזון ושבע ברכות. דומה כי בתשובותיו הוא נוטה להחמיר; יתכן שנטייתו זו נבעה מתור חרדתו מן ההדרדרות הרוחנית וההתרחקות משמירת המצוות ההולכת ורווחת בקרב היהודים. חרדה שנתן לה ביטוי מפורש בתשובותיו. כגון, כאשר נשאל אם מותר להשתמש בפיאנו בבית הכנסת בשבת על ידי גוי, לאחר שדן בבעיה מן ההיבט ההלכתי ופסק להחמיר, כתב:

ובפרט בדורותינו אלה שנתמעטה היראה וכל יום אזדא ומדלדלא, איו לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו. והחירות המדיני [=שויון זכויות] קלקלה כל הדתות … לכן צריכים אנו לעשות גדרים וסייגים ומשמרת למשמרת לכל איסורי תורה ובפרט לשבת החמורה … חרדה מעין זו חזר וביטא בתשובה שכתב מעצמו בלא שנשאל מן החוץ. כאן הוא יוצא כנגד הנוהג שהחל להתפשט בין היהודים לקרוא לבניהם בשמות נוצריים:

בימינו שפשטה החופשיות — ומעט שווי זכויות, פשתה המספחת שהתחילו איזה ישראלים לפרוץ ולשנות את שמם ושם בניהם ולהתכנות ולהקרא בשמות הלועזיים והנכריים, דבר שלא נשמע בארצינו במערב מקודם לזה וחוששני מחטאת… לאחר שהאריך להוכיח את חומרת האיסור, מסיים בפניה לציבור לשמור על טהרת השמות העבריים, ובזכות זה הוא כותב: ״אולי יחונן ה׳ אותנו להשיבנו לאדמתינו, ארצינו ונחלת אבותינו בקרוב, אמן כן יהי רצון״. יראת חטאו וחששו שלא יכשל בדבר הלכה, בולט במכתב תודה שכתב ר׳ יוסף לרבי משה חי אליקים ז״ל, הרב הראשי לעיר קאזאבלאנקה, כאשר שלח לו ספר ״שש אנוכי״ להרה״ג ר׳ שמעון אביקציץ׳

נא ידידי … שמעתי מאיש אחד שכת״ר אסר לקצבים בקאזא- בלאנקה לשום בשר במכונת הקרח הנקרא גלאס״ה ידע רו״מ בת״ר שכבר אני עני כתבתי בזה בספרי הקטן ״כל חדש״^\… וכשומעי שרו״מ כת"ר אסר, לבשתי חרדה כי מיראי הוראה אני ובפרט באיסור גדול כזה איסור תורה — איסור דם. לכן כת״ר יודיעני מה משפט הדבר ומה מעשיהו, לידע איזה דרך ישכון אור ואדפיס איזה השמטה בע״ה במפתחות הספר. מתשובותיו נראה כי היה לו ידע נרחב גם בספרות הקבלית^\. נחתום פרק זה בתקוה כי נשוב לדון באריכות יתר בדרכי כתיבתו ובשיטתו של ר׳ יוסף, שעה שהוא ניגש לדון ולהכריע בבעיות הלכתיות, כאשר נזכה לההדיר בע״ה כל תשובותיו המכונסות בחיבוריו ״צאן יוסף״ ו״שארית הצאן׳׳.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

אברהם בן מוחא. המאה ה-16. בקובץ ליקוטים קבליים, כתב יד בית המדרש לרבנים בניו יורק, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב : כבת בספר קדמון כתב יד משם מקובלי דרעה ז"ל, וז"ל : שאל רבי יוסי הגלילי את רבי אברהם בן מוחא, מדוע אינו אנו מניחין תפילין בט"ב כי אם התפלה של יד, ואן מניחין תפלה של ראש. והשיב לו איכה ישבה בדד. והסימן כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק.

אברהם אבן מוסא בן שלמה . נולד סמוך לשנת ת"כ, כנראה בתיטואן, נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. נפטר בכ"א באדר תצ"ג בתוניס. החיד"א בשה"ג כותב עליו : רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי.

תחילה חי במרוקו, ואחר כך עבר לתוניס, לדעת בניהו. בשנת ת"פ בערך כבר נמצא בתוניס, שכן עיקר חיבוריו חיבר בעיר זו, ושם העמיד רובי תלמידיו. ברם, לפי זה נצטרך להניח שלא כתב לפני היותו בן ששים שנה אלא מעט.

הדעות חלוקות אם אכן היה תלמידו של רבי מנחם עטייא. היה חברם של רבי אברהם אזולאי ורבי יעקב בן מראגי. מפי האחרון זכה גם לשבחים. יחד עם רבי אברהם אזולאי כתב הגהות לספר " אוצרות חיים ", שנדפס בליוורנו בשנת תר"ד. בן מוסא התייחס בהערה מופלגת לקבל האר"י. מיוחס לו פירוש קבלי להגדה של פסח.

רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "

גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר, חידושים על הש"ס ועל כתבי האר"י ז"ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגייא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי פלא רבים סופרו אודותיו.

מהר"ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי – מרוקו. חיבר " שיטה " על סוטה, כתב יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופו ביאור להלכות חמץ להרמב"ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת דהיינו הקבלה ועל מסכתות אחרות.

ובספר " שיח יצחק " מביא חידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר " אוצרות חיים " – כך כתב מרן החיד"א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ"ל, בספרו " שם הגדולים ".

יניק וחכים.

משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים הייתה משפחת " בו מוסה ", שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסא, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת – הריב"ש. הרב משה בן מוסא שאל מהריב"ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר " פירוש שלוש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן ". רבי משה בן מוסה התווכח בשנת קע"ג עם המומר יהושע הלורקי בטורטוסה.

יהושע הלורקי היה רופא ומשכיל יהודי–ספרדי מהמאה ה-15 שהתנצר ויזם את ויכוח טורטוסה. נולד בעיר לורקה דרום מזרח ספרד וחי באקניס שבמחוז אראגון בספרד.

בתקופת היותו יהודי כתב ספר על צמחי ועשבי מרפא. הוא היה תלמידו של שלמה הלוי מבורגוס בטרם האחרון המיר את דתו. למרות המרת דתו של רבו הוא נשאר יהודי באותה העת. הוא אף כתב אגרת לרבו שהתנצר ובה התווכח עמו על נכונותה של הדת הנוצרית.

יהושע הלורקי המיר את דתו רק מספר שנים לאחר מכן. הוא הוטבל ככל הנראה בשנת 1412 ובהשפעתו של וינסנט פרר. הוא קיבל את השם הירונימוס דה סנקטה פידה. לאחר התנצרותו הפך לרופאו של האפיפיור בנדיקיטוס השלושה עשר, והיה שותף לתעמולות למען המרת יהודים.

בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט"ו – 1455, חיבר את הספר " מגן ורומח ", אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולס די לירה נגד היהדות.

בספר זה כתב כללים על דרכי הוויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה סופר בליסבון. בשנת רל"ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות. שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהלים.

בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב שעלה לארץ ישראל, שלחו אגרת בשנת ש"א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאיים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.

רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בתיטואן שבמרוקו הספרדית בסביבות שנת הת"כ – 1660, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.

רבי אברהם חמד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג'י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב מארג'י " אלופי ומיודעי "

בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבע יעקב מארג'י בהקדמה לספרו : : ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ"י..וכשומעם את דבריהם…אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא יישאר חלילה סתום וחתום "

פירושו של הגאון יעקב מארג'י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות  ואיכות. פרופסור מאיר בניהו, שכתב יד של הספר נמצא ברשותו, כתב עליו : " ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופך מספר " כתם פז ", פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר.

הביאור על פרשת בראשית נקרא " המאור הגדול " ויש בו שמונה מאות ושבעים ושישה דפים צפופים. נשלם בי"ג באדר, חמשת אלפים וארבע מאות ונ"ח מצא חן ליצירה, כלומר הוא משנת תנ"ט – 1699, ולא נשמטו אלא החלק השני של " המאור הגדול " וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא " אמת ליעקב " באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא " פירוש על האידרא זוטא קדישא בלבד .

ממזרח שמש עד מבואו – אליעזר בשן.

 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

על מנהג הקשור בצפייה למשיח על ידי יהודי מרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. לדבריו כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח בקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח.

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. ייתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאוזניו. רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא עירבב את הדברים.

היו תיאולוגים ומיסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא ג'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה -40 של המאה הי"ט.

הוא ניזון מסיפורו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה .ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, שבאה על ביטוייה באסלאם ובקרב חלק מן היהודים. המשיח לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן.

לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, ייכנסו כל בני אנוש תחת כנפי האסלאם, והכול ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב ולכסף. הדר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים.

לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנום. פרטים אלה באשר לימות המשיח והשלבים עד ניצחון האסלאם, מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי – משיח המוסלמים, את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מן היהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות הנקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צצואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחרת בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציג אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות.

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני אדם עלי אדמות, סיפר לו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתה – עיר חוף מערבית לטריפולי – בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואומנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם, ולא כדי שיינשאו אותם העמים. 

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : " משה לא דיבר על נושא זה. הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב את עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את  פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה של העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת – והיא תופשת מקום חשוב רק אצל השיעים -, הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה מה היית העמדה השלטת ביו יהודי המגרב לגבי ייעודו של המשיח, האם זו שייצג אותה החכם ממצראתה או הגישה שנכנה אותה " נקמנית " ? נראה לי כי נאחרונה הייתה דומיננטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטניה.

ייתכן שאין זה מקרה, כי המייצג את העמדה האחרת הוא חכם מטריפוליטניה. יהודי ממרוקו לא הסתירו תקוותם כי בימות המשיח תיעשה נקמה בגויים על כל הסבל והעוול שגרמו ליהודים במשך דורות. בתקווה זו השתעשעו, והיה זה אחד מן האמצעים הפסיכולוגיים שעל ידם מסוגלים היו להתגבר על סבלותיה של גלות ישמעאל.

עדויות להנחה זו מצויות גם אצל נוצרים שביקרו במגרב. כניעת הגויים ללא אלימות ושימוש בחרב, היא האמונה היהודים לימות המשיח, שמתאר אותה אדיסון, שהזכרנוהו לעיל. שוללים היהודים במגרב כל פעולה בעלת אופי צבאי, אך הם מאמינים כי הופעת המשיח תהיה מלווה במלחמה.

הוא יוביל את אויביו בשבי וכל " האדומים " – הנוכרים לפי כינויו – ייכנעו לפניו ללא שפיכות דמים. יש כאן אפוא יסוד של ניצחון צבאי, אך בדרך ניסית וללא הקרבת קורבנות אנוש. במקום אחר בספרו הוא כותב, כי היהודים מצפים למשיח כחזון עובדיה, וכי הגויים יהיו חוטבי עצים ושואבי מים של בני ישראל.

אמריקאי בשם ג'יימס ריילי, שעשה במרוקו בשנים 1815 – 1816, לאחר שספינתו נטרפה בים והוא נשבה, כותב כי כל יהודי המגרב מאמינים שעתידה אומתם ליטול את שרביט השלטון על העולם כולו. אומנם, ייתכן ששמע זאת מפיהם של מוסלמים.

מכל מקום, אמונה עממית זו הייתה מרחפת בחלל האוויר בקרב המוסלמים והיהודים כאחד, כחלק מחזון של אחרית הימים. נקם ושילם ייעשה בכל הגויים ביום הדין, כך מאמינים היהודים. זאת מביא ריילי במקום אחר בספרו, מפיו של נוצרי שניסה לעשות נפשות לנצרות בין יהודי מרוקו, ללא הצלחה רבה. 

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

במשך אלפי שנים חיו בני השבטים היהודים בשכנות טובה עם שבטי המדבר בחצי האי ערב, ללא מלחמות וללא שפיכות דמים. הס חיו עמם בשלום ובשיתוף פעולה מלא בכל תחומי החיים.

Abdur Rahman bin Awf

מוחמד וכוחותיו יצאו ממכה בסדר מופתי והותירו בקרב מנהיגי מכה ושבט קורייש רושם רב אשר ביטל כליל את חששותיהם של כל רואי השחורות כלפי מוחמד ויועציו.

מוחמד חש עצמו משוחרר ושבע רצון מסיכול כוונותיהם של יריביו נגדו מבפנים ומבחוץ והשקיע את מירב מרצו לחיזוק קשריו הדיפלומטיים עם מנהיגי אזור חיג׳אז, כשמטרתו העיקרית התמקדה בהשתלטות על נתיבי השיירות לסחר עם סוריה במטרה להפוך את אל-מדינה למרכז הסחר של חצי האי ערב. היה זה רעיון מבריק המוכיח שמוחמד לא היה רק לוחם אלא גם איש בעל חזון בתחום המדיני והמסחרי.

על מנת לוודא את תגובת שבטי האזור המיועד להגשמת חזונו הכלכלי והמדיני, שלח מוחמד שליחים בהנהגתו של הסוחר האמיד והמוכר ברבים בחבל חיג׳אז׳ עבדל רחמאן אבן־עוף, ודרש ממנהיגי השבטים לכרות עמו ברית, דהיינו להיכנע לרצונו של ה׳ ולשלטון שליחו מוחמד, אולם, למרות מאמציו, לא זכה להיענות חיובית בקרב מנהיגי השבטים מלבד חלק מבני שבט ׳ג׳ודאים׳ שהתאסלמו ומנהיג השבט הנוצרי ׳כלב׳ שהביע את נכונותו להיכנס למשא ומתן עם שליחיו של מוחמד על ברית ועל קשרי מסחר בבוא העת בעתיד.

עבדל רחמן אבן־עוף, שליחו המיוחד של מוחמד, שב לאל-מדינה והודיע על כישלונו כתוצאה מחוסר רצונם של מנהיגי שבטי האזור להסכים למשא ומתן עמו על הסכמי שלום בהתאם לתנאיו.

Abdur Rahman bin Awf, (Arabic: عبد الرحمن بن عوف‎) (Born: 10th year after theYear of the Elephant ^[1]) (died: 31 AH / 652^{[citation needed]} Being 72 Years Old) was one of the Sahaba.

על פי שמועות, נודע למוחמד שלאחר הסכם חודיביה נתגלו קרעים משמעותיים בין מנהיגי מכה משבט קורייש לבין מנהיגי הצבא הבולטים כאבו-סופיאן, חאלד אבן-אל-ווליד ועמר אבן-אל-עאץ, שצידדו במשא ומתן עם מוחמד.

מתנגדיו העיקריים היו מקרב בני משפחת ׳מחזום׳, צפואן אבן־אומיה, עכרמה אבן־אבו-ג׳הל, בנו של הלוחם המהולל אבו־ג׳הל, מפקד כוחות מכה שנפל בקרב ׳באדר׳ וחלק ממנהיגי משפחת קורייש אשר עמלו קשות לדחות כל הצעה לקרבה אל מוחמד ותומכיו.

במהלך קרבות ׳אוחוד׳ ו׳חנדק׳ עמד מוחמד על גדולתם של מצביאי הצבא ממכה והתרשם מכושרם המבצעי ומחכמתם של אבו־סופיאן ובעיקר ממפקד הפרשים של מכה, חאלד אבן־אל-ווליד, שכונה בפי לוחמיו אבו־ סייף (אבי החרב). בתקופת שהותו במכה, לרגל מצוות החאג׳, ניצל מוחמד בעזרת יועציו את ההזדמנות ובפגישותיו החשאיות הצליח לשכנע את חאלד אבן-אל-ווליד להיענות לחיזוריו ולהצטרף לשורותיו.

כאמור , פעל מוחמד בכל מרצו במטרה להשתלט על נתיבי שיירות המסחר עם סוריה ולאחר כישלון שליחו, עבדל רחמן אבן-עוף, שלח בשנת 629 לספירה חיל משלוח גדול שמנה כשלושת אלפים לוחמים בפיקודו של בנו המאומץ, זיד אִבן־חארתה, במטרה להבטיח שליטה בכל מחיר על נתיבי שיירות המסחר לסוריה.

מנהיגי השבטים שישבו על ציר הדרך, השבטים " לחים ", " בלי ", ו " ג'ודאים "  מיאנו להיענות לדרישת שליחי מוחמד ובקרב עקוב מדם שהתפתח ביניהם בקרבת כפר מועתה השוכן מזרחית לים המלח, נחלו כוחותיו של מוחמד מפלה מוחצת ונפלו מקרבם חללים רבים.

בנו המאומץ של מוחמד, זייד אבן-חארתה, מפקד הכוח וסגנו ג'עפר אבן־טאלב, אחיו של עלי, נפלו בקרב ושרידי הכוח שניצלו שבו לאל- מדינה בלויית חאלד אבן־אל-ווליד שהצטרף למחנהו של מוחמד לפני «קרב ׳מועתה׳.

קרב ׳מועתה׳ והמפלה הכבדה לא ערערו את בטחונו ולא שברו את רוחו של מוחמד שהחל במרץ רב להכין את צבאו לכיבוש מכה בעזרת יועצו, חאלד אבן-אל-ווליד, שידע היטב את נקודות התורפה של צבא מכה בעיקר על רקע המחלוקות שנתגלעו בין מעצבי הצבא למנהיגי משפחת קורייש.

בחודש ינואר בשנת 630 לספירה, בחודש רמדאן השמיני מיום ההיג׳רה, יצא מוחמד עם צבאו הגדול שמנה כעשרת אלפים לוחמים למכה וכבש אותה תוך מתקפה קצרה וללא התנגדות משמעותית.

פלישתו הפתאומית למכה, ללא כל התגרות מצד מנהיגי מכה כלפיו, חיוותה הפרה גסה ובלתי מכובדת מצד מוחמד של הסכם חודיביה שנחתם בינו לבין מנהיגי מכה בשנת 628 לספירה וקבע שביתת נשק למשך עשר שנים בין שני הצדדים. כל מנהיגי מכה ממשפחת קורייש וממשפחת מחזום ובראשם ראשי העקשנים כצפואן אבן-אומיה ועכרמה אבן-אבו-ג׳הל, שהתנגדו לפנים לכל ויתור למוחמד, נמלטו על נפשם לפני שמוחמד הספיק לכבוש את מכה כולה.

בניגוד לכל התחזיות והציפיות למעשי נקם, הייתה גישתו של מוחמד אל מנהיגי מכה פשרנית ופייסנית ולאחר שחנן את ראשי מתנגדיו משבט קורייש ומשבט מחזום, אישר את שובם למכה ללא תנאי. בהתייחסותו האנושית כלפי מנהיגי מכה קנה את עולמו ומשפחות רבות שהתנגדו לעקרונותיו לפנים התאסלמו והצטרפו בהמוניהם למחנהו.

מוחמד ויתר על חלומו לנקום במנהיגי מכה וחנן אותם כי חש את רוחות המלחמה הנושבות בעורפו משבט טאיף וכאסטרטג וכמדינאי מנוסה לא ראה מנוס מלחזק את קשריו המדיניים והצבאיים עם מנהיגי מכה.

יתרה מזו, בעצת יועציו הבכירים מקרב המוהג׳רון, מנע מראש ה׳אנצאר׳ סעד אבן-עובאדה לפרוץ לבתי התושבים למטרת בזיזת שלל ובחכמה וביד קשה ריסן את מצדדיו ומנע בכך את המשך השנאה והיריבות בינו לבין תושבי מכה.

בכיבוש מכה נפלו בחרב האיסלאם כל אותם מוסלמים שפרשו מחיק האיסלאם ושבו להאמין באלילי ה׳כעבה׳ וכל אותם חקיינים ומשוררים ששרו בחוצות העיר ובשווקים שירי לעג על מוחמד ועל בני עדתו.

מוחמד הורה לכוחותיו לטהר את ה׳כעבה׳ ולנתץ את כל האלילים שבחרם, אף כי לא פגע במבנה ה׳כעבה׳ למרות עצת יועציו להחריב ולהעלים כל מבנה או סמל מתקופת ה׳ג׳הליה׳.

היד הרכה שנקט מוחמד נגד יריביו ממכה הוכיחה את יעילותה. לאחר שלושה שבועות של שקט ורגיעה ניצבו כוחותיו כמצופה מול צבאה הגדול של ברית השבטים הקרויה ׳הואזף שמנה כעשרים אלף לוחמים בהנהגתו של מנהיג השבט התקיף ששלט על העיר הסמוכה למכה, טאיף. צבאו של מוחמד ניצל ממפלה קשה הודות להצטרפותם של כוחות מכה לשורותיו אשר הבטיחו את גבו וחיזקו את כוחותיו בחזית המלחמה.

בקרב ׳חונין, שהתחולל בין כוחותיו המשותפים של מוחמד לבין צבא ברית השבטים ׳הואזף עמדו כוחותיו באתגר המלחמה והנחילו תבוסה קשה לברית השבטים ׳הואזף.

תוך זמן קצר, בניגוד לכל המשוער, הביסו כוחותיו של מוחמד את מערכי ההגנה של ברית השבטים ופרצו את שערי העיר טאיף, יריבתה של מכה מימים ימימה. כל מקדשיה נחרבו וכל פסלי האלילים נותצו היו ותושביה קיבלו על עצמם את דת האיסלאם בהכנעה.

שלל רב נפל בחלקם של כוחות מוחמד לאחר הניצחון בקרב ׳חונין. כיבוש העיר טאיף נחשב להישג צבאי כביר והעלה את יוקרתו של מוחמד בעיני לוחמיו ובעיני מנהיגי השבטים מסביב. לאות הוקרה, הורה מוחמד לשתף את כוחות מכה ותומכיו מקרב המוהג׳רון בחלוקת השלל והפליא לרעה את לוחמי אל-מדינה, ה׳אנצאר׳, שמחו על החלטתו ללא הועיל.

מפטיר והפטרה פרשת פקודי בנוסח יהודי מרוקו

ראשון פרשת ויקהל נוסח מרוקו

מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים 

 לשביעי של פסח. שיר מעין אזור בן שמונה מחרוזות ומחרוזת פתיחה הכוללת רפרין. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. כל הטורים דו־ צלעיים. הצלע הראשונה של האזור מתחרזת עם הצלע השנייה של טורי הענף.

חריזה: א/ב א/ב א/ב ג/ד ג/ד. / ה/ו ה/ו ה/ו ו/ד ז/ח ז/ח ז/ח ח/ד וכו׳.

משקל: שמונה הברות בכל צלע.

כתובת: פיוט ליום שביעי של פסח. נועם ׳שמים ושמי שמים׳.

סימן: מזמור לדוד, דוד בן חסין. [נ״י: נועם ׳אבוא בגבורות׳].

מקור: א־ לה ע״א; ק- לח ע״ב; נ״י 3097 – 22 ע״ב.

כפי שנאמר זהו אחד השירים הראשונים של רבי דו חסין, פיוט זה נכתב לכבוד שביעי של פסח.

  מַלְכִּי מִקֶּדֶם אֱלֹהִים / מַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה.
גָּבוֹהַּ עַל כָּל גְּבוֹהִים / מַבִּיט בְּנֶפֶשׁ שְׁפָלָה
פָּדָה בָּנִים מִשּׁוֹבֵיהֶם / בְּרֹן בְּחֶדְוָה וּבְגִילָה.
כַּסְפָּם וּזְהָבָם שָׁלְלוּ / וְיִרְדְּפוּם חִישׁ מְהֵרָה
5- מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

  זֶה הַיָּם גָּדוֹל עֵת נִבְרָא / צוּר עוֹלָמִים הִתְנָה עִמּוֹ.
תְּנַאי כַּדָּת וְכַשּׁוּרָה / לִהְיוֹת נִקְרַע לִפְנֵי עַמּוֹ
הִקְדִּים רְפוּאָה לַצָּרָה / אֶל עֶלְיוֹן בְּתַעֲצוּמוֹ 
וּבְעֵת קָרַב וּבָא יוֹמוֹ / עָבְרוּ בּוֹ עֵדָה טְהוֹרָה
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה    

10 – מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם בְּעָמְדוֹ / וַיֵּט מַטֵּהוּ עַל יַמָּהּ
הִתְחִיל לְהַתְרִיס כְּנֶגְדּוֹ / בְּטַעֲנַת דִּין קְדִימָה.
עַד נָתַן יָדוֹ עַל יָדוֹ / ה' אִישׁ מִלְחָמָה.
יְמִין ה' רוֹמְמָה / כִּי בָּהּ נָתַן לָנוּ תּוֹרָה 

מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה      

וּבְשׁוּב הַיָּם לְאֵיתָנוֹ / מִצְרַיִם לִקְרָאתוֹ נָסוּ.
15- צוּר הַמַּשְׁבִּיחַ שְׁאוֹנוֹ / רָמָה בּוֹ רוֹכֵב וְסוּסוֹ.
גַּם פַּרְעֹה שָׁבַר גְּאוֹנוֹ / וְהָעָם אֲשֶׁר בְּאַרְצוֹ.
כֻּלָּם בְּתוֹכוֹ נִרְמְסוּ / כְּמֵגִיס בְּתוֹךְ קְדֵרָה 
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

1. 1. מלכי מקדם אלהים: אתה ה׳ מעולם הוא מלכי עדה״כ תה׳ עד, יב. מלכותו בכל משלה: על־פי תה׳ קג, יט. 2. גבוה… גבוהים: כינוי לה׳. מביט בנפש שפלה: בכל זאת שם לב לאדם. 3. פדה בנים משוביהם: גאל את ישראל ממצרים. ברון בחרוה ובגילה: כולם לשונות של שמחה. 4־5. כספם וזהבם שללו: ביזת מצרים וביזת הים, על-פי במ׳׳ר יג, יט. וירדפום חיש מהרה: המצרים רדפו את ישראל, כמתואר בשמ׳ יד, ט. מרכבות… ירה: על-פי שמי טו, ד. 7-6. זה… עמו: על-פי ב״ר ה, ה ׳התנה הקב״ה עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הה״ד (שמי יד, כז) וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו׳. זה הים גדול: על-פי תה׳ קד, כו. 8. הקדים רפואה לצרה: ע ל-ידי התנאי עם הים. 9. ובעת… טהורה: וכשהגיע עת בקיעת ים סוף עברו בו ישראל. בא יומו: על-פי יח׳ כא, ל. 10. משה בן עמרם: על-פי אס״ר ז, יג. ויט… ימה: על-פי שמ׳ יד, טז וכא. 11. התחיל להתריס כנגדו: התחיל הים לטעון כנגד משה. בטענת… ידו: על-פי שמו״ר כא, ו ׳כיון שהלך (משה) לקרוע את הים לא קבל עליו(הים) להיקרע א״ל הים מפניך איני נקרע. אני גדול ממך שאני נבראתי בג׳(ביום השלישי) ואתה נבראת בו׳. מה עשה הקב״הל נתן ימינו על ימינו מיד ראה הים וברח…׳. 12. ה׳ איש מלחמה: על-פי שמ׳ טו, ג. 13. ימין ד׳ רוממה: על-פי תה׳ קיח, טז. כי… תורה: כפי שנדרש בברכות ו ע״א ׳נשבע ה׳ בימינו(יש׳ סב, ח) בימינו־זו תורה שנא׳(דב׳ לג, ב) ׳מימינו אש דת למו׳. 14. ובשוב … נסו: כשהים חזר לתוקפו, למצבו הראשון, ה׳ ניער לתוכו את המצרים כמתואר בשט׳ יד, כז. 15. המשביח שאונו: המשפיל גלי הים, על-פי תה׳ פט, י. 16. שבר גאונו: השפיל את גאוותו. 17. בתוכו: בתוך הים. כמגיס בתוך קדרה: כבוחש ומערבב בתוך קדרה, הלשון על-פי מכשירין ה, יא. 18. ראתה… הים: על דרך מכילתא בשלח, ג ׳ראתה שפחה(שכינה) על הים, מה שלא ראה יחזקאל ושאר נביאים…׳. משה איש נאמן: על-פי במי יב, ז.

רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם / כִּרְאוֹת מֹשֶׁה אִישׁ נֶאֱמָן.
כְּבוֹד הָאֵל חַי וְקַיָּם / וְכָל נִסְתָּר וְכָל נִטְמַן
20- כְּאִישׁ בָּחוּר נִגְלָה בַּיָּם / וּבְסִינַי כְּזָקֵן רַחְמָן.
בְּתוֹךְ מֶרְכַּבְתּוֹ אַרְגָּמָן / אֵין לוֹ שִׁנוּי גַּם תְּמוּרָה. 
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים / שִׁירָה שִׁבְחוֹ גְּאוּלִים.
בִּנְפֹּל בְּמַיִם אַדִּירִים / שָׁרִים רַבִּים כְּחוֹלְלִים.
לְנוֹגְנִים קִדְּמוּ שָׁרִים / נָצְחוּ מְצוּקִים אֶרְאֶלִּים.
25- כִּי עֲלֵיהֶם הֵם מְעֻלִּים / לְשֵׁם לִתְהִלָּה וּלְתִפְאָרָה.
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

19. 19. כבוד אלי: כינוי לשכינה. וכל… נטמן: ה ם סודות ה׳ ונפלאותיו. 20. כאיש… רחמן: על-פי פס״ר כא, ג ׳בשעה שנלחם למען ישראל בים, נתגלה אליהם כבחור. ובשעה שנתן להם את התורה, נתגלה להם כזקן׳. 21. בתון מרכבתו ארגמן: על־פי שה״ש ג, י ׳מרכבו ארגמן׳ ונדרש על כמה דברים: על השמים, השמש והכפורת. (במ״ר יב, ד). 22. לגוזר… לגזרים: על-פי תה׳ קלו,יג. שירח שבחו גאולים: מנוסח ׳אמת ויציב׳ ומכוון על שירת הים. במים אדירים: על-פי שט׳ סו, י. 23. בנפל… כחוללים: בעת שטבעו בים שרי מצרים. שרים כחוללים: על-פי תה׳ פז, ז. 24. לנוגנים קדמו שרים: על-פי תה׳ סח, כו, שהמשוררים התחילו לשיר ואחריהם ניגנו המנגנים בכלי הניגון ונדרש על ישראל ששירתם קדמה לשירת המלאכים (שמו״ר כג, ז). נצחו מצוקים אראלים: על-פי כתובות קד ע״א. המצוקים הם הצדיקים והאראלים הם המלאכים (רש״י שם). ונקראו מצוקים לפי שבזכותם העולם מתקיים (יומא לח ע״ב וסנהדרין כו ע״ב). 25. כי… מעולים: הצדיקים מעולים מן המלאכים. לשם… ולתפארה: מהוללים ומפוארים מהם לכן גם שירתם מעולה יותר.

    דָּחֲקוּ מַלְאָכִי מַעְלָה / לוֹמַר שִׁירִים לֵאלֹהֵנוּ.
    אַחַר עֵדָה הַכְּלוּלָה / בֵּינֵינוּ וּבֵין נָשֵׁינוּ.
    הִשְׁתִּיק אוֹתָם צוּר נַעֲלָה / עֲלִילוֹת אֵלָיו נִתְכָּנוּ
    וַיָּשִׁירוּ וַיָּרֹנּוּ / לְאַחֲרֵי כֻּלָּם שִׁירָה.
    מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

 -30 וְגַם מִרְיָם הַנְּבִיאָה / אֶת הַתֹּף בְּיָדָה לָקְחָה.
עָנְתָה בִּרְעָדָה וְיִרְאָה / נְשֵׁי עַמִּי שִׁיר וּשְׁבָחָה.
שִׁירוֹ לַה' כִּי גָּאָה / עַל כָּל אֲשֶׁר דַּעְתּוֹ זָחָה.
עִבְדוּ ה' בְּשִׂמְחָה / הַמּוֹצִיאִי מִכָּל צָרָה.
מַרְכְּבוֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ / בְּתוֹךְ הַיָּם יָרֹה יָרָה

דּוֹד וְאָהוּב דָּגוּל בְּכָל / נְעִימוֹת חָסִין בְּשֵׁמוֹת.
35- עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בּוֹרֵא הַכֹּל / אֵלָיו נִגְלוּ תַּעֲלוּמוֹת.
תּוֹלֶה עוֹלָם כְּמוֹ אֶשְׁכֹּל / יִבְנֶה עָרִים הַנְּשָׁמוֹת 
אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת / תְּהַלֵּל שְׁמוֹ בְּזִמְרָה 
אָז נִשְׁמַת כָּל חַי בְּאֵימוֹת / תְּהַלֵּל שְׁמוֹ בְּזִמְרָה    

29-26. דחקו… שירה: כפי שנדרש על הפסוק ׳קדמו שרים אחר נוגנים׳(תה׳ שם, שם) ׳כיון שיצאו ישראל מן הים, באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב״ה. א״ל הקב״ה: יקדמו בני תחילה. וכן דוד אומר: קדמו שרים, אלו ישראל שעמדו על הים. אחר נוגנים, אלו המלאכים…׳. (שמו״ר כג, ז). עלילות אליו נתכנו: על-פי שמ״א ב, ג. ׳כל מעשי האדם נמנין לפניו׳(רש״י). אחרי כולם שירח: ואחרי שישירו ישראל ישירו המלאכים. 30־32. וגם… גאה: על-פי שט׳ טו, כ. זחה: יהירה. 33. עבדו ה׳ בשמחה: על-פי תה׳ ק, ב. 34. דוד ואהוב: כינויים לה׳. דגול בכל נעימות: משובח ומפואר בכל דבר נעים. חטין בשמות: בעל שמות רבים וחזקים ורמז גם לשם המשורר. 35. עו שה… הכל: מנוסח היוצר. אליו… תעלומות: י ודע כל דבר נעלם. 36. ערימ הנשמות: השוממות בציון, על-פי עמוס ט, יד. באימות: ריבוי של ׳אימה׳ לצורך החריזה. 37. נשמת כל חי: רמז לייעוד הפיוט.  

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודו חדשות – פרופסור אליעזר בשן

חיבור זה מתאר את חייה של קהילה קטנה בשם דמנאת, השוכנת בדרומה של מרוקו, עליה נרשמו על ידי הביבליוגרף אברהם הטל במהדורות תשנ"ג, שמונה ערכים, הכוללים מאמרים בעברית ובלועזית.

נעזרנו בהם ובספרים, מאמרים, כתבות המעיתונות ומקורות עבריים ולועזיים וב-130 תעודות חשות שטרם פורסמו, מהן שבעה בצרפתית, והשאר באנגלית, שמצאתי בארכיון משרד החוץ הבריטי, בהן מידע על גורלם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1894. 

מכתב של אהרן דרעי לדוד עמאר בדרכו לדאר אלבידה – קזבלנקה.

אני כותב לך שתדע אודות בן דודי חליפת בן מוהאר, כי המושל ציווה להביאו אליו, הופשט מבגדיו וקיבל 980 מלקות כשהוא שוכב. חייל של המושל בעט בו בנעליו ופגע בעיניו. המשיך לבעוט בו עד שדמם, ונכבל ברגליו בכבלים כבדים.

בפקודת המושל כל הבתים של היהודים נבזזו. מספר אנשים שלנו מתחבאים במקום קדוש. אחרים מתחבאים או מתים. המושל עצמו הלך למקום הקדוש של השריף, והוא כתב מכתב כאילו מהסולטאן, כי היהודים כבר אינם תחת חסותו, וכי כל מי שהורג אחד מהם לא ייענש.

המשרת שלך, יצחק בן דוד הלך לכפר להביא חיטה, אבל כשהגיע עם הבהמות העמוסות לשערי העיר נלקח ממנו הכול, והוא נאסר יחד עם כמה מוסלמים שבאו אתו והיו ידידותיים אליו. המושל שלח כרוז שהכריז בעיר כי כל מאורי שחייב כסף ליהודי אינו צריך להחזירו, יבוא אליו ויקבל אישור על פריעת החוב.

המושל הפסיק את אספקת המים, וכשביקשנו ממנו לעשות עמנו חסד ולחדשו, הוא אמר לנו שנלך לנוצרים לקבלת מים או שנמות. קיבלנו בהסתר מים מידידים מוסלמים. המים זרמו לבית הקברות שהפך לביצה.

אשתו של ראובן אלמאליח ניסתה לברוח עם תינוקה בן 18 חודש כאשר החיילים באו לשדוד את ביתה, אבל עצרו בעדה. התינוק נלקח ממנה ונרצח מול עיניה.

המושל זועם שאתה מתלונן בפני הנוצרים, והוא אומר שאינו מתחשב בנוצרים ולא בסולטאן, וטוען שינקום אפילו אם הדבר יעלה בכלי מלא זהב שאביו הוריש לו.

הערת המערכת של TM שפרסמה את המכתב ב – 26 בינואר 1885 : חברי המשלחת שבאו לטנג'יר היו כמעט נואשים, אבל התעודדו לאחר שנאמר להם כי אם יגלו סבלנות בריטניה תעזור להם.

הכתב הבאה פורסמה תחת הכותרת : The Demnat Horrors

המידע המגיע מדמנאת הוא כה נורא שהפרעות של 1881 ברוסיה הן חסרות משמעות לעומתן. מעולם לא היה בארץ זו מקרה כה נורא ומזעזע. על אזרחינו הנוצרים, ועל הממשלה הליברלית להתבייש אם יסבלו את הזעקה העולה מדמנאת ללא תגובה.

אין זה תיאור דמיוני או מופרז שאנו מתארים אודות הפרעות שם, אלא מציאות ריאלית. לפי מכתבה של אסתר אמסלם ניתן ללמוד על כמה מהפגיעות ביהודים.

ראשית כל הבתים של היהודים נשדדו. בלילות הוסרו השומרים. והאספסוף נכנס לבתים. הם חיללו את כבודן של כל הנשים היהודיות. פגעו בילדים בצורה אכזרית ומבישה שאין לתאר אותה. הרב יוסף אלמאליח נתפש ונחטף ממקום קדוש של שריף, ולמרות היותו בן 98 הושלך לארץ, הופשט מבגדיו והולקה 980 מלקות על לא עוול בכפו.

הוא עדיין גוסס בעת כתיבת הדברים. בבתים אחרים, גברים ונשים, צעירים וזקנים יהודים היו מטרה להתעללויות. הנשים נאנסו על ידי הכושים, ואחרים שפעלו בשירותו של המושל. הם לא היו מסוגלים להינצל האכזריות שלהם, מי שהצליח לברוח נתפש והוכנס למאסר.

אכזריות כלפי אם ותינוקת : אשתו של ראובן אלמליאח ניסתה לברוח יחד עם תינוקה בן שמונה עשר חודש. אבל חיילי המושל תפשו אותה, והחיזורה לעיר. חטפו את תינוקה ממנה ושחטו אותו לעיני האם. אלה רק מקצת מאירועי האימים של יהודי דמנאת.

זהו אחד ממעשי האכזריות כלפי יהודי היהודים במרוקו שצועקים לשמים, לרחמים ולאחיהם לעזרה, כדי לשים קץ למעשים האכזריים שמהם הם סובלים. לא דיווחנו על ההתנהגות אכזרית של חג' ג'ילאלי, כמו מניעתם של מים זורמים ליהודים, ומאסרם של אלה מהם.