אלף שנות יצירה – פאס וערים אחרות
פאס וערים אחרות
אלף שנות יצירה
עורכים :
משה בר/אשר
משה עמאר
שמעון שרביט
הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן.
יגאל בן־נון
סניף פאס־מכנאס של ״המסגרת״ והתמוטטותו אחרי חלוקת הכרוז הישראלי בפברואר 1961
על פי המידע שקיבל אנתיבי מן השליח יוסף רגב, קציני משטרה מרוקנים המשתפים פעולה עם ראשי ״המסגרת״ מסרו להם רשימת פעילים שהמשטרה עומדת לעצור. שמו של נידם לא היה ברשימות לכן ניתנה לו הוראה להישאר במקום. גם לדברי אנתיבי, המסר שקיבל מרגב היה ״אל דאגה אנו, שולטים במצב״. הפקודה שנמסרה לפעילים הייתה להישאר בבתיהם עד שיצרו אתם קשר. בהיותו בפאס, התקשר אנתיבי לסלומון צרפתי וזה דיווח על התוהו ובוהו שנוצר בסניף: ״לא היה אז מי שייתן הנחיות. החברים שלא נעצרו לא ידעו מה עליהם לעשות וגם לא ידעו אם הם ׳שרופים׳ אם לאו״. שבוע לאחר מכן התקשר סמואל בן־זימרה לצרפתי והורה לו להסתלק מן העיר לקזבלנקה. צרפתי מסר לו מספר טלפון וכתובת של דירה שישהה בה. אחרי שלושה ימי המתנה מתוחים, כשהתברר לו שאיש אינו יוצר עמו קשר, החליט לברוח מן המדינה בכוחות עצמו. הוא נסע ברכבו לצפון, חצה את הגבול עד לאלח׳סירס, הגיע למחנה המעבר בגיברלטר ומשם נסע למטה ״המסגרת״ בפריס ודיווח על המצב במרוקו.
הערת המחבר : לדברי מרי ואקנין אשתו של רפאל, הייתה בידי ״המסגרת״ רשימה של 53 חברי הרשת שהמשטרה עמדה לעצור. אף על פי כן לא הצליחה ״המסגרת״ להתארגן נכונה בעוד מועד למניעת המעצרים. שגב, יכין, עמי 197. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי Draveil בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל וב-9 במאי 2000.
מחקירת העצורים הראשונים בעינויים הצליחה משטרת מכנאס לבצע במהירות יחסית סדרת מעצרים ברוב סניפי ״המסגרת״. כאמור, שרל בוחסירה נעצר למחרת, ב-9 בפברואר בשעה 16.00. אנדרה נידם נעצר אף הוא אחרי ששב לביתו. מרסל אנתיבי שקיבל מאז רשימות חדשות של פעילים שעומדים להיעצר, רץ להזהיר את חבריו. הוא הצליח למנוע את מעצרו של שרל ריבוח, אך לא עלה בידו למנוע את מעצרם של שרל מחסירה, של אנדרה נידם, של מישל קנפו ושל חיים חמו למרות שהזהירם. ריבוח הזהיר אף הוא את את שרלי אביטבול ואת מישל קנפו בקזבלנקה והמליץ להם להסתתר. אחרי מעצרם של לוי, טולדנו, בוחסירה ונידם הצליחה המשטרה לעלות על עקבותיהם של פעילים רבים באזור פאס־מכנאס, בהם חיים רואש, סימון מרציאנו, מרסל רואימי, ארמן נידם, יצחק כהן, פליקס מונסונגו, ג׳ורג׳ אטיאס, ג׳ורג׳ בן־זינו פליקס לוי, בן־שטרית, פנחס כהן, ג׳ילבר בן-סימון, וכעבור זמן גם מאיר אלבז. כל העצורים הועברו לכלא במכנאס ושם קיבלו יחס קשה שכלל עינויים. חבר מחוליית בוחסירה בשם זזון מצא מקלט בשגרירות צרפת בזכות אזרחותו הצרפתית.
הערת המחבר – שרל ריבוח, יליד פאס. היה חניך תנועת הצופים. צורף למטה ״המסגרת״ בקזבלנקה עם מרסל אנתיבי, אחרי תקופת חפיפה עם אמיל דרמון. היה כפוף לעזרא איילון וליוסף רגב. עבד בכפיפות ליוסף עדניה ועם זייפן הדרכונים שלום וייס. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958 שהדריך בה רוג׳ה חמו ובהשתלטות בתל־יצחק בהדרכת עמרם מונסונגו ואלי דנן שניהם ילידי פאס. כינויו היה ״איג״(Hugues) והכיסוי לעיסוקיו היה ניהול עסק של יבוא ויצוא בענף הביגוד. אנתיבי הצליח להזהירו בעוד מועד ולמנוע את מעצרו. הוא סייע לו להסתתר בקזבלנקה וליווה אותו לטנג׳ה משם יצא לצרפת. המשטרה הגיעה לבית־ הספר שלימדה בו אשתו בפאס, אך המנהלת הסתירה אותה אחרי שאנתיבי הסביר לה במה מדובר. הוברחה בעקבות בעלה דרך טנג׳ה אחרי שכספה הוחרם לה בבדיקה במכס. ריבוח עבר לפריס ועבד שם בסוה״י, היגר לישראל ומתגורר בחיפה. היה שותפו לעסקים של סלומון צרפתי. השניים עסקו בשיווק משקאות ומזון למעדניות. שיחה טלפונית עם שרל ריבוח, חיפה, 20 ביולי 2000. שיחה עם מרסל אנתיבי בפריס ב־16 באפריל 2000 ו-21 מרס 2002.
הערת המחבר : אלי לוי מעריך שהמשטרה עצרה את שרל בוחסירה אחרי שרשמה את מספר מכוניתו שחנתה בשטח.
הערת המחבר : מרסל אנתיבי מציין שאחרי המעצרים במכנאס הלך לביתו של קנפו, פגש שם את אשתו וביקש ממנה שתודיע לבעלה לא להיכנס לביתו כיוון שהוא עלול להיעצר. שיחה עם מרסל אנתיבי, פריס, 19 בפברואר 2003. לדברי אנתיבי, שיחת טלפון בין נידם לקנפו גרמה כנראה למעצר האחרון. גם מרי ואקנין הזכירה גרסה זו. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000. שיחה עם מרי ואקנין, אפקה תל־ אביב, 10 ביולי 2000. קנפו אינו זוכר שאנתיבי התקשר להזהירו, אך ידע שהוא נפגש עם אשתו רחל אחרי מעצרו. להערכתו הוא נעצר מכיוון שלאחד מן העצורים הראשונים במכנאס היה מספר הטלפון שלו בקזבלנקה. י׳ ראובני, ״תנ״ך, אקדח ודגל״, 7 ימים מוסף ידיעות אחרונות, 5 בינואר 1988, עמי 28-26. שיחה עם מאיר קנפו, תל־אביב, 26 באוגוסט 2002.
הערת המחבר : סימון מרציאנו נולד בעיירה דברו בשנת 1937. למד בברכאן ובאוז׳דה ועבר למכנאס בשנת 1955. למד ערבית והנדסה ועבד כמהנדס מדידות. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1958 והשתתף המבצעים ימיים באלחוסימה. לא נטל חלק במבצע חלוקת הכרוזים והיה בין האחרונים שנעצרו אחרי ששב לביתו במכנאס מנסיעה מטעם עבודתו. ישב כחודשיים בכלא ולא עונה. אחרי שחרורו מן הכלא, איש מנציגי ״המסגרת״ לא התקשר אליו. נשאר במרוקו עד שנת 1967 ועבד במשרדי היא״ס בתקופת כהונתו של שלום ברק. לאחר מכן התיישב בטולוז שם הוא עוסק בהנהלת חשבונות. שיחת טלפון עם סימון מרציאנו מתאריך 18 במאי 2000.
הערת המחבר : מרסל רואימי יליד פאס, בעל אזרחות צרפתית, עבד כסוכן ביטוח. נשלח מטעם תנועת נוער למכון למדריכי חוץ לארץ בירושלים. אנתיבי הלך לביתו כדי להזהירו ממעצר, ואביו אמר שהוא יצא לעבודה. אנתיבי לא מצא אותו בעבודתו כי הוא נעצר בדרך למשרדו. הוא עונה בכלא, נפטר בשנת 1961 ונקבר בפנטן(Pantin). לדברי שרל ריבוח, רואימי מת כתוצאה מן העינויים. שיחה עם אנדרה נידם בביתו בדרוויי בתאריך 5 במאי 2000. שיחות עם מרסל אנתיבי בפריס ב-16 באפריל וב-9 במאי 2000.
הערת המחבר : ארמן נידם יליד פאס נעצר מכיוון שהמשטרה חשבה שהוא אנדרה נידם אך שוחרר. עלה לישראל והתיישב באשדוד שם היה מנהל בית מלון ובעל בית קפה.
הערת המחבר : יצחק כהן נולד בפאס בשנת 1934. עבד כחייט והיה בקשר עם אנשי משטרה בעיר. מכונה פינוקיו. גויס ל״מסגרת״ בשנת 1956 והממונה עליו היה פליקס מונסונגו. עסק בהסעת עולים ממקומות ריכוזם עד לגבול ולמפרץ אלחוסימה. השתתף בהשתלמות במונפליה בשנת 1958. השתתף בחלוקת הכרוזים בעיר ונעצר למחרת מעצר חבריו במכנאס. לא הסתתר מכיוון שחשב שבגלל חברותו עם אנשי משטרה לא ייגעו בו לרעה. עונה בבית המעצר במכנאס גם במכות חשמל. אחרי שחרורו מן הכלא נשאר זמן מה במרוקו ואף השתתף עם אנתיבי בפעולת הברחת גבולות דרך הים שבוטלה ברגע האחרון. חי בירושלים. איש בשם ז׳אק כהן השתתף בסרטו של הבמאי הקנדי ג׳יל קרל ״אינוסה של נערה עדינה״(Gilles Carle, Le viol d'une jeunefille douce) משנת 1968 ושיחק בו את עצמו כפעיל ציוני שנעצר ועונה בכלא המרוקני.
ד"ר דן אלבו – שירים ומאמרים
החינוך הצרפתי בקהילת וואזן בשליש הראשון של המאה העשרים
ד"ר דן אלבו
א. הנסיבות ההיסטוריות והלינגוויסטיות בקהילה בתחילת המאה העשרים
יחידות הצבא הצרפתי התרכזו ב- 16 בספטמבר 1920 בעין דיפלי בפיקודו של הגנרל פוימירו- Général Poeymirau. שני כוחות האחד בפיקודו של קולונל טרסטורנל והשני בפיקודו של קולונל קולומבט נעו לעבר העיר וואזן תוך ניהול שיחות עם מנהגי השבטים באיזור. הפעולה הכפולה, הצבאית והדיפלומטית הובילה להצלחה מהירה. ב- 2 באוקטובר 1920 ג'נראל פוימירו נכנס בראש יחידותיו לוואזן וזכה לקבלת פנים נלהבת מצד מוסלמים ויהודים כאחד. צבא צרפת בראשות גנרל פוימירו התקבל בטקס חגיגי, ע"י השריף בָּרַכָּה (תוארו הדתי של ראש המסדר התוהמי, ראש הזאוויא וואזניה) הפרו צרפתי מולאי טייב, הקאיד הְלָל ונגיד הקהילה היהודית מר אברהם בטאן.
הנציב העליון ג'נראל ליוטה הגיע לביקור בוואזן ב-7 באוקטובר, והתקבל בשמחה על ידי תושביה המוסלמים והקהילה היהודית. בעקבותיו הגיע לביקור בוואזן מולאי יוּסף הסולטאן של מרוקו ביולי 1921. הסולטאן התקבל על ידי הקהילה בברכה המסורתית. מזל-טוב צרויה בת השבע בתו של ראש הקהילה יצחק צרויה הגישה לסולטאן זר פרחים. המלך ביקר בעיר בלוויית משלחת גדולה, הוא עלה דרך הרובע היהודי על סוס מפואר, עשרות משרתים סוככו עליו בשמשיות. המלך ביקר בקבר של מולאי עבדללא א שריף. תכלית הביקור הייתה סימבולית ופוליטית כאחת. להביע הזדהות ובו בזמן להפגין ריבונות כלפי נתיניו ועל השורפה של וואזן, שפעלו נגד בית המלוכה הפילאלי לאורך המחצית השניה של המאה ה-19 ויחסי בית המלוכה עמם ידעו עליות ומורדות מאז שוואזן קיבלה את חסותה של צרפת ברביע הרביעי של המאה הי"ט. זקני הקהילה ילידי העשור השני של המאה העשרים נהגו לספר את זכרונותיהם על ביקור הסולטאן מולאי יוסף עד לא מזמן.
הערת המחבר : באופן אישי, שמעתי עדויות על ביקור זה מכלי ראשון ממספר זקנים וזקנות מבני הקהילה לפני כעשור.
בזכות צבא צרפת השתרר שקט סביב וואזן. בפגישה שהתקיימה בינואר 1921 בין מפקד החזית הצפונית גנרל פוימירו- Général Poeymirau והשריף הגדול מולאי טייב והקאיד הלל, הביעו אלה בפניו סיפוק רב מהשקט שהושג בעקבות הפעולות הצבאיות נגד המורדים. מתוך זהות אינטרסים עם השורפה של וואזן, הצבא הצרפתי שאף לייצב ולחזק את הגבול הצפוני של הפרוטקטורט העובר צפונית לוואזן. מלבד הרצון לממש את ריבונותם על העיר, הצרפתים חששו שבמקרה של לוחמה בין הצבא הספרדי ובין שבטי ההר, יעברו אלה לשטחם ומשם ינהלו לוחמת גרילה נגד הצבא הספרדי ולהיפך. כיבוש וואזן וסביבותיה נועד למנוע משבטים אלה אפשרות לנצל את הגבול במטרה לנהל לוחמת גרילה בצד אחד ולהימלט לצדו השני.
פחות משישה חודשים לאחר כניסת הצבא הצרפתי תושבי וואזן חוגגים ב-1 באפריל 1921 את העלאתו בדרגה של הנציב הכללי גנרל ליוטה לדרגת מרשל ב- 19 בפברואר. בשעה 13:00 ביום שמש בהיר, ברחבת השוק המשתרעת צפונית לעיר העתיקה, נערך מפגן דהירה פולקלוריסטי של פרשים תוך כדי ירי באויר. הפרשים נמנו על הכתות הדתיות: עִישָׂוָוא, חמדושיה ודג'ליליה. מופע הראווה נערך ברוב עם בפני נציגי הצבא הצרפתי, הקהילה היהודית ותושביה המוסלמים של העיר.
לאחר מפגן הפרשים נערך טקס רב רושם בבית הכנסת ע"ש רבי עמרם בן דיוואן לזכר חללי הצבא הצרפתי במלחמת הריף ובמלחמת העולם הראשונה. הנגיד מר אברהם חיים ביתן נשא נאום נרגש בפני ראשי הצבא הצרפתי, את דבריו שנישאו ביהודית-ספרדית תרגם סימולטנית לצרפתית רנֶה בניון-M. René Benayoun. בסיום דבריו הנגיד אברהם חיים ביתן בירך את הרפובליקה הצרפתית, את נשיאה, את הסולטן מולאי יוּסף ואת מרשל ליוטה והביע תקווה בפני נציגי השלטון הצרפתי אשר נכחו בטקס, כי יוקם במהרה בית ספר צרפתי בעיר. הפייטן הראשי של הקהילה מר לרדו שר את המזמור "הודו לה' כי טוב". קוקטייל של שמפנייה נערך בביתו של הגביר מכלוף אלחדד לכבוד נציגי השלטון הצרפתי מר טובני- M.Thouveni, קפיטן מזור דג'ן (Capitaine Major Dagent) וכן קפיטן בוהום (Capitaine Bomhomme) וראשי הקהילה היהודית.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך ג'
קובץ מאמרים בתולדות היהודים במערב ובמגרב
בעריכת
שמעון שורצפוקס
הוצאת אוניברסיטת בר-אילן
רמת גן – תשמ"א
" לשון למודים " – קובץ איגרות והמלצות, הכולל המלצות שכתב לעזור לעניים, לאלמנות, להכנסת כלה, לשד"רים ולפדיון שבויים, מכתבי נחמה, מכתבים אישיים והקדמותיו לספרים. ויש מלשון למודים הרבה העתקות בכתבי יד הנמצאים בספריות ברחבי תבל ובידי אנשים פרטיים.
ההעתקה הטובה והמושלמת מכל ההעתקות שבדקתי היא זו הנמצאת בבית המדרש לרבנים בניו יורק. " לשון למודים " נדפס לאחרונה, אולם יש להיזהר בעת השימוש במהדורה זו. המהדיר השתמש בכתבי ידי אחרים לרבות כתב ידו של ביעב"ץ.
הוא שינה את סדר האיגרות מכפי שהוא בכל כתבי היד, שבכולם נכתבו האיגרות לפי סדר גרונולוגי. המהדיר ערך את האיגרות לפי סדר ענייני, ולא שמר על סדר כרונולוגי בתוך הסדר הענייני, וגם זה לא באופן עקיב.
יתירה מזאת, איגרות שכתבו נכדי היעב"ץ מופיעות בין האיגרות, בלי שהמהדיר ירגיש שאלה אינן מהיעב"ץ; וכן איגרות תנחומים שנשלחו למשפחת היעב"ץ מופיעות לפני איגרות תנחומים ששלח היעב"ץ. גם לא טרח המהדיר לציין על כל איגרת לפי איזה כתב יד, ולפעמים לא העתיק האיגרות בשלמותן. דומה שיש מקום לערוף הקובץ מחדש תוך ליקוט ואיסוף כל איגרות היעב"ץ עם הערות והארות.
מפתח לספר " מדרש שמואל " – ביאורים על מסכת אבות לרבי שמואל די אוזידה. על פי מהדורת ונציה של"ה- נראה שהמפתח כלל מראי מקום למאמרי חז"ל. את המפתח הכין היעב"ץ עבור דודו.
" דברי חכמים כדרבנות " – לקט מאמרי מוסר על פילוסופיה מימי הביניים וסיפורים. את הלקט העתיק היעב"ץ, והוסיף הארות והערות משלו.
סיכום המאמר.
ניסינו לתאר במקצת דמותו של היעב"ץ ויצירתו. מלכתחילה לא חשבנו שניתן במסגרת זו לתאר את אישיותו רבת האנפין, וגם לא להביא את כל הידיעות ההיסטוריות שניתן היה לדלות מכל הספרות הרבנית שבדפוס ובכתבי יד, שהסתייענו בה במאמרנו.
מהמעט שהבאנו כאן ניתן ללמוד על אישיותו ועל הסמכות הגדולה שהייתה ליעב"ץ בקרב יהודי מרוקו. מתיאור קורותיו של היעב"ץ ותחומי יצירתו, עולים דמותו הרוחנית וכוחו הציבורי; פעילותו העיונית השפיעה על פעילותו כמנהיג והושפעה ממנה.
היקף היצירה הרוחנית חובק תחומים רבים " חכמות והאיכות הן המייחדות את היעב"ץ לעומת כותבים ויוצרים אחרים ביהדות מרוקו בתקופתו, ומעידות על כישרון יוצרן וחפץ היצירה העז, שהביאו להשקיע מעייניו בילדי רוחו' אהבת הספר ובקיאות בהלכה בולטת בשפע היצירה, ובכל התחומים האחרים.
מפעילותו הציבורית עולה דמות של מנהיג תקיף הנשען על ידע, ייחוס אינטלקטואלי, מעורבות בבעיות פרט וציבור, מקורות הסמכות שלו. ואכן, אלה הקנו לסמכותו היקף שחורג ממנהיגות חייטו אף גרמו שיכהן כדיין ביותר מקהילה אחת.
ציור דמותו בעיני הציבור וקבלתו כמנהיג, מעידים על הערכים שהחברה במרוקו הושתתה עליהם באותה תקופה. חרף הלחץ הפוליטי ובעיות הכלכלה – המטילים צלם על התקופה – תכנים רוחניים, מידות מוסריות, בקיאות במקורות והיקף יצירה הם היסודות הנאותיים הנהגה נכונה בעיני הציבור, גם כאשר עומדים במתח עם ערכי הנהגה חלופיים כעושר, קרבת שלטון וייחוס משפחה.
סוף הפרק " קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Le choix des responsa conserves n'est pas sans importance. Ils sont destines, faut il le rappeler, a resoudre des cas d'espece, des problemes nouveaux devant lesquels la legislation traditionnelle restait sans reponse. L'auteur d'un responsum a d'ailleurs le droit d'etre en desaccord avec ses contemporains ou ses predecesseurs. II peut, s'il le desire, s'opposer a la pratique juridique admise et en demander la modification. Sans doute les decisionnaires nord-africains ont ils toujours fait preuve de la plus grande deference envers Joseph Karo, l'auteur du code Shoulchan Arouch, qu'ils citent bien plus souvent que Maimonide lui-meme, mais cette deference n'est pas obligatoirement aveugle.
La liberte d'expression reste grande et il appartient a l'auteur du responsum d'imposer sa decision grace a sa science talmudique, sa connaissance des precedents et sa technique casuistique. Certains ont d'ailleurs ete accuses, pas entierement a tort, de donner des reponses fort brillantes a des problemes artificiels, inventes de toutes pieces, dans le seul but de demontrer les qualites et les talents dont ils souhaitaient s'enorgueillir. Ces cas semblent cependant bien moins nombreux en Afrique du Nord qu'en Europe: on y reste plus proche du concret.
II arrive egalement que la brievete d'un responsum soit surprenante. En effet certains rabbins, une fois le probleme expose, se contentaient de donner une reponse aussi breve que possible, sans la charger ou l'allourdir d'une long appareil juridique, mais cette brievete n'est pas en soi un raison suffisante pour affirmer qu'une autre main a reecrit et resume un responsum qui etait bien plus long a l'origine. Le rabbin Juda Benattar se faisait merite de repondre brievement aux questions qui lui etaient soumises et il n'etait pas le seul a en agir ainsi.
Place devant le probleme de la transmission ou de !'edition, l'editeur sera tente de rechercher des cas, des problemes qui sortent de l'ordinaire, et qui sont par consequent susceptibles d'attirer et de retenir l'attention du lecteur. Les questions de routine ne meritaient pas une reponse approfondie: le responsum se devait de traiter de problemes nouveaux et de proposer des reponses neuves, Le sujet de cette litterature est donc l'exceptionnel, le moderne. Les problemes qui y sont traites ne sont pas, sauf en periode de grande crise politique ou de persecution, les problemes de tout le monde, mais ceux d'une classe dirigeante, generalement tres prospere. La litterature des responsa est donc, tout au moins en ce qui concerne pas specifiquement des problemes rituels, une litterature de classe, qui s'occupe des grands, des chefs de communaute, des hommes d'affaires, des entrepreneurs, etc. Le petit peuple n'y apparait generalement pas. C'est qu'il n'etait pas en mesure de s'adresser a des juges rabbiniques de premier plan ou que ses petits problemes ne presentaient aucun interet particulier.
מראכש העיר-חביב אבגי
חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש
קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.
המללאח.
מוקף חומה שנוצרה מרציפות הבתים הצמודים אחד על אחד, ולו שער מרכזי אחד גדול, ושערים קטנים הנשפכים במקומות שונים מ
סביב לריבוע החוצה. השער הראשי נקרא בי כל "באב שער המללאח. יתר השערים מקראים על שם כיוון מוצאם, כמו, שער הגן, שער בית העלמין וכו….
לפנים היה גן בקצה הדרומי של המללאח בשם " זנאן לעאפיה ". בתחילת שנות החמישים שהיו שנות העלייה הגדולה ממרוקו, קרה דבר מעניין, למרות העזיבה הגדולה של הצעירים את העיר, דווקא אז היה מחסור חמור בדיור במראכש.
השלטונות נאלצו להקצות אדמות לבניה במיוחד לזוגות צעירים, בנו בשטח הגן שיכונים בתים בני שתי קומות. קראו להם בשם " אביתא יזראלית – מגורי הישראלים.
החלפנים.
בכניסה לשער המללאח, ישבו לפנים החלפנים או בשפת המקום " סרארפיאה ". הם קנו מטבעות עתיקות, בעיקר מטבעות בעלי ערך, רוב אלה שמכרו אותם לא ידעו את ערכם האמיתי . מספר החלפנים היה מועט, שניים או שלושה.
אחד מהם, היה ממתפללי בית הכנסת הקבוע שלנו. היה בעל קול צרוד, ותמיד נאלץ להיעזר בידיו בכדי להסביר את דבריו, יש להניח שגם אבותיו עסקו בכך. ציודם לא היה אלא שרפרף קטן, כרית ושולחן בגודל 40/40 ס"מ, מכוסה שטיח קטן, ועליו קערת קש ובתוכה הסחורה המוצעת.
הם עסקו בסחר – מכר של מטבעות כסף, זהב ונחושת, אבני חן, מחרוזות וכו….. הכניסה למללאח הייתה דרך שער ראשי ורחב, שם ישבו החלפנים שניים מול שניים או אחד מול השני. בטווח ראייה ושמיעה האחד מהשני, כנראה כדי למנוע תחרות מיותרת.
לפעמים קורה שלקוח עובר לחלפן השני. ואז הם מעבירים מסרים בין אחד לשני בלשון הקודש וברמזים, כגון " הנח לו שילך ". או למשל ערך הקניה גדול מכוחו של החלפן, מספיק לזרוק את המלה לזה שממולו, או לזה שעל ידו שותפים ?
ואם הלא יסכם התשובה תהיה בכמה ? ואז כמובן כדי לבלבל את " האויב ", אין להשתמש בשפת המספרים אלא באותיות. " דלת קופים " – ארבע מאות. מאחר ובני דודים אנחנו וארבע מאות בערבית או בעברית נשמעים אותו הדבר, לכן יותר פשוט להגיד ג' קופים או ד' בחשבון האלף-בית, ויובן במה המדובר.
ובכל ענפי המסחר בין היהודים, פעלה השיטה של לקנות ולמכור ביחד וכל אחד לחוד. כך שהמחיר ישאיר רווח נאה למחייה. לדוגמה : שמעון קונה מאה מטר בד ואין בכוחו לממן את העסקה, פונה ללוי או לראובן ומבטיח נתח מוסכם מהרווחים. לריבית, קנאה ותחרות, אין מקום בין היהודים.
כשלושים חנויות מוכרים בדים, כולם צמודים אחת לשנייה ואחת מול השנייה. כשלושים חנויות של צורפים השוק הצורפים צמודים אחת לשנייה, יחסים טובים שררו בין בעליהן, וברכו כל אחד חדש שנוסף, ויצטערו על זה שהלך. בכל ענפי המקצוע והמסחר זה הקו המנחה והקובע בחברה. העיקר לשאת ולתת באמונה, ולעמוד במבחן הזמן, לא לסטות ימינה או שמאלה.
הקהילה היהודית במראכש עתיקת יומין, שמה מוזכר במחצית הראשונה של המאה ה-12 בנוסחאות אחדות של קינתו של רבי אברהם אבן עזרא, " אהה ירד " הקינה מתארת סבלם של יהודי מרוקו וספרד המוסלמית מפרעות אלמואחאדין בשנת 1041 לספירה. אולם הוא נעדר בנוסחאות אחרות.
רובו של המסחר הקמעונאי, ובחלקו, גם הסיטונאי, היה מרוכז במללאח לפי הסדר הבא : לפני הכניסה לשער המרכזי של המללאח שוק הצורפים. הכניסה אליו דרך שער המקביל לזה של שער המללאח. זה היה שוק של האומנות היהודית במיטבה, שיצרה דברי אמנות מהשורה הראשונה.
המוצרים מסוגי המתכות העדינות כסף וזהב, נחושת, ברונזה, ריקועי מתכות, ועוד. מפליא לראות את התכשיטים המרהיבים שיצרו בעשר אצבעות ובכלים ידניים פשוטים בלבד. אז הייתה עדנה למדריכי התיירים ולמבקרים שבאו לכאן. בעיקר עבודות אמנות של יצור תכשיטים מחוטי זהב וכסף, רקוע וחריטה אומנותית וכו…..
ההיסטוריון " עלי באי ", ספרדי, שסייר במרוקו בין השנים 1803 – 1805 מספר : " כי במראכש היהודים בלבד הם צורפים " . והגרמני קונרינג, שכתב כשבעים שנה אחריו, מערים " כי היהודים בעיר זו הם הטובים ביותר.
ככלל יהודים רבים עסקו באומנויות של מלאכת מחשבת, חלקן היו נשים ולא היה נחות מספרן ממספר הגברים. הייתה זו אומנות נקייה, שהייתה לה פינה בתוך הבית. המקצוענות עברה מאב לבן ומאם לבת. רקמה ססגונית על קטיפה ירוקה ואדומה, שני הצבעים המועדפים אצל המרוקאים, החל מנעלי נשים, ועד לכדים ומצעים ופרטי לבוש מיוחדים.
השפעת הצרפתים והחינוך היהודי בעידן החדש.
האליתה היהודית ישרה קו לעבר הממשל החדש, שזה עתה ביסס את מעמדו במדינה. וממנו היא ציפתה להשליט משטר של צדק וחירות המעוגנים בחוקה הצרפתית. או לפחות, לספק ביטחון מינימלי שיאפשר חיים נורמליים.
אולם כדי להתחבר לצרפתים, היה צריך לאמץ תרבותם שיחם והגיגיהם. בתוך חצי יובל הצליחה להכשיר ולהכין את המעבר מתרבות מסורתית ודתית, לתרבות מערבית חילונית, שהייתה נחוצה ליהודים לפי דעתם של ראשיה והוגיה.
לכך נרתמה חברת כל ישראל חברים מצרפת, אשר תוך כניסתם של הצרפתים למרוקו, הביאו אתה עידן חש בימיה של הקהילה היהודית במרוקו, חיזקה את מעמדם של אלה הדוגלים ברפורמה בחינוך ברוח המאה העשרים.
אמנם רבים חששו שהניתוק והפילוג שהרפורמה עלולה להביא בעקבותיה, אבל לא היה בכוחם הנפשי וביכולתם הכלכלית להתנגד לה. מאות שנות הדיכוי ועליות וירידות של גיאות ושפל, שהיו מנת חלקם של היהודים במרוקו היוו קרקע פוריה, עליה יצמחו רעיונות לקידום החינוך הכללי.
מפטיר והפטרה פרשת במדבר בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת במדבר בנוסח יהודי מרוקו
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
תורת אמך ◆ פנינים ליום ירושלים
המלקט: הרב אברהם אסולין
יום הודאת להשי"ת
כמה הודאה להקב"ה שקבץ אותנו מארבע כנפות העולם, והביאנו אל נחלת אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב.
מי האמין ומי פילל שנזכה לזמן הזה – כנבואת הנביא בישעיה (פרק ח). פסוקים מדברים….
כה אמר ה' צבאות עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ה. בעיני ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה ו. כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא נאם ה' צבאות. ז. כה אמר ה' צבאות הנני מושיע את עמי מארץ מזרח ומארץ מבוא השמש. ח. והבאתי אתם ושכנו בתוך ירושלים והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלהים באמת ובצדקה.
ובנביא יחזקאל (פרק לו).
ויבאו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ישראל אלה ומארצותיהם. כא. ואחמול על שם קודשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. כד.ולקחתי אתכם מן הגוים וכו'. לב. לא למענכם אני עושה נאם ה'.
מי מאמין
כתב רבנו הרמב"ן
"ומה אגיד לכם בעניין הארץ, כי רבה העזובה וגדול השיממון, ירושלים יותר חרבה מן הכל, וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חורבנה היא טובה מאד, ויושביה קרוב לאלפיים, ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין ישראל בתוכה, כי מעת באו הטטרים ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם. רק שני אחים צבעים קונים הצביעה מן המושל, ואליהם יתאספו עוד מנין מתפללים, בביתם בשבתות, והנה זרזנו אותם, ומצאנו בית חרב, בנוי בעמודי שיש, וכיפה יפה, ולקחנו אותו לבית כנסת".
מצטרפים לבנות את ירושלים
אמרו חז"ל "אין ירושלים של מטה נבנת עד שירושלים של מעלה נבנת" איתא בגמרא (ברכות מט), רב נחמן אמר אפילו פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, משום שנאמר בתהלים (קמז), נדחי ישראל יכנס, אימתי בונה ירושלים, בזמן שנדחי ישראל יכנס. אם כן יוצא שקיבוץ גליות אחד מהגורמים לבנית ירושלים.
ולמה נקרת ירושלים מלשון וכיצד ירושלים של מעלה נבנת על ידי מעשים טובים, לימוד תורה, בכל מעשה חיובי נבנת עוד לבנה של ירושלים, נחרב בית המקדש בגלל שנאת חינם אז התיקון להרבות באהבת חינם, למרות המטליות ודרך חיים של כל אחד, כמה חשוב לכבד אלו את אלו כמו שכתוב שכתבנו באגרת (בסוף עמוד זה)."צו פיוס" כמו שבכל משפחה יש אחים שדומים במעשיהם ויש שלא, אבל ברור שעל אחדות במשפחה שומרים מכל… כך עלינו לשמור על "אחדות ישראל"
כתב הגאון הרב משה מלכה זצ"ל בספרו דרש משה, כימי צאתך ממצרים הראנו נפלאות, פירוש כאותם נסים בצאתנו ממצרים, ניסים הללו עתידים לחזור לעתיד – וכתב הרב ובימנו אנו קיבוץ גלויות הוא כצאת עם ישראל ממצרים ע"כ.
ושמעתי שואלים למה לא הקימו את המדינה אנשים צדיקים?? ועל כך ראיתי תשובה בספר אם הבנים, אמרו חז"ל לעתיד תבא ציפור טמאה ותציץ שרומזת על הגאולה בפתח, ושאל הרב ולמה תשמע ציפור טמאה? והלא מן הראוי שתשמיע ציפור טהורה, לכן אל יקשה בעיניך למה הקימו את המדינה אנשים שאינם שומרים תורה ומצות… ע"כ.
ומה שיש רבים יראי השם שדורשים שאין לגור בארץ ישראל ואף כתבו על כך ספר שלם, שמעתי שכנראה הם גילגול של המרגלים שהוציאו דיבת הארץ.
חובת היום:
א. להודות להשם על חסדיו המרובים, שזכינו לבא לארצנו הקדושה…
ב. להימנע מכל מחלוקת….
ונסיים עם ישראל דרכו בתפלה כמאמר הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" "בחרבי ובקשתי" ופרש רש"י תפלה ובקשה.
כתב הגר"א כל בית שנבנה בעיר העתיקה ונרכש בידי היהודים הוא סימן לקירוב הגאולה.
ולכן כל אירופה משתגעת מכל בנית בית בירושלים… וכתב הראי"ה קוק זצ"ל ככל שכל ארץ ישראל תבנה הגאולה תגיע, עד שהרשעים שבה יחזרו בתשובה בדרגה של אהבה. ונשתמש בנשק הסודי שלנו מאבותינו נתפלל שנזכה לגאולה השלמה בבנין ירושלים במהרה בימנו אמן
הרב אברהם אסולין לתגובות: a0527145147@gmail.comת
.
תורת אמך ◆ מעשיות בשלום בית ◆ מס' 22
מעשיות מרבותינו חכמי המערב זצ"ל◆ המלקט: הרב אברהם אסולין
קוראים יקרים: חומר זה מתוך קונטרס שלום בית וכן קונטרס חינוך ילדים שכולם מעשיות מרבותינו, מי שחפץ לזכות במצות הדפסה קונטרסים אלו יפנה אלי, במיל או בניד שבסוף העמוד. תזכו למצות.
בעת כהונתו של הגאון רבי יוסף משאש בתלמסן, היה זוג צעיר
אשר מדי פעם היתה האשה קונה בשר מהאטליז, הקצב שאל את האשה , האם רוצה האשה לקנות בשר מוכשר או שהיא תכשיר לבדה בביתה, האשה הצעירה לא הבינה את השאלה ולקחה בשר לא מוכשר, בבא מן הימים פגש בעלה את הקצב, ושאלו אשתך כה צעירה וכבר יודעת היא להכשיר את הבשר לבדה,
וכששמע זאת בעלה נחרד מפני שחשב לתומו שאשתו קונה בשר מוכר, מיד פנה לביתו והחל להטיח דברים קשים באשתו שהכשילה אותו בבשר איסור, האשה שהתחנכה בבית הוריה שבכל שאלה פונים לרב, הציעה לבעלה הבה נגש לרב ונשאל אותו האם נהגתי כשורה ואם לאו כיצד נעשה תשובה, הבעל שמע בקול אשתו וניגש לרב העיר הגאון רבי יוסף משאש ובידם הסיר, הבעל שטח את הדברים לפני הרב, ושסיים הרב טעם מהתבשיל והפטיר בשר זה מוכשר, ויהי לפלא בעיני הבעל, נפרדו מהרב לשלום, והחל הבעל להקניט את הרב בעיר עד שנהפך לשיחה בני העיר, עסקני העיר לא יכלו לשמוע חרפת הרב פנו לרב לאחר בקשת המחילה, ושאלו את הרב לפשר המעשה, השיב הרב יש חלק בבשר שאסור לאוכלו מהתורה, וישנו חלק שאסור לאוכלו מדרבנן וישנו חלק שאסור מצד המנהג ואותו אכלתי בשביל שלום בית ובמגביל זימן את האשה למשרדו ולימדה הלכות הכשרה, לבל יכשלו להבא.
מה עם אשתך???
מעשה מהצדיק סידנא בבא סאלי זצוק"ל זיע"א
סיפר הרב מאיר אסולין מקרית גת, שבמרוקו הם לא זכו להכיר את הצדיק מכיוון שהתגוררו במחוז אחר. עם העליה לארץ , שמעו רבות אודות הצדיק, ולכן החליט לנסוע עם אשתו לבית הרב. משהגיעו לחצר הרב, התפלאו לראות עשרות אנשים צובאים על ביתו. הרב אסולין ביקש מהציבור שיאפשרו לו לעבור ולהגיע לדלת הבית. אנשים חייכו ואמרו שהרב לא קיבל איש מהבוקר… השיב להם הרב אסולין ואמר לא נורא, בכל זאת תנו לי לגשת ולדפוק, ובקש שאם הרב יקבלו שלא יקנאו בו, ואם לא יקבלו – יחזור לביתו. הנה, בעודו בדרכו לדפוק בדלת, פותחת הרבנית את הדלת ואומרת ומברכת אותו "אל חזן ברוך הבא…והיכן רעיתך?", התפלא הרב – מנין לך שאני חזן ?? ובנוסף – שגם אשתי הגיעה לכאן ..?… ענתה הרבנית שהרב אמר לה… נכנס רבי מאיר לחדר הרב , ואחר שדיברו על מרוקו ועיסוקו של רבי מאיר, אמר בבא סאלי שעתה ילמדו שעה וחצי, ובקש מהחכם שיאמר דבר תורה. רבי מאיר, לפני שיצא מביתו עבר על הפרשה מהספר פיתוחי חותם לרבנו יעקב אביחצירא. לאחר מכן , אמר סידנא בבא סאלי דברי תורה. אכן , אחר השעה הקבועה בירך הצדיק את הרב, ואמר "אנו השתעשנו בדברי תורה, ומה עם רעייתך ? הבא לי בקבוק מים ואברך את המים ברכה עבורה "…
מעשה מהגאון הצדיק הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל זיע"א
וקווי ה' יחליפו כח… מדי פעם בחופשת בין הזמנים, הרב והרבנית נפשו בבית תלמידו הרה"ג משה גבאי זצ"ל , מגדולי מזכי הרבים בדורינו בעיר נתניה . באחד מן הימים , בשעות הבוקר, הרבנים התכוננו לצאת לחוף הים שבעיר. והנה , כשבאו לצאת ממפתן הבית, שואל הרב את תלמידו "ומה עם הנשים?" השיב הרב גבאי – "הן יסדרו את הבית ויצאו לטייל" . מיד פשט הרב את הפארק (מלבוש רבני), ניגש למטבח והחל בעצמו להדיח את הכלים , תלמיד הרב ניסה להניא את הרב משום שאין זה כבוד התורה… הרב הדגיש שגם הנשים צריכות לצאת ולהתאוורר, ראו איך קיים הרב מאמר רבותינו בגמרא(יבמות סב:), דחיי אדם לכבד את אשתו ולאוהבה יותר מגופו.
אגב פעם אחת התבטא הרב "בחופן פיסטוקים זוכה האדם לשלום בית "….
מעשה רב מהגאון האדיר הרב יהודה עייאש זצוק"ל מגדולי רבני אלג'יר.
רבי יהודה עייאש נולד בסמוך לשנת תס"ה (יש המקדימים לידתו לשנת ת"ס), בכפר מידאה הסמוך לאלג'יר. אגדה שהתהלכה בין יהודי אלג'יר מספרת כי הוריו רצו להיפרד, והתיצבו בפני הרב רפאל ידידיה שלמה צרור ובית דינו בעיר אלג'יר ובקשו לסדר להם גט, אולם הרב בחכמתו הצליח להשלים ביניהם ובירך אותם שלתקופת השנה יולד להם בן ויקרא שמו יהודה, והרב בעצמו ללמד אותו תורה, וכן היה. התקיימה הבטחת הרב, והוא עצמו החל ללמדו תורה. ע"פ תאורו של רבי יהודה עייאש עצמו בהקדמתו (לספר לחם יהודה), הוא זכה במשך חמש עשרה שנים לקירבה נדירה מרבו תוך שימוש ת"ח באופן מיוחד. יחסו לרבו היה בהשפלת עצמו בענווה יתירה מול מעלת רבו. לימים, כשנפטר רבו רבי שלמה צרור נבחר תלמידו חביבו רבי יהודה עייאש כמלא מקומו כאב"ד אלג'יר. חיבר חיבורים רבים יהי זכרו ברוך.
מעשיות מהמקובל כמוהר"ר רבי יצחק כדורי זצ"ל זיע"א
ארך אפים
אכן היה הרב ידוע כמומחה גדול לכתיבת קמיעות. באחת הפעמים כתב קמיע שזמן כתיבתו ארך זמן רב מאד. הרבנית ע"ה ראתה שהרב מתאחר לבוא לאכול, ולכן ניגשה לחדר קבלת הקהל. כשנכנסה לחדר ראתה שהרב רכון על השולחן ועסוק בכתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך. הרבנית ניגשה לרב, ומרוב שקיעתו של הרב, נבהל וכל הדיו נשפך על הקמיע עליו עמל כל כך…וכיצד הגיב הרב… פשוט חייך…
יחס לאשה
אחר פטירת הרבנית ז"ל, היה הרב מבוגר מאד. ובכל זאת, התעניין למצוא שידוך עבורו, היות ו"לא טוב היות האדם לבדו". אחר שנישא לרבנית, באחד מן הימים הגיעה לבית משפחתנו. אמי שאלה את הרבנית, האם נישאה לרב רק בכדי לעזור לסעוד אותו…והאם מלבד זאת יש לה קשר עם הרב… השיבה הרבנית שמדי פעם כאשר היא משוחחת בטלפון, הרב מתעניין עם מי דיברה ועל מה נסובה השיחה…
וכן שמעתי מתלמידו של הרב, רבי יוסף גדול, שמדי פעם הוציא הרב מכיסו שטר כסף, וביקש לקנות "שוקולד עם התמונה של הפרה" … וכששאלו את הרב האם הוא אוכל שוקולד, ענה הרב שהשוקולד מיועד לרבנית…
היה מעשה בהגאון הרב שלמה זלמן אוערבך זצ"ל שהיה ממנהגי הדור וכן היה ראש ישיבה קול תורה מדי יום הבחורים היו מתלוים לרב בדרכו לביתו ומשוחחים עם הרב בסוגיא הנלמדת. היתה תוכנה מעניינת מדי יום לפני שהרב היה נכנס לביתו הרב מסדר את זקנו ומסתכל על לבושו… שנשאל הרב על הנהגתו בקודש, ענה הרב אני פוגש אישיות חשובה ביותר התלמידים התלו כל יום יש אישיות חשובה בבית הרב, עד שהתגלה הסוד… ובפטירת אשתו הרבנית ע"ה ליווה עשרות אלפים… וקודם הקבורה, כמקובל שהבעל מבקש את סליחת אשתו, אך הרב מודיע שאינו מבקש את סליחתה, כי מעולם הוא לא פגעה בה….
ולמעשה כל אחד יכול לאמץ ממקצת מהנהגת הרב.. אם להיות מסודר, לכבוד האשה. ולעשות הסכם בליל החתונה (אף פעם לא מאוחר), שלמרות שאנו יודעים שיהיו חילוקי דעות, אבל לפני נשינה, ויהי מה חייבים להשלים את ההידורים בין בני הזוג..
וכן מסופר על הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל המכונה "אבי העצירים" שלימים רעתו חלתה ברגלה, וניגשו שניהם לרופא, הרופא שואל במה אוכל לעזור, ענה הרב לאוין כואבת לנו הרגלים, שאל הרופא לא הבנתי שני הרגלים אל לשניכם יש כאבי רגלים, ואז אמר הרב שלרעייתו כואבת הרגל, זה לא היה בציניות אלא מתוך הערכה כינה…
עצה לגברים: אל תנסו אתם לדבר אלא תיתנו לאשה לדבר ואז תקבלו אשה שמחה ורגועה וזו נטו עסקה טובה.
הגאון רבי זבולון שושנה זצ"ל מחכמי העיר מרכאש במרוקו ומחבר הספר מטה זבולון
כאשר רצה להעיר איזה שהיא הערה לרבנית, היה דרכו בקודש לספר איזה מעשה או משל ובכך רמז את מבוקשו.
בב
בברכה,
הרב אברהם אסולין.
לתגובות: a0527145147@gmail.com
—
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
בנייה בעיר העתיקה
תחילה התמקד הרדב״ש בתכנון, בבנייה ובהקמה של מוסדות קבע לקהילתו בתחומי העיר העתיקה עצמה. הוא רכש קרקע גדולה בצפון הרובע היהודי, בקרבת חארת אל יהוד (רחוב היהודים) ובשנת 1860, בכספים שגייס בקרב הקהילות במרוקו, בנה שם שני בתי כנסת: בית הכנסת הגדול (שייקרא לאחר פטירתו ״בית הכנסת צוף דביש״) ובית הכנסת ״רבי אליעזר״. כמו כן, הוא בנה שם כמה בתים. הוא גם יסד בית מדרש לחכמי העדה, תלמוד תורה ובתי מחסה לאלמנות, ליתומים, לעניים ולזקנים. בדוח מ־1866 אנו מוצאים כי בעיר העתיקה היו לעדה המערבית שני בתי כנסת, שלושה מקוואות, שלושה בתי מדרש ושלושה בתי ספר.
אלה התורמים הבולטים למפעלי הבנייה של הרדב״ש: אברהם תאבית, יוסף מלכה, אודה אסולין, אברהם ושלמה אבו שדיד, דוד וורבידה הכהן, אברהם בונאן, מרדכי בן עטר ומיימון עמיאל.
נם ברחוב חברון (מעלה ח׳אלדיה דהיום) בעיר העתיקה התפתחו בתי מגורים ומוסדות לקהילה, ובהם בתי מחסה וחצר גדולה. בחצר זו נוסד בשנת 1867 ״בית הכנסת תלמוד תורה״, ובשנת 1876 ייסדו חיים מיימון עמיאל ורעייתו שמחה ישיבה ששמה ״תורת חיים״. בין התורמים להקדש זה: גליבי רפאל הלוי, יצחק לבאו, מיימון עמיאל ונדיבי העיר קזבלנקה.
בנייה במחנה ישראל
הרדב״ש גייס לעזרתו את משה מונטיפיורי והעלה את הצורך ברכישת אדמות ״עבור עניים שהם בלי מלאכה ומחיה ורצונם לעבוד באדמה ובחקלאות״. כאמור, הרדב״ש לא היה הראשון שהחל בבניית השכונה אף שהנהיג את העדה כבר מ־1854, מיד לאחר הגעתו, עד פטירתו ב־1880. הזכרנו כי המגרש הראשון בשטח של כארבעה דונם נרכש בשנת 1865, ונבנו עליו בתים ובית כנסת.
מעורבותו בבנייה וזירוזה החלו ב־1869. את השכונה יסדו יחידים, ורק בסוף שנת 1870 רכש הרדב״ש קרקע נוספת לבניית הכולל בשכונה. על קרקע נוספת שרכש מאליהו ורבקה עזרא בנה בית כנסת נוסף ותלמוד תורה. בשנים 1872-1869 נבנו בשכונה גם בתים להכנסת אורחים ובית מחסה לעניים. בשנים האחרונות לפעילותו נבנו בית מדרש גדול ובית תלמוד תורה, ולגרסת החוקרת רות קרק, ״יתכן וזהו המבנה הגדול והיפה בין הקומותיים, העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חנוכי״. עקב חובות הואטה פעילותו של הרדב׳׳ש בבניית השכונה.
כתביו וחיבוריו
ספריו של הרדב״ש עוסקים בדיני יישוב הארץ ואהבת הארץ, הלכות ושו״ת.
אלה העיקריים שבהם:
״שערי החצר״ – על אהבת הארץ וירושלים ומעלותיהם,
״שער המטרה״ – הלכות ודינים הנהוגים בארץ,
״שער הקדום״ – מצוות הנהוגות בארץ,
״שער המפקד״ – מנהגי הארץ ותקנותיה,
״שאלות ותשובות״ – שו״ת לשולחן ערוך,
״שירי תהילה״ – שירים ובקשות למועדים,
״מזכרת הגיטין״ ־ השאלות והקשיים שהתעוררו בענייני הגיטין שטיפל בהם הרדב״ש.
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
ההשפלה
גמאל עבד אל־נאצר עמד בראש ״מהפכת הקצינים החופשיים״ של יולי 1952. קצינים אלה – שתפסו את השלטון במצרים – ביטלו את המלוכה, הכריזו על הקמת רפובליקה, פיזרו את המפלגות הקיימות ונטלו מהאליטות הישנות את כוחן. עם פנדיט נהרו ההודי, אחמד סוקרנו האינדונזי ויוזף טיטו היוגוסלבי הקים נאצר את גוש המדינות הבלתי־מזדהות, שביקש לסלול לו נתיב עצמאי ביחסים הבינלאומיים תוך ניצול המתיחות בין מדינות ברית נאט״ו למדינות ברית ורשה. נאצר היה לגיבור ערבי אנטי־קולוניאליסטי כאשר הלאים את תעלת סואץ בשנת 1956 למרות ההתנגדות של צרפת ובריטניה. לאחר זמן קצר תקפה ישראל את מצרים במה שכונה מלחמת סיני. באותו זמן ממש פעלו כוחות צרפת ובריטניה כדי להשיב להן את השליטה בתעלת סואץ. לחצן של ארצות הברית וברית המועצות, ולא לחץ צבאי מצרי, הוא שכפה על ישראל ועל שתי המעצמות האירופיות לסגת מסיני ומהתעלה, ובכל זאת, כסיומה של הפרשה הסתמן דווקא נאצר כמנצח הפוליטי הבלעדי בה.
בשנת 1967 חש נאצר חזק דיו, מדינית וצבאית, כדי להזרים כוחות צבא לסיני ולחסום בפני כלי שיט ישראליים את מפרץ אילת, נוסף על תעלת סואץ שהייתה חסומה בפניהם זה יותר מעשור. בתאריך 20 במאי הוא הסביר את מניעיו ברדיו קהיר: ״עם סגירת מפרץ עקבה [אילת] נותרו לישראל שתי אפשרויות, ששתיהן יובילו אותה להשמדתה. היא יכולה להיחנק מאחורי ההסגר הכלכלי שהטילו עליה הערבים, או לחלופין להישמד באש צבאות ערב״. ״מטרתנו הבסיסית״, חזר ואמר לאחר מכן, בוועידה של איגודים מקצועיים ערביים, ״היא להשמיד את ישראל״.
תגובתה של ישראל לאיום המפורש על קיומה נרשמה בדפי ההיסטוריה כמלחמת ששת הימים. כבר ביום הראשון הצליחה ישראל לחסל את חיל האוויר המצרי שהיה נכון להמראה, ובימים הבאים הנחילה מכת מחץ לכוחות המשותפים של מצרים, סוריה וירדן. לניתוצה המפתיע והמשפיל של הילת הבלתי־מנוצח שחפפה עד אז על ראשו של נאצר הייתה משמעות פסיכולוגית רבה, אך עיקר ההלם נגרם מעצם העובדה שדווקא היהודים, אלו שנחשבו כעיני המוסלמים ״תשושים ופחדנים״, הם אלו שהכו את צבאות ערב שוק על ירך. מבט קצר אל המאה השביעית, שנות ראשיתו של האיסלאם, יעזור לנו להבין מדוע מוסלמים אדוקים חוו את מלחמת ששת הימים כהשפלה שאין לשאתה כמעט.
המיתולוגיה הנוצרית, שעיצבה את הפרעות ביהודי אירופה בימי הביניים, ציירה תמיד את היהודים ככוח שטני ואפל. מקורה של התפיסה הזאת פשוט: אם היהודים הצליחו לרצוח אפילו את בן האלוהים, הם מסוגלים לכל רוע שבעולם. כל האגדות על הכוח היהודי העצום והקטלני שורשן במקור הנוצרי הזה. לעומתן, לדעה הקדומה האנטי־יהודית של המוסלמים יש שורשים בסיפור אחר לגמרי: סיפור יחסיו של מוחמר עם יהודי מדינה. לסיפור הזה היהודים לא ניצחו את בן האלוהים, אלא נוצחו בידי הנביא.
בשנת 622 לספירה נאלץ מוחמר להימלט מעירו מכה, שתושביה סירבו לקבל את נבואתו, והיגר לעיר מדינה במה שנודע בתולדות האיסלאם כ״היג׳רה״. בעיר זו, ששמה היה אז ית׳רב, חיו כעשרת אלפים יהודים, שהשתייכו לשלושה שבטים: קורייט׳ה, נדיר וקאינוקה. נוכחותם הבולטת של יהודים בית׳רב סייעה כנראה למסר המונותאיסטי של מוחמר למצוא בעיר אוזן קשבת. המפנה ביחסים בין חסידי מוחמד ליהודים חל בשנת 624, כאשר בעקבות ניצחונו על מכה ביקש מוחמר לאסלם את בני הקאינוקה בכפייה. הללו סירבו, וגורשו מהעיר. זה היה גם גורלו של שבט נאדיר בשנה שלאחר מכן; הפעם מוחמר נחל תבוסה מידי תושבי מכה, וביקש לשקם את סמכותו המעורערת על חשבונם של בני נאדיר. בני קורייט׳ה הוצאו להורג בשנת 627, לאחר שתושבי מכה צרו על מדינה. ״מוחמד יצא אל כיכר השוק במדינה וציווה לחפור שם קברים. או אז הובאו אליו היהודים, בין 600 ל־900 איש, וראשיהם נערפו על שפת הקברים. כל אותו יום נמשכו ההוצאות להורג […] רוב הנשים והילדים נמכרו לעבדות במדינה, והיתר בסוריה ובנג׳ד״. לאחר מעשה יצרה המסורת האיסלאמית צידוקים למעשיו של מוחמר, ביחסה עוונות לשבטים היהודיים הנרדפים: כמה מבני קאינוקה רצחו מוסלמי; משפחה משבט נאדיר התכוננה להתקיף את מוחמד; בני קורייט׳ה כרתו ברית עם תושבי מכה.
מאורעות אלה והפרשנות שניתנה להם עיצבו את ההשקפה המוסלמית על היהודים בשלוש דרכים. ראשית, האיסלאם ראה את היהודים כעוינים יותר מן הנוצרים. במילותיו של הקוראן: ״היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים, איבתם למאמינים גדולה מכול״(סורה 5, פסוק 82).
זה הפסוק הנזכר עם התרגום המלא שלו
لَتَجِدَنَّ أَشَدَّ النَّاسِ عَدَاوَةً لِّلَّذِينَ آمَنُواْ الْيَهُودَ وَالَّذِينَ أَشْرَكُواْ وَلَتَجِدَنَّ أَقْرَبَهُمْ مَّوَدَّةً لِّلَّذِينَ آمَنُواْ الَّذِينَ قَالُوَاْ إِنَّا نَصَارَى ذَلِكَ بِأَنَّ مِنْهُمْ قِسِّيسِينَ وَرُهْبَانًا وَأَنَّهُمْ لاَ يَسْتَكْبِرُونَ 82
מצוא תמצא כי היהודים והמצרפים שותפים לאלוהים, איבתם למאמינים גדולה מכל, ומצוא תמצא כי האומרים, נוצרים אנו, אהבתם למאמינים גדולה מכלן, זאת כי יש כמרים ונזירים ביניהם, ואין שחץ בלבם.
בספרות המוסלמית הקלסית נתפס מאבקו של מוחמד ביהודים כאפיזודה זניחה יחסית בחייו של הנביא, אולם ב־70 השנים האחרונות מציירת הספרות המוסלמית את הסכסוך הזה כאחד מעמודי התווך שלהם, ו״מייחסת משמעות קוסמית״ לשנאה שהיהודים רחשו כביכול למוחמד. שנית, סיפור גירושם ורציחתם של יהודי מדינה מושמע בדרשות של מטיפים מוסלמים כמופת למדיניות הראויה כלפי ישראל. ושלישית, הקלות שבה, לפי המסופר, גבר מוחמד על היהודים והענישם סימנה את היהודים כאויב חלש, המעורר גיחוך יותר משהוא מטיל אימה.
פנטזיית השליטה של המוסלמים, המבוססת על אמונתם שרק להם התגלה האל באמת, והסטראוטיפ של היהודים כפחדנים וכחלשים – את שני אלו יש לזכור אם מבקשים להבין את ההלם שהמיט על העולם הערבי ניצחונה של ישראל בשנת 1967. תחושת ההשפלה הקולקטיבית הייתה קשה מנשוא. שני דברים תבע הציבור: פרשנות ואשמים. את שניהם סיפקה הדת.
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב'
רבי אברהם בן מוסה – אנציקלופדיה "ארזי הלבנון "
סודות והנהגות.
רבי אברהם מזכיר בשיטתו למסכת
סוטה מנהג חסידות שלהם : " וכן היו נוהגים קצת חסידים בעיר תיטואן, לשמר היין מראיית גויים " כמו כן הוא כותב הנהגה של רבי יעקב מארג'י ופירושים אחדים בשמו, בפירושו על הגדה של פסח.
" ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר יחדיו נמתיק סוד..שהיה אומר ומגלה לי כמה סודות נעלמים – עמוקים, מנופת צוף מתוקים, והדברים עתיקים, החכם השלם האלוקי כבוד הרב יעקב מארג'י תנצב"ה, שהיה רגיל לומר בליל פסח קודם קריאת ההגדה פסוק כי ילד יולד לנו וגו…עד אבי עד שר שלום. והגם כי לא ראיתיו ( מנהג זה ) עד הנה בשום ספר מספרי האר"י ז"ל ראוי הוא לסמוך עליו, כי אפשר שהדברים שלא נתגלו אליו, והוא ראה או ידע…ואם הוא בדה הדבר מלבו, ראויין הדברים למי שאמרן ".
גפ בפירושו " מנחת סוטה " על מסכת סוטה, כותב עליו רבי אברהם : " מה שכתב האר"י ז"ל בכמה דוכתי, כי גלות השכינה הוא שיורדת הכל למקום הקליפות ושמעתי מאלופי ומיודעי אשר, יחדיו נמתיק סוד…הרב הכולל כבוד הרב יעקב בנו של רבי אברהם, רבי משה בן מסוה הכער את רבי יעקב מארג'י, וגם הוא כותב :
" וארח העיון, וחופש הדבר וימצא מפורש, משם מאור הגולה רבו של אדוני אבי, וליודעו ומכירו אנא קאמינא, הרב הגדול המובהק יעקב מארג'י תנצב"ה. רבי אברהם כתב על פגישתו וויכוחו עם נוצרי אחד בעיר תיטואן, בהגהותיו לספר " אוצרות החיים " :
" ופעם אחד בימי חרפי, בהיותי בעיר גדולה של חכמים וסופרים עיר תיטואן יע"א, אמר לי נוצרי אחד, יימח שמו וזכרו, איך היא צורת פרצוף אלוהיכם, ואמרתי לו, אמור לי אתה איך הוא ציור ראות העין ושמיעת האוזן, ולא ידע מה להשיב. אמרתי לו, שוטה, ומה אם דברים שבגופך אין אתה יודע מהותם, של שכן מה שלמעלה ממך…כל שכן העושה אותם.
בחברת חכמים.
לפני שנת תס"ו, עבר רבי אברהם לעיר סאלי, גם בעיר זו היו חכמים גדולים בקבלה, וביניהם רבי חיים בן עטר, " אור החיים " הקדוש. כנראה שרבי אברהם בן מוסה, כיהן בתפקיד רבה של העיר. וכך מצאנו בשאלה הלכתית ששלחו חכמי סאלי לגאון רבי יצחק אבן צור בפאס, שהוא חותם בראש ששת חכמי העיר.
זמן השאלה הזו, הוא לפני שנת תע"ג בפסק הלכתי שכתב בשנת תע"ב, חתם בזו הלשון : " אברהם בן מוסה דמתיטואן ודר בסאלי יע"א.
מרן החיד"א כתב שברבי אברהם בן מוסה, פגש את רבי אברהם אזולאי, תלמידו של המקובל רבי יצחק די לוויה ממראכש, ושניהם למדו יחדיו בספר אוצרות חותם. ואכן אנו יודעים ששני החכמים הללו עסקו מעיר מראכש גם בלימוד תורת הפשט. בפירושו למסכת סוטה, מזכיר רבי אברהם בן ימוסה חיבור על פירוש המשנה להרמב"ם ששמע מפיו של רבה של קהילת מראכש ( כנראה שהוא רבי אברהם אזולאי ), וכך כותב :
" ובהיותי בקרית מלך רב מארצות המערב, עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, העיר שיאמרו7 כלילת יוםי משוש לכל הארץ, קרית חסנ"ת, צבי היא לכל הארצות, דורשים תלים על כל קוץ וקוץ, עיר מארוואיקוס ( מראכש ) אלוהים יכוננה עד עולם סלה.
שמעתי מפי החכם הגדול אב בחכמה ורך בשנים, רב הדיין בהארץ הלזו הנזכרת, ששמע מרבותיו, דכאשר חיבר הרמב"ם ז"ל את פירוש המשנה, גר היה בארץ נוכריה בכפר שאין בו סופרים וספרים, ולא נמצא בידו תלמוד, והיה מעיין וקראה על פה ולא יצא ידי חובתו. אף כי כאשר, שמעתי פג לבי כי לא האמנתי לו עכשיו, כמעט נטיו רגלי ושופכו אשורי להודות בלי בוש, אבל להוציאו חלק אי אפשר "
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
שבעים סיפורים וסיפור – מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964
מבוא לספר " בתפוצות הגולה עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.
מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי
הספר נכתב בשנת 1964.
25 – בן המלך והאיילה
רושמת עליזה אלבאז – מספר שלמה אלבאז
עליזה אלבז (רושמת! סיפורים 24—26), תלמידת כתה ט׳ בכיתות ההמשך של בית־הספר האזורי ״מבועים״ בנגב׳ רושמת סיפורים מפי בני משפחתה במושב תלמי־ביל״ו, בעיקר מפי אביה (ר׳ למטה). לעליזה שבעה אחים ואחיות(אילנה הקטנה היא בת שלוש וחצי) והיא, הבכורה(ילידת ספרו, עוזרת לאמה לטפל בהם. היא הספרנית של כיתתה, פעילה בחברת הילדים של בית־ספרה, ומשתתפת בקביעות ב״מבוע״, השבועון המשוכפל של בית־ הספר. ייחודו של שבועון זה הוא בכך׳ שיש בו מדור בשם ״מפי העם׳/ ובו מתפרסמים סיפורים הנרשמים ע״י תלמידי בית־הספר מפי הוריהם, קרוביהם ושכניהם. ב־90 הגיליונות הראשונים של ״מבוע״ נדפסו כ־80 סיפורי־עם, שכולם שמורים באסע״י.
שלום אלבז (מספר! סיפורים 24—26), אביה של עליזה(ר׳ לעיל), נולד בשנת 1924 בכפר ספרו. כעבור כמה שנים עברו בני המשפחה לפאס. שלום הנער עבד בסנדלרות. עלה ב־1955, ומאז הוא חקלאי במושב תלמי־ ביל״ו.
שלום נוהג לספר את סיפוריו בעיקר בשבתות. בני־המשפחה יושבים סביבו על המיטות ומקשיבים, והוא מספר בערבית־מארוקאית. לפעמים מספרת גם האם (ילידת 1926, גם היא בכפר ספרו). גם סבתא, אמה של האם (נפטרה בראשית 1963), הרבתה לספר.
25. בן־מלך והאיילה
מלך אחד הרגיש כי יום מותו קרב ובא. שבעה ימים לפני מותו קרא לשלושת בניו ואמר להם:— בני! יומי קרב, ואני מצווה לכל אחד מכם עץ תאנה במתנה. כאשר תראו את ענפי־האילן נובלים, תדעו כי בעל האילן מת. כן ציווה המלך לקברו במקום, שבו תיעצר סוסתו הלבנה. המלך מת, וסוסתו הלבנה הלכה עד שנעצרה ליד הר אחד. במקום שבו נעצרה הסוסה נקבר המלך הזקן.
הבן הבכור ירש את כיסא המלוכה וכעבור זמן מה יצא לטיול, עבר על פני ההר, ונזכר באביו הקבור שם. הוא נפרד מחבריו וידידיו כדי לגשת אל הקבר ולהעלות לידו את זכר אביו. ליד הקבר הוא הבחין באיילה, והתחיל לרדוף אחריה כדי לתפשה. אך האיילה ברחה וירדה לבאר. התיישב בן המלך ליד הבאר וחיכה שלושה ימים ושלושה לילות לעלייתה של האיילה. אך לשווא. מכיוון שנהיה רעב וצמא, התחיל לנדוד, עד שמצא את עצמו ליד חומה של עיר והבחין ב־80 ראשים התקועים עליה. הוא שאל את אחד העוברים ושבים:— מדוע תקועים בשער העיר 80 ראשים
— בעירנו — היתה התשובה — נמצאת בת מלך, שאיש לא הצליח לשוחח אתה. היא אינה משיבה תשובות כלל. לכל מי שניסה אצלה את מזלו, והיא לא ענתה לו, כרתו את הראש. שמע זאת הנסיך ואמר:— אתי היא תדבר ואותה אשא לאשה. הלך הנסיך אל המלך וביקש ממנו רשות לשוחח עם בתו. לשווא הפציר המלך בצעיר שלא יעשה זאת, כי רבים מתו כבר בגלל בתו וגם סופו של הנסיך יהיה רע ומר. הנסיך עמד על שלו, עד שניתנה לו הרשות להיכנס אל חדר הנסיכה, כשמתלווים אליו עדים, הצריכים להעיד אם הצליח או נכשל. נכנם הנסיך לחדרה של בת המלך, והתחיל לדבר. הוא מדבר ומדבר, אך בת־המלך אינה עונה, אלא יושבת כאילמת ומסתכלת בחלל האוויר. שפחתה נכנסה לחדר והביאה לה אוכל. היא אכלה ואחר כך השליכה בבעיטה את הצלחת לפינת החדר.
כאשר ראו העדים והשומרים, שאין בת־המלך עונה, תפסו את הנסיך וכרתו את ראשו.
בעיר הבירה חיכו לשווא לשובו של המלך. הוא לא חזר ועץ־התאנה שלו נבל. הבינו התושבים כי מת מלכם והמליכו את האח האמצעי במקומו.
גם לו קרה אותו מקרה עצמו. באחד הימים טייל מחוץ לעיר, ראה את האיילה, וזו הוליכה אותו שולל. גם הוא הגיע אל הנסיכה השותקת, ניסה את מזלו, נכשל וראשו נכרת.
כאשר נבל בעיר־הבירה גם עץ־התאנה שלו, הבינו התושבים, כי מת מלכם, והמליכו את האח הצעיר במקומו.
גם צעיר זה הגיע באחד הטיולים שלו אל קבר אביו, ולידו איילה. אך ברודפו אחריה אל עבר הבאר הצליח הנסיך לתפשה. הוא הודיע לה:— לא אניחך ולא אשחררך, אלא אם תגידי לי מי את. הודתה האיילה:— לא איילה אני, כי אם שידה.
שאל הנסיך את האיילה, מה לעשות כדי לשאת את בת־המלך לאשה
הבטיחה לו השידה, שאם ייתן בה אימון ולא יהרגנה, היא תראה לו כיצד אפשר לזכות בבת המלך.
הסכים הנסיך והאיילה יעצה לו:— צא לדרך, כשאתה מלווה חיל רב. לך למלך ובקשהו שירשה לך לשוחח עם בתו. הוא יסרב, אך אתה תצליח בסופו של דבר לשוחח אתה. אחותי ואני ניהפך ליונים, ניכנס לחדר־הנסיכה דרך החלון ונתחבא מתחת למיטתה. כאשר תביא השפחה, כמנהגה, את המזון, תחטוף אותו מידיה ותאכל את מה שנמצא בצלחת. כאשר תכה על השולחן, ניהפך אנו, היונים, לבחורים, ונביא אתנו מנגנים ורקדניות.
הודה האח הצעיר לאיילה ועשה כדבריה. ואכן, הכול התנהל בהתאם לעצתה. אחרי שנהפכו היונים לבחורים, סיפר להם הנסיך סיפור על שלושה אומנים שבאו להישפט בפניו. הנגר חטב דמות מעץ, החייט הלביש את הבובה, והנפח הפיח בה רוח־חיים. על הנסיך היה לפסוק, מי משלושתם צריך לקבל את הנערה, אשר לכל אחד מהם יש חלק בה הצעיר פסק:— הנגר שהטב את הדמות מעץ.
כאן קמה בת המלך על רגליה וקראה:— אין זה משפט צדק. זה שהחדיר בבובת העץ רוח חיים, לו שייכת הנערה.
הנסיך הודה כי הצדק עם בת המלכה, אך מכיוון שפתחה את פיה, הוא זכה בה.
למחרת היום נישאו בני הזוג, והמלך לקה את הנסיכה אתו, אל ביתו ואל מדינתו. שם חיו בני הזוג חיי עושר, נחת ושמחה.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו
בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'
ברירה והעדפה בנישואין
229– אידא חבתך אל בידא, לא תחבהא, ולא תכ׳סר
מאל בוךּ עליהא – פחאל אל־ביאר
אירא טאח פל־עין, יעמיהא.
אם חשקה בן לבנת־עור אל תחשוק בה, ואל תוציא הון אביך עליה, היא כזפת שבנופלו בעין יעוור אותה.
השור השחור מצטיין בטיב עורו, האדום ־ בטיב בשרו, והלבן ־ בכוחו לחרישה. (נזיר לא׳)
230–אדא חבתך אל-כחלא לא תחבחא
ולא תכ׳סר מאל בוךּ עליהא־פחאל
אל-גראב אירא טאח על אל־כ׳ימא יכ׳ליהא.
אם חשקה בך שחורת־העור אל תחשוק בה
ואל תוציא הון אביר עליה
. היא כעורב אשר בנופלו על האוהל הוא הורס אותו.
231– אידא חבתאךּ אל־חמרא,חבהא וכ׳סר
מאל בוךּ עליהא – פחאל אל־עסל אידא טאח על ג׳רחא יבריהא.
אם חשקה בך ארומת־העור, חשוק בה
והוציא הון אביך עליה כמו דבש שבבואו על הפצע הוא מרפא אותו.
232– מרא מכ׳מלא, ולא מעא לחיא מקמלא.
אשה פנויה, ולא עם זקן מלא כנים.
אישה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר. (מדרש רות
anti-both
ויהי בעת המללאח- י.טולדאנו
הסתגרות ופתיחות.
פרק רביעי
שלטון הסעדים.
גדולי הדור.
גם בתחום היצירה הרוחנית וחיי הדת כפי שראינו בתחום המסחר והדיפלומטיה, טבעו את חותם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר עמדו בראש הקהילות והמשיכו בתיקון וביסוס חיי הציבור. בין הרבנים בעלי התקנות התבלטו בדור הזה, הדור השני והשלישי של מגורשי ספרד בעיר פאס, הרבנים האלה :
רבי יוסף גבאי, רבי שמואל אבן דנאן, רבי בנימין נהון, רבי יצחק בן רבי וידל הצרפתי, רבי יוסף בן עמרם, רבי יוסף אלמושנינו, רבי יצחק בן זימרה ברי יוסף הכהן ורבי שאול בר דוד סירירו.
בין הרבנים האחרים שלא נמנו בין בעלי התקנות, נזכיר את רבי משה בן מימון אלבאז מהעיר תרודאנט, בירת חבל הסוס שבדרום מרוקו, רבי מרדכי בן אסולין ורבי יהודה הכהן בפאס, רבי יצחק קורייאט במראכש, רבי דוד ורבי יהושע הסבעוני בסאלי.
בתיטואן הרב יוסף ביבאס, רבי אברהם בו זימרה, רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש. במכנאס התחילו לכהן ברבנות בני משפחת טולידאנו שבאה מפאס והראשונים היו רבי חיים ורבי יוסף, בני הרב דניאל טולידאנו, ראש חכמי קסטיליה.
מספר רב של רבני המערב עזבו אז את ארצם ופנו בעיקר מזרחה שם זכו לתהילה ולגדולה. רבי יששכר בן סוסאן התיישב בירושלים ולאחר מכן בצפת. בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה אז חוכמת הקבלה קו, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר'י. אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טובול ורבי סולימאן אוחנה מפאס.
בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יצחק תבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי. באמסטרדם התיישבו הרב יצחק עוזיאל מפאס ובוונציה הרבנים רבי אברהם אזולאי המכונה אבוזאגלו ורבי יצחק גבאי מסאפי.
הפרענויות המדיניות שליוו את שקיעת שושלת בני סעד ועליית שושלת חדשה, הן המסבירות את זרם היוצאים. רבנים אלה שמרו קשר עם ארץ מולדתם והיו לגשר חי עם מוקדי היצירה היהודית. בלי תרומתם, במיוחד בהפצת תורת הקבלה והנסתר, המאורעות המדיניים, טראגיים אשר היו, לא היה בכוחם להסביר את המהירות בה התפשטה במערב האש שבאה לאחר כמה דורות מהמזרח.
סוף הפרק הרביעי ויהי בעת המללאח.
השושלת הסעדית (בערבית: السعديون; אל-סעדיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי ששלטה על מרוקו בין השנים 1554-1659.
היסטוריה
משפחת המלוכה הסעדית ייחסה את מוצאה לנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד.
משנת 1509 עד 1554 הסעדים שלטו רק על דרום מרוקו, בעוד שהשושלת הווטאסית שלטה על שאר חלקי מרוקו. בשנת 1528 הווטאסים שלחו כוחות צבאיים כדי לבלום את התפשטות השושלת הסעדית, אך הקרב עבר ללא הכרה ברורה ואילץ אותם להכיר בשלטון הסעדי בדרום מרוקו.
בשנת 1554 הסולטאן הסעדי מוחמד א-שייח מצליח להפיל את השושלת הווטאסית באופן מקומי, והסעדים תופסים את מקומם בתור הממלכה הדומיננטית ברוב חלקי מרוקו.
הסולטאן המפורסם ביותר של השושלת הסעדית היה אחמד אל-מנסור (1578-1603), שבנה את ארמון אל-בדיע המפואר במרקש והיה בן זמנה של אליזבת הראשונה. אחד ההישגים החשובים ביותר של הסעדים היה הניצחון על פורטוגל בקרב שלושת המלכים והגנה על מרוקומפני האימפריה העות'מאנית. עיר הבירה הראשונה שלהם הייתה תארודאנת ולאחר מכן מרקש.
1509: הקמתה של הממלכה הסעדית בדרום מרוקו;
1511: הסעדים מקבלים את תמיכת השבטים הברברים של אזור סוס;
1524: הסעדים מקבלים את תמיכת שבטי ההינטה ששלטו במרקש;
1527: השושלת הווטאסית מכירה רשמית בשלטון הסעדי בדרום מרוקו;
1541: הצבא הסעדי מגרש את הפורטוגזים מאגאדיר, אזמור, ספי ואסילה;
1554: מוחמד א-שייח מפיל את השושלת הווטאסית והסעדים נהפכים לממלכה המרכזית במרוקו;
1561-1567: סיפוח הערים טטואן, שפשאוון ודבדו לממלכה הסעדית;
1578: קרב שלושת המלכים: ניצחון מרוקאי על הצבא הפורטוגלי;
1591: פלישה סעדית לשטח אימפריית סונגיי והבסתה;
1603-1627: מאבקי ירושה לאחר מותו של אחמד אל-מנסור, בין שלושה טוענים לכתר ותחילת שקיעתה של הממלכה הסעדית;
1628: איבוד שטחים רבים על ידי הממלכה הסעדית; רבאט, מכירה ו טטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרד, תאפילאת על ידי השושלת העלאווית, אוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית ושטחים רבים אחרים שאבדו למנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הם איבדו את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.
לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד. הסעדים ביססו את הצבא שלהם על שכירי-חרב זרים (חלקם עבדים) ועל שבטי הג'יש. שבטים אלה נהנו מפטור ממיסים וקיבלו אדמות נרחבות תמורה לשירותם בצבא.