שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

25 – בן המלך והאיילה

רושמת עליזה אלבאז – מספר שלמה אלבאז

עליזה אלבז (רושמת! סיפורים 24—26), תלמידת כתה ט׳ בכיתות ההמשך של בית־הספר האזורי ״מבועים״ בנגב׳ רושמת סיפורים מפי בני משפחתה במושב תלמי־ביל״ו, בעיקר מפי אביה (ר׳ למטה). לעליזה שבעה אחים ואחיות(אילנה הקטנה היא בת שלוש וחצי) והיא, הבכורה(ילידת ספרו, עוזרת לאמה לטפל בהם. היא הספרנית של כיתתה, פעילה בחברת הילדים של בית־ספרה, ומשתתפת בקביעות ב״מבוע״, השבועון המשוכפל של בית־ הספר. ייחודו של שבועון זה הוא בכך׳ שיש בו מדור בשם ״מפי העם׳/ ובו מתפרסמים סיפורים הנרשמים ע״י תלמידי בית־הספר מפי הוריהם, קרוביהם ושכניהם. ב־90 הגיליונות הראשונים של ״מבוע״ נדפסו כ־80 סיפורי־עם, שכולם שמורים באסע״י.

שלום אלבז (מספר! סיפורים 24—26), אביה של עליזה(ר׳ לעיל), נולד בשנת 1924 בכפר ספרו. כעבור כמה שנים עברו בני המשפחה לפאס. שלום הנער עבד בסנדלרות. עלה ב־1955, ומאז הוא חקלאי במושב תלמי־ ביל״ו.

שלום נוהג לספר את סיפוריו בעיקר בשבתות. בני־המשפחה יושבים סביבו על המיטות ומקשיבים, והוא מספר בערבית־מארוקאית. לפעמים מספרת גם האם (ילידת 1926, גם היא בכפר ספרו). גם סבתא, אמה של האם (נפטרה בראשית 1963), הרבתה לספר.

25. בן־מלך והאיילה

מלך אחד הרגיש כי יום מותו קרב ובא. שבעה ימים לפני מותו קרא לשלושת בניו ואמר להם:— בני! יומי קרב, ואני מצווה לכל אחד מכם עץ תאנה במתנה. כאשר תראו את ענפי־האילן נובלים, תדעו כי בעל האילן מת. כן ציווה המלך לקברו במקום, שבו תיעצר סוסתו הלבנה. המלך מת, וסוסתו הלבנה הלכה עד שנעצרה ליד הר אחד. במקום שבו נעצרה הסוסה נקבר המלך הזקן.

הבן הבכור ירש את כיסא המלוכה וכעבור זמן מה יצא לטיול, עבר על פני ההר, ונזכר באביו הקבור שם. הוא נפרד מחבריו וידידיו כדי לגשת אל הקבר ולהעלות לידו את זכר אביו. ליד הקבר הוא הבחין באיילה, והתחיל לרדוף אחריה כדי לתפשה. אך האיילה ברחה וירדה לבאר. התיישב בן המלך ליד הבאר וחיכה שלושה ימים ושלושה לילות לעלייתה של האיילה. אך לשווא. מכיוון שנהיה רעב וצמא, התחיל לנדוד, עד שמצא את עצמו ליד חומה של עיר והבחין ב־80 ראשים התקועים עליה. הוא שאל את אחד העוברים ושבים:— מדוע תקועים בשער העיר 80 ראשים

— בעירנו — היתה התשובה — נמצאת בת מלך, שאיש לא הצליח לשוחח אתה. היא אינה משיבה תשובות כלל. לכל מי שניסה אצלה את מזלו, והיא לא ענתה לו, כרתו את הראש. שמע זאת הנסיך ואמר:— אתי היא תדבר ואותה אשא לאשה. הלך הנסיך אל המלך וביקש ממנו רשות לשוחח עם בתו. לשווא הפציר המלך בצעיר שלא יעשה זאת, כי רבים מתו כבר בגלל בתו וגם סופו של הנסיך יהיה רע ומר. הנסיך עמד על שלו, עד שניתנה לו הרשות להיכנס אל חדר הנסיכה, כשמתלווים אליו עדים, הצריכים להעיד אם הצליח או נכשל. נכנם הנסיך לחדרה של בת המלך, והתחיל לדבר. הוא מדבר ומדבר, אך בת־המלך אינה עונה, אלא יושבת כאילמת ומסתכלת בחלל האוויר. שפחתה נכנסה לחדר והביאה לה אוכל. היא אכלה ואחר כך השליכה בבעיטה את הצלחת לפינת החדר.

כאשר ראו העדים והשומרים, שאין בת־המלך עונה, תפסו את הנסיך וכרתו את ראשו.

בעיר הבירה חיכו לשווא לשובו של המלך. הוא לא חזר ועץ־התאנה שלו נבל. הבינו התושבים כי מת מלכם והמליכו את האח האמצעי במקומו.

גם לו קרה אותו מקרה עצמו. באחד הימים טייל מחוץ לעיר, ראה את האיילה, וזו הוליכה אותו שולל. גם הוא הגיע אל הנסיכה השותקת, ניסה את מזלו, נכשל וראשו נכרת.

כאשר נבל בעיר־הבירה גם עץ־התאנה שלו, הבינו התושבים, כי מת מלכם, והמליכו את האח הצעיר במקומו.

גם צעיר זה הגיע באחד הטיולים שלו אל קבר אביו, ולידו איילה. אך ברודפו אחריה אל עבר הבאר הצליח הנסיך לתפשה. הוא הודיע לה:— לא אניחך ולא אשחררך, אלא אם תגידי לי מי את. הודתה האיילה:— לא איילה אני, כי אם שידה.

שאל הנסיך את האיילה, מה לעשות כדי לשאת את בת־המלך לאשה

הבטיחה לו השידה, שאם ייתן בה אימון ולא יהרגנה, היא תראה לו כיצד אפשר לזכות בבת המלך.

הסכים הנסיך והאיילה יעצה לו:— צא לדרך, כשאתה מלווה חיל רב. לך למלך ובקשהו שירשה לך לשוחח עם בתו. הוא יסרב, אך אתה תצליח בסופו של דבר לשוחח אתה. אחותי ואני ניהפך ליונים, ניכנס לחדר־הנסיכה דרך החלון ונתחבא מתחת למיטתה. כאשר תביא השפחה, כמנהגה, את המזון, תחטוף אותו מידיה ותאכל את מה שנמצא בצלחת. כאשר תכה על השולחן, ניהפך אנו, היונים, לבחורים, ונביא אתנו מנגנים ורקדניות.

הודה האח הצעיר לאיילה ועשה כדבריה. ואכן, הכול התנהל בהתאם לעצתה. אחרי שנהפכו היונים לבחורים, סיפר להם הנסיך סיפור על שלושה אומנים שבאו להישפט בפניו. הנגר חטב דמות מעץ, החייט הלביש את הבובה, והנפח הפיח בה רוח־חיים. על הנסיך היה לפסוק, מי משלושתם צריך לקבל את הנערה, אשר לכל אחד מהם יש חלק בה הצעיר פסק:— הנגר שהטב את הדמות מעץ.

כאן קמה בת המלך על רגליה וקראה:— אין זה משפט צדק. זה שהחדיר בבובת העץ רוח חיים, לו שייכת הנערה.

הנסיך הודה כי הצדק עם בת המלכה, אך מכיוון שפתחה את פיה, הוא זכה בה.

למחרת היום נישאו בני הזוג, והמלך לקה את הנסיכה אתו, אל ביתו ואל מדינתו. שם חיו בני הזוג חיי עושר, נחת ושמחה.

מתוך ספרו של חנניה דהן – " אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו

בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים – כרך א'

ברירה והעדפה בנישואין

229–  אידא חבתך אל בידא, לא תחבהא, ולא תכ׳סר

מאל בוךּ עליהא – פחאל אל־ביאר

אירא טאח פל־עין, יעמיהא.

אם חשקה בן לבנת־עור אל תחשוק בה, ואל תוציא הון אביך עליה, היא כזפת שבנופלו בעין יעוור אותה.

השור השחור מצטיין בטיב עורו, האדום ־ בטיב בשרו, והלבן ־ בכוחו לחרישה. (נזיר לא׳)

230–אדא חבתך אל-כחלא לא תחבחא

 ולא תכ׳סר מאל בוךּ עליהא־פחאל

אל-גראב אירא טאח על אל־כ׳ימא יכ׳ליהא.

אם חשקה בך שחורת־העור אל תחשוק בה

 ואל תוציא הון אביר עליה

. היא כעורב אשר בנופלו על האוהל הוא הורס אותו.

231– אידא חבתאךּ אל־חמרא,חבהא וכ׳סר

 מאל בוךּ עליהא – פחאל אל־עסל אידא טאח על ג׳רחא יבריהא.

אם חשקה בך ארומת־העור, חשוק בה

 והוציא הון אביך עליה כמו דבש שבבואו על הפצע הוא מרפא אותו.

232–  מרא מכ׳מלא, ולא מעא לחיא מקמלא.

אשה פנויה, ולא עם זקן מלא כנים.

אישה אוהבת בחור מסכן מזקן עשיר. (מדרש רות

anti-both

הסתגרות ופתיחות.

פרק רביעי

שלטון הסעדים.

גדולי הדור.

גם בתחום היצירה הרוחנית וחיי הדת כפי שראינו בתחום המסחר והדיפלומטיה, טבעו את חותם צאצאי מגורשי ספרד ופורטוגל אשר עמדו בראש הקהילות והמשיכו בתיקון וביסוס חיי הציבור. בין הרבנים בעלי התקנות התבלטו בדור הזה, הדור השני והשלישי של מגורשי ספרד בעיר פאס, הרבנים האלה :

רבי יוסף גבאי, רבי שמואל אבן דנאן, רבי בנימין נהון, רבי יצחק בן רבי וידל הצרפתי, רבי יוסף בן עמרם, רבי יוסף אלמושנינו, רבי יצחק בן זימרה ברי יוסף הכהן ורבי שאול בר דוד סירירו.

בין הרבנים האחרים שלא נמנו בין בעלי התקנות, נזכיר את רבי משה בן מימון אלבאז מהעיר תרודאנט, בירת חבל הסוס שבדרום מרוקו, רבי מרדכי בן אסולין ורבי יהודה הכהן בפאס, רבי יצחק קורייאט במראכש, רבי דוד ורבי יהושע הסבעוני בסאלי.

בתיטואן הרב יוסף ביבאס, רבי אברהם בו זימרה, רבי יעקב הלוי ורבי חנניה ארובאש. במכנאס התחילו לכהן ברבנות בני משפחת טולידאנו שבאה מפאס והראשונים היו רבי חיים ורבי יוסף, בני הרב דניאל טולידאנו, ראש חכמי קסטיליה.

מספר רב של רבני המערב עזבו אז את ארצם ופנו בעיקר מזרחה שם זכו לתהילה ולגדולה. רבי יששכר בן סוסאן התיישב בירושלים ולאחר מכן בצפת. בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה אז חוכמת הקבלה קו, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר'י. אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טובול ורבי סולימאן אוחנה מפאס.

בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יצחק תבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי. באמסטרדם התיישבו הרב יצחק עוזיאל מפאס ובוונציה הרבנים רבי אברהם אזולאי המכונה אבוזאגלו ורבי יצחק גבאי מסאפי.

הפרענויות המדיניות שליוו את שקיעת שושלת בני סעד ועליית שושלת חדשה, הן המסבירות את זרם היוצאים. רבנים אלה שמרו קשר עם ארץ מולדתם והיו לגשר חי עם מוקדי היצירה היהודית. בלי תרומתם, במיוחד בהפצת תורת הקבלה והנסתר, המאורעות המדיניים, טראגיים אשר היו, לא היה בכוחם להסביר את המהירות בה התפשטה במערב האש שבאה לאחר כמה דורות מהמזרח.

סוף הפרק הרביעי ויהי בעת המללאח.

השושלת הסעדית (בערבית: السعديون; אל-סעדיון) הייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי ששלטה על מרוקו בין השנים 1554-1659.

משפחת המלוכה הסעדית ייחסה את מוצאה לנביא מוחמד דרך עלי בן אבי טאלב ואשתו פאטמה בת מוחמד.

משנת 1509 עד 1554 הסעדים שלטו רק על דרום מרוקו, בעוד שהשושלת הווטאסית שלטה על שאר חלקי מרוקו. בשנת 1528 הווטאסים שלחו כוחות צבאיים כדי לבלום את התפשטות השושלת הסעדית, אך הקרב עבר ללא הכרה ברורה ואילץ אותם להכיר בשלטון הסעדי בדרום מרוקו.

בשנת 1554 הסולטאן הסעדי מוחמד א-שייח מצליח להפיל את השושלת הווטאסית באופן מקומי, והסעדים תופסים את מקומם בתור הממלכה הדומיננטית ברוב חלקי מרוקו.

הסולטאן המפורסם ביותר של השושלת הסעדית היה אחמד אל-מנסור (1578-1603), שבנה את ארמון אל-בדיע המפואר במרקש והיה בן זמנה של אליזבת הראשונה. אחד ההישגים החשובים ביותר של הסעדים היה הניצחון על פורטוגל בקרב שלושת המלכים והגנה על מרוקומפני האימפריה העות'מאנית. עיר הבירה הראשונה שלהם הייתה תארודאנת ולאחר מכן מרקש.

1509: הקמתה של הממלכה הסעדית בדרום מרוקו;

1511: הסעדים מקבלים את תמיכת השבטים הברברים של אזור סוס;

1524: הסעדים מקבלים את תמיכת שבטי ההינטה ששלטו במרקש;

1527: השושלת הווטאסית מכירה רשמית בשלטון הסעדי בדרום מרוקו;

1541: הצבא הסעדי מגרש את הפורטוגזים מאגאדיר, אזמור, ספי ואסילה;

1554: מוחמד א-שייח מפיל את השושלת הווטאסית והסעדים נהפכים לממלכה המרכזית במרוקו;

1561-1567: סיפוח הערים טטואן, שפשאוון ודבדו לממלכה הסעדית;

1578: קרב שלושת המלכים: ניצחון מרוקאי על הצבא הפורטוגלי;

1591: פלישה סעדית לשטח אימפריית סונגיי והבסתה;

1603-1627: מאבקי ירושה לאחר מותו של אחמד אל-מנסור, בין שלושה טוענים לכתר ותחילת שקיעתה של הממלכה הסעדית;

1628: איבוד שטחים רבים על ידי הממלכה הסעדית; רבאט, מכירה ו טטואן נשלטו על ידי מוסלמים שגורשו מספרד, תאפילאת על ידי השושלת העלאווית, אוג'דה על ידי האימפריה העות'מאנית ושטחים רבים אחרים שאבדו למנהיגי שבטים ברברים. עד שנת 1659 הם איבדו את כלל שטחם לגורמים זרים ואיבדו את מקומם כשליטי מרוקו.

לשושלת הסעדית לא היה בסיס תמיכה מוצק בקרב השבטים הברברים של מרוקו, בניגוד לשושלות קודמות, אך היא נהנתה מלגיטימציה בזכות הייחוס למשפחת הנביא מוחמד. הסעדים ביססו את הצבא שלהם על שכירי-חרב זרים (חלקם עבדים) ועל שבטי הג'יש. שבטים אלה נהנו מפטור ממיסים וקיבלו אדמות נרחבות תמורה לשירותם בצבא.‏

יומנו של חוקר – נסים קריספיל

הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999

כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל

סידי מול ברז

לעבר בית הקברות

האזור של בית הקברות נקרא גְ'נָאנָאת סִיֶיד – סמוך לשטח תִגְדְמִין שבו נטועים הזיתים

ומעליה אֶלְמַדְרָסָה.

השטח של בית הקברות ( דרך אגב הוא חדש ) מוקף חומה – חומת חול.

כוונים – המדרסה לצד מערב

תגדמין לצד צפון מזרח מעל שטח הזיתים, מערבה המללאח החדש, וג'נאנאת נמצא לצד מזרח

שטח בית הקברות מבותר.על מדרון וכו…שיחי שיזף וקוצים צעירים.

השטח שבו נמצאים הקברים הוא לפאתי מערב, דהיינו בצד של שכונת אל מדראסה.

בשתיים שלוש שורות של קברים בשני מציבות שתי שורות

מאלה שכתובים

1 – מצבת קבורת האישה החסודה

זוהרא אמסלם

נלב"ע יום ? חשון

שנת 5718 תנצ"ב – נובמבר 1957

ימיה 75 שנה

שני קברים נחפרו ועצמותיהם נלקחו לארץ

בנו של סלימאן מסעוד לקח את עצמות אביו ואחיו

אחיו נקרא בשם נהוראי

http://www.360cities.net/image/bzou-cemetery-pano-01-morocco#179.40,6.30,70.0

סיור וירטואלי בבית העלמין של בזו – BZOU

בתו של ח'ירָאן חסיבה בנתה מצבה חדשה על קבר אביה ובה כתוב :

פ"נאבן חיים מכלוף בן עיישה

נפ' כ' בסיוון תנצ"ב

מתוך שחפרו והוציאו את העצמות נתגלו גזעי עצים שבהם קרו את חלל הקבר

לאלה פאטימה – אחותו של מכלוף בן חיים חיה כאן בתָאגונְט על יד המללאח הגדול של בזו.

אם הקבר של זוהרא אמסלם הוא בן 41 שנה לערך הרי שבית הקברות הנוכחי הוא בערך בן 70 או80  שנה…חדש יחסית.

לפי המקומיים בית הקברות העתיק היה באזור המדרסה. הזאווייה של סיד יסעיר ומשם עברו לקרקע בשטח החדש. השטח גדול כ 100/100 מטר לערך מוקף חומה כפי שנאמר.

זוויתנה דייאל ליהוד.

עץ הזית הנמצא היום בבית הקברות החדש, היה מצב דרך. בדרכם של המלווים את המת, שם היו מניחים את המת – מתחתיו – ואולי דורשים עליו בשעה שהובילוהו מביתו שבמללאח אל בית הקברות העתיק שבמדרסה.

משיחה חטופה שניהלתי עם זקנים בשכונת אל מדראסה עולי כי שהקבורה בבית הקברות החדש החלה כנראה בסוף שנות ה-40 תחילת שנות החמישים, ולא כפי שסברתי לפני כן. זק שהשתחרר משירותו הצבאי בשנת 1946 אמר לי שרק אחרי שחרורו הוא זוכר את שהשטח של בית הקברות החדש נקרא – מֶבְזְעָדי- מבוג'עא…..

אריגת בדים לג'לאביות בבזו על ידי הנשים

כמעט בכל בית מסורתי אתה מוצא נול אנכי, שבו אורגות הנשים בשדים משובחים מאוד שילוב של חוטי צמר דקיקים מאוד שנטוו בכישור ( מכשיר אריגה, נול ) בפלך ידני המשמשים כחוטי שתי וסלילי משי הנקראים במראכש " לדברי הנשים ". דבר שיוצר כמו הבד הנארג……

שועי הארץ, שרים רוזנים וכל התהדר במרוקו בג'לאבייה יקרה, לובש ג'אלבייה שנארגה מבזו…מחיר הבד( מידה קבועה בין 3000 ל-4000 דרהאם…….

חודש הראמאדאן כעת במרוקו …מאוד נוח השנה….פעילות ועסקים מתחילים רק בשעה 10.00 – 10.30 ובשעה 17.30 מתקפלים הביתה כדי להתארגן לסעודה…..מזג האוויר נוח ביותר לצמים והיום קצר….

בדרך אל הצדיק סידי מול אלברז ואל ביתו של מח'לוף אביטבול הנמצא לא רחוק מהצדיק…..

ממרכז בזו החדש לכוון מללאח תאגונט – באמצע הדרך לערך, פנייה ימינה לדרך עפר החוצה חקלאות שלחין ובוסתנים עד בואכה הצדיק כ-400 מטר לערך……

שירים ומאמרים מאת ד"ר דן אלבו

ג."Ecole du greffier " המסגרת החינוכית הצרפתית הראשונה בוואזן.

וואזאן

המסגרת החינוכית הצרפתית הראשונה שפעלה בוואזן הוקמה בתחילת המאה העשרים. בית הספר נקרא בפי בני הקהילה "סקואלה דל גְרֵיפֶה" "Ecole du greffier". בית ספר זה שירת בעיקר את בניה של האריסטוקרטיה המוסלמית המקומית, בני השורפה ובני המושלים של היישובים בג'ארב שהוו חלק ממערך הממשל והאדמינסטרציה של הממלכה השריפית (המחזן), שהחזיקו דירות פאר בוואזן. בית הספר נוסד על ידי מזכיר בית המשפט הצרפתי העירוני באוראן שבאלג'יריה, שהיה חסיד של הזאוויאה של וואזן והתיישב בוואזן מטעמים דתיים. בית הספר פעל במתכונת פרטית. הלימודים בו היו כרוכים בתשלום שכר לימוד. מספר התלמידים היהודים שלמדו בו היה מועט. בין תלמידיו ניתן למנות בין היתר את האחים אליהו ודוד בניון את יוסף עמרם, את דוד אלבו ואת אליהו עמרם אלחדד שנשלח להמשיך את לימודיו בבי"ס הצרפתי בקזה-בלנקה, כולם ילידי השנים 1895-1905.

הגם שבקהילה התגוררו במאה הי"ט סוחרים מטטוואן וטנג'יר בוגרי אליאנס, שהפעילו רשת דואר ספרדית וצרפתית בין וואזן ושאר ערי המדף הצפוני של מרוקו או כסוכנים של פירמות אירופיות אשר ניהלו אורח-חיים אירופי, ברמה הקהילתית בית הספר "דל גרפה" העניק לקהילה היהודית הזדמנות להכשיר קדר של משכילים מבני המקום דוברי צרפתית לפני הגעת הצרפתים לוואזן. בית ספר זה, הווה עבור תלמידיו שער לתרבות האירופית. בזכותו נמצאו לקהילה בימי הפרוטקטורה הראשונים, נציגים כדי להידבר עם נציגי השליט החדש. בנסיבות ההיסטוריות ההן כאשר הצבא הצרפתי נכנס לוואזן בעוד שבטי ההר מסביב מוסיפים לגלות התנגדות צבאית, לכישוריהם הלשוניים והתרבותיים היה תפקיד קריטי בהצלחת המפגש, בניית האימון והנחת היסודות לשיתוף פעולה בין הקהילה היהודית ובין הפיקוד הצבאי הצרפתי. מצד שני, בית ספר "דל גרפה" שימר את ההבדלים המעמדיים הפנים קהילתיים ואף הגדיל את הפער בין המשפחות חסרות האמצעים ובין המשפחות העשירות, שיכלו להרשות לעצמן לשלם שכר לימוד ולהעניק לילדיהן חינוך צרפתי פרטי.

ד. כניסת הצבא הצרפתי לוואזן

מנקודת ראותה של הקהילה היהודית, בכניסת הצבא הצרפתי לוואזן היתה מקופלת תקווה גדולה לשינוי כלכלי, תרבותי ומשפטי. ואולם מפנה היסטורי זה בתולדות הקהילה, לא היה נקי מזכרונות קשים. בנובמבר ובדצמבר 1918 ובינואר 1919 בחודשי החורף הקרים ביותר, נעצרו 30 סוחרים יהודים מוואזן על ידי הצבא הצרפתי, בדרכם ליישובי השבטים הסמוכים עימם קיימו קשרים כלכליים מזה דורות, כמשקיעים בגידול תבואה ובקר, מלווים בריבית, רוכלים ובעלי מלאכה. הסוחרים והרוכלים היהודים הואשמו לא פחות "בסיוע לכוחות המורדים נגד ממשלת צרפת."! משום שסחרו עם לקוחותיהם משכבר הימים. הקשרים הכלכליים הלגיטימיים שהתקיימו מזה דורות בין שתי האוכלוסיות נתפסו לפתע בימי המלחמה שהתנהלה בין הצבא הצרפתי ושבטי מבוא-הריף כאיום פוטנציאלי על הצבא הצרפתי. לאחר מעצרו של הסוכן הגרמני קוהנל-Kuhnel שפעל כמתסיס ומדריך צבאי בקרב השבטים הלוחמים נגד צבא צרפת, הקולונל פלגרין- Pellegrinאשר פעל בחזית הלחימה המליץ בפני המודיעין הצבאי, שעצר את היהודים כדי לדלות מידע על מצבה הכלכלי של האוכלוסייה האזרחית הריפית שהיוותה עורף אספקה ומסתור לכוחות הלוחמים – על שחרור שלושים הסוחרים היהודים. מעצרם הממושך של שלושים ראשי בתי-האב לא היה רק אירוע טראומטי עבור העצורים ומשפחותיהם אלא חייב את מוסדות הקהילה להתגייס לטובת משפחותיהם ובעיקר לטובת המשפחות חסרות האמצעים, שנותרו במשך מספר חודשים במצב של חרדה, אי וודאות ובעיקר ללא כסף ומפרנס. כעשירית מכלל בתי האב בקהילת וואזן היו עצורים בידי צבא צרפת בחורף זה. אפיזודה אומללה זו עמדה ברקע המפגש ההיסטורי בין הצדדים כעבור שנתיים בחורף 1920.

מתוך ויקיפדיה : שֵ‏ריף (בערבית شريف, שפירושו "מכובד", "אציל") הוא תואר שבטי ערבי מסורתי הניתן למגן נכסי השבט כגון רכוש, בארות ואדמה.

הסונים ייחדו בעבר בתואר "שריף" את צאצאיו של חסן בן עלי בעוד צאצאיו של חוסיין בן עלי מכונים "סייד". לאחר סיום שלטון ההאשמים במכה כונו גם צאצאיו של חסן בכינוי "סייד" (חסן וחוסיין הם נכדיו של הנביא מוחמד דרך נישואיו של עלי בן אבי טאלב לפאטמה בת הנביא).

מפטיר והפטרה פרשת בחוקותי בנוסח יהודי מרוקו

מקדם ומים כרך ז…….

יהודי צפון אפריקה ויהודי המזרח התיכון במאה העשרים תמורות ומגמות בקהילות ובישראל.

עריכה: יוסף שטרית וחיים סעדון

הפקולטה למדעי הרוח והמרכז לחקר התרבות היהודית בספרד ובארצות האסלאם.

אוניברסיטת חיפה – תש"ס – 2000

רפי ועקנין

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

המעער והעינויים

שמואל שגב כותב בספרו ״מבצע יכין״ ש״חילוצו״ של סאמי (יוסף רגב) לא מנע את מעצרם של כמה מראשי וחברי חוליות ״לביא״ (גונן) שפעלו בכפיפות לו. משפט שכזה מקומם, כי חילוצו של יוסף השאיר חברים חשופים לסכנת מעצר מהסיבה שאיש לא הזהיר אותם ולא נתן להם פקודה לעזוב. היה יכול הוא לפני עזיבתו להזהיר אותנו, דבר שלא נעשה ולא נחקר מעולם למיטב ידיעתי.

האם לפני עזיבתו את מרוקו ביקש יוסף מאלכם גתמון, מפקד ״המסגרת״, לדאוג להודיענו על הסכנה? יכול מאוד להיות שכן, כי הכרתי מקרוב את יוסף רגב ואת רגישותו לגורל החברים.

כאמור, ביום שישי בשעה 4 לפנות בוקר הגעתי הביתה, ובסביבות השעה 8 בבוקר נעצרתי על ידי שירותי הביטחון של מרוקו. יחידת הבולשת שעצרה אותי מסרה לי כי סיבת המעצר היא, שבלילה דרסתי והרגתי ברכבי אישה מרוקאית באחד מכבישי מרוקו.

יום שישי עבר בחקירה שגרתית מאוד, אך למחרת הגיעו 12 חוקרים ממכנאס ועברו לשיטות האכזריות ביותר. הועברתי מתחנת המשטרה המרכזית לתחנה נטושה מהתקופה הצרפתית במלאח של קזבלנקה, ולאחר מכן לתחנת ״עין שוק״, שהתפרסמה כמקום ״שממנו אין חוזרים״. מאחורי התחנה היה בית קברות קטן שבו נהגו להטמין את גוויותיהם של העצורים שמתו מעינויים. שם נשארתי שלושה ימים נוראים, והוחזרתי לתחנת המשטרה המרכזית בקזבלנקה, ושוב למרתף העינויים.

נוסף לחוקרים המרוקאים, ששישה מהם ״טיפלו״ בי ביום ושישה בלילה, נחקרתי בידי אנשי המודיעין הסורי והמצרי. אלה ניסו להוציא מפי פרטים על הכוונה להתנקש בחייו של גמאל עבד אל־נאצר בימי ביקורו בקזבלנקה. כמו כן נחקרתי על מה שהם כינו ״הרשת הבינלאומית לפעולות נגד הערבים״, כי הם טענו שקיימת רשת ציונית עולמית נגד העולם הערבי.

במשך 21 ימים ולילות רצופים נחקרתי לסירוגין בידי המרוקנים, הסורים והמצרים. בין היתר הוכיתי במכות חשמל, טבלו את ראשי בחבית של מים מרופשים, תלו אותי וחבטו בי כאילו הייתי שק־אגרוף. בין חבטה לחבטה היו חוזרים ושואלים היכן מוסתר הנשק, מי הם מפקדי ״המסגרת״, כיצד מתבצעת הברחת יהודים ועוד ועוד שאלות ללא סוף.

החקירות התנהלו בימי הרמדאן והחוקרים, ששהו מחוץ לעירם ומשפחתם, היו עצבניים ואכזריים מאוד. הם לא הצליחו לדלות מפי דברים משמעותיים. הייתי בצרה צרורה, כי התברר לי לאחר מכן שמפקד העיר פאז מסר להם ידיעות משמעותיות על פעילותי.

לאחר ימים מספר, כאשר החוקרים חשדו שמשטרת קזבלנקה משתפת פעולה אתנו, העבירו אותי לעיר מכנאס. לפני כן, ביום שישי בבוקר, רפי וקנין, חברי וידידי מבכירי ״המסגרת״, היה שכני במרתף העינויים. גם הוא נחקר בצורה אכזרית. כמוני פתחו לו את כפות רגליו במכות שוט מיוחד (עשוי מאבר המין של שור) וכמוני הרקידו אותו על חצץ ושנינו נזרקנו בלילות הקרים של חודש פברואר כאשר הפשיטו אותנו ונשארנו רק עם תחתונים וגופייה, ללא שמיכות. רעדנו מקור בין חקירה לחקירה.

רפי סבל ממחלת כליות, והוא גילה זאת לחוקריו. הם שמחו מאוד ומיקדו את פגיעותיהם בכליותיו, עד שניפצו אותן. באותו יום שישי בבוקר, כאשר החוקרים הסתלקו לשעות מספר, קראתי לרפי בשארית כוחותיי מתאי ולא קיבלתי ממנו כל תגובה. התחלתי לצרוח ולהקים שערוריה כדי למשוך את תשומת לבו של שומר מרתפי העינויים, כושי ענק שהכרתי לפני מעצרי בבית המלון שניהלתי. השומר הגיע אליי והודיע לי שרפי מעולף בתאו, גופו רועד והוא אינו מגיב, אך הוא השומר אינו יכול לעשות דבר ללאאישור החוקרים ממכנאם. לאחר שאיימתי עליו והעמדתי אותו על אחריותו, הוא ניגש לטלפון והודיע על המצב למפקד משטרת קזבלנקה בלקאסם. קצין משטרה מקזבלנקה הזעיק אמבולנס, וראיתי איך במקום להוביל את רפי על אלונקה גררו אותו מרגליו ללא רחמים. באותו יום הוא אושפז תחת שמירה קפדנית. מצבו הלך והחמיר, ובהתערבות אנשינו התיר המלך את העברתו לבית חולים בפרים, ושם נפח רפי את נשמתו. הוא נקבר בהר הרצל בלוויה ממלכתית שבה השתתפו משה שרת, נציגי ״המוסד״ ומספר מצומצם של חבריו למחתרת.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

״טיפור לפסוס״

בליל הכלולות בספרו, כשהחתן והכלה נכנסים סוף־סוף למפגש האוהבים הראשון בחדר הייחוד, הם מוצאים אותו כמו שדה פרחים, זרוע מגשים של עוגות ועוגיות באין סוף צבעים וריחות, והמיטה הזוגית עומדת בתוכם. לשדה עוגיות זה קוראים היהודים המרוקאים: ״טיפור לפסוס״ – ״צלחת התענוגות״ ותכליתו לפנק ולענג את הזוג הטרי כהקדמה למשחק האהבה הראשון.

ספר זה הוא ״סיפור לפסוס״ שנועד לענג את האוכלים והקוראים, להחזיר את הקריאה לאוכלים ואת האוכל לקוראים למשחק של אהבה

הכוסכוס הוא קונצרט של כל תנובות השדה, תבליניו וריחותיו. זהו המאכל המרוקאי מספר אחת, ברברי במהותו, קשור באדמה ומריח קרקע. פעם הנשים יצרו אותו על ידי גלגול גרגרי סולת עם קצת קמח ומים. היום ניתן לקנות בסופרמרקט את גרגרי הכוסכוס מוכנים בחבילות של 350 גרם. צריך רק לדעת להכין אותם לקראת התבשיל המלכותי. את הגרגרים מאדים באדים של מרק המכיל את כל ירקות השדה ותבליניו. תוך כדי אידויו הבית מתמלא ריחות של שדות, אדמה, מעיינות ומרעה. הכוסכוס מספיק לארוחה שלמה כי הוא מלא כל טוב, אבל עם אורחים נהוג שהוא בא אחרי סדרת טאג׳ינים, כמין מערכה אחרונה שסוגרת את כל הסיפור בהפי אנד.

להכנת הכוסכוס יש סיר מיוחד שנקרא ״אלקדרה ואלכסכאס״,דהיינו: הסיר והכסכאס (מין מסננת שמותאמת לסיר ומכסה אותו). המרק המיוחד עם הירקות ובשר הכבש מתבשל בסיר, ואילו ה״כסכאס״ שמכסה אותו נועד לאידוי גרגרי הכוסכוס.

חומרים (ל־8 מנות)

700 גרם כוסכוס (2 חבילות)

 2 ק״ג בשר כבש (אפשר גם בקר או עוף): 1 ק״ג ירך, 1 ק״ג כתף בחתיכות של 100 גרם

 4-3 עצמות מח

2 כוסות חומוס, (להרטיב בתוספת סודה לשתייה לילה מראש)

 4 בצלים מקולפים וחתוכים לרבעים

2 שיני שום מקולפים וחתוכים לשניים

2-1 פלפלים חריפים, לא חתוכים (לפי הטעם)

¹/2 כרוב חתוך 4-3-7 חלקים

 8-6 גזרים מקו7פים וש7מים

 8-6 קישואים קטנים (לא מקולפים)

 700 גרם דלעת מקולפת וחתוכה לפלחים של 100

 גרם 4 עגבניות חתוכנת לשניים

¹/2 1 ליטר מים

תבלינים למרק

2 מקלות קינמון

 1 כף מלח גס ~ 1

 כפית פלפל שחור

 1 כפית כרכום

 ¹/2 כף פפריקה

 6 כפות שמן זית

כמה שערות זעפרן

1 חבילה קטנה של פטרוזיליה לא חתוכה

 1 חבילה קטנה של קוסבורה לא חתוכה

תבלינים לגרגרי הכוסכוס

¹/2 כפית מלח

 1 כפית סוכר

 ¹/2 כפית פלפל שחור

 1 כפית קינמון

¹/4 כוס שמן או 50 גרם מרגרינה

אופן הכנת גרגרי הכוסכוס

שופכים את גרגרי הכוסכוס לתוך קערה ומציפים במים שופכים את המים החוצה

בוחשים את הכוסכוס במזלג ומשאירים להתייבש רבע שעה כדי לתת לגרגרים להתנפח.

אופן הכנת המרק והכוסכוס

שמים בסיר את הבשר, החומוס, הבצל, השום ואת התבלינים פרט לפטרוזיליה ולקוסבורה

כשהמרק מתחיל לרתוח שמים את מחצית גרגרי הכוסכוס בכסכאס ואת זה מעל הסיר הרותח להתאדות

 כשהאדים מתחילים לעבור דרך הכוסכוס מוסיפים את המחצית השנייה

מאדים את הכוסכוס כחצי שעה תוך ערבוב במזלג כדי שהגרגרים לא יידבקו

מוסיפים למרק את הגזר והכרוב

שופכים את הכנסכנס על מגש, מפזרים עליו את התבלינים לגרגרים ובידיים טבולות בשמן או מרגרינה מערבבים הכל יחד

תוך שמפוררים ומורחים את הגרגרים. באופן זה נותנים להם, למעשה, את טעמי המרק. יש שמשתמשים במח העצמות במקום

בשמן

מוסיפים למרק את הקישואים והעגבניות, הפטרוזיליה והקוסבורה

מחזירים את גרגרי הכוסכוס לכסכאס

מאדים פעם שנייה למשך כחצי שעה, עד שהירקות והבשר מתבשלים לגמרי

מבשלים את חתיכות הדלעת בקערה נפרדת או בתוך סיר המרק רק 30 דקות לפני ההגשה, כדי שהדלעת לא תתפורר, ולא תאבד את הצורה.

חומרים לרוטב שקדים וצימוקים

ו כוס צימוקים                                                                              

ו כוס שקדים                                                                               

1/2בצל

תבלינים לרוטב

1/4 כפית קינמון

1/4 מוסקט

1/4 כפית פלפל שחור

11/2 כפית סוכר

1/4 כפית מלח

1/5 כפית כרכום

הכנת רוטב השקדים והצימוקים

חולטים את השקדים על ידי השרייתם למשך כמה דקות במים רותחים, מקלפים אותם ומטגנים אותם קלות במחבת קוצצים את הבצל לחתיכות קטנות ומטגנים אותו, עד שמזהיב, מוסיפים למחבת V2 כוס ממרק הכוסכוס וכן את השקדים ואת הצימוקים, מוסיפים את התבלינים

מערבבים ומבשלים יחד עם הבצל, עד שנוצר רוטב ללקק שפתיים.

אופן ההגשה: כשהכל רך ומבושל שמים את הכוסכוס בצורת חרוט קטום על קערת הגשה פתוחה וגדולה, מציבים מסביב את הגזרים, הקישואים, הכרוב והדלעת ולמעלה מניחים את הבשר, החומוס, ואת רוטב החומוס, השקדים והצימוקים                 19

מציפים את הכל ברוטב המרק                                                                                        

בקערות נפרדות מגישים את עודף הרוטב, הבשר והירקות                                                   

לתוספת לפי הטעם.                                                                                                      

אופן האכילה: אכילת הכוסכנס נעשית בחברותא ובמשותף מאותה                                        

קערה. זאת היא הזדמנות לבני משפחה וחברים להיות צפופים                                              

סביב קערה ריחנית מהבילה וטעימה, כשהם נוגעים זה בזה, מפשפשים באצבעותיהם בבשרים ובירקות, אוכלים ומאכילים 

זה את זה. אמנם כל אחד אוכל בכף שלו מהפינה שלו, אבל בלי                                            

מזלגות ובלי סכינים. את הירקות והבשר אוכלים באצבעות, שמנגבים אחר כך במטפחות טבולות במי ורד ("מאוורד") או במי הדר ("מאזהר"). בעלת הבית מקרבת את הירקות המשובחים ואת נתחי הבשר המובחרים לעברו של האורח, כשהיא מפצירה בו לאכול עוד ועוד. בעל הבית מגיש את היין. ריחות הכוסכוס והאדים ממלאים את הבית ומחממים אותו, ויחד עם המשקה מתרוממות הרוחות, והפיות נפתחים והסיפורים קולחים. בהזדמנויות חגיגיות במיוחד ובסעודות נשים בעיקר היו מוסיפים עשבים מעוררים. אז קראו לזה "סכסו דלעסוב" – כוסכוס של עשבים, שהלהיט עוד יותר את היצרים ושחרר מעצורים והפך את הארוחה למסיבת נשים עליזות, שרות ורוקדות.

הערות: למרק הכוסכוס אפשר להוסיף ירקות לפי הטעם. יש מוסיפים גם אפונה ירוקה ופול ירוק מקולפים וזה טוב. אפשר גם לפת (מוסיף כיוון של מרירות קלה). אבל אני אישית לא אוהב.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית כרך ראשון – ח.ז.הירשברג. נדפס בשנת 1965

מבוא – הספר נדפס בשנת 1965

זירת המאורעות, שאנו עומדים לתאר בספר זה ( הערה שלי – למעשה אלה שני כרכים,  והמבוא מתייחס לשני הכרכים שהירשברג כתב בנושא הנדון ) גבולות טבעיים לה, המפרידים בינה ובין שכניה. איזור צחיח, הוא מדבר לוב, משתרע בין אפריקה הצפונית ובין מצרים, והוא שגרם לכך שמעולם לא ניטשטשו התחומים הגיאוגראפיים-היסטוריים בין שני הגושים – מצרים מכאן, אפריקה הצפונית מכאן. 

מרד טראיאנוס.

אבל המתיחות ששררה לאחר חורבן הבית לא פגה, ונתגלעה לפתע פתאום ברוח עיוועים ןמרד שהסעירה את היהודים והניעתם לקום על שכניהם – כדבריו של אבסביוס. לא כמרידת יונתן, שהצטמצמה בתחומי קירינאיקה ודוכאה בתוך זמן קצר, הייתה תנופת מרד זה, שפרץ במחצית העשור השני למאה השנייה, הקיף את מצרים, עבר לקפריסין והביא להתלקחות בארם נהריים ובארץ ישראל.

עִוְעִים, עוועים (ז"ר) [קרוב אל עוה, עות] בִּלְבּוּל, טֵרוּף הַדַּעַת, תַּעֲתוּעִים: "ה' מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים" (ישעיה יט יד). "וּכְיֵין עִוְעִים עָכוֹר תִּעַבְנוּ כָּל אֵיבָה" (פיכמן, קס). "מֶרֶץ עִוְעִים נִמְסַךְ בִּי" (שנהר, א 401). "עֵינָיו – עִוְעֵי חִיל" (ש' שלום, שירים תקמה). "מִי יָבִין עִוְעֵי אֱנוֹשׁ וְלַהַט אַנְחוֹתָיו?" (ברוידס, השחר 46).

מתוך ויקיפדיה

שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות התקיימו בטווח כ-50 שנה:

• המרד הגדול – שהתקיים בשנים 66 – 73 לספירה.
• מרד התפוצות – 115 – 117.
• מרד בר כוכבא – 132 – 135 לספירה.

מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. למרות שמרידה זו היא הפחות ידועה מביניהן, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות – כיסופי גאולה אל מול שלטון משעבד, הינה זהה, כמו גם התוצאה הטראגית.

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

סם אביטל ( אביטבול ).

ממרנייה נסענו ברכבת לאלג'יר דרך אוראן. בינתיים, באופן לא ברור פשטה שמועה בין היהודים בדרך שאנו נמצאים ברכבת לארץ ישראל. כשעצרו ליד הרציף באוראן חיכו לנו עשרות עצירים יהודים עם תרמילים על הגב, מוכנים להצטרף אלינו.

הרכבת הייתה עמוסה ולא היה מקום לנוסע נוסף, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליהם. בעוד אנחנו מותחים את עצמותינו על הרציף נכנסו הם על פי הנחיותי לקרון ותפסו את מקומנו. אנחנו נותרנו בחוץ כשהסדרנים מסרבים לאפשר לנו לעלות ומורים לרכבת לנסוע.

בהחלטה מהירה הוריתי לבחורים להתיישב על הפסים. למנהל שהגיע מיד הסברתי שלא ייתכן שעם כרטיסים ביד אנחנו נישאר בחוץ. בפאריס נערך אז הג'מבורי – כנס " הצופים " הצרפתיים, ואנחנו – כך הסברתי – נציגי מרוקו לכנס. המטוס מחכה באלג'יר ואנחנו עלולים לאחר את הטיסה. לא הייתה לו ברירה והוא הוסיף קרון מיוחד עבורנו.  

בתחנת הרכבת בעיר אלג'יר קיבל אפרים בן חיים את פניהם בהתלהבות עצומה. מיד יצאו ל " מחנה העלייה " סמוך לעיר טנס, הנמצאת במרחק של 170 קילומטר מאלג'יר. מחנה זה יה ערוך להמתנה של ימים אחדים עד בוא האונייה.

מהמחנה ניתן היה לצפות על מקום הגעת האונייה המתוכנן. כל שהציע המחנה היה מספר אוהלים ומרק אפונה פעם ביום, לארוחת ערב. תנאי הניתוק והעדר אמצעי קנייה ( שנבע מהאיסור להצטייד בכסף מהבית ) יצרו מצב קשה, שהלך והחמיר עוד יותר עם הגעת משפחות עם ילדים, במיוחד מאחר שלא קיבלו שום אזהרה מוקדמת על כך שאין חלב וירקות ואין נוכחות רופא.

הכול ציפו לאונייה הממאנת להופיע. שירים וריקודים ביקשו להיות תחליף למזון, אבל בתום כשלושה שבועות השיר נדם :

" יום אחד אספתי כל תושבי המחנה והתנצלתי. הודיתי להם על סבלנותם. אמרתי שזה חלק מייסורי הגאולה. קשרתי את הדברים בייסורים של יהדות אירופה וסיכמתי : מי שרוצה לחזור לא נראה בו בוגד. נעזור לו לחזור למקום מגוריו. היה רגע ארוך של דממה. לפתע פרץ מישהו בשירת " התקווה ", כולם הצטרפו. חלק פרצו בבכי, כולם חזרו לאוהלים, אף אחד לא עזב את המחנה ".

אט אט הצטרפו עוד מעפילים, לכדי 700 איש במחנה. המבצע היה כמובן ללא ידיעת השלטונות, ולכן לשם כיסוי שיוו למחנה אופי של מחנה נופש. ערב ערב היו יוצאים כחמישה עשר בחורים לסיור בסביבה כדי להרגיל את הערבים לנוכחותם, כדי שבזמן היציאה האנייה לא יעוררו תשומת לב מיוחדת.

למפקד משטרה מקומי הוסבר שמחנה נופש זה הוא מעשה הומניטארי עבור משפחות צעירות העובדות קשה כל ימות השנה. " ואז, לילה אחד , במוצאי שבת, הגיעה האנייה. ראינו את איתותי האור שלה מהים. ההתלהבות במחנה הייתה עצומה וקשה לתיאור.

געגועים של אלפיים שנה ושל מאות דורות עמדו להתממש על ידי אנשים אלה באנייה הזאת, וכל אחד מהם רצה להבטיח את מקומו בתוכה. קשה היה להשתלט על האנשים. ביקשנו לעשות סדר, אך איך ייתכן סדר בשעת הגאולה ? 

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

שונא מתנות יחיה

ט"ז שבט תשט"ז – 29/01/1956

לאות הכרה ותודה רצו חברי ארגון " שובה " לכבדנו במתנות מזכרת. שלחתי מכתב ליצחק בן שמש ובו כתבתי לו בין היתר :

" אנא מסור לחברי ארגון " שובה " כי כתוב, שונא מתנות יחיה, ומכלל הן אתה שומע לאו. ואני עדיין רוצה לחיות ולזכות ולראות את ארגון " שובה " נאחז בהצלחה בקרקע המולדת ויהיה זה שכרי הגדול ביותר….

מבין אני ליחס ולרגש הפועם בלב חברי " שובה " הרוצים לזכות אותי במזכרת כביטוי להרגשתם הטובה. אי לזאת אני מציע דרך פשוטה, לנטוע מספר עצים על שמי באחד מיערות הקרן הקיימת לשיראל, וזה יהיה לפי רוחי….

העליה צורך השעה.

בשנים 1952 – 1954 השתררה תקופה של שפל בעליה לארץ. ולא עוד אלא שבשנת 1953 עלה מספר היורדים על מספר העולים. בשנה זו עלו לארץ 10.347 ובשנת 1954 – 17.250. ההתעוררות לעליה החלה שוב בשנים 1955 – 1956, עם עליית ההצלה מארצות פצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו. בשנת 1955 עלו למעלה מ-36.000 נפש, רובם מצפון אפריקה.

תנועת השחרור שקמה במרוקו הביאה בעקבותיה חוסר יציבות פוליטית וכלכלית. הפחד פן ישתלטו הערבים על המדינה ויתפשו השלטון מידי הצרפתים גרם לזירוז העליה של יהודי מרוקו. אם בשנת 1953 עלו מארץ זו רק 2501 הרי שבשנת 1954 הגיע מספרם ל-9977, סימן מובהק של פחד וחרדה מפני הבאות שהיה להם על מה להתבסס.

ערב קבלת העצמאות החמיר המצב במרוקו, התנועה הלאומנית החלה לגלות קיצוניות יתרה בשאיפתה ובהחלטתה הנחושה לסלק את הצרפתים. המתיחות הפוליטית הלכה וגברה, ומצד היהודים גבר הרצון לעלות לארץ ישראל. הדאגה לגורלם של יהודי צפון אפריקה הועמדה אז בראש דאגותיה של מדינת ישראל ושל יהדות העולם כולו.

שנת 1955 עמדה אפוא בסימן עליית ההצלה של יהודי צפון אפריקה ושל מרוקו במיוחד, בה ישב עוד בשנות החמישים הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בכל ארצות המזרח התיכון – כשלוש מאות אלף יהודים. גל העליה הראשון ממרוקו התרחש בחודש אוגוסט 1954.

כל הסימנים העידו על כך שגל זה ילך ויגבר, ויהיה צורך בתכנון מחודש של פעולות הקליטה בארץ. נולד הרעיון " מהאניה אל הכפר " דהיינו : העולים יאורגנו עוד בארץ מוצאם ליחידות שלמות למקום התיישבותם המיועד בארץ. ממרוקו נשלחו היחידות המאורגנות למחנה המעבר, " גראנד אראנאס " כ-8 קילומטר ממרסיי, משם לחיפה ומחיפה למקום התיישבותם.

תכנית זו באה לא רק להציל את יהודי צפון אפריקה אלא גם להגשמת מבצע התיישבותי בקנה מידה גדול שהמדינה לא ידעה כמותו. במבצע זה הוקמה ההתיישבות רחבת הממדים בלכיש, בתענך ובאזורים אחרים.