רבי חיים בן עטר – אגדת חייו-י.גורמזאנו
שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר
יצחק גורמזאנו
רבי חיים בן עטר – תולדות חייו – ארזי הלבנון כרך 2
לעת זקנה, או בשעת חשבון־נפש, שעה שאדם מעביר נגד עיניו את עברו, מתייצבים לנגדו אירועים כשהם רודפים זה את זה ונדחסים זה בזה. לעומת זאת, עוברות לעתים שנים אחדות ובהן ציוני דרך מועטים בלבד.
כאלה היו השנים הראשונות לאחר שובה של המשפחה לסאלי בשנת תס״ח, היא 1708 למניינם. בבל אחת מן השנים הללו בלט מאורע אחד מרכזי בחייו של חיים. שנת תס״ט, למשל, היתה שנת הגיעו למצוות. כעבור שנה נפטר סבו האהוב ר׳ חיים בן עטר. חיים בן הארבע־עשרה חש לפתע בדידות איומה. משך תקופת מה אפילו הדיר את רגליו מאוהלה של תורה. כל פסוק במקרא, כל טעם מן הטעמים, נצטלצלו בקולו הערב של הסב שהלך לעולמו. עתה היה אביו משה טרוד עוד יותר בניהול עסקי המשפחה, וחיים הסתגר יותר ויותר בבדידותו. אמו החלה לדאוג לו וחששה שמא יחלה. הוא אכל מעט מאוד, כאילו גזר על עצמו תענית. היה יושב בחדרו ובוהה אל החלל. האם פחדה שמא תתערער בינתו, והגאון יחצה את הגבול הדק המפריד בין העילוי למשוגע. השבח לאל, ורצה אלוהים ושמואל די־אבילה נאלץ לעזוב את מכנאס
בחופזה, וביחד עם אשתו, אחותו של חיים, ותינוקם החדש אליעזר, באו למצוא מקלט בבית חותנו משה, הלא הוא אביו של חיים. גרגוריו של התינוק גירשו בל מרה שחורה. חיים נקשר מאוד לבן־אחותו וכך חזרה אליו שמחת החיים.
משפחת די־אבילה הצעירה יצאה ממכנאם בחיפזון מטעם דומה לזה שאילץ את בני עטר לעזוב את סאלי שמונה שנים קודם לכן. עימות חריף פרץ בין בני המשפחות הוותיקות של יהדות מרוקו, אותה אצולה של ייחוס, לבין אותן משפחות של מתעשרים קלים, אשר הוסיפו ממוניות להמוניות, ונהגו באחיהם היהודים מתוך התנשאות. הם העדיפו לעשות יד אחת עם הגויים נגד אחיהם, וסירבו לרוב לקבל את מרותם של הרב או של הנגיד.
בזכות ממונם הצליחו לקנות את מושלי הארץ, וניתנה להם יד חופשית לשלוח ידם במסחר מפוקפק, לגרוף רווחים קלים, ונוסף על כך, לחיות חיי טפילות על גבה של הקהילה, בהיותם פטורים ממסים. שמואל די־אבילה פתח במלחמת חורמה נגד שחצנים אלה, וניצל כל הזדמנות לדרוש בגנות התנהגותם. הוא הסית נגדם את בעלי המלאכה במכנאס, ואט־אט הצליח לשכנע את אלה להחרים את העשירים, המשתמטים ממסי הקהילה ומהיטלי הצדקה שלה, ולהימנע מלמכור להם פרי תוצרתם או לתת להם שירותים. כל זמן שפעילותו נעשתה בחשאי, הצליח לחמוק מפגיעתם של תקיפים אלה, אשר חייהם ב״מלאח״ הפכו בעטיו לכמעט בלתי נסבלים. אולם למן הרגע שנתגלה להם מיהו זה הבוחש נגדם בקדרה, ידע שלא יוכל להישאר עוד בעיר.
אז נטל את אשתו ובנו ונמלט לסאלי. הם באו להשתכן בבית משה בן עטר, ולשמחתו של חיים לא היה גבול. בכל עת שנתייגע מן הלימוד, קם והלך לשעשע ולהשתעשע מעט עם התינוק. עמו היה יוצא לעתים לטיולים על שפת הים. הוא לימד אותו להלך ולימד אותו לדבר. עם זאת לא הזניח את לימודו שלו. להיפך, כעת נעזר בשמואל די־אבילה, שהיה תלמיד חכם מובהק. הלה היה עסוק בימים ההם בכתיבת שני ספריו ״כתר תורה״ ו״אוזן שמואל״. חיים עזר לו באיסוף החומר, ולעתים הכתיב לו מתוך רשימותיו. לא אחת אפילו מצא אצלו טעויות או שיבושים. שלוש השנים שחלפו היו מן המאושרות בחייו של חיים בן עטר. במרוצתן גם מצאה פאסוניה, בת משה בן עטר הנגיד, נתיבות אל ליבו, ונפשות שניהם נקשרו לאהבה.
בזו ונטיפה – מקורות שונים
מחברת יב – 25/11/1998 עד 04/01/1999
נסים קריספיל הוא חוקר ואוטודידקט ישראלי.
קריספיל נולד ב-1947 בעיירה מוגדור שבמרוקו. עלה לישראל ב-1954. ילדותו עברה עליו במגדל העמק. למד בביה"ס הממ"ד האר"י ובבית הספר החקלאי " כפר הנוער הדתי " בכפר חסידים.
מפה אזורית
שירת בחטיבת גולני ובחיל הקשר (1967 – 1970) וסיים את שירותו הצבאי במילואים בדרגת סרן. ב־1971 ייסד עם קבוצת חברים את מושב חמרה שבבקעת הירדן.
ההיכרות שלי עם נסים היא דרך אהבתנו המשותפת למורשת יהדות מרוקו, שימורה והפצתה…..נסים ערך מסעות רבים למרוקו על מנת להתחקות אחר שורשיה העמוקים של יהדות מרוקו והיהודים…נסים עשה זאת דרך הרגליים ולא כחוקר אשר יושב ליד מקלדת או נובר בארכיונים, הוא נבר באדמה, טעם את ריחה, תשאל, הקליט ופגש אנשים אם יהודים אם ערבים בני המקום שמהם דלה את אשר העלה על כתב במחברות רגילות – 19 במספר – מקוטלגות לפי תאריך, בכתב יד בעברית קריאה, בערבית ספרותית וערבית יהודית מוגרבית.
ביקשתי וקיבלתי ממנו את הרשות להתחיל בהקלדת המחברות ובהעלאתן לאתר " מורשת מרוקו " . מזלי שכתב ידו של נסים קריא ונוח . כאן המקום שמלבד הערות בודדות שאוסיף אני בכל השפות, הזכויות שמורות רק לנסים קריספיל והקרדיט מגיע לו ורק לו.
אשתדל מאוד להצמד לכתב היד המקורי, אם כי הדברים לא יופיעו בהכרח בסדר שנסים הביאם לכתב…..זה אינו גורע מן המקוריות של דבריו המאלפים ודרך כתיבתו נתוודע כולו למקומות שספק אם מאן דהו יגיע אליהם למטרה זו…ואם לא נעלה אותם על הכתב ולאוויר….חבל על דאבדין…..
בהזדמנות זו אני רוצה להודות לנסים אישית על האמון שנתן בי ומסר לי את החוברת הראשונה להתחיל במלאכה…לא פשוט למסור דבר ערך לזר שלא היה לו חלק בכתיבת הדברים ועל כך אני מודה לו….
בנימה אישית אלי פילו : כאן המקום להזכיר שדודתי ז"ל אחות אמי שתחיה, הייתה תושבת בזו….דודתי ז"ל נולדה באנטיפה, כעשרים קילומטרים מבזו והתחתנה עם דוד זגורי ז"ל…לפני העליה לארץ הלכנו לבקר את העיירה אנטיפה וגם את בזו….מדובר בשנות השישים המוקדמות של המאה העשרים…העייירה דמתה יןותר למחנה פליטים עם בתים מחימר, ללא ריהוט מיני מלעבר בזו.לי וכמובן ללא חשמל או מים זורמים.
https://www.youtube.com/watch?v=GmVhcudCT-4
https://www.youtube.com/watch?v=9rICZ9ySSOY
יומנו של חוקר – ניסים קריספיל
הנסיעה לבזו
כל הזכויות שמורות לניסים קריספיל
הדבר הבולט בהתקרב למללאח בבזו הוא המסגד שמבצבץ מתוכו למרחוק, ומעליו קו ההר המתקרה.
בבזו מצויים היו שני מלאחים :
1 – אל מֶלָאח אָסְגִ'יר – המלאח הקטן
2 – אל מלאח אָלְכְּבִיר – המלאח הגדול זה שנמצא בו המסגד המדובר
איך מגיעים לבזו :
מהקילומטר ה-67 לבני מלאל – כביש מראקש – בני מלאל פונים ימינה, נוסעים עד למרכז הכפר כ-8 קילומטר על לצומת ומשם ממשיכים שמאלה במעלה הדרך אל עבר מלאח היהודים כ-1.5 קילומטר מהצומת.
שני המלאחים ממוקמים מעל ואדי סֶנְסִיף הנשפך אל ואדי אֶל עְבִיד.
האזור בו נמצא המללאח הגדול של בזו נקרא תגוניט – tagounite
Music Nomadic Children ,Tagounite, Morocco
https://www.youtube.com/watch?v=hL5Eqr14OIQ
השכונה המקומית שלפני המללאח הגדול במבוא אליו נקראת אֶל מֶדְרָאָסה
הייתה כאן גם זאוויה ZAOUIAבשם סידי סְעיִר
הערות שלי :
זאווייה (מערבית: زاوية, מילולית: פינה (זווית)), תא תפילה והתבודדות לדרווישים צופים. במובן רחב יותר, הנפוץ בארצות צפון אפריקה) מגרבׂ משמש המושג לתיאור מדרסה – בית מדרש ללימודי דת האסלאם, משולבת לרוב במבנה תפילה.
Une zaouïa, également orthographiée zaouiya, zawiya ou zawiyah (arabe : زاوية), est un édifice religieux musulman. En turc, il est appelé zaviye.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%96%D7%90%D7%95%D7%95%D7%99%D7%99%D7%94-
יהדות פורטוגל במוקד-י.ט.עסיס, מ. אורפלי
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
ספר זה הוא הראשון המוקדש כולו ליהדות פורטוגל שרואה אור בארץ. יהדות פורסוגל לא זכתה לתשומת לב ראויה במחקר בארץ והספ
ר בא לתקן במקצת את המעוות ולבטל עוול גדול שנעשה ליהדות זו בהיסטוריוגרפיה היהודית.
יהדות פורטוגל בהתפתחותה: המאה הי״ד
ניתן לומר כי במאה הי״ד היו יהודים בכל ארץ פורטוגל. היו קהילות יהודיות בברגנסה (Braganca), סנטרים (Santarem), איבורה (Evora), ליסבון (Lisboa), קואימברה (Coimbra), מוגדוירו (Mogadoiro), מונפורטי (Monfort), ריאו ליברי (Rio Livrc), סאבוגל (Sabugai), קסטילו רודריגו (Castelo Rodrigo), שאביס Chaves)), אוליבנסה (Olivers) וגוארדה (Guarda). בימי אפונסו היו יהודים גם בביז׳ה(Beja), ויזיאו(Viseu), סטובאל(Setubai) ופארו(.(Faro
הקהילה היהודית בפורטוגל הייתה מאורגנת היטב ובצד מנהיגיה עמד בראשה רב ראשי או rabi mor. כבשאר הממלכות האיבריות, אף בפורטוגל נוצרו קשרים ויחסים מיוחדים בין הכתר והיהודים. בפי המלך נקראו היהודים ״meus judeus״. במכתב ששלח לאחיו אפונסו כתב דיניס: Sabede que porque todo los judeus do״ ״– .meu senoryo son meus דע כי כל יהודי ממלכתי הם שלי – הקשרים ההדוקים בין הכתר ליהודים היו במאה הי״ד לאבן יסוד במעמדם של היהודים. ביטוי לכך נמצא, למשל, בהגנה שהעניק המלך פרננדו ליהודים.
מקומם והשפעתם של יהודים ממוצא אנדלוסי בפורטוגל היו מרכזיים. יהודים אלה השתלבו בפורטוגל בשתי דרכים: בסיפוחם לפורטוגל במהלך הרקונקיסטה, או בהגיעם לתחומי פורטוגל כפליטי רדיפות המואחידון. כמו בממלכות ההיספאניות, אף בפורטוגל אחד משמות מושגי היסוד בחיי היהודים, שמה של הקהילה היהודית המאורגנת מבחינה משפטית, האלפאמה (Alfama), בא מערביתומהתקופה המוסלמית, דבר המעיד על זיקתה של יהדות פורטוגל למורשת יהדות אל־אנדלום.
הקהילה היהודית בפורטוגל
כאמור, הקהילה היהודית המאורגנת והמוכרת בחוק נקראה אלפאמה, מהמילה בערבית אלג׳מאעה. הקהילה נהנתה משלטון עצמי מקיף בתחומי המשפט, החינוך, הפולחן ודיני משפחה.24 השלטונות בפורטוגל היו מעורבים עמוקות בסדרי השלטון בקהילה היהודית.
היהודים בפורטוגל חיו בתוך שכונתם, שכונתה – כבכל הממלכות האיבריות מלבד קטלוניה – ג׳ודאריה:judaria, judiaria או judearia. השכונה הייתה שטח שבו התגוררו בדרך כלל רוב היהודים, גם כאשר לא הוכרחו לגור ברובע סגור. בניגוד לשכונות המוסלמים, השכונה היהודית הייתה ממוקמת בתוך חומות העיר. השכונה היהודית לא נותרה תמיד באותו אתר, ובמקרים אחדים היה במקום יותר משכונה יהודית אחת. בליסבון, במאה הי״ד, היו ארבע שכונות יהודיות: הג׳ודאריה דה פדרירה (judiaria da Pedreira), הג׳ודאריה הישנה או הגדולה (,judiaria veiha grande, הג׳ודאריה דאס טאראסינאס, החדשה או הקטנה (,judiaria das taracenas nova, pequena) והאחרונה שנוצרה בשנת 1370 בימי פרננדו, הג׳ודאריה של האלפאמה (judiaria da Alfama). נראה כי במאה הט״ו, לפני גירוש ספרד, חיו בליסבון כ־1000 יהודים. בפורטו הייתה הג׳ודאריה הישנה או התחתונה judiaria veiha, de baixo. מכאן ברור שהייתה שכונה יהודית חדשה. באיבורה הייתה שכונה יהודית במערבה של העיר שכללה את רחוב טינהוסו(Tinhoso), היום די מואידה (de Moeda) ומרקאדוריס (.(Mercadores במקור משנת 1341 מוזכרת ״ג׳ודאריה חדשה״(judaria nova).
במרוצת הזמן נסגרו שכונות היהודים והוצבו בהן שערים שננעלו בלילות והופקרו עליהם שומרים מטעם המלך. לשכונת היהודים בסינטרה, למשל, היו שנישערים.' יהודים שנמצאו מחוץ לשכונתם נקנסו, ואם נתפשו שוב הוחרם רכושם. זואאו הראשון נענה לפניית היהודים בשנת 1412 והקל בקנסות ובעונשין. יהודים מסויימים, כגון רופאים, מנתחים וגובי מסים, יכלו לשהות מחוץ לשכונת היהודים בשעות הלילה אם היו מלווים בנוצרי.
אסונסו השלישי הסדיר את מבנה הרבנות בפורטוגל. הרבי מור (Arrabi Moor dos Judeus נהנה ממעמד מיוחד והיה בעל סמכויות נרחבות בתחומים שלא היו קשורים לעיסוקם הרגיל של תלמידי חכמים. הוא החזיק בחותמת שנשאה את סמל פורטוגל ואת הכיתוב Scello do Arraby Moor de Portugal הרב הראשי ביקר לפחות פעם אחת בשנה בכל קהילות המלכות. בביקורו שמע על הבעיות שבהן נתקלו הקהילות ובתי הדין. הרבי מור מינה נציג שלו(ouvidor) בכל אחד משבעת המחוזות. בפיקוחו של כל אחד מהנציגים עבדו קנצלר וסופר. בכל מחוז נתמנו רב ושוחט(magarefe). פקיד של המלכות היה אחראי על ביצוע החלטות הרבי מור.
מנהיגי הקהילה והגזברים procuradores & thezoureirosפעלו בכל קהילה ודיווחו לרבי מור על פעילותם. בראשונה נכתבו התעודות בעברית, אך למן ימי ז׳ואאו הראשון נדרשו היהודים לכתוב את מסמכיהם בפורטוגלית.
יהדות פורטוגל במוקד – מחקרים על יהודים ויהודים בסתר
עורכים : יום טוב עסיס, משה אורפלי
מסי היהודים וחיי הכלכלה
אחד הגורמים החשובים ביותר בקביעת מעמדם של יהודי פורטוגל, בדומה למעמד היהודים בארצות אחרות בימי הביניים, היה גובה המס ששילמו למלכות. המסים ששילמו יהודי פורטוגל היו גבוהים במיוחד. הם שילמו מס גולגולת ומס רכוש. מס הגולגולת,ה־juderega או judenga, נקבע לראשונה על ידי סנצ׳ו השני בשנת 1295 ועמד על סכום שנתי של 30 דינרין(dinheiros), זכר לבגידת היהודים בישו. מס נוסף שהיהודים אולצו לשלם היה המס על הרבנות, arabiado, ששולם תמורת הסכמת המלך למינויים של הרבנים. היהודים שילמו גם מסי מעבר ומכסים. מסי מעבר שולמו בביז׳ה, וקרוב לוודאי גם במקומות אחרים.
החל מימי סנצ׳ו השני ואילך נדרשו היהודים לשלם מס ימי על כל אנייה שנוספה לצי המלך. בנוסף לכך הוטל על כל יהודי בפורטוגל תשלום ה־ servico realשגובהו היה תלוי בגילם ובמינם של המשלמים. בנים בגיל 14-7 שילמו 5 סולדוס, בנות בגיל 12-7 שילמו 2.5 סולדוס. בנות רווקות מגיל 12 ומעלה השוהות בבית הוריהן שילמו חצי מרבדי ואילו בנים רווקים מעל לגיל 14 ששהו בבית ההורים שילמו מרבדי אחד. גברים בכל גיל שילמו 20 סולדוס ונשים שילמו מחצית הסכום, 10 סולדוס. נראה כי תשלום מס זה נעשה באמצעות הקהילה. בשנת 1382 שילמה קהילת סנטרים 200 ליברה ואילו איבורה שילמה £600
יהודי פורטוגל שילמו מסים על פרטי מזון, על ייצורם, מכירתם וקנייתם. מסים אלה היו משמעותיים יותר כשנגעו למזונות כשרים: הוטל מס על יין, על ענבים ועל שחיטת בהמות ועופות.
בנוסף לכל המסים האלה נאלצו יהודי פורטוגל לשלם תשלומים נוספים שנקבעו על ידי המלך לצרכיו השוטפים או המיוחדים, או על ידי גורמים אחרים כגון עיריות. על פי חוק משנת 1352 שילמו היהודים לאפונסו הרביעי תשלום שנתי בסך £50,000 בשנת 1462 שילמו היהודים £50,000 servico real לעיריית ליסבון. יהודים שילמו מס צבא (servico military). כל יהודי היה חייב להחזיק פרש חמוש קהילות קטנות רבות נאלצו להלוות כסף לאצילים ולנסיכים שהתרוששו, ולרוב לא הוחזר להן כספן. הדבר היה ברור לראשי הקהל אך הם לא יכלו לסרב לבקשת האצילים הנזקקים. נסיכים אחדים הותירו מאחוריהם חובות כבדים לקהילות רבות. נסיכות שמשפחתן התרוששה קיבלו כנדוניה את ההכנסות מן היהודים במקום.
תשלומי המס של הקהילות שיקפו בדרך כלל את עושרם של יחידים בקהילה, ולעתים אף את גודל הקהילה
ליהודים הותר לעבד את האדמה ולעסוק בחקלאות.
בין היהודים היו בעלי מלאכה רבים. היו חייטים, סנדלרים, נגרים, בורסקאים, צורפים ועוד.
בכלכלתה של פורטוגל בלטו הסוחרים היהודים. ענפים אחדים היו לגמרי בידיהם: שעווה, שמן, דבש. הסוחרים היהודים היו פעילים מאוד בירידים ובשווקים. היו יהודים שעסקו בסחר עבדים מוסלמים.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים 
מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקידם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
ביד הלשון
מנהג היה לו לרבי דוד בן חזאן: כמו חכמי התלמוד, שהיו נוהגים להכין או לשמור מאכל מיוחד ליום השבת, כך נהג הוא להעלות על שולחנו דגים בסעודת ליל שבת. בימים ההם לא היו מקררים או אמצעים דומים, והיה צורך לרכוש את הדגים מהסוחרים סמוך לבישולם.
ביום שישי, כהרגלו, יצא רבי דוד אל השוק, לרכוש דגים. והנה, בכל חנות ומכל סוחר הוא מקבל תשובה זהה: ״היום אין דגים, בגלל סערה עזה שהשתוללה בים. הדייגים לא יכלו לפרוש את הרשתות, וחזרו לחוף מחמת הסכנה״.
הצטער רבי דוד על כך שהנאת השבת תיפגם, בגלל המחסור בדגים, אך מצא פתרון: הוא ידע שאצל הרב פינטו נמצאו דגים להעלות על שולחן השבת, והוא הלך אליו וסעד על שולחנו.
כמאמר בפרקי אבות על שניים שיושבים ודברי תורה מצויים ביניהם, התחילו הרב פינטו ואורחו לשוחח בענייני תורה, הלכה ואגדה, בפרשת השבוע ובהוויות אביי ורבא. וכך חלף הזמן מבלי שהשניים הבחינו כי השעה מתאחרת, וכשביקש רבי דוד לשוב אל ביתו חשש מחמת השעה המאוחרת. שכן, באותם ימים היו הדרכים בחזקת סכנה, בגלל גייסות וכנופיות מיניהן.
ראה הרב פינטו כי אורחו במצוקה, וקרא לאחת השדות. התייצבה היא אצלו, ואז פקד עליה כי תיקח את רבי דוד לביתו, ותצילהו מכל צרה וצוקה. וכך היה. במחצית הדרך הוציאה זו את לשונה, ושלהבת אש יצאה מפיה. ״חוששתני כי חיללת את השבת״, אמר לה רבי דוד.
״במחילה מכבודך – לא״, ענתה לו. ״לא נאמר האיסור אלא על בני אדם, בשר ודם. ואילו אנו עשויים מאש״.
המחזיר נשמות לפגרים מתים
מדי שני וחמישי נוהג היה רבי חיים פינטו לשבת ברחובה של העיר, כדי לאסוף צדקה לעניים. באחד מאותם ימים התרגשה ברחוב מהומה רבתי. הסיבה לכך היתה נעוצה בדמותם של משרתים שרצו ברחוב. הללו היו משרתיו של אחד משרי המלך, שנוהג היה לאכול רק משחיטת היהודים. באותו יום התכונן השר לערוך סעודה לשרים אחדים, ועל כן שלח את משרתיו, כשבידיהם עופות משובחים ומפוטמים מלוליו הרבים, אל שוחט יהודי.
המשרתים הפראיים מיהרו למלא את מצוות אדונם, דהרו ברחוב, כשהם עמוסים בעופות המקרקרים. לפתע, תוך כדי מרוצתם, הם עברו על פניו של רבי חיים פינטו, שישב על כסאו במקומו הקבוע שברחוב היהודים, דחפו אותו הצידה והפילו אותו ארצה. אפילו לא נעצרו כדי להתנצל, אף לא כדי לסייע לו לקום.
אבל, כאשר הגיעו אל השוחט הם מצאו לתדהמתם, כי כל העופות שהביאו עימהם הפכו להיות פגרים מתים. והשוחט סירב, כמובן, לשחוט אותם.
חזרו המשרתים ההמומים בידיים ריקות אל השר, וסיפרו לו את אשר אירע. הלה לא היה מוכן לקבל את סיפורם כפשוטו, וצעק עליהם: ״האם קרה לכם משהו יוצא־דופן בדרככם, שבעטיו בא העונש המוזר הזה?״
איש מהם לא ידע להשיב לשר, ואם ידע לא העז לומר. ורק אחד המשרתים אזר אומץ, עמד לפני השר ואמר: ״אדוני השר, אולי זה בגלל הרב של היהודים״.
״הרב של היהודים?״ – תמה השר.
״מי הוא זה? מה הוא שייך לעניין?״
״השייכות שלו לעניין״, השיב המשרת, ״היא בכך, שכאשר מיהרנו לרוץ ברחוב כדי למלא את מצוותך, דחפו אותו משרתים אחדים מדרכם הצידה, והוא נפל מכיסאו״.
״מי הרב הזה?״ – אמר השר. ״תאר לי אותו!״
המשרת תיאר את מראהו של הרב, את הדרת־פניו ואת מלבושיו. ״הרי זה רבי חיים פינטו!״ – קרא השר, שהכיר את הרב.
ומיד הורה למשרתיו למהר שוב אל הרחוב ההוא, לגשת אל הרב ולבקש ממנו סליחה ומחילה על אשר עוללו לו בדרכם. ולא זו בלבד, אלא שאף פקד עליהם לשאת את הרב על כתפיהם ולהביאו אחר כבוד אל ארמונו.
המשרתים עשו כן, וכאשר הובא הרב אל הארמון, התחנן בפניו השר: ״אנא ממך, אדוני, עשה למעני כל מה שביכולתך, כי אני עורך הערב מסיבה לכל השרים. והיה אם לא אמצא עופות אהיה לחרפה, ללעג ולקלס בעיני כולם. אני מתחנן לפניך, רבי״.
אחרי שהשר הפציר ברבי חיים פינטו חזור והפצר, הוא נעתר.לבקשתו, וביקש לראות את העופות המתים. השר לקח אותו עימו והראה לו את הפגרים.
ואז הרים רבי חיים פינטו את מקלו, נגע בעופות – ולתדהמת כולם שבה אליהם רוח חיים. הם קמו על רגליהם, החלו לקרקר בחדווה כאילו דבר לא אירע להם.
השר, שראה במו־עיניו את מעלת קדושתו של רבי חיים פינטו, החליט בליבו להוציא להורג את המשרתים, שכה פגעו בכבודו. אולם, רבי חיים פינטו אמר לשר: ״לא, אל תיגע בהם לרעה. רק אבקש ממך לצוות עליהם שלא יעיזו ללכת פעם נוספת ברחוב היהודים בריצה ובבהילות״.
השר הבטיח זאת, כמובן, ומאותו יום, כשהיה גוי פוסע ברחוב היהודים, היה עושה זאת בשובה ונחת, כי חזקה על כולם מצוות השר לעשות כן.
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים שערורייה בירושלים
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
שערורייה בירושלים
הכל התחיל כשאמא של מסעודה לקחה אותה פעם ראשונה לראות את ג׳וליאן מהלך על החבל והוא נגלה לה עומד באוויר תחת שמי הכוכבים, היתה בטוחה שהיא רואה אלוהים, פתחה את הפה לומר אמא, אבל לא יצא כלום מפיה ונפלה על אבני המללאח מעולפת, מאז היא צפתה לו כל שנה כשהיא מדלגת על הגגות, מתרוצצת על מעקות, מטפסת על קירות, אילולא הצמות השחורות היו חושבים אותה לנער, כי אין לה לא חזה ולא תחת ובמקום לארוג, לסרוג, או לקלוע כפתורי משי, היא מעדיפה לקפץ על חבל. והיא עושה את זה בקלילות כזו שאיש לא רואה לא את הרגלים ולא את החבל, אלא אותה מרחפת באוויר, וג׳וליאן בינתיים מופיע בכפרים ועיירות רחוקות בעלי שמות מהלכי קסם: שפשאווין, דבדו, קסר אסוק, אומינסט, טינרהיר, הולך על חבל, אנשים עוצרים את הנשימה כשהוא מאבד אתשיווי המשקל, אך מיד מתייצב, מדקלם את חלום יעקב עם המלאכים שעולים ויורדים בסולם, או פרק מהקוראן או סתם אוכל צלחת קוסקוס בגובה עשרים מטר. פעם בשנה הוא מגיע לעיירה שלה להופעה או שתים, ואז מסעודה עומדת בפה פעור עם בנות הכפר, צופה בו כשהוא חולף בקלילות על החבל הגבוה המתוח בין גג בית הכנסת לגג בית המרחץ, ונעלם עד לשנה הבאה, כשחברותיה מתחתנות ויולדות היא עדיין מצפה לו, למרות שהיא יודעת, כי הוא בכל מקום נושא לו אישה, עד שהגגות נגמרים ואז הוא מתגרש ומתחתן שוב בעיר הבאה, ואף על פי כן היא מארחת אותו כשהוא מגיע, מכבסת לו, מבשלת, מקשיבה לסיפוריו, עד שהוא עוזב.
בפעם האחרונה הוא בא בדיוק ביום הולדתה השש־עשרה והיא מריחה כמו לחם אפוי, ביקש את ידה ונישאו, שעות האהבה היו לוהטות כל כך, שהיו מתרוממים באוויר והיתה בונה לו עיר שיהיו לו מספיק גגות לטפס עליהם, אבל העיירה היתה באמת קטנה והגגות נגמרו מהר ונאלצו להתגרש, כדי שיוכל להמשיך הלאה לדרכו, כולם ריחמו עליה, כשראו אותה מביטה בעצב על חלונות ומרפסות, אומדת גבהים ומרחקים, פעם השקיפה מהחלון והתחלקה למטה ורק במזל ניצלה, כשנפלה על חבלי כביסה, ופעם אמה הצילה אותה כשתפסה אותה בבגדה לפני שקפצה מהמרפסת. התחילה ללכת למקווה להיטהר, חוזרת לעליית הגג, סוגרת הכל, מפזרת בשמים, מדליקה נרות ולפעמים מתעטפת בטלית של אביה ומפזמת שירים, עוצמת עיניים וסוגרת ידיים וממלמלת פסוקים שג׳וליאן היה לוחש לה בשעות הייחוד ומרגישה לפתע התפשטות הגשמיות והתעלות ואז הולכת ועולה לגג, קושרת את החבל במעקה, זורקת אותו אל גג בית הכנסת ומתחילה ללכת. לילה אחד בת השכנים התעוררה וראתה אותה הולכת באוויר בשמלת הכלולות תחת עיגול הירח, פלטה צעקה והוריה שהתעוררו עצרו את נשימתם מול הפלא, החבל היה מתוח מהגג שלה, אך היא לא הלכה עליו, אלא לידו, כאוויר הריק, מיד צצו ראשים בחלונות, וכל העיר היתה משקיפה ורואהאיך מסעודה אלכסלאסי בת עליה ומסעוד הולכת באוויר, כשהגיעה השמועה לאוזניו של ג׳וליאן הוא בא לראות במו עיניו את הפלא, אך היא סירבה לראות אותו, הוא לחש לה מעבר לדלת כל מיני דברים שרק היא ידעה את פשרם, אך היא אמרה לו ללכת, כי היא נשואה לג׳וליאן.
אמר לה: אני ג׳וליאן, אמרה לו: ג׳וליאן מרחף באוויר, אתה רק לוליין. התיישב ליד פתח ביתה ולא זז, עד שהגיע המשיח ולקח את כל הכפר לארץ ישראל, באוניה ״שיבת ציון״, עליה התחתנו מחדש. הוא היה מהלך על חבלי המפרשים והיא מרחפת ליד הארובה, האוניה זזה מתחת רגליה והיא נשארת לבד מעל המים, מנפנפת לנוסעים ואחר כך מדביקה אותם בריחוף מהיר ונוחתת בסיפון, כשהמעריצים חיפשו אותה ואת ג׳וליאן באותם ימים קשים כדי לשאוב מהם עידוד לא מצאו אותם, הם עצמם לא ידעו איפה הם, המשאיות שפכו אותם אי שם בין הסלעים, בהרים ליד בתים לבנים עם גגות אדומים בין פרות ותרנגולות, ובן יום מצאו את עצמם שני אנשי הפלא רודפים אחרי אפרוחים ובעלי כנף. שנים רבות אחר כך, כשקם ג׳וליאן משנתו ראה את מסעודה אשתו דרך החלון מתאמנת על החבל הקשור בין עץ זית לתאנה, ״אל תנסי״, אמר לה, ״הפלא של המשיח החליש את שלנו, נגדל תרנגולות״. ״גידלנו מספיק״, אמרה לו, ״העולם מלא תרנגולות, מה עם בני אדם?״ בוקר אחד קם ולא מצא אותה, ביקש מהשכן לשים עין על המשק והלך לחפש אותה, מישהו אמר לו שראה אותה עולה לאוטובוס של חמש לבית שאן לבושה בשמלת חופה לבנה עם חבל ארוך בידה. כשג׳וליאן הגיע לבית שאן אמר לו הסדרן שהזקנה עם שמלת החתונה והחבל בדיוק עלתה על אוטובוס לתל אביב וכשהגיע לתל אביב אמרו לו שהכלה כבר בדרך לירושלים. האמת שמסעודה חיפשה את ירושלים בתל אביב, היא לא ידעה שלירושלים אין ים והיתה שואלת עוברים ושבים על הדרך לכותל, הראשון החזיר לה חיוך ואמר לה: ישר, סמטה ראשונה ימינה, השני השיב בצחוק: ימינה וברמזור הראשון שמאלה, כשלא מצאה שום כותל חזרה לתחנה המרכזית, שםהסביר לה הנהג שבתל אביב אין כותל, שהכותל הוא בירושלים.
הערב רד כשהיא במרכז ההומה, בין בתי קפה ומסעדות מלאים אנשים מרותקים לטלוויזיה, על המדרכה שתי נערות החזיקו צילום גדול של הרבי מלובביץ׳ והזמינו אותה להביט עמוק לתוך עיניו, כדי שתשמע את המשיח מגלה לה מתי יבוא. התפלאה איך זה שבירושלים לא יודעים שהמשיח כבר בא, צעיר מזוקן עמד ליד כספומט ובהתלהבות נבואית הזהיר שהעיר חרוב תחרב, שהשפע והחומר יכבידו עליה, האוויר יורעל והפלא והנס יימוגו בעשן, אז הבינה שהיא בירושלים, נכנסה דרך שער יפו, כשהיא נשאבת על ידי כוח גדול ספוג ריחות וקולות מזמנים אחרים דרך סמטאות צרות ומתפתלות עד שלפתע היכה בה בוהק גדול – הכותל בכל יפעתו, הרגישה שהריאות שלה מתנפחות והיא מתרוממת באוויר, כעבור רגע היא השקיפה עליו מאחד הגגות, זרקה את החבל והתחילה מהלכת עליו, מצלמים סרט, לחשו יודעי דבר בהערצה, כשהרימו עיניים למעלה, הנה הבמאי, הצביע מישהו על חבוש כיפה שכיוון אליה מצלמת וידיאו, בינתיים היה ג׳וליאן מחפש את מסעודה בארמון הנציב, בשוק מחנה יהודה, ברובע היהודי, והנה במדרגות ר׳ יהודה הלוי הבחין בהתקהלות הצבעונית ובאנשים שהיו מפנים גבם לכותל ומצביעים למעלה, ראה אותה מהלכת על החבל, רץ כחץ מקשת לכניסה של הבית, טיפס לגג וקפא במקומו מפחד, כשראה לקול צעקת אימה של ההמון איך החבל ניתק מהמעקה ונופל לעבר החומה ומסעודה הפלא ופלא עומדת באוויר. נרגש הוא הרים מקל והושיט לה, אך היא רק חייכה אליו בחיבה. הוא התקרב לשפת הגג ושלח לה יד במבט מתחנן, אך היא רק נפנפה לו ולקהל. ג׳וליאן פתח את הפה לומר משהו, אך לא יצא לו כלום. לאחר היסוס הוא הוציא רגל החוצה, מסעודה הושיטה לו יד והוא הוציא את הרגל השנייה. קריאת בהלה עלתה מן הקהל למטה, אך הנה שניהם התחילו לצעוד באוויר כאילו הולכים על אדמה מוצקה. צפירות אמבולנס וניידות משטרה הפרו את השקט ונעצרו בחריקה על המדרכה, אחים לבושי לבן עמדו יחד עםהשוטרים והקהל וצפו בג׳וליאן ומסעודה מהלכים באוויר אל חומת הכותל, ובעיר דממה של תפילה שירושלים מעולם לא שמעה כמוה, אחר כך ג׳וליאן ומסעודה שלובי ידיים החלו צונחים לאט לאט למטה, רק כשרגליהם ניצבו על האספלט התעוררו השוטרים והאחים מקפאונם, אחזו בהם, הכניסו אותם לאמבולנס ונסעו משם במהירות, עיר שהולכת כל הזמן על חבל דק, סיכם מישהו בראיון טלוויזיוני, מכאן עלה ישו השמימה, מכאן סוסו של מוחמד אלבוראק טיפס על קרן אור לשחקים והנביא על גבו, ומכאן כל שנה כמאתיים לא שפויים מנסים לעשות נסים ולגאול את העולם ומסיימים בבית החולים בגבעת שאול.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה-ש.בר-אשר
הספרות הרבנית בצפון אפריקה.
השתלשלות הספרות הרבנית בשנים 1700 – 1948
ביבליוגרפיה מוערת ליצירה הרוחנית של חכמי צפון אפריקה
שלום בר-אשר.
ירושלים, התשנ"ט
רבי שלמה אבן דנאן אחרון הפוסקים ה " ישנים " במאה ה-19 וראשית המאה ה-20
שלמה אבן דנאן היה אחד הפוסקים הגדולים האחרונים בפאס. שני קובצי השו"תים ופסקי הדין " אשר לשלמה ", ו " בקש שלמה ", המשיכו לטפל בנושאים שזכו לדיון מקיף אצל חכמי ישראל הימי הביניים בכלל ואצל חכמי מרוקו בדורות האחרונים בפרט. דיני כלכלה ודיני מעמד האישי. מבחינת הזמן מקיף הפוסק את המרחב ההיסטורי מיום מינויו כדיין ומורה צדק בשנת 1879 ועד למותו בשנת 1928, כלומר יובל שנים של יצירה רבנית.
מבחינת המקום פנו אליו לא רק בני עירו אלא מרחבי מרוקו, בייחוד מצפון מערב ומדרום מזרח, מווזאן ועד תאפילאלת, הדיוטות ותלמידי חכמים.
תשובותיו מקיפות והן נזונות ממקורות הראשונים והאחרונים כולל חכמי המאה ה-19 בארצות שונות כמו רבי עוזיאל אלחאייך בתוניס ורבי משה פארדו בירושלים, לצד חכמי ארצו, מרוקו. דרוש מאמץ נפשי אדיר כדי לעקוב אחרי המקורות השונים והקשר שביניהם. בתשובה הראשונה בשו"ת " אשר לשמה " הוא מצטט את הירושלמי, עובר לרבי יוסף אבן מיגאש והרמב"ן, מדרדר בדברי הריב"ש והרשב"א, מגלה בקיאות בחכמי תורכיה האחרונים, מהרימ"ט, הכנה"ג ומסיים בפסקי חכמי סאלי שעודם בחיים.
בין במקורות האלה הוא משלב את פסקי חכמי מרוקו מן המאות ה-18 וה-19. יש חשיבות לרציפות ההלכתית, המוזכרת בתשובותיו הן מספרד למזרח, והן מן המזרח למרוקו שהייתה מרכז של הלכה בדורות האחרונים. בסמכותו הכירה גם תרבות שונה לגמרי, ממשלת צרפת, שפנתה אליו לחוות דעתו בעניינים שהגיעו לערכאותיה. סמלי שבהדפסת ספרו השתתפו גם בני משפחת רוטשילד במערב אירופה. לספריו הסכימו חכמי ארץ ישראל, שעמם קיים קשרים הדוקים, ובראשים בעל " שדי חמד " רבי חזקיה מדיני.
הדרשה העממית במפנה המאות ה-18 וה-19 : רבי אברהם חלוואה.
בשלהי המאה ה-18 נכתבו במרוקו ספרי דרוש רבים, בעיקר על פי דרושים שנאמרו בהספדים או בשבתות מיוחדות במחזור השנה היהודית. לתשומת לב רבה זכו דרשותיו של רבי משה בירדוגו " כנף רננים " . רבי רפאל בירדוגו שיד הייתה לו, כאמור, בשטחים מרובים, עשה נפשות לדרשות העממיות והן נתפרסמו בקונטרס " רב פנינים ".
דרשותיו של רבי רפאל היו ביקורתיות ביותר, הוא הוכיח את בני זמנו על צביעותם, בכך שהם מתפללים לשיבה לארץ, אך בד ובד בונים בתים מפוארים, ולפיכך ישיבתם בגולה היא ישיבה של קבע.
ספרי דרוש אחרים הם של רבי מנחם עטיאה " נר המערב " ו " אבני קודש " של רבי שאול אביטבול. רבי אברהם פינטו, היה גם כן מקובל כמו אביו, הוא כתב את " הדרת קודש ", ביאור על הזוהר, והגהות ל " אוצרות חיים " של רבי חיים ויטאל.
צמיחתו של האדם הבינוני במאה ה-19 בולטת במגמתו החינוכית של רבי אברהם חלוואה בדרושיו לתורה " לדרוש פשטים ורמזים המושכין את הלב ". מגמה זו זוכה לאישורם של חכמים שהסכימו לספרו. הכל כותבים בסגנון אחד שחלוואה הצטיין באמירת " חידושים מתוקים מדבש עטופים בדברי מוסר והשכל ", או דברים השווים לכל נפש האדם ראויים לחכמים גם להמון העם דבר נאה ומתקבל.
ואמנם מסכים אחר, ישראל רפאל שכנזי, מבליט את קהל יעדו הכפול של חלוואה, לחכמים, סגנונו הגיוני, לבני העם, מגמתו העממית תמשוך את לבם " למוסר וליראת ה' טהורה ". הספר על פי התוצאה שלפנינו, נועד אפוא לתועלת המלומדים והם הם שקיבעון לפי קהל השומעים איזה מותכם הספר מתאים לדרשה. ואכן סגנונו בחלק מן הדברים נועד לחנך ולעצב את דמות העם : הוא נעדר מקורות רבים, לבד ממדרשי חז"ל ורש"י, ומשולבים בהם משלים ועשיות ואגדות, ברוח הפרשנות הנראית לו, כדי לעצב את חייהם על כפי מעשיהם של אבות האומה וחכמי התלמוד.
מצד אחד, ישנם חלקים רבים בדרושיו שבהם הוא מביא מקורות מפרשנות ימי הביניים כדי ללמד תלמידי חכמים דברים חדשים, " אל גינת אגוז ירדתי וממנו למדתי דברי חכמים, והייתי מלמד מדבריהם והאירו עיני כי טעמתי קצת מיינה של תורה, כדי להוציא לאורה חידושים נפרדים.
כמדומה שלפנינו ספר ראשון מסוגו, שנועד למשכילים בעלי יידע תורני מובהק, אף גם לאנשי ההמון, בערים קטנות ואנשים מועטים. והוא, חלוואה, משמש מתווך ביניהם. מכאן נגזר מבנה הדרשה שלו, הוא מתחיל בדברים כללים ומופשטים ואחרי כן משלב בהם משלים שנועדו להמחישם בפני בני העם. אופייני ביטוי שבו השתמש פעם אחת " ואני אומר אותו בדרך משל " על נושא קשה במיוחד. אולם גם הדברים העממיים וגם הפלפולים שבספרו נועדו למטרה משותפת, לחנך " על הדין ועל האמת ".
ידועים גם חכמי מרוקו שהגיעו לארץ ישראל בחמישים השנים האמצעיות של המאה ה-19 – 1830 – 1880 לערך וחיברו בה את יצירותיהם. נודעו בפרט חכמים ממכנאס שהשתקעו בטבריה, ובזכותם נתכנתה עיר זו " מכנאס הקטנה ". רבי משה בהלול, נולד בשנת 1883 חיבר חידושים על התורה ( עדיין בכתב יד ).
לארץ הגיעו רבנים גם מן הספר המרוקני כגון רבי דוד ועקנין מנדמאת נולד בשנת 1887, מחבר " וידבר דוד ", ו " ילקוט דוד " על המשנה. גם בנו, רבי שמעון , כתב דרושים וחידושים על התורה " ליקוטי בן דוד " " דושר סמוכים " ו " דבר השו"ה.
רבי יעקב משה טולידאנו תיאר בספרו " נר המערב " את תולדות יהודי מרוקו מזווית רבנית במאה ה-19 כפי שתיאר את המאה ה-18.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
המחבר – חיים מלכא, נולד בשנת 1950 באר שבע, בן להרים שעלו ממרוקו במאי 1949.
עד גיל 11 למד והתחנך בבאר שבע, ומשם עבר ללמוד בישיבה חרדית בירושלים במשך כחמש שנים. ב- 1968 התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע. שירת כקצין בכיר – אלוף משנה – בחיל השריון ופרש בשנת 1994. ספר זה הינו מחקר בן ארבע שנים, ואושר על ידי אוניברסיטת חיפה כעבודת גמר לקבלת תואר מוסמך.
בתחילה נתמלאתי חלחלה לשמוע המילה " סלקציה ", שכן היא מזכירה תקופה שתיזכר לדראון עולם בתולדות האנושות ; אך כבר בתחילת עבודתי במחקר זה גיליתי, שכל מנהיגי היישוב – דוד בן גוריון, משה שרת, לוי אשכול, אליעזר קפלן, גיורה יוספטל, זלמן שזר, יצחק רפאל, ברל לוקר, נחום גולדמן ועוד רבים אחרים – השתמשו במילה זו, סלקציה, בברירת העלייה מצפון אפריקה – וזאת רק שנים ספורות לאחר השואה.
בתקופת המנדט הבריטי הפעילה ההסתדרות הציונית שלושה קריטריונים לברירת עולים :
1 – כלכלי : עולים היכולים כלכלית להיקלט בכוחות עצמם.
2 – בריאות : עולים בריאים ; שכן חולים יהיו נטל כלכלי ולא יתרמו לבניין הארץ ; ומשום שממשלת המנדט אסרה כניסת חולים במחלות מידבקות.
3 – מפתח מפלגתי : המפלגות השתלטו על ניהול העלייה וחילקו סרטיפיקטים לעולים המזוהים עמם. הייתה לכך חשיבות במערכות הבחירות לקונגרסים הציוניים.
סלקציה זו אירעה בתקופת המנדט הבריטי ; אך גם מדינת ישראל, הצעירה והעצמאית, החליטה בשנת 1951 על צעד זה ביחס לעולי צפון אפריקה.
מטרת תקנות הסלקציה : בלימת עליית יהודי צפון אפריקה.
תקנות הסלקציה התקבלו בהנהלת הסוכנות ב-18 בנובמבר 1951, כפי שהציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, בדיון על הסלקציה.
" בארצות מרוקו, תוניסיה ופרס יש כחצי מיליון, ועלינו לבחור מארצות אלה ( הדגשת המחבר על מילה מארצות אלה ) בעיקר נוער וחלוצים בגילאי 13 – 14. זה יהיה יותר זול וגם נוכל לחנכם, והם יוכלו לקלוט את המשפחות שלהם כעבור שנתיים שלוש ביתר קלות.
ואם לאו – אנו עלולים לטבוע בים של לבנטיניות והארץ תיהפך לארץ של לבנט, מדיניות העלייה שלנו צריכה להיות העלאת שמונים אחוז חלוצים ונוער ועשרים אחוז שהם תלויים בהם. "
לבנטיני – בן המזרח הקרוב, שמוצאו מארצות הלבנט; פרימיטיבי, בעל השכלה שטחית – מתוך מילון אבן שושן. תוספת שלי – אלי פילו.
ואכן, הצעתו של משה קול התקבלה " 80% מהעולם מארצות אלה צריכים להיבחר מבין המועדים לעליית הנוער והחלוצים, והפרנס חייב להיות עד גיל 35 ; בתנאי שהם נלווים למפרנסים : כולם – כל העולים – צריכים להיות בריאים.
אתנחתה קלה מספרו של חיים מלכא, וכאן אני מביא סיפור אישי שלי – אלי פילו:
כל המובא כאן על ידי מר מלכא, אני חוויתי זאת על בשרי תרתי משמע ביחד עם אבי ז"ל. עת הגיעו " הסיונים " לארגן את העלייה ממרוקו, כך כונו השליחים מארץ ישראל בפי יהודי מרוקו, וגם זכו להערכה רבה מצד הקהילה, אם באירוח, בסעודות משותפות, בכבוד גדול בבתי הכנסת ועוד,,,,
יהודי מרוקו מהעדה הכנועה, כך אני מגדיר את העדה המפוארה של יהודי מרוקו, מילאו אחר הוראותיהם של " הסיונים " ולא החסירו דבר מבקשותיהם. כאשר הגיע תורנו להתייצב בפני השליחים, ראשית היה עלי ועל שני אחיי, לעבור את הטיפול בגזזת הארורה, מבלי לדעת אם בכלל אם היינו נגועים, אלה הוראותיו של ד"ר שיבא, שעשה הכול על מנת לעכב את עליית יהודי מרוקו לארץ, בטוענות שונות ומשונות ובכוח הזרוע, עת ניכס לו בכוח את הבדיקות ושלל אותן ממשרד הבריאות.
שלב טיפול הגזזת עבר עם כל הכאב הטמון בזה, והגיע תורנו להתייצב שוב עם המסמכים הדרושים שיעידו על ביצוע הטיפול הארור הזה, וכעת עלינו להוכיח שני דברים עיקריים, הגיל והיכולת להתפרנס באופן עצמאי בארץ שאליה אבי ז"ל השתוקק להגיע כמו כל יהודי מרוקו, שחלמו עליה יומם ולילה, ולא הייתה מטרה נעלה יותר מעצם העלייה לארץ הקודש או כפי שכונתה בפי יהודי מרוקו " ירושלים ".
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
אבי ז"ל ביקשני להתלוות אליו, על מנת לשתף בשמחה לעלייה לארץ, כיוון שהיה בטוח, שהאישור לעלייה הינו עניין שולי, הרי עברנו את הטיפול של שיב"א ( קשה לי אישית לכתוב את שמו ).
כאשר הגיע תורנו, בדקו את תעודות הלידה, והשליח הצביע לכיוון אחר מזה של אלה שאושרו לעלייה, אקט הזכור לרע מאירוע טראגי אחר, שזכרונותיו אינם משים מקרבנו. וכך אבי ואנוכי הקטון עברנו את הסלקציה וסורבנו לעלייה לארץ, יען כי לא עמדנו בקריטריונים של המשרדים בארץ. לבנטינים ובלתי פרודוקטיביים מפאת גילו של אבי ז"ל שהיה מעל לגיל 35 גיל הנחוץ לעלייה לארץ.
חזרנו אבי ז"ל ואנוכי הביתה, פניו אמרו הכול, אמי שתחיה ניסתה בכל מאודה לנחמו אך ללא הועיל, אבי שחלם לעלות לארץ, נדחה על ידי רשעים חסרי לב, בשל קריטריונים נוקשים שהתוו אנשי הממשלה השונים כאן בארץ, בלא לדעת לא דבר ולא חצי דבר על יהדות מרוקו, לא עברה ולא תרבותה המפוארה באלף מונים מזו של אלה שחקקו את החוקים הדרקונים וחרצו גורלותיהם של אלפי משפחות ממרוקו.
אבי שהיה בטוח שהנה אישור העלייה מונח בכיסו חיסל את עסקיו הלא רבים, ונפרד מכל מכריו ולקוחותיו. לא חלפו ימים רבים ומרוב צער, קיבל התקף לב שממנו לא יצר מעולם, עד שהחזיר את נשמתו לבוראו כאן בארץ, בה שהה תקופה קצרה ביותר.
אני שמח עבורו שהצליח להגשים את חלומו, למרות החוקים הדראסטיים של מקבלי ההחלטות כאן בארץ, אשר מצד אחד אחיהם ממזרח אירופה לא רצו לעלות, ומצד שני תיעבו את הלבנטינים מארצות ערב, ובמיוחד ממרוקו.
כעת עדתנו המפוארה שלנו מושרשת כאן בארץ, ותרומתה הענקית אשר אין לה אח ורע בכל העליות כולל הבילויים המעטים שעשו יותר רעש מאשר מעש, וזהו ניצחונו של אבי ז"ל על מערכת עויינת ודוחה, גזענית, שונאת זרים, מתכחשת לעברה המפואר של עדתנו, מבלי לפתוח ספר אחד אודות ההיסטוריה עתיקת היומין שלה.
לסיכום, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה, לו יהודי מרוקו, היו מפונקים כמו יהודי מזרח אירופה ואמריקה, ולא היו עולים לארץ, מעניין איך היה נארה חבל לכיש, חבל התענ"ך, צפת, תל אביב, טבריה ועוד ועוד ועוד. עד כאן סיפור הסלקציה הפרטית של אבי ז"ל ושלי.
הווי ומוסרת במחזור החיים-ר. בן שמחון-ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור
יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון
מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא.
פרק חמישי – ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן ופדיון פטר חמור
ליל הברית.
ערב יום הברית הוקדש רוב רובו ללימוד. לילה זה מכונה בפי יהודי מרוקו " לילת תסמייא " – ליל נתינת השם – " לילת אליהו הנביא " – ליל אליהו הנביא , לילת למילה – ליל המילה – או " לילת תחפיף " ליל התספורת.
בלילה זה מרבים בלימוד הזוהר והתהלים.
שוראקי – בחדר של היולדת נוהגים לקרוא את הזוהר במשך כל לילות שמונת הימים שבין לברית מילה.
השמירה על היולדת ויצא חלציה בלילה זה, קפדנית יותר משאר הלילות, משום שהשטן רוצה למנוע מהילד מצוות המילה. על היולדת מפקידים שמירה מיוחדת וקבוצת נשים באה ומבלה את הלילה במחיצתה כדי להפיג במקצת את פחדיה.
מדליקים הרבה נרות בערב זה כסגולה אמיתית להכנעת החיצוניים. היו מקומות שנהגו להציב ערב ערב, נר דלוק על יד היולדת ואדם אחד חייב להישאר כל הלילה על יד " אנפיסא קרי היולדת.
ברבאט ובסאלי הנשים היו באות ועוברות כל הלילה עם היולדת כדי להשקיט את פחדיה. ספר מטעמים – מדליקין נרות לרמז שהילד יהיה טוב, ככתוב : ותרא אותו כי טוב הוא.
רבי יוסף משאש זצוק"ל מביא בספרו " אוצר המכתבים " כרך ב' את הדברים הבאים שהעתקתי מתוך הספר.
סימן תתקפה. כרך ב'
אייר. לפאריז, להר"פ הלוי יש"ץ, שלום.
מכתבמעלתו הגיעני, בו ביקש עוד כבודו להודיעו ממנהגי העיר חדשים גם ישנים בעתות שמחה ואנחה, כי שמע שיש פה מנהגים מבהילים. דע ידידי, כי לא אמת השמועה, כי אין שום מנהג מבהיל, רק מנהגים שונים, ואודיעך הכל, אבל לא בפעם אחת, כי אין עתותי בידי, ואתחיל בברית מילה.
אישה כי תזריע וילדה זכר, הבן הראשון יהיה סנדקו אבי האב, והשני אבי האם, ואם מת כבר אבי האב, יהיה אבי האם הראשון,ואם מת אבי האם, או מתו שניהם, הבחירה ביד ההורים לתת הסנדקות למי שירצו, ומודיעים אותו ביום הלידה או מחורתו.
כל שבעת הימים עושים שמירה ליולדת, שלא תשאר לבדה בחדר אף רגע, וכל הלילות מניחים נר דלוק מערב עד בוקר, ובכל לילה נשאר אחד ער עד הבוקר, ותולין כל שבעה על פתחת הבית ולפני היולדת ניירות מלאים פסוקים ושמות קדושים לשמירה.
הניירות הללו היו כותבים אותם איזה סופרים עניים ומוכרים אותם ועתה הם מודפסים ונמכרים בחנויות, גם נותנים מראשותי הילד והיולדת סכין שכלה ברזל עם צרור קטן של מיני עשבים שחוקים ומעט חול, לשמירה מהמזיקין.
ושבת שבתוך ח', מתפללין בבית הכנסת בשירה ובזמרה ועולין לספר תורה אבי הבן והסנדק וכל הקרובים והאהובים ועושים נדבות איש כמתנת ידו, וביום הז' בבוקר שולח הסנדק לבית בעל הברית יין שכר ומיני פירות, אגוזים ותאנים ותמרים וצימוקים וקקאו, וגם כסות נקייה לילד הנולד.
ואם אבי הבן עני מוסיפים עוד מתת כסף, ובערב מביא שליח הקהל, דברים הצריכים ליום המילה,ף ואלו הם, כסר כבוד לסנדק, ולוח אחד עקום משני צדיו לארכו להשכיב בו הילד, ושלחן אחד קטן ומפה מרוקמת לכסא אליהו ז"ל, וכוס של כסף לקידוש, ועוד כוס אחר של כסף לתת בו יין שרף לרחוץ את המילה.
ועוד מחתה להקטיר בה קטורת על כסא אליהו בשעת המילה, ואחר ערבית בליל ח', נקבצים כל החברים והקרובים לבית הברית, המוזמנים כבר, והיולדת נותנת את הילד כשהוא מלובש בטוב על אותו הלוח, ולוקח אותו אביו מידה עם הלוח, ונותנו ביד הגדול הנמצא בקרואים, ולוקחו בשתי ידיו עם הלוח.
ומתחיל לשורר את השיר אדון עולם אשר מלך, בנגון מיוחד לזה, ונותן איזה פרוטות לתוך הלוח, ומניפו בידיו אנה ואנא, ונותנו לסמוך לו, ונותן גם הוא פרוטות ומניף, ונותנו לחבירו, וחבירו לחבירו עד כל המסובין. וחוזרים עוד פעם ב' וג' עד שגומרים כל השיר אדון עולם והישר יגדל אלהים חי וכו..
ומניחים את הילד עם הלוח על השלחן, והחכם הנמצא שם מברך כל הקרואים אחד אחד, ואחר כך משים ידיו על ראש הילד ומברך אותו בברכת הכהנים, יברכך ה' וכו…. ואומרים פסוק המלאך הגואל וכו.. ופסוק בן פורת יוסף וכו….ופסוק אם אם תשכב לא תפחד וכו…ומחזירים את הילד לאמו.
ואחר כך מביאים לפני המסובין קעאקין ויין שרף, ותבשיל של כרס ואוכלים ושותים ושמחים ונפטרים לבתיהם לשלום. ולמחר סמוך לחצות היום, באים לבית הברית כת אחת של משוררים קבועים לזה, ומתחילים מזמור למנצח על שושנים לבני קח קרח משכיל שיר ידידות וכו…
ואחריו מזמור שיר המעלות אשרי כל ירא ה' וכו…, ואמרים קדיש יהא שלמא וכו…ואחריו מתחילים לשורר בשירים קבועים אצלם, ובתוך כך באים נשים זקנות עם אשת הסנדק, ומביאים חמש נרות של נחושת ארוכות, ומניחים אותם בשורה על כסא אליהו.
ומשימות בנרות שעוות ארוכות לבנות או צבועות, וכל אחת מדלקת אחת, ובעוד הן מדליקות שופכות שיחן לפני ה' בזכות אליהו ומצות המילה, כל אחת מה שצריכה, אחת שואלת עושר, ואחת בנים, ואח בריאות, וכו…וכו…
ואחר כך מניחות את המחתה מלאה גחלים לוחשות על השלחן בן הנרות, וכל אחת נותנת עליה מעט קטורת, והולכות להןועוד בא נגיד החברה " חסד ואמת " ויושב על הכסא המוכן לסנדק, ובין כה וכה נאספים כל הקרואים למילה, ואז בא הסנדק מלובש בגדי שבת אחר שכבר רחץ במרחץ וטבל ועוד לפני הכסא.
ונותן איזה דבר לצדקה לחברת חסד ואמת ביד הנגיד, איש כנדבת לבו, ואז יורד הנגיד מהכסא והסנדק מתעטף בטלית ועולה לכסא ויושב, ואבי הבן מתעטף בטלית ועומד, ואז אשת הסנדק מביאה את הילד על אותו הלוח ומנחת אותו על כסא אליהו, והחכם הנמצא שם אומר בקול רם ובנגון, זהו כסא אליהו הנביא ז"ל.
יהי רצון שיגלה במהרה בימינו, שלשה פעמים, ועונים כל הקהל, אמן. ובעלי השיר מושכים בשיר, ואשת הסנדק נוטלת את הילד ומוסרת אותו ביד המוהל, ונותן אותו על ברכי הסנדק והחכם מברך אבי הבן והסנדק והקהל, ואם יש חולה בעיר מברכין אותו.
ואחר כך מברך המוהל על המילה, ומל, ואחר כך אבי הבן מברך, וקהל אומרים אשרי תבחר וכו…ואומרים יום ליבשה וכו…והשיר קרב נא קץ משיחנו וכו… ואחר כך אחד מהקרובים מברך על הגפן וכו…וקורא שם לילד אשר הוסכם כבא מאביו ואמו, וכל הקהל אומרים פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וחצי קדיש ואומרים פלוני זה הקטן גדול יהיה, כשם שזכה למילה כך יזכה לתורה ולמצות ולחופה ומעשים טובים בחיי אביו ואמו ובחיי סנדקו ובחיי מוהלו, וכן יהי רצון ונאמר אמן.
ואחר כך אומרים יהא שלמא רבה וכו…ואדון עולם וכו…ויושבים סביב השלחן הערוך, ואוכלים בצים שלוקות, עם פת בכסנין ושותים יין שרף, ומחלקים לכל אחד מעט תמרים ואגוזים וצימוקים וחתיכת פת כסנין. והסנדק אם הוא נדיב לב מחלק צדקה לכל תלמידי חכמים הנמצאים שם, ונפטרים לבתיהם לשלום.
זהו הסדר הנהוג מזמן קדמון עד היום כאשר מספרים הזקנים, זולת בזמן הקודם היו מלין בהסכמה אחר תפילת השחר, והיו עושים סעודות גדולות ביום המילה ובשבת שבתוך ח' ותול"ם.
ואם היה הבן בכור, מפרסמים הדבר ביום המילה על ידי שיר אחד מיוחד לזה, וביום ל"א אחר מנחה פודים אותו, ועושים סעודה קטנה כמנהג כל המקומות, אין שום שינוי.
ואם נקבה תלד, קורין לה שם ביום השבת אחר שחרית בעודה קטנה, בצים ופת כסנין ויין שרף. המנהג של תגלחת הקטן, הנוהג בכל המקומות, אין לו מהלכים פה כלל, זהו מה שיש להודיע לכבודו עתה, ושלום.
אני היו"ם ס"ט
Alliance Israelite Universelle Brit no 30..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te 
juive. Brit no 30
Armand Maarek, de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I), dans «Les relations entre l'Alliance Israelite Universelle et la Communaute de Tunis – 1881-1894
a montre qu'entre l'A.I.U. et les communautes de Tunis, ce fut, au tout debut, un mariage de raison, qui deboucha, en 1894 sur une grave crise. En fait, de 1878 a 1893 le premier directeur David Cazes, dont l'action est evoquee a nouveau, reussit habilement a neutraliser les communautes locales, a manipuler le Comite regional et a projeter une refonte totale des instances communautaires par leur rattachement au Judaisme francais. Le nouveau directeur Pariente peu predispose par nature a faire face a ce genre de situation, recut de plein fouet la reaction des notables de la Communaute qui, etaient certes maladroits et excessifs, mais qui ont su montrer leur attachement a leurs traditions seculaires.
Denis Cohen-Tannoudji, de l'Ecole Normale Superieure a evoque ( La contestation des notables de la communaute sur la propriete de l'immeuble de l'ecole de l'A.I.U. a Tunis ) II a rappele un episode singulier dans la vie de l'A.I.U. en Tunisie. Son installation dans la Regence, des 1860 et concretisee en 1878 avait suscite au tant d'oppositions que de soutiens. Ces tiraillements allaient perdurer pendant des decennies, alors que David Cazes etait le directeur.
Puis la contestation se poursuit entre 1895 et 1896 alors que Pariente etait directeur. Certains notables de la communaute niaient que le proprietaire de l'immeuble de l'ecole de garcons de Tunis fut l'A.I.U. Cette association avait-elle vraiment prevu de quitter la Tunisie et de vendre l'immeuble Verrier ? Cela semble peu probable. Car pourquoi aurait-elle investi en meme temps, des fonds pour une nouvelle ecole a Djedeida ? Les arguments juridiques des notables tunisiens etaient pour certains peu defendables. L'immense majorite des fonds avaient ete collectes par l'A.I.U. aupres des grands philanthropes juifs europeens. Apres le depart de Pariente et la confirmation de la presence en Tunisie de l'A.I.U., l'animosite entre Juifs francais et Juifs tunisiens cesse d'elle-meme, meme si certaines oppositions resurgissent. En 1927 une petition de Juifs de Tunisie est recueillie contre le projet de designation du nouveau Grand rabbin de Tunisie par le Consistoire Central Israelite de France.
Yosef Chetrit, professeur a l'universite de Hai'fa, s'est penche sur le cas de « Chalom Flah. II s'agit d'un maitre d'Hebreu atypique dans les ecoles de l'A.I.U. au debut du XXe siecle ( Chalom Flah (1857-1936) est un des premiers intellectuels juifs d'Afrique du Nord. Forme en Hebreu et en Judeo-arabe a l'interieur de la tradition communautaire a Tunis, il a ete un des maskilim les plus actifs et les plus prolixes de sa generation. Jeune, il a notamment ouvert avec Yossef Cohen Guennouna une ecole juive pour y enseigner en premier lieu les matieres hebraiques auxquelles venaient s'ajouter quelques heures consacrees au Francais et au calcul, faisant concurrence a l'enseignement de l'A.I.U., qu'il jugeait dejudai'sant.
Pour ses eleves, il a prepare des manuels d'etude de la langue hebrai'que, ou il prone l'enseignement direct de la langue et des methodes rappelant celles d'Eliezer Ben Yehuda, dont il connaissait l'oeuvre pedagogique et nationale renovatrice.
Sa carriere pedagogique connait une nouvelle etape, apres sa nomination en 1897 comme instituteur d'Hebreu dans les ecoles de l'A.I.U. a Sousse, en depit – ou a cause peut-etre – de ses diatribes contre l'A.I.U., qu'il avait publie une dizaine d'annees auparavant. Dans son enseignement, il a tenu a appliquer des methodes pedagogiques modernes et a reussi a capter l'interet des eleves et de leurs parents pour les matieres hebraiques, a la satisfaction de ses differents directeurs, a la deception du Grand rabbin de Sousse, qui le pressait d'enseigner le Talmud a ses eleves. Dans le monde des maitres d'Hebreu traditionnels, Chalom Flah etait bien atypique, aussi bien par son parcours de maskil militant que par sa reflexion pedagogique, ses methodes didactiques et ses manuels d'enseignement de la langue hebrai'que. Son action pedagogique a meme suscite en 1905 un debat public sur l'enseignement de l'hebreu dans les ecoles de l'A.I.U., a la suite duquel il a envoye au Comite central de l'A.I.U. une longue proposition de reforme de cet enseignement en droite ligne avec ses positions maskiliques et nationalistes ou meme sionistes. Mais sa proposition resta sans reponse. Chalom Flah est un symbol du Judaisme traditionnel et du Judai'sme d'Afrique du Nord
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
הספר אשר אני נותן לפניכם היום, לא נערך ויצא לאור, אלא כדי לקרב לבני הדור את דיוקנה של קהלה רוחנית וקדושה, מתוך קהילות ישראל, קבלת קודש עיר פאס אשר במרוקו, מרכז התורה והחכמה. מרכז של חקר הלשון המקודש, קהילה שעמדה בקשר עם חכמי המסורת.
אליה הריץ את מכתבו המדקדק הראשון רבי יהודה בן קוריש, ועל אדמתה גדל דונש בן לבראט, והיא עירו של רבינו הרי"ף, ומקום תורתו של רבינו הרמב"ם ז"ל, ובני גלות ירושלים אשר בספרד בגלויותיהם השונות, מצאו בה מעין מולדת, ובהיותם בה נשמו את אווירתה.
עוד כתב החכם הנז' בשנת אושיע לפ״ק מאת מולאי עבד אלמאליך בן מולאי אשיך יום ב׳ י״א לאלול המרוצה ופי אנהאר ברוחהו נצרו למולאי מחמד אהל פאס אג׳דיד, " כאה די מולאי עבד אלמאליך הנז' וחין מסאוו מנוראה יג׳יבוה ג׳ברוה מריד יאסר מא סאבו פיה מא יג׳יבו, פי אסאעא נצרת לעולם לכול למולאי זידאן אללה ב״ה יג׳עלו מסעוד עלינא לשה״ו, ולראיה חתמתי שמי פה ביום שני שלשה ימים לחדש תשרי שגת ילחם – שפ"ח – 1628 – לכם לפ״ק הצעיר עבד רחמן וחנן סעדיה אבן דנאן ס״ט
תרגום : בשנת שפ״ז (1627) מת המלך עבד אלמאליק בן המלך אשיך יום ב׳ י״א לאלול ובאותו יום הכתרו למלך מחמד אחיו. אנשי פאס החדש וכאשר הלכו להביאו (למקום ההכתרה) מצאוהו חולה מאד, לא מצאו מה להביא, באותה שעה כל אזרחי המדינה הכתירו המלך זידאן ה׳ ברוך הוא ישים אותו למזל טוב עלינו.
עוד כתב הח' הנז' וז״ל שמעתי שבפא׳ס אלבאל׳י נכנס האריה מן באב אלגיסא והרג חמור אחד ולקח בידו חמור אחר. ולא ידענו אם אמת היה הדבר הזה אם לאו, ובלי ספק שרוב הגוים אומרים כן לכן ראיתי לכותבו כאן. הצעיר סעדיה אבן דנאן.
עוד כתב הח׳ הנז' עוד שמעתי שבחצר ס׳ מחמד ן׳ גדאר נלחמו חתול א׳ עם חבירי ואכל א׳ לחבירו. וזה המעשה ׳ראוי לכותבו לכן כתבתיו אני הצעיר בש׳[י] עש״ק פ׳ יברכך ה׳ וכר.
עוד כתב הח׳ הנז' וז״ל בעוה״ר בליל שבת י״א לאדר מש׳ נותן נשמ״ה ליצי׳. – שצ״ה 1635 נפלו מהחומה ששה נדבכים והחריבו שלשה בתים. – טאח פזנקא דייאלנא אצור טאחו מנו סת לוואח ונהדמו ג׳ דדייאר ומתו בהם ח׳ נפשות מלבד ב׳ נשים שהיו מעוברות. אוי לעינים שכך רואות.
עוד כתב הח׳ הנז׳ זצוק״ל בחצר של ן׳ טלאלא היתה שם זונה א׳ שהיתה חשודה עם גוי א׳ והמירה דתה אוי לעיניים שכך רואות ולאוזנים שכך שומעות אוי לנו בעוה״ר שחזר המבוי שלנו לחרפה ולקללה לכל עובר ושב. הי״ת יבער עוברי עבירה בקרוב ויסלק חרון אפו מעלינו כי״ר. כה דברי הצעיר סעדיה אבן דנאן.
עוד כתב הח׳ הנז׳ וז״ל בעוה״ר נפטר הח׳ הש׳ הדו״מ כמה״ר יעקב חג׳יז זלה״ה בליל ש״ק י׳׳א לכסליו פרשת ויעקב הלך לדרכו ש׳ השמנ״ה״ – 1635 – ליצי׳ ועשו לו הספד גדול. השי״ת ישימהו כפרה ויאמר למלאך המשחית די רב עתה הרף ידיך כי״ר. נאם הצעיר המקוה רחמי יוצרו להושיבו שלו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן. סעדיה אבן דנאן ס״ט.
אמר הכותב חקרתי ודרשתי על תאריך של ש׳ תה״ו – התי"א – 1651 – שכתב הח׳ כמהו׳ שאול סירירו וכמה״ר סעדיה אבן דנאן זצוק״ל ולא מצאתי מי שכתב מה שאירע מן הזמן ההוא והלאה. אבל מה שסיפר לי זקן א׳ גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע הוא זה.
ידוע הוא שהפוקח הנז׳ לעיל ס' מחמד להאג׳ שהחריב בתי כנסיות הי"ן ע׳׳י הצר הצורר ס׳ בוכביד אתאמרי הוא האריך ימים במלכותו בהאלזאוויי״א וקאמו אלקוייאם פיאמו – עמדו מורדים בימיו – בכל הארצות פלקצאר אלכאדיר גילאן. ובפאס קאם סי׳ מחמד אדרידי שחיק טמיא ומעיק לישראל יותר מדאי והוא היה מושל בפא׳ס אלג׳דיד וסגר שערי העיר אין יוצא ואין בא. וג״כ בפאס אלבאל׳י קאמו ג״כ שני קוייאם אחד שמו ן׳ צאלח וא׳ שמו אסוגייאר והם ג״כ סגרו שערי פאס אלבאלי. והיו עושים מלחמה אהל פאס אלבאל׳י עם אהל פא׳ס אלג׳דיד והיו שוללים זא״ז והשיירות שיבואו לפא׳ס אלג׳דיד לוקחים אותם אהל פא׳ס אלבאל׳י וכן להיפך. והמלחמות בכל יום ביניהם. ויש יום א׳ שנלחמים בו ב״פ ועושים שלום יום או יומים וחוזרים עוד ונלחמים וביני ביני היהודים שהיו בהאלמלא׳ח ספו תמו ברעב ומרוב המס שהיה מטיל עליהם ס׳ אדרידי עד שהיו גובי המס לוקחים קמח מן הכד כשהאשה לשה והיו לוקחים האלג׳לטיט׳א – מלבוש נשים כעין חזיה – מעל האשה והחלוק ג״ך מעל בשרה. והיו בורחים היהודים. ומי שיוצא חוץ לעיר היה מוציא מחייתו. ומי שנשאר בעיר מת ברעב. והיו משליכים עצמם מן חומת העיר, ויש שהיו הולכים לפאס אלבאל׳י בענין שלא נשארו בכל מלאה פאס מן היהודים כ״א ס׳ בעלי בתים.
וכששמע וראה בעיניו הצר הצורר אדרידי כך קבץ היהודים כולם ונשבע עליהם שילכו מעירו ולא יניח שום א' בהאלמלא׳ח והיתה כוונתו להרע, לכשיצאו יחרים את שונאיהם של ישראל. אח״כ הפצירו בו השרים והגדולים ע״י שוחדות ומנחות עד שהניחם במקומם ושערי העיר סגורים אין יוצא ואין בא. והחטה שוה ה״ם ללמוד – מדה לתבואה – ואינו מצוי ונתעכב זה עד ש׳ התכ״ה – 1665 – ליצי׳ שבא המלך מולאי ארציד יר״ה. ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ בא׳ב אלבוזא׳ת ונכנס ללמלא׳ח בלילה לחצר יהודה מאנסאנו שהוא היה רישפיטור – גובה מסים – של הקהל
פגיעות בחיי הדת אצל יהודי מרוקו-א.בשן
פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום. 
פרק ה : העברת יום השוק לשבת.
בערים נערכו ימי השוק לכפריים בסביבה בימים שונים. בדרך כלל יומיים בשבוע. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, והאחרים בימי שני וחמישי, והיה מקום בו השוק היה נערך רק ביום רביעי.
היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת, ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכך לפגוע בפרנסתם.
גרמני בשם ROHLFS שביקר במרוקו ב – 1861 כתב כי לעיר הקדושה טמגורט TAMGURT בוואד דרעה העליון, אסור ליהודים להיכנס, וכן אסור להם להגיע לשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר.
כדי שלא ירגישו בחומרת האיסור, נערכים ימי השוק בשבתות בהנחה כי יהודים לא יסחרו ביום זה.
לפי ידעה אחרת היו שני ימי שוק, ולמכירת עבדים שלושה ימים בשבוע. בדין וחשבון לאגודה נגד סחר בעבדים נמסר בשנת 1887 על ארבעה ימי שוק לעבדים במראכש. בהרי האטלס בימי שני.
איום כי יום השוק יועבר לשבת.
העברת יום השוק מימי החול לשבת הייתה אחד מאמצעי ההפחדה של מושלים אכזריים. במכתב מפאס לכל ישראל חברים – 12 במרס 1880 – עליו חתמו שמונה מחכמי פאס ועוד תשעה פרנסים, בו דיווחו על מצוקות והתעללויות מצד משולים בפאס, במכנאס ובתאזה, נאמר בין השאר :
השר הפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת.
מניעת יהודים להגיע לשוק.
ב – 10 באפריל 1873 כתבו השגרירים של בריטניה וצרפת מכתב משותף לסולטאן מוחמד הרביעי בדבר היחס כחפי היהודים המסכנים במאזאגן – בחוף האוקיאנוס דרומית לקזבלנקה, עתה אל ג'דידה. באשר שהמושל מנע מהם להגיע לשוק הנערך בימי שני.
היות והפונים מודעים להתחשבותו של הסולטאן בנתיניו העניים, הם מתערבים למענם, ומבקשים כי הסולטאן ייתן הוראה לאפשר ליהודים לסחור בשוק בימי שני, כפי שהיה בימי שלטונו של הנמען, וכן בימיו של קודמו.
תגובת הסולטאן ב – 25 באפריל 1873, בקשר לתלונת היהודים העניים ממאזאגן על שינוי יום השוק משני לשבת היהודית, שוק זה מיועד לשבטים קבילים. והמושל בחר יום זה כדי לספק את דרישתם. יתר על כן, מתברר שיום השוק שונה בעקבות פנייתם של מספר יהודים מקומיים, שקיבלו חסותו של הקונסול הכללי של ארצות הברית, ונהגו בניגוד להנחיות המושל.
למרות זאת, הסולטאן ידאג לחקירת הנושא ללא משוא פנים, בדבר הסיבה לשינוי יום השוק. ואם יתברר שהקבילים התלוננו שהדבר פוגע בהם וגורם להם נזק, ובעקבות זאת שינו את יום השוק, הדבר סביר. אבל אם יום השוק שונה על ידי המושל בתורה שרירותי, ישונה יום השוק ליום שהיה בעבר כלומר, לא ייערך בשבת.
תמצית מכתבו של סיד בובקיר ממראכש לדרומונד האי מה – 24 באוגוסט 1873 :
בין השאר מודיעני, כי יום השוק ליהודי מאזאגאן יוחזר לקדמותו, כלומר לא יהיה בשבת .
גם בצכתב של הסולטאן לדורמונד האי ב – 29 באפריל 1875 נאמר, בהקשר לשינוי יום השוק מיום שני לשבת בשביל יהודי מאזאגאן, כי הסולטאן יצווה על חקירת הנושא, ויתן פקודה שיום השוק ישונה ליום שני, כמו שהיה בעבר.
פנטזיה מרוקאי-גבריאל בן שמחון
פנטזיה מרוקאית
תבשילים וסיפורים
גבריאל בן שמחון
גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ". " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה.
תבשילים וסיפורים
את ספר התבשילים הזה אני כותב לא רק להציג את האהובים בתבשילים שאני מכין לעצמי, אלא גם כדי למכור באמצעותו כמה מיצירות הספרות שכתבתי – סיפורים, מסות, שירים ועוד.
שמתי לב שלספרי בישול יש חיי מדף ארוכים. יצירות הספרות שכתבתי, לעומת זאת, לא החזיקו מעמד על המדף יותר משבוע. מפעם לפעם אני הולך לבדוק את מצבי בחנויות הספרים ואני מוצא לכל היותר עותק אחד מוטמן עמוק באחד המדפים האחוריים. וזה לא עותק חדש שהוזמן אחרי שהקודם נמכר. זה אותו עותק. איך אני יודע? קיפול בדף הראשון שאני עושה כסימן ובודק בכל אחד מביקורי.
״אוכל מרוקאי״ ו״מלך מרוקאי״
״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי רינה בן שמחון־אלעליליה בהוצאת ״כנרת״, רץ מרתון כבר עשרים וחמש שנה, ואילו את ״מלך מרוקאי״, שהצגתי ב״הבימה״ באותו זמן איש אינו זוכר, למרות שהוא נמצא בתוכנית הלימודים של משרד החינוך. למה? אנשים, כנראה אוהבים יותר לאכול מאשר לקרוא. אז מה שאני מנסה בספר הזה זה לקדם את קריאת מחזותי, סיפורי ושירי על ידי פרסום ספר התבשילים שלי. בין תבשיל לתבשיל אציג אחד מסיפורי, אחד משירי או סצינה מאחד ממחזותי.
אני לא הולך להתחרות בספרה של אמי ולא להעתיק ממנה את תבשיליה. את אהבתי למטבח המרוקאי אהיה תמיד חייב לה. התבשילים שלה הם שהציפו את ילדותי ונעורי בריחות, טעמים וצבעים, והעניקו לכל בני המשפחה עונג אין קץ. אהיה תמיד חייב גם למטעמיהן של הסבתות שלי יממא ימנה ויממא פריחה ועוד יותר אולי ליממא מרים, אימה של סבתא ימנה, שעוד הספיקה לבשל לנו את מאכליה הברבריים גם בחיפה והיא בת למעלה ממאה.
סיפורים, מסעות וחלומות
אבל הספר הזה מכיל בעיקר את התבשילים המרוקאים האישיים שלי, בטעם שלי. זה טעם שהתרחב והתגוון במסעותי הרבים והארוכים במרוקו, בכפרי האטלאס, בסהרה, בהרי השוף ובהרי הריף. בכפרים ברברים קטנים ובמסעדות יוקרה בערים המלכותיות – מרקש, פאס, רבט וקזבלנקה. בארוחות מלכים, בכנסים אקדמיים ואירוחים פרטיים, בכפרים קטנים ונידחים ברחבי מרוקו, וכמובן תוך טעימה ובחינה של מסעדות מרוקאיות בבירות עולם ובעיקר בפאריס, לונדון וניו יורק.
״אוכל מרוקאי״, ספרה של אמי, מתבסס על האוכל בכפר הקטן שלנו בספרו. אוכל אותנטי ועני שעבר מדור לדור, מאם לבת בלי שיחול בו שום שינוי, אוכל שנותר כמו שהוא במשך אלפי שנים, ולא ניכרה בו שום השפעה חיצונית, לא של הכפר הסמוך ואולי אפילו לא של הרחוב השכן. זה יופיו שלו וזה טעמו. הספר שלי, לעומת זאת, הוא תמצית ניסיוני האישי, שמבוסס על מגוון עצום של ניואנסים, על בחינת סגנונות בישול שונים והשוואת טעמים ומתכונים, שעל פיהם אחר כך קבעתי את סגנוני שלי, ועל פיהם אני מבשל לעצמי, לאורחי ואוהבי. אני לא אציע פה את כל התבשילים של המטבח המרוקאי, אלא אך ורק את אלה שאני מבשל שוב ושוב. כשלושים־ארבעים מן התבשילים המובחרים ביותר שאני מוצא עצמי חוזר ומכין לי ולאורחים, שאני חפץ ביקרם. אורחים אותם אני רוצה לפנק ואיתם אני רוצה לחגוג שעות של כיף ועונג.
אלה הם, לטעמי, שלושים־ארבעים התבשילים האופייניים ביותר, שבלעדיהם לא תיתכן חגיגה וסעודה מרוקאית ראויה. תבשילים אלה הם אישיים גם בבחירתם וגם בטעמים ובריחות שלהם.
הכוסכוס שאני מציג הוא הכוסכוס הפרטי שלי, שאין למצוא אותו ואי אפשר לאכול אותו בשום מקום אחר. זה הכוסכוס שהטעם והריח והצבע שלו צמחו אצלי לאט־לאט כמו החלומות שלי, או הסיפורים שלי, הם שלי בדיוק כפי שהטון והמטפורה בסיפורי ומחזותי הם רק שלי.
כשאני מבשל, עורך שולחן, או אוכל בחברה אוהבת, אני חווה חוויה רוחנית, אמנותית לא פחות משעה שאני כותב שיר או סיפור. לא המתכונים המופיעים פה הם היצירה, אלא הבישול עצמו, שבו אתה מאלתר, טועם, חושב, מוסיף, גורע, בודק, שוקל, בוחר ואוהב. רק אז, כשאתה מבשל ואוכל אתה הופך את המתכון לשיר ואת עצמך למשורר.