זעקת יהודי מרוקו-אברהם אלמליח ז״ל
אברהם אלמליח ז״ל
סופר וחוקר, היסטוריון ובלשן, קצין האקדמיה הצרפתית (1934) ואביר לגיון הכבוד (1946) ! (1959). ציר קרן היסוד ביון (1936), ממיסדי קרן היסוד בלונדון (1920), ציר בכמה קונגרסים ציוניים מטעם היהדות הספרדית. במאות כתביו, מאמריו ונאומיו העלה על נס את גדולתם של יהודי צפון־אפריקה. בכלל ובמיוחד את תרומתם של הרבנים, המשוררים והפיטנים לחכמת ישראל ולישוב ארץ־ישראל.
מר אלמליח היה נצר ליוסף דין, מנהל עדת המערבים בירושלים ממשפחת רבנים ופיטנים מספרד שעברו למרוקו. .נולד בירושלים בניסן תרמ״ה, ערך למעלה ממאה גליונות של ״מחברת״, שבהם סקירות על פעילות כי״ח וחומר רב ערך בכל שטחי מדעי הרוח. בגליונות ״מחברת״ בטאון חינוכי, תרבותי וספרותי לעדות־המזרח, מוצאים חומר רב חשיבות על קהילות היהודים באפריקה, אסיה והבלקן.
מאמרו הראשון התפרסם ב,,השקפה״ של א. בן-יהודה מחשון תרס״ד. בזמנים שונים ערך את העתונים: ״איל ליבירל״ (באיספניולית, ירושלים), ה״חרות״ (בשנות תרע״ד—תרע״ח), ״מזרח ומערב״ (תרע״ט—תרצ״ב),, דואר היום (יומן), ו ׳בריד אל יום״ (בערבית) כולם בירושלים. חבר מלונים אינצקלופדיים צרפתית עברית ועברית צרפתית. היה דברה של יהדות המזרח בארץ ומחוצה לה. נשארו כתבים שעוד מצפים לגואל, כגון: תולדות הרבנים הראשיים האחרונים. ,
הלך מאתנו אישיות רבת. הגוונים, שהזהירה ככוכב לכת בשמי הספרות העברית ובשמי הממלכתיות היהודית, שקמה לתחיה.
מראשי יהודי מרוקו כיום
חבר הנהלה של המגבית היהודית המאוחדת בישראלי ואחד העסקנים הידועים של יהודי צפון-אפריקה במדינת־ ישראל.
נולד בשנת 1920 בקזבלנקה שבמרוקו. קבל חינוך בבית ספר צרפתי. עבד בענף הדפוס בעתון " לה פרס מרוקו " ב " מגרב "
ובדפוס הפרטי שלו ״עתיד״, בו העסיק ב־50 פועלים. ב-1955 עלה למדינת־ישראל מתוך זיקתו העמוקה לעם ישראל ולארץ- ישראל, מר טימסיט היה היהודי הראשון ממרוקו בעל האמצעים ועסקן ציוני, שהחליט לעלות לישראל במקום להגר לארצות הברית או צרפת, להשתלב בה, לבנות ולהבנות.
בהיותו במרוקו קבל מר טימסיט באהבה ובלבביות את המנהיגים הציוניים, שהגיעו מישראל ומחוצה לה. ביניהם ה׳׳ה: י. ז. שרגאי, ב. דובדובני, א. ציגל, מ. קול, י. רפאל, מ. חסון, גב. נג׳אר, י. ברגינסקי ז״ל וכן את כל השליחים של המגבית היהודית ועלית הנוער.
בשנת 1946 השתתף בקונגרס ״הציוני הכ״ב בבזל. עם ה״ה: לויתן, פרוספר כהן, פול, קלמרו, נשיא הפדרציה הציונית במרוקו. פעילותו בקרב הנוער היהודי במרוקו החלה עוד בשנת 1936 כאשר הקים את האגודה ״קרל נטר״, שתפקידה היה להפיץ את הרעיון הציוני בקרב הצעירים במרוקו. הוא היה מזכיר כללי של קק״ל בכל מרוקו.
במשך תקופת פעילותו הציונית נפגש עם אישים רמי מעלה בתחום הציונות, מדינת־ישראל והיהדות העולמית. בהזדמנויות שונות הואילו הנ״ל לרשום בספר זכרונות שבידי מר טימשיט דברים קצרים וכן חתמו שמם. בין החותמים, הנשיאים של מדינת־ישראל: פרופ׳ ח. ויצמן ז״ל וז. שזר יבל״א וראשי הממשלה: מר ד. בן־גוריון ומר ל. אשכול, ראשי התנועה הציונית ה״ה: אבא הלל סילבר ז״ל ונחום גולדמן יבדל״א.
״ברכה נאמנה במרוקו מהישוב במולדת ומבאי הקונגרס הציוני הכ״ד. חלוציכם זה יותר ממאה שנה בנו את הישוב החדש — ביפו, בירושלים ובשאר המקומות של ארצנו הקדושה. תזכרו כולכם לשיבת ציון ותחזו יחד עם כל בני ישראל — בארץ ובתפוצה בקום מחדש מדינת־ישראל בארצך, ותשובו קוממיות לארצכם הגאולה״.
בזל, חנוכה תש״ז, ד. בן-גוריון
בבקורו הראשון בישראל בקר את ה״ה י. מ. טולידגו ז״ל וב. שיטרית ז״ל שחתמו, בפנקסו כדלהלן:
״הנני מברך את אחינו העובדים לטובת ישראל ואת אחינו בני מארוקו בפרט "
1949׳ הרב יעקב משה טולידנו ז״ל
״ברכה נאמנה לאחים במרוקו מיליד ארץ־ישראל, שאבותיו עלו אליה ממרוקו בקום מדינת ישראל ובשחרורה בכוחות בנינו אוהבי המולדת והדרור, רוצים אנו בקבוץ גלויותינו'
24.3.49 ב. שיטרית ז״ל שר המשטרה והמעוטים בועידה של יהודי אירופה וצפון-אפריקה בפריז כתב
מר מ. קול:
״שמחתי לפגישה עם נציגי יהודי וציוני מרוקו, בכוחות משותפים נציל, נעלה, נקלוט ונחנך רבבות ילדים ונוער ממרוקו ונהפכם לחלוצים טובים ומישבים על המולדת בישראל״.
19.9.49 משה קול
״ביום הראשון של הכנסת החדשה בברכה ובאחולים״.
31.8.66 ל. אשכול
״ביום הישיבה החגיגית הראשונה בבנין הכנסת החדש, הנני חותם בספרו של מר מוריס טימסיט״.
31.8.66 קדיש לוז
״במיזוג גלויות והתקרבות אמת־עתיד עמנו ומדינתנו״.
2.9,1965 י. קורן — ״מזכיר האיחוד־העולמי״
לענייני יהדות צפון-אפריקה ולציונות, אליהם הקדשת מיטב מרצך ואונך, מי יתן והאנדרטה המוקמת היום בדימונה לזכר מ״ג המעפילים ממרוקו תהיה סמל ומופת לחינוך העם המתקבץ בישראל ואשר דימונה היא בשבילו סמל של חלוציות, של עיר במדבר, ולחינוך הדור הצעיר הגדל בה, ותשמש מופת חינוכי למיזוג גלויות של אמת׳׳.־
18.1.67 לוי מויאל
ב־1949 בחדש פברואר בקר מר טימסיט במחנות עולים בהיותו תיר. בקור זה בוצע בעיקבות לחץ שהופעל עליו על־ידי מנהיגים ציונים בפריז. בסיום הבקור שנמשך שבועים ושבוצע בעזרתו של אבא חושי, ראש העיר חיפה, נכתב דו״ח ארוך שנמסר לראשי המדינה. בדו״ח זה באה תביעה לתקון המצג בבתי־העולים.
מר טימסיט זוכר לטובה את פגישתו עם מר ד. בן־גוריון בשדה בוקר באוגוסט 1954, כאשר הלה הראה לו בפעם הראשונה את תכנית ישוב שלשים הנקודות באזור לכיש שבנגב. .באותה הזדמנות בקש מר ד. בן־גוריון ממר טימסיט לשמוע את חוות דעתו על תכנית זו, כמובן, שמר טימסיט התפעל, התרשם והמליץ על בצועה.
עם עליתו לישראל נגש מיד לפעילות צבורית לטובת אחיו מצפון-אפריקה. למטרה זו נפגש לשיחה עם ה"ה י. ברגינסקי ז״ל, י. טל ז״ל ו;. גולדמן וג. שרגאי יבל״א־ בשיחה זו, שבה השתתפו גם ה״ה ח. דהן וג' גר־נס ואחרים, תבעו לפתוח השערים לעלית מאה אלף עולים מצפון־אפריקה.
מר טימשיט, שממלא תפקידים ״בני־ברית״, ,,בריתי עם״, :אינטרגרופ״, ״מועדון מסהרי ותעשיתי״, :ברית ידידות צרפת׳/ ועוד, מוכיח, אל נכון, עד כמה לבו חם לעניני צבור ושאיפתו העזה לראות ביהודי צפון־אפריקה, שעלו לישראל משתפים עצמם במפעל האדיר, שהוקם במדינת־ישראל בכוח חזונו של ד״ר ת. הרצל.
״חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״ אין יופי שאין בו פגם
"חֶתָא זיִן מָא כֶסְתוּ לוָּלה״
אין יופי שאין בו פגם
בעיירה אחת במרוקו, הייתה בחורה מכוערת מאוד שהגיעה לפירקה. כל מאמצי השדכנים למצוא לה חתן עלו בתוהו.
לאחר חיפושים רבים, מצאה משפחתה שדכן מעיר רחוקה, שהסכים לקבל עליו את המשימה ולמצוא לבחורה חתן. אחרי זמן-מה, הודיע השדכן להורי הכלה שמצא חתן ועליהם להכין סעודת אירוסין.
מאחר והכלה הייתה כאמור מכוערת ומלאת מומים, ביקש השדכן שיכינו לה כיסא מיוחד ובו שקערורית במשענת, שבו תסתיר הכלה את הגיבנת שהייתה לה.
עשו ההורים מה שביקש השדכן, ולפני בוא החתן והקרואים, ישבה הכלה בכיסא כשהגיבנת שלה מוסתרת היטב. הגיע מועד השמחה. השדכן הושיב את החתן לצד הכלה והוא עצמו ישב לצד החתן. לאחר שהחתן התיישב, התחיל לבחון את הכלה מקרוב. במבט אחד חטוף, גילה החתן שראש הכלה מכוסה בגלל היותה קרחת. פנה לשדכן ואמר לו: "מה עשית לי? הרי הכלה קרחת״! השיב לו השדכן: "לשם מה לך כלה עם שערות? שערות בראשה של אשה הם גורם להוצאות מיותרות: תסרוקות, שמנים וכוי ״. המשיך החתן לבחון את כלתו והנה הסתבר לו שהכלה חרשת. פנה החתן בכעס לשדכן ואמר: ״הכלה גם חרשת״! השיב השדכן: ״הרי זה עדיף לך שהכלה חרשת. כך תוכל בשעת כעסך לצעוק ולקלל אותה, מבלי שהיא תשיב לך״. השלים החתן גם עם מום זה. הוא המשיך לסקור את אשתו לעתיד, כשמידי־פעם, מצא עוד ועוד פגמים. ואילו השדכן ממשיך להרגיעו, שאלה אינם מומים ממש, ואפילו מומים אלה הם למעשה יתרונות לחתן.
בסוף המסיבה, כשהתפזרו הקרואים, התכופפה הכלה מעט, והחתן הבחין בתדהמה בגיבנת שהוסתרה כל הערב. מום זה לא היה יכול החתן לסבול והוא פנה בכעס לשדכן. השיב לו השדכן: ״למה אתה מתלונן? וכי ראית מימיך יופי מושלם, ללא פגם? הרי ידוע ומפורסם הפתגם האומר 'חתא זין מא כסתו לולה׳ [=אין יופי שאין בו פגם]״.
Am Israël Haï – David Bensoussan
Am Israël Haï
David Bensoussan
Notre communauté a complété un cycle mouvementé qui s'est étendu sur tout le vingtième siècle : période coloniale, nationalisme, sionisme et émigration. Toute une société qui s'est francisée, anglicisée ou italianisée, a connu la même réalité sinon que, pour les Juifs d'Orient, l'émigration fut bien plus dramatique qu'elle n'a pu l'avoir été pour les Juifs du Maroc. Aux révolutions technologiques et sociales – la révolution des mœurs – de l'ère moderne se sont également ajoutées celles de l'émigration au Canada, dans une société elle-même en quête d'un projet national au sein même de la Confédération canadienne et le débat démocratique qui s'y tient est à citer en exemple pour l'ensemble des nations. Il est peut-être temps de faire le point sur son évolution et de considérer la meilleure façon d'envisager l'avenir. Bien que je vais m'attarder dans ce qui suit sur l'évolution de la communauté juive marocaine qui constitue la grande majorité de la communauté sépharade québécoise, l'évolution dans les autres pays de la diaspora sépharade fut quasi-similaire.
À la fin du XIXe siècle, la communauté juive marocaine vivait dans un état précaire, sans moyen de protection devant des abus de toute sorte et, mis à part une infime minorité de nantis, les voyageurs ont décrit notre communauté comme une proie facile et sans défense, ployant sous le fardeau de la misère dans des mellahs surpeuplés. Tant bien que mal, la communauté a surmonté des épisodes de famine, d'épidémie et de razzias grâce à une organisation communautaire qui, avec fort peu de moyens, tenta l'impossible. Dans plus d'un sens, le leadership communautaire était dépassé par l'immensité de la tâche à accomplir
Heureusement, il se trouva des personnes d'une trempe jamais vue auparavant qui décidèrent de se consacrer entièrement à relever la communauté sur les plans social et économique. Il était facile pour beaucoup de personnes qui s'étaient fait une situation, de ne veiller qu'à leur propre intérêt et de tourner le dos aux leurs. Mais il se trouva des grands hommes qui agirent pour façonner un judaïsme marocain nouveau et inséré dans sa société et dans son siècle. Je me permettrai de ne citer que quelques-uns d'entre eux envers qui nous avons une grande dette. Moïse Nahon, David Sémach, Élias Harrus, Émile Seban et tant d'autres encore, se sont consacrés à l'Alliance israélite universelle qui, pour beaucoup, représentait le progrès et l'espoir de jours meilleurs, et l'écrasante majorité des parents juifs y envoyèrent d'ailleurs leurs enfants. Samuel D. Lévy fut l'inspirateur d'une kyrielle d'organismes de bienfaisance efficaces auxquels il se dévoua sa vie durant en convaincant et en inspirant les siens pendant tout un siècle : la Maternelle, l'Aide scolaire, le Centre antituberculeux, la Fédération des associations juives pour la lutte contre la tuberculose, le Préventorium de Ben-Ahmed, l'Union des associations juives de Casablanca, le Comité d'études juives, Maghen David, l'École normale hébraïque de l'Alliance, l'œuvre des bourses Abraham Ribbi, le Centre social du Mellah, l'école professionnelle de l'O.R.T., l'organisation de santé O.S.E. et bien d'autres encore. Par ailleurs, il fut président du Fonds national juif au Maroc pendant 35 ans
Alfonso Sabah fut l'âme du centre Charles Netter à Casablanca et collabora avec le DEJJ {Département Éducatif de la Jeunesse Juive) pour maintenir une activité culturelle vibrante donnant à la jeunesse les moyens de conjuguer judéité et modernité. Il offrit de la sorte une grande gamme d'activités éducatives et sportives : séminaires, soirées dansantes, conférences, sorties en plein air, synagogue, terrain de sport, etc. Léon Ashkénazi, alias Manitou, sut redonner le goût de l'héritage humaniste juif qu'il réconcilia avec l'orthodoxie traditionnelle du judaïsme ainsi qu'avec la philosophie et la pensée modernes. David Amar, secrétaire général du Conseil des Communautés sut exiger publiquement le respect des libertés civiques des Juifs marocains à l'heure où des relents d'un passé de minoritaires tolérés refaisaient surface
Fernand Corcos, J. Ohayon, le Dr Léon Benzaquen et Carlos De Nesry ont su respectivement, par leurs articles et leurs éditoriaux, présenter avec brio le besoin d'auto émancipation du judaïsme marocain. Sam Avital (Abitbol) et Élie Ohayon furent les architectes de YAliya clandestine, convaincus que c'était dans un état juif que la communauté se réaliserait