מורשת יהדות מרוקו

שם הסיפור: בן החן, אבי החן ובת החן

רשם: יחיא פרץ

סיפר: איסאן אלבז

(קרוב משפחה)

היֹה היה פעם עשיר בארץ מרוקו, ולעשיר הזה בן יחיד, וכשקרבו ימיו למות, קרא לבנו ואמר לו: "בני, אל נא תישא אישה אלא אם יהיו בה יופי וצניעות." זכר הבן את מצוותו ולאחר שהלה נפטר, החל בחיפושיו אחר האישה שיש בה יופי וצניעות. הוא שלח שליחים לכל קצות ארצו. אך במקום שמצאו יופי לא מצאו צניעות, ובמקום שמצאו צניעות לא מצאו יופי. החליט הבן לחפש את האישה בארץ אחרת. לקח

עמו כסף רב, עבדים והלך. הלכו ימים רבים עד שהגיעו לשערי עיר אחת. החליט הבן, שנקרא "בן החן", לחנות לפני העיר. הקים אוהל ענק והציב את עבדיו שומרים לפני האוהל. אמר לכמה מעבדיו: "היכנסו לעיר, וראו אם יש נערה אשר יש בה יופי וצניעות." הלכו העבדים לעיר, והנה הם רואים שהתושבים הולכים נרגזים ומתלחשים ביניהם. שבו אליו העבדים ואמרו לו: – אדוני, תושבי העיר נרגזים מאד ומתלחשים ביניהם, ואין אנו יודעים מה פשר הדבר.

אמר להם בן החן: – לכו שמעו מה הדבר שעליו הם מדברים. הלך אחד העבדים התיישב בין קבוצת אנשים ושמעם אומרים: היום יצא דינו של אבי החן למות. אבל המלך הכריז שכל מי שיביא זהב עשר פעמים ממשקלו יציל אותו ממוות. שמע זאת העבד ורץ אל אדונו. אמר לו: – אדוני עומדים להוציא אדם בשם אבן החן להורג. אבל אפשר להציל רק אם יביאו כמות של זהב שתהיה פי עשר ממשקלו.

החליט בן החן להציל את אבי החן. הלך אל המלך ואמר לו: "אדוני המלך, הריני מוכן להציל את אבי החן."

שקל לו זהב פי עשר ממשקל אבי החן. שחרר המלך את אבי החן. הלך בן החן לדרכו, ואילו אבי החן אף הוא הלך לדרכו בלי להחליף עם מצילו אפילו מילה אחת. לאחר מכן חשב בלבו אבי החן: "מוזר הדבר, איש זה הציל אותי ממוות ולא החליף עמי אפילו מילה אחת, ואף אני לא דברתי עמו גם כן, אלך אליו, ואראה מה מעשיו ומה מטרתו בבואו למדינה זו."

לקח את חרבו והלך אל אוהלו של בן החן, שעליו הוצבו שומרים רבים. אך הוא הצליח להתחמק ולהיכנס אל האוהל. באוהל ישן בן החן שינה עמוקה. ישב אבי החן לידו ושם את חרבו על אפו של בן החן. משהתעורר נבהל למראה החרב שעל פניו. אמר לו אבי החן: "מישהו רע יבוא עליו הרע."

ענה לו בן החן: "איך זה יכול להיות, אני היום הצלתי איש ממוות, ולא עשיתי רע לאיש.

ענה לו אבי החן: "אכן, אותי הצלת, ועתה אמור מה חפצך וייעשה.

אמר לו בן החן: "אני מחפש אישה שיהיו בה גם יופי וגם צניעות ועדיין לא מצאתי. אמר לו אבי החן: "רק בגלל אישה שיש בה יופי וצניעות כמעט הוציאו אותי להורג. בת המלך יש בה יופי וצניעות. אך היא יושבת מאחורי שבע דלתות, וליד כל דלת עומדים שומרים, ואע"פ שאני מאוהב בה, חי אלוהים, אני אוות לך, ולך היא תהיה. אך הכן למעני נאד מים, יין, ראשי פרים ובשר – ונלך. בוא נתחפש לשואב׳ מים.

התחפשו לשואבי-מים ולקחו עמם סמים משכרים, יין, מים ובשר. הגיע עד פתח ההרמון,

ואז החל אבי החן לצעוק: "שואב מים מסכן, מי ייתן לו מקלט לילה?

קראו לו שומרי הארמון: "בוא נא ,איש עני, ושב אתנו אתה ובנך."

בא שואב המים המדומה, ישב עמם, הוציא את היין והחל להשקותם. ומשראה שהם שיכורים נתן לכל איש מהם כוס מים שלתוכה מסך סם משכר, וכהרף עין נפלו הלומים משינה.

אמר אבי החן לבן החן: "הישאר כאן עד הבוקר. אם לא אבוא דע שמתי."

הלך אבי החן, פגש בכלבים וזרק להם בשר, ועבר פגש בענקים וזרק להם ראשי פרים, וכך עד שהגיע לשומר ששמר על הדלת. הוא היה שקוע בתרדמה עמוקה. לקח את המפתח מתוך ידו ופתח את הדלת. כשנכנס עמד נדהם רגע. יופייה של בת המלך סינוור אותו. הוא העיר אותה ואמר לה: "הגעתי אלייך."

אמרה לו: " אם כך, שא אותי לאשה.

אמר לה: – לא אני, אני רק שליח, ומחר יבוא אדוני לחדרך, והוא יישא אותך לאישה. אחר

כך יצא האיש וחזר אל בן החן.

בבוקר בירכו את השומרים לשלום והלכו. בערב שבו שוב עם המשקאות, סמים ובשר כמו בלילה הקודם. בן החן נכנס דרך הדלתות והגיע לחדרה של הנסיכה. אך ראתה אותו, נדהמה כי רב יופיו, ואף בפיו לא היו מילים, כי רב יופייה.

אמר לה: – רצוני לשאת אותך לאשה.

אמרה לו: – "אני מסכימה."

אמר לה בן החן: "אבל אני צריך סימנים שהייתי כאן בחדרך."

אמרה לו: " קח את הצמיד שלי והוא יהיה אות לאבי."

אמר לה: "אקח את הצמיד, אך אביך יכול לומר שהצורף שעשה את הצמיד שלך יעשה

צמיד הדומה לו."

אמרה לו: – "קח את נעלי הימנית כסימן בעיני אבי".

אמר לה: "לא, נעלך אינה מספקת, כי רבים הסנדלרים שיעשו כנעלך."

אמרה לו: "אם כך, קח את הכתובה של אבי. היא אחת ויחידה, ואין שנייה לה."

ענה לה: "אכן, זאת אות."

לקח את הכתובה, יצא מחדרה. שם את המפתחות בידיו של השד וחזר חזרה. אמר לאבי

החן: "לקחתי סימנים, בוא נלך" והסתלקו להם.

הלכו אל המלך. אמר בן החן: – רוצה אני לשאת את בתך לאישה.

אמר לו המלך: "בני יודע אתה את התנאי. אם לא תיכנס לחדרה, הרי תוצא להורג, או תשקול עצמך עשר פעמים בזהב. מדוע תכניס ראשך ללוע האריה, כשרק לפני ימים אחדים הצלת אדם ממיתה?

אמר לו בן החן: "הריני חותם לך."

אמר לו המלך: "רוצה אני שתביא לי סימנים שהיית בחדרה של בתי. אתן לך כשבועיים. אם עד אז לא תביא סימנים, אוציא אותך להורג, אם לא תשקול עצמך עשר פעמים בזהב. קיבל עליו בן החן את התנאים והלך לאוהלו. ערך הוא ואב החן סעודה כיד המלך ולא היה קץ לשמחתם. כעבור שבועיים הלך בן החן אל המלך.

אמר לו המלך: "הראה לנו את הראיות שהבאת מחדרה של בתי."

הוציא בן החן את צמידה של הנסיכה מכיסו ונתנו למלך.

אמר לו: "זהו צמידה של בתך."

התבונן המלך בצמיד מסרו לווזיר ושאל: "מה דעתך הווזיר?"

עתה התבונן בו הווזיר ומסרו לקאדי, שהוא השופט, ושאל: "מה דעתך , הקאדי?

הניד הווזיר בראשו לאות שלילה וענה: "אין זו הוכחה, מי שעשה את צמידה של בת אדונינו

יכול לעשות אף צמיד זה.

"אבל יכולים אתם ללכת לחדרה של הנסיכה ולשאלה." – אמר בן-החן.

"אין איש שיעשה זאת. " – ענה הקאדי .

"יש לי ראיה אחרת" והראה להם את נעלה של בת המלך.

ענה הווזיר: "אף זו אינה ראיה, רבים הסנדלרים שיכולים לעשות כנעל זו."

– יש לך עוד הוכחות? – שאל המלך.

– יש ויש אדוני. – והראה להם את הכתובה של המלך.

ראה זאת המלך ולא היה בפיו מענה. מסר את הכתובה לווזיר. ראה זאת הווזיר ונשקה, אף הקאדי עשה כך. ולא היתה למלך ברירה אלא לתת את בתו לבן החן לאישה. החתונה

ארכה ארבעים יום וארבעים לילה וכעבור זמן זה אמר המלך לבן החן: "את כלתך ניתן לך

בתוך תיבה, ואל נא תפתח את התיבה עד שתגיע למקום מגוריך."

ליווה אבי החן את בן החן עד מחצית הדרך ואחר אמר לו: "אחי, עלי לשוב, אך עשה נא לי

טובה, ואל תפתח את התיבה."

משהלך אבי החן, חשב בן החן: אולי רימו אותי ושמו לי בתיבה אישה אחרת? – פתח את התיבה וכהרף עין הופיע ענק וחטפה. התחיל להתייפח והזעיק את אבי החן וסיפר לו הכל.

אמר לו אבי החן: "אני הולך לחפש את אשתך, ואם לא אשוב כעבור שנה דע שאינני

בחיים." – והלך.

לקח אבי החן את סוסו האביר ואת חרבו ורכב מארץ לארץ לחפש את מקום מגוריו של הענק. כעבור ימים רבים מצא את ארצו של הענק שחטף את בת המלך. ולענק הזה היו מנהגים משונים. חוטף היה נשים רבות והיה מצווה לשאת על גבן את רועה עדריו עד שהיה נרדם. לאחר תקופה קצרה היה הורגן כיוון שהן לא עמדו במשימה.

פגש אבי החן את רועה עדריו של הענק ושאלו: – האם הביא הענק איזו נערה חדשה?

ענה לו הרועה: – כן נערה יפיפייה.

אמר לו אבי החן: "תעשה לי טובה. רוצה אני להילחם בענק, ואם אנצח, את כל רכושו אתן

לך. תן לי למספר ימים את בגדיך, ואהיה לרועה במקומך."

הסכים הרועה ואמר לו: "כשהענק יבוא ויבקש ממך כבשה שמנה, תן לו אחת רזה, ואם יבקש אחת רזה תן לו אחת שמנה. לאחר מכן אחוז בזנבו של איל זה, והוא יביא אותך עד ביתי. לאחר מכן תבוא אליך הנערה זו, ואתה חייב לתת לה לשרתך. וכך יום יום. נתן לו הרועה את בגדיו והלך. בא הענק בסופות וברעמים וצעק: "הרועה, את הכבשה השמנה!" הגיש לו אבי החן כבשה דקה. אמר לו הענק: – "הרועה, הב לי כבשה רזה!" הושיט אבי החן כבשה שמנה. הלך הענק, אחז הרועה בזנבו של האיל והלך לביתו של הרועה. לאחר מכן באה הנסיכה הכירה אותו. אמר לה: "באתי לחלצך, ועתה שמעי: הערב כשתלכי אל

הענק, שאלי אותו איה נשמתו ואני כבר אהרוג אותו."

ואכן באותו ערב החלה הנסיכה לצחוק עם הענק. סיפרה לו ספורים. השתומם הענק, כיוון שעוד לא היתה אישה שדיברה אליו. שמח נתן לו חביות יין לשתות ושאלה אותו: "אמור לי

איה נשמתך?"

אמר לה: "אין פשוט מזה – תגזרי אותי לגזרים."

גזרה אותו לחלקים קטנים ופיזרה אותם, אך הענק לא מת. החלקים שבו והתאחדו והיו לאחד.

שאל אותה: "מדוע גזרת אותי?"

ענתה לו: "אך חלמת החלום." והאמין לה.

ויום יום שאלה אותו על מקום נשמתו. לבסוף ענה לה: "נשמתי נמצאת בתוך שערה, והשערה נמצאת בתוך ביצה, והביצה נמצאת בבטנה של בת יענה, ובת היענה נמצאת תחת אריח, ומעל לאריח יש באר מים, ועל הבאר שומר אחי הענק.

שמעה זאת בת המלך וסיפרה זאת לאבי החן. לקח את בגדיו מן הרועה ויצא לדרך. ימים רבים חיפש עד שמצא את הבאר המבוקשת. לפתע הוא ראה שם אוהל ענק. נכנס אל האוהל ומצא שור טבוח ולידו נערה בוכייה. שאל אותה: "מי את"?

ענתה לו: – אני בתו של מלך העיר. על הבאר הזו שומר ענק, וכל שנה הוא דורש נערה, ואם לא נותנים לו אותה הוא מפסיק את זרם המים לעיר. כיום הגיע תורי. אמר לה: " אל תפחדי, אישן מעט עד בוא הענק, אך משיבוא העירי אותי. שם ראשו על ברכה ונרדם. עוד הוא ישן, והנה נשמעה סופת רעמים. ידעה הנערה שהענק מתקרב. אך לא העירה את אבי החן והחלה בוכה. נפלה דמעה על לחיו. הוא התעורר וראה את הענק. שלף את חרבו וכרת לו ששה מראשיו. התחנן הענק לבל יכרות לו את ראשו השביעי, אך אבי החן לא שעה לתחנוניו וכרת לו את הראש השביעי. כרת את לשונות הראשים, המליחם והחביאם בכיסו.

למחרת בבוקר כשבאו עבדי המלך לאסוף את העצמות שנותרו מבת המלך ראו לתדהמתם והנה היא בריאה ושלמה. קפץ ראש העבדים, לקח את ראשו של הענק והכריז: "אני הרגתי את הענק, אני אשא את בת המלך לאישה. העיר קיבלה אותו בתרועות, ולא הועיל לה בכייה של בת המלך וטענותיה שהעבד לא המית את הענק. ביום החתונה עשו מרוץ. הופיע פרש זר. חטף את כובעו של ראש העבדים וברח. וכך עשה מספר פעמים.

המלך ציווה לתופש אותו, וכשתפשו אותו, שאלו אותו: "מדוע אתה מכה את גיסו של המלך

וגיבור העיר ועושה ממנו צחוק?

ענה אבי החן: "הוא לא ראוי לכבוד זה. האם לכל ראש יש לשון?

ענה המלך: – כן.

"אם כן מדוע לראשי הענק אין לשון?" – בדקו ומצאו שלענק חסרים הלשונות.

"הנה הם, אני הוא שהרגתי את הענק, ועתה מבקש אני מכם טובה. רצוני שתרוקנו את

הבאר.

ואכן הם רוקנו את הבאר. הוא הרים את האריח, הוציא את בת היענה שהייתה מתחת לאריח, לחץ על בטנה ואכן מאחוריה יצאה ביצה, שבר את הביצה ומשם יצאה שערה. התחיל קורע את השערה ולאחר שקרע את השערה מת הענק. חזר אבי החן אל העיר ושם נשא את בת המלך לאישה ולקחה עמו. חזר אל עירו של הענק. לקח את אשת חברו ושיחרר את כל הנשים הכלואות שם. וכעבור זמן מה חזר לעיר שבה ישב בן החן ונתן לו את אשתו. ומאז כרתו ברית ידידות.

ולבן החן נולד בן. בא אליו אבי החן ואמר לו: – אחי, חולה אני מחלה אנושה והרופאים אמרו

שאוכל להירפא רק אם אאמץ ילד – התתן לי את ילדך?

אמר לו בן החן: – קח את ילדי. – וכשנולד בן שני לבן החן חזר אבי החן וביקש את הבן השני, וכך היה עם הילד השלישי. כעבור שנים רבות קרא אבי החן לבן החן לביתו. הוא הזמינו לבר מצוה של בניו. ומשחגגו

הבנים את החג, בכתה אשת בן החן וחשבה: "לו נשארו ילדיי אף הם היו מגיעים לבר מצווה."

ניגש אליהם אבי החן בחיוך ואמר להם: "אל נא תתעצבו על לבכם, אלה בניכם, ורק רציתי לראות האם אתה באמת ידיד אמת אם לאו, ועתה קחו אותם ושמחו."

ומאז חיו יחדיו עד סוף ימיהם.__

אל עולם שאבד-חלק שני- בן החן, אבי החן ובת החן*רשם: יחיא פרץ-סיפר: איסאן אלבז

מלבושי הנשים אָפייניים עוד יותר : חולצה ששרווליה תפוּחִים, מחשוף רבוע, מעוטרת בשפע תחרים של ואלנסיה או ברקמה אנגלית, סרוואל או מכנסיים שופעים מאריגי כותן, מוחלקים במותניים ומהודקים בקרסוליים, מגיל מסוים והלאה נוטשת הנערה את החולצה ולובשת אפודה ארוכת שרוולים בצבעים עזים, אדום ירוק , שחום כברונזה. הלבנים גם הם אינן ידועים, בייחוד בדרום, להוציא את חזיית האישה העשויה בדי צמר ססגוניים. ברחוב מתקשטת האישה הצעירה בפוּטה, או פיסת משי או כותן המפוספס פסים נוצצים, המכסה ומבליטה את חמוקי ירכיה. סוודר של כותן או של משי רקום זהב עוטר את פניה ומסתיר כליל את בלורית השיער, הנחשבת ערוה באישה. כיסוי הראש לראווה הוא הכּוֹפיה המפוארת הרקומה זהב ומקושטת פנינים, זהב וכסף, כעטרת מלכות ממש.

נעלי בית דקות גבוהות עקב וכפכפים כבדים מֹשַׁוִים יפעה מקראית להילוכה, גם אין היא יוצאת אלא כשהיא עטופה איק עצום של משי או של קשמיר ההופך את האישה או הנערה למאדונה קלאסית. תאג'ורי מתאר לנו את הכּסווַה כּבירה, לבוש הכּלה הלבן והמפואר המעוטר רקמות, ושנצים.

הכתף אפודה של קטיפה רקומת זהב, אל-גמבאז, בית חזה קטן של קטיפה שסרטים של זהב מבליטים אותו, ולו מחשוף רחב מאוד, אל-כּמאס צמירה, שרוולים שופעים כצעיפים מעשה משי רקום, המורכבים מצד אחד על אמצע הזרוע והקצה השני שלהם עוטף את הכתפים וחלק מן הגב. הזלטילה, חצאית רחבה של קטיפה העמוסה סרטים של זהב. המדאמה, אבנט של קטיפה מרוקם זהב ופנינים, ולבסוף אל-ח'מאר, עטרה עמוסה זהב, כסף, אזמרגדים, פנינים ואבני אודם. כאן לפנינו מזרח בכל הדרו, שרישומו היה עמוק עוד יותר אם נכננס אדם ביום שבת או מועד לבית הכנסת בו כל הגברים עוטים, מראש ועד כף רגל, בורונס לבן ומהודר.

הביטוי הגרוני המובהק של העברית, קצב מזמורי התפילה הקרובים כל כך לתפילה הגיגוריאנית מלפני שנת אלף לספירה, הכוח החודר שמפיק אדם השקוע כולו במלות התפילה, הרגשת נועם הנאצלת מדלותה המופלגת של המסגרת, המזכירה בהרבה והרבה בחינות את המסגד, לפעמים אפילו הרישול בהליכות, יחס הקרבה המפתיע הזה במעמד השכינה, כל אלה נושאים אותך אל המזרח, המקום שלא השתנה כמעט מאז נדודי אברהם או ויכוחי התלמוד.

בלשון הדיבור הוחלפה הארמית מלפני אלפיים שנה בניב אחר, שמי אף הוא, הערבית היהודית.

ההרגשה שעלינו לעזוב את מערכת ההתייחסות הרגילה של מחשבתנו, כדי לדון את המציאות של העולם הזה, מתחזקת כשאנו נותנים דעתנו על תולדותיהן והליכותיהן של הקהילות, בהן אנו עוסקים. רואים אנו איך מלכתחילה נשארו אלו קרובות מאוד למקורותיהן.

ארץ ישראל היא ממשות סמוכה, המוכרת מתוך תאוריהם המדויקים של נוסעים או עולי רגל. תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו שכנו בדרך שהוליכה את הנוסעים מבבל או בבגדאד לספרד, הישיבות של קירואן, תוניס, תהארה, טלמסאן או פאס קיימו קשרי קבע עם חכמי סורא ופומפדיתא, אלו ישיבות בבל, שבהן נוצר התלמוד עם חכמי ירושלים, ולימים, כפי שעוד נראה, עם חכמי צפת.

בשלב מאוחר יותר חדר התלמוד למגרב. אולי יותר מאשר באירופה, נתקבל כאן ונלמד כמציאות חיה. באקלים דומה לזה שבו צמח. בשום מקום לא הייתה נתקל אצל יהודי המגרב בהתקשחות או בהסתיידות עורקים נוכח הנושא הקפוא, שההערצה אליו גוברת ככל שחשים בתלישותו מן המציאות.

בעיני הילד הרי אברהם ההולך לחרן או אל הר המוריה הוא האב, שאותו הוא ארואה רוכב יום יום על אתונו. הלל או רבן גמליאל, המרביץ תורה בתלמידיו, הרי זה הרב של הכפר, אותו לבוש, אותן הליכות, וחוסר ההיגיון של השליט המוסלמי, בסופו של חשבון, אינו חמור יותר מזה של המצרי בימי קדם.

ההמשכיות בין העולם התנ"כי ליהדות המסורתית של המגרב לא היה בה ספק. שום תהום לא הפרידה ביניהם כל עוד לא חגגו ההשפעות החדשות את ניצחונן.

בבית הספר העמידו הרבנים הגדולים של יהדות צפון אפריקה שלשלת ארוכה של פוסקי הלכות שבנציגיה יכול הייתה לפגוש כמעט בכל המרכזים היהודיים של אפריקה הצפונית, ובעיקר במרוקו. עולם זה עתיר תרבות נעלם היה כמעט לגמרי מעיני המשקיף הנחפז לדרכו או הלקוי בידיעותיו.

אבל מי יכול היה לעקוב בארמית אחר הפלפול של דף גמרא מופתע היה לפגוש, אפילו בעומק נאות המדבר של הסאהרה, בחכמים השוחים בנקל בית התלמוד הבבלי, במפרשים ובמפרשי המפרשים, ספרות שלמה ועצומה שלעתים קרובות מאוד שוב לא היה בה דבר נסתר מהם.

רבנים הרבה, בפרט במרוקו, היו מקיימים לשכות ייעוץ ממש בענייני הלכה. מכל קצות האזור שאליו הייתה השפעתם מגעת באים היו לשאול בעצתם, לפעמים מכל רחבי צפון אפריקה, לאחדים מהם יצאו מוניטין גם מחוץ למגרב, מישראל, מאירופה, ולפעמים מאמריקה, היו פונים אליהם לשאול דעתם.

דיני התלמוד אינם מותרות של מלומדים אלא הם ממלאים תפקיד חיוני בחברה היהודית המסורתית, גם זו מתכונותיה של יהדות המזרח שלא הבדילה בין קודש לחול. התגלות האלוהים, היא התורה, הייתה קובעת את חיי היומיום של היחיד ושל הציבור עד לפרטי פרטיהם.

 צריך היה לעיין בתורה בלי הרף כדי לדעת איך לקיים את המצוות ולקבל עול מלכות שמים. התלמוד הוא האינצלקופדיה של כל חוכמת היהדות המסורתית : על פיו התורה מתפרשת ויכול אלוהים להשפיע מטובו על בית ישראל.

בכל מקרה של ספק היה הרב דן כפי בקיאותו בהלכה : כך בבעיה דתית, וכך גם בדין ודברים של חול. תוניסיה, מרוקו והקהילות היהודיות השמרניות שבדרום אלג'יריה (גרדאיה) הטיפו לנהוג על פי דיני התלמוד בכל הנוגע לענייני אישות, נישואים, גטין וירושות.

ראינו כבר, שבלשכות הרבנים מטפלים היום מידי יום בסכסוכים שהתגלעו בתוך הקהילה היהודית.בבתי הדין הרבניים חוזה הייתה לעתים קרובות בתמונות, שהיה בהן כדי להזכירך, שעדיין בארץ אתה נמצא. אבל הדיינים הצטיינו בחיים של כבוד והכרת ערך עצמית שהיו ערובה לחוסר משוא פנים בדין.

תוך כדי חקירה ודרישה מדוקדקת שערכנו בהווית המשפט הרבני במגרב, לא שמענו אפילו פעם אחת תלונה על תאוות הממון שלהם, וזאת בארץ שבכל מקום הייתה שטופה בדברי רכילות ובמנהגים נפסדים.

קורות היהודים בצפון אפריקה-נתן א.שוראקי-1975 – החיים הדתיים- עמ'107

10/06/19

סיפור מספר 9

מעשה פייאם רבי חיים פינטו ז"ל כאנו זאו צחאב לחכם מן אגאדיר אולאד לחזאן וכאנו יראי ה' ועשירים. ואחד לעאם כאן לוז כתיר קבדו דראהם די ענדהום סראוהום דלוז וסקוה ללונדריס צייפדו לברה מן לונדריס באיין לוז פחרם מה פיה לא ביע ולא סרא. האדאךּ נהאר זאו לענד לחכם בפנים זועפות קאלהום אס ענדכום , קאלולו יא סידנא לי ענדנה דדראהם סרינאה דלוז ודאבה ציפדולנה באיין הווא פנדוי, קאלהום מה תכאפוס כתבו ברא ורדולהום בלוזאב באיין לוז שרוי לו ומחול לו וטרחוה חתא נעלמוכום עליה מסאו כתבו ברא פחאל קאל לחכם בקא נלוו סי תלת סהור ורזע מטלוב ציפדולהום , קאללהום ואס תביעו בהאד סום מה חבוס וכאי מסי ויטלע כפלי כפלים חתא רזע בסום כביר . זאו סאוורו לחכם ואס יביעו , קאלהום ידא ענדכום רבח תקדרו תביעו , קאלולו יא סידנא רבחה כבירה , קאלהום כתבולהום באיין לוז מחול לו ומותר לו ביעו בהאד סוס באעוה וזאתהום ספינה דדרהאם כזר זכות דלחכם קדאש נהייא די כאן יקול הווא לי כאיין מן כתרת לקדושה.

שבח חיים העתקה ותרגום

מכלוף מזל תרים

תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א

באור החיים

מועד הנישואין

כאשר עבר מועד הנישואין שנקבע בשטר השידוכין, והצדדים עברו עליו בשתיקה – האם נפרש: שתיקתם היא מחילתם, מחלו הם זה לזה על התחייבויותיהם, ולכן אין האחד יכול לתבוע מהאחר את תשלום הקנס; או שמא נאמר: שתיקתם פירושה הרחבת זמן, וכאשר יתבע האחד את האחר לנישואין, אם לא יהיה האחר מוכן לכך בתוך זמן סביר, יתחייב בקנס. ר׳ דוד צבאח פסק בנוגע לנדון שבא לפניו, כי שתיקה פירושה הרחבת זמן. וכן משמע מפוסקים אחרים שדנו בסוגיה זו. עם זאת, ר׳ יעקב בירדוגו דן במקרה שהחתן היה אנוס במועד שנקבע ולא היה יכול להגיע. ופסק: מכיוון שבשעה שחל החיוב היה אנוס, נפקעה ממנו ההתחייבות בקניין, ולכן גם כשעבר האונס אינו חייב לבוא, וגם אם נתבע אינו חייב בקנס. אם בשעת השידוכין לא קבעו זמן לחופה: כאשר האחד יתבע את האחר לנישואין, יקבע להם בית־הדין מועד בהתחשב בהכנות לצורכי החופה, וכשיגיע הזמן שנקבע, הצד המעכב יתחייב בתשלום הקנס.

שידוכין עם אחר

נעשו שידוכין בקנס וקבעו מועד לנישואין, ובפרק הזמן שבין השידוכין לנישואין הלך אבי הכלה ושידך את בתו לאחר. החתן תובע את תשלום הקנס מאבי הכלה, והלה טוען שכל עוד לא הגיע מועד הנישואין, לא הפר את התחייבותו, כי אולי עד אז יתחרטו הצדדים שהתקשרו בשידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל בירדוגו דן במעשה זה ופסק: החתן משוחרר מהתחייבותו, ואם ירצה יוכל להשתדך עם אחרת. באשר לגביית הקנס מאבי הכלה: כל עוד לא הגיע מועד החופה לא חל עליו חיוב הקנס, כי אולי בינתיים יפורקו השידוכין השניים, ויוכל להעמיד את בתו לחופה במועד שנקבע. ר׳ רפאל מציין שאכן כך היה, והזוג נישא במועד שנקבע. ואולם אם השיאה האב לאחר, עליו לשלם את הקנס מיד, גם אם טרם הגיע מועד הנישואין, ולא יוכל לטעון שעד למועד אולי תתגרש מבעלה ויוכל להעמידה לחופה בזמן שנקבע. כי החתן יכול לטעון, שגם אם תתגרש לא יהיה מעוניין בה, שכן אינו רוצה להתחתן עם גרושה. הוא הדין אם החתן הוא שהלך בתוך תקופת השידוכין והשתדך או התחתן עם אחרת.

הצדדים לא קבעו קנס

מקומות שלא היו בהם לא תקנה ולא מנהג לתשלום קנס על הפרת שידוכין, אם נעשו שידוכין ללא קביעת קנס למפר, או גם אם קבעו קנס אבל החיוב לא נעשה כנדרש, בקניין ובשבועה — כשהגיעו הצדדים לדיון לא חייב בית־הדין את הצד המפר

במאומה, מאחר שסברו שקנס שידוכין נגוע בפגמי ה״אסמכתא״. חוץ ממקרה אחד. ר׳ יצחק בן ואליד כתב פסק ארוך וחייב את החתן בקנס, כנראה משום שמדובר בבתו של תלמיד חכם ולדעתו בושתו מרובה, ולכן יש לפסוק לו דמי בושתו כפי שיעריכו הדיינים.

לסיכום, הרושם העולה מספרות הפסיקה היא כי רבים מחכמי מרוקו סברו שחיובי קנס השידוכין לוקים בפגמי ה״אסמכתא״, קניין לבד אינו מועיל להוציאו ממסגרת ה״אסמכתא״, והתחייבות בשבועה מועילה רק אם אין אונס.

ה. הנוהג במאה העשרים

כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה לבדם, באין איש עמם. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את מימוש הנישואין, ולכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים. גם הפגיעה הנפשית שבביטול לא היתה קשה כבימינו, מן הסיבות שיפורטו בהמשך.

ואולם במאה העשרים, כשהחלה תרבות המערב לדחוק את המסורת והמנהג, נעשו השידוכין ביזמת בני הזוג עצמם לאחר תקופה של היכרות, של חיזור ושל בילוי משותף. הבילוי המשותף נמשך לאחר השידוכין, ולעתים בעטיו הופרו השידוכין. בני הדור הצעיר ראו בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה: הרי הם נישאים זה לזה מתוך חירות ומתוך אהבה ובלא לחץ חיצוני, ולכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש ערובות למימוש הנישואין. כך הלכו והתמעטו הדורשים את מימושו של הקנס הנהוג עד שנעלמה תופעה זו לגמרי. סימנים לכך יש בפנקס בית־הדין במכנאס מן המחצית הראשונה של המאה העשרים: לא נמצאו בו תביעות קנס על הפרת שידוכין, ומדובר בעיר שנהגו לגבות בה קנס כזה. רבי שאול אבן דנאן כותב על כך: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [ = היעב״ץ] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״. אבל היו מעטים שהוסיפו להתחייב בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.

הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים

ואולם המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לעתים שחתן מאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, וניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג־יד, ובקלות היה החתן יכול להחליף את כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, גברה הרגשת העוול אצל הנערות והוריהן, ונדרש לכך תיקון. בכינוס הראשון של מועצת רבני מרוקו בשנת התש״ז(1947) הועלה הנושא לדיון; להלן תיאור המצב מפי החכם המציע:

"אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת, כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות. ובכלות רצונם ותאוותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים…

כלומר, אנשים שאינם הגונים ניצלו את המציאות החברתית המודרנית לסיפוק הנאותיהם מהארוסות בלא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה, ואילו הבנות לתומן חשבו רק על נישואין. לאחר תקופה ממושכת של ציפייה לנישואין גילתה הנערה שלחתן אין כל כוונה להתחתן, או אף שזנח אותה ובחר באחרת, ונגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שאי־אפשר לתקנו. אם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל, לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה שבה יש נשים המחזרות אחרי גברים, ואפילו אחרי גברים משודכים. זו היתה מתיחת ביקורת על התנהגותן של הבנות במרוקו בתקופה זו.

המציע מכיר בחשיבותה של ההיכרות ההדדית לפני החתונה, משום שבמהלכה מתאפשר לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה:

"ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השידוכין הוא זמן הבחנה, לדעת המידות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו שבזה יוכלו לבא בברית נישואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם".

ואכן, לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם: קנס קבוע החל מיד לאחר השידוכין, אלא מציע להעביר את עיקר הפיצוי עד לאחר תקופת היכרות של שישה חודשים.

התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן החלטה ברוח זו התקבלה. לאמור: אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים וייתבע על הפרת ההבטחה לנישואין, יתנהל הדיון בבית־הדין על־פי ההלכה הנהוגה, כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ובשבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס; ולא, תידון רק תביעה להחזרת הסבלונות ולפיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם לכלה פיצוי כספי על עגמת הנפש ועל הבושה, וזה מלבד הקנס, אם הוסכם עליו, ומלבד הפיצוי על הוצאותיה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת אם חזרה בה הכלה, יתנהל הדיון תמיד רק על־פי הדין:

"מיום השידוכין עד תשלום ששה חודשים, יהיה להם זמן להידיעה הזאת [ = להיכרות ולבדיקת התאמתם], ובזמן הזה הכל יתנהל עפ״י הדין. ומתשלום ששה חודשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני בית־הדין, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פראנק עד סך חמישה עשר אלף פראנק. ואם חזרה היא, הכל יהיה על פי הדין".

כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין, יחויב החתן לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו אחיד וקבוע, כבדורות הקודמים, אלא נקבעו בתקנה הסכום המרבי והסכום המזערי ובכל מקרה ומקרה לגופו, ייקבע הסכום על־פי מכלול הנסיבות כפי ראות עיני הדיינים.

בתקנה זו באה לידי ביטוי העדפה מתקנת לנשים. מתקניה מניחים שהגברים הם הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם.

תקנה זו מומשה הלכה למעשה בבתי־הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.

לסיכום: במאמר תיארתי, על־פי ספרות ההלכה והתקנות, את סדרי האירוסין והשידוכין כפי שנהגו במרוקו מהמאה הט״ז, מועד בואם של מגורשי ספרד למרוקו, ועד למחצית המאה עשרים, המועד שבו החלה התרוקנות הקהילות מהיהודים עקב עלייתם לארץ־ישראל.

בפתיחה סקרתי את ההתפתחות שחלה במוסד האירוסין, את מיסודו ואת המרתו בשידוכין. עסקתי בתקפותם המשפטית של השידוכין בספרות ההלכה, ובחיזוקים שחוזקו השידוכין בקהילות ישראל במזרח ובמערב מתוקף התחייבות הצדדים לתשלום קנס ממי שיפרק את השידוכין. תיארתי והסברתי את השוני בין הפזורה הספרדית המזרחית לבין הפזורה האשכנזית בגישתם למוסד השידוכין.

עסקנו בתקנות המגורשים במרוקו בנושא סדרי קידושין ושידוכין, בגיל הנישואין של גברים ושל נשים, באירוסין באמצעות קידושין בקהילות שונות במרוקו, בקידושי שחוק ואונס; בשידוכין במרוקו ובמנהגים שהנהיגו בקהילות פאס, מכנאס, מראקש, תאפילאלת ומאזאגאן כדי להקשות על הפרת השידוכין ולפצות את הצד הנפגע על הבושה ועל הנזק הנפשי; בעילות המצדיקות את הפרת קשר השידוכין והפוטרות מהקנס; ולבסוף עסקנו במאה העשרים: בשינויים שחלו במוסד השידוכין במאה העשרים עקב חדירת תרבות המערב למרוקו וההתרחקות מהמסורת, בניצול אורח־החיים החדש על־ידי בחורים שאינם הגונים, ובתקנת מועצת הרבנים במרוקו שבאה לחזק את קשר השידוכין ולהגן על בנות ישראל.

במאמר באה לידי ביטוי רגישותם של חכמי מרוקו להשתנותה של המציאות החברתית והתרבותית במרוצת הדורות ולפרצות שנבעו בעקבותיה. ההנהגות יהתקנות שתיקנו החכמים נועדו לגדור את הפרצות המתחדשות.

במאמר הועלו כמה מסורות עתיקות שהשתמרו בתאפילאלת, חלקן מנוגדות להלכה שנקבעה בשולחן ערוך.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו-סיום המאמר-עמ' 153

אלה התעודות המובאות על ידי רבי דוד עובדיה זצ"ל, אינן סיפורים לידיעת הקהל בלבד. תעודות אלה באות לספר לנו על אודות זמנים רחוקים, על התנהלות קהילה בעיר צפראו או בערים אחרות, הווי , מסורת ובעיקר פסקי דין. בתעודה הזו, אנו מתוודעים אל נגיד שאינו רצוי על ידי הקהילה, ולמרות הגיבוי של השר המקמי, הוא הוחלף..מאבקי כוח, תככים, תלונות והפגנת כוח רב מצד הנגיד הלא רצוי, אלה הם בוכחות, שעולם כמנהגו נוהג…
ולבסוף הכול בא על מקומו בשלום, ונגיד אחר שרצוי היה על ידי הקהילה המקומית, אכן נחבר…

תעודה מספר 22

התרט"ו -1855

ב"ה

באלול אשתקד כאשר נתחדש על בני קהילתנו קהילת קודש צפרו יע"א השר סידי אטאלב מוחמד עזו אללאה, יקרי ה' כי כן יצא דבר מלכות, וראו בני קהלינו בחוש הראות כי אי אפשר לשום אדם להיות נגיד ומצווה ומפקח בענייני היהודים הנוגעים אל השר כי אם להיקר רפאל בן ברוך המכונה עמרם. יען כי קרב אליו בימי פחזותו, בתחילת שירותו ומינויו על בני אומתו דווקא, ואל היה שום יהודי נכנס אצלו כי אם רפאל הנזכר הוא היה נדרש לכל חפציו, ומהנהו מנכסיו, גם מה שהיה השר הנזכר צריך ללוות היה רפאל הנזכר לווה מאחרים וכותב על עצמו.באופן בעת אשר נתחזקה יד השקר הנזכר למושל בכל ממשלת השר הראשון שמכללם היהודים האומללים יושבי צפרו יע"א היה רפאל הנזכר הוא המוציא הוא המביא, וכל ענייני השר נחתכים על פיו וכאשר יגזור כן יקום.

ואף שבאותו זמן היה נגיד ומצווה על קהילת קודש צפרו יע"א הנבון וחשוב ומעולה הרב אברהם בן מאמן ישצ"ו לא יוכל לסבול להיות רפאל הנזכר עיקר והוא טפל, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ועל דעת אחת לא יסמכו, זה בונה וזה סותר, זה קושר וזה מתיר. ומה בצע בקריאת שם נגיד , לכן הוצרך הרב אברהם הנזכר להשחיד הזר הנזכר ברצי כסף עד שיצא בשלום, וכאשר ראו בני קהלינו שנשארו כצאן אשר אין להם רועה כי אין איש שיכול ליכנס בגבולו חזרו אצל רפאל הנזכר למנותו עליהם לנגיד. ואף שאינו לא מאנשיה ולא מהראויים לה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, והלכו יחידי הקהל ופייסו לרפאל הנזכר להיות נגיד ומפקח עליהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת, ובכן נענע להם בראשו ונתרצה ונתפייס כי מעיקרא כך הייתה כוונתו ותחילת המחשבה סוף המעשה. אמנם התנו עליו יחידי הקהל שלא יעשה שום דבר קטון או גדול הן בדבר הנוגע לרבים, הן בתפיסת איזה יחיד בר מינן כי אם שיהיה הדבר בהסכמת חמישה אנשים אשר בחרו לו הלא המה כבוד הרב ישועה המכונה אלבאז והרב אברהם המכונה מאמאן והרב אברהם המכונה עוליל והרב אליהו המכונה שלוש והחכם כבוד הרב חיים אליהו המכונה אביטבול.

ונכתב שטר מינויו בסופרי ישראל ותוכו רצוף התנאי הנזכר גם נכתב שטר מינויו בערכאות גם כן, ותכף למינויו הגדיל לעשות ולא היה חושש להסכמת שום אדם כי אם להסכמת עצמו, והחזיר חוקי השר הראשון ומנהגיו לאיתנם הראשון דהיינו האלתסרוד. כל מה שצריך להוצאת השר ממה שנותן לבני אומתו המסייעים אותו לעמוד  על משמרתו, והאלסבון שנותנים בעלי מלאכת הבורית מדי חודש בחודשו, והאלעסאר שנותנים היהודים המתגוררים בכפרים בעת עשיית הזיתים בין עשו בין לא עשו והאלסמן שנותנים היהודים ההולכים לאהלי פלישתים אחר עבור חג הפסח באופן שהחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת היו בני קהלינו סובלים טורחו ומשאו, אך דא עקא שעמד אחיו אח לצרה זה שמו ישועה בן ברוך ומשל ממשל רב בגאונו וגאוותו  וכל דבר קטון או גדול אשר נעשה בהאלמללאח מגיעו אל השר אין דבר נעלם חוזר ומפשר עם השר בעד הנתפסים. באופן שהוחזק למסור ורודף אחר היחידים לקעקע ביצתם ולהומם ולאבדם כאשר נודע מפי מגידי אמת, וזה מלבד כמה ענייני כיעור שבאו כמה נשים והגידו לחכמים ולקהל שאמר להם שאם לא יהיו נשמעים אליו יפסידם הפסד גדול.

וכאשר ראו יחידי קהלינו יש"ץ שכולם או רובם מעותדים לתפיסה חס ושלום, עלו אל השר בכינופייא גדולה והוציאו לרפאל הנזכר מהנגידות ותפס השר לישועה אחיו הנזכר, ובחרו להם הקהל איש אשר כלבבם הלא המה החכם החשוב כבוד הרב יעקב המכונה אדאהאן יש"ץ ויעזרהו על דבר כבוד שמו, ומינו אותו לנגיד בהסכמת הקהל. והן עוד היום האחים רפאל וישועה הנזכרים ויוסף אחיהם מבצבצים ורודפים אחר השררה כדי להנקם מכל היחידים אשר סבבו מפלתו, ובכן נועדו לב יחדיו יחידי קהלינו, הלא המה הרב אברהם בן רבי דוד המכונה מאמאן והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה המכונה אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה המכונה עולייל.והרב יעקב בן הרב משה המכונה אטרזמאן והרב אליהו בן הרב אהרן המכונה שלוש והרב אברהם בן הרב יצחק המכונה אלבאז והרב אהרן בן הרב מרדכי המכונה אלבאז, והרב שלום בן היקר משה המכונה שטרית ידיד אלפילאלי והרב משה בן הרב בנימין במכונה אביטבול והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב שאול בן הרב ס"ן ( ? ) המכונה הרוש. והיקר יוסף בן היקר משה המכונה הרוש, והיקר יונה בן היקר משה בן גבאי והרב רפאל בן הרב דניאל המכונה זכרי והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר מכלוף בן היקר שלמה המכונה אביטבול ידיע תמאיושת.

והעידו על עניין בקנין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור שכאשר יתאמת להם שרפאל ואחיו הנזכרים מרדפים לחזור לשררתם או שיהיו מתעסקים בהפסד רבים או יחידים שעל האנשים הנזכרים וטל להפר עצתם ולקלקל מחשבותם ולרודפם עד החורמה. ויפסידו מכיסם על זה בהוצאות שוחדות עד כדי סך אלף מתקאלים כסף טהור אדעתא שתבוא לכלל גוביינא מכללות הקהל. ובתחילה יהיו קובלים עליהם לפני השר, ואם ראו שהשר עודנו מחזיק בהם ואינו חפץ ברעתם ילכו לקבול לפני המלך ירום הודו ואפילו יפסידו עד כדי הסך הנזכר דלא למטינהו כי אם ריווח והפסד ממון רב. ויובן שזה שאמרנו שחייבו עצמם האנשים הנזכרים להפסיד על האחים הנזכרים עד כדי הסך הנזכר הוא בין אם הוצרכו האנשים כולם ללכת ולקבול בים אם לא הוצרכו כי אם ארבעה או חמישה מהם על כל פנים כללות הסך הנזכר יתנו אותו האנשים הנזכרים.

ונקטו קניין ושבוע חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים הנזכרים וקיבלו עליהם להרב אהרן בן הרב שלמה המכונה אלבאז הנזכר להיות הולכים אחרי דברו ואחרי עצתו ובעת אשר יגזור עליהם ללכת ולקבול כולם או מקצתם אותו המעכב ללכת חייב עצמו בקניין גמור ושבועה למורה לתת לעניי העיר מעכשיו בתורת קנס סך מאה מתקאלים כסף טוב. יובן שכל אחד מהאנשים הנזכרים חייב עצמו בכך עוד קיימו וקבלו עליהן ועל זרעם אחריהם האנשים הנזכרים בפנים עד סוף כל הדורות שמהיום הזה והלאה לא ימנו עליהם שום נגיד בעיר הזאת לא משלושת האחים הנזכרים לא מהם ולא מהמונם ולא מהמתם ןמזרעם אחריהם עד סוך כל הדורות ונגמר הכל בקניין גור ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל.ולראיה על הכל חתומים פה והי"ז בשבעה ושבעה ועשרים יום לחודש אייר הוא חודש זה של שנת ראה כל גאה הכניעוהו והדוך רשעים תחתם ליצירה ושריר ובריר וקיים

שלמה אביטבול סי"ט – רפאל משה אלבאז סל"ט

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

פרק שלשה עשר

רבני המאה החמישית

רבני החצי הראשון של המאה החמישית בכלל. וידיעות ע"ד הרבנים רבי סעדיה אבן דנאן האחרון. רבי עמנואל סירירו. רבי יצחק הצרפתי ורבי שמעון בן סעדון בפאס. רבי דניאל ורבי חיים טולידאנו במכנאס. רבי אהרן הסבעוני בסאלי. רבי מאיר טאפיירו ברבאט. רבי יצחק ארובאש בתיטואן. רבי אברהם סמחון בתאפילאלת, רבי סעדיה הלוי אזנקוט במראכש. רבי יוסף עוזיאל האחרון ורבי וידאל הצרפתי השלישי, ורבי מנחם סירירו בפאס.

רבני החצי האחרון של המאה החמישית. רבני פאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי יהודה בן עטר. רבי שמואל צרפתי. רבי יעקב בן צור. רבי שלום אדרעי. רבי שמואל בן אלבאז. רבי יעקב בו מלכא. רבי יוסף צרפתי. רבי שמואל בן זקן. רבי שם טוב בן אמוזג. רבי חנניה בן זכרי. רבי שמואל בן רבי שאול אבן דנאן בעל ספר דברי הימים כתב יד.

רבי מנחם סירירו השני, רבי יעקב קטן. רבני מכנאס וחכמיה וידיעות ע"ד הרבנים רבי משה טולידאנו ורבי חביב אחיו. רבי משה בירדוגו. רבי משה די אבילה ורבי שמואל בנו. רבי מרדכי בן רבי יצחק אצבאן. רבי ברוך ורבי חיים ורבי יעקב שלשה אחים בני הרב משה טולידאנו. רבי יהודה בירדוגו ורבי מרדכי אחיו.

רבני מראכש וחכמיה.וידיעות ע"ד רבי יצחק דילויה, רבי שלמה עמאר ורבי אברהם אזולאי האחרון. רבני תיטואן וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי יצחק ביבאס. רבי חסדאי אלמושנינו. רבי יעקב בן מאראגי. רבי אברהם בן מוסא. רבי אברהם מונסון.

רבני סאלי וחכמיה. וידיעות ע"ד רבי מרדכי הכהן. רבי שמואל קארו. רבי שמואל אזאווי. רבי חיים בן עטר בעל אורח חיים. רבי דוד הסבעוני. רבי משה בן צור. רבי שלום בן צור בנו. רבי יוסף ביבאס.

רבני צפרו וחכמיה, הרבנים רבי משה בן חמו ותלמידיו. רבי כליפא בן מלכא בעיר אגאדיר. רבי מרדכי עטייא בעיר דמנאת. רבי שלמה אדהאן בתאפיללת. רבי יוסף אזנאתי. רבי יוסף צרפתי בן קבי אהרן. רבי שלמה בן יפנזי.  ת" – ת"ק 1640 – 1740.

בחצי הראשון של המאה הזאת החמישית חיו הרבנים האלה, אשר איזה מהם נולדו וגדלו עוד בהמאה החולפת, וגם נספחו להרבנים בעלי התקנות בדור העבר, ואך הדר פעלם ניכר ביותר אז בראשית המאה הזאת.

רבני פאס רבי יוסף גיקטילא, רבי אברהם חאגיז, רבי סעדיה אבן דנאן האחרון בן רבי שמואל, רבי עמנואל סירירו, רבי יצחק הצרפתי שהיה גם נגיד העדה, רבי שמעון בן סעדון, ורבי דוד עוזיאל, ושנים מהם רבי סעדיה אבן דנאן ורבי עמנואל סירירו, באו במשא ומתן של הלכה שאחריתו היה גם ריב ומצה, עם רבי יעקב ששפורטאש בשנת ת"ב – 1642.

שאז היה הרב ההוא מורה צדק בעיר סאלי, ומדברי הריב ההוא ניכר כי רבי יעקב ששפורטאש נכנע היה לפניהם, הראשון רבי סעדיה אבן דנאן, נמנה לדיין בפאס עוד בערך שנת ש"ף ועד שנת תל"ט  1620 – 1679 עמד בראש חכמי פאס, ממנו נמצא עוד שירים אחדים כנראה ברור שעוד השאיר אחריו חיבורים. ומחבירו רבי עמנואל סירירו נמצא עוד שיטה על מסכת בבא קמא בכתב יד, גם רבי יצחק הצרפתי חיבר ספר דרושים כתב יד שדרש אותם בפאס בשנת ת – ת"ג, גם חיבר עוד קונטריס מפתח למאמרי המדרש רבה על חמש מגלות, שעודנו גם כן בכתב יד ורבי שמעון בן סעדון חיבר ספר כתונת תשבץ כץב יד דרשות על התורה.

ובערים אחרות היומ אז בדור ההוא, הרבנים האלה, בעיר מכנאס, רבי דניאל טולידאנו שהיה גם ליועץ המלך, ובא בכתובים עם רבי יעקב ששפורטאש ויהי רעו ומיודעו, וגם החרה החזיק אחריו בעומדו נגד הכת של שבתאי צבי שהייתה בסאלי ומכנאס. רבי חיים טולידאנו בן רבי חביב, חיבר ספר שערי חכמה, ובו י"ח שערים בדרשות והנהגות וכל שער נקרא בשם מיוחד, נמצא עוד בכתב יד תל"ד, ושניהם רבי דניאל ורבי חיים כתבו פסקי דינים להשיב לשואליהם.

עם שני הרבני הנזכרים היה שם במכנאס עוד רב שלישי ושמו רבי חסאן אדארוקי, אכן לא נדע אם חיבר מאומה, ובסאלי חי רבי יעקב ששפורטאש יליד אוראן, שנמנה שם בסאלי לדיין ומורה צדק עד שנת תט"ו בערך, ואז יצא משם ועל מקומו נמנה רבי מסעוד אתאזי.

ועוד חי בסאלי החכם רבי אהרן הסבעוני בן רבי ישעה ידידו של רבי יעקב ששפורטאש ואשר עזר לו הרבה לדכא את התנועה השבתאית במרוקו. הוא חיבר ספר דרשות, ועוד לו הגהות בספר היכל הקדש לרמב"ם אלבאז הנזכר בדור הקודם.

באחד מדרשותיו חזכיר כי הוא היה תלמיד של רבי יצחק אתורקי, שם בלתי נודע לנו עוד, בעיר אספי היה רבי מסעוד מעבאלי רב תלמודי גדול, ובעיר רבאט חי חכם אחר רבי מאיר טאפיירו שממנו נמצא עוד בכתב יד ספר דרשות על התורה.

בספר זה יזכיר המחבר ההוא עוד רב אחד שחי בעיר ההיא או בעיר סמוכה לה ושמו רבי מסעוד בן נחמן רב גדול, מליץ ומדקדק בשנת תל"ד. ובתיטואן חי רבי יצחק ארובאש בן קבי חנניה הנזכר בדור הקודם, וחיבר ספר זבחי צדק בדיני שו"ב וספר אמת ואמונה על תרי"ג מצות עם איזה דינים בלשון ספרד.

וספריו אלה ניכר כי היה חכם בדקדוק ומשורר נעלה, ובנוף תאפילאלת חיו רבי שלמה אדהאן הזקן ורבי אברהם בן סמחון, האחרון ישב בעיר קטנה "בגריס" אחת מערי הנוף ההוא ושם היה מרביץ תורה בתלמידים באופן מצוין שכל מה שהיה לומד עמם היה שונה מאה ואחד פעמים לבל ישכח מפיהם.

הוא נמנה לדיין שם ויחליף אגרות עם רבי יעקב ששפורטאש שהיותו בתלמסאן ובסאלי, ובמראכש חי רבי סעדיה הלוי אזנקוט, חיבר ספר אגרות הפורים, מעשה מגלת אסתר בחרוזים, כל הרבנים ההם חיו בראשית המאה הזאת החמישית אך עוד רבנים אחרים צעירים מהם לימים חיו בפאס אז בחצי הראשון של המאה הזאת.

ואלה נתפרסמו עוד יותר ויחשבו לגדולי התורה שבדור ההוא, ואלה הם רבי יהודה עוזיאל בן רבי יוסף – האחרון בערך אל הנזכרים כבר במאה השלישית והרביעית, נולד סביב לשנת ש"ף ומת ביום ו' י"ט אדר שנת תמ"ט, הוא היה בקי בכל מקצועות התורה, פשט רמז דרש סוד ודין.

וירביץ תורה בפאס, רבי וידאל הצרפתי השלישי בן רבי יצחק, נולד ברביעי בשבת כ"ז באלול שצ"א ומת בליל ה' י"ד כסליו תס"ד. חיבר פסקי דינים שהיו נמצאים בכתב יד וכנראה שאבדו כבר, הוא היה אב בית דין אחרי רבי יוסף עוזיאל הנזכר ויהי שופט צדק ועשוי ללא חת, ובמותו קוננו בפאס קינות הרבה.

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו פרק שלשה עשר רבני המאה החמישית

עמ' קצ

שומר הסף בתוניס היה נציגה של הסוכנות היהודית ד"ר ברטוואס שחילק את רישיונות העלייה על פי – ההנחיות שקיבל מהסוכנות היהודית. התעלמות ממועמדים דתיים והעדפת חלוצים מתנועת 'צעירי ציון' הייתה כתובה על הקיר מאחר ו'צעירי ציון' היו בבת עינם של השליחים התאומים. בשליחותו השנייה לצפון אפריקה המליץ פרידמן להעלות בסרטיפיקטים כ- 37 מועמדים פוטנציאלים וביניהם פעילים של 'צעירי ציון' בתוניס.

מאיר אידן, חבר תנועת 'צעירי ציון', שלח רשימה מפורטת ובה 11 תוניסאים ואלג'יראים, חברי התנועה ששהו בהכשרה במחנה בריווט, אלג'יר, כדי לקבל עבורם רישיונות עלייה לארץ ישראל. לתנועת 'צעירי ציון' היו סניפים בקהילות היהודיות בצפון אפריקה וארבעה קיבוצי הכשרה שמנו 70 חברים באלג'יר ובתוניס  (Rivet, Rovigo L'Arba , Bejaua) . בדוח נוסף ששלחה התנועה נרמזה ביקורת על חוסר התמיכה של הסוכנות היהודית בפעילותה. התנועה שהתאחדה עם תנועת 'דרור' העולמית של 'הקיבוץ המאוחד', הכריזה ש"רק הציונות יכולה להביא לפתרון אמִּתי ליהדות הצפון אפריקאית מפני שהיא בסכנה הן פוליטית והן כלכלית וההוכחה לכך היא ששתי הספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' יצאו משם עם משפחות שלמות".  מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית לא החלישה את הרצון של חברי התנועה לעלות ארצה.

החשש מפני בקשות שלא על פי הקריטריונים הציוניים לעלייה התבטא בדיווח של משה שפירא, מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי' "כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת 'מקרים סוציאליים', הגבלנו את גיל העולים ל 25  שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית". ]הדגשה שלי,ב.ד.[ שפירא ציין במכתבו שהעניינים אינם "כפי שנהוג באירופה".  מדבריו אפשר להתרשם כי לא היה אמון רב במנהיגות המקומית אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב בכל הקשור לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה א"י. ראוי לציין שהשנה היא – 1945 ועלייה בלתי לגאלית — ההעפלה החלה ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים שהציב שפירא של גיל ובעיקר הכשרה חלוצית היוו אבן נגף לעלייה מתוניס בפרט ומהמגרב בכלל מפני שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

במשך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתוניס ולאורך השנים חזרו ונשנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאלים לעלייה מהמגרב. חוסר האמון ב'חומר' האנושי העשוי לעלות מהמגרב היה גדול והתירוץ שהממשלה בתוניס גבתה סכום עתק עבור רישיונות עלייה הושת על העולים ולא על הסוכנות היהודית. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה א"י ובעיקר מפני אוכלוסיית עולים לא – מתאימה להתיישבות בפלשתינה א"י.

בקשות עלייה מאלג'יר. הטיפול בקבלת רישיונות באלג'יר לא היה שונה מזה שבטריפולי ובתוניס. ברשימה שהעביר בנימין הלר, האחראי על הפדרציה הציונית/קרן היסוד באלג'יר, לסוכנות היהודית היו שמות של שני אלג'יראים בעלי אזרחות צרפתית, שני מרוקאים ועשרה תוניסאים. מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית ביקש מהמשרד באלג'יר לארגן רשימה מצומצמת של מועמדים ללא הבטחות שווא-

"ברצוננו לקבל מושג מה על החומר המחכה לעלייה אצלכם. בהתחשב עם הקושי הרב בסידור העולים ובשיכונים. יש לפי שעה לטפל בעיקר בעליית רווקים ורווקות ואולי גם משפחות קטנות בנות ילד אחד או שניים. רק אנשים בריאים בגופם וברוחם יכולים לבוא בחשבון כמועמדים לעלייה".

דרישה זו של הסוכנות היהודית אף שהייתה 'לגיטימית' – – הייתה התחמקות מלהעניק רישיונות עלייה — בנימוק של מגבלת גיל ומצב בריאותי ומשפחתי. יתכן שתשובה כזו באה על רקע ניסיונה בשנות ה 30- עם דרישתם של עולים מג'ארדיה, אלג'יר שלא נקלטו בארץ ישראל וביקשו לשוב לעיר הולדתם; במקרה זה ניסה אברהם אלמאליח, מטעם הוועד העדה הספרדית, לתווך בין העולים לסוכנות היהודית ללא הצלחה.

הרצון לעלות לארץ ישראל מאלג'יר עולה גם ממכתבו של ישראל מדיוני, פעיל בתנועת הצופים באוראן, "הם חפצים להיות בקרוב חלוצים בארצנו ובכל רגע מבקשים כוח ואמונה לעשות דבר עמנו" הוא חתם את מכתבו ]…[ ב "אנו שרים לך מולדת". –  רשימה של 15 בעלי מקצוע מועמדים לעלייה נמסרה לבנימין הלר על ידי ועדת העלייה של הפדרציה הציונית באלג'יר. בתשובה הודיעה הסוכנות היהודית "כי הרישיונות מאז שנת 1946 , מחולקים על ידי ממשלת המנדט בלבד".  תשובות מעין אלה אף שהיו לגיטימיות עשויות היו לרפות את ידי העולים בפוטנציה בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. אך ידיהם לא רפו. חשוב לציין שממשלת המנדט הנפיקה רישיונות שמיות שהתבססו על הצעות הסוכנות היהודית.

כשהפציעה נכונות של יהודים לעלות ארצה הועלו על ידי הסוכנות היהודית אילוצים ותירוצים מגוונים כדי להסביר את העיכוב והסירבול בטיפול בבקשות; שחלוקת רישיונות עלייה הייתה בידי ממשלת המנדט למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; הקצאת רישיונות עלייה לפי הגדרת ארץ מסוימת כארץ אויב או ארץ ידידותית. הגדרת המגרב, בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה, כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי בהירות לגבי הקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

בקשות עלייה ממרוקו. גם כלפי עליית הקהילה היהודית במרוקו נקטה הסוכנות היהודית עמדה זהה. יוסף טולידנו, נשיא קק"ל במכנאס, פנה לראש הנהלת הסוכנות היהודית לקבל מידע ברור "על דבר עלייה גדולה מעירנו בפרט וממרוקו בכלל". הוא התבקש למלא את הטפסים המתאימים. ואכן טפסים נשלחו עבור שלושה חלוצים: מאיר אלקליי, ניסים מלכה ויהודה מלול. מזכיר מחלקת העלייה ביקש מהפדרציה הציונית במכנאס לבדוק אם פניית ארבע משפחות עדיין אקטואלית. ולגבי ]…[ "שלשה מועמדים אחרים אליהו אברהם, יצחק כהן ואליהו טולדאנו, "יש לחקור אם הם מתאימים עד כה לעלייה ואם יש להביאם בחשבון בסרטיפיקטים שאנו שולחים לכם בכל חצי שנה".  למעשה תשובה מעין זו נועדה לרפות את מבקשי העלייה ממרוקו. הטפסים מולאו על ידי העולים הפוטנציאליים ונשלחו על פי דרישות הסוכנות היהודית ובכל זאת תשובתה מערימה קשיים בדרך לקבלת הרישיונות. חיים ברלס פנה להסתדרות הציונית בפאס לקבל את הפרוטוקול שקרא לשיתוף פעולה בין קהילות מכנאס ופאס ולהקמת ועדת עלייה משותפת במרוקו. התהליך החל בפנייתו של ברלס, בקונגרס הציוני בלונדון 1935 , ליוסף לוי, הנציג המרוקאי לקונגרס, להקים ועדה מרכזית משותפת לכול סניפי ההסתדרות הציונית במרוקו. ברלס הוסיף שהסוכנות היהודית טרם קיבלה את מכסת הרישיונות לתקופה זו מלבד רישיונות למטרה מסוימת עבור גרמניה. הסוכנות הטילה את האחריות על אי קבלת רישיונות עלייה למגרב על ממשלת המנדט בעוד שסרטיפיקטים הוקצו ליהדות גרמניה. והמגרב לא הוכרז עדיין כארץ אויב. התפיסה ה'אימפריאליסטית' של הסוכנות היהודית בצפון אפריקה נועדה לנטרל, כנראה, כול יזמה שאינה בשליטת הארגונים הציוניים שפעלו שם תחת חסותה. כך, יוסף בכר, מזכיר מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, ביקש מיוסף לוי בפאס לקבל מידע על חברי ועדת העלייה בקזבלנקה האחראית ועל חלוקת הרישיונות "שמזמן לזמן" הוקצו למרוקו. בכר ביקש לדעת מדוע הקהילה בפאס אינה מעוניינת להצטרף לוועדת העלייה המרכזית בקזבלנקה. לשאלה זו לא התקבלה תשובה מקזבלנקה.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון".

הצרפתים שרק עכשיו נפטרו משלטון הכיבוש של היטלר בארצם, נכנסו לתסבוכת חדשה בצפוךאפריקה. באלז׳יריה ובתוניסיה קמו תנועות התנגדות להמשך שלטון הכיבוש של הצרפתים בארצותיהם, והחלו בפיגועים במגמה לגרום לתסיסה בקרב הציבור. השלטון הקולוניאלי הצרפתי באלז׳יריה, שנמשך כבר מאה ועשרים שנה, התערער מיסודו ומעמדה של צרפת הגדולה התערער במדינה זו וכן גם בטוניסיה. גם במרוקו התערער השלטון של צרפת הגדולה התערער במדינה זו וכן גם בטוניסיה. גם במרוקו התערער השלטון של צרפת למרות שרק ארבעים שנה חלפו מאז התבססותו בארץ זו. הצרפתים הודיעו על החלטתם לראות באלז׳יריה ובטוניסיה חלק בלתי נפרד מצרפת ואילו על מרוקו הכריזו הצרפתים מלחמה גלוייה. הם התחילו איפוא, לרדוף את מנהיגי־תנועות־השחרור כמו עלאל אל פאסי ורבים אחרים, והשליכו אותם לכלא כאסירים־פוליטיים. תנועות השיחרור הגבירו אח פעילותן בערים הגדולות והמלך מוחמד החמישי מצא עצמו בין הפטיש לבין הסדן. ראשי תנועות השיחרור תבעו מהמלך לדרוש את פינוי מרוקו על ידי הצרפתים ואילו הצרפתים עצמם דרשו מהמלך להכריז על מדיניותו הברורה של המשך שלטונם במרוקו. המלך הצעיר נקט בצעד מחוכם והכריז בכלי־התקשורת שהוא פועל לטובת הענין והמדינה. שני הצדדים קיבלו את הכרזת־המלך כשכל צד פירש אותה לטובתו, ומייד אחרי זה חלה רגיעה במצב. הדיבורים על סילוק הצרפתים ממרוקו הביכו את רוב תושבי־המדינה שחיו בפיגור משווע. הצרפתים מצידם ראו בהכרזת המלך וברגיעה במצב, נצחון שבא בעקבות תגובתם החריפה לכל ההתקוממות נגד שלטונם במרוקו. הם המשיכו במדיניותם הנוקשה ובמקרים רבים הקשיחו את עמדתם. אך במקביל ״נזכרו״ לפתע שעליהם להעסיק את האוכלוסיה המובטלת ברובה והשרוייה בתנאי עוני ורעב. הם הפעילו תוכניות־פיתוח שונות בכל רחבי־הארץ בהן הועסקו מאות אלפי־עובדים ערביים במגמה לשפר את תנאי־הקיום שלהם ובד בבד להשכיח מהם את ענין הכיבוש.

בגוראמה, המשיך המושל דובארי את שלטק־היחיד שלו ביד קשה. הוא שימש כקודמיו בעת ובעונה אחת כמושל צבאי, כראש עיר ובשופט. כל עוזריו היו ערביים, תריסר זקיפים ונוטרים חמושים לשמירה על החוק והסדר, קבוצה של ארבעה פקידים בעיריה, ומועצה של שייכים ערביים שהתכנסו אצלו לישיבות עירוניות וניהלו בית־משפט, שהיה למעשה מין שילוב של בית־דין צבאי בתוך בית־משפט אזרחי.

יום המשפטים של המושל דובארי היה מחזה מעניין ומרתק ויחד עם זאת מזעזע. המושל מופיע בתוך רחבת־העיריה בליווי שומרים חמושים כשהוא מגולח למשעי, לבוש במדים מבריקים ומגוהצים להפליא ובידו החזיק בדרך כלל שרביט יפה ודק. כובעו בעל־מצחיה קושט בסרט מוזהב וכתפיו היו מעוטרות בדרגות הקצונה. על חזהו היו תלויות האותות והמדליות של הצלחותיו בשרותו הצבאי ועל שרוולי מעילו הצבאי, סרטי־זהב בקצוות. לאורך מכנסיו בצדדים החיצוניים, היו תפורים סרטים בצבע לבן, וצבע מדיו היה זית כהה מבריק. מאות האנשים שנקראו לדין היו יושבים על הרצפה מול בית־המשפט ובהתקרב המושל אליהם, קמו על רגליהם והצדיעו לו. הוא החזיר לכולם בהצדעות חטופות בקצב צבאי מובהק, ובכניסה לבית המשפט התקבל בלחיצות ידיים של השייכים הערביים ובברכות חמות. צורת הפניה אל המושל בדרך כלל, ובמיוחד ביום המשפטים, היתה ״מון קפיטאן (סרן) וכשדרגתו הייתה נמוכה, היו כולם פונים אליו בשם ״מון ליוטננט״ (סגן).

כל העובר על כלל זה היה צפוי לגערה ונזיפה חמורה. אך אם היה חוזר על שגיאתו וקרא לו בשמו הפרטי היה צפוי האיש לעונש חמור עד למאסר מיידי. קשריו ויחסיו של דובארי עם כולם היו עניניים, ובשום מקרה לא אישיים. הזקיף בוזמעה התחיל לקרוא בקול רם מפתח בית־המשפט לבא בתור ומידי פעם, נראה מישהו קם מתוך השכבה הלבנה של מאות מצנפות הערבים היושבים תחת כיפת־השמיים וממתינים כל היום למשפטם. המשפטים היו מהירים, ובזה אחר זה היו כולם נכנסים ויוצאים כשכל אחד הולך לכיוון אחר. מי לכלא, מי למעצר עד להעברתו לעיר־המחוז ״קסר סוק״, מי לתשלום קנס בעיריה ומי לחופשי. היו גם כאלה שנשלחו ל״מטמורה״ — הלוא היא באר עמוקה מתחת לאדמה, הידועה לשימצה. למטמורה היו השומרים מורידים את האסיר ״המסוכן״ או סתם כזה שנראה בעיני המושל הצבאי כחצוף, בעזרת חבלים, והוא הועלה רק פעמיים ביום בזמן הארוחות. גם יהודים רבים הורדו למטמורה וביניהם סולי, השייך של היהודים, ילו משה ומאיר עקו. מאיר עקו הרבה להטריד את המושל במשפטי־הגירושין שלו מנשותיו הרבות בזו אחר זו. הוא היה צעיר פיקח, ותחביבו היה להתחתן כל שלושה חודשים ולהתגרש כדי להתחתן שוב עם אחרת. הוא לא עשה חשבון של יופי וגיל ונשא נשים מבוגרות ממנו בהרבה בגלל רכושן שמשך את עיניו.

אחד המשפטים שהעסיק את דובארי זמן רב, היה משפטם של שני בחורים יהודיים — מימון ילו ומכלוף יחיה. השניים הואשמו על יחי נווד ערבי צעיר, בכך שאחד מהם פגע בשיניו בהטלת אבן במקלע־יד. מכיוון ששניהם היו באותו גיל, גובה ולבוש: מכנסיים שחורים רחבים וחולצה צהובה. השניים

  סרבו להעיד זה כנגד זה והמושל שלח אותם לכלא. למשפט הובאו עדים יהודים שהיו איתם בעת המעשה כאשר יצאו מלימודיהם בבית־הכנסת, אך הם התבלבלו ונשלחו גם־כן לכלא. המשפט ארך זמן רב, בהתערבותו של סולי השייך, שוחררו השניים לאחר ששילמו קנס־כספי. אחרי שיחרורם הודה מימון השובב שהוא אשר שיחק במקלעו ופגע בערבי בעת שזה היה עסוק במכירת עצים אשר חטב בדרך לעיירה.

בעת שהותם של השניים בכלא, ניסה הנוטר הערבי עבד־ארזאק להשפיע על המושל להחמיר בעונשם. הוא עשה זאת מאחורי־הקלעים בגלל שינאתו ליהודים. עבד רזאק היה ידוע בעיירה כשונא־יהודים בגלוי, ולא פעם הציק להם והתבדח על חשבונם. חבריו לשרות, הסתייגו מהתנהגותו הגסה כלפי היהודים, אך הוא היה מוטרד מחיי השלווה והליכוד של יהודי העיירה גוראמה. יום אחד בא לעיירה הרב הגאון מאיר אבוחצירה מהעיר ארפוד שבתאפילאלת. הרב הצעיר, יפה־התואר וגבה־הקומה, אשר זקן שחור עיטר את פניו והופעתו, בלבושו המהודר היתה מעוררת יראת־כבוד, היגיע לעיירה על פי הזמנת־הקהילה. היהודים נתפנו מכל עיסוקיהם וקבעו תור כדי לארחו בכבוד והדר. בכל בית נתקבל הרב בחמימות ובלבביות רבה, כאשר כל היהודים מלווים אותו ממקום למקום, בוקר וערב בשירה ובריקודים. והנה יום אחד כאשר עברו היהודים בבוקר עם הרב מבית־הכנסת לביתו של יחיה יסו, כשהם שרים ורוקדים סביבו, ראה אותם עבד רזאק הערבי וחמתו בערה בו על הכבוד הרב שרוחשים היהודים לרבם. עבד רזאק התקרב אל היהודים שהקיפו את הרב אשר כבש עיניו באדמה לבל תתקלנה חס וחלילה בפניהן של הנשים. עבד־רזאק פנה אל עבר המדרכה הסמוכה כולו זעם וחימה, והחל להטיח עלבונות ביהודים, וכאשר היגיעה חמתו של עבד חאק לשיאה, אמר לעבד אלבאקי חברו: ״היהודים מפטמים את רבם כמו בעל־חיים״. הוא אך סיים את משפטו זה, בו השווה את הרב לבעל־חיים ולשונו התקפלה בתוך פיו שנתעוות, והוא לא יכול היה להוציא הגה מפיו. חברו הטוב עבד אלבאקי שמעולם לא פגע ביהודים ורחש להם תמיד כבוד, הבין מייד שקללת הרב ירדה על עבד רזאק ואמר לו: ״הזהרתיך! עכשיו לך חפש, מי שיחזיר לך את כושר דיבורך״.

מימון ילו הצעיר, היה לא רק שובב אלא גם סקרן מאוד, והיה עד למה שקרה לעבד־רזאק ושמע את דבריו על הרב. הוא פתח בריצה לעבר היהודים ששהו בביתו של יחיה יסו וסיפר להם את מה שאירע לעבד־רזאק. היהודים היו מרוצים מן הקללה שירדה על עבד רזאק, שונא היהודים, והמשיכו

במסיבתם החגיגית עם הרב הנאור.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983-עמ'70

3.3 בין־טקסטואליות בפעולה

פוליפוניה זאת של הצלילים — המוסיקליים לפחות — היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם, מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־עברי בצפ״א בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.

פוֹלִיפוֹנְיָה

^ל (נ') [מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת.

[פּוֹלִיפוֹנְיוֹת]

במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.

א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית — ולאחר מכן גם הארמית — כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.

טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־פרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.

ב.הבין־טקסטואליות ברצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי — וגם לא רצה בכך — להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמיתותו הנצחית ותקפותו הבלתי־מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שבו הוא יכול היה לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.

אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידיאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם, גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים והכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים במיוחד, להיות המרכיב העיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים קודמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטךה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים.

ג.בין־טקסטואליות שקופה ועקרון ההעתקה: כתוצאה ממלאכת כתיבה זאת, המשייכת את עצמה למסורת תרבותית מוגדרת וממשיכה מסורת זאת ביודעין, רכש השיח השירי בשירתם של רש״ח ושל משוררי מרוקו(והמזרח, ואף בשירה העברית עד לעת החדשה בכלל) מבנה בין־טקסטואלי שקוף. בשירים החדשים דומה כאילו המצבים המתוארים, האירועים המסופרים, הדמויות המוצגות, העמדות הננקטות, המבנים הטיעוניים המפותחים והמשמעים הנארגים — כל מרכיבי השיח השירי — מאזכרים טקסטים אחרים ומשחזרים הלקים מטקסטים קודמים, מקראיים במיוחד. אלא שאין כאן אזכור או שחזור לשמו, אלא בניית עולמות סמנטיים־פרגמטיים חדשים על יסוד עולמות שיח ישנים שיש אליהם זיקה ישירה ומחויבת המציאות הן מבחינה אידיאולוגית־תרבותית והן מבחינה לשונית. ההקשרים השיחיים החדשים מזוהים דרך הכתיבה עם ההקשרים השיחיים הטקסטואליים הקודמים ושואבים מהם את המבנים השיחיים התשתיתיים, את התכונות התיאוריות ואת הצורנים והמבנים הלשוניים המתאימים לבניית העולמות החדשים.

במלאכת הבנייה הסמנטית־פרגמטית הזאת של הטקסט החדש מופעל אחד העקרונות הכלליים ביותר ביצירת משמעויות חדשות ועולמות משמעיים חדשים בשפות הטבעיות. זהו עקרון ההעתקה — במובן של העברה — שלפיו מעבירים תכונות הקשריות מהקשר מוכר אחד (או שמניחים שהוא מוכר לבני השיח בתרבות מוגדרת) להקשר חדש שהדובר או הכותב מזהה אותו או משווה אותו עם ההקשר הקודם. תכונות הקשריות(או פרגמטיות) הן כאן כל אותן יחידות משמעות הבונות את המבעים ואת האמירה ביחידת טקסט כלשהי המהווה הקשר טקסטואלי מוגדר או בנוי בידי הדובר או הכותב — דהיינו תיאורים(ולאו דווקא שמות תואר) של מצבים, של אירועים או של דמויות, אמירות, סמנים טיעוניים, עמדות, אסטרטגיות שיח, מבני שיח — והמקבלות ביטוי לשוני מפורש או מובלע בתוך הטקסט. אלא שהעתקה זו של תכונות פרגמטיות להקשר החדש אינה נעשית במישרין מהקשר אחד להקשר שני. שעה שהעתקה זו פועלת כפעולה סמנטית בסיסית, חדל ההקשר המקורי לשמש כהקשר ספציפי, מוגדר היטב בתוך רצף טקסטואלי כלשהו, והוא מקבל מעמד של הקשר־על או של הקשר טיפוסי או מוטפס, ליתר דיוק. הטפסה זאת של הקשר ההתייחסות אינה יכולה לחול על כל הקשר והקשר מתוך רבבות ההקשרים שמזמנים לנו החיים או הטקסטים השונים, אלא על הקשרים ייחודיים, ציבוריים במהותם וידועים לכלל הדוברים או לקבוצה משמעותית בתוכם, שכל תרבות ותרבות מבררת לה. כאלה הם למשל ההקשרים השונים של עולם המקרא או של כל יצירה ספרותית, אמנותית או תרבותית שזכתה וקיבלה משקל תרבותי רב־השפעה בחברה ובתרבות כלשהי. זו הסיבה שתכונות מועתקות אלה יכולות להיות מיוחסות לדמויות שונות זו מזו או למצבים ולאירועים שונים זה מזה בידי אותו הכותב (המשורר) עצמו או בידי כותב (משורר) אחר. הטפסת ההקשר המקורי מאפשרת אוניברסליזציה של תכונותיו.

אולם מה שמאפיין את ההעתקה הבין־טקסטואלית בשירת יהודי צפון־אפריקה (ובשירת השיבוץ בכלל) הוא, שהעתקה זאת אינה נוגעת לתכונות ההקשריות המופשטות או המוסקות מהבנת הטקסט בלבד, אלא היא מבוססת גם ובאותו הזמן על חלק גדול מהיצגיהן הלשוניים והמבניים המקוריים של אותן התכונות המועתקות. כאן הלבוש הלשוני־טקסטואלי שלהן הוא חלק בלתי נפרד, ולעתים נראה אפילו כאילו הוא החלק העיקרי, בתכונות המועברות מהטקסט המקורי לטקסט השירי החדש.

שירתו האישית והחברתית־היסטורית של ר׳ שלמה חלואה-יוסף שטרית-מקדם ומים כרך ד' עמ' 41

יהודה אלגאזי

רב ודיין מצוין. זקנו של מהר״ש אלגאזי. חי בקושטא בזמן הרבנים משה גלאנטי ומשה בן חביב, נזכר הרבה בספרי רבני התקופה. כנראה שהוא אחד מאלה הרבנים שהסכים לחפצו של דון יוסף נשיא, להתיר את החרם מעל דאוד נאמן ביתו שבגד בו, ואח״כ קרבהו אליו.

יום טוב אלגאזי

אבי הרב ישראל יעקב אלגאזי. היה מרבני אזמיד וכנראה נפטר שם. הובא זכרו בס', תולדות חכמי ירושלים, ח״ב עמ. 65

יום טוב ב"ר ישראל יעקב אלגאזי

נולד באזמיר שנת התפ״ז, מכונה בשם מהריט״א. בעודו נער הביאו אביו הרב ז״ל לירושלים. למד בישיבת פירירה שנודעה אז לשם ברבניה הגדולים ונמנה בין תלמידי הרב יונה נבון בע״ס' נחפה בכסף. לאחר פטירתו של הרב ר״מ ור״מ רפאל אברהם בן אשר, נתבקש למלא את מקומו. בשנת תקנ״ט הורע ביותר מצבה החמרי של עדת היהודים בירושלים, ויאלץ בכבודו ובעצמו לעזב את כסא הרבנות לזמן מה ולצאת לחו״ל, בכדי לדפוק על פתחי הנדיבים

לשם החזקת הישוב באה״ק. בהיותו בליוורנו הזדמן שם עם הרב חיד״א. הרב משה סופר בע״ס' חתם סופר, כתב עליו כדברים האלה: ״מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפ״פ דמיין קרוב לשנת תק״מ, והארץ האירה מכבודו. אמנם עדיין לא הגיע לחצי הכבוד הראוי לו לפי הנראה מחבורו הלכות יום טוב על בכורות וחלה, כי הפליא לעשות הגדיל תושיה ומיום חבור המשנה למלך לא נראה כמוהו. אח״כ קוראהו = גברא רבא ויקירא גאון עולם״. בדרך שליחותו מצא כתבי יד של רמב״ן ובשובו לעיה״ק סדרם ופירשם והכינם לדפוס. הרב שמואל

מרדכי גירונדי בספרו תולדות גדולי ישראל מזכירו: ״ואני זכיתי להכירו ומראהו כמראה מלאך האלקים. והניח תלי תלים של שו״ת והלכות כ״י ועניני חסידותו ופרישותו גבהו עד למעלה. והאריך ימים על ממלכתו יותר מכ׳ שנה ונפטר בנשיקה ממש״. בהקדמה לספרו קדושת יום טוב כתב עליו הרב אג'ן: ״זה האיש מרעיש הארץ עיר וקדיש מן שמיא ריש מתיבתא ור״ג מלך שלם גולת הכותרת לישראל לגאון ולתפארת״. אחר סלוקו של הרש״ש מלא מקומו בק״ק חסידים בית אל, ויעמד על משמרתו במשך כ״ה שנה. נפטר ביום ב. אדר א. שנת תקס״ב. ואני הצעיר ראיתי חתימת ידו על שטר אחד בענין פדיון שבויים משנת ״מבשר טוב״ (תקנ״ט) אל הגביר יוסף אבוהב מגיברלטאר, בו מזכיר חוב של מאתים אלף אריות, הרובץ על עדת ירושלים.

ח ב ו ר י ו : א. הלכות יום טוב, פירוש על הלכות ברכות וחלה ליוורנו תסנ״ד. ב. קדושת יום טוב ונקרא גם כן שמחת יום טוב, ירושלים תר״ג. ג. יום טוב דרבנן, דרשות. נדפסו בסוף   ספר קדושת יום טוב, ירושלים תר״נ. ד. שמחת יום טוב, שאלות ותשובות. אוצה״ס אות ש. םי׳ 860 . שלוניקי תקנ״ד.

יום טוב אלגאזי

מרבני ירושלים במאה הששית למניננו. וראיתי קברו סמוך לקבר הרבנים הגאונים מבני משפתתו והוא בחלקת החסידים. ציונו: החכם השלם מגזע היחס הנבקי״ו מר ונאנח, כמה״ר יום טוב אלגאזי תנצב״ה. נפטר יום ו. לח. סיון שנת תקע״ו.

יוסף משה אלגאזי

היה רב במצרים אתר פטירתו של מהר״ר שלמה סכנדרי. ובם׳ טוב מצרים מובא כי ישב שם על כסא הרבנות משנת תק״פ עד שנת תר״ו.

יעקב אלגאזי

מתושבי קושטנדינא. חי בשנת תק״ס לערך. הרב יצחק בכר שמריה ארגואיטי מחבר ס׳ מעם לועז לאדינו לסדר דברים, מזכיר בהקדמה לספרו את התמיכה הממשית שקבל מידי הרב הגביר יצחק פרץ ומהרב הנ״ל. וז״ל שם: ומשנהו הכתם הטוב כלי מלא רוח חכמה סלת נקיה מבני עליה יראת ה׳ היא אוצרו רוח הבריות נוחה הימנו משמח אלהים ואנשים, מגזע היחס והמעלה ענף עץ אבות ה״ה, החכם המרומם נעים זמירות ישראל כמהר״ר

יעקב אלגאזי.

יעקב בן יום טוב אלגאזי

בשנת תקנ״ה היה פקיד הכוללות בחברון ת״ו. הערבים בני המקום שטמוהו בגלל עניני כספים שתבע מהם, ופעם התנפלו עליו והכוהו מכות מות. אביו הרב, יצא בעת ההיא לאסף כספים לפדיון שבויי עיר האבות ובשובו משליחותו, בנו הנ״ל לא היה עוד בחיים. הכתבת שעל מצבתו: ציון היא קברת ארץ לאחד מבני עליה רב משרשיא בנש״ק המבי״א כמה״ר יעקב אלגאזי תנצב״ה. נח נפשיה ג, אדר א. שנת המחנה הנשאר (תקנ״ו) לפלטה.

יצחק ב״ר אברהם אלגאזי

תלמיד הרב ר׳ חיים בנבנישתי בע״ס כנסת הגדולה. היה מו״צ באי כיאו. חבר ספר דרושים בהיותו בן טו״ב שנה וקראו בשם ״דורש טוב״ וכן הערות על ס׳ דרך עץ החיים והוא חידושים על הטור ד״ח. הרב חיד״א ראה ספר שו״ת שלו בכ״י, ואחדות מהן נדפסו בס', בעי חיי למורו הנ״ל.

יצחק ב״ר שלמה אלגאזי

יליד אזמיר בשנת תרמ״ב. נודע לשם בכל ערי תוגרמא ומחוצה לה בתור מנעים זמירות מזרחי מפורסם. כמה ממנגינותיו הוכנםו אל לוחות הגרמופון. בין השנים תרע״ת—תרפ״ג עסק בהוראה, ובת״ת הגדול אשר לחברת ״מחזיקי עניים״ באזמיר, שרת עמי יחד. גם אביו הצטיין כחזן נעלה, וכמוהו כן בנו מלא תפקיד חשוב במקהלת המפסידים שם. בראשית תרפ״ט העתיק דירתו לקושטא ושם יסד בשנת תר״ץ את העתון ״לה בוז די אוריינטי״ (קול המזרת) היו״ל שם עתה בעריכתו. מלבד ידיעותיו הרחבות בחכמת הנגינה הוא שולט בשפות, ונחשב בין טובי האישים הנאורים בקרב אחינו היהודים בתוגרמא. בסוף תרצ״ג התישב בפריז.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

ברור שהמסובכות של ראשית ושל אסמכתא עצמית הוא דבר יסודי בכל חכמה ובכל דת; ומפני שאי אפשר לצאת מן הזמן ומן המרחב לתאר איזה רגע של ראשית, אנו צריכים לחשוב על מעשה בראשית כעל השערה של תכליתיות שהאדם מוזמן להשתתף בה. הראשית היא הקמה מחשבתית שהאדם חייב לצייר בשכלו בכל רגע ועל זה רש״י פירש את הפסוק הראשון של התורה ״זה אומר דרשני״. אך למטרה זו כל אדם צריך לחשוב את עצמו, כיחיד ללא גבולות, אף על פי שהפילוסופים רצו להגדיר אותו ביסוד החיים כבעל דעה עצמית. בניגוד לזה חכמינו ז״ל חשבו, שכל אדם צריך לצייר את התחלתו ואת סופו על פי מה שכתוב בפרקי אבות ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״ (ג-א). בדרך כלל כל הצעה ראשונה שואפת להיות יותר חשובה ממושכל ראשון; היא רוצה במעמקיה להיות האמת המוחלטת, אף על פי שאי אפשר לכונן מהתחלה את האמיתות של דבר. רק בדיעבד הדברים סוף סוף מתאמתים ובקשר לכך אפשר להציע רעיון שאמיתות של המצוות כמושג כללי תתברר רק בעולם הבא. מאחר ששכר מצווה בעולם הזה ליכא, אנו צריכים להדגיש את הצד הדינמי של תגמול המצוות ככתוב באבות(ד-ב): ״מצווה גוררת מצווה״, או במובן המדויק של הביטוי ״שכר מצווה מצווה״. זאת אומרת שהייחוד בין יסוד למלכות למטה גורם הטלה למעלה לתוך מה שקראנו בשפתנו הענייה המשולש העליון. יש במעבר הזה כעילוי של הדעת התחתונה, גופנית או מינית , לדעת העליונה שהיא כספירה יחידה בין חכמה ובינה. ובכל זאת המעבר הזה מאפשר להשתמט מן הניסיון החומרי של הזמן, כדי לעבור מהכרה זריזה ואקטיבית להודאה פסיבית ובלתי אמצעית. זאת היחסיות של הזמן, שהיא דבר מפורש בכמה ממאמרי חכמינו, כי היא אי-הגשמה של הממשי והיא פותחת דלתות של הייחוד והאמת. אולי חכמינו ז״ל תמכו בדעת זו כשאמרו ״אין מוקדם ומאוחר בתורה״; הביטוי הזה מצמצם את המרחק המושגי שיש בין הדוגמטי לבין החופשי המוחלט.

לפי מה שראינו למעלה בפרקי אבות, חכמינו ז״ל רצו לבסס את ההרהור הפילוסופי לא על משפט נחרץ ודוגמטי, אלא על המעבר המסובך של טיפה סרוחה עד הדעת העליון והמוחלט שנמצאת רק בעולם הבא.

כנראה האין של ״מאין באת״ הוא כרמז לאין סוף ב״ה והסוף של המעבר הוא העולם הבא, זאת אומרת שכל האנושות שוב חוזרת לעתיד לבוא, להתחלתה, לעולם האין סוף. אולי לקביעת העובדה הזאת שמו לב כמה חוקרים, כאשר חשבו לתת מספר פרטי לכל מושג, כדי לערוך עולם מלא צרופים שתכליתו הוא למצוא תשובה ישירה לכל שאלה אנתולוגית. אך אי אפשר לארגן את כל המושגים ביחד, כמו ההסתבכויות של החוק המתמטי של אי-השלמות (ק. גודל, 1931). האלף־בית העברי הוא כבר מספרי וחכמינו ז״ל לא היו צריכים תחבולות כדי לתפוס את הממשי במידה שכל מילה יש לה כבר גימטריא משלה. מבחינת תורת החינוך אולי אפשר היה לכונן את למוד השפה העברית לא רק בדרך פשוטה, אלא כדי להטותה לארבע הדרגות הידועות למקובלים, אלף־בית רגיל, את״בש, אל״במ, מספר. למקובלים, המבנה המסובך והעליון של הספירות, מפני שהוא כולל את ארבע הדרגות האלה, הוא כדרך נשגבת לא רק לייחד את השם בן ארבע ב״ה אפילו באופן פשטני, אבל להיכנס לעולם האפשרויות שכל מדעי המחשב משתמשים בו בימינו. בתנאים אלו נראה שעולם הבניין משיב לבעיות של משפט אי־השלמות הנזכר לעיל, שמכניס לפעולה כמה גורמים (אמיתות הדבר, הוכחה, החלטה) כולם לעניין ההתחלה, הראשית והאסמכתא העצמית. כל אמת צריכה חזרה וחשבון נפש כדי לבסס את עצמה; זאת אומרת שאי אפשר להביא אסמכתא עצמית של דבר אחד ובאותו זמן להסתמך על מושכל ראשון אחר. למעשה, כל שפה, כל מערכת פורמלית, כל תכנון(לשם הזנת המחשב), כל מחשבה המבקשת להגדיר את עצמה, יוצרת מערכת אחידה כמראה למראה עד אין סוף. זאת היא הבעיה העצומה של כל דעה בלתי שגרתית, כאשר היא עורכת זה בצד זה הצעות רבות, מקבילות ומתחרות, שמתאימות לדרגות שונות של האמת. ברור שההפרדה בזמן תהיה כהריסת חומות של הצד הוירטואלי של הדעות האלה. גם הביטוי אין סוף, שחידשו חכמינו ז״ל, הוא נחשב לדעה בלתי שגרתית ולכן אין לנו תפיסה ביה כלל וכלל.

היכל הקודש-כוונות התפילה -הרב משה בר מימון אלבאז זצוק"ל-חי בתארודטנת לפני 450 שנה

רבי יוסף ארוואץ

כולל ועד המערביים ירושלים

שנת ה׳ תרל״ו- 1876

שד״ר זה יליד רבט שבמרוקו נולד שנת תר״ז(1847) ובגיל שתים עשרה עלה עם הוריו לירושלם ועיקר למודו לקח מפי רבי דוד בן שמעון רבי אלעזר הלוי בן טובו ורבי רפאל מאיר פאניז׳ל, ונסמך להוראה בגיל עשרים ושלש, ויצא בשליחות זו, ואח"ך בשליחות חברון למרוקו תרמ״ג – תרמ״ד (1884-1883), וגם בשנת תרס״א, תרס״ב(1902-1901) הוא כיהן כחבר ביה״ד של עדת המערבים וכמנהל וראש העדה. נפטר ביפו כ״א כסלו תרפ״ה (1925) .

הן עוד היום האיר וזרח אל עבר פנינו ככבא דשביט כלו מחמדים מר שד״ר לו מק״ק המערביים השוכנים בציון הרב הכולל כמוה״ר יוסף ארוואץ יש״ץ, ועיניו לו ראו בי הקופה הנז' אין בה כדי תפיסה ואין הקומץ משביע להחיות עם רב. לכן באנו בהסכמה עם הרב השד"ר הנז' שמהיום הזה והלאה יעמדו הממונים על הקופה הנז' לקבץ על הגבאות מן החצירות ומן הבתים בבל יום ריח אלול שבכל שנה ושנה לתת איש במתנת ידו. ובשכר זאת אל שדי יריק ברבה עד בלי די לכל בני קהלינו יש״ץ החו״פ צפרו יע״א בחדש מנחם ציון ובונה ירושלים דהאי שתא וכל עצתך ימלא לפ״ק.

ע ״ה

רחמים יוסף אגייני ס״ט

חיים אליהו ס״ט

רפאל משה אלבאז ס״ט

רבי צבי שפירא

לעצמו שנח ה׳  

רבי צבי שפירא הופיע בעית צפרו, כעצמאי ממוצא אשכנזי ולא מצאתי שום זכרון ממנו בספרי תולדות ירושלם או בספרי השדרי׳ם, הוא היה בצפרו בתקופה שבה שמשו רבני עיר פאס יע״א הנזכרים במכתבים הלאה.

שלום לק״ק סאפרא והחכמים השלמים בראשיהם יצ״ו.

הנה הלום ראיתי אחרי ראי האגרת ששלחתם לכאן לכבוד החכמים וגם כתיבת ידי החזרתם הנה להראות להשרים והעמים פתשגן הכתב אשר לא כדת וכי אינכם יודעים שלוחי מצוה אינם נזוקין אפילו בחזרת״ן ידוע תדעו כי על זה הנדבה שעשיתם לי ובבזיון שהחזרתי על כל הבתים והעניים הם שנתנו לי זאת הנדבה וכמה מכם שלא נתנו לי כלום על כן מן הראוי הי' להוסיף עליכם על ככה רק כדאי הם חכמי פאס יע״א לבטל רצוני ודעתי מפני רצונם וכבודם והתרתי לכם מן הקשר הזה, אמנם אתם יודעים שלא כהוגן עשיתם לי ועדיין לא יצאתם ידי חובתכם כי צריך לחוש מהעונש ח״ו שלא יניע לכם בסיבתי באתי ממרחקים ובענין מצוה רבה ולא תרחמו ויהי ה׳ עמכם ותעשו לי נדבה אחרת כראוי ולא תאחרו הדבר כי אני נחפז ללכת לדרכי ותתברכו מאת ה^, ובזכות הצדקה יצילכם ה^, מכל צרה וצוקה ומכל מכשול ופוקה ויוסיף לכם ברכה בלי די ובלי חוקה, וליעקב בן חיים באמת עשיתי לו התרה מרוב הפצרה שהפצירו בי החכמים וגם הבעל הבית שלי וכדי שלא יכשלו בו רבים אמנם מחילה גמורה לא שש עד שירצה אותי ברצוי כ׳סף כי ידוע לכם שקללני קללה נמרצת.

מנאי צבי שפירא סי״ט

חכמי ומנהיגי ק״ק קהל צפת ישצ״ו.

אתם שלם וביתכם שלם וכל אשר לכם שלם. מידינו היתה ואת אודות ובשביל החכם השלם כהר״ר צבי שפירא י״א הנ״ל מה המעשה הנה אשר עשיתם לו ככתוב לעיל דגמירי צורבא מרבנן לא מיהדר אפיתחי ולא לבד זה אלא שחיזר על הפתחים וחזר בידים רקניות, לכן ראוי לכם לשמור נפשכם פן תכוו בגחלתו. ותכף תפרישו לו מממונכם נדבה לפי כבודו ולפייסו בדברים המתישבים על הלב. והכל בלי איחור ועיכוב ובזה כל העם על מקומו יבוא בשלום כנפשכם וכנפש החותמים פה פאס יע״א.

שמואל שאול ס״ט רפאל עובד אליהו סי״ט מתתיה יס״ט

רבי יהודה אלבו

כוללות ועד העדה המערבית ירושלים שנת ה׳ תרל״ז(1877)

שד״ר זה נזכר בספ׳ר שלוחי א״י עמוד 751 ובמכתב כלולתו נזכר מספר בני עדת המערביים בירושלים אז מגיע לאלף נפשות, ולא נזכר מאין מוצאו והגיע לצפרו בשנת התר״ם(1880) וזה נוסח מה שנמצא כתוב עליו

הנה יום בא הרב השד״ר אשכול הכופר כמוה״ר יהודה אלבו יש״ץ ובגשתו אל הקודש לקחת את בסף הקדשים מיד הגזבר וירא שם יהודה. והנה הוא דבר מועט, ובפרט אחר שיטלו השליש יחידי קהלנו לעניי העיר. ובכן פייס ליחידי הקהל שמהיום הזה והלאה תהיה בל הקופה הנב^, כליל לזכות אחינו המערביים. ש״ץ השוכנים תובבי ירושלים. ובבן אף ידינו תכון עמהם לסייע בדבר מצוה בזו. ובשכר זאת מזרה ישראל יקבצנו החו"ף צפרו יע״א בחדש כסלו משנת ששם עלו שבטי יה עדות לישראל לפייק וקיים

עה׳ רחמים יוסף אגיינ׳י ס"ט- רפאל משה אלבאז ס"ט-            רפאל אביטבול ס"ט

הקהלה והשד"רים-הרב דוד עובדיה זצ"ל-אחרון בשושלת הרבנים בק"ק צפרו-קכח