זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
באדיבותה של ענת לוי-כהן
באדיבותה של ענת לוי-כהן
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
המלחמה עם ספרד וכיבוש תיטוואן היוותה למעשה, מבלי שהדבר יורגש בבירור בעת ההיא, נקודת-מפנה גורלית בתולדות יהדות מרוקו. מאורעות אלה הפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה – ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת – לגורל אחיהם במערב.
הסיוע המיידי – בהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת בני ישראל במרוקו – לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור היתה החלטת חברת כל ישראל חברים לפתוח בתיטוואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.
אולם נחזור לעת עתה למאמצים הדיפלומטיים. סבלם של הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בגיבראלטאר הגיע לאזני הקהילה היהודית בלונדון שייסדה בשנת 1860 ועד מיוחד לעזרה ליהודי המגרב. הועד שיגר שליח למרוקו והדו"ח שהכין היה שחור משחור. הועד פנה לשלטונות להתערב, אולם הקונסול האנגלי בתנז'ה, למרות אהדתו המוצהרת, מסביר שכעת אין הזמן מתאים להתערבות כזאת, אבל כשישתפר המצב … המצב כמובן לא השתפר והישועה באה ממקום אחר.
יהודי גיבראלטאר – רובם ככולם ממוצא מרוקאני – פנו לעזרה לנדיב הידוע השר משה מונטפיורי (אחותו היתה נשואה עם אחד מצאצאי משפחת סבאג ממכנאס). העילה המיידית לקריאת העזרה היתה פרשה אפלה של האשמות רצח כומר ספרדי נגד כמה מיהודי עיר הנמל אספי. הקונסול הספרדי לחץ בתוקף על השלטונות להוציא להורג את הנאשמים.
כל בנין התביעה היה מבוסס על עדות נער שהושגה בעינויים וגם כאשר חזר בו הנער מהודאתו, לא הרפה הקונסול הספרדי. אחד הנאשמים, אליהו עלוש, יהודי מתוניסיה, הוצא להורג בתנז'ה. סבלם של יהודי מרוקו נגע ללבו של הנדיב שלמרות גילו המופלג (בן שמונים) יצא לדרך (1863). ממשלת אנגליה לא רק ידעה על תוכנית הביקור, אלא נתנה לכך את ברכתה ועזרתה.
היא העמידה לשרות הפמליה אוניה והבטיחה תמיכתה הדיפלומטית המלאה. התחנה הראשונה היתה מדריד שם התקבל על ידי המלכה איזבל השניה שגלתה הבנה למטרות שליחותו. הפמליה הגיעה לתנז'ה בדצמבר 1863 ונתקבלה על ידי הקהילה היהודית בחרדת קודש.
הידיעה על בואו של השר עשתה לה כנפיים בכל ערי המדינה והיהודים תלו בהתערבותו תקוות עצומות. העובדה שגביר יהודי עשיר כקורח הוא בן שיח מכובד לגדולי האומות הפיחה אמונה במעמדו וביכולתו לשנות את גורל בני עמו המושפלים עד עפר. משלחות נכבדים באו לקבל את פניו בתנז'ה, מתיטוואן, אל קסאר, ארזילה, אל עריש, וגם ממכנאס הרחוקה. התוצאות הראשונות היו מעודדות: שחרור אסירי פרשת אספי ושינוי בעמדת ספרד שהורתה לקונסוליה להיות להבא מגן ליהודים ולמנוע מעשי אכזריות כלפיהם.
ואז הגיע הרגע הגדול לו כולם ציפו: באחד בפברואר התקבל מונטיפיורי בכבוד מלכים בארמון מולאי מוחמד במראכש. האורח הגיש למלך תזכיר המבקש מהוד מעלתו לפעול לשיפור מצב היהודים בארצו:
"הנני בא באישורה ובהסכמתה של ממשלת הוד-מלכותה מלכת בריטאניה, ובשם בני-דתי שבאנגליה, ארץ מולדתי, ובכל חלקי העולם, לבקש מהוד-מלכותו להמשיך בגילויי חסד ורצון כלפי אחי במדינת הוד-מלכותו, ויהי רצון מלפני הוד-מלכותו לתת פקודות ברורות ביותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מדינתו יהיו מוגנים בהחלט.
וששום אדם לא יציק להם בכל צורה שהיא, בשום דבר הנוגע לבטחונם ולשלוותם; ושהם יהנו מן היתרונות של כל יתר הנתינים של הוד-מלכותו וכן של אלה שמהם נהנים הנוצרים החיים בנמלים של הוד-מלכותו …"
ב5- לפברואר נמסרה לידי מונטיפיורי הפקודה המלכותית המהווה כעין הצהרת זכויות חגיגית וזו לשונה:
" ו. אנו מצווים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללה הצלחה לפקודתנו ויפארנה ויגביהנה אל שמי על כשמש הזוהרת; על מושלינו ויתר משרתינו ונציבינו העומדים לפקודתנו.
2. כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללה, יתעלה שמו, תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגעו באחד מהם.
3. אף אבק עוול או מקרה (רע); ולא ישיגם פגע רע או עושק ולא יעשקו הם או זולתם איש מהם. לא את נפשם ולא את ממונם ולא ישתמשו.
4. בבעלי מקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעד עבודתם; כי העוול הוא משני עוול ביום תחיית המתים ולזה אנו לא נסכים, ואין רצוננו בזאת; כי כל בני-האדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנו נעניש אותו לפי דיני נפשות.
5. בעזרת אללה פקודה זו עניניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים אבל אנו הוספנו שורות אלה לשם אישורם וקביעתם בחוק.
6. למי שירצה לעשות להם עוול; וכדי להוסיף בטחון ליהודים על בטחונם ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו ברעתם, ניתנה פקודה זו למען אללה ב26- של שעבאן המבורך בשנת 1280 ."
לכאורה הצלחה מעל ומעבר למצופה. לפני יציאתו גילה למקורביו משה מונטיפיורי את ספקותיו "ליהודי מרוקו מותר להתהלך אלא יחפים. יהיה זה מאורע משמח בשבילם אם אוכל לשכנע את הסולטאן לבטל את סימני האפלייה המשפילים האלה ולנהוג בכל נתיניו באותה מידה של צדק. לא אוכל להבטיח כרגע שיש סיכוי לכך גם בעתיד הרחוק.
אולם גם אם לא אצליח תהיה נחמתי שעשיתי ככל יכולתי. כולם אומרים לי שההשפעה המוסרית של ביקורי תהיה לטובת היהודים". לעומת ציפיות מסוייגות אלה מקבל מונטיפיורי הצהרת זכויות מלאה, גם למלך מרוקו היתה סיבה לשמוח, הנה במחיר זול השיג את רצונה הטוב של אנגליה בקבלו בסבר פנים יפות אחד מגדולי אזרחיה.
ההצגה היתה מושלמת, השחקנים והניצבים מאושרים. בקהל הצופים רק התמימים חשבו שתתורגם למעשה. ומנהיגי הקהילה לא נמנו עם אלה. לפי הוידוי של אחד מהם, ממשפחת קורקוס ממראכש, היתה זאת אחיזת עיניים מאורגנת. "
אנו שכנענו את הויזיר לתת הצהרה כזו בהבטיחנו שלאחר צאת מונטיפיורי נתעלם ממנה ואיש מאתנו לא יתבע זכויות בהסתמך עליה. השלטונות המקומיים היו מתנכלים לנו ומתאכזרים עוד יותר לו היינו מנסים להשתחרר מעול הממשלה. ולכן הלכנו בדרך של כניעה כמוגי-לב, וגניבת דעת כלפי מגנינו השר משה".
להגנתו הוא מוסיף "סיר משה מונטיפיורי לא בא למרוקו עם תותחים וגדודי צבא אלא כשתדלן, וזאת גם אנחנו יודעים לעשות מדורי דורות …" ואכן ההצהרה נשארה אות מתה. לאמיתו של דבר גם אם המלך היה רוצה באמת ובתמים להגשימה לא היה בכוחו לעשות כן באשר רוב שטח המדינה לא היה עוד בפיקוחו. ההיסטוריון המרוקאי אל- נאצרי מסכם את המאורע מנקודת ראות של הצד שמנגד:
"בשנת 1280 בא יהודי מלונדון וביקש את האמנציפציה בשביל היהודים של המגרב … כדוגמת יהודי מצרים… הסולטאן נמנע מלהשיב פניו ריקם ונתנו לו הצהרה בה כבש את לב היהודים … ולא נתן להם האמנציפציה בדומה לזו של הנוצרים".
ברם למרות כל הציניות, היה למסעו של מונטיפיורי הד פסיכולוגי עצום ועשרות שנים לאחר מכן עוד זכרו לטובה את שם מגינם הרם. העובדה שיהודי התקבל בכבוד מלכים היתה כשלעצמה מקור לגאווה ולתקווה "אם כך קורה באירופה אולי גם אצלנו פעם ..," ולהבא ישימו עוד יותר את יהבם יהודי מרוקו בהתערבות אחיהם מאירופה.
במקביל למאמציהם של יהודי אנגליה החלו גם יהודי צרפת לגלות ענין בגורל אחיהם במגרב. מיד לאחר יסודה בשנת 1860 שיגרה אגודת "כל ישראל חברים" משלחת לחקר מצב היהודים במרוקו. הדו"ח שחובר העלה תמונה קודרת של רדיפות והשפלות על רקע של ניוון כלכלי.
האליאנס ביקשה את סיוע משרד החוץ הצרפתי כדי שיפעיל השפעתו לטובת היהודים. צרפת שהחלה להתערב בעניניה הפנימים של מרוקו הטתה אוזן לבקשות אלו.ב- 1864 כאשר התרבו מעשי התנפלויות וגם רצח יהודים במקומות שונים (והחמור מכל בעיירה דמנאת שבקרבת מוגאדור), שלחו אגרות מחאה הנציגים הדיפלומטיים של צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל וארצות הברית.
באותה שנה אסר הפחה של תיטוואן ארבעה נכבדים יהודיים ואיים לגרש עוד שמונה שהיו בחסות מדינות אירופה, על סירובם להשתתף בתשלום ההיטל על שמירת שערי המלאח. הפעם כל הסגל הדיפלומטי נקט בפעולה חריפה ללא תקדים ושיגר לשר החוץ תזכיר משותף. המלך שחשש מהתערבות צבאית לא יכול היה לעמוד בפני לחץ זה, כל הנכבדים היהודיים שוחררו וצו הגירוש בוטל.
מלך מרוקו שיגר שליח מיוחד לצרפת כדי להרגיע את הממשלה ובמשך שהותו נפגש עם נציגי אגודת כי"ח והבטיח להם שזכויות יהודי מרוקו ישמרו ביתר קפידה בעתיד. אין להטיל ספק בכנותו של המלך אלא ביכולתו לתרגם למעשים כוונותיו הטובות. דבר זה יהיה עוד יותר נכון לגבי יורשו.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אוצר הפתגמים כרך א' – חניה דהן
רווק, רווקה
197 חד־אל־ענאייא-תאעזרית.
קץ התפארת-הבחרות.
198 אל־עזרי אירא תעווג׳ – חב יתזווג׳.
בחור אם התעקש, אשה הוא דורש.
199 אל־עזרי – מקללק, ול־מלזויג׳ – מעללק.
הרווק בשעמום שרוי, והנשוי – בחבל תלוי
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Ainsi, nous constatons que :
En 1508, il y avait pour chaque foyer juif, quarante foyers musulmans ;
En 1631, on comptait un juif pour quatre musulmans ;
En 1856, malgré l'espace de temps entre cette année et celle citée auparavant, le rapport du nombre de juifs dans la population restait presque inchangé : un juif pour trois musulmans ;
Dans les années 1918, 1926 et 1936, celui-ci passait à un juif pour environ cinq musulmans ;
Dans les années 1921 et 1931, il s'établissait à un juif pour environ six musulmans ;
En 1941, il tournait autour de un juif pour huit musulmans ;
En 1947, on l'estimait à un juif pour environ neuf musulmans.
La raison qui a favorisé la multiplication du nombre de la population juive de Safi, repose sur le fait qu'elle était présente dans tous les quartiers de la ville, proches ou éloignés, anciens ou modernes.
Durant les siècles passés, les habitants juifs de Safi n'étaient pas obligés de loger, isolés et cantonnés dans des mellahs, comme leurs coreligionnaires des autres villes, telles Fès, Marrakech, Rabat et Essaouira.
Et si une minorité parmi les juifs riches a choisi, à l'époque du Protectorat, de déménager vers les nouveaux quartiers, afin de vivre et de se mélanger avec la population européenne, la majorité a préféré demeurer dans les ruelles de la vieille médina, dans des ensembles au nombre et à la densité variables d'une rue à l'autre.
La plupart résidait à « Derb Likoud » (Impasse des Juifs), « Derb El Habs » (Rue dela Prison), « Derb Diwana » (Impasse dela Douane), « Derb Essamâa » (Impasse du Minaret), et « Driba Lamzouaqa » (Rue Mzouaqa).
Le mot « Al Kanoun » est utilisé dans les statistiques marocaines anciennes pour désigner le foyer – ou le feu – ou la famille et correspondait à cinq ou six individus.À l'analyse des statistiques des années suivantes, à la fin du XXe siècle, nous remarquons une régression importante de la population juive de Safi.
« Derb Lïhoud » était situé dans l'ancienne médina. Son entrée existe toujours alors que les habitations ont été démolies, et leur emplacement a servi pour l'extension du souk des potiers, connu sous le nom de « Dar Sikar ». Cette ruelle était habitée par la population juive la plus dense au point que certains visiteurs étrangers l'avaient prise par erreur pour un mellah.
Rue de la vieille ville également qui porte le nom de l'ancieinne prison qui s'y trouvait et dont le terrain a été accaparé par la Zaouia Derkaoaia (confrérie religieuse) pour y installer un cimetière. Des cellules en subsistent encore et nécessitent une réfection comme la Zaouia (quartier).
Rue sise face à l'ancien port de Safi. On y trouve un hôtel ancien qui était fréquenté par les voyageurs arrivant à Safi. 'Abdelkrim Karim dans sa description des services de la douane a écrit : « C'était un grand hôtel avec de grands et vastes magasins, de grandes portes qui étaient ouvertes le jour et fermées la nuit. » Voir son livre : « Al Maghrib fi Ahd Saadiyine » (« Le Maroc sous la dynastie saadienne »), S.E.P, Casablanca, 1978, p. 266. Cette description convient parfaitement à l'hôtel de Derb Diwana.
« Derb Essamâa » est une longue rue traversant une partie importante de la ville ancienne. Beaucoup de ruelles y débouchent. L'étonnant est que cette rue séparela Grande Mosquéede son Minaret [voir à ce propos notre : « Safahat min tarikh al Àiasjid al kabir… » (« Pages de l'histoire dela Grande Mosquéeet des Imams qui s'y ont succede
Driba lamzouaqua : Vieille rue ouverte sur la rue du R'bat à Safi. Un vieillard m'a appris qu'elle doit son nom à la maison d'un riche citoyen de la famille Benhima dont la façade était décorée (« mzouaqa »).
ד"ר דן מנור – מאמרים..הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
שורשים במזרח
קבצים לחקר התנועה הציונית והחלוצית בקהילות ספרד והאסלאם – דן מנור – עורך יצחק גרשון.
הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע
ברובד הפרשנות, שבו נוגע המחבר במצוקת הגלות, הוא משלב, לעתים, משפטים המוקיעים את מידותיהם המגונות של הנוצרים. על יהירותם הוא מעיר: ״אדום בגובה לבה עתידה ליפול באש״. ובן הוא מתאר את חיי ההוללות ופורקן יצרים של חוגי האצולה! ״והוא [עשו] בלען והוא שתיין והולך אחר התאוות״. את תרבות הלשון של כוהני הנצרות הוא מוקיע בתככים ומרמה. המן ירש מעשו: ״לשון לימודים לדבר צחות בשפת חלקות להטעות אביו ולדמותו״. וכשכן גלות אדום מתנה את צרותיו בפני בן שיחו מגלות ישמעאל, הריהו קובל על לשון חלקלקות מדברת גדולות, שמגמתה ״להשפיל ולבזות״ את ישראל.
איבה עזה יותר לנצרות מובעת במאמר אחר, המייחס לכמרים חזות דמונית: ״ולפי שאומת אדום כל תועבותם והבליהם הוא מכוח השדים לכן הגלחים והכומרים מהם היו מגלחי שער ראשם ומניחים בגובה הראש כמו כתם ואותם שהם טמאים יותר כמו ההגמונים והפיפיורים מגלח׳ [מגלחים] כל ראשם כמו עגולה ואין מניחים אלא מעט שער סביב האזנים לדמות עצמם לשדים שאין להם שער״. בהמשך הוא מתייחס לעץ חג המולד כעץ סרק, התואם את התיאולוגיה הנוצרית בדבר התנזרות מחיי אישות.
מלבד גילויי האיבה לנצרות כמוטיב שכיח בספרות הדור, ניכר בכתבי הרא״ס גם רישומו של הפולמוס היהודי־נוצרי בעניין המשיח." כבסיס להנחה זו ישמשו דבריו במאמר אחד, שבו הוא מפרש את מזמור פט על רקע המצוקה הרוחנית של בני דורו, כשהוא חותם את פירושו בנוסח המליצה המקראית: ״וכן הרפו עקבות משיחך ואומרים לנו לשחק בנו מדוע אחרו מרכבותיו אחר אלף ות״ק שנים ולכן אמרתי כל הדברים להתרים כנגדם״. גם אם המחבר מייחס את הדברים האלה לבעל המזמור, הרי התאריך הנקוב כאן (1500) מעיד, שמדובר בטענת הנוצרים של דור הגירוש. ואכן, טענה זו, כניסוחה כאן, מצויה גם בכתבי אברבנאל.
על סמך דבריו של המחבר כאן, שמהם נשמעת בבירור טענה נוצרית, הרי פירושיו במקומות אחדים עשויים להסתבר כתשומות על טענות אחרות של חכמי הנצרות. נבואת חגי על בית שני, כפשט הכתוב [חג׳ ב ט] נאמרה על בית שלישי, לפי דעת המחבר: ״ישכן לבטח עליו [דב׳ לג יב] בבנין בית שלישי כאומרו גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ולא אמר השני מן הראשון״. יש להניח, שהמחבר מתכוון בדבריו אלה להפריך את הפירוש הכריסטולוגי בדבר התגשמות כל האסכטולוגיה הנבואית בתקופת בית שני. טענה נוצרית זו נועדה לשלול את השאיפות הלאומיות של עם ישראל, כפי שמתאשר מפירושו של אברבנאל לאותה נבואה.
הד'ימים – בני חסות – בת – יאור-סוף המבוא מאת משה שרון
יישומם של חוקי־האפליה שונה היה ממקום למקום ומתקופה לתקופה, אולם בין אם יושמו ברובם או רק בחלקם, נוצרה באמצעותם הנורמה המבודדת את הד׳ימים מבחינה חברתית ומבליטה את נחיתותם. ספרה של בת־יאור (דיזל ליטמן) משתלב במסכת עניפה של מחקר בנושא שזכה לתשומת־לב מיוחדת הן של המוסלמים בימי־הביניים ובעת החדשה והן של היהודים והנוצרים.
המוסלמים עסקו ביחס האסלאם לבני דתות החסות הן מנקודת־הראות של הדיון ההלכתי והן מנקודת־הראות של יישום ההלכה בחיי־היומיום. בשל ההשלכות רחבות־היריעה של הנושא, דנו בו כמעט מכל היבט אפשרי, החל מן ההיבט התיאולוגי, בו הושוו הערכים היחסיים של האסלאם כהתגלות המושלמת ושל היהדות והנצרות שהוצגו כביטויים מזויפים של מקורותיהן האמיתיים, ועבור דרך השאלות החברתיות הנובעות מן הצורך לקיים חוקי־אפליה שידגישו לא רק את עליונותו של האסלאם אלא אף יאפשרו את זיהוים של הנוצרי או היהודי בציבור, ועד לדיון המדיני בשאלות מלחמה ושלום עם קיבוצים ד׳ימייס עצמאיים או עצמאיים־למחצה כגון מדינת־ישראל או הנוצרים בלבנון.
הנוצרים והיהודים שעסקו בפרשת הד׳ימה באסלאם היו בעיקרם מזרחנים אנשי־מקצוע: ואף כי עניינם בהיבט זה של המשפט המוסלמי אפשר שהיה אקדמי בעיקרו, לא נעדר ממנו הענין המיוחד שהיה להם בחשיפת הסיבות והגורמים לדילדולן ואיבוד־חיוניותן של קהילות הנוצרים והיהודים הפורחות שלפני הכיבושים האסלאמיים.
מטבע־הדברים נמצא שהסופרים הנוצרים בעת החדשה הדגישו את הצד הנוצרי במסכת הד׳ימה האסלאמית והיהודים את הצד היהודי. אנטואן פתאל, החוקר הנוצרי הלבנוני, הוא נציג מובהק של הצגת נקודת־הראות הנוצרית שעה שגוטהייל, גויטיין, אשתור ואחרים הדגישו את הצד היהודי. ההתעוררות האסלאמית שהחלה בסוף שנות ה־70 של המאה הנוכחית, התעוררות שקיבלה ביטויים פוליטיים וצבאיים בדמותו של המשטר בלוב או המהפכה של ח׳ומייני באיראן, וביטויים חברתיים ותיאולוגיים בגילויי חזרה אל הדת בשכבות שונות של האוכלוסיה ברחבי העולם המוסלמי, נדרשה להתייחס גם לשאלת היחס ליהודים ולנוצרים.
השאלה אינה אקדמית בלבד, כי הואיל וקיימים קיבוצי ד׳ימים הלוחמים לעצמאות בישראל ובלבנון הריהי שאלה בעלת משמעות מעשית, שהאסלאם המודרני מגלם אותה במונחים קיומיים ובהקשר תיאולוגי כאחד. ההקשר התיאולוגי אינו חדש, שכן כל הצלחה של הד׳ימים במאבקם נגד האסלאם פירושה חולשת האסלאם, ומכיוון שהצלחה בעולם הזה נתפסה כקנה־מידה לאמיתות האסלאם ולנכונותו המוחלטת. ממילא יובן שהצלחתם של הד׳ימים במאבקם נגד העליונות הפוליטית והצבאית האסלאמית מתפרשת מיד כפגם באסלאם עצמו.
ההדככות הפנימית לה מטיפים בעלי התביעה לחידוש פני האסלאם קשורה באופן אורגאני לתקווה שהשיבה אל האסלאם הטהור, הקדום — זה של תקופת הנביא וחבריו — תיצור את התנאים להשבת סדר־העולם האסלאמי על כנו ובתוך כך גם להחזרת היהודים והנוצרים למקום שנקבע להם על־פי ההלכה המוסלמית.
מכאן התנגדותם של בעלי הדעה הזאת לכל מעשה העשוי להנציח מצב בו השתחררו הד׳ימים מתנאי הד׳ימה בכוח־הזרוע בשל מצבו הירוד של האסלאם. בת־יאור השקיעה מאמץ רב בסקירת ההיבטים השונים של מעמד הד׳ימים באסלאם בהקשרם ההיסטורי. היא עשתה זאת בלשונה־היא ובלשונם של המקורות עצמם.
חלקו הראשון של הספר הוא סיכום של הספרות האירופית על הנושא ושל חומר מקורי ערבי (בתרגום אנגלי וצרפתי) ואירופי, וחלקו השני הוא אוסף גדול של מקורות המייצגים את פרקיו השונים של המחקר וממילא את ההיבטים השונים של הבעיה. בניגוד לרוב החוקרים שקדמו לה בכתיבה על הנושא, אין המחברת מזרחנית אלא סופרת. היא אינה קוראת ערבית, ומחקרה מתבסס על החומר המתורגם לשפות אירופיות המצוי למכביר על הנושא. גם המקורות שאספה הם מקורות מתורגמים. כתיבתה, כדרכם של סופרים, יש בה מעורבות אישית רבה, אולם אין בכך כדי לפגום כהוא־זה באמינותו של החומר המוצג בספר ובאמיתותן של העובדות המוצגות בו.
המקורות תורגמו עברית מן התרגומים לצרפתית ולאנגלית, ואף שנעשה מאמץ גדול להשוות את התרגום למקורות הערביים, ונעשו תיקונים בתרגומים בעקבות השוואות אלו, עשוי הקורא הקפדן למצוא פה־ושם שהתרגום אינו לרוחו. אולם בכללו של דבר התעודות הן בבואה נאמנה של החומר הערבי, ובמקרים רבים מאד הן מתקנות שגיאות גסות ביותר שנפלו בתרגומים הקיימים ללשונות אירופיות. הספר שלפנינו ממלא חוסר גדול, כשהוא מציג בפעם הראשונה בצורה מוסמכת, בפני הקורא העברי, שאינו מזרחן ואינו מצוי אצל רזיה של ספרות ההלכה המוסלמית, את יחסו של האסלאם הממוסד אל שאינם מוסלמים. ותרומתו הגדולה היא בראש־וראשונה במידע שהוא מספק לאיזונה של התמונה המקובלת על שפר גורלם של היהודים תחת שלטון האסלאם.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
מבוא לספר " מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן – כתב ד"ר משה עמאר
האישה נתפסת כמקדמת שליחות לאומית, ומי שאמורה ליצור דור חדש ומתקדם כאם מחנכת בעלת השכלה מערבית. בתי הספר האלה לא הכשירו את התלמידות להשתלב בפעילות ציבורית קהילתית, אף הם סיפקו פרנסה חדשה לנשים והטיפו לשוויון זכויות לנשים. החינוך שהוענק לנשים שיפר את מעמדן, אם כי השינוי התרחש בהדרגה.
מידע מאלף מצוי בספר " נשים יהודיות במרוקו ", המספר אודות תוקפנות ואלימות כלפי נערות ונשים יהודיות במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המחבר פרסם שישים תעודות אודות פגיעה והתעללות בנשים יהודיות, אונס נערות וחילול כבודן, והלקאת נשים.
הוא מייחד מקום לסיפור על הכאתה של יהודיה חפה מפשע בטנג'יר, ודן בניסיונות לכפות את האסלאם על נשים יהודיות, על שבייתן של יהודיות ופדיונן ואף מביא מידע על מקרים של רצח נשים יהודיות.
מקרים אלה טופלו על ידי שגרירי בריטניה במרוקו, והתיעוד מוסיף מידע חשוב על מצבם הפוליטי והמשפטי המעורער של יהודי מרוקו, ועל אלימות והתאכזרות מצד השלטונות והחברה המוסלמית כלפיהם.
אכן " נשות חיל " הרבות בספריו של פרופסור בשן, חריגות בחברה היהודית ובחברה הסובבת , אך חריגתן בדרך כלל נתפסת כמקור של עוצמה נשית, ועל פי רוב אף החברה הגברית העריכה נשים – אלו.
ספריו של בשן ישמשו מעתה מקור בלתי נדלה לידיעות על הנשים היהודיות במרוקו, והם ישמשו נקודת מוצא להעמקת יתר ולהרחבה לכל מי שיעסוק בעתיד בנושא נכבד זה.
בימים אלה ראה אור ספר נוסף של פרופסור אליעזר בשן : הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
הספר מתאר את חיי המשפחה של היודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה כולל ג'רבה ולוב מן המאה ה-15 עד ימינו. זו כוללת את ספרות ההלכה לגווניה, התקנות והמנהגים, הדרוש והשירה. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות והמנהגים.
בשמונה עשרה פרקי הספר סוקר המחבר את הנושאים הרבים הקשורים לחיי משפחה וביניהם : מטרת הנישואין – השאיפה להמשכיות, נישואי בוסר ונישואי צעירה לזקן, עקרה וריבוי נשים, עקרות הבעל, לידה בן אות בת בלבד, תחליפים לצאצאים, האם בהריון.
הפלות, הלידה, שמירת היולדת והתינוק, פטירת היולדת בעת לידה או אחריה, תמותת תינוקות וילדים, מספר הילדים במשפחה, הנקה, ברית מילה וזבד הבת, בר מצווה ובת מצווה, הכשרה מקצועית ובנות עובדות, ילדים של זוגות גרושים, ילדים יתומים ומקומם במשפחה. בנספח מופיעים שמות של מאה וארבעה חכמים שדבריהם מצוטטים, עם שנות חייהם ומקומות מגוריהם.
ספרים בשלבי הוצאה לאור.
" משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו על פי תעודות חדשות 1845 – 1885 ספר זה נמצא בשלבי עריכה, והוא מבוסס על מאה ועשרים ושלוש תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי ושבע תעודות שטרם פורסמו. ( הספר בינתיים יצא לאור – הערה אישית שלי – אלי פילו )
תעודות אלו מעידות על הפעילות של מה מונטיפיורי, בשם יהודי בריטניה, למען אחיו במרוקו. עד עתה הייתה ידועה רק שליחותו של מונטיפיורי למרוקו בשנת 1864. בחיבור זה מתברר שמונטיפיורי ויהודי בריטניה פעלו למען יהודי מרוקו החל משנת 1845.
בימים אלה עמל פרופסור אליעזר בשן על ספר נוסף : " פגיעות בחיי הדת והתאסלמות כפויה במרוקו במאה ה-19, שנוסף למקורות עבריים ולועזיים מבוסס על 38 תעודות בין השנים 1829 – 1908 שטרם פורסמו, שתמציתו מסר בהרצאה בכנס הבינלאומי " הגשר בין יהדות לאסלאם.
דומה שבטיפולו האינטנסיבי ביהדות מרוקו, רצה פרופסור אליעזר בשן להשלים את מפעלו של רבו פרופסור חיים זאב הירשברג ז"ל, אשר חיבורו " תולדות היהודים באפריקה הצפונית " על שני כרכיו, אינו מכסה כראוי את המאות האחרונות לגבי יהדות מרוקו, משום שעדיין לא היו מחקרים זמינים המבוססים על תיעוד, ומשום כך הסתפק פרופסור הירשברג בסיכום דברי הכרוניקות היהודיות של תקופות שלמות.
מראכש העיר-חביב אבגי
ג'אמע אלפנא.
מסופר כי ברגעיו האחרונים, שלח להביא מאה משרי העיר על מנת לכלא בהם את חמתו ולהביא אותם "לג'אמע אלפנא " לגיא ההריגה, והם נהרגו בפקודתו כשעיניהם קשורות וידיהם כפותות לאחור. וכמו כן כתב אגרות למושלים מטעמו בפאס במענאס ומוגדור, לעשות כן לכל שרי העיר וגדוליה, לעל מי שנחשד בהתנגדות לשלטונו.
כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש
אולם לפני שהאגרות הגיעו ליעדן, אליזיד נפח את נשמתו. ועד מהרה הגיעה השמועה לפאס ומכנאס, ושם המליכו את אחיו מולאי סלימאן, זה היה סוף מחשבתו הרעה אשר חשב על היהודים לאבדם. פסוק מוכר מהעבר, גם סופו של הרשע.
כותבי הזיכרונות של התקופה, מציינים את המאורעות שעברו על היהודים במרוקו בארבעים שנות הבלבול. אלפי יהודים מתו בכל ערי המערב, מהרעב שהחל משנת תקל"ט ונמשך עד לשנת תקמ"ב 1779 – 1782, והרבה מהם המרות את דתם למצוא אוכל לנפשם. נוסיף לזה מקרה ההרג והרצח וביזה בכל יום ויום.
והמעשה כך היה. בפאס המליכו את אחיו מולאי סלימאן, אשר החזיר ליהודים זכויותיהם, ולא היסס להרוס מבגד מפואר שנבנה מכספי הגזל של היהודים. וכותבי הזיכרונות יאמרו את אשר בנה אחיזיד העריץ, הרס מולאי סלימאן. דבר המוכיח שהשנאה של אליזיד ליהודים, הייתה שנאה אישית. הוא היה היחידי בין מלכי מרוקו ששם לו למטרה חיסול הקהילה היהודית. גם חצר המלוכה היו מתנגדים לה, דבק שתרם העיכוב כוונותיו בחלקיה השונים של מרוקו.
בין תקווה לאכזבה
במחזוריות כמעט קבועה, בה השנים הרזות בולעות את השמנות לפני שאלה התחילו. בארץ הזאת אין חשיבות לתאריכים בספרות ובאותיות, המאורעות מצוינים בסמיכות לאישים או מאורעות רבי רושם. כגון : שנת מלחמות המלכים, או שנת מצביא פלוני, או שנת מורד אלמוני. ההיסטוריה נזכרת בעטיין של המאורעות שקרו בזמנם.
יצוין כי ממחצית המאה הי"ח ואילך, הידיעות על מה שנעשה בעיר, הוא קלוש ותלוש מהמציאות. בשנות המגיפה, לכל מדיפה חדשה ימצא שם, ובשנות השפע המעטים, יספרו על אותם השנים הרעים ההם, בתקווה שהם לא יחזרו.
אולם שנות הטובה היו מעטות יחסית, ועד שלא יספיקו ללקק את פצעיהם שטרם הגלידו, נחתה עליהם צרה חדשה. תמו חלפו שניית 1790 – 1792, של שלטון הרשע של אליאזיד המזיד, בה שתו הכוס תרעלה. ואף על פי כן רוחם של היהודים לא נשברה, ויצירתם הרוחנית שברה את מחסומי ההסגר שכפו עליה. ובין מלכות זו לחברת, תמיד ימצא מרווח לפרוץ ולגדול.
מולאי סלימאן המלך החסיד 1792 – 1822.
בצדק זה יחשב לחסיד, לעומת מעשה הרשע של קודמו. ממשלו זכה לכבוד וערכה מצד היהודים. הוא החזיר את הסדר על כנו. והשיב על מה שיכל להשיב ליהודים ממה שנגזל מהם בכסף וברכוש. ומעל לכל השיב להם את כבודם שנרמס בתקופת שלטון הרשע של אליזיד. הקל עליהם את עול המס, ואפילו התיר ליהודים שהתאסלמו לשוב לדתם בגלוי ללא כל חשש.
המסגד שנבנה מכספי הגזל.
המלך סלימאן החזיר אתץ הזכויות שvhu בימי אביו ליהודים, ובנה מחדש את אשר הרס אחיו, למרות שהוא היה מוסלמי אדןק. יהודי פאס קבלו את המללאח בחזרה, אחרי שהופקע מידם בימי שלטונו של אליזיד.
אך אליה וקוץ בה, נאמניו של אליזיד בנו שם מסגד מפואר, והיהודים ביקשו להרוס אותו, בנימוק שהוא הנבנה על אדמה פרטית של היהודים מכספי הגזל והעושק. וגם מהמסים הכבדים שלקחו מהם עבור ייצור המחייא, משקה האסור לשתיה למוסלמים.
בטענות האלה, הצליחו להביא לעזרתם כחיזוק פסק מכהן דת מכובד המאשר דבריהם. המלך שוכנע מצדקת בקשתם, ובהסתמך על פסק " הפקיה " נתן אישור להריסת המסגד, ופקד עליהם שאבניו ועציו ישמשו לבית מרחץ.
זה היה מסגד גדול, מפואר ומשוכלל בגובהו ויופיו.מצופה שיש ירוק ואדום מכל צדדיו. כותבי הזיכרונות מוסיפים לספר, כשהיו הורסים את המסגד, שכניהם המוסלמים חרקו שן ולא יכלו לעשות מאומה, כי נפל פחד המלך עליהם.
בזמנו אליזיד בנה מגדל אל מול בית הקברות היהודי, משם היה צופה על האלמנות שהיו באות להתייפח בבכי על קברות יקיריהן. וגם את זה יהודי פאס קבלו רישיון מהמלך להרוס. מולאי סלימאן החזיר זכויותיהם האזרחיים להתלבש כאות נפשם, ובכל צבע שירצו. הוא גם פתר אותם ממס גולגולת לתקופה מסוימת.
עם כל יחסו הטוב ליהודים, הרי קודם כל היה מוסלמי אדוק, כזה גם הוא לא הסתלק מכוונות קודמיו להביא את היהודים לוותר על דתם מרצון. וכל מקום קדוש למוסלמים ששם גרו יהודים ציווה להרחיקם משם.
פאס העיר-א.בשן-המשפחה ומעמד האישה.
יהודי פאס 1873 – 1900 – אליעזר בשן
המשפחה ומעמד האישה.
בין הנושאים שתוארו על ידי התיירים האירופים בשנים אלה היה היחס כלפי האישה היהודייה, מעמדה בהשוואה למוסלמית, וחיי המשפחה. הגרמני גרהרד רוהלפס 1831 – 1896, שביקר במרוקו בשנות ה-60 של המאה ה-19 כותב שהמוסלמים מכריחים נשים יהודיות להיכנס להרמון.
אוסקר לנץ שביקר בפאס בשנים 1879 – 1880 כותב כי בביקורו בבתי המוסלמים היה עליו לחכות בשער הבית עד שבעל הבית מחביא את נשותיו בחדר מרוחק לבל ייראו על ידי הזר. לעומת המוסלמית המכסה פניה ברעלה, היהודייה מכסה רק את ראשה במטפחת.
בשנים הבאות מתוארות נשים יהודיות בפאס כשהן רעולות. להערכת הגברת פריאר PERRIER, שביקרה במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-19, למרות שהיהודייה אינה מבודדת מהחברה כפי שמצוי בחברה המוסלמית, אבל אפילו אצל משפחות אמידות לא דואגים לחנכה, והיא מרוכזת במשק הבית בלבד.
לעומת הופעתם העלובה והרזה של הדברים היהודים, הבנות והנשים היהודיות בפאס מצטיינות בחן וביופי והן בריאות בשר. בשבתות ובחגים לבושות בשמלות נאות רקומות העוברות מהאם לבתה, ועונדות תכשיטים.
נישואי בוסר. מעמדה הירוד של האישה היהודייה בפאס מתאפיין לדעת שלמה בן עוליל בכך שהבעל רשאי לגרשה בקלות, וכי בנות נישאות בגילים בין 5 ל-6, בגיל 15 נישאות בשנית, אישה בגיל 18 כבר זקנה.
קיימת ביגמיה ומספר יהודים נכבדים נשאו שתי נשים. אין זה מקרה שהמחנך הנ"ל שרצה לחנך את הדור הצעיר בפאס ברוח הקידמה, ציין תופעות אלה שבאמצעות החינוך המודרני יש סיכוי לתקנן.
הוא לא דייק שהרי בגילים בין 5 ל-6 היו מקדשים את הבנות בדרך כלל נישאו רק בגילים מאוחרים בין 12 ל-14. הנחה זו חוזרת גם אצל אירופים שכתבו על חיי המשפחה. גם הגירושין אינם מתבצעים בקלות כפי שהדבר נעשה אצל המוסלמים.
גם אחרים חוזרים על נתון זה. לפי ידיעה שפורסמה בג'ואיש כרוניקל בשנת 1871 ביקר הכתב אצל משפחה יהודית אמידה בפאס, בה ראה ארבע בנות נשואות שגילן יחד היה 40 שנה. אחת בגיל 11 עם תינוק ביד.
האיטלקי דה אמיקיס שביקר בפאס בשנות ה-70 של המאה ה-19 כותב על ילדה בת תשע וחצי הנשואה כבר שנה, ובעלה היה בן 10 כשנישאה. אמרו לו שרובם נישאים בגיל 10, מיעוטם בגיל 7 – 8, וממשיכים לגור אצל ההורים המטפלים בהם כבילדים.
נדיר שבת תתחתן מעל גיל 12 כשהיא נחשבת מבוגרת כבר. פיליפ דורהם טרוטר קצין בצבא הבריטי שליווה בשנת 1880 את שגריר בריטניה דרומונד האי לחצר הסולטאן בפאס, כותב על כלה יהודיה בת 9. המיסיונר גינזבורג ציין שבנות יהודיות בפאס נישאות בגילים בין 8 ל-10.
נישואי בוסר.
הרופא המיסיונר רוברט קאֶר שביקר בפאס בשנת 1889 כותב שנישואי הבוסר הם הקללה הרובצת על יהודי פאס. ההורים משיאים ילדיהם בגילים בין 8 ל-10. הוא פגש בעל בן 14 ואשתו בת 12. הבעל הצעיר ממשיך לימודיו בבית הספר.
האנגלי הנרי קוֹלויִל היה נוכח בחתונת נערה בת 9 עם נער בן 14. לדבריו, אמרו לו שההורים מעוניינים בנישואין מוקדמים כדי למנוע יחסי מין פרועים. נוסף לכך נישואין אלה רק פורמליים וייכנסו לתוקף רק לאחר כמה שנים.
אין הדבר מדויק שהרי עם כניסתה לחופה, הנישואין מקבלים תוקף, אלא אם כן הכוונה על בעיות שהתעוררו כתוצאה מהעובדה שהנערה נישאה כשהיא עדיין קטנה. בין הסיבות לנישואין המוקדמים נוסף לנוהג הסביבתי היה
א. הרצון להבטיח את קיומה הכלכלי בעתיד.
ב. החשש שתיחטף על ידי מוסלם, או יאלצוה להיכנס להארם, כי הבת והאישה היהודייה נחשבו בעיניהם נאות.
ג. אם תתייתם, יש סכנה שהשלטונות יאסלמוה.
תופעה אחרת שהבת הקטנה נישאה לאדם זקן ממנה בעשרות שנים. גברים בגילים מתקדמים היו נושאים נערות לאחר שהאישה הראשונה נפטרה או הפסיקה ללדת, והגבר רצה ילדים נוספים. המקורות מתקופה זו מספרים על נערב בת 7 – 8 שנישאה לגבר בן 30 – 40, בת 8 לגבר בן 40, בת 8 נישאה לגבר בגיל 20 – 30. הוריה השיאוה לזקן כאשר הבת עברה את הגיל הרגיל לנישואין, או כאשר הזקן היה איש אמיד או תלמיד חכם ומשפחת הכלה ראתה זאת בתור כבוד להשיא לו את בתם.
ואמנם נישואי הבוסר נחשבו כרעה חולה, וכל ישראל חברים לחמה נגד התופעה גם באמצעות פנייה לחכמים, ובתקווה שהחינוך ישנה את התופעה. לפי ידיעה מתרמ"ה – 1885, ביקש שגריר צרפת בעת ביקורו בבית הספר מהרבנים למנוע מילדיהם שנישאו בגיל הילדות.
בשנת 1897 פנה יוסף בן סמחון סגן מנהל בית הספר לבנים בפאס לרבי שלמה אבן דנאן בנדון. הרב טען שמעורבותם של רבני צרפת וארץ ישראל עשויים להשפיע על חכמי פאס בכיוון הרצוי, אבל הוא עצמו השיא את בנו עם בת פחות מגיל 10.
הגברת בן שימול, מנהלת בית הספר לבנות בפאס הסבירה את הסיבה לנישואי הבוסר בכך שההורים רוצים להיפטר מבתם מוקדם ככל האפשר, כי הבת היא " קללה " למשפחה. וראייה להנחה זו, כי כשנולד בן הכל פורצים בתשואות גיל, ואילו לידת בת כרוכה בקריאות אבל.
בנות קטנות בעיקר ממשפחות עשירות היו עוזבות את הכיתה כדי להינשא כי הן היו מבוקשות יותר. אבל לשמחתה היו כמה הורים שסירבו להצעות הנישואין של בנותיהן, על מנת לאפשר להן ללמוד. בשנת 1903 פנתה כל ישראל חברים לרב רפאל אבן צור בנדון כדי שיעזור במאבק למנוע את התופעה שתוצאותיה שליליות לגבי הצאצאים של אם בת 12 ואב בן 14.
התברר שהרבנים שבעצמם השיאו את בניהם ובנותיהם בגיל רך, לא התנגדו למסורת רבת השנים של נישואי בוסר. החינוך של כל ישראל חברים לא פתר את הבעיה כליל. אם כי חל שיפור מה, והתופעה נמשכה עוד במאה העשרים וממדיה צומצמו. רק בשנת 1950 הוחלט על ידי מועצת רבני מרוקו שהגיל המינימלי לנישואי בת יהיה 15.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
IV
A part les trois Mellahs de l'interieur du pays, il n'y en eut point d'autre au Maroc pendant cent vingt cinq annees Le medecin anglais Lempriere, qui avait habite le quartier juif de Taroudant, nous dit que celui-ci etait situe assez loin de la ville. Ce n'etait pas un Mellah a proprement parler, mais un village juif comme il y en avait dans tout le Sous, l'Atlas et le Rif.
Ces villages n'etaient pas fermes de murs, les habitations n'y etaient pas toujours accolees les unes aux autres, mais separees par des enclos. Les Juifs qui y vivaient, commercants, artisans, agriculteurs ou eleveurs, echappaient la plupart du temps, comme les Berberes de ces memes regions, a l'autorite du sultan et de son Makhzen. Ceux que le sultan Moulay Sliman (1792-1822) pouvait atteindre etaient seulement ceux des villes soumises.
Moulay Sliman avait succede a son frere Moulay Yazid dont le regne heureusement court (1790-1792) avait ete l'un des plus sombres que le Maroc ait connu. Moulay Yazid, homme fantasque, cruel, sanguinaire, etait 1'ennemi des Juifs auxquels il fit subir les pires persecutions; il les faisait piller par ses troupes, livrant leurs personnes et leurs biens a 1'armee; il faisait mettre a mort tous ceux qui avaient servi son pere et predecesseur, Sidi Mohammed ben Abd-Allah (1757-1790).
Moulay Sliman, lettre, pieux, modeste, ennemi de la violence, parut, apres Moulay Yazid, comme le maitre reve. Musulmans et Juifs celebrerent ses qualites. En verite, il avait les qualites qu'on lui pretait, mais il etait aussi parcimonieux a l'exces, ennemi du progres, d'esprit etroit et fanatique.
Son reve etait d'isoler le Maroc completement. II craignait que les relations suivies et etroites avec les Infideles ne finissent par corrompre et par pervertir les Croyants. Par une serie de mesures, il restreignit considerablement le commerce martime. Des lors, 1'utilite des Juifs importait beaucoup moins. Et puis, ceux des ports importants n'etaient-ils pas les agents de l'influence nefaste de l'Europe?
Chapitre 3
II decide de les isoler, et autant que nous pouvons nous en rendre compte, il fit justifier cette action par une "fatwa", ce qui prouve bien, d'ailleurs, que la question de la segregation des Juifs etait une mesure particuliere et tres controversee, sinon combattue dans le monde islamique. Force par les circonstances et craignant de desservir completement ses propres interets, il fit exception pour une poignee de families a Mogador. II negligea le Juifs des autres ports parce que leurs com munautes etaient sans importance.
Moulay Sliman fit edifier de nouvelles mosquees et restaurer les anciennes dans presque toutes les villes de son empire. Ce fut, en general, le pretexte invoque pour eloigner les Juifs des quartiers ou les saints edifices se trouvaient ou devaient s,elever. II en profita pour enfermer les communautes importantes dans des Mellahs. Comme nous le verrons, il invoquait encore d'autres motifs en faisant etablir des actes des "Oudouls" (temoins attitres) et en compensant ce qu'il y avait de tendancieux, dilatoire et meme illegal par des decisions simultanees, empreintes d'une certaine justice.
A l'origine, la majorite des Juifs de Tetuan s'etaient groupes autour de la Grande Synagogueque la communaute avait, au XVIs siecle, mise a la disposition du premier dayyan de la ville, R. Haim Bibas. Cette synagogue, echue par voie d'heritage a sa famille, fut detruite et brulee fin 1665.
Les Juifs s'eparpillerent dans la ville; et quand les Bibas reconstruisirent plus tard une nouvelle synagogue, c'est autour d'elle que beaucoup se regrouperent de nouveau. Ils appelaient "Juderia" le quartier ou, d'ailleurs, ils n'habitaient pas tous et ou vivaient en meme temps des Chretiens et des Musulmans.
Braithwaite, toujours empresse a faire connaitre ce qui diminue les Juifs, ne signale pourtant pas leur segregation dans ce quartier ni dans aucun autre, non plus que Chenier, cinquante ans apres lui. Vers la fin du meme siecle, Lempriere, par contre, ecrit qu'il y avait a Tetuan un quartier special pour les Juifs, ou ils etaient enfermes chaque nuit; mais exactement a la meme epoque, Romanelli le dement formellement.
Nous savons d'une maniere certaine qu'au moins dans la premiere moitie du XVIII siecle, des Juifs possedaient des maisons en dehors de la Juderiaet y habitaient. Comme ailleurs au Maroc et dans d'autres pays, ceux qui etaient de simples locataires beneficiaient des droits de la Hazaka (droit de preemption et de presemption de propriete ou de jouissance) fixes par les Takanot et reconnus par les Musulmans eux-memes en ce qui concerne leurs propres proprietes louees a des Juifs.
Ce fait est remarquable. II nous indique que la tolerance des cas dans d'autres- Musulmans n'est plus ici le domaines; mais une claire demonstration d'une acceptation volontaire (au moins a 1'origine) et parfois materiellement couteuse. Cette tolerance ne s'exerfait pas seulement sur l'autonomie interne des communautes juives, mais s'etendait egalement a ce que cette autonomie exigeait et qui, nous le voyons, debordait de son propre cadre.
Il est vrai qu'il est arrive qu'un souverain, abusant de son autorite, vint parfois bouleverser cet etat de choses: les Juifs tetouanais exercaient, depuis plusieurs generations, les droits de la Hazaka sur des immeubles situes un peu partout dans la ville et appartenant a la puissante famille des an-Naksis, seigneurs de Tetuan. En1667 les an-Naksis furent arretes et depouilles de tous leurs biens par le fondateur de la dynastie Alaouite, Moulay Rachid.
En meme temps, ce souverain retira aux Juifs leurs droits sur les proprietes qui faisaient partie de ces biens et decida, en 1669 de les vendre ou de les louer a d'autres Juifs sans tenir compte de l'existence des droits des premiers beneficiaires.
Cette affaire occasionna des discussions et souleva de nombreux cas juridiques sur lesquels les rabbins eurent a statuer. La majorite de ces rabbins estima, selon une vieille sentence, que puisque "la justice du roi est celle qu'on doit reconnaitre" (dina de-malkhutci dina), ceux qui avaient joui du droit de la Hazaka sur les anciennes proprietes des an-Naksis perdaient ce droit et par suite, ceux qui voulaient maintenant s'en rendre acquereurs pouvaient le faire et y habiter
. Avant d'etre enfermes dans un Mellah, la plupart des Juifs tetouanais habitaient des quartiers comprenant des emplacements et des rues relativement larges qui portent encore les noms de as-Saiyyaghin (les Orfevres), bin al-Fnadak (entre les Fondouks), al-Mellah al-kadim (le vieux Mellah) et derb Jamaa al-Kabir (la rue de la grande mosquee).
הספרייה הפרטית של אלי פילו-היהודים בעולם האסלאם ברנרד לואיס
היהודים בעולם האסלאם
ברנרד לואיס
תרגמה מאנגלית – מרים שקד
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל – ירושלים
מבוא
מתוך סקירת תולדות היהודים בימי הביניים ובעת החדשה מסתבר שיהודי התפוצות יכולים לפרוח ואולי אף לשרוד באופן משמעותי רק בחסות אחת מבין הדתות יורשות היהדות – הנצרות והאסלאם. למעשה, יריעת תולדות היהודים, וליתר דיוק החלק החשוב שבהן, בין חורבן מרכזי היהדות העתיקים ובין הקמת מדינת היהודים החדשה, נפרשה כולה בארצות האסלאם או בארצות הנצרות. מדי פעם היו אומנם יישובים יהודיים באזורים שבשליטת תרבויות ודתות אחרות, כגון הודו וסין, אולם – למרות מידת הסובלנות הרבה שממנה נהנו – הם לא שגשגו. הם לא נטלו חלק בחייהן ובתרבותן של הארצות הללו וגם לא בחיים ובתרבות של העם היהודי, ונראה שלא תרמו להם תרומה חשובה כלשהי. רק עם בוא האסלאם זכו קהילות היהודים הקטנות בהודו למעט תשומת לב ולמעט פעילות. בממלכות ההינדואיזם, הבודהיזם והדתות האחרות שבמזרח הרחוק נותרו היהודים מעטים ולא פעילים, ולא משכו לעברם רדיפות או חסדים, ואפילו לא תשומת לב. בהודו ההינדואית ובסין התנוונה היהדות. השימוש שעשה ההיסטוריון ארנולד טוינבי במונח "מאובן", כדי לתאר את היהודים וקבוצות מיעוט אחרות ששרדו מן העולם העתיק, עורר ביקורת רבה. ואכן, "מאובן" כתואר לחיי היהודים התוססים במזרח התיכון, באירופה ובארצות אמריקה, נראה מגוחך. הוא פחות מגוחך כשמשתמשים בו לגבי קהילות היהודים המבודדות והמשותקות שבדרום אסיה ובמזרחה.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
רכי שלוס כן צור
רבי שלם [שלום] בן צור ב״ר משה מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו, היה תלמיד חכם בקיא בחכמת הדקדוק. חכמי סאלי ידועים היו בלשונם העברית הרהוטה והמליצית, די להתבונן בשיריהם, בכתביהם, בפירוש אור החיים הקדוש, כדי להבין שהשפה העברית לא נתחדשה בעת החדשה, אלא תמיד היתה במלוא חיותה והדרה. הרב חיים שושנה זצ״ל מגדולי המדקדקים והמשוררים מבני דורנו, ביקר בסאלי ואמר:
"סאלי הינה מרכז השפה העברית״
(עדותו של חנניה דהאן ז״ל ״במקורות השירה היהודית במרוקו״).
רבי שלום חיבר:
א. ״שיר חדש״ – על כללי העיבור והתקופות עם ביאור, הודפס ב־״עת לכל חפץ״ לרב היעב״ץ.
ב. שירים וקינות – חלקם מופיעים ב״קול תחינה״ לרבי אברהם אלנקאוה.
ג. מעשה נערות – ספר בכת״י.
ד. חיבור ־ על פירוש רש״י.
שמו מוזכר מספר פעמים ב״משפט וצדקה ביעקב״ השו״ת של היעב״ץ.
בשאלה ששאלו חכמי סאלי את חכמי פז בשנת התס״ז, חתומים הרב אברהם בן מוסא והרב שלום בן צור. הוא נחשב ל״מדקדק הגדול במערב״.
הוא נפטר לפני שנת התפ״ז.
אוהחה״ק ראה אותו ובודאי התרשם מלשונו העשירה ומחכמתו.
רבי שמואל דאבילא
רבי שמואל אביו של רב אד״א, היה בן למשפחה מיוחסת בסאלי ובמקנס שמקורה בעיר אבילה שבספרד. בהיותו בן 17 נשא את ביתו של רבי משה בן עטר. הוא למד לפני רבי חיים בן עטר הקדמון בעת ששהה במקנס בשנים התס״ה ־ התס״ז.
בהיותו בן 19 החל לדרוש ברבים והוכיח את הקהל בדבר הצורך לפטור תלמידי חכמים ממיסים ומארנוניות. ראשי הקהל במקנס ידעו על עושרו הרב והטילו עליו מיסים כבדים.
רבי שמואל עבר לסאלי, אלא שראשי הקהל במקנס רדפו אחריו ותבעו ממנו להמשיך ולשלם מיסים כבדים. גם כשנתרצה ושילם תשלום נוסף, המשיכו לתובעו ואז הוא פנה אל רבני פז שיפסקו בעניין זה. לאור המחלוקת הקשה הזו כתב את ספרו – ״כתר תורה״.
חיבוריו:
א. ״כתר תורה״ – דרושים במעלת תלמידי החכמים הפטורים ממיסים ומארנוניות המוטלים על הקהל.
ב. ״אוזן שמואל״ ־ דרשות.
ג. ״מעיל שמואל״.
ברשימה זו נביא את רשימת רבני סאלי הידועים לנו, אלא שידיעותינו עליהם מועטות גם מפאת ריחוק הזמן, גם משום מיעוט המקורות המדברים אודותיהם ובאותם מקורות מועטים המדברים עליהם, מועט הוא המידע (בד״כ נקרא עליהם ב״מלכי רבנן״ וב״נר המערב״). סיבה נוספת אפשרית, או משום שלא הותירו חיבורים, או שחיבוריהם (כתה״י) לא נמצאו עדיין וחבל על דאבדין, יה״ר שנזכה לראותם בכתובים.
עבודת שורשים לתלמיד-המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה
היחסים של היהודים עם השלטונות, כלוסייה המקומית והמעצמות
המעמד המשפטי על פי האיסלאס הלכה למעשה
ימיה הראשונים של מרוקו העצמאית (החל מ-1956) בישרו תמורה חיובית במצב היהודים. כמה מהם מונו לתפקידים בכירים במנגנון הממשלתי וגברה השתלבות היהודים בכלכלה. בממשלה הראשונה של מרוקו העצמאית כיהן כשר הדואר ד״ר ליאון בן-זקן, שהיה ידוע במפעלי הצדקה והחסד שלו בקזבלנקה. צעד מהפכני זה נשאר בלא המשך, השר היהודי איבד את משרתו עם חילופי האישים הראשונים בקבינט, ומאז לא הוסיפו לדבר על הצורך בשיתופו של שר יהודי.
חודשיים בלבד לאחר השגת העצמאות החלו השלטונות לנקוט קו של הפליה נגד היהודים: הם אסרו על היהודים לעלות לישראל וסגרו את כל המוסדות הציוניים. כן הוציאו חוזר שהגביל מתן דרכונים ליהודים, וככניעה ללחץ הליגה הערבית החליטו על ניתוק קשרי הדואר בין מרוקו לישראל. התערבות השלטונות נתנה את אותותיה בכל מערכות החיים בקהילה. בזה אחר זה התחסלו בדרך ההלאמה בתי הדין הרבניים, בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי״ח) ושאר המוסדות. כך עלה הכורת על האוטונומיה היהודית ארוכת השנים, אשר השכילה להתקיים אף בתקופת השלטון הצרפתי.
התגברה גם השתרשות הקנאות הדתית בקרב ההמונים והתחזקה אחיזתה של הלאומנות הערבית בקרב כל השכבות ובעיקר בחוגי המשכילים. את ההסתה נגד היהודים ניהלה מפלגת האסתקלאל (עצמאות), אשר הועידה את ביטאונה להפצת תעמולה עוינת, לפעמים ארסית. ההסתה גאתה במלחמת ששת הימים. לראשונה בתולדות מרוקו ראו אור קטעים מתוך ״הפרוטוקולים של זקני ציון״ והועלו הצעות להטיל חרם כלכלי על היהודים, ורק מדיניותו התקיפה של המלך מנעה התפרצויות אלימות מסוג אלו שאירעו בלוב ובתוניסיה.
למרות ההקצנה שחלה בעמדת מרוקו כלפי מדינת ישראל במהלך שנות ח-70, הקפידו השלטונות לחזור ולהצהיר על ההפרדה המסורתית הנקוטה בידם בין ה״ציונים״ בישראל —י ארצם, הנחשבים להלכה לאזרחים רצויים ושווי זכויות. למעשה חשופה הקהילה למסעות תעמולה אנטי-יהודיים, המתעוררים מדי פעם. ב-1971 גרםמסע כזה לסילוקם של היהודים ממשרות פקידות בכירות. הקהילה היהודית פועלת מתוך הימנעות מוחלטת ־הבלטות ציבורית. רוב היהודים החיים כיום במרוקו(כ-4,000) נהנים מרמת חיים וחוששים להגר, בעיקר מסיבות כלכליות. הם ממשיכים לשלוח את צעיריהם לחו״ל, ־ ־־ לצורכי לימודים. הקשרים בין מנהיגי הקהילה לבין המלך הם מרובים וקרובים : 1—בר המאפשר למנהיגים אלה לפעול כאנשי קשר בין המלך לבין ישראל ומנהיגיה.