בדמנאת נהרסו בתי כנסת. 

בששואן כחמישים קילומטרים דרומית מזרחית לתיטואן, חולל בית הכנסת בשנת 1889 על ידי אנשי הריף, נקרעו גווילים של ספרי תורה, שפכו עליהם שמן וחול, ודרכו עליהם. יהודים התלוננו בפני המשנה למושל, ששלח למושל תיטואן הממונה עליו לקבל הנחיות.

שני פורעים נאסרו, אבל שוחררו מיד על ידי ההמון. לאחר מכן תקפו המונים במקלות ובאבנים. עשרים יהודים הצליחו לברוח בלילה לתיטואן, מהלך יום וחצי. הם פנו למושל לקבלת הגנה, אבל המתנפליפ לא אותרו.

כוח צבאי יצא לששואן. ביקורן של הסולטאן חסן הראשון בתיטואן, נוצל על ידי יהדוים כדי להגיש לו תלונה באמצעות שגריר איטליה CANTAGALLI . לאחר מספר ימים קיבל השגריר צו מלכותי בשלון זו :

" אנו פוקדים על המושל לנהוג בצדק ובאדיבות ביהודי ששואן, ולשים לב לכך שאיש לא יציק להם. באשר היהודים הם תחת חסותי, ומי שינהג בעוול כלפיהם חוטא ומגונה על ידי דתנו. מסור זאת לידי היהודים בששואן ".

בעיירות בסביבת מראכש נשדדו בתי כנסת באותה שנה. כך היה באיזמיז, ובעיירה בשם Tamslooht, ונשרפו ספרי התורה. יהודים ברחו למראכש וביקשו עזרת הקהילה.

 1894 : חילופי השלטון בין מותו של הסולטאן עד מינויו של סולטאן חדש היו ימי אנרכיה ומועדים לפורענות, והיהודים היו הקורבנות. כך אירע במראכש לאחר פטירתו של חסן הראשון ב – 9 ביוני שנת 1894.

במכתב שנכתב ב – 4 בספטמבר 1894 לשגריר בריטניה בטנג'יר מר סאטוב על השוד של העיירה דמנאת, נאמר בין השאר כי נשים וילדים נמכרו לעבדות. עיירות בסביבה נבזזו ספרי התורה וכלי קודש נוספים. אלא הובאו על ידי הבוזזים המאורים למראכש, ונמכרו לכל המרבה במחיר.

במכתבו של אבנצור התורגמן של שגרירות בריטניה בטנג'יר ב – 4 בספטמבר 1894, לחבר הפרלמנט הבריטי שמואל מונטגיו, הוא כתב על ההתנפלות של שבטים על דמנאת ועת מקומות אחרים בסביבת מראכש, ועל המללאחים שנשדדו.

נבזז כל מה ששייך ליהודים, וטבחו בגברים, נשים וילדים. כל הבנות הצעירות נלקחו לשווקים ונמכרו במכירה פומבית כשפחות, במחירים של חמש עד שבעה דולר כל אחת ( דולר ספרדי ).

ספרי התורה הובאו על ידי המאורים למראכש ונמכרו. הממשל המקומי אינו אוסר את הפורעים. הדבר אירע בדמנאת, ובן במקום הנקרא ראחל, ובמקומות אחרים בסביבת מראכש. המהומות הן על רקע חילופי השלטון לאחר מותו של חסן הראשון. הסולטאן החדש הנער עבד אלעזיז הרביעי חלש מכדי להשתלט על השבטים. 

בספטמבר אותה שנה פורסם בשבועון היהודי בלונדון, כי בהתנפלויות של שבטים קבילים בסביבת מראכש, נבזזו ספרי תורה, סידורים וחומשים מבתי כנסת בכפרים בסביבה, ואלה נמכרו במראכש .  

במרד זה נשרפו גם בתי הכנסת בעיירה דמנאת ובכפרים בסביבתה. אבל לאחר שעלה על כסא הסולטנות הנער עבד אלעזיז הרביעי 1894 – 1908 שיכנעוהו השגרירים האירופאים שיממן את שיקומם של בתי הכנסת שנהרסו בעת המהומות.

לפי מידע משנת 1899 נהרב בית הכנסת בכפר אימיזמיז בסביבת מראכש, והמללאח נשדד. בשוד המללאח באופראן במחוז סוס, על ידי שבט שכן בשנת 1903, חולל בית הכנסת, ונשרפו שישה ספרי תורה, בשנת 1906 כשנשדדה העיירה תאזה, ויהודים מהמקום ברחו לפאס, נפגעו בתי כנסת.

בקזבלנקה בשנת 1907 כאשר קבילים וערבי העיר ערכו מהומות נגש הצרפתים, ונגד האירופאים בכלל, נפגעו גם יהודים. המללאח וכל בתי הכנסת נשדדו, חוץ משניים קטנים שניצלו. גם ההיכל נפגע וחולל. ספרי התוה ניצלו בעוד מועד על ידי היהודים במקום.

יהודי הקהילה פנו לרב וידאל הצרפתי 1862 – 1921 שכיהן בתור הרב הראשי בפאס, שיתערב למענם. החכם התקשו לוזיר לענייני חוץ שהתייעץ עם הסולטאן, ונשלחה פקודה למושל ואזאן לשמור על היהודים.

הייתה זו השנה האחרונה למלכותו של עבד אלעזיז בן חסן, שהחל למלוך בשנת 1894. ימי מלכותו הצטיינו בחוסר יציבות, ובמעורבות של מדינות אירופה במצבה של מרוקו לקראת החסות.

לאחר שמלואי עבד אלחאפט' הוכרז כסולטאן בשנת 1908, שלט עד שנת 1912, היו מהמות במקומות שונים במרוקו. בין השאר התנפלו על היהודים בעיר ואזאן בצפון מערבה של מרוקו. המוני ערבים פרצו למללאח שדדו וחיללו את בית הכנסת ותכולתו.

השליכו את ספרי התורה לרחוב. כל כתב ב – 21 ביוני 1908 מר בן שמחון מנהל בית הספר של כל ישראל חברים בלאראש לכל ישראל חברים. ב-12 ביולי 1908 כתבו מנהיגי קהילות ואזאן לחברת כל ישראל חברים בפריס, על שורה של הגבלות והתנכלויות שסבלו מהן, ביניהן ביזת בתיהם, מאסר בני הקהילה, ועל הריסת בית הכנסת שלהם. 

על בית כנסת שנהפך למסגד, לאחר שמרוקו שקבלה את עצמאותה, ראה בן שמחון תשל"ז עמוד 33.

ר׳ אברהם מכלוף בן-יחייא (מיסור)

נודע כצדיק גדול ובעל ניסים. מהאיזור כולו היו נוהרים לקברו. ההילולה על-יד הקבר נערכה במוצאי חג הפסח ובמימונה. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

הרבה שנים היתה רק אבן על מקום קבורתו. אבן שהשחירה מרוב נרות שדלקו עליה. בשנות העשרים החליטו יהודי האיזור לבנות לו מציבה ולכך התנגדו המוסלמים בטענם שהמקום שייך להם. אנשי המקום פנו למושל הצרפתי וטענו שבאותו מקום קבור קדוש יהודי ושהאיזור כולו הוא בית-קברות יהודי עתיק. המושל קבע שהיהודים יחפרו שם ואם יימצאו עצמות יוכלו לבנות מציבה לקדוש. היהודים חפרו ומצאו עצמות. אני נכחתי כשזה קרה.

מה שאני יודע על הצדיק הוא שאנשים נהגו להשתטח על קברו כל ערב ר״ח וליל שבת. פעם אחת, בליל שבת, הלכו שתי זקנות להדליק נרות על-יד הקבר של הצדיק. פתחו את הדלת ופתאום הן רואות אדם זקן מתפלל מנחה. פחדו להיכנס מפחד להפריע לו בתפילתו. חיכו הרבה זמן אבל היות שזה היה ערב שבת וזמן ההדלקה קרב, אמרה שכנה אחת לשנייה: בואי ניכנס, נדליק ויקרה מה שיקרה. נכנסו ולא מצאו אף אחד.

חותן שלי היה הפקיד והשמש של הקדוש. בהתחלה היה קבר לא מוכר בתוך בית-קברות. לא ידעו אם ערבי או יהודי. וכך היה: הוא התגלה הצדיק הזה, עליו השלום. התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן-מכלוף, כמו שהתגלה כאן הצדיק הזה, עליו השלום, [הסיפור סופר בהילולה של ר׳ דוד ומשה בצפת] – כך הוא התגלה ואמר שהוא ר׳ אברהם בן-מכלוף וחייבים לבקר בו ולטפל בו. אז בנו קבר. בהתחלה היה משהו מאבנים. השומר היה ערבי. מי שהיה בא, היה מביא סעודה ונותן למוסלמי. כל מי שבא שחט תרנגול ונתן לערבי. אחרי זה הערבי היה מטפל באנשים. באו אנשים וזרקו נרות. פעם גנב הערבי שני נרות. שם אותם בכובעו. הגיע הביתה. שם את ידו בכובע ומצא שני נחשים. חזר לצדיק, הכניס את ידו ומצא שני נרות

בא לפקיד של ועד הקהילה ואמר: אני ערבי, אני גנב. לא טוב. אני לא מוכן להמשיך לשמור. אמרו לו שזה לא נורא. אמר להם שהוא לא יכול. בא, ביקש סליחה מהצדיק ועזב. בא חותני ז״ל, יהודי חסיד, יוסף בן שושן, והיה שומר שלו. בא בבוקר להדליק לו נרות. פעם בבוקר בא כרגיל להדליק והוא ראה את הצדיק מתפלל עם ציצית ותפילין. היהודי היה חסיד והיה צם בהפסקות. הוא ישב בחוץ עד שגמר הצדיק את התפילה. לאחר מכן נכנס ולא מצא אף אחד. לאחר מכן באו אנשים מאוראן ומכל הסביבה ובנו מעליו בניין לא רגיל, בית ­כנסת יפה. עשו לו סעודה כמו לצדיקים פה.

. תעודה מספר 114

התר"ך – 1860

בהיות אמת וצדק כי לעת בזאת כאשר חלפו הלכו להם רוב בעלי דיעה חכמים ומנהיגים סעו המה למנוחות ונשארו קהל עדתינו כאוניה בלי חובל ואין מי שישגיח ויפקח על עסקי צבור ובכל עתצ שיהיה איזנ מעמד לדרוש ולתור באיזה עסק מצרכי הקהל פרטי או כללי אין איש שם על לב.

וכל אחד פנה לדרכו פנה ובהתאסף ראשי עם הם הבית דין צדק והנגיד המעולה החכם החשוב כבוד הרב יעקב אדהאן י"ץ ושולח שלוחיו לקרוא עשירי עם עד אפילו מאה שלוחים כל אחד ואחד מבקש למצוא עליה להפטר מלבוא את הקדש כי כן דרכם וכן בכל ענין הן על השררה הן של צרכים אחרין ואין דורש ואין מבקש.

וכמעט נשארנו כצאן אשר אין להם רועה, והן היום העיר ה' את רוח הנגיד הנזכר ואסף איש טהור את כל יחידי קהלינו עם כל הבת דין ישמרם אל לבית הכנסת הי"ג ויקרא באוזניהם את כל הדברים האלה לפרוץ גדר. מהיום הזה והלאה לתקן בקיעי עירנו כי כן חובה מוטלת על מי שישי ספק בידו לעשות ככל יכולתו ולא תוכל להתעלם כתיב.

ואחר הרבות אמרים לראות אופן המועיל לתועלת כללות ופרטות הקהליה הקדשוה י"א עלתה הסכמתם שיבחרו להם מיחיד הקהל שלשה עשר אנשים להיות כל ענייני העיר וצורכי צבור נחתכים על ידם ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

הלא המה פלוני ופלוני יובן בכל פרט מפרטי צרכי התבור ישלח אחריהם הנגיד י"ץ וישאו ויתנו בדבר במועצות ודעת עד יגמר הדבר בכי טוב ולהיות שקשה הדבר לשמוע שבכל זמן ובכל ענין יצטרך הנגיד לאסוף את כל י"ג האנשים הנזכרים לכן בחרו להם מהי"ג הנזכרים חמשה אנשים הלא המה פלוני ופלוני.

יובם שכל הדבר הקש/ה שהוא לצורך כללות הקהל יהיה במושב זקנים ובהתאסף כל הי"ג אנשים הנזכרים וכל הדבר הקטון שהוא לצורך איזה פרט מהקהל הן לאיזה תפיסהבר מינן הן לאיזה עניין אחר ישלח הנגיד אחרי החמשה אנשים הנזכרים אשר נקבו בשמות.

וכאשר תעלה הסכמתם כן יקום אם יהיה איזה דבר שצריכים לשתף בו הדיבור עם השר עז"א חיובא רמייא על החמשה אנשים ללכת עם הנגיד י"ץ באשר ילך ובכן הסכימו רוטב הקהל י"ץ במעמד הבית דין צדק לאשר ולקיים ההסכמה הנזכרת בל תמוט עולם ועד וקבלו עליהם להיות הי"ג אנשים הנזכרים מפקחים על כל ענייניהם וצורכיהם דבר קטון וגדול ואחרי דבריהם לא ישנו.

וכל איש אשר ימרה את פיהם לבלתי שמוע אל ההזכמה הנזכרת ויקום לערער על איזה פרט מהפרטים אשר יסכימו עליו הי"ג אנשים הנזכרים או החמשה אנשים הנזכרים מעתה ומעכשיו הרשות נתונה ביד הנגיד הנזכר והאנשים הנזכרים ליסרו ולהענישו יסורי הגוף ועונש ממון כפי ראות עיניהם.

גם הואילו לבאר שאם בר מינן אירע לאנשים הנזכרים איזה הפסד ודררא דממונא מחמת עסקם בצורכי צבור על כללות הצבור ליהדר דלא לימטנהו כי אם ריוח והצלחה מרובה, וכל הפורץ גדר הסמה הנזכרת מלבד עי ענוש יענש כאשר ישיתו עליו הבית דין צדק.

והנגיד ויחידי הקהל י"ץ ונוסף גם הוא כי הור בכלל ופורץ גדר ישכנו נחש ושמע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה ונגע לא יקרב באהלו כן יהי רצון ולראיה שכן עלתה הסכמתם י"ץ חתומים פה בסדר וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל ובשנת ישיש עלךיך אלהיך לפ"ק וקיים.

העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל פלוני ופלוני ופלוני ובכוח הקנין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור מעתה ומעכשיו שבכל עת שישלח אחריהם הנגיד הנזכר על איזה פרט מצורכי צבוא קטון וגדול חייבים לבוא אצלו למעמד ההוא .

וכל איש אשר לא יבוא מהם לעממד בלכת אליו השליח מעתה ומעכשיו חייב עצמו לפרוע חיד הנגיד הנזכר לזכות השר עו"א סל עשרה מתקאלים כסף טוב קנס שלא כדין זולת אם יהיה לשום אחד מהם איזה אונס הניכר אזי פטור הוא מהקנס הנזכר ונגמר הכל בקנים שלם ושבוע חמורה מיד האנשים הנזכרים ולראיה על הכל חתומים פה בזמן הנ"ל והכל שריר ובריר וקיים.

כן נמצא כתוב בכתב ידו של הרב רפאל משה אלבאז ז"ל

סוף תעודה מספר 114

מבוא

בספר מסוג זה, שביקשתי לפרסם, צפויה הייתה לי לאו דווקא סכנה של ערפול מחשבה אלא הסכנה שאסתבך בחיבור נרחב מדי המבקש להקיף קרוב לשלושת אלפים שנה, בלי שאוכל להתסייע די הצורך במחקי יסוד.

מן הדין שמלכתחילה יימצא שפע של מחקרי יסוד לכל אחת מתקופותיה של היסטוריה זו, אלא שהללו חסרים עד היום הזה. עם זאת, החומר מרובה ויש בו כדי לרתק את החוקר, ההיסטוריון, הסוציולוג, הבלשן, אוהב הנושנות.

כמה אלפי כתבי יד עודם מחכים למלומדים, שיעמדו להם הסבלנות וכוח הרצון הדרושים לפענוחם. כתבי יד אלה, רובם מן התקופה המוסלמית או מן התקופה המקבילה בהיסטוריה היהודית של צפון אפריקה, פזורים על פני צפון אפריקה לאורה ולרוחבה, בישראל ובארצות הברית, בבריטניה הגדולה ובצרפת, מקום שם ניתן לי לעיין באחדים מהם.

ראוי היה לקבץ את כתבי היד האלה בירושלים, להרחיב את המלאכה, שכבר נעשתה בידי מלומדים דגולים, ולהעמיד צוותים של חוקרים, שיתמסרו לניתוחה ולניצולה של מורשת רוחנית עצומה זו. עד שיושלם המאמץ הכביר הזה של חקירה מדעית, מוכן הייתי לחזור ולהסתכן ולהתחיל בחיבור כוללני רחב יריעה.

אף כי ידעתי, שעדיין לא הוכשר הקרקע לכך במחקרי יסוד, שאולי היו מאפשרים לי להגיע ליצירה פגומה פחות, בשטח קשה כל כך. סכנה זו מוכן הייתי לקבל עלי מתוך אהבה להיסטוריה של קיבוץ יהודי זה של צפון אפריקה ובשאיפה לקרב את בעיותיו המיוחדות לידיעת הרבים, וזאת דווקא בשעה שהוא עצמו קרוב לעבור – למה נכחד ? – מתחום לימודי ההיסטוריה לתחומם של לימודי הארכיאולוגיה.

קדמו לפרסומו של חיבור זה שנים של חקירות ושל מסעות מרובים בכל רחבי צפון אפריקה, מכפר לכפר, מחבל לחבל, מצפון לדרום וממזרח למערב, מלפטיס מאגנה עד קרת חדשת  ועד וולוביליס, מחוֹמס עד טריפולי, מרבת עד אלג'יר ועד תוניס, מטטטואן ועש קזבלנקה, קונסטאנטין, סוס וספאקץ, ממראכש עד גרדאיה וג'רבה.

לפטיס מגנה (לטינית  Leptis Magna; ערבית لبدة الكبرى – "לבתה אלקבירי") שנודעה גם בשמות לקטיס מגנה (Lectis Magna) או לפקיס מגנה (Lepcis Magna) הייתה עיר פניקית,  ברברית ורומית בחופה של צפון אפריקה.  העיר קמה בשפכו של ואדי לבדה אל הים התיכון, והיא שוכנת כיום בפאתיה המזרחיים של העיראל ח'ומס (ألخمس), בירת מחוז אל-ח'ומס שבלוב, כ-130 ק"מ מזרחית לעיר טריפולי

בכל המקומות האלה ניתן לי להשלים את ניסיוני האפריקאי שלי, בהסתכלות בכּלי ראשון, כמו גם במקורות ועובדות, שבהם ניסיתי להסתייע בחיבורי זה. מסעות נוספים, שערכתי על פני הסאהרה, אף גם בקהילות יהודיות בעולם כולו – באמריקה,] באירופה ובאסיה – אולי הרחיבו את שדה מחקרי, ובכך הקלו עלי לשבץ את קורותיהם של צפון אפריקה בהקשר הכולל של דברי ימי היהודים.

רוב החומר הסטטיסטי שניצלתי בחקירותי הוא מן השנים האחרונות לנוכחות הצרפתית בצפון אפריקה. ניתוחי החומר הסטטיסטי הזה ערכּם שמור עמהם לפי שהם מתארים את הקהילות היהודיות של צפון אפריקה בהיותן בשיא פריחתן והתפתחותן, בסיומה של התפתחות, שהחלה באלג'יריה בשנת 1830, בתוניסיה ב- 1881, ובמרוקו בשנת 1912.

על הרוב הרי אלה הנתונים הסטטיסטיים האחרונים, שנאספו ונתפרסמו. לאחר מכן פרץ הסכסוןך, שהעמיד את צרפת כנגד כל אחת משלוש הטריטוריות האלה של צפון אפריקה. משך תקופת המעבר אי אפשר היה לפרסם שום תעודת חדשה, ובתום המעבר באה מהפכה גמורה בדמוגרפיה של יהודי צפון אפריקה.

בעוד אשר בסוף מלחמת העולם השנייה היו כמעט כל יהודי צפון אפריקה מרוכזים בגבולות מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה, הנה כיום רובם של יהודי צפון אפריקה, רוב הגדל והולך מיום ליום, נמצא במדינת ישראל.

גם בצרפת עולה מספרם של יהודי צפון אפריקה, ובשעה שאני כותב את השורות האלו נמשכת הגירתם של יהודי צפון אפריקה הן לצרפת והן לישראל, ואילו בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו לא נותר אלא קומץ מהם.

קומץ זה מצטמק מיום ליום וצפוי לו גורלן של עדות יהודיות בשאר ארצות האסלאם, שבלחץ המאורעות נעלמו כמעט כליל.

הכותב את קורות המאבק לעצמאות בתוניסיה, אלג'יריה ומרוקו כותב, אפוא את קורות אחריתה של יהדות צפון אפריקה. על פרק זה מתווסף פרק של תחייה המספר על התחדשותם של יהודי צפון אפריקה אגב השתרשותם באדמת ישראל.

מי שכותב את תולדות היהדות בצפון אפריקה כותב, אפוא, גם טרגדיה – או, מוטב לומר, דרמה – שתחילתה ביציאת היהודים, יושבי ממלכת יהודה או ישראל בימי קרת חדשת, המשכה בתהלוכה הארוכה של דורות הגלות, דורות של יגון ושעבוד, שזעיר פה זעיר שם פילחום קרניים של אור נעלה יותר, וסיומה הפתאומי ביציאה המונית, שלא תחדל וודאי אלא אחרי שישא האחרון בהם פעמיו, בדרך העולה ירושלמה.

שיבת ציון מציינת את התחיה המשולשת של ארץ ישראל, של עם ישראל, של לשונו – בשׂורה חדשה, שאותה כבר מבשרת ישראל לעולם. כך חוזות עינינו על סף התקופה האטומית בהתגשם חלום בדרך מסתורין, החלום שחלמו גולי ציון בימי נבוכדנצאר וטיטוס : מקץ אלפיים שנה, לאחר שהצילו את שיוּריה ואת שרשיה של התרבות העברית, חוזרים בניהם אל ארצם לשוב לתחייה יחד עמה, על אדמתם הנגאלת.

לפני כעשרים שנה, בהקדמה לאחד החיבורים הראשונים שהקדשתי ליהודי צפון אפריקה, כתבתי את הדברים הבאים :

בזו הלשון לימד א. פ. גוטייה זכות על היצירה המופלאה הן בהברקותיה והן בצד המדעי שלה, שאותה הקדיש לעבר של צפון אפריקה : " אין אדם יכול לסגור את הספר הקטן הזה בלי לומר עד כמה הוא חש בחסרונו העיקרי. לפי הרגלי המחשבה שלנו הרי ספר המתיימר להעלות תקופה ארוכה של כמה וכמה דורות אין להעלותו על הדעת אלא אם כן הוא ממַצה הרבה מחקרים בפרטים.

ההיסטוריה של ימי הביניים המוגרביים יתומה מכל מונוגרפיה והריהי כשדה שאין עודר בו. לפיכך צפוי אתה שיטיחו כנגדך כי הקדמת את העגלה לסוסים. לא הייתי יכול לעשות אחרת אלא אם כן החרשתי, כמובן ; ואז כפי הנראה הייתי מטיב לעשות .. עבודה שאָפיה הזמני ניכר בעליל ".

חכמה זו, הוספתי אני ואמרתי, תידרש לנו כפליים בגלל הנתונים הנחוצים לטיפול בנושא, שהקיפו עצום כל כך והזנחתו גמורה כל כך. לפיכך לא ננסה להצדיק את העזתנו אלא בתקוותנו שיתן דחיפה למחקרים רבים יותר "

תקוותי לא נכזבה. בעשרים השנים האחרונות פרסמו מלומדים דגולים וחוקרים מוסמכים בנושא זה עבודות מרובות יותר, מכל שהניבו מאתיים השנים האחרונות. נזכיר כאן את שמותיהם של ח. ז. הירשברג, ז\ורז' ואידה, דוריס בן שימון דונת, דוד קורקוס, פול סבאג ורוברט עטאל, י. ד. עבו, חץ אלקקיים, פול פלאמסאן\ חיים זעפראני, א. זגורי, יששכר בן עמי ורבים אחרים, שכל אחד מהם תרם תרומות יקרות ערך בתחום הנרחב של חקר יהדות צפון אפריקה.

כתום המאמץ הקיבוצי הכביר הזה, לאחר המהפכה המחזירה את יהודי צפון אפריקה של צור מחצבתם על אדמת ישראל, חוזר ספר זה ומגיש שוב סיכום של מה שידוע לנו כיום.

סוף המבוא אנדריי שוראקי 

רבי משה די מדינה

עצמאי מירושלים ת״ו שנת התקכ״א (1761)

המכתב שלפנינו נדפס בספרי קהלת צפרו כרך א עמ. 428 ובטעות הדפוס נשמט שם השליח וצריך להיות…. החכם

השלם כהה״ר משה די מדינה נר״ו בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל הרב המקובל האלקי כה״הר דוד זלה״…

האבא רבי דוד בכ״ר משה חבר פירוש על התורה והמגילות בשם נפש דוד(קושטא תצ״ו) רוח דוד ונשמת דוד(שלוניקי תק׳׳ז) פירוש על אדרא רבא ועל שיר השירים בדרך קבלה. היה בצפת ומחמת המציק עזב והשתקע בירושלים, ונאלץ לצאת לחו״ל כשליח עצמאי, ובשנת תק״ז היה בשלוניקי וגם בנו משה יצא למרוקו בשנת התקכ״א ? (1763) מרוב עניותו והחובות שעלו עליו עם צרת הבת שעומדת להתחתן ומאומה אין בידו.

ב״ה

…העוסקים עם הצבור לשם שמים וכל איש ישראל דבצפרו יע״א.

תוב״ב החכם השלם משה די מדינה נרו׳ בן לאותו צדיק החכם השלם והכולל הרב המקובל האלהי כהה״ר דוד זלה״ה ובידו כתבא… מרבני העיר הנז ותנו רבנן פרק איזהו מקומן של ש״בחים דאיתנהו בהאי צורבא מרבנן. נכבדות מדובר בו מעיר האלהים, והודיעו צערו לרבים כי אפפו עליו רעות במותב תלתא ברתא ודלתא ורביתא, וקפצה עליו סבותא. בראותו ילדיו לקוחים ברביתא, ונוספה נחלתו דשקיל וטרי בסוגית צדת הבת וקאי בתיובתא. דלית ידיה מדבקן למיעבד אפילו נדונייא פחותא. אי לזאת נידון ביוצא לקרייתא, וכעת החכם הנד עיף ויגע מרוב הדרכים ומרחקם ואין בו כח לכתת רגליו מהכא למ״ק. לבן בקש ממנו זאת לנופף ידינו על ובשביל הר בת ציון. בכן המבוקש מכם אתם כהני ה׳ התאזרו והיו לבני חיל והפרישו לו נדבה במדה גדושה. למשה היה למנה אחת אפים לערך הנושה והנושא והנשא. ולשולחה לו מהרה חושה, ובשכר ואת צדקה תרומם גוי מעלה נשאה ורמה, וקביכם(?) יפרוצו ימה וקדמה, בנפשכם ובנפש החותמים בחדש ניסן בשנת יהיה ה׳ אלהיך עמך כאשר היה עם משה מהאלף הששי ליצירה בפאס יכוננה עליון אמן נצח סלה ועד נאם דורשי שלום ודוברי שלום,

שאול בכא״א יעקב אבן רנאן ס״ט                                                    רפאל עובד אבן צור

אליהו הצרפתי ס״ט                                                                          נותתיה סירירו ס״ט

הצעיר יוסף צבע

רבי אברהם ברכאת

כוללות ירושלים תוב"ב

שנת התקכ"ד – 1764

המקור לשליח זה הוא מקור יחיד בשו״ת אבני שיש חב׳ סי׳ ו׳ ושם נזכר שהיה לו שליח בשם חיים גן. אם כי בתולדות חכמי ירושלים נזכר שם זה, אין בידי שום ראיה לזהותו עם שליח דידן.

רבי צבי הלוי כן רבי יהודה

כוללות ירושלים ת׳׳ו שנת ה׳ תקל – 1770

השדר׳ רידן היה רב בפדובה ומורינר, ועלה לארץ ונמנה על חכמי ישיבת ״כנסת ישראל״ שנוסדה על ידי רבי חיים ן׳ עטר. בהיותו בעיר מקנאס שר לכבודו שיר תהלה הפייטן ר׳ דוד ן׳ חסין

המסמך שלפנינו הועתק מס׳ שלוחי מצוה של ר׳ שאול אביטבול שמהללים ומשבחים שדרי׳נו, בזמן היותו בצפרו היו אתו עמו שני שדרי׳ם אחרים.

אותיות אלו הלא הם כתובים בפנקסו של הח' השלם שד״ר עיר הקדש יפה מכלל ירושלים תובב״א, כמוהר״ר צבי הלוי נר״ו.

מיבנף הארץ זמירות שמענו לה״ר צבי קדש בהגלות נגלות לנו גלויי אריוית אויר בעד אויר בתלת הוי חוקה, בתך רחמנא דיהיב לן אורייין תליתאי תפוחי זהב כמשכירת, והשלישי הכי נכבד, נכבדות מדובר בו. איש האלקים קדוש הוא. צבי לצדק, החכם השלם כמוה״ר צבי הלוי נר״ו. ה'ן אפוטרופוס לאיתות.זכינו לקדשו עפ״י הראיה. ג' ראיוית ולא זזנו מחבבו חיבת הקדש וחיבת ביאה ביאת אורו וביאת שמשו. ומאי וטהר טהר גברא. רץ כצבי וגבור כארי. ונהורא עמיה שרא. ובידו רצפה מגילה מגילה ניתנה. אוררת קדשים. ניב ראשים. מה נאה ניב זה הדר נבייות. בשני כתובים הבאים כאחד כללי ופרטי, דורשי בתת אותיוית, ותמן תנינן את כל תוקף התלאות ומשאות מעמסות, הנוגשים אצים מאלפות מרוכבות. אכלי דלאו תלהו היינו רביתייהו, ידים עשקניוית. ונשמע ונמס לבבינו, ולא קמה עוד רוח באיש, עד שנתפקקו כל חוליות. ופקודת כל האדם במרה איפקוד. בצעריך ירושלים מוכים ומעונים, חבוט חבוט חבוט אריות, ואנן בדידן בסובלי חולאים מתניע לה, מציער לציער, באש תבער יער, מן המאוכלות הפנמיות, ויחנו העם בחסידות, בחסירון הלבנה היינו דקדוקי עניות, ומיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות, הין בסף לאדון זה חסדון הוליד את עמינידב משום כבוד הבריות, ונקריב את קרבן ה׳ מנחת עני סך שש מאות וארבעים אוקיות מכ״ט, יה״ל תמיד לפני ה׳ בוחן לבות וכליות, ואנו ליה וליה עינינו. יקומם ירומם סוכת דוד הנופלת. ויחזיר עטרה ליושנה. לבנות בית לשם ה; היכל בנוי לתלפיות, בעגל ובזמן קריב, ויביא לנו משיח צדקנו, שיגלה ב״ב אבי״ר מלפני שובן עליות

כה דברי איש צעיר דלית כוותיה מלרע כותב שתי אותיות, וחותם פה צפרו, יע״א, בשנת ושעשע יונק על חור פיתין לפ״ק ובסדר זברון לפני הי.

שיר הלל מאת רבי דוד בן אהרן חסין לכבוד השד"ר רבי צבי הלוי בן רבי יהודה – מתוך הספר " תהלה לדוד "

90 – אקריב היום תשורה

פיוט יסדתי לכבוד שליח ירושלים תוב"ב החכם השלם כבוד הרב רי צבי הלוי. סימן אני דוד בן חסין חזק.

אקריב היום תשורה / שי למורא

לצפירת תפארת / עטרת צבי

נכבדות מדבר בו / שהכל בו

לא זזתי צחבתו / וקראתיו : אבי

יפה דודי אף נעים / ראש נדיבים ושועים

מבחר אהובים ורעים / עיני ולבי

דגלו עלי אהבה / בלי קצבה

וכמו אש להבה / בוער בלבי

ועל טוב אזכרהו / ואנוהו

איש אלהים קדוש הוא / עדיף מנביא

דין איהו ניהו הדר / אשר נשבע ונדר

לאביר יעקב דר / בארץ הצבי

בדת האל יתבונן / כתרי מנן

שבחו רבנן / לדצבי

נגיד רב ונאמן / ונעמן

מנפת צוף ומן / מתוק בקרבי

חסדים מלא כלו / ונגה וגם אור

כשמש בהלו / נר מערבי

סדרא קדמאה ברקן / סמקן ירקן

מרצמן ובהקן / בתוך מרחבי

יפתח איש את ידו / ממאדו

ולפני כבודו / אותו יביא

נדב לו תרצה / כמו קרבן אשה

לפני צור מתנשא / אלהי אבי

חכם ירא ותם / שלחו מתם

ולקים מצותם / רץ כצבי

זכותם תהיה אתו / בעת לכתו

בבואו ובצאתו / וזכות התשבי

קבל נא, מכלל יפי / שירת זמרת צפצופי

לרצון אמרי פי / והגיון לבי

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

הרב שלמה דיין

זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר : 

שליח אחר אשר נשלח לארצות המערב למען עדת המערבים, היה זה הגאון רבי חיים בן וואליד זצ"ל. בן אחיו של רבי יצחק בן וואליד, מרבאט. אודותיו כתב יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותיהם.

רבי יצחק בן רבי מנחם, ממשפחת בן וואליד מעיר רבאט שעלו לארץ ישראל. הרב הנזכר היה חמיו של הרב רפאל אהרן שן שמעון. ובנוסח הכתובה תארוהו : החכם השלם והכולל זר"ק כמוהר"ר…ויש שאלה ממנו בספק פקודת אלעזר חלק ג' סימן תס"ו.

על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים בסמוך להרב צוף דב"ש, נחרת : " בכו להולך בלא בן מר ונאנח ומכל טוב נח. ה"ה מעלת החכם השלם והכולל מתעסק בקדשים באמונה כמוהר"ר יצחק בן וואליד ז"ל, נלב"ע יום ט' לתשרי שנת התרמ"ט תנצב"ה " אשתן הצדקת מרת רחל, קבורה לצדו, נלב"ע ד' תשרי תרנ"ג.

" בשנת תרל"ז – 1877 סיבב בשליחות עדת המערבים שבירושלים בתוניס רבי חיים בן וואליד. ובהתעוררותו כוננו א ראשי קהל תוניס קרן מיוחדת לייסד ישיבה בירושלים. שלושים שנה לאחר כך בא לתוניס בדבר אותה ישיבה, ואז מסרו בידו רבני תוניס ביום כ"ה אלול תרס"ז – 1907 אגרת המלצה לקהילות הקטנות בתוניס, ובה נאמר :

" איך האיר וזרח אל עבר פנינו…מבני עלייה חו"ר עיקו"ת ירושלים תובב"א, ה"ה כמוהר"ר חיים בן וואליד הי"ו, כי זה קרוב לשלושים שנה צדיק זה למחוז קודשינו לש'ור על פי שליחותו, שד"ר כולל נהוג מכוללות קהילת קודש מערבים הי"ו אשר בעיר הקודש ירושלים ת"ו, ועשה והצליח בהימים ההם ויצא מאתנו מלא וגדוש מכל טוב. 

זהו נוסח ההמלצה שקיבל רבי מימון הנזכר : 

וכל כבירי ושועי העיר ואת כל חכמיה תמכו בידו…בראשם כמוהר"ר אברהם חג'אג' זלה"ה, ונשתדל עם מעלת ראשי העדה אשר היו בהימים ההם לקבוע ישיבה בתוככי ירושלים ת"ו ללמוד בה תלמידי חכמים בקביעות לזכות קהילת קודש עדתנו, ומינה גזברים מעלת השר המנוח, מיכאל וזאן ז"ל.ואתו עמו מעלת הרב כמה"ר יצחק דאנא ז"ל.

והטילו חוק קבוע על בית מטבחיים סך חמישה עשר פראנק בשבוע, והיו שולחים מידי שנה בשנה ליד מעלת הרב השד"ר הנ"ל, ומתחלקים לחכמי הישיבה אשר נקבעה בבית הרב הנזכר, והוא עומד עליהם הי"ו, וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם לדור ודור ונכתב בספר.

ויהי כאשר נתקלקל עניין מכירת הבשר ונקבע מקולין על פי חוקי השררה יר"ה, נתבטל הפרס הנ"ל. ונלאה הרב הנזכר לכתוב לראשי הוועד, ולא מצא מענה. הן היום דרך ובא לו פה מחננו לעורר לבב אנשי הוועד להחזיר עטרה ליושנה.

ויען כי כעת הזמן המוכשר להתייעץ על דנא פתגם, מיהא לפוטרו בלא כלום אי אפשר, ועלתה הסכמתנו לעשות לו נדבת כולל לצאת י"ח על השנים שעברו עד אשר יחונן ה' לגמור העניין לטובה. הנה כי כן באנו במגילת ספר מול מעלתכם, לקבל בסבר פנים יפות ולעשות לו נדבה ראויה והגונה.

ושוב נשלח בשליחות עדת המערביים שבירושלים לפורטוגאל, מרוקו וברזיליה בשנת תרנ"ג – 1893 – באגרת שליחותו נאמר : " אותותינו אלה באו להודיע צרת כוללות אחיכם קהל קדוש המערביים פה עיר הקודש ירושלים תובב"א, כי מלאה הארץ עניים הבאים מערי המערב הפנימי והחיצון יע"א. יום, יום הכול מעלין לירושלים, ערומים יחפים, טף ונשים.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

וכולם צועקים אלינו תנה לנו לחם, ובפרט צרת התלמידי חכמים, ומאין יבוא עזרנו לנהל אלף וחמש מאות נפשות, ובפרט בזמן שכירות הבתים תגדל הצעקה בירושלים. , כי צריכה רבה לשלם השכירות של כל השנה בבת אחת בתורת מוקדם.

וחלינו פני ידידנו כבוד מורינו הרב חיים בן וואליד, נין ונכד…כמוהר"ר יאודה נהוראי זצוק"ל, ומעלת כבוד מוהר"ר יוסף אלמאליח זצוק"ל, להודיע צערינו לרבים, ובכן קומו השרים לקבלו בשמחה רבה, ולעשות לו נדבה גדולה.

בדרכו מאחת משליחויותיו חיבר בשבילו קרובו רבי שלמה טובי מפתח לכתב יד של שאלות ותשובות חכמי המערב, על מנת שהשליח ישלח לו מירושלים חותמת חקוקה בשמו. בסוף המפתח כתב : " נשלם מפתח על ידי אני שלמה טובי, והייתה לאות ולמזכרת בית ידידינו שאר בשרינו החכם השלם והכולל השד"ר כמוה"ר חיים בן וואליד, שישלח לי חותם יאמ"ן כדר עגול על שמי ויכתוב הצב"י שלמה טובי הי"ו.

באותה שנה שבה נשלח רבי חיים בן וואליד בפעם הראשונה בשליחות עדת המערביים, בשנת תרל"ז – 1877 – נשלח בשליחותם למרוקו רבי יהודה אלבו. באגרת לנדיבים בדבר שליחותו נאמר, שמספר בני עדת המערביים בירושלים הולך וגדל מיום ליום ומגיע לאלף נפשות ומעלה…..

למרות היחסים הטובים והסבירים שנוצרו בין העדה המערבית לבין ועד הספרדים, בעקבות ההסכם בדבר החלוקה, עדיין נותרו אי אלו ניצנים של חוסר אימון וצרות עין ביניהם, הדבר בא לידי ביטוי גם בקרב השד"רים שנשלחו מטעמם לארצות שונות.

וכשנפגשו, לא תמיד פרגנו זה לזה, אף היו מקרים שראשי קהילות בחו"ל, קיבלו הוראות ברורות כיצד לנהוג בשד"ר המגיע אליהם, ואחת הדוגמאות לכך אנו מוצאים בשנת תרל"ו – 1876 – כאשר השד"ר רבי חיים בן וואליד, יצא בשליחות הרב צוף דב"ש למערב החיצון, והגיע לעיר אאוהראן שבאלג'יר, והוא נתקל בסירובו המוחלט של נשיא הקהילה, הגביר רבי שמעון לקנווי, אשר לא הסכים להכניסו לעיר וגם לא לגבות כספים לכוללות המערבים. 

דניאל לוי.

יליד סואטה, ספרד – 1917, בעל נתינות בריטית, משום שסבו היה יליד ג'יברלטר. הגיע לקזבלנקה בשנת 1937, מספרד השרויה במלחמת אזרחים. נאלץ להתגייס לצבא הספרדי בזמן המלחמה, ערק ממנו והוכרז כעריק. דניאל לוי הוא אחיינו של דניאל לוי, מגדולי המנהיגים של יהדות מרוקו בעת החדשה.

עמד בראש המזרחי, הפועל המזרחי וקק"ל בקזבלנקה. את תקופת שהותו בקזבלנקה הגדיר כעימות הין הישות היהודית לישות הנוכרית – בין אם ערבית או צרפתית. הגיע לקזבלנקה בגיל 20 ועזבה בגיל 40.

בדרכו ארצה, כשהוא מותיר אחריו פעילות ציבורית ציונית דתית ענפה. בארץ עתיד להתמנות כחבר כנסת בין השנים 1965 – 1974. בנו הרב יצחק לוי, ממשיך את דרך אביו בשדה המנהיגות הציונית הדתית.

אשתו של דניאל, אורור, הייתה פעילה מאוד בשרל נטר, כבר מגיל 15, כמדריכה וכראש קבוצת " הנרייטה סולד ". ביתם שימש כמשרד המחתרת לעלייה ב' לארץ ישראל. הרב גד נבון, הרב הראשי לצה"ל, היה אחד החניכים שנשלחו לארץ ממכנאס על ידי דניאל לוי. בזיקה לבח"ד צרפת, ניהל דניאל לוי מבצעי עלייה נועזים.

הידידות הגדולה שנרקמה בין אלפונסו צבע לדניאל לוי עמדה ביסוד התחדשות תנועת הנוער שרל נטר במרוקו. דניאל לוי תיאר את פעילות שרל נטר כאחד הדפים היפים ביותר של היהדות העולמית.

כשמלאו לדניאל לוי 60 שנה ארגנו לכבודו אירוע משפחתי בסגנון " חיים שכאלה ", ואף הוציאו חוברת המתעדת את המעמד. באותו אירוע סיפר אלפונסו צבע כי פגש בדניאל לוי לראשונה בבית כנסת " בנון " בקזבלנקה. בבית כנסת קטן זה החלו לשוחח בספרדית, תוך שהם רוקמים את ראשית רקמת הידידות הגדולה ביניהם.

דניאל לוי הגיב על דברי אלפונסו צבע באומרו : " אני חושב שהעבודה שנעשתה על ידי הנוער היהודי בקזבלנקה בתקופה הזאת – זה באמת, זה דבר שלא רק בחוג משפחתי כזה שצריך לספר – אלא זה אחד מהדפים היפים ביותר של היהדות העולמית, לפי דעתי מה שנעשה שם, הודות לחבר אלפונסו צבע "

אלפונסו צבע כדרכו, בענווה הכנה שלו, הגיב, סלומון סיקסו ! לא אני.

דניאל לוי.

דניאל לוי המשיך במונולוג מרתק, והנה דבריו בלשונו המיוחדת : סלומון סיסקו ז"ל היה באמת זה שהטביע את החותם שלו לעניין הזה. הוא הנחיל לנו עקרונות שעדיין הם עקרונות שלפיהם אנו הולכים. כל שבת היינו יושבים משעה 14.00 עד 16.00 לשמועת את הרצאתו של מר סלומון סיקסו ז"ל.

הוא היה אישיות מיוחדת במינה….הוא שעיצב את דמותו של הנוער היהודי באותה תקופה. הוא אחר כך עלה ארצה, ופה הוא נפטר. יש לו ילדים, אחד בקרית ארבע, בת אחת בשדה אליהו ובת אחת בקיבוץ צאלים.

האגודה הזאת, שרל נטר, הקיפה את כל הפעולות של כל נער דתי…סליחה ! שכל נער יהודי היה צריך לחפש, כל מה שהיה יכול להיות. אם היינו יכולים לעשות שיעורים ( לא רק שיעורי תורה ), שיעורי יהדות, אלא גם שיעורי אנגלית, מתמטיקה, הנהלת חשבונות…כדי להרים את הנוער הזה.

גם בשטח הספורט היינו בין הראשונים. ואני צריך להזכיר פה את שמו של אחד מאלה שבאמת חלקו בפעולה זאת, היה אדם חשוב מאוד, שנפטר בקיצור ימיו, וזה חיים ויקטור אביטבול ( אחיו של חברינו סם אביטבול ).

תפקידו היה לארגן כל מה שאנחנו קוראים היום מחלקת ארגון, אבל הרבה יותר טוב ועם הרבה יותר לב. הוא היה מארגן את כל הנוער, את כל הקבוצות של הנוער. צעדיה הראשונים של התנועה היו קשים ; בעיקר שזו תקופת מלחמת העולם השנייה.

היינו נפגשים במקומות שונים ומשונים. ב " מגן דוד " היו מארגנים תפילות. לכבוד החגים היינו שוכרים גן ילדים וכך לאט לאט מניין שרל נטר הלך וגדל.

באותו מעמד העיד אשר אוחיון עדות אישית על דניאל לוי כמדריך, כמחנך וכאיש ציבור : " הייתי רוצה לציין שתי תקופות בהיכרות שלי עם דניאל. אחת , בתור ילד בקזבלנקה, כאשר דניאל משמש לגבי כולנו האיש המוסרי, האיש שמחנך דור, לא רק לצופיות, לא רק לתנועת נוער, אלא למעשה רוחני, בחינוך ליהדות, חינוך לערכים.

נדמה לי בתקופה הבאה, כאשר נפגשנו פה בארץ, שדניאל היה אותו האיש , איש עקרונות, איש שמראה את הדרך הישרה.

ג'ו לסרי.

יליד טנג'יר 1921. הגיע לקזבלנקה בעודו תינוק. בראשית שנת 1940 החל לנהל את תנועת שרל נטר, בעיקר בצד הלוגיסטי שלה, במחנות הקיץ. סייע בידי פליטים אירופאים במלחמת העולם השנייה. היה פעיל בארגון " המגן " להגנה עצמית יהודית החל משנת 1945.

היה פעיל בפדרציה הציונית. עם עצמאות מרוקו בשנת 1956, היה לאיש קשר רב חשיבות עם שליחי עלייה ב', שירדו למחתרת. הוא הצליח להבריח אלפי עולים בתנאים לא תנאים למחנה המעבר. יותר מכל הוא בלט כאיש שטח. 

בענווה רבה מציג ג'ו את עצמו כמי שמעודו לא עמד בראש התנועה, אלא בצלו של אלפונסו צבע.

ג'ו ורעייתו סטלה מקפידים לציין כבר בראשית הריאיון כי " בעוד שכל תנועות הנוער במרוקו היו תוצא פוליטי, המושפע מפוליטיקה הארץ ישראלית, הרי שרל נטר פנה לכל שדרות הקהילה והנוער, בלא גוון פוליטי מזוהה, אם כי האוריינטציה הכללית הייתה מסורתית דתית "

בפלישת בעלות הברית לצפון אפריקה בנובמבר 1942 ראה מעין בשורה של עידן חדש : עידן של חירות מחודשת, העומדת ברקע התרבותי של האוכלוסייה היהודית בצפון אפריקה. אולם בטרם התהליכים הכבירים שהתחוללו על אדמת מרוקו, דוגמת פלישת בעלות הברית, אפיינו את יהדות מרוקו, לדבריו, ארבעה סממנים שהבשילו ביתר שאת עם פלישת בעלות הברית והקלו בהמשך על מלאכתה שלך שרל נטר.

1 – סולידריות קהילתית ומשפחתית למופת שנחצבה על ידי המנהיגות הרוחנית במרוקו, שררה בקהילה.

2 – נוכחותה של כל ישראל חברים, שהיוותה משענת עצומה בשדה הקהילה, החברה, החינוך והנוער, והיוותה נקודת מוצא לכל יוזמה ; כל ישראל חברים הייתה צומת דכים מבחינת ארגון והתמצאות בשטח. שיתוף הפעולה של מנהלי בתי הספר של כל ישראל חברים היווה עזרה בלתי אמצעית בעילות החינוכית של שרל נטר.

יצוינו מחנכי כל ישראל חברים, אלטון ויטאליס וג'ו גרון, שהיוו את החוליה המקשרת המובהקת בין כל ישראל חברים לשרל נטר. הם היו חברי הוועד של שרל נטר וה-D.E.J.J

ד. התמורות החברתיות והכלכליות

1. התמורות בארגון הקהילה ובמעמדה במאה ה־20

שני עקרונות הנחו את השלטונות הצרפתיים במלאכת הארגון מחדש של מוסדות הקהילה היהודית:

א. הגבלה מירבית – עד כדי ביטול – של האוטונומיה הפנימית של היהודים.

ב. פיקוח מקיף על הפעילות של מוסדותיהם השונים.

ברוח זו פורסמו ב-1918 שני צווים שבאו להסדיר את כינונם של ועדי הקהילות ובתי המשפט הרבניים. סמכויות הוועדים הוגבלו לענייני פולחן ולנושאי סעד בלבד. לא היה ועד כלל-ארצי, ולכל מרכז יהודי היה ועד אשר פעל כראות עיניו וללא קשר פורמלי עם שאר הוועדים. התיאום היחיד ביניהם נעשה מטעם השלטון, שמינה לצורך זה פקיד יהודי בכיר, שנשא בתואר ״מפקח על המוסדות הקהילתיים היהודיים״. בין תפקידיו היה עליו גם לאשר את התקציבים של הוועדים. בוועדים היה משקל רב יותר ליסודות ה״חילוניים״ שנמנו עם השכבה העשירה.

בתחום המשפטי הגבילו הצרפתים את בתי הדין הרבניים לענייני אישות ולבעיות ירושה בלבד, אך במקביל הקימו מערכת שיפוטית יהודית כלל-ארצית, שבראשה עמד בית הדין הגבוה, שישב ברבאט הבירה. הוא שימש כמוסד לערעורים, והחלטותיו לא ניתנו לשינוי גם לא על ידי השלטון. אף כי עד לעצמאות היה נהוג במרוקו תפקיד של רב ראשי, הרי בית הדין הגבוה היה למעשה האישיות הדתית הבכירה ביותר של הקהילה.

בנושאים שמחוץ למעמד האישי ובמשפטים שבהם היו מעורבים יהודים ומוסלמים חויבו היהודים לפנות לבתי המשפט הצרפתיים, אס היו בעלי נתינות אירופית, או לבתי הדין המקומיים שבראשם עמדו שופטים מוסלמים.

ב-1945 הוקם ארגון הקהילות, אך בשל המתיחות המדינית וחילוקי דעות פנימיים נפסק קיומו ב-1962.

״. רבני מרוקו נהגה להתכנס מ-1948 ואילך אחת לשנה או לשנתיים. בכינוסים אלה,נטלו חלק כל הרבנים והדיינים הרשמיים של הקהילה, נדונו שאלות מרכזיות בחיי , כמו דיני האחדת הכשרות בכל מרוקו או סוגיות אחרות שהזמן גרמן, כמו העלאת ־נישואיו, הבטחת זכויות ירושה לנשים ופישוט הליכי הייבום והחליצה.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

המסמר שלא נמכר

סיפור זה ידוע ברבים, ומשייכים אותו לג׳וחא (דמות אגדית בפי הערבים, על אדם מלא עורמה ותחבולה), אבל יהודי אחד השתמש בו לטובתו והנאתו. יהודי זה היה לו בית גדול, בנוי יפה לתפארת. ערבי אחד עשיר חשקה נפשו בבית נאה זה. בא ליהודי ואמר לו: ״רציתי לבנות בית יפה ונאה במו הבית שלך. אם אחליט לבנות בית כזה, זה יקח הרבה זמן. ואני צריך הבית באופן דחוף לעריכת החתונה של הבת שלי.

האם תרצה למכור לי הבית ? היהודי אמר לו: ״מלבד המחיר היקר שאני אדרוש ממך, יש לי תנאי אחד: בקיר החדר המרכזי תקוע מסמר אחד, שעליו הייתי תולה נר נשמה לעילוי נשמתו של אבי ז"ל, ומסמר זה בעבורי הוא מזכרת יקרה. הוא יישאר ברשותי ואעשה בו כאוות נפשי, בכל עת ובכל זמן, גם לאחר שאמכור לך הבית, ורצוני גם שתנאי זה על המסמר יהיה כתוב וחתום בחתימת ידך״. הערבי אמר בלבו, מה היהודי יכול לעשות במסמר זה, שילם ליהודי את מלוא מחיר הבית, וגם נתן בידו נייר כתוב וחתום לגבי המסמר.

ביום החתונה של בתו של הערבי, והבית מלא באורחים מכובדים, שולחנות ערוכים לרוב, תזמורת וכו', היהודי הלך לבית המטבחיים וקנה עור של פרה, שזה עתה נשחטה. נכנם לביתו של הערבי, והעור בידו כשהוא עוד נוטף דם ונודף ממנו ריח לא נעים.

ניגש לאותו מסמר ותלה עליו את עור הבהמה. הערבי בא אליו בזעם וחימה ואומר לו: ״איך אתה מעז לבוא לביתי ולקלקל לי את שמחת החתונה״. היהודי, לעין כל האורחים, אומר לו ״ אמנם מכרתי לך הבית, והמסמר נשאר בבעלותי, והנה חתימת ידך. קניתי העור של הפרה ולא היה לי היכן לתלות אותו להתייבש ותליתי אותו על המסמר שלי״.

הערבי שנמצא במבוכה אומר לו: ״הנה אני נותן לך סכום כסף גדול כפיצוי. קח את המסמר ואת העור של הפרה, והחזר לי את כתב ההתחייבות שנתתי לך״.

הסיפור הזה מיוחס כאמור לג׳וחא. הערבי לא ידע עליו, והיהודי השתמש בו, כתחבולה נגד הערבי, ויצא בסכום כסף גדול, בנוסף על מחיר הבית שמכר לאותו ערבי.

מכאן, כל מעשה רמיה ותחבולה, נקרא בפי הבריות ״ מסמאר ג׳וחא ״( המסמר של ג׳וחא ).

הערבי שהקיא מאכילת כוסכוס

היהודים שסחרו מחוץ לעיר בכפרים נידחים של נוודים ערביים, רוב מזונם מחוסר בשר בהמה או בשר עוף כשרים למאכל, היה על אכילת דגים שהם בעצמם דגו מהנחלים שהיו בכפרים אלה. ועל פי רוב, הכינו לעצמם כוסכוס בשפע של חמאה וחלב, שהערבים סיפקו להם בזול, ולפעמים גם חינם. באחד הכפרים היה ילד ערבי, שנהג לבוא ולאכול כוסכוס עם היהודים. נער זה היה אכלן ורעבתן גדול, במידה מופרזת יותר מגילו. בבואו לאכול היה טומן שתי ידיו לתוך הקערה, ואוכל כחזיר ממש. גורף הכוסכוס בעשר אצבעותיו ומכניס לפה, כי כולם אכלו מקערה אחת.

הדוד שלי, דוד רביבו, אחיה של אמי, שעבד אצל אבי, היה בעל עורמה ותחבולות, עליו יש לי כמה סיפורים. פעם אחת אמר לאבי ז"ל ״הנער הזה לא ישוב אף פעם לאכול אתנו״.

בבוא הנער כדרכו לאכול, הדוד שלי אמר לו: ״הפעם כל אחד יאכל בצלחת שלו, ולא מקערה אחת, כרגיל״. כי כוונתו היתה להיפטר מנער זה, אחת ולתמיד. הנער הערבי בא כדרכו לאכול, אלא שהדוד שלי הכנים לצלחת שלו מלוא חופן של פלפל טחון, חריף מאד. ועוד מעט תבלינים שגורמים מהר להקאה ולשלשול.

הדוד שלי שם על ידו הצלחת, הנער כדרכו התנפל על הכוסכוס, ובשתי ידיו גורף ומכנים לפה. רק התחיל לאכול, והנה הוא מתפתל מכאבים, הפה שלו נשרף מחריפות הפלפל, והתחיל גם לשלשל ולהקיא, וצועק: ״אמא, אמא״.

הדוד שלי הלך לאוהל של האמא שלו, וקרא לה דחוף, כי הבן שלה קרה לו משהו, והוא מקיא ומשלשל. מתפתל מכאבים עזים ומשלשל ללא הרף. ״אמא״ הוא אומר לה ״מהיום לא אוכל עוד מהכוסכום של היהודים״. וכך היה. מאותו יום, הנער הערבי לא בא יותר כדרכו לאכול עם היהודים. כי הפלפל עשה מה שצריך. ״תאוות רשעים תוליך לאבדון.״

כמה חגים יש ליהודים, וכמה למוסלמים

ערבי אחד נהג לשבת בחנותו של פחח יהודי ולשוחח אתו כל פעם על שתי הדתות. הגיעו פעם לוויכוח למי יש יותר חגים, ליהודים או למוסלמים. היהודי, שמצא הזדמנות להנחית מכות על הערבי, אמר לו ״על כל חג, כל אחד משנינו יתן מכה אחת על ראש חברו״. הערבי הסכים, והיהודי אמר לו ״אני מכבד אותך. תתחיל אתה ראשון״.

היהודי הרכין את ראשו בפני הערבי ואמר לו ״תתחיל״. הערבי מתחיל למנות החגים הנהוגים אעלם: עיד אל כביר – מכה אחת, עיד אל־פטיר, עוד מכה, עיד אל עשוי עוד מכה וכו' הערבי גמר. היהודי אומר לו ״אם גמרת, תרכין גם אתה את ראשך״. פסח – מכה אחת, סוכות – עוד מכה, שבועות – עוד מכה. פורים – עוד מכה, ונח קצת, כאילו גמר.

הערבי אומר לו ״ראית שניצחתי אותך״. היהודי עונה לו ״עוד לא גמרתי. בכל שבוע יש לנו חג ושמו שבת. אל תרים את ראשך״. שבת – מכה, שבת – מכה. מרוב מכות, הערבי אומר ליהודי ״מספיק. עוד מעט תפוצץ לי את הראש. אם השבת נקראת חג בעיניכם, הרי אני צריך לקבל עוד כמה מכות על כל שבת״. היהודי אומר לו ״לגבי החגים שלנו הידועים נתתי לך מכות קשות, כפי שגם אתה עשית לי, ולגבי השבתות, שהם בעינינו חגים לכל דבר, לא רציתי להכאיב לך, ונתתי לך רק מכות קלות״. הערבי נפרד מהיהודי בכאבי ראש, ואמר לו: ״כלא יקדר ליכום גיר מולאנא, רב אל-עאלאמיך (איש לא יכול לכם מלבד אדוננו, ריבון העולמים).

עדויות של בני התקופה

״… יום ש״ק (שבת קודש) שנת שע״א (1611), כלו בדמעות עינינו, אוי לי על שברי כי מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא קצף מלפניו, ביום ח׳ לתשרי בא השר הצורר באריחן ואמר שיתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות במאמר המלך על שהצילם מן הגויים אשר באו לשלול האלמלח של היהודים ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים, והתחילו לגבות ולא הספיק היום, למחר אמר שיתנו לו עשרים אלף אוקיות. ותהי צעקה גדולה ותהום כל העיר בליל כפור ויום כפור. ונתחלל בעוונותינו הרבים יום כפור הקדוש ובל היום גובים מם וכל הלילה והחכמים בוכים ומילילים, זעקה בבוקר ותרועה בצהרים ונשבת מהם קול ששון וקול שמחה, ונתוספו על זה חלאים רעים ונאמנים. אוי נא לנו כי חטאנו. ״אחד עשר יום לתשרי עשו מלחמה שני המלכים מולאי זיידאן ומולאי עבדאללה  אבןמולאי אשיך קרוב לעיר ונשבה מולאי זיידאן ונהרגו רובם ונהרג הצר הצורר באריחאן הנז' יש״ו(ימה שמו וזכרו) ונכנס מולאי עבדאללה לעיר והלך הנגיד הר' יעקב רותי עם הקהל לקראת המלך עבדללה ולא קבל פניהם.

שבתאי צבי

אמר להם, אתם שמחתם במולאי זיידאן והוא הרע לכם. ולמחר שלח אלינו משלחת מלאכי רעים שיתנו לו היהודים עשרים אלף אוקיות כמו שנתנו למולאי זיידאן. אוי לעיניים שכך רואות! וכמה מן היהודים ומן החכמים נתייסרו ביסורין קשים. ואני שאול קטן מכולם. וכולנו היינו בצרה גדולה לקבץ הממון, ונתחלל בעוה״ר (בעוונותינו חרבים) גם חג הסוכות. על זאת אספדה ואילילה כי שמה ושערורה היתה בארץ. אין בי כח לספר אחת מאלף, כי כמה מן היהודים נתפסו והפסידו כל נכסיהם וכמה שיירות נחמסו. אוי מבל עבר ומכל פינה!… וגם יד ה׳ היתה בנו ויכנו בדבר. ויפול ממנו יותר מארבע מאות נפשות קטנים אשר אין בהם שום חטא… הי״ת יוציאנו לאורה אכי״ר.״

ובמקום אחר ממשיך לספר ר׳ שאול סירירו על מעלליו של מולאי אל־שייך: הגידו זאת ביהודה, כי ערב שבועות שלח מולאי אסיך לאלקאייד גרני לגבות כ״ה חמשה ועשרים) אלף אוקיות מהנגיד במ״ה (כבוד מעלת האדון) יעקב רותי, והוא אץ לאל ידו, והיה שטר כתוב וחתום על הקהל יצ״ו(ישמרהו צורו ויחיהו) שכל נזק דאתי ליה מחמת העידות שיחזור על כל הקהל; ונתנו הקהל החמשה ועשרים אלף אוקיות הנז' בעד הנגיד … והוסיפו עוד עלינו חמשת אלפים סך הכל, מתשרי עד מיון שמונים אלף ושבעת אלפים מלבד חוק המוטל עלינו, ובחמשה באב עוד ארבעת אלפים והיו מלחמות רבות שלא נוכל להעלותם על ספר.״

גם על קהילות טטואן ותדלה לא פסחה כום התרעלה וידם הארוכה של השליטים ושל הפורעים השיגה אותם. וכך מספר ר׳ שאול סירירו:

ומולאי אשיך הנז׳ עבר לתיטואן… וביום כ״ח טבת מהשנה הנז׳ ענש אותנו מולאי עבדאללה עשרת אלפים אוקיות מלבד חוק המוטל עלינו ובח' אדר העמיס עלינו עוד שמונת אלפים אוקיות.

״אוי לשמועה נשמעה ביום ג׳ לאדר הנז׳ על עיר תאדלה שנכנסו בה גויים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמישים ספרי תורה ואלפים ״חמשה חומשי תורה״ והרבה ספרים וגזרנו תענית כמו יום ט״ב (תשעה באב) הי״ת ינקום נקמתנו כי״ר (בן יהיה רצון). יום שני לאייר משנה זו נתנו עוד הקהל יצ״ו ארבעת אלפים אוקיות, ובט״ו לאייר הנז' ג״כ (גם כן) נתנו עוד שלושה אלפים אוקיות ביד אלקאייד מחמד גרני ״אלקייד מוחמד אסנוסי.״

ור׳ שאול סירירו מסיים אחת הכרוניקות שלו בצורה דרמטית וציורית באחת, בזו הלשון:

אם יהיו כל הרקיעים גוילים וכל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים לא יספיקו לכתוב צרותינו.״

אגמים, הבונה לקני אגם, כלומר קני סוף.

ידם של הפורעים ושל העריצים השיגה גם את תושבי לקצר ותפיללאת, וכן כותב בעל הכרוניקה:

״אמר שאול: אם אמרתי אספרה קצת מהתלאות תכלה המגילה והדברים לא יכלו לכן אקצר ועולה כי קצת יחידים הפסידו ממונם מהמלשינות וקצת ברחו ועזלו בדרך. ושמועות רעות הבהילונו שבאו בחודש זה עיר לקצאר כי קצתם מתו ביוקר השער וקצת ירדו מנכסיהם … וידל ישראל עד מאד.

״עוד זה מדבר וזה בא ויאמר על חורבן והשממות אשר היה בעיר תאפילאלת מקאיים אחד שקם ושמו סי׳ בוזכרי והיו היהודים במצור. ויהיה ראש חמור נמכר בשני אוקיות והיהודים מתו ברעב, והנשארים מתו בחרב בהיותם בורחים מכמה נשים נשבו ונמכרו בין הישמעאלים וכל בתיהם נהרסו ובתי כנסיות נחרבו וס״ת (ספרי תורה) נרמסו. ונגיד שלהם תלו אותו על עץ חי עד שמת והוא צלוב במסמרים. לזאת אספדה ואילילה. השי״ת יאמר די לצרותינו.״

עד כאן דברי העדויות והמקורות. 

קברו של חנניה לוסקי ז"ל

באדיבותה של ענת לוי-כהן

מספד מר על האדמו"ר רבי דו אביחצירא זצוק"ל תנצב"ה ותמ"ך זיע"א מתוך הספר " אני לדודי שך כמוהר"ר יחיאא אדהאן זצוק"ל וזיע"א.

אל ישראל ואל רבנן. מה יענה חסר עינן

דוד אלקאיים. מאות 18 – 19. אצאווירא. הסכמה ממנו נמצאת בספר " מאור ושמש, ולפי דבריו שם, הוא מתייחס מצד אמו על רבי יהודה עטר, בעל " מנחת יהודה " שירו על רשב"י מורה על נטייתו הקבלית.

דוד זאגורי. המאה ה-19. בהקדמה נכתבה בערך תרי"ז. לספרו " לדוד להזכיר " ( לונדון )תרנ"א, הוא כותב כח גדל בין ברכי רבני וגדולי המערב בעיר מוגאדור אצאווירא….סבא דמשפטים כבוד הרב חיים פינטו וכבו הרב המקובל האלוקי דו חזן וכבוד הרב מורי הרב אברהם קורייאט זכרם לחיי העולם הבא.

ואחר כך קבעתי ישיבה במראכש ובעיר רבאט בגמרא ופוסקים וכו….בספר מובלעים דברי קבלה. אף יש בו פיוט לל" לעומר, י' דוידזון משער, שהוא מאסף ילקוט הבקשות והפיוטים שנדפס בוויען תחת השם " רני ושמחי

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

נולד במרוקו בעיר מוגאדור לאביו רבי מסעוד זאגורי בשנת תקס"ג – 1803. רבותיו במוגאדור היו הרב המלוב"ן ( המלמוד בנסים )קבנו חיים פינטו זיע"א, המפורסם בשבחיו העצומים, רבי דוד חזן ז"ל ורבי אברהם קורייאט השני בעל ספר שאלות ותשובות " ברית אבות ".

רבי דוד זאגורי בגיל 17, נרדך היה על השלטונות במרוקו, נעצר וגם נגזר עליו לשבת בבית הסוהר, ומשןם נמלט. לימים היה במראקש, ייסד שם ישיבה, ועמד בראשה, ולאחר מכן נמצא והיה בעיר רבאט ולימד תורה שבכתב ושבעל פה.

מתי הגיע למחוזות פורטוגל ? הרב כתב על כך בהקדמה לספרו " לדוד להזכיר " : " והזמן טלטלני טלטולי דגברא באחת מאיי הים בערי פורטוגל סאו מיגל יע"ה באיי האזורים, במרכז האוקיאנוס ביו אירופה ליבשת אמריקה !

הרב קבע מושבו העיר פונטה דל געדה ושימש בני עדתו בתור שליח ציבור, שוחט ובודק, מסדר קידושין ומורה צדק. גם בעיר פונטה התמסר לתלמוד תורה וכך כתב בהקדמה לספרו הנזכר :

ותלית שם מצאתי קהילת קודש מערי המערב חכמין ונבונים ושלחו אחר התלמוד וספרי הפוסקים….וקבעתי ישיבה בלילה שלוש שעות ולמדנו כמה גמרות מראש ועד סוף ובשבת דרושים תלי"ת…., הרב המחבר חי ולן בצעירותו בארבע אומות של תורה והלכה, ובהשתדלו בנו מרדכי, הדפסי ספר בעל ערך רב ושמו " לדוד להזכיר "הספר נדפס בלונדון תרנ"א, והרב המחבר רמס על כך בהקדמה וזה לשונו :

" וכמה םעמים שלח אלי בני חמודי ה"ה מסעודלשלחם לו ( קונטרס החיבור ) להעלותם על מזבח הדפוס ולא איסתייעא מילתא עד היום שהלך אחיו ידידי מרדכי בני הי"ו ללונדריס ושלח אחריהם להדפיסם " על כן, הרי שהמקום הוא לונדון.

הספר " לדוד להזכיר , יש לו ערך רב כי הוא מספר סיפורה של קהילה קטנה כמעט לא ידועה, סאו מיגל באיי האזורים, מורכבת רוב ככולה מיהודים יוצאי מרוקו, אמנם הפרטים בספר הם מעטים, אבל די בכך כדי לתעד קהל יהודי חשוב זה. חשיבות הספר בכך, שהוא הספר העברי הראשון, המצטט חידוש תורה למלוב"ן הגדול, המקובל האלקי, רבנו חיים פינטו זיע"א, איש קהילת מוגאדור.

יש חידוש תורה מרבנו חיים פינטו זיע"א, אך מכיוון שחידושי תורה של האדמו"ר ז"ל הם דברים מעטים, וידוע שרובי חידושי תורתו אבדו בימי ההפצצות על העיר מוגאדור בשנת 1844, זכות גדולה היא לרבי דוד זאגורי ז"ל, אשר זכר חידוש תורה זה מפה קדוש האדמו"ר זיע"א, וזה לשונו :

" ושמעתי מפי הרב הגדול כבוד הרב חיים פינטו זלה"ה שהיה מפרש על פי מה שאמרו במכת מציעא פרק הפועלים היה קא סחי רבי יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אמר ליה חיליך לאורייתא, אש"ל שופריך לנשי ! אמר לו אי הדרת בך יהיבנא לך אחתי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאחויי מאניה ולא מצי הדר, ופרש"י ולא מצי לקפוץ כבראשונה דמקבל עליו עול תורה תשש כוחו והיינו קרבו רודפי זמה מתורתך רחקו – קרבו – כשהיו רודפי זמה ! מתורתך – כשקבלו על תורה – רחקו – ולא יכול לקפוץ כבראשונה עד כאן שמעתי "

בספר " לדוד להזכיר " מובאים חידושי תורה מהרב אברהם קורייאט זצ"ל, וכן מכתב מאת מנהיג העדה המערבית בירושלים ת"ו, הרב דוד בן שמעון זצ"ל, המכונה צו"ף דב"ש, כן יש חידוש תורה מאת רבי משה בן רבי יוסף הרוש, תושב קהילת אנגרה, באי טרסירא אשר באיים האזוריים.

וכן יש חידוש תורה מאת הרב אברהם הלוי, אחיו של הרב ישועה הלוי, רבה הגדול של ליסבון בעת החדשה, וכן יש פיוט מאת רבי יוסף סבאג, תושב פונטו דל געדה, ועוד.

יהודי פורטוגל נהגו לתת נדבה הגונה לאותו עולה שהיה מסכים לעלות לקללות של פרשת בחוקותי ופרשת כי תבוא. רבי דו זאגורי היה לוקח נדבה מקהל פונטה בעד זה שהיה מקבל עליה שאין עליה קופצים. הרב שמעון אביקציץ היה כנדה של אחות רבי דודו זאגורי. רבי שמעון אביקציץ, יליד מוגאדור, היה ראש ישיבת כתר תורה בקזבלנקה ומחבר ספרים " שש אנוכי " ואך טוב לישראל.

בשנת תרל"ז עבר הרב זאגורי לגור בעיר הבירה ליסבון, ושם שימש כמסדר קידושין ושליח ציבור, נפטר בליסבון בשנת 1898 ושם מנוחתו כבוד. 

2 -תוניסיה.

הכבוד שחולקים לזכר נשמות הנפטרים הוא אחד הקווים האופייניים בחיי הדת בארצות אלה. עריכת האשכבות ( אל מלא רחמים ) והלימוד הם פרנסתם העיקרית, לפעמים היחידה, של הרבה משרתים בקודש. אין פולחן זה מצטמצם בחוגים של המתבוללים, כנהוג באירופה ובאמריקה, והוא רווח כאן בכל השכבות.

ראיתי בתי כנסת בתוניסיה ובאלג'יריה, שבתקרותיהם קבועות עשרות רבות של נרות נשמה, עשויות חומרים שונים, זכוכית, נחושת, ארד, כסף ובמידות שונות. יש בתי כנסת שתקרותיהם רצופות מנורות, ואין מקום עוד לתלות נר, ובאחרים הוכנו כבר מראש בווים לזיכרון ונרות נשמה קבועים לידם.

הגעתי לחארה, ירד גשם. הסמטאות היו מלאות בני אדם, עד שקשה היה לעבור בהן. במיוחד התבלט הנוער : בנים ובנות בבגדי שבת שלהם, מגוהצים ומצוחצחים. הידור זה אינו עשוי להטעות את העין, בפניהם ניכר שבני עניים הם ושפרנסתם דלה. הברק של העושר הוא רק אחיזת עיניים.

עוניים המוסווה הזדקר ביום גשום זה על רקע הבתים הדלים, הנוטים ליפול, באין קרני שמש, שתשפוכנה את אורן, ובאים שמים כחולים שישפיעו מטהרם ויעטו על החורבות.

התבלט המספר הרב של החנוונים והרוכלים, שעסקיהם פתוחים בשבת. הוסבר לי, כי איטלקים ומוסלמים לא מעטים מתגוררים ומסתחרים בשכונה זו. פעמים אחדות ביקרתי בחארה, בימות החול לפנות ערב. הייתי סר לתוך החצרות, אותה שעה הנשים עסוקות היו בהכנת הארוחה העיקרית על ה " כאנון " , כיריים של חמר מיטלטלים, ילדים יחפים ומלוכלכים שוטטו בכל מקום. אין כל דאגה לסדר וניקיון, ודבר זה מורגש במיוחד בבתי היהודים.

אכן הדירות הן על פי רוב במצב מיאש. רובן בנות חדר אחד, אפל, ששטחו אינו עולה על 12 – 16מטרים מרובעים. ללא אור ואוויר. בלי ים ועל פי רוב גם בלי חשמל, ובחדר דורי כזה מתגוררות שש – שמונה, לפעמים גם עשר נפשות.חוסר כל ריהוט, חוץ ממיטה שבורה, ולפעמים גם ספה צולעת ושניים – שלושה מזרונים מונחים על הרצפה בפינה, מוסיפים על רושם זה של צפיפות איומה.

כיצד מסתדרים אנשים אלה למנוחת לילה ? ההורים, בנים ובנות מבוגרים, טף ויונקים, לפעמים גם סבא וגם סבתא…לאחר זמן הגיע לידי דו"ח מודפס על תנאי הדיור בחארה ואלמלא ראיתי מקצת מן המקצת  במו עיניי הייתי נוטה להאמין, שמחברו הוא בעל הזיה חולנית.

האב חוזר מהעבודה. הוא מתחיל את סעודתו ומסיים אותה בשתיית " בוכא " מין יי"ש תאנים חריף ומשכר, ואז קל מאוד שתפרוץ מריבה בבית . על הגברים שבשכבות העניות יצא קול, כי הם בעלים לא טובים, ואינם דואגים לילדיהם. הם נותנים עינם בכוס. הנשים טובות מזג, אלא שהבטלה מביאה אותן לידי שעמום. נשי ג'רבה, המוחזקות כקלות דעת במקום מוצאן, מצטיינות כאן דווקא בחריצותן ובמידותיהן.

נוכחתי בחצר אחת בשעה שנפלה קטטה בדירת שכן, שנתבסס. ראשיתה בצעקות וסופה במהלומות על ראש האשה והילדים הקטנים. אותה שעה חזרו הבן ושתי בנות מעבודתם בעיר. הבנות זבניות באחת החנויות המפוארות, הבן פקיד נמוך במרש ממשלתי. הם רגילים במחזות אלה, ונראה שאינם עושים עליהם רושם מודע.

אולם אני הרהרתי ברושם הנטבע מתחת לסף הכרתם. התהום הפעורה בין החיים במקום עבודתם ובין מקום שיכונם, המעבר על יד הרובע השמור, המתעורר לחיים בשעה זו, התמונה בבית ההורים. קשרי המשפחה והאהבה להורים חזקים מאוד בקרב היהודים בצפון אפריקה. אולם האם פלא הוא, שכל הגיגם של בני הדור הצעיר, לברוח מסביבה זו, ומנצלים כל שעה של כוש ?

בנות חינניות מתיידדות עם חיילים צרפתים, או בחורים איטלקים, ונישאות להם בנישואים אזרחיים, אף יש שהן מתחתנות עם בני עשירים מוסלמיים, כל אלה אינם שואלים לנדוניה ולייחוס. הבנים יוצאים לבקש את לחמם במרחקים, לפעמים מעבר לים. ובכל המקרים ניתק הקשר בין האבות ובין הילדים.

אבלה חארה מתקיימת בתמידות. אין כאן חדרים פנויים המצפים למשתכנים, אפילו החורבות תפוסות. במקומם של המאושרים, שהצליחו להימלט ממנה, באים דיירים חדשים. אם אין יהודים נדחקים אחרים, נוודים, מוסלמים או נוצרים איטלקים, גדי לזכות בקורת גג, ותהי הקורה שבורה והגג רעוע. כי לא יחדל אביון מקרב ארץ זו, וכמעט שאין לשער את הדרגה התחתונה של עלובי החיים בתוניס.