L'esprit du Mellah-J.Toledano
LA LECON DES SIECLES
Verite rime avec duree et le temps est le meilleur des juges. C'est par definition le domaine de predilection des dictons et proverbes qui sont le resume pris au vif par la sagesse populaire, de l'experience accumulee avec les siecles. Aucun domaine n'y echappe et si le ton general est a l'ironie, les proverbes savent aussi conseiller, promettre, interdire, juger, critiquer. Miroir de la realite, ils cherchent aussi a l'orienter, a la faconner. Au dela des notes et des exemples tires du folklore particulier, ils touchent a l'universel et il est rare de ne pas leur retrouver des freres ou des cousins 12ns la grande famille de la sagesse humaine.
A CHACUN SA PLACE
Bila'm ou Slomo Bilam et Salomon
Koul ouahed a la qued ismo Chacun selon son nom
La reference ala Bibleindique clairement l'origine juive du proverbe, mais il en existait bien d'autres en Medina qui expriment la meme idee. Le choix de deux personnages diametralement opposes (mais permettant la rime essentielle au succes d'un proverbe), l'un beneficiant de l'estime universelle, !'autre de l'opprobe, ne donne que plus d'autorite a la constatation que chacun ne vaut que par son rang et qu'il ne faut pas chercher a confondre Bilam et Salomon.
Le Roi Salomon occupe dans la mythologie juive marocaine la meme place que lui reserve partout la mystique juive, comme le plus intelligent des hommes, le depositaire de toute la sagesse universelle. Bilam, grand maitre de sorcellerie fut appele a la rescousse par le Roi de Moab afin de conjurer par ses maledictions, 1'avance des Hebreux conduits par Josue. Moins perspicace que son ane (Les Nombres) il ne put accomplir son forfait et au lieu de maudire se trouva l'auteur de l'une des plus belles benedictions: "Quelles sont belles tes tentes o Jacob, et tes demeures o Israel".
Et pourtant il est reste dans la tradition juive comme l'un des noms les plus honnis, et dans les Mellahs son non etait souvent cite commence par exemple dans !'expression "Ahya Bilam" qui voulait dire "attention!", "danger".
Sans jamais tourner a la lutte des classes, la stratification sociale etait tres marquee au Mellah. Certes tous les hommes sont egaux devant Dieu et tous les enfants d'Israel sont ses fideles serviteurs, mais il en est de plus egaux que d'autres.
Meme la promiscuite du Mellah, l'obligation d'habiter le meme quartier, sans egard au rang et a la fortune, et le sentiment tres reel, tres concret de solidarite, ne pouvaient gommer les differences d'extraction, ni les divergences d'interets. La chronique de Fes est pleine de ces affrontements sur le paiement des impots chacun tentant d'echapper au fardeau collectif. Les demeles entre le Mellah (populaire et surpeuple) etla Kasba(siege de l'elite commerciale) a Mogador, a la fin du siecle dernier, sont restes celebres. Dans une societe aussi conservatrice, chacun connaissait son rang et en etait jaloux car c'etait parfois son seul capital et on ne badinait pas avec l'honneur de la famille car comme disent les Maximes des Peres "Bon renom vaut mieux que bonne huile". Sans qu'il y ait de stratification institutionalee, on pouvait distinguer quatre classes ou plutot quatre niveaux. Au sommet de la pyramide:
OULAD ZDOUD, textuellement "les fils des ancetres" ceux qui tirent leur statut d'une lignee de rabbins ou de lettres. Ils avaient droit a l'estime et au respect, sans egard a leur propre merite, en vertu de leur zkhut abot textuellement "le droit des peres". D'ou l'importance de connaitre ses racines: "II est du devoir de chaque fils d'Israel de savoir de quel ventre il est sorti. II appartient a chacun de connaitre ses sources afin d'y trouver l'inspiration pour marcher dans le juste chemin" (Rabbi Yaacob Abehsera). Malgre cela, seules les families de lettres pouvaient faire remonter leur arbre genealogique jusqu'a l'Espagne et au-dela comme les Corcos, Berdugo, Benattar, Danan, Sarfaty, Toledano, Aboulafia.
Ces familles avaient le monopole des fonctions publiques en vertu du droit dit de serara. Pour prendre l'exemple de Meknes la famille Berdugo avait de tout temps le monopole de l'abattage rituel du gros betail, la famille Toledano la redaction des actes de divorce etc. Ce privilege de serara fut souvent conteste par les families qui en etaient ecartees mais sans grand succes et a donne lieu a des arrets celebres et dans des annees cinquante l'Inspection des Institutions Israelites crea meme un tribunal special pour debattre de la question a l'echelle de tout le Maroc.
مقالات باللغة العربية-Biographie de Abou Hourayra – أَبُو هُرَيْرَة
Biographie de Abou Hourayra – أَبُو هُرَيْرَة
L'origine de son surnom
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) éprouve beaucoup d'affection pour les animaux, et plus particulièrement pour les chatons : Il en garde d'ailleurs constamment un en sa compagnie; c'est ce qui explique son surnom (qui signifie littéralement "le père des chatons"), qui lui a été donné par le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui).
Sa conversion
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) se convertit à l'Islam en l'année de Khaybar (7 H) alors qu'il appartenait au chef de la tribu des Daws. Cette tribu vivait dans la région de Tihamah qui s'étendait le long de la Mer Rouge, au sud de l'Arabie Saoudite. Quand At-Tufayl retourna à son village après sa rencontre avec le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) et sa conversion à l'Islam, au tout début de la mission, Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) fut l'un des premiers à répondre à son appel, contrairement aux autres membres de la tribu qui s'entêtèrent longtemps dans leurs anciennes croyances.
Souvent, il louait Dieu pour sa bonne fortune et disait : "Louange à Dieu qui a guidé Abou Hourayra à l'Islam, gloire à Dieu qui a enseigné à Abou Hourayra le Coran. Louange à Dieu qui a accordé à Abou Hourayra la compagnie de Mouhammad, que Dieu le bénisse et lui accorde la paix".
Sa première rencontre avec le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui)
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) accompagnait At-Tufayl lorsque ce dernier se rendit de nouveau à la Mecque. Il y eut le privilège et l'honneur de rencontrer le noble Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) qui lui demanda :
– "Quel est ton nom ?
– Abdu Chams- serviteur du soleil, répondit-il.
– Remplace-le par Abdur-Rahman – serviteur du Tout Miséricordieux, dit le Prophète.
– Ca sera donc Abdur-Rahman, ô Messager de Dieu, acquiesça-t-il."
Il continua néanmoins à être connu sous le nom d'Abou Hourayra (que Dieu l'agrée), car comme le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) il affectionnait les chats et depuis l'enfance, il a toujours eu un chat pour jouer. Abou Hourayrademeura à Tihamah pendant plusieurs années avant de partir pour Médine en l'an 7 de l'Hégire avec les autres membres de sa tribu.
L'invocation du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) en sa faveur concernant la science
Zayd Ibn Thabit (que Dieu l'agrée), le notable compagnon du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) rapportait : "Nous étions Abou Hourayra, un ami et moi-même en train de prier Dieu Tout Puissant et d'effectuer le dhikr dans le Masjid, lorsque le Messager de Dieu (paix et bénédiction de Dieu sur lui) apparut. Il se joignit à nous. Nous nous tûmes et il dit : "Poursuivez ce que vous étiez en train de faire". Alors mon ami et moi fîmes une invocation à Dieu et le Prophète (paix et bénédiction de Dieusur lui) de dire amin à nos duas. Ce fut ensuite au tour d'Abou Hourayra (que Dieu l'agrée).
Il fit la supplication suivante : "Ô Seigneur, je Te demande ce que mes deux compagnons t'ont demandé et je Te demande le savoir qui ne sera pas oublié".
Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) dit amin. Ensuite, nous répétâmes : "Et nous demandons à Dieu le savoir qui ne sera pas oublié".
Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) répondit : "Le jeune Dawsi a demandé cela avant vous".
La conversion de sa mère et son comportement avec elle
Un jour, alors qu'il l'invitait à avoir foi en Dieu seul et à suivre Son Prophète, elle dit des choses sur le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) qui attristèrent grandement Abou Hourayra (que Dieu l'agrée). Les yeux pleins de larmes, il se rendit chez le saint Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) qui lui demanda :
" Qu'est-ce qui te fait pleurer, Ô Abou Hourayra ?
– Je n'ai pas cessé d'appeler ma mère à l'Islam mais elle me repousse toujours. Aujourd'hui, je l'ai une fois de plus invitée à l'Islam et je l'ai entendue dire des mots que je n'aime pas. S'il te plait, implore Dieu le Tout-Puissant d'incliner le cœur de la mère d'Abou Hourayra à l'Islam".
Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) dit alors : "Ô Dieu ! Guide la mère de Abou Hourayra".
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) racontait : "Je suis rentré chez moi et j'ai trouvé la porte fermée. J'ai entendu l'eau éclabousser. Lorsque j'ai essayé d'entrer, ma mère me dit de rester où j'étais. Une fois habillée, elle me laissa entrer dans la pièce et là elle dit : "Je témoigne qu'il n'y a d'autre dieu que Dieu et je témoigne que Muhammad est son Serviteur et Son Messager".
Je suis retourné chez le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui), pleurant de joie alors que l'heure précédente je pleurais de tristesse. " J'ai de bonnes nouvelles, Ô messager de Dieu. Dieu a répondu à ta prière et a guidé la mère d'Abou Hourayra à l'Islam". (Mouslim)
Puis il ajouta : "Ô Messager de Dieu ! Demande à Dieu de faire en sorte que moi-même et ma mère, nous soyons aimés des croyants et des croyantes". Le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) s'adresse alors à Dieu en ces termes : "Ô Dieu ! Fais que cet humble serviteur que tu as là ainsi que sa mère soient aimés par chaque croyant et croyante".
Toute sa vie durant Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) se comporta avec gentillesse et courtoisie envers sa mère. Chaque fois qu'il sortait, il s'arrêtait au seuil de sa chambre pour lui dire : "la paix soit sur toi mère ainsi que la clémence et la bénédiction divine".
Elle répondait par : "et sur toi soit la paix, mon fils, ainsi que la clémence et la bénédiction divine".
Souvent, il ajoutait : " Que Dieu soit miséricordieux envers toi tout comme tu m'as soigné lorsque j'étais enfant".
Elle répondait : " Que Dieu soit miséricordieux envers toi comme tu m'as délivrée de l'erreur alors que j'étais vieille. " Abou Hourayra encourageait toujours les comportements doux et bons envers les parents.
Un jour, il vit deux hommes, l'un plus vieux que l'autre marchant ensemble. Il demanda au plus jeune : " Qui est cet homme pour toi ? "
– "Mon père", répondit-il.
– "Ne l'appelle pas par son nom. Ne marche pas devant lui et ne t'assois pas avant lui", conseilla Abou Hourayra.
Les ahâdîths qu'il rapporte du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui)
Pendant les quatre années qu'il passa en compagnie du saint Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui), Abou Hourayraréussit, grâce à sa formidable mémoire, à mémoriser les joyaux de sagesse émanant de la bouche du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui). Conscient de son don, il décida de l’employer au service de l'Islam.
Cette faculté, Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) va l'utiliser au service de la propagation des enseignements prophétiques. Ainsi, comme il n'exerce pas d'activité professionnelle âil le dit lui-même, il n'a ni terre à cultiver (contrairement à ses frères Ansâr), ni commerce à entretenir (contrairement à ses frères Mouhâjirin) -, il profite de sa disponibilité pour rester constamment en compagnie du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui), à écouter et, surtout, à retenir ses moindres propos.
Il avait du temps libre car contrairement aux autres Muhajirin (Emigrés), il ne s'affairait pas sur les marchés et contrairement aux Ansar, il n'avait pas de terre à cultiver. Il préférait de fait accompagner le Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui) dans ses voyages et expéditions. Impressionnés par sa mémorisation des hadiths, certains compagnons l'interrogeaient souvent sur la période et le contexte d'un hadith.
Avec les compagnons tels que Abdullah fils d'Omar, Anas fils de Malik, la Mère des Croyants Aisha, Jabir Ibn Abdullah et Abou Sa'îd Al-Khudri, il fait partie des principaux transmetteurs de Hadîth. Ils ont transmis plus de mille paroles du Prophète (paix et bénédiction de Dieu sur lui).
Il est rapporté que lui-même, son épouse et sa fille ont pour habitude de se relayer toute la nuit – chacun occupant un tiers de celle-ci – pour prier et accomplir des actes de dévotion. Ainsi, il ne se passe pas un instant sans n'il y ait quelqu'un qui ne fasse la salât, le dhikr ou la récitation du Coran chaque nuit dans la maison de Abou Hourayra (que Dieu l'agrée).
Les souffrances qu'il subit pour la cause de Dieu
Il disait : " Lorsque je souffrais sévèrement de la faim, j'allais trouver un compagnon du Prophète (paix et bénédiction de Dieusur lui) à propos d'un verset du Coran. Je restais en sa compagnie pour l'étudier et pour qu'il m’emmène chez lui et me donne à manger. Un jour, j'avais tellement faim que j'ai mis une pierre sur mon estomac. Je me suis ensuite assis en attendant le passage des compagnons.
Abou Bakr (que Dieu l'agrée) approcha : je l'interrogeais sur un verset du Coran afin qu'il m'invite, mais il ne l'a pas fait. Ensuite, 'Omar Ibn Al-Khattab (que Dieu l'agrée) passa. De même, je l'interrogeais sur un verset. Lui non plus ne m'invita pas. Enfin, le Messager de Dieu (paix et bénédiction de Dieu soient sur lui) passa et se rendit compte que j'avais faim.
Il dit : " Abou Hourayra ! ".
"A ton service, répliquais-je en le suivant jusque chez lui".
Il trouva un bol de lait et interrogea sa famille sur sa provenance. "Quelqu'un te l'a Envoyé", répondit-on.
"Ô Abou Hourayra, va trouver les Ahl as-Suffah et invite-les", proposa alors le Prophète. "
Abou Hourayra les invita et tous burent du lait.
Vint, bien sûr, un temps où les musulmans furent comblés d'une grande richesse et du confort matériel. Abou Hourayra (queDieu l'agrée) put également jouir de sa part de richesse. Il se maria, eut un enfant et un foyer confortable. Toutefois, cette fortune ne changea rien à sa personnalité. Il n'oublia, en effet, pas pour autant les jours de dénuement.
Il disait : " J'ai grandi en orphelin, j'ai émigré en tant que pauvre et indigent. J'ai nourri mon estomac de la nourriture pourvue par Busrah Bint Ghazwan. J'ai servi les gens lorsqu'ils revenaient de voyage et conduit leurs chameaux lorsqu'ils se mettaient en route. Ensuite, Dieu fit que j'épouse Busrah. Gloire à Dieu qui a renforcé la religion d'Abou Hourayra et a fait de lui un imam". [Cette citation est une référence à l'époque où il devint gouverneur de Médine pendant le règne de Marwân Ibn Al Hakam.]
Ses actes de dévotion
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) passait une grande partie de son temps en exercices spirituels et d'actes de dévotion pourDieu. Lui, son épouse et sa fille avaient l'habitude d'effectuer Qiyâm Al-Layl (c'est-à-dire passer la nuit en prières et divers actes d'adoration). Il veillait pendant un tiers de la nuit, son épouse un tiers et sa fille un autre tiers. Ainsi, pas une heure de la nuit ne s'écoulait dans la maison d'Abou Hourayra sans dévotion, dhikr ou prière.
Après la mort du Prophète (paix et bénédiction de Dieu soient sur lui), il est soucieux de la transmission des ahadith
Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) se souciait d'enseigner et de transmettre les hadiths en particulier et ses connaissances de l'Islam en général. On raconte qu'un jour alors qu'il passait par le sud de Médine, il y vit les gens captivés, comme à l'accoutumée, par le commerce.
" Que vous êtes faibles, o gens de Médine ! S'exclama-t-il.
– Quelle faiblesse vois-tu en nous, Abou Hourayra ? Demandèrent-ils.
– L'héritage du Messager de Dieu (paix et bénédiction de Dieu soient sur lui) est distribué et vous restez ici ! N'irez-vous donc pas chercher votre part ?
– Ou donc, Ô Abou Hourayra ?
– Dans le Masjid."
Ils s'y empressèrent. Abou Hourayra (que Dieu l'agrée) attendit qu'ils reviennent. A leur retour, ils dirent : "Ô Abou Hourayra, nous sommes allés au Masjid et rien n'y était distribué".
" Vous n'avez donc vu personne au Masjid ? Demanda-t-il.
– Si, des gens y faisaient la salat, certains lisaient le Coran et d'autres discutaient de ce qui était halal (licite) et haram (illicite).
– Malheur à vous, répondit Abou Hourayra, c'est justement là l'héritage de Mouhammad, puisse Dieu lui accorder paix et bénédictions".
Son époque en temps que gouverneur
Durant son califat, 'Omar (que Dieu l'agrée) le désigna gouverneur de Bahrayn. 'Omar (que Dieu l'agrée) était très pointilleux dans ses choix de gouverneurs. Il veillait à ce que ses gouverneurs vivent simplement et ne s'enrichissent pas démesurément quand bien même en toute légalité.
Or, à Bahrayn, Abou Hourayra accumula rapidement des richesses. 'Omar l'apprit et convoqua Abou Hourayra à Médine. S'imaginant qu'il avait acquis sa richesse illicitement, 'Omar l'interrogea sur l'origine de sa fortune. Abou Hourayra expliqua qu'elle provenait de l'élevage de chevaux et de cadeaux reçus.
"Cède ce que tu as accumulé au trésor des musulmans, ordonna 'Omar".
Abou Hourayra s'exécuta. Il leva les mains au ciel et pria : "Ô Seigneur, pardonne au Commandant des Croyants".
'Omar lui demanda ensuite de reprendre sa fonction de gouverneur, mais Abou Hourayra déclina son offre.
'Omar l'interrogea sur la raison de son refus, il répondit : "Afin que mon honneur ne soit pas entaché, ma richesse spoliée et mon dos battu". Il ajouta : "Je crains de juger sans savoir et de parler sans sagesse".
Sa mort
Il (que Dieu l'agrée) décèda à l'âge de 78 ans, en l'an 57 de l'Hégire, à Médine, et fut enterré à Al-Baqî'
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
בדומה מסכם רבי אבנר הצרפתי את הרעב של הצת"ח – 1738 :
" נחרבה פאס מתוקף הרעב….והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו…ומתו בעוונותינו הרבים רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטואן. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אלצאבא "
נציין שדווקא תקופה קשה זו הייתה תקופת פריחה ושגשוג רוחני ליהדות מרוקו בכלל, וליהדות פאס בפרט. זו היא, למעשה, תקופת הזוהר של הקהילה היהודית בפאס במאות השנים האחרונות. בתקופה זו פעלו מאות רבנים בערי מרוקו ועשרות בעיר פאס.
היצירה הרבנית במרוקו הגיעה לשיאה. יצירות רבות ומגוונות התחברו בכמה מערי מרוקו באותה עת בכל מקצועות היהדות : פרשנות המקרא והתלמוד, פרשנות ההלכה ושאלות ותשובות, דרוש ומוסר, השירה והקבלה.
מתקופה זו ישלנו יצירות רבניות רבות ומגוונות, מכל אזורי הפזורה היהודית במרוקו. לדוגמא פאס : " מנחת יהודה " , מכנאס, דרושים על התורה, " דברי שמואל , אמשטרדאם , תנ"ט ( חישושי ש"ס. " נימוקי שמואל " , אמסטרדם תע"ח, חידושי ש"ס וביאורים על רש"י ורמב:ן ועל התורה, שניהם לרבי שמואל הצרפתי.
" פרי עץ וגן ", ירושלים, תרס"ד, חידושים על התורה ודרושים, " גפן פוריה, ירושלים תרס"ד, חידושי ש"ס, שניהם לרבי שמואל בן זקן. מכנאס, " ראש המשביר ", ליוורנו ת"ר, חידושי ש"ס, " כנף רננים " , דרשוים כתבי יד, " דברי משה ", מכנאס, התש"ז, כולם לרבי בירדוגו.
" זובח תודה ", קושטא, תצ"ג, מניין המצוות בדרך וידוי, לרבי מרדכי אצאבאן. על אלה ישל להוסיף את החיבורים לרבנים ממשפחת טולידאנו ובירדוגו ועוד אחרים.
תיטואן : " משמרת הקדש ", ליוורנו, תקפ"ה, " חסד אל ", ליוורנו, תקפ"ו, שניהם לרבי חסדאי אלמושנינו. חידושי ש"ס, חלקם נדפס בספר " ברית יעקב " לרבי יעק פיטוסי, ליוורנו, ת"ק\ לרבי אברהם בן מוסא, היאור על האדרות לרבי יעקב מראג'י – על " אדרא זוטא " נדפס בווין התרמ"ז.על אדרא רבא נמצא ברשותי בכתב יד.
צפרו : " קבוץ גלויות ", פאס התשכ"ג, לרבי מאיר די אבילה. כמה קובצי שאלות ותשובות מרבי משה בן חמו ורבי ישועה בנו, שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות של חכמי התקופה.
סאלי : " אור החיים " פירוש על התורה, " חפץ ה' ", אמסטרדם, תצ"ב חידושים על הש"ס, " פרי תואר " , אמסטרדם, התק"ב, םירוש וחידושים על שולחן ערוך, יורה דעת, שלושתם לרבי חיים בן עטר.
" מערת שדה המכפלה, ירושלים תר"ע, קיצור ספר " אוצרות חיים " לרבי חיים ויטאל, בדרך שיר, " צלצלי שמע ", נא אמון, תרנ"ב, שניהם לרבי משה אבן צור.
" מגן גבורים " ב"ה, ליוורנו, התקמ"א – תקמ"ה, חידושים לש"ס, שאלות ותשובות " באר מים חיים ", ליוורנו, תקס"ה חידושים לטור שולחן ירוך – כולם לרבי אלךיעזר די אבילה.
מראכש : " חידושי דינים " לרבי שלמה עמאר, חלקם נדפסו בספר " גושפנקא דמלכא " , ליוורנו הת"ר, " הגהות לספר אוצרות חיים ולכתבי האר"י " לרבי אברהם אזולאי, ליוורנו, תריד, " מקדש מלך " פירוש על הזוהר לרבי שלם בוזאגלו, אמסטרדם, תקכ"ו – תקכ"ט.
תאפילאלת : " בנאות דשא ", מוסר והליכות לרבי שלמה אדהאן, נדפסו ממנו שש מהדורות, האחרונה בירושלים תש"ס.
דמנאת : " מר דרור ", איזמיר, ת"ץ, חידושי ש"ס לרבי מרדכי עטייא.
אללקצאר : שאלות ותשובות מרבי מסעוד בן מוייאל, חלקם נדפסו בספרי רבני התקופה.
אגאדיר : " כף נקי " פירוש על התפילה, כתב יד, " רך וטוב " , שאלות ותשובות, כתב די שניהם לרבי כליפא בן מלכא.
ספרים אלה שהבאנו הם רק מדגם ליצירה הגדולה ולגווניה, שהתחברה בתפוצה היהודית בערי מרוקו וכפריה. הזיקה ההפוכה שבין היקף היצירה הרוחנית ללחץ על החברה היהודית, הובעה כבר על ידי צ"ה גרץ, " דרכי ההיסטוריה היהודית ", ירושלים, תשכ"ט עמוד 78 ואילך.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו-הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל
הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל
ידוע מאמר החכם אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה, חברו הטוב של רבנו מילדות ועד זקנה, ישבו בשבת תחכמוני על כסא דין יחדיו הלא הוא מוהר״ר יוסף משאש דצ״ל נולד בעיר ״מקנס״ שבמרוקו, בשנת תרנ׳׳ב, נתבקש לישיבה של מעלה ביום ב׳ בשבט תשל״ד, והוא בנו של הצדיק החסיד עיר וקדיש מן שמיא נחית כמוהר״ר חיים משאש זיע״א, למד בישיבת ״עץ חיים״ בעיר ״מקנס״ בראשותו של האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זצ״ל.
בשנת תרפ״ד כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבאלז׳יר, וישב שם טו״ב שנים, ואחר פטירת הגאון כמוה״ר משה טולידאנו זצ״ל, הוזמן לשמש בעיר מולדתו ״מקנס״ כחבר בית הדין בראשותו של הגאון כמוהר״ר יהושע בירדוגו זצ״ל יחד עם החסיד כמוהר״ר רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.
רבי יוסף ז״ל שימש ראב״ד לענייני השררה לכל מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות, אהב את הבריות, איש המוסר והחסד, בעל הדרת פנים.
ביום ט׳ בניסן תשב״ד עלה לארץ ישראל, וכעבור שנה נבחר לתפקיד רב ראשי לחיפה והסביבה. נשא בכבוד ובגאון תפקיר רם זה עד יום שנתבקש לישיבה של מעלה. הרביץ תורה ברבים, קיים בבוקר זרע זרעך ולערב אל תנה ידך, הקים תלמידים בצעירותו וזקנותו, תלמידי חכמים המשרתים בקודש בארץ ובחוצה לארץ.
כל ימיו הקדיש לתורה, למד ולימד כתב וערך, וחיבר כ־48 ספרים, חלק מהם יצאו לאור בחייו על ידו, ספריו מעידים ומוכיחים עד כמה צלל ולן בעומקה של הלכה, נוסף על עומק והיקף ידיעותיו בבבלי ובירושלמי ובכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, ולעילא מכל ברכתא זכרון למופת שבו נחון, והיה מצטט בעל פה, אימרות מהתלמוד, מהפוסקים מהאגדה ומדרש. הגיה חיבורים רבים, וכל זה נוסף על עבודת הקודש שהיתה מוטלת על שכמו. ספריו ״אוצר המכתבים״ מוכיחים עד כמה היתה דעתו מעורבת עם הבריות וכולם מלאים אהבת התורה, אהבת הבריות וכר.
יש לו הרבה הקדמות בהרבה חיבורים, הקדמות בעלי תוכן רב, סגנון עשיר, מלוטש ומגוון, גבור חיל במלחמתה של תורה, סיני ועוקר הרים, שמו נודע בשערים, אוצר החכמה המדע והמליצה, הוד פניו כזהרא דשמשא, את מדותיו הנעלות והנשגבות שאב מאבותיו הקדושים וממקור חיים — (רבו זצ״ל).
הופעתו האצילה רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב לו בבקיאות ובסברה ישרה, בכתב ובציור ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש.
היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה נפשות עשה, אציל הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת חסד. רבים נהרו לשמוע דרשותיו וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי פירות. נתקיים בו הפסוק ״כי מלאך ה׳ צבאות הוא״ — אם הרב דומה למלאן ה׳ צבאות תורה יבקשו מפיהו, ואם לאו אל יבקשו מפיהו. אשריו ואשרי חלקו ואשרי זרעו אחריו זיע״א. (העתק — מסוף ספר שופריה דיוסף).
בית כנסת ״אל עטאר״
בית הכנסת בו נהגה משפחת טולידאנו המסועפת להתפלל, היה בית כנסת ישן מאוד אשר שכן במבוי הנקרא ״מבוי אל עטאר״, בית כנסת זה נקרא על שמו של רבי משה בן עטר. הוא השתייך למשפחת ״בן עטר״ רמת היחס שהיתה אחת המשפחות המפורסמות ביותר במרוקו. ממשפחה זו יצאו רבנים ונגידים ידועי שם שהאירו את שמי היהדות באור תורתם — רבנו חיים בן עטר — בעל ספר ״אור החיים״ הקדוש. היה מצאצאי המשפחה.
בן למשפחה מפוארת זו היה גם הנגיד המפורסם — רבי משה בן עטר יועצו של המלך מולאי איסמעיל. רבי משה שהיה עתיר נכסים בנה מכספו בתי כנסיות בהרבה מערי מרוקו שנקראו על שמו.
בית הכנסת שבנה בעיר מקנס ב ״ מבוי אל עטאר ״ אירע לימים מאורע מפליא. היה זה בימיו של הקדוש המפורסם רבי שמואל בן וואעיש מגדולי חכמי מקנס. הערבים תושבי העיר צדו ביער לביאה והביאוה כדורון למלך. הלביאה הושמה בכלוב גדול של ברזל בחצר הארמון. באחד הימים הצליחה לפרוץ את הכלוב, והטילה את חיתתה על כל העיר, רק לאחר מאמצים רבים הצליחו חיילי המלך ללכוד את הלביאה, החליט המלך שמהיום והלאה הלביאה לא תהיה בחצר ארמונו.
הוא ציוה על היהודים לתת לו חצר אחת בחצרות המל״ח ( שכונת היהודים ) ובחצר זו שיכן המלך את הלביאה כשהיא קשורה בשלשלאות של ברזל. חשב המלך לעצמו — אם תינתק הלביאה את השלשלאות ותיברח, היא תזיק רק ליהודים, ומה בכך? אחד מעבדי המלך היה מגיע בכל יום, ערב ובוקר, וזורק ללביאה את מזונה. באחד הלילות ניתקה הלביאה את השלשלאות והחלה לשוטט בשכונת היהודים. בבית הכנסת ״בן עטר״ ישב אותה שעה הצדיק רבי שמואל בן וואעיש וקונן מרה על גלות השכינה. ולא שת ליבו כלל ללביאה שנכנסה פנימה מבעד לדלת הפתוחה.
ולפתע… נהמה אדירה, הלביאה נצבה מולו כשעיניה יורקות זיקי אש, רבי שמואל לא העלה על דעתו כי זו לביאה, הוא חשב כי כלב גדול עומד מולו, קם רבי שמואל ממקומו, נטל את מטהו והחל להכות את הלביאה… והיא נוהמת, ויוסף להכותה ולהוציאה מבית הכנסת, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועימו שוטרים להוליכה אל המלך, בדרך שמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, הלכו אחרי הקול. המה ראו כן תמהו, ותפסוה והוליכוה… ומאז נודעה קדושת הרב גם לעיני הגויים.
המקום בו אירע הנם ניקרא בפי יהודי מקנם ״דאר אלביא״, כלומר חצר הלביאה.
כאמור משפחת טולידאנו קבעה מקום תפילתה בבית כנסת זה. ובו התפלל גם רבינו. תפלת שחרית נמשכה כשעתיים בכל יום, תפילה כותיקין. התפלה היתה נאמרת מלה במלה עד גמירא. וכדברי הגאון מוילנא ״צוהר תעשה לתיבה״. שתהיה כל תיבה ותיבה — בתפילה מאירה כצהריים.
המשכים קום הקבוע הוא רבינו. ישב במקומו הקבוע, ולימינו ישב רבו הצדיק רבי חיים בירדוגו זצ״ל. ולשמאלו רבי יעקב הכהן זצ״ל הדרשן הידוע, ולידו ר׳ ידידיה טולידאנו ור׳ שלמה טולידאנו, ועוד דמויות קדושות שהיו בשורה ההיא. ושניה לה יתר בני המשפחה.
עליה קטנה היתה בבית הכנסת והיתה מיוחדת לרבי אברהם עמר זצ״ל שהיה אב״ד במרוקו. והיות והיה משותק בשתי רגליו ל״ע פתח לו עליה זו מחדרו בכדי שיצטרף למניין.
אחרי פטירתו עברה עליה זו לרשות בית הכנסת, ובה היה מתפלל הגאון רבי שלום משאש — לימים רבה של ירושלים. ומתבודד בעליה זו כדרכו בקודש. ומיד בסיום התפלה, יושבים לקבוע עתים לתורה
ובכל תפלת ר״ח היה רבינו מפייט בפתיחת ההיכל את השיר שהיה חביב עליו וזה נוסחו כמו שכתוב בספר ״ישמח ישראל״ שירת הבקשות של יהודי מקנס (רף רמ״ט)
סי׳ עד״ס.
עוזרני אל חי להכניע את יצר המפתה המריע מבלתך אין מושיע להושיענו.
דלתי תשובה חי פתח לי, בי שבתי מחטאי ומעלי, אנא צורי שמע קולי מהר ענני.
(סוגר) אודה עלי פשעי אתה תשא עווני, (ב׳ פעמים).
סוד ימינך הפשוטה, לקבל נפש המתחרטה, ולא תוסיף עוד תחטא אליך קוני.
(סוגר) הרחק נא מעליה חברת כת הצפוני(ב׳ פעמים).
בכל ערב היה הדרשן המפורסם רבי יעקב כהן זצ״ל מוסר שיעור לבעלי בתים, ואבא ע״ה ר׳ דוד ז״ל נמנה עמהם, וגם אנכי הצעיר הצטרפתי אליו מדי ערב. השיעורים היו מחולקים: יום — עין יעקב, יום — הלכה, או מדרש רבה וכוי. כשהיה רבי יעקב חולה, שולח את אבא ע״ה לאסוף את האנשים אליו הביתה ושם המשיך בשיעוריו.
בשבתות השנה היה דורש רבינו לכל באי בית הכנסת במוסר ויראת שמים, ופעמים שהיה מטיח דברים כעד העשירים שהיו נמצאים, בכדי שיסייעו לאחיהם העניים.
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל.
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
בהקדמה לספרו " ג'יהאד ושנאת היהודים " של מתיאס קונצל, כותב פרופסור ג'פרי הרף :
עתה היה חוסייני יכול לפתוח ב״קריירה השנייה״ שלו בהשפעה על האירועים במזרח התיכון. בשיתוף עם האחים המוסלמים הוא הוביל את ההתנגדות האלימה להגירה היהודית, ולאחר מכן, בשנה 1948, למדינת ישראל. קונצל עוקב אחר התפתחותו של האיסלאמיזם המצרי לאחר שנת 1948, מציע דיון רב־ערך על מסתו האנטישמית החשובה של סייד קוטב משנת 1950 ׳מאבקנו ביהודים׳, ובוחן את מערכת היחסים המתוחה בין האחים המוסלמים ובין ממשליהם של גמאל עבד א־נאצר, אנואר א־סאדאת וחוסני מובארכ. הוא מנתח את תחיית האיסלאמיזם במצרים ובעולם הערבי כולו בעקבות התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים, את הופעת חמאס בשנות השמונים ואל־קאעידה בשנות התשעים, ואת הקשר בין כל אלה למערך האירועים הפוליטיים והאידאולוגיים במצרים שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא מציין מבחר הצהרות איסלאמיסטיות בדבר הצורך להשמיד את ישראל ואת היהודים, וסוקר את פעולות הטרור שבאו בעקבותיהן. כל מי שמנסה בכוונה תחילה לרצוח אנשים חפים מפשע רבים ככל האפשר או להטיל בהם מום, הוא כותב, ״מתרגם את השקפת העולם האיסלאמיסטית־פשיסטית לפעולה״. קונצל טוען שהאיסלאמיסטים של העשור הראשון למאה ה־21 נותרו ״עד היום״ מגואלים בקשרי קודמיהם בשנות השלושים והארבעים עם הנאציזם.
ציבור משכיל רחב מניח כיום, כמובן מאליו, שהאנטישמיות הרדיקלית הייתה לב לבן של האידאולוגיה והמדיניות הנאצית. אולם בשנים 1945-1933 לא היה מקובל לחשוב כך. האמת היא שגם בעשורים הראשונים לאחר המלחמה, באירופה ובארצות הברית, רק מיעוט שכלל אינטלקטואלים ביקורתיים, כמה היסטוריונים וניצולים יהודים הציב את הנושא היהודי בחזית הניתוח של הרייך השלישי. רק בשנות השבעים והשמונים החל הנושא לתפוס מקום חשוב בזרם המרכזי של חוקרי ההיסטוריה ובדיון הציבורי והאקדמי. במהלך המלחמה עצמה נטו בנות הברית להותיר את העניין היהודי בירכתיים, בין השאר מתוך חשש שהתמקדות בגורלם של היהודים תעורר רגשות אנטישמיים סמויים באוכלוסייתן שלהן וכך תחבל בתמיכה במאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה המשיכו כמה היסטוריונים בולטים לטעון שהאנטישמיות לא הייתה אחד הכוחות המניעים של המשטר הנאצי, ושהצהרותיו של היטלר בדבר היהודים היו בעיקרן כלי טקטי להסתיר מניעים עמוקים יותר שלו. לאורך כל השנים נשמעו קולות רהוטים שהציגו ראייה מנוגדת של הדברים, אולם עברו עשורים עד שמה שזכה בינתיים לכינוי ״הולוקוסט״ נע משולי הדיון על התקופה הנאצית אל המקום הבולט שהוא תופס בו כיום.
למרבה התמיהה, הדים מהשתיקה ההיא נשמעים עתה בתגובה האירופית והאמריקנית לאיסלאמיזם. בשטף הספרים והמאמרים על שורשיה של מתקפת 11 בספטמבר אפשר למצוא דיונים רבים על המרד התרבותי נגד המודרנה, כמו גם ניתוחים מעולים של הופעת הפרשנות הקיצונית והפונדמנטליסטית לקוראן במצרים ובמקומות אחרים בעולם המוסלמי, אולם נושא האנטישמיות נעדר כמעט לחלוטין. אפילו הדוח המקיף של הוועדה שמינה הממשל האמריקני לחקירת אירועי 11 בספטמבר מצליח לדון בהשקפת עולמו של ההוגה האיסלאמיסטי הקיצוני והאנטישמי סייד קוטב בלי לעמוד על העומק והחשיבות של שנאת היהודים שלו. אלה הם פני הדברים למרות קיומה של ספרות מחקר נרחבת ורבת־ערך על הקשר הסיבתי שבין הנאציזם ובין הופעת האיסלאם הרדיקלי. אפשר אולי להסביר את הסרבנות הזאת, או משהו ממנה, בספקנות הבריאה המופנית כלפי כל ניסיון לקשר בין הפשיזם או הנאציזם ובין התרחשויות עכשוויות כלשהן. השימוש האינפלציוני במונחים ״פשיסטי״ ו״נאצי״ מטשטש תכופות את ההבדלים בין משטרי עריצות טוטליטריים ובין מפלגות שמרניות הפועלות במערכות דמוקרטיות. הקישור בין ישראל לנאציזם היה לרכיב שגרתי בתעמולה האנטי־ישראלית. ובכל זאת, אסור שהשימוש המופרז או המטעה במונחים יסיט את מבטנו מקשרים היסטוריים ומקווי דמיון רעיוניים, כאשר יש עדות ברורה לקיומם. היסטוריונים המעודדים אותנו, במקרים אחרים, לחשוב על היבטים השוואתיים וטרנס־לאומיים של ההיסטוריה, וכאלו המפנים את תשומת לבנו להשפעתם של הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערביים על העולם הלא־מערבי, ראוי שיפעלו באופן דומה גם באשר להשפעתם של הפשיזם והנאציזם על העולם הערבי והמוסלמי. אין ספק שהאיסלאם הרדיקלי אינו זהה לפשיזם ולנאציזם האירופיים. ובכל זאת, קונצל מראה באופן משכנע שהמגעים הבין־אישיים והקשרים האידאולוגיים בין השניים ראויים לעיון, ושהם תרמו לצמיחתה של רדיקליות מסוג שלא היה מוכר קודם לכן בעולם המוסלמי. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ קורא לנו לבחון בזהירות את הדומה והשונה בין שתי התפרצויות גדולות אלו של אנטישמיות רדיקלית בהיסטוריה המודרנית.
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
לעילוי נשמתו של חנניה לוסקי ז"ל
התמונות באדיבותה של ענת לוי-כהן הי"ו
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
1 – שער ראשון.
2 – הקדמה
3. התגלות באמצעות חלום
לחלום תפקיד מכריע ביצירת קדושים בקרב יהודי מרוקו. מבחינה זו ברור ששאלת קיומם ההיסטורי של הקדושים בעיני היהודים אינה מוטלת בספק. רוב הקדושים שנתגלו דרך חלום שייכים לקבוצה של קדושים אגדיים, ולכן פרטים היסטוריים ועובדתיים לא ידועים על אודותם. מעניין לציין גם, שלרוב מייחסים לקדושים אלה מוצא קדום, ברוב המקרים מארץ־ישראל. החלום הנתפש כצינור העברה של הקדוש או ישות אחרת, הוא ערך אבסולוטי בפני עצמו וצו שיש לקיימו. מבחינת המאמין, וזוהי הנקודה החשובה, אין ספק שהקדוש המגלה את עצמו היה חי.
בדרך כלל מגלה הקדוש בחלום פרטים על עצמו ומבקש שיבואו להשתטח על קברו או שיבנו לו ציון. לפעמים הוא מוסר את שמו ונותן פרטים על מקום קבורתו, כמו ר׳ אברהם דרעי, ר׳ יצחק הלוי ור׳ מסעוד מאני, שלושתם קבורים בהר אימין תאמוגה, ר׳ אברהם מול אנס, ר׳ אברהם מכלוף בן יחייא, ר׳ יעקב ברדיעי, ר׳ נוואסר, סידי משה, ר׳ אברהם כהן,שהיה ידוע לפני כן כמולאי מאתיל, ר׳ יהודה וראובן, ר׳ מימון אלגרבלי, מול תימחדארת, ר׳ אברהם בן־סאלם' ור׳ שם־טוב המזרחי.
לפעמים הוא מוסר את שמו בלבד ומצווה על החולם למצוא את מקום קבורתו. כך יהודי מקזבלנקה שחלם על ר׳ אלעזר בן־ערך גילה לאחר חקירה את קברו מתחת לערימת אבנים באיגיניסאין. לפעמים הקדוש לא מוסר את שמו, ואז הוא מקבל שם הקשור למקום קבורתו, כמו מול אזיבל אל־ כביר, שהופיע ליהודי מצפרו בחלום ואמר שהוא קבור בהר הנושא את השם הזה.
הקדוש יכול להתגלות ליהודי בחלום בעת ביקורו אצל קדוש אחר, הקבור בסביבת אותו מקום. כך התגלו ר׳ אברהם בו־דוואיה ומול סדרה בקצר אל־סוק לאנשים שהלכו להשתטח על קברי קדושים בבית־הקברות שם.
הקדוש יכול כבר בחלום ההתגלות לחולל נס, כמו ר׳ אליהו, שריפא אשה עיוורת" ור׳ אהרון אסולין, שהופיע ליהודי מתינג׳דאד בחלום, והודיע לו שהנהר עומד לעלות על גדותיו אך אין ליהודים מה לדאוג מפני שהוא ישמור על העיירה, ר׳ יהודה הלחמי הופיע בחלום ביום שישי לשוחט שישן מתחת לעץ ואמר לו איפה למצוא את הסכין שהיה צריך לשחיטה ואף עצר את השמש כדי שהשוחט יספיק לגמור את כל השחיטה לפני כניסת השבת.
הקדוש יכול גם להתגלות למוסלמי בחלום. ר׳ דוד אלשקר (הוא מולאי איגגי) הופיע בחלום לשומר המוסלמי של בית־הקברות היהודי בקזבלנקה והראה לו את מקום קבורתו וכתוצאה מכך בנו הדיינים ציון לקדוש במקום ההוא. ר׳ יצחק אל־קאנסי התגלה לאנשי דבדו בחלום לאחר שנתגלה למוסלמיה שהיתה גרה ליד בית־הקברות היהודי. מקרה מעניין הוא זה של קדוש שנתגלה למוסלמיה שהיתה גרה קרוב לר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא. היא עשתה לו פינה בביתה והיתה מתחננת לפני היהודים הבאים לר׳ מכלוף שיבואו גם להדליק אצלה.
לגבי קדושים אחדים היתה קיימת מסורת של התגלות באמצעות חלום ליד מסורות אחרות על פטירתם או התגלות בדרך אחרת. על ר׳ דוד ומשה מסופר שהופיע בחלום לאחד מאנשי הכפר ואמר שהוא קבור מתחת לאבן מסוימת. לפי מסורת מקובלת יותר הוא מת בשדה כתמורה על חייהם של אנשי תאמזרית. על מול תימחדארת קיימת, ליד המסורת של התגלות באמצעות חלום, גם מסורת התגלות באמצעות התקפה של חולה כפיון. לגבי ר׳ אליהו קיימות מסורות המסבירות את קבורתו ליד שער העיר במקום בבית־ הקברות, ליד מסורת ההתגלות באמצעות חלום. על מולאי איגגי קיימות מסורות המספרות על פטירתו באיגגי ליד התגלותו בחלום כר׳ דוד אלשקר לשומר המוסלמי בבית־הקברות בקזבלנקה.
4. התגלות על־ידי מעשה יוצא דופן סמוך לשעת הפטירה
מעשה יוצא דופן בשעת הרחצה של המת, בשעת קבורתו או מיד לאחר מכן, עם או בלי קשר להתנהגותו בחייו, הוא מסממניו של הקדוש. פטירה בערב שבת מצביעה גם היא על זכות, ועל רוב רובם של הקדושים מסופר שנפטרו בערב שבת.
ההתגלות יכולה ללבוש צורה של אור חזק שמופיע בשעת הפטירה עצמה או בשעת הטיפול במת: על ר׳ יוסף אלמליח מסופר שכאשר נפטר ירדו עליו פנסי אור; מול סנדוק אל־כדאר היה רב וצדיק ונפטר כשנפלה עליו להבת אור עד שעמד ליד גופתו של ר׳ רפאל אנקאווה סיפר שהקדוש היה עם שכינה שאי אפשר לתארה: ר׳ רחמים מזרחי היה פיסח ושימש מטרה ללעג של הילדים. ביום פטירתו, כאשר היו לידו אנשי החברא קדישא, הוארו פתאום גופתו וכל החדר באור חזק מאוד. השכינה ירדה עליו והוא נקבר כקדוש.
סימן הקדושה יכול להתגלות בהתרוממות המת ממקומו: ר׳ מאיר בר־ששת היה איש מוגאדור שנפטר במראכש. הוא התרומם ועלה פעמיים ממיטתו. כאשר ראו שהמת גילה קדושה, החליטו אנשי החברא קדישא של מראכש לקבור אותו בעירם למרות מחאתם של אנשי החברא קדישא של מוגאדור: בעת פטירתו קם ר׳ יוסף כנאפו ממיטתו ונתאדמו פניו.
גם עמידה על קרש הרחיצה בשעה שרוחצים את הגופה היא סימן של קדושה; ר׳ יוסף דיין עמד על קרש הרחיצה ונתן לאנשי החברא קדישא לרחוץ אותו רק בנסיון השלישי לאחר שטהרו את עצמם בדקדקנות רבה והשביעו אותו בשם הקדושים. קושי בהרמת מיטתו של המת מצביע הן על קדושה והן על בקשה של המת שיש למלא אותה: על ר׳ אהרון מונסוניגו מסופר שלא יכלו לשאת את מיטתו מרוב משקל עד שלא הביאו יריעות מסוימות מספר תורה שהרב ציווה לגנוז עמו; נסיון להרים את מיטתו של ר׳ יוסף באג׳איו לא הצליח מפני שהרב ביקש להיקבר בנטיפה ולא בתאביה, שם נפטר: ( הערה אישית שלי – אלי פילו – אמי שתחיה שהיא בת העיירה אנטיפה, אכן זוכרת את המקרה הזה בדיוק כפי שתואר כאן ) את מיטתו של ר׳ יוסף תורג׳מן לא יכלו להרים עד שלא רחצו את השוק דרכו היתה צריכה לעבור ההלוויה.
יום פטירתו של הקדוש מלווה לפעמים בשינוי קיצוני של מזג האוויר, בדרך כלל לרעה, תופעה המצביעה על כך שהטבע מתאבל על מות הקדוש: ביום שבו נפטר ר׳ דוד אביחצירא היתה חשיכה, חושך מצרים; כשהורידו לקבר את גופתו של מול אל־חאזרה אל־מנזורה ירד פתאום ברק מן השמים ואבן מסותתת גדולה נפלה עליו; כאשר נפטר ר׳ יוסף באג׳איו, נפתחו ארובות השמים וירדו גשמים וברק: ביום פטירתו של ר׳ שלמה כהן החשיך והשתוללה סופת חול וקירות נפלו: כאשר נפטר ר׳ פנחס הכהן, בחודש טבת, ירד הרבה גשם, אבל בשעת ההלוויה זרחה השמש.
גופת הצדיק לא נרקבת לעולם וזהו גם סימן של קדושה:ר׳ מסעוד נחמיאש נפטר בכפר רחוק מביתו ושם נקבר. כאשר פתחו לאחר חודש את הקבר כדי להעביר את גופתו למראכש, כפי שציווה על אשתו בחלום, אז מצאו את הגופה כאילו הוא נפטר באותו יום. גם על הקדוש איזה כהן מסופר שמצאו את גופתו לאחר זמן כמו שהיתה בעת הקבורה. גם תכריכיו של הקדוש נשארים לבנים אפילו אחרי שנים רבות בקבר, וכך מצאו את התכריכין של ר׳ רפאל ברדוגו כשרצו להעביר את עצמותיו למקום אחר.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
פרק ראשון
השליח ותפקידיו ושולחיו.דרכי השליחות
א.מי נבחר לשליח ארץ־ישראל ?
עיקר תפקידו של שליח ארץ־ישראל היה לקבץ תרומות לצרכי קיומו וחיזוקו של הישוב בארץ. אולם השולחים היטיבו לדעת שתפקידי השלוחים כוללים הרבה למעלה מזה. השליח הוא נציגה של ארץ־ישראל החיה ולפיכך עליו לגלם בקרבו את מיטב התכונות של היושבים לפני ה׳ בארץ, ועל הכל תורה ומדות מוסריות. על השליח גם למלא שליחות רוחנית רבה. עליו להביא את בשורת או־ץ־ישראל לתוך חשכת הגלות, את חזון הקודש לתוך מציאות החול, את כיסופי־הגאולה לתוך הרגלי־נכר. עליו לעורר את העם מתרדמה רוחנית ומוסרית, עליו להנהיג ולהורות דרך במדות ובמעשים, עליו לגדור פרצות ולתקן בדקים. לפיכך צריך השליח להיות בעל תורה. זה תנאי ראשון, שבלעדיו אין אדם נבחר לשליח.
ואמנם אנו מוצאים בין שלוחי ארץ־ישראל בכל הדורות מגדולי חכמי או־ץ־ישראל כמו ר׳ בצלאל חכמי אשכנזי בעל ״שיטה מקובצת״, ר׳ משה אלשיך, ר׳ יוסף מטראני, ורבי יום טוב צהלון — במאה השש־עשרה! המקובל ר׳ נתן שפירא ור׳ חזקיה סילוא בעל ״פרי חדש״— במאה השבע־עשרה! ר׳ אברהם יצחקי, ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי ורי יום טוב אלגאזי— במאה השמונה־עשרה! ר׳ יהוסף שווארץ בעל ״תבואות הארץ״ ורבי יעקב ספיר בעל ״אבן ספיר״— במאה התשע־עשרה. ולא הם בלבד, אלא רוב חכמי א״י החשובים יצאו פעם בשליחות הישוב.
וכן צריך שליח א״י להיות מוכתר במדות ובנמוסים טובים כדי שיוכל בהתנהגותו בלבד לשמש אות ומופת. כמובן שלא תמיד מצאו אישים דגולים שהתרצו או שיכלו לצאת בשליחות, ואז מן ההכרח היה להסתפק בחכמים ממדרגה שניה. תכונות נוספות רצויות לשליח, והן יחוס־אבות, הדרת־פנים, קול נאה, כוח־הדרוש, שיחה נאה. יש שנבחרו שלוחים מהיותם בעלי סגולות או בעלי־מופת, כי תכונות כאלו מוסיפים לכוח השפעתם ולכוח סמכותה של ארץ־ישראל. אולם בכל אלה לא סגי. השליח יוצא למרחקי מרחקים ונודד במשך שנים רבות בדרכים משובשות בלסטים, בין עמים אשר דרכיהם לא ידע, ועליו להיות איפוא אמיץ־לב, בריא בגופה זריז בתנועותיו, מוכן להפתעות, נוח להסתגל, בקי בהויות העולם, מהיר ללמוד לשונות, מעורב בין הבריות, כללו של דבר, בעל כל המדות הטובות שמנו בנוסעים מעולים.
כדי שיהא אדם מוכן לצאת לנסיעה כזו צריך שיהא בו לפחות אחד מששים מהרפתקן, היינו אדם שׂשׂ לקראת כל דבר חדש ומפתיע ולקראת שנויי־מצב חדשים לבקרים. ודאי שלא תמיד נזדמנו באיש אחד התכונות הראשונות וגם האחרונות׳ עתים הכריעו אלה ועתים אלה. אבל היו שלוחים שאיחדו בקרבם עד להפליא את שני מיני התכונות גם יחד. דוגמא מובהקת לכך יכול לשמש ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי במחצית האחרונה של המאה השמונה־ עשרה, או ר׳ יעקב ספיר במחצית האחרונה של המאה התשע־עשרה.
גילו של השליח
מבחינת הגיל נבחר לפעמים זקן־ישיש — שיש בו בעיקר מהמדות הראשונות, ועתים אברך צעיר — שיש בו בעיקר מהמדות האחרונות. הכל לפי צורך השליחות ולפי האפשרות. אםהיה הכרח גמור ושיערו שפלוני החכם הישיש יוכל להשפיע בארץ מסויימת— לא נמנעו מלשלחו, והשליח לא נמנע מלילך, אף שהיה בכך משום סכנה לחייו. כך מסופר, למשל, על ר׳ יצחק קובו, שנשלח בשליחותו האחרונה למען ירושלים בהיותו בן שבעים ושלש, ובשעה שיצא משערי העיר ״החזיר פניו מול ירושלים ואמר! מי יודע אם אזכה לחזור עוד לירושלים, ועיניו יורדות כנחל דמעה״, אבל — בכה והלך, ואמנם נפטר בדרך־שליחותו במצרים. וכן לא נמנעו מלשלוח אנשים צעירים ביותר— ביחוד לארצות רחוקות — כשהיה צורך בזה, ובאגרת־שליחות אחת מהזמן שלאחר גזירות אבן פרוך בירושלים (שנת שפ״ו— 1626נאמר! ״ויצא חתן מחדרו בשליחות מצווה עם היותו בתוך חודש חופתו״.
ואם אנו מוצאים רוב חכמי א״י מוכנים לצאת בשליחות ולהטלטל שנים רבות בארצות לא ידעון הם ואבותיהם, הרי זה בעיקר מאחד משני הטעמים האלה! א) הכרה עמוקה שיש בכך הכרח לחיזוק הישוב ולפדיון בני עדתם או בני עירם ממצוקה. ב) הכרח של פרנסה לשליח, כי השליח היה מקבלבדרך כלל שליש מכל ההכנסה הנקיה, והיו שלוחים שלא יכלו להתפרנס בארץ בלעדי שכר שליחות
שלוחי שלא על מנת לקבל פרס
בין השלוחים שיצאו מתוך הכרה שיש בכך צורך לישע עמם, אנו מוצאים אחדים שויתרו על שכרם, ואז רגילים השולחים, או הממליצים עליהם, לציין את הדבר לשבח. כשבא רבי יהודה אריה די מודינא להמליץ על ר׳ רחמים איש רומא שליח א״י על מנת לבא מארץ מרחק עד הגלילות האלה על הוצאתו״. בשבחו של ר׳ אברהם רוויגו שליח ירושלים משנת תס״ד (1704) ואילך, מספר ר׳ משה חאגיז! ״שבאמת הוא ציר אמונים לשולחיו, ולשם שמים גמור היה מבייש את עצמו בין היחידים״, ובניגוד ל״רוב השליחים יוצאים להנאת עצמו…
אחד היה אברהם… הנז׳ שיצא שלא להנאת עצמו״.על ר׳ אברהם רובייו ור׳ מיכאל הכהן, שלוחי חברון בשנת תקנ״ח (1798), הדגישו המשלחים באגרת הכללית שמסרו בידם! ״והקדישו גופם לשמים בלא כסף ובלא מחיר״. על ר׳ גדליה חיון בספר הרב חיד״א! ״והלך בשליחות מצוה לעה״ק חברון ת״ו בלי כסף ובלי מחיר״.״ אולם ודאי שלגבי רבים מהשלוחים שימש גורם ההכנסה מניע עיקרי לטלטל עצמם בדרכים שיש בהן סכנות נפשות, ומי שהצליח בשליחותו היתה הכנסתו לא קטנה כלל, בשובו היה בידו לישב בשלוה בארץ כמה שנים. כשמתאר ר׳ רפאל טריויש, מחכמי ירושלים במאה השמונה־עשרה, את העניות הקשה בירושלים, הוא מוסיף: ״ואם תראה אותם מלובשים… או ירושה או מתנה, או בא אליהם מריוח איזה שליחות אשר שמו נפשם בכפם בסכנת דרכים בים וביבשה״. וכן כותב ר׳ אליעזר ב״ר יצחק פאפו בשנת תקע״א (1811)! ״קשים מזונותיו של אדם בא״י, ועל הרוב הנם נצרכים לצאת עד שחוטפים השליחות של מצוד, לצאת קרית חוצות כעשר שנים או יותר, וחיי צער יחיו, הם ונשותיהם יותר מהם ורבה רעת עוברי דרכים לגוף ולנפש כידוע״
ומאחר שידעו בארץ, שיש בשליחות משום כוח־מושך מבחינה חומרית, התנו לפעמים בשעת ייסוד ישיבת־חכמים מכספי נדיב, שחכמי הישיבה לא יורשו לצאת בשליחות, ואם יעשו כך יפסידו את חלקם בישיבה. כך, למשל, הותנה בפירוש בכתב ההקדש שהקדישה האשה רבקה אלמנת יהודה אשכנזי בקושטא בשנת תקע״ב (1812) לייסוד ישיבת חכמים בירושלים, שכל חכם מחכמי הישיבה ״בכל זמן אשר הוא נוטל פירות הסך הנז׳ אינו רשאי ללכת לקרית חוצות [בשליחות] ואם יקום מתהלך בחוץ, לא יטול פירות הסך הנז׳, והיתה לאיש אחר״.״
וכן הותנה בתקנות ייסוד ישיבת ״חיים וחסד״ בירושלים בשנת תקס״ג (1803) ע״י הגביר מפירנצי ר׳ חזקיה מנוח חיים ברפאל! ״אם באולי איזה ת״ח [מהחכמים] המנויים בישיבה זו יצטרך לצאת לחו״ל בשליחות כוללות עה״ק ירושלים תוב״ב, חייב להניח ת״ח אחר במקומו״. לעומת זה אנו מוצאים לעתים שבניגוד למקובל הסכימו המשלחים ליתן לשליח את הלקו בישיבת־הכמים אפילו בימי־שליחותו, כנראה משום שלא יכלו לוותר על השליח. בתעודה שניתנה לר׳ נסים ברוך שליח ירושלים לצפון אפריקה בשנת תרי״ד (1854), נאמר: ״להיות כי ישיבתינו הקדושה חסד לאברהם… יש לנו הסכמה קדומה כי כל אשר יצא מקודש לחו״ל… אם נתעכב שם שלשה שנים אבד חזקתו, ואם פחות יחזור למקומו כאשר היה, אך דמי הספקתו לא ינתן לו מאומה כל זמן היותו בחו״ל, כי אם כשירצו חכמי ורבני הישיבה ובכן…נתרצינו…שיטול חלקו הראוי לו מהספקת ישיבת הנז׳ אפילו בהיותו בחוץ כל זמן היותו בשליחות מצוה "
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים
לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
גם במצרים הרביץ תורה כמה שנים. מחבריו הרבנים במצרים היה רבי אביגדור קאסטילאץ ור׳ מאיר גאביזון , ומתלמידיו ידוע רבי יהודה חאביליו , וכנראה גם רבי שאול כהן ורבי יחיאל רפאיה. ,האחרון אף תיאר את ר׳ אהרן בתארים נעלים:
ואם יש באמת אדון במקום הזה לסמוך עליו להשיב דבר דבור על אופניו חציפא לי מילתא להורות הוראה קודם מאריה דאתרא מאן גברא רבא רישא דדהבא כרכא דכולא ביה כליל תפארת ישראל מהר״ר אהרן בן חיים נר״ו… יגדיל ויאדיר תורה בישראל על ענוותנותו סמכתי לצאת בעקבי דברי חכמים וחידותם ואיני ח״ו כמורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבו בהלכת ותסתיים בגדול .
בניהו אינו מזכיר שהייתו במצרים.
בניהו אף משער ששהה בשאלוניקי בשנים שס״ה—שס״ו. וראיותיו לשהייתו בשאלוניקי הם דברי ר׳ אהרן בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״ שיצוטט להלן: ״וראיתי דרך העיון בה [בוונציה] ובכל גלילות המזרח סאלוניקי… וקושטאנדינה …״
וכן ממה שמצאנו כותב ר׳ אהרן אישורים לתשובות ר׳ יעקב לבית הלוי, תשובות שגם רבי אהרן חסון,מחכמי שאלוניקי כתב להם אישור. וכן ממה שרבי אהרן כתב אישור לתשובות רבי יונה ב״ר שבתי. ולדעתי אין בראיותיו הכרח, כי הקולופון שלו נכתב לא יאוחר מטבת שנת השע״א ועד אז הוכחנו לעיל שלא היה בקהילות תורכיה, כי עד סוף שנת השס״ח עוד שהה רבי אהרן במארוקו ובתחילת שס״ט מצאנו אותו בוונציה שבה ישב שנים מספר
ומה שכתב בקולופון ״וראיתי דרך העיון…״ הכוונה לראייה עיונית בחיבוריהם. גם מהאישור לתשובות רבי יעקב ורבי יונה, אין הכרח גם אם חכמי שאלוניקי כתבו אישור לאותם הפסקים, מאחר שהחכמים נהגו לשלוח פסקיהם לעיונם של חכמים אחרים גם מחוץ לקהילתם כולל לחכמים בבמה קהילות. וכעין ראיה, שאישורו של ר׳ אהרן תמיד בא בסוף.
כנראה בשהותו במצרים נשאל רבי אהרן מירושלים בדבר היתר הלוואה בריבית לנוצרים, וייתכן שנשאל יחד עם החכם רבי מאיר גאביזון .
בסוף ימיו עלה רבי אהרן לירושלים, ובה נפטר בחודש ניסן שנת השצ״ב (1632 ) ונקבר בהר הזיתים. בפטירתו הספידוהו חכמי הדור בארץ ומחוצה לה. מההספדים שנשאו עליו ידועים לנו: הספד של רבי יוסף מטראני ( המהדי״ט ):
״על שמועת מהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שלהי ניסן השצ״ב, כל בית ישראל יבכו את השרפה״ . ר׳ עזרא אלחדב תלמידו, בספר דרושיו הנ״ל, בדרוש שלושה־עשר: ״הספד על שמועת פטירת מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שנפטר בירושלים תוב״ב״; והספדו של רבי עזריה פיגו, שממנו למדנו פרטים מספר על ר׳ אהרן:
והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת עצם ההדגש אשר הגיענו משמועות הסתלקות הרב המופלג כמוהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל נפלנו בספק… איה מקום כבודו בהספדו האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה או בק״ק ליבנטיני שיחי אשר הרביץ תורה אח״כ כמה שניט ולצאת מידי הספק… וגמרנו להספיד בשני המקומות .
14 נוסף עליהם קונן עליו קינה רבי יהודה אריה די מודינא, ובה תיאר מעלותיו וגדולתו בתורה וחכמתו
צאצאיו
מצאצאיו ידועים לנו רבי דוד ורבי.אברהם. שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״ ונפטרו צעירים לימים. רבי דוד נפטר בירושלים, ומבניו ידוע לנו ר׳ אהרן (השני) שיובא בהמשך.
ר׳ אברהם היה חברו של ר׳ דוד קונפורמי, וזה האחרון מכנהו ״אלופי ומיודעי״. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה בשנת הת״י (1650) בקירוב, ונפטר בדרך שליחותו בעיר מונסטיר בהיותו בעיר תירייא הסמוכה לאיזמיר נפגש עם ר׳ חיים בנבנשתי, המספר בחיבורו ״כנסת הגדולה״:
״וכן עשיתי מעשה פה תיריא וברכתי על הלבנה במוצאי תשעה באב, ובעת ובעונה ההיא נמצא כאן שליח חברון תוב״ב החכם כמה״ר אברהם בן חיים ז״ל בן הרב כמה״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל, והעיד שכך נוהגין בירושלים תוב״ב ובחברון תוב״ב״. רבי אברהם נפטר לפני שנת התי״ח (1658), כי ספר ״כנסת הגדולה״ נדפס לראשונה בשנת התי״ח והוא מזכיר את רבי אברהם בברכת המתים.
ר׳ אהרן בן חיים בן רבי דוד, מרבני חברון. החיד׳׳א כותב שראה מתשובותיו בכתב־יד, שנושא־ונותן בהן עם רבי אברהם אמיגו מרבני ירושלים. הוא הלך בשליחות חברון לקהילות תורכיה ובגמר שליחותו נתמנה לחכם באי כיוס.
משם בא במשא־ ומתן של הלכה עם רבי שלמה הלוי שליח צפת, אשר בגמר שליחותו התיישב באיזמיר. הוא שאל אותו כיצד לכתוב ,את שם העיר כיאו בגטין, ובתשובתו מסיים האחרון: ״וה׳ יעזרני על דבר כבוד שמו ונזכה ללמוד ולשמור ולעשות גם יחד בארץ הקדושה׳.
משם עבר לכהן ברבנות בעיר איזמיר יחד עם רבי שלמה הלוי. בשנת התמ״ד חותם יחד עמו על קבלת עדות ותשובות . תשובותיו ופסקיו של רבי אהרן פזורות בספרי התשובות של חכמי התקופה שאתם בא במשא־ומתן של הלכה, כמו: רבי שלמה הלוי הנ״ל ׳ רבי חיים בנבנשתי, רבי מרדכי הלוי ממצרים ובתשובות ״יד אהרן״ לרבי אהרן אלפאנדרי.
וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יעקב בן נעים מאיזמיר ועם חכמי מצרים רבי יהודה חאביליו ורבי פראג׳י מהמה, ושתי תשובות ממנו נמצאות בקובץ ׳תשובות חכמי מצרים׳ (כתב־יד), ומהן נראה ששהה תקופה מסוימת במצרים, כנראה בדרך שליחותו ». קובץ קטן מתשובותיו בכתב־יד נמצא באוסף מאיר בניהו בירושלים. מתשובותיו נראה שהיה מיראי הוראה.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה – חיים מלכא
4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין "
בשל חומרת בעיות רפואיות אלה, הוקם ב-1949 מוסד מלב"ן – מוסד לטיפול בחולים קשישים ונכים – במימון משותף של הג'וינט, הסוכנות היהודית וממשלת ישראל. מאחר שישראל לא הייתה מסוגלת לעמוד גם בנטל כספי חלקי זה, קיבל על עצמו הג'וינט את מלוא המימון של מלב"ן.
פרט לבעיות הבריאות, העיקו גם בעיות השיכון, התעסוקה והחינוך. לכולם היה ברור, שמימוש חזון קיבוץ הגלויות מותנה בטיב הקליטה התרבותית, הכלכלית והחברתית של העולים החדשים. עד לקום המדינה, טיפלה בנושא זה מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית.
אך לנוכח גלי העלייה הגדולים, הופרד נושא הקליטה ממחלקת העלייה ובהנהלת הסוכנות היהודית קמה מחלקה חדשה לקליטה, בראשותו של ד"ר גיורא יוספטל, חבר קיבוץ גלעד שבהרי אפרים. יהודי גבה קומה וממושקף זה, נולד ב-1912 בגרמניה למשפחה מתבוללת.
לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים בנירנברג, למד באוניברסיטאות היידלברג, ברלין, מיכן ובאזל והוסמך בתואר ד"ר למשפטים. עם עליית היטלר לשלטון, הוא עלה לישראל וערב מלחמת העולם השנייה, הוא כבר יצא בשליחות הצלה לאירופה.
עם מינויו של ד"ר יוספטל לתפקיד זה, העיד על מידת החשיבות שייחסו ראשי המדינה לנושא הקליטה. אך גם ידו של יוספטל קצרה מלהושיע. ישראל פשוט לא הייתה ערוכה לקליטתם של עולים כה רבים. על אף מסירותם הרבה של עובדי מחלקת הקליטה, היה פער תרבותי עמוק בינם לבין יוצאי 72 גלויות., ופער זה יצר ניכור אומלל בין שכבות שונות של הציבור הישראלי.
הלם המפגש בין יהודי אשכנז ויוצאי ארצות האסלאם, היה מכאיב ומדכא. מנטאליות שונה הפרידה בין שני העולמות ועובדי מחנות הקליטה לא היו מסוגלים להבין את לשונם, תרבותם ומנהגיהם של עולי תימן ובבל ושל העולים המעטים מצפון אפריקה. שוני זה הוליד תגובות ארסיות, שבמרוצת הזמן הביאו לתופעות של בוז ואלימות בין בני העדות השונות.
מצוקה זו הוחרפה גם בשל האמצעים בכספיים הדלים שעמדו לרשות מנגנון הקליטה. כך, למשל, אם לפני קום המדינה בשנת 1946, קיבל כל עולה חדש מהנהלת הסוכנות לסידור ראשון, סך של 22 לירות ( לירה ארץ ישראלית אחת שווה אז ללירה שטרלינג ), בשנת 1949 ירד סכום זה ל -7 ל"י ובשנת 1950 קיבל כל עולה שלא פנה להתיישבות חקלאית, סך שתי לירות בלבד.
בשנת 1946, הסיוע הכספי שניתן לעולה הספיק לקניית מיטה, מזרון, שמיכה, שתי מגבות, שתי חליפות עבודה, חליפת שבת אחת וזוג נעליים. ב-1950 הספקי הסכום הפעוט שניתן לעולה החדש ל…חמישה ימי מחיה בלבד.
על רקע מצוקה זו, שטף גל רינונים את הארץ : היכן נשכן את העולים, איפה יעבדו, וממה יתפרנסו ? אט, אט החלה לחלחל לחוגים רחבים של הציבור ההרגשה, כי עלייה המונית, בעלת משקל מוסרי ירוד ורמה תרבותית וחברתית נמוכה, עלולה להוריד את המדינה הצעירה למצולות ים.
תנאי הקליטה הקשים ציננו את ההתלהבות ואת מקום חזון שיבת ציון, תפס עתה רגש עז של מרירות. ברגעים אלה של חולשת הדעת, נתפס נושא העלייה לא כברכה, אלא כ " אסון וקללה " שאיימו למוטט את יסודות המדינה.
תחושה קשה זו השפיעה על ראשי המדינה, והיא פילגה אותם לשני מחנות : " אנשי החזון ", בראשותו של דוד בן גוריון, שצידדו בעלייה המונית בכל תנאי וללא התחשבות באילוצים כלכליים ; ו " אנשי המעשה ", בראשותם של שר האוצר, אליעזר קפלן וגזבר הסוכנות ויושב ראש מחלקת ההתיישבות שלה, לוי אשכול, שתבעו התאמת קצב העלייה לכושר הקליטה של המדינה.
לוי אשכול, בעיקר, היה פעיל בתחום זה. מראשי פעילותו הציבורית, התבלט אשכול בביצוע מאשר בגיבוש רעיוני, כחבר קיבוץ לשעבר וכאיש מחלקת ההתיישבות, התמצתה השקפת עולמו בשלוש מלים – קרקע, מים ועבודה.
על כן בראותו את המוני העולים מובטלים וחסרי מוטיבציה לעבודת כפיים, גבר בו החשש פן עלייה זו תמוטט את המדינה, במקום שתתרום לבניינה. אשכול ביטא כך את הרגשתו : " דורות על דורות שיקעו בדמנו געגועים להחזרת עטרת ציון. אך משנפגשנו פנים אל פנים עם המפנה האדיר בהיסטוריה שלנו, היינו כאובדי עצות. שחה נפשנו מרוב צער ודיכאון על המשבר האופף אותנו. הנה קרבו ובאו הימים הגדולים. וכוח אין בנו ללדת "
אולם בן גוריון עמד כסלע איתן מול גל " מעשי " זה. בעיניו – קיבוץ גלויות היה קודם לכל. הוא האמין כי דווקא עתה, לאחר מלחמת העצמאות, זקוקה המדינה לתוספת רבי של כוח אדם, לא רק כדי להגן על קיומה אלא, בעיקר, כדי לסייע בבניינה. בסופו של דבר ידו של בן גוריון ועמדתו הנחרצת בעניין קיבוץ הגלויות היא שהכתיבה את קצב העלייה, והיא שהשאירה את השערים פתוחים לרווחה.
באווירה של משבר כלכלי חמור, החלו להגיע למחרת קום המדינה, העולים הראשונים מצפון אפריקה. בניגוד לניצולי השואה, יהודי מרוקו לא נרדפו על ידי שכניהם המוסלמים ועלייתם לא הייתה בבחינת " עליית הצלה ".
אך בדומה לניצולי השואה, גם יהודי מרוקו באו בעירום ובחוסר כל וגם ביניהם היו חולים רבים וקשישים. חכמיהם, מנהיגותם הרוחנית, בלי ההון והמשכילים – נותרו מאחור. כך שבראשית צעדיהם בארץ, היו יהודי מרוקו כצאן ללא רועה.
אחד המטיפים העקשניים לעלייתם של יהודי צפון אפריקה היה יאני אבידוב, איש נהלל ומי שהיה מעורב בארגון עלייתם של מעפילי הספינה " יהודה הלוי " ערב קום המדינה. בשנת 1949, שב יאני אבידוב למרוקו כדי לארגן עלייתם של צעירים ללא משפחות.
אבידוב קיווה להעלות עשרת אלפים צעירים כאלה. אך הקבוצה הראשונה של 400 בני נוער, נתקלה בקשיי קליטה מרובים. " ראשית הכישלון " טען אז אבידוב, " הייתה נעוצה בהעברתם של הצעירים למחנה " שער העלייה " ולא לקיבוצים ולנקודות התיישבות.
במחנה זה ספגו , תורת חיים " שהרעילה את נפשם ושיבשה את המשך דרכם בארץ. עולים מאוכזבים לימדו אותם כי הקיבוץ הוא שם נרדף לטומאה וכי עובדי מחלקת הקליטה הם חבר פושעים, רק מקצתם של בני נוער אלה נקלטו בארץ.
הרוב שוטט בחוצות הערים הגדולות באפס מעשה ומאחר שלא נקלטו בעבודה – הם שיגרו קריאות אזעקה להוריהם, וסופם שירדו מן הארץ וחזרו למרוקו. אך למרות כישלון זה, ניסה אבידוב להמשיך במפעלו במרוקו.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בע"ה
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
ציון קבר הצדיק
מנהג ישראל קדום להקים מצבה על קברי הנפטרים ובפרט על קברי הצדיקים, וזה מה שנקרא ״ציוך שמציינים את הקבר של המת משום היכר. מצוה זו פסק אותה הרמב״ם בהלכות אבילות (פרק ד׳ הלכה ד׳): ומציינים את כל בית הקברות ובונים על הקבר. והטעם אומר הרב יפה תואר, שזה עושה נחת רוח למת, שיהיה רישומו ניכר על שם ״זכר צדיק לברכה״ להזכיר תמיד אותו לברכה ושידעו דורותיו אחריו מקום מנוחתו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא, או לבקש מחילה ממנו וכדומה.
*המשנה אמרה שמותר לציין קברים בחול המועד משום היכר להודיע שיש שם טומאה, ע״י שמסיידים את הקברות בסיד לבן לרמוז על העצמות הטמונים שם שהם לבנים כסיד, כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם שהם כמובן הכהנים ובני משפחותיהם.
שואל שם בגמרא רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה מנין? עונה הגמרא מהפסוק ביחזקאל תלמוד לומר, וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וכתב הריטב״א כי היה נראה לחכמים שדבר מעין זה שהוא צורך הבריות ותקון העולם לא יתכן שלא יהא לו לפחות רמז בתורה.
אם כן, אנו רואים שיש שני טעמים להקמת מצבה.
א.משום שזה גורם נחת רוח למת ע״י שמזכירין אותו לברכה ומתפללים עליו בניו אחריו.
ב. לשם היכר מפני טומאת עצמותיו של המת.
אך שני הטעמים אינם שייכים במיתת הצדיק.
הטעם הראשון כדי להזכיר את הנפטר לברכה. הצדיק אינו צריך לזה. יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם. כמו שפסק הרמב״ם שם האומר: והצדיקים אינן בונים להם נפש על קבורתם, שדבריהם הם זכרונם"
אם משום אזהרה מפני טומאת המת. בצדיקים לא שייך טומאה. כמו שמובא במשנה, מסכת סוטה (דף מט, א) משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות. דהיינו שהצדיק טהור ופרוש ומובדל מדברים הגורמים לטומאה.
כך מובא גם בזוהר הקדוש פרשת בראשית(קסח.):
רבי אלעזר אמר, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על ידי יצר הרע שהוא מלאך המות, משום שנאחז בעץ החיים ; שהיא התורה ולא מרפה ממנה, משום זה, צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם.
אם כן, שני הטעמים הנז׳ לא שייכים גם כן בצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.
א. כי לא השאיר אחריו משפחה אשר תתפלל על קברו, רק בנו רבי חיים אשר היה ערירי וחולה אנוש כפי שיסופר אחר כך, כ״כ אינם צריכים תפילה לעילוי נשמתם כמו שאמר הרמב״ם שם וכן מובא בירושלמי מסכת שקלים (פרק ב׳ הלכה ה׳) תני: רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם.
ב. אזהרה מפני טומאת המת. לא שייכת בצדיק הקדוש דנן כמו שאמרנו שהצדיקים אין גופם טמא לאחר מיתתם.
לפי האמור לעיל, יהיה לנו קשה. הרי רחל אמנו עליה השלום היא צדקת ולמה בנה יעקב מצבה על קברה
כדכתיב: ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה. היא מצבת קברת רחל עד היום? תשובה לזה אנו מוצאים ברבינו
רש״י ע״ה על הפסוק האומר יעקב ליוסף בנו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם.
אומר רש״י כאשר יעקב אבינו אמר ליוסף ואקברה שם, התכוון לומר לו: אני יודע שיש לך תרעומת עלי שלא הולכתי אותה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, קברתי אותה רק בדרך, אבל אומר לו דע לך שעל פי הדיבור של הקב״ה קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וכו׳
והקב״ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה׳.
בזה יתבאר היטב, מה שהציב יעקב ״מצבה״ על קבר רחל אמנו כל זה רק לטובת עם ישראל שישתטחו על קברה. כך גם מבואר במדרש רבה(פרשה פי. יא) מה ראה אבינו יעקב לקבור רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים.
למרות זאת, יש צדיקים אשר מרוב ענוותנותם אינם רוצים בבנין במצבה על קבורתם, בפרט צדיקים כמו רבי עמרם בן דיוואן אשר בעודו בחיים היה מחולל נסים ומרפא חולים בברכותיו לקב״ה אשר אינם חוזרים ריקם, חשש שמא אחרי מותו, האנשים התמימים יעבדוהו כמין אליל ח״ו ובפרט כאשר יראו מצבה ובניין מפואר על קבורתו תתחזק יותר האמונה בו וישכחו את העיקר שהוא סך הכל פונה להקב״ה ומבקש ממנו בתור צדיק את בקשותיו למען המשתטחים על קברו.
לכן הצדיק ציוה לחברה קדישא שיציינו את קברו רק באבנים פשוטים להיכר המקום בלבד.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים – רבי שלום משאש זצוק"ל
ראש הישיבה 
רבו הראשון כאמור הוא ״הפחד יצחק סבג״ ־ רבי יצחק למד אצל הרבנים רבי חיים בירדוגו ורבי שלמה ב״ר רפאל טוליאדנו זצ״ל רבי יצחק היה גאון אמיתי, בקי עצום בחדרי הש״ס ובארבעה טורים ובשולחן ערוך, כל השו״ע והתלמוד עם התוספותים, וכל מה שלמד היה שגור בפיו על פה, פעמים רבות היה אומר שהחיסרון בהבנת התוספותים זה משום שיש חוסר בהבנה, בסוגיות שהתוספות מציין להם, ומי שרוצה להשיג עיון ישר ילמד הרבה בתוספותים, ומי שחושב שישיג הוא את העיון הישר על ידי חקירות ושאלות – מפסיד הוא את השכל הישר, אהב את הלימוד כשהוא עד לידיעת ההלכה למעשה, גם רבי יהושע בירדוגו ורבי רפאל ברוך טולידאנו היו מתייעצים עימו, ובכל מקום שהיו שואלים אותו היה עונה, כל לימודו היה בקדושה, ואם הרגיש שאולי חכך בראשו וכדו׳, היה קם מיד ליטול ידיים, הלימוד אצלו היה באימה וביראה, מתוך זריזות, חשק, זהירות, וקפדנות. מעולם לא אכל בשר ולא שתה יין, ובשבת הוסיף תרנגולת קטנה על אכילתו, לפי טבעו לא היה נראה שיאריך ימים, לולי זכות התורה שעמדה לו. לא רצה לקבל מתנות, ואף לא מתלמידיו, אהב את תלמידיו כגופו, הופעתו לבד היתה מוכיחה, ואף ללא דיבור, כל ימיו לא רצה ללבוש חלוקא דרבנן. ועל אף שבזמן שהיה לומד ומלמד עפ׳׳י רוב היה זה ללא כל ספר ־ אך את תפלת שמו״ע היה מתאמץ, ומתפלל אותה תמיד מילה במילה מתוך הסדור. שנים רבות למד רבי יצחק בצוותא עם רבי מרדכי עמאר זצ״ל בעל ספר דברי שלום ואמת, (אביו של רבי אברהם עמאר שליט׳׳א, ראש ישיבת אור ברוך לצעירים) ומאת ה׳ היתה זאת, שממש היו שניהם משתוים בכשרונות ובמדות, ובאהבת התורה. באחד הימים, מספר רבי אברהם, שלרוב שרבי יצחק חיבבו מאוד העז לשאול את רבי יצחק סבג, על מור אביו רבי מרדכי, האם הוא סיים את הש״סי ענה ואמר לו רבי יצחק: דע לך ידידי אני ואביך סיימנו את הש״ס ארבעה פעמים, וזה כולל פירושי רש״י ותוס׳ הרי׳׳ף הרא״ש הר״ן והנמוקי יוסף כל אחד מה שיש במקומו.
וטור וב״י ושו״ע אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר. (שמעתי הדברים מרבי אברהם שליט״א, וכתבם רבי אברהם בהקדמת הספר דברי שלום ואמת עמוד 42) ועם כל זה, כשהיה מורה הלכה, היה פותח הספר קורא ההלכה בספר ואח״כ מורה. היה קנאי לדבר ה׳, וכשהיה רואה פרצה בחומת הדת, היה ממהר להודיע לרבני המקום, לעצור הפרצה בעוד מועד, היה מהמייסדים של חברת בקור חולים שהיתה בעיר, השאיר אחריו חידושים ונדפסו בשם ״אוהל יצחק״, גם בארץ ישראל בעיר טירת הכרמל ששם גר לאחר עלייתו לארץ ישראל, גם שם הקים ישיבה, כשרבים מתאספים בבית מדרשו בכל שעות הבוקר ואחר הצהרים, בלימוד גמרא אליבא דהלכתא. בין המשתתפים היה המרא דאתרא, נפטר בח׳ טבת תשל״א והוא בן פז׳ שנים ת.נ.צ.ב.ה. (מתוך הקדמת רבנו לספרו בית שמש על הש״ס והרמב״ם).
רבי יהושע
רבו השני של רבנו, היה שאר בשרו, הרב הגאון, מעוז ומגדול, נר ישראל, פאר הדור, שלשלת היוחסין, סבא דמשפטים, ראש הרבנים וראב״ד העיר מקנס. הלא הוא רבי יהושע בירדוגו זצ״ל (נינו של המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל אח אם אביו, ואשתו של ר״י ואמו של רבנו אחיות.) רבי יהושע נולד טז׳ אב תרלח ובשנת תרס״ד נתמנה לדיין במקנס, הוא היה הרוח החיה בבית הדין, והכל נעשה על ידו, בחדש אייר שנת תש״א נתמנה לראב״ד בבית הדין הגדול בעיר ראבט, הנהיג את הציבור בענוה ובמסירות, והיה אהוב ומכובד מאוד בעיני כל הציבור, ועכ״ז אימתו היתה מוטלת על הבריות, וממנו למד רבנו את תורת ההנהגה איך להנהיג ציבור, וכן את החכמה שעל ידה ידע להיות בשלום עם כולם. וכבר מצעירותו היה רבנו נושא ונותן עימו בחידושי תורה והלכה, וכשהיוזם לזה היה רבי יהושע בעצמו, שאמר לרבנו שבכל פעם שיכנס אליו ירצה לפניו מחידושיו, ותוך כדי המשא ומתן למד רבנו את הדרך בפסיקת הלכה, ספרייתו העשירה היתה לרבנו לעזר רב, עד שרבנו ידע מקומו של כל ספר, וכשרבי יהושע היה מתקשה למצוא ספר, היה מבקש מרבנו שימצא לו את הספר. והוא מהרבנים שהסמיכו את רבנו להוראה. נתבש׳׳ם כד׳ תמוז תשי״ג.
מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי
ישנם גדולי ישראל שלא זכו ליחוס של אבות גדולי תורה ויראה ואכן הם התחלת היחוס. אמנם רבנו כוחו היה כפול ומכופל, לא רק שזכה ליחוס נפלא רם ונשא, לא רק שגדל על ברכיהם של הוריו ומשפחתו ענקי הרוח, הן מצד משפחת משאש והן מצד משפחת בירדוגו, לא רק שעמל לחטט בנקיקי הסלעים ללמוד כל מידה טובה מהסובבים אותו. אך רבנו לא הסתפק בכל זה! אלא גם מרבני משפחתו מימי קדם, עמל ויגע, להבין איך הגיעו למדרגות שהגיעו, עד עשרה דורות ויותר חפש כל כתב יד וכל סיפור, וחקקו על לוח לבו, עד שחיותו היתה מספרי רבני משפחתו שיגע בהם בעשר אצבעותיו, תוך שהוא גוזל משינתו להבין אמריהם. ודבריהם בכ ־ 25 ספרים שהדפיס מכתביהם נהיו לו חלק מבשרו ונר לרגליו, כמו כן לא הסתפק כלל וכלל בהערצה והכבוד לו היו רוחשים מצד יחוסו, ושזה גרם רבות שיהיו דבריו נשמעים, אלא ניצל הוא את הכוחות העילאיים שניחן בהם, וזכה למה שאמרו חז״ל ״יגעת ומצאת תאמין״ וכפי שהיה רבנו רגיל לפרש: ״שתאמין שמצאת יותר ממה שיגעת״.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
Pages de l'histoire des juifs de Safi
Brahim Kredya
Traduit de l'arabe par Abellah Ferhat
Chapitre II
Aspects de la présence juive à Safi : entre le passé et le présent
Probablement que ces choix étaient dictés par leur désir de garder l'ambiance de familiarité et d'amitié qui les rattachaient à leurs frères musulmans, et pour rester à proximité des souks de la médina et de ses « Kissaria » (bazars) où se trouvaient leurs commerces, leurs affaires et leurs ateliers ; et également pour résider près de leurs synagogues et leurs temples qui ont atteint le nombre de trente dans l'ancienne médina parce que leur confession leur impose de vivre ensemble en groupes pour pouvoir accomplir les rites religieux comme il se doit et afin d'avoir à leur portée la nourriture rituelle légale
Les synagogues les plus connues et dont les anciens se souviennent encore, sont celles qui se trouvaient au Mausolée des Oulad Ben Zmirro, et de Derb Lihoud, dela Ruedu Pressoir, de Derb Boussouni, de Derb Samâa, de Derb Dizvana et de la rue du R'bat.
Cette population juive remarquable par son nombre et par son étendue créait une circulation intense entre les souks et les différents quartiers de la ville, mouvement continu que nul observateur ne pouvait ignorer.
D'autre part, les juifs géraient une grande partie de l'économie traditionnelle de Safi et de sa région :Dans le passé, la ville de Safi a connu une multiplication remarquable du nombre de métiers et d'activités commerciales. Jusqu'à l'année 1919, il y avait « cent onze [111] métiers, dépassant ainsi d'autres villes connues pour leur potentiel économique, comme Marrakech, Salé, et Essaouira ».
À propos de la « Hisba » à Safi, on raconte que cette administration sanctionnait sévèrement toute fraude en poids ou en qualité. Le « Mohtassib » condamnait à faire le tour de la ville tout prévaricateur, une corde autour du cou, encadré par deux mokhaznis qui annonçaient le genre d'infraction commise.
Ils marquaient un arrêt de temps à autre pour le fouetter et le punir. Une histoire orale qui continue à circuler, indique que les juifs de Safi ont exercé la plupart des métiers de la ville comme ils ont été les seuls à pratiquer certains métiers, à tel point qu'ils y avaient excellé et qu'ils avaient acquis une grande renommée dans des domaines tels la peinture, la couture des vêtements traditionnels, le commerce des tissus, la cordonnerie, la fabrication des literies, des selleries, des bâts, l'épicerie, la boucherie et le commerce des céréales…
Beaucoup de personnes âgées de la ville disent que le juif était un modèle dans son travail, son commerce et ses services, et avait un comportement exemplaire avec les clients en accomplissant un travail soigné et en respectant les délais. En outre, les plus pauvres d'entre eux ne dedaignaient pas les metiers les plus humbles et les plus avilissants comme le recurage et la vidange des egouts ou le nettoyage des dechets laisses par les animaux, le transport des voyageurs venus par mer, sur leur dos depuis les navires jusqu'a la terre ferme. C'etait l'une des specialites professionnelles des juifs de Safi, comme l'a rapporte un visiteur anglais, « depuis des centaines d'annees »