مقالات باللغة العربية إدريس الهراس
| إدريس الهراس |
|
أولا : مما ورد في مقدمة كتاب " دراســات في تـاريخ يهـودآسـفي" للأستاذ الباحث (كريدية إبراهيم) : من أبرز دواعي إقدامي على كشف هذه الوقائع والأحداث المتفرقة التي تخص تاريخ يهود آسفي ، هو إحساسي الراسخ والصادق العميق، وإيماني المكين الثابت ، بأن من أكتب عنهم هم مغاربة قلبا وقالبا، وليسوا دخلاء عارضين كما يتوهم البعض، فهم يضربون بجذور وجودهم عميقا في أرض المغرب وتاريخه السحيق وثقافته وتراثه، كانوا دوما و أبدا مكونا من مكونات المجتمع المغربي وكيانه وحضارته، ولا يمكن بأي حال إقصاؤهم عن المسار التاريخي لهذا البلد ، بكل نقلاته ومنعطفاته وتعرجاته، وأنهم كانوا وما زالوا حتى اليوم، سواء تواجدوا بوطنهم المغرب أو بأرض المهجر، فخورين بمغربيتهم ، متمسكين بجانب كبير من العادات المغربية الأصيلة، في الملبس والأكل وفي الأعياد والمناسبات العائلية، وما زالوا جميعهم حريصين على تقديم فروض الطاعة والولاء لعاهل المغرب في مناسبات معلومة، وما تزال بيعهم تصدح له بأخلص الدعوات ورفيع الابتهالات بالمغرب والمهجر على السواء، ولا يخفى ذلك على كل مبصر لبيب،كما يعاينه كل متغافل مريض، وقديما قالت العرب "ليس بعد العيان بيان ". ويؤكد البحث التاريخي والاجتماعي أن المغاربة اليهود كانوا دوما مرتبطين بإخوانهم المغاربة المسلمين، بعلاقات تتسم بالتداخل والتكامل والتعاون والتعاضد، وكانت "لهم مكانة خاصة في المجتمع والدولة والثقافة، وفي عموم حضارة المغرب، ربما يكاد يكون فريدا من نوعه بالمقارنة مع حال الجماعات اليهودية التي كانت في أرجاء أخرى من العالم ."(1) وعبر العصور والدول لم يدخر المغاربة اليهود الجهود في سبيل ترقية علاقات المغرب بالخارج ، والنهوض بأحوال تجارته وصنائعه وفنونه، ومد خزائنه بالمال الوفير من الفروض والأعشار، فكان منهم الوزير والمستشار والقنصل والمفاوض الدبلوماسي والمفكر والفيلسوف والطبيب والحيسوب والتاجر والصانع والفنان والعامل البسيط ، فقد كانوا دائما "عضوا نافعا، بل ولابد منه، بحيث أن استئصاله القريب العهد، ترك الإحساس إلى يومنا، بحدوث بتر في هذا الكيان الكلي"(2). ورغم ما لحق العلاقات بين اليهود و المسلمين المغاربة من برود وإفساد وحتى عداء متبادل، كان سببه الجوهري مكائد الأجنبي والاستعمار والتسرب الصهيوني ، فإن غالبية اليهود المغاربة ظلت وفية للدولة المغربية ، مخلصة تمام الإخلاص للعرش(3)، ورغم مـا أصاب عدد يهود المغرب من تراجع وضمور، بفعل إغراءات الهـجـرة الخارجية فإنهم وبما تبقى منهم على قلته، "يمثلون أهم مجموعة يهودية في العالم العربي"(4)، ناهيك عن أعداد كبيرة منهم ما تزال تحج كل سنة إلى وطنها المغرب، من مهاجرها المختلفة وحتى القصية منها، لزيارة ذويها، أو بدافع الحنين إلى أوطانها الأصلية من ربوع المغرب المديد، أو لزيارة مشاهير الأولياء اليهود، والتبرك بهم وحضور مواسمهم السنوية (الهيلولا). وأنا إذ أخص يهود مسقط رأسي، آسفي بهذه المحاولة، فإني أحب أن يكون لتاريخهم مكان بين أبحاثي، التي تسعى إلى استكشاف درر تاريخ هذه الحاضرة العريقة المصونة، التي كانت أرضا هنية للتساكن والتعايش والتسامح والتكاثف بين المسلمين واليهود المغاربة، ويعلم الله وحده ما بذلته من وقت وجهد لتجميع مادته التاريخية، وتمنيت أن أنجز أكثر مما أنجزت، ولكني لم أفلح، لأن الأمر يحتاج إلى أسفار لا أقدر على توفير مصاريفها(5)، فأحببت نشر هذا البحث على قلة دراساته وصفحاته، قبل أن يضيع مني، راجيا أن يكون حافزا لغيري من الباحثين على مزيد من التنقيب والبحث الموسع ، والله أسأل النفع فيما قدمت، وهو أعلم بما تخفيه النفوس والسرائر. ثـانـيــــــا : و في الفصل الذي اختار له عنوان "الحضور اليهودي بآسفي بين الماضي والأمس القريب " يقول الأستاذ الباحث : كانت مدينة آسفي وعلى كر العصور والدول، تحتضن ساكنة يهودية مهمة، تميزت بكبر عددها، وقوة فعل تأثيرها في حياة المدينة بمختلف جوانبها ، وباستقراء مكنون أسماء العائلات اليهودية المتأخرة بآسفي، يمكن إجلاء وكشف بعض الحقائق عن الأصول البعيدة ليهود هذه المدينة (1)، ومنها : 1-أن قسما من يهود آسفي، كانوا من الأمازيغ الأقحاح لحملهم أسماء أمازيغية ، مثل ملو ووزانا وويزمان وأمزلاغ وأزنكود وخنافو(2)، لاشك أن قسما منهم كانوا من أهالي المنطقة، من بربر المصامدة، والباقين وفدوا على آسفي من مناطق بربرية بعيدة ونائية، عبر عصور مختلفة، وقد كانوا منذ أحقاب مغرقة في القدم متمسكين بالديانة اليهودية، التي دخلت إلى المغرب في وقت مبكـر من ظهورهـا(3)، وأقبلت على اعتناقها عدة قبائل أمازيغية، لوجود ميل فيها إلى الأخذ بالوحدانية في المعتقد(4). 2- أن قسما آخر من يهود آسفي، تشي أسماؤهم بأنهم جاءوا إلى آسفي من مناطق قصية، كأفلو نسبة إلى تافيلالت، والدرعي نسبة إلى بلاد درعة، وابن السوسي نسبة إلى بلاد سوس(5)، وبلفاسي نسبة إلى فاس (6)؛ ومثل هذه الهجرات البعيدة كانت من العوائد المعروفة عند يهود المغرب، وذلك في كل العصور، فقد كانوا يجوبون المغرب من أقصاه إلى أقصاه، وحتى في الأوقات العصيبة ، التي يختفي فيها الأمن والاستقرار،" أثناء تغيير السلطة أو الحروب الأهلية "(7). 3- أن قسما ثالثا من يهود آسفي كان يحمل أسماء إيبيرية، تنسب بكيفية صريحة إلى مواقع توجد بإسبانيا والبرتغال، أو تنحـدر مباشرة من اللغة الإسبانية أو اللغة البرتغالية، ومن ذلك أسماء كوركوس Corcos ومورسيانو Murciano (8) وكبايو Caballo وبميينتا Pimienta ومورنو Morenoوبارينيتي Pariente وكابسا Cabeza(9)، وقديدا وبينيتو وطابييرو(10)، وهذه الجماعة تنحدر من اليهود الذين طردوا من إيبيريا ، في نهاية القرن الخامس عشر(11)، ولئن كان عدد الوافدين منهم على آسفي محدودا، قياسا إلى الأعداد الكبيرة التي وفدت منهم على مدن الشمال المغربي (12)، فقدكانت لهم –على قلتهم – أفضال كثيرة ومحمودة في إغناء العقيدة والثقافة اليهودية بآسفي، وترقية عدد من حرف هذه المدينة، وتنشيط تجارتها الداخلية والخارجية ، مما جعلهم يتميزون ويجنون من نبوغهم الفكري والحرفي غنى ونفوذا ووجاهة وصيتا حسنا على الصعيد المحلي والوطني وحتى الخارجي ، امتد عبر الدول والعصور. |
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Mais poursuivons notre visite. En prenant par la rue Isabelle Eberhardt, derriere l'an cienne residence de l'administrateur militaire, – le Territoire – (ex-bordj Citroen), je me dirigeai vers l'oued et la maison d'un ami d'enfance, Mohammed Hafid, mon camarade de classe si brillant que je n'eus pas la chance de revoir.
L'oued Bechar, l'un des rares de ces regions a n'etre pas asseche onze mois sur douze, est toujours ce magnifique paysage de carte postale, ce lieu enchanteur qui fascinait les touristes, les peintres, les photographes et les promeneurs, avec ses milliers de superbes palmiers, dresses vers le ciel ou penches sur l'eau, comme pour s'y mirer. II fallut revenir en ville, pour ne pas ceder a la reverie melancolique, a la nostalgie de nos jeunes annees qui se sont ecoulees dans ce cadre ; sous les arcades, a la place des magasins Abihssira, Aboukrat, Benassaya, Bensemhoun, Layani, de petits boutiquiers, qui, dans l'attente du chaland, tuent le temps, parfois, en se livrant des parties acharnees sur des damiers traces a meme le sol. Helas, l'echoppe d'El Mbkhout, comme les machines des petits tailleurs juifs ne sont plus la ; avec elles, ont disparu les cordonniers, ferblantiers, forgerons et tous ces petits artisans, juifs pour la plupart, qui faisaient le charme de l'endroit.
En fait, le depart des commercants et artisans juifs d'autrefois n'a pas vraiment entrame une perte d'activite ; la vie s'est transformee, les besoins ayant change. Aujourd'hui, la ville grouille d'habitants et particulierement d'enfants ; au lieu des quatre ecoles de 1962, il faut en compter une quarantaine aujourd'hui… qui ne suffisent pas, puisque les responsables ont ete obliges d'imaginer un systeme de mi-temps pour accueillir toute cette jeunesse.
AVANT-PROPOS
L'avenue Poincare n'a guere change, mais elle ne constitue plus le pole economique de cette ville ; bien qu'ayant perdu leurs enseignes, le plus souvent, les magasins des freres Amouyal, d'Assouline, de Simon Attia, de Meyer Amar, Elie Hazout, de MM. Bach, Klein, des freres Benichou, de M. Bensoussan, des Sebban, les salons de coiffure Benhamou, Martinez et Oliel, la pharmacie Lasseigne, les hotels Mestre, Vignaud et Monier sont toujours la, comme accables de tristesse, sans ame.
Meme Khalladi, le gargotier aux moustaches ala Dalia disparu. Les rues voisines n'ont plus les noms familiers que je connaissais ; ceux du Docteur Ceard, du Lieutenant Ferrand, de G.B.M. Flamand, de Rene Estienne, que j'ai connus, ont ete remplaces et les malheureux tamarins paraissent rabougris.
Le quartier juif aussi a disparu, totalement rase par les bulldozers: j'en ai eprouve une grande peine car c'est la que battait le coeur de notre communaute, serree autour de ses cinq synagogues ; j'aurais bien aime les revoir, et revoir aussi les maisons de mes amis Teboul, Amouyal, Benichou, qui sont aujourd'hui respectivement lyonnais, parisien et marseillais. Celle de Roger et Gilbert Amar est tou- jours la, a l'angle, comme un peu plus loin, la maison de mon pauvre camarade de l'ecole primaire, David Amar, mort a 12 ans, dans les pires souffrances, parce qu'un incons- cient lui avait fait la farce la plus stupide et la plus criminelle en allumant Fun des petards dont David avait bourre ses poches… Que de souvenirs !
Poursuivant la visite a la recherche de «mon» Bechar et de ses fantomes, je me dirigeai vers 1'autre bout de 1'avenue Poincare, laissant derriere moi les magasins Hazout, Sam Benichou, Meyer Amar, Sebban, Bensoussan, Benichou, Azeroual, Albert Amar, Benhamou, Fechoppe de M. Amsellem… Tout en haut, en fermant les yeux, j'ai 1'im- pression d'entendre ces conversations a haute voix, entre Nicolas, Castel, Mardochee Benichou et mon pere, personnages truculents ala Pagnolqui, installes chacun devant sa boutique, refaisaient le monde en lancant leurs idees de part et d'autre de l'avenue Poincare.
L'enchantement fut de courte duree : levant les yeux au-dessus des tamaris, j'eus la grande surprise d'apercevoir la cathedrale, a peine reconnaissable : peinte en ocre, elle avait ete transformee en mosquee, et le croissant pose au sommet du clocher devenu minaret, avait beaucoup de mal a dissimuler la croix posee quarante ans plus tot et qui n' avait pu etre ni detruite, ni totalement recouverte.
Dans 1'ancienne petite eglise. laissee aux derniers Catholiques presents, je ne trouvai aucun Pere blanc: sa paroisse s'etendant desormais sur des milliers de kilometres carres, le R.P. Miguel devait courir le desert, pour essayer d'etre present la ou se trouvaient encore quelques Chretiens, la ou des hommes pouvaient avoir besoin de lui.
Notre ecole n"etait pas tres loin de la ; j'y allai et, quand je demandai a la visiter, surprise le directeur n'etait autre que Khelifa, un de ces jeunes que nous avions emmenes en colonie de vacances a d'Uriage, en 1958, premiere colonie de vacances des jeunes sahariens : a raison de deux ou trois par village du sud, ils furent ainsi pres de deux cent soixante a profiter de l'occasion de prendre un train, un bateau, de voirla France, ses montagnes, ses rivieres, ses cascades, la neige, un glacier, la mer, des villes, de 1'herbe et du gazon partout…
Beaucoup d'entre eux, en toute occasion, s’emerveillaient, repetant : «c'est la premiere fois…
Helas, cette colonie de vacances fut aussi endeuillee par la mort d'une fillette agee de 9 ans, Louise Kauffman.
Ce fut une grande joie de nous retrouver trente ans apres, de voir que nos eleves ont reussi, et qu'ils ne nous ont pas oublies.
Khelifa sonna le rappel des anciens d'Uriage et je pus, grace a lui, en revoir quelques- uns, le jour meme ; peu apres, je devais revoir Mohamed ben Abd el Jebbar a Beni Abbes, Abdallah et Baba a Adrar…
Puis il fallut laisser place a une autre forme de nostalgie, celle qui va puiser au fin fond de la memoire, des souvenirs dont on ne soupconnait meme pas l'existence : Khelifa m'enferma dans son bureau apres m'avoir mis entre les mains le registre sur lequel etaient consignees, d'une magnifique ecriture calligraphiee, toutes les inscriptions depuis 1914 : en feuilletant ce registre, je rencontrai avec emotion les noms de beaucoup de mes anciens camarades des diverses classes, et, fermant les yeux, je les revis tels que je les ai connus alors : Flora Abihssira, Arlette Aboukrat, Agha Mohamed, Maurice et Roger Amar, Maurice Amoyal, Assouline Mir, Moi'se et Meyer Benichou, Marie-France Charbonnier, Henriette Dernaucourt, Jacques Fleurial, Chantal Georges, Mohamed Hafid, Hammadi, Illouz, Yves Keranflech, Guy Mangini, Medjbour, Denise Nezri, Emile Teboul, Eliette Tordjman…
J'eus soudain aussi la revelation que notre univers scolaire avait ete, durant toutes ces annees, une sorte de condense de la vie becharienne ; je me rememorai mon premier contact avec l'ecole et ma surprise de voir des enfants de 6 et 7 ans obliges, a l'appel de leur nom, de se ranger en trois files, selon qu'ils etaient Europeens, Musulmans ou Israelites !…
ברית- בעריכת אשר כנפו-העיר תיטואן – ירושלים הקטנה טמודא – Tamouda)
אמנון אלקבץ
העיר תיטואן – ירושלים הקטנה
טמודא – Tamouda)
טמודא
חוברת " ברית " מספר 29 בעריכת אשר כנפו
העיר תיטואן (Tetouan – "מעיין" בברברית, יושבת לצד "הברך" בצפונה של "אל- מגיריב אל-אקצא", הידועה כי׳מרוקו", כעשרה ק"מ מחופו הדרומי של הים התיכון. אבותיה המייסדים, בחרו לבנותה בשיפוליהם של הרי"הריף", "דרסא" ו"גורגז", שאחת מפסגותיהן מתנשאת לגובה של יותר מ-1500 מטר מעל פני הים. זהו המקום בו נמצא המישור שלמרגלותיו זורם "וואד מארטיל", אחד מנהרותיה האיתנים של מרוקו. נחל נוסף המפאר את העיר, הוא "וואד ורגה" היורד מהרי הריף, ונשפך אל נהר סבו, בדרכו אל העיר פאס.
תיטואן היא העיר הגדולה ביותר בצפון צפונה של מרוקו, לפני טנגייר, סיאוטה ומילייה. ע"פ הפרסומים הממלכתיים הרשמיים, אוכלוסייתה מונה כיום קרוב ל־400000 תושבים, 95% מהם מוסלמים. בשנת 1971 מנתה אוכלוסיית העיר 101000 תושבים, ובשנת 2004 עברה את ה-352000, כלומר שבתקופה של כשלושים שנה בלבד, שלשה את אוכלוסייתה. מיקומה הגיאוגרפי של תיטואן, נמצא בצומת חשוב שבין העיר סיאוטה (סבטא), היושבת מצפונה, במרחק של כ-40 ק"מ.
במרחק של כ-60 ק"מממנה, בקודקוד הצפוני של שטח הממלכה המגריבית, נמצאת העיר טנגייר, החולשת על "מעברי-גיברלטאר", שבין הים התיכון לאוקיאנוס האטלאנטי. מדרומה, במרחק של כ-60 ק"מ, העיר שפשאווין (Chefchaouen) שעל כביש האורך לכיוון ואזאן ופאס, משם הדרך אל מרכז מרוקו, פתוחה. כל איזור המשולש הצפוני הזה שב"ברך" החודרת אל הים התיכון שנקרא "מארווקוס" (Maruecos), ידוע מאוד כחבל ארץ דוברי הספרדית, על שום שליטתם של הספרדים באיזור זה במשך שנים רבות. למרות שהשלטון הספרדי מזמן אינו חל על אוכלוסיית החבל, השפעת לשונו ותרבותו שנותרו אחריו, פרוסים עדיין במרחב, וניכרים עד עצם היום הזה. כאן נמצאת נקודת החיתוך וצומת המפגש של התרבויות שבין אפריקה לאירופה, ולשאר העולם. לא בכדי נחשק תמיד חבל ארץ זה ע״י הכוחות השונים שצצו ועלו על בימת ההיסטוריה של העמים, ולאו דווקא של עמי האיזור. בין הכובשים הראשונים של רצועת החוף המיוחדת הזו, היו יורדי הים הפיניקים. אחריהם הגיעו הרומאים, הוואנדאלים, הספרדים, הפורטוגזים, האנגלים, הצרפתים וכמובן המוסלמים, לפיכך ידועה העיר תיטואן כבעלת היסטוריה ארוכה, ולא תמיד חיובית.
תיטואן, הידועה גם בשמה הקדום "טמודא" (Tamouda, סוג של תמרים), נודעה עוד מהמאה השלישית לפני הספירה, כמקום עגינתן של ספינות פיניקיות ששייטו וסחרו במרחב.
בשנת 42 לספירה, נכבשה העיר ונהרסה ע״י צבאות רומי שהשליטו את מרותם על כל ערי החוף של אגן הים התיכון, ובכלל זה, הערים שבחופי צפון אפריקה. עדויות לכך, הם בתי הקברות הנמצאים באיזור, הקיימים עוד מתקופתם. כאמור, אחרי רומי, פקדו את העיר התנפלויות תכופות של פירטים ופולשים שונים. לצורך הגנה מפני בוזזים אלה, נבנתה בה חומה שהקיפה אותה לאורך 5 ק"מ, ובה נפרצו 7 שערים. חלקה הגדול של החומה שבעיר העתיקה, היא "המדינה", עדיין שורד, וכן מרבית שעריה. בשנת 1997, הוכרזה העיר העתיקה, ע״י אונסק״ו, כאתר מורשת עולמית, בגלל הארכיטקטורה של חלק מבנייניה המתעד את התרבויות והסגנונות השונים שהותירו הכובשים השונים אחריהם. המונומנט המיוחד והמרשים ביותר בתוך הימדינה׳, הוא איזור הימטמר,(Mtamer) הבנוי על שטח רחב-ידיים, שמתחתיו מבוך תת קרקעי ענק. בעבר, שימש המקום מחסה לעבדים, אותם שבויים שנתפסו במהלך ההתקפות הפיראטיות על חופיה הצפוניים של מרוקו. אזורים נוספים מוכרים בתוך העיר הם, מחוז אל-עיון(המעיינות) המפורסם במימיו הזכים, הצלולים והמתוקים. ג׳מע אל- כביר, (המסגד הגדול) והשכונות שמסביבו, ושער הכניסה הראשי אל הימדינה,, הוא באב א- רואח (שער הרוחות).
איזור זה של צפון מרוקו נקרא ה-Spartel (יתכן והשם נגזר מהמילה הצרפתית Sparterie, מוצרי קליעה או מחצלות, או מהמילה האנגלית Sparteine, מין שרף שמנוני המופק מצמחים). מרצועת חוף זו, קל לחדור לממלכת המגרב, והמוסלמים הראשונים, ניצלו זאת בשנת 710, וכבשו את המקום מיידי יושביו הביזנטיים. מיקומה האסטרטגי של העיר, שימש תמיד עילה למלחמות בין העמים השונים שחמדו את חבל הארץ האסטרטגי והפורה הזה, בדרך כלל, היו אלה בעיקר ספרד, פורטוגל וצרפת.
בשנת 1399 כבש המלך הספרדי אנרקי ה-3 את העיר, וכמעט החריבה, נמצאו בה כבר יהודים שגורשו מספרד בשנת הקנ״א (1391). כעבור כ-80 שנה החלה מחדש בנייתה של העיר ע״י הפליטים המוסלמים הראשונים שברחו מאנדלוסיה, אחר נפילתה של גרנאדה מידי המוסלמים לידי הנוצרים. בשנת הרנ״ב (1492), עם בוא זרם המגורשים הגדול של יהודים ומוסלמים מכל ספרד, וקליטת חלק נכבד מהם בעיר תיטואן, התעצמה התפתחותה ובאו לה תקופות שגשוג ופריחה חדשות.
חיבורה של תיטואן לעיר מרטיל ונמלה, עשוה למקום מועדף לשינוע סחורות של סחר החוץ, ומרכז לוגיסטי מצפון אפריקה לשאר העולם. אלה היו בעיקר סחורות צבאיות, או ייצוא של מוצרי מזון ליבשת אירופה. בעת שלטונו של נפוליאון בונפרטה (1821-1769), קיסר צרפת, נזקקה מדינתו לייבוא סחורות רבות מצפון אפריקה כמו חיטה, שמן וסוכר. מרבית הסחורות עברו דרך נמל תיטואן. נמל זה משמש כיום גם כצומת מרכזי וחשוב של כבלי התקשורת התת-מימיים-הבינלאומיים. המאבקים על השליטה באיזור אסטרטגי חשוב זה, בין המדינות הקולוניאליות, ובעיקר בין ספרד לצרפת, לא פסק עד לשנת 1912, שאז חילקו צרפת וספרד, ב-״חוזה פאס", את מרוקו לשני שטחי-חסות. צרפת קיבלה את החסות על מרבית שטחה של מרוקו, ואילו ספרד זכתה בחסות על האיזור הצפוני של מרוקו, ובכלל זה על העיר תיטואן שהפכה לבירת המחוז.
בחוזה נקבע שבתיטואן ישבו, זה לצד זה, הנציב העליון הספרדי והכליפה המוסלמי. עוד נקבע כי החסות היא זכות אישית וזמנית על האדם שהוענקה לו, על אשתו וילדיו. זכות זו הוענקה למועסקים ע״י המשלחות הקונסולאריות, וכן לסוחרים הסיטונאים עם ארצות ניכר. אותם בעלי זכות זו, ניצלו מידו הארוכה של השלטון המרוקני. מצב זה נמשך לאורך שנות הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו, עד שנת 1956, שאז קיבלה מרוקו את עצמאותה, וצרפת וספרד ויתרו על חסותן במדינה. כשנה לאחר מכן, הפכה מרוקו לממלכה שבראשה עמד המלך מוחמד החמישי, ומרביתו של האזור הצפוני, ובכלל זה העיר תיטואן, שבו להיות חלק מההמלכה העלאווית.
[1] ־ .(239-252-Terras, Henri, Histoire du Maroc, vol.2, Atlantides, Casablanca, 1975, (ppהעלאווים, או השריפים הפילאליים, ממוצא שבטי הברברים שבדרום מרוקו, חיו במחוז העיר תאפילאלת. יש המציינים שהיו אלה קבוצות צליינים שהגיעו מחיגיאז שבערב הסעודית בשנת 1631, והונהגו ע״י מולאי חסאן אל-קאסין. אדיקותם לאיסלאם, גרמה למאבקים פנימיים שפרצו בין שבטי הדרום. אחר נצחונו של מולאי ראשיד במלחמתו נגד אחיו, מולאי מוחמד, העביר הראשון את בירתו לפאס, אחר כיבושה. זאת תחילתה של "השושלת העלאווית-פילאלית" הנמשכת עד עצם היום הזה במרוקו. כידוע, מולאי ראשיד נהרג, בשנת 1671 ,מבעיטת סוס, ואת מקומו תפס אחיו, מולאי אימאעיל הנקרא "בן השפחה".
מגילת היטלר – מיכל שרף
מעאודה פלחן די מי כמוך
עלא היתליר
מן כיף אללאה אילאהנא
דאיים ראד באלו עלינא
ומן כול דיקא׳ פאכּנא
רבּנא רחים וחנין :
אסייד ישמו אנא נשכּר
ועזאייבו אנא נדכּר
וכירו דימא נתפכּר
חתתא לזיול לאכריין
פייאם היטליר לגדדאר
וצחאבו אלכּפפאר
פכּנא מן אדדל ולעאר
יהוד.לאפריךּ כּאמלין
כאפאני כירו לכתיר
מערוף ענד לככיר וסגיר
תמניא פי נואמביר
נתפככרוה טול שנין
מא קרא מא רבח גראדו
מא כללאוהלו זדורו
גיר בלחילא די ענדו
רזע מן לחאכמין
וכאן פייאם היטליר
בעד כאן סבּאג פזזיר
דכללו תכמאס כתיר
ודכל לחבס מעא למסאזין
אוזזד פלחכס לפלאן
באס יחכם זמיע לבלדאן
וליהוד יפניהום פניאן
יכללצו רב לעאלמין
קרעא עטא לזמיע לצחאב
וזמעהום בעאד וקראב
ורתתב עליהום תרתאב
יעמלו לפרופאגאנד ללוכרין
ראיי עמל מעא אהלו
באס יעזל לפארטי דיאלו
נאציונאל סוציאליסט סממאהאלו
עדיאן ליהוד ולאד אמיין
אזמעי תזמעו זמיע למנדוםין
היץ גורינג והימליר פלחין
חתתא גובילס וריבינטרוף לכסין
וזמיע נאס אצ'אלמין
Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc-David Bensoussan
On a souvent mis en opposition Bled El-Makhzen et Bled El-Siba
L'autonomie relative des tribus berbères fit que le Makhzen dût composer constamment avec les forces locales. Lorsque le peuple souffrait de sa condition difficile, l'autorité locale de la Siba permettait de manifester sa frustration, souvent sous forme de révoltes contre le pouvoir central et échapper ainsi à la lourde pression fiscale. Du point de vue du Makhzen, les contrées berbères de l'intérieur vivaient dans un état semi-anarchique. Le Makhzen pouvait avoir recours à la force, chercher vin compromis avec les leaders locaux ou encore ignorer les régions insoumises. Des Moqadem pouvaient demander à être reconnus par le Makhzen et se voir confier des tâches d'administration de fondations religieuses, tels les Habous et les Foutouhat. Ces dahirs chérifiens étaient renouvelés lors de l'avènement d'un nouveau sultan.
Plusieurs historiens ont établi la distinction entre Bled Al-Sïba qui est une région intérieure généralement non soumise, voire même rebelle, et Bled Al-Makhzen qui est la région solidement contrôlée par l'autorité royale. Certains rattachent la Siba au statut de sa'iba, qui est celui d'un esclave affranchi et livré à lui-même. Elle représenterait donc la cassure du lien qui rattache au sultan et la dissidence. Dans de telles contrées non assujetties aveuglément au sultan ni même à la religion, il n'était pas garanti que la loi coutumière berbère ou 'urf ne remplaçât la loi islamique ou shari'a, ce qui ne signifiait pas que cette dernière était abolie. Il n'en demeure pas moins que les dynasties, citadines pour la plupart, s'appuyèrent aussi sur des populations montagnardes ou nomades.
Au début du XXe siècle, le chercheur Michaux-Bellaire considérait que seulement un cinquième du territoire marocain faisait partie de Bled Al-Makhzen. Le reste du territoire aurait fait partie de Bled Al-Siba. Ajoutons que certains territoires étaient considérés comme des territoires conquis ou territoires de capitulations Blad Al-Anoua tandis que d'autres du nom de Blad Aç Çolha étaient restés propriété des anciens maîtres du sol qui s'étaient converti à l'islam pour conserver leurs biens fonciers.
המקובלים במרוקו-דוד אביחצירא.
המקובלים במרוקו
דוד אביחצירא.
בן מסעוד בו יעקב. תרכ"ו – תר"ף, תאפילאלת, חיבוריו : " שכל טוב " פירושים לפסוקים ודרושים לנפטרים, " פתח האהל ", פירוש רחב על התורה, " רישא וסיפא ", רמזים על פי הקבלה, והשט. ראה הקונטרס " כבוד מלכים " שבסוף " מלכי רבנן וראה על המחבר בספר " אני לדודי " מאת יחייא אדהאן, ושם גם פיוטים לכבודו
להלן הפיוט מתוך הספר " אני לדודי " מאת נכדו של אביר יעקב, רבי יעקב אביחצירא, בן בתו, רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
אמת מארץ תצמח / על עוונותינו ימח / וגם לבבו ישמח בתחיית המלך דוד
נעים ויפה דודי / טוב מכל מתי סודי / היה הדרי הודי אדוני דוד המלך
יצא מעם סגולה / ביום שבת כלה / ועלה לו למעלה כי זה רצון המלך
יחדי בן הגבירה / נשמתו היא טהורה / בִטְלה הגזרה מעל בני המלך
חמדת כל ישראל הוא / כולם אומרים אשריהו/ מה מתוק אמרי פיהו / כמאמר המלך
יראתו יראה תמה / בלי אוֶן ומרמה / לשֵם שוכן שמימה / לעשות רצון המלך.
ישב חדרי חדרים / לעסוק בנסתרים / שכינה הֵרים / כי כן דבר המלך
אדון הכל אין בלתו / טהורה היא מחשבתו / אין להרהר בדעתו / כי כן גזר המלך
אדוני בעוד גָבַר / מנעוריו התגַבָר / לכבוש יצר שגָבַר / לבטל רצון המלך
דרש טוב הוא לעמו / קביו נתקיימו / מתוק מדבש טעמו / כמו טעם המלך
הדריך עמו עדתו / לקים את מצותו / לעילוי שכינתו / לבוא בהיכל המלך
אוהב צדקות היה / בדיבור ועשיה / פדה רבים משביה / להשיב שבות המלך
נקי כפים ובר / בתורה דיבר דבר / חיילים עִמו הַגְבַר / ברוב עם הדרת מלך
חסיד הוא בכל מדה / לתורה ולתעודה / הוא עיני העדה / לכל צרכי המלך
זכותו היא גדולה / מכל בני הגולה / כי הוא רב המעלה / לדבר עם המלך
קיבץ רִבָה פעלים / לַשֵם באלים / כמו יושב אהלים / יבטח ביי מלך
את חיבוריו היקרים / כולם מפז נבחרים / בהם סודות נסתרים / מאנשי חברת מלך
מלא מצוות כרימון / כְּכֶרֶם בעל המון / שכרו אתו טמון / בחצר בית המלך
יָעַץ עצה נכונה / עם נפשו העדינה / ישב בדד בשכונה / לראות פני המלך
צדיק הצדיק רבים / רחוקים עם קרובים / הכל רצים ושבים / לעשות דבר המלך
חָנַן דלים אביונים / תמיד בסבר פני / דבריו נאמנים / לפני האל המלך
זכות אבותיו עִמו / בלילו וגם יומו / גדול מרבן שמו / כמו דוד המלך
קבל נא את מנחתו / ורחם על עדתו / בזכות אבות וזכותו / יבוא בן דוד המלך
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
בגיליון זה בן למעלה משלוש מאות עמודים, כוללת בתוכה מאמרים בעברית וחלק נכבד ומכובד גם בשפה הצרפתית. המידע הינו יקר ערך כפי שניווכח להלן.
בהזדמנות זו רוצה אני להודות לאיש היקר הזה מר אשר כנפו על פועלו למען הקהילה כולה ותרומתו הכבירה בהבאה, ריכוז והפצה של נושאים מעניינים אודות העדה הברוכה שלנו.
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
המשך המאמר
כיוון שאליאנס היתה עסוקה בחינוך תלמידים, היא ידעה שהיא עלתה על הדרך להגשמת עקרונותיה. הדורות של התלמידים שחלפו זה אחר זה על ספסל׳ בתי הספר ולמדו בה את לימודם הראשון, נחשבים לדורות מלומדים, מבינים את המוטל
יתקדדהום באש יעישו מנהא, לאיין מא כאינין מוואציע דלכדמא פלבלדאן לעניים די עלאש כא נפאתנו.
ביהא לאלייאנץ כאנת יתכיממם דימא באיין אתעלימא דצנאייע דליד הווא לכמאל די יחדאז אלסקוילא.
בלמעאווונא דססכ׳אווה דלקלב דלבארון די הירש, לאלייאנס קדרית יתכלק ויתכתתר אתעלים דצנאייע פלבלדאן כאמלין די פאיין כלקות אסקוילאת.
פלכתרא דלמוואציע אצנאיעייא די כא יתתכטארו מן אתלמידים די כא יכרגו מן אסקוילא, כא ינטראחו ענד מעללמין קבאר דצנאייע וה יקבדו ואחד למעאוונא שהרייא טול אמא דאמת אתעלימא דייאלהום.
פלמוואציע די פאיין לאלייאנס מא קדרית יתגלב פלמעללמין די מאהומשי יהוד די מא כא יחבוש יקבלו ולאד ליהוד, כלקית פאבריקאת דצנאייע די בא יתמששם עלא יידהא.
בלחק באיין האד לפעאייל כאמלין, אססקוילא די ללאלייאנם כלקית פירושלים כא יתסתאהל יתנאבא מעאהא בן אדם, מן גיהת לביר די כא יתעמל מן גיהת אננפיאעה לעקלייא דלמוסר די כא יתכרג מנהא ללעאממא.
אסקוילא למכלוקא עלא ייד לאלייאנץ ועלה ייד שי יהוד נדיבי לב דלונדריס קאבדא בזזאף דלאהרייא דלעדדא דצנאייע מצוובין עלה לקאעידא די מא יכצצהום ואלא חאגא, ופיהום מעללמין מפצצלין פי ורופא די קא
עליהם, ועומדים על יכולותיהם. דורות שהרימו את קרנם של היהדות ושל היהודים כאומה ושל אליאנס כמובן. זה הסגנון הנפלא שאנו יכולים לנקוט בו כדי להפעיל את בתי הספר שלנו. כדי שבתי הספר הללו יתנהלו כהלכה, הם חייבים להכיר את המערכת שבה הם עובדים וכדי שיהיו בה מורים המסוגלים ללמד היטב ומדם ליבם, אליאנס העולמית צריכה ללמד אותם בדרכה.
בשנת 1868 נוסד בפריז בית ספר להכשרת מורים. ב-1880 שלטונות צרפת הכירו בו שהוא בית ספר קהילתי שהוא לתועלת העם.
היו בו כמאה תלמידים נבחרים, אותם בחרו בטובים שבבתי הספר של אליאנס במזרח. הם לומדים בסמינר את התורה הנדרשת באמצעות מורים מצוינים מהנבחרות של אוניברסיטאות צרפת. אני רוצה להתעכב דקה ולומר שבית הספר למורים היה מעורב – בנים ובנות, וזאת, כדי להעניק לאישה מעמד הראוי לה במשפחה וכלי בידיה לחינוך ילדיה שלה. לכן, עלינו לתת לה מעמד שווה לאחיה ולבעלה בחינוך ובלימוד.
בשנים האחרונות אליאנס הייתה מודעת לנפילת קרנה של קהילת המחנכים הרבנים במזרח. בשנת 1891, אליאנס ייסדה באדרינו פול
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
משא בערב – שמואל רומאנילי
מסיבות חייו גרמו לכך, שהוא הפך במידה מובהקת לסופר ׳לעת מצוא׳, היינו שבסומכו על יכולתו הרבה ועל בקיאותו בלשון ניסח את דבריו במהירות ולא תמיד שיפרם וליטשם כראוי. הוא היה בוודאי בעל סגנון עשיר, ואם כי שאב את אוצר מליו בעיקר מן המקורות המקראיים, ידע לתת תיאורים נאמנים ומדויקים של חיי ההווה, ולפי הצורך אף להמציא תרגומים עבריים למונחים שחסרו בספרותנו. אולם סגנונו אינו שווה בכל מקום, ואפילו ב׳משא בערב׳, המצטיין מבחינה לשונית, אפשר למצוא דוגמאות של עבודה מרושלת, של צירופי־מלים מסורבלים או מפולפלים, של השפעות לועזיות בולטות.
אין זה מקרה, כי שירת־הקודש תופסת מקום נכבד בכלל יצירתו: אליה שייכות שתי הפואימות ׳רוח נכון׳ (1792) ו׳מעשה שדי׳ (1808) ושורה של קטעי הגות וליריקה, הערוכים ברובם בצורת סוניטים. רומאנילי העריץ אמנם את דבריהם של המאמינים הראציונאליסטים מסוגו של א. פופ, אך הוא עצמו נמשך גם אחרי היסודות המסתוריים באמונה, אחרי גילוייו של הכוח האלוהי שמעבר לטבע. בכך המשיך במסורת של אבות־אבותיו מתקופת ימי־הביניים.
הוא התעניין מאוד בתחום הדראמה, אך אין לומר שהתווה בו דרכים חדשות לבאים אחריו. בין שהועיד את שני מחזותיו המקוריים (׳הקולות יחדלון׳ ויעלות המנחה׳) להצגה פומבית, בין שרצה רק לשעשע בהם את הקוראים בלבד, הרי מבחינת המבנה והצורה דומים הם לטכסטים של האופירות והאוראטוריות האיטלקיות מן המאות הי״ז והי״ח. המחבר לא שאף כלל להפוך את הדמויות האליגוריות שהתהלכו על הבמה ליצורים חיים, לא התכוון לרתק את הצופים (או את הקוראים) לעלילה עשירת סיבוכים והפתעות. תוכנם של מחזותיו דל ביותר ומותאם לחלוטין לצורכי היצירה המוסיקאלית. כל מערכה מכילה שורה של שיחי- יחיד או של דו־שיחים, הערוכים בצורת ׳רציטאטיבים׳ בעלי טורים לבנים. הרציטאטיבים מסתיימים כרגיל בקטעים ליריים מחורזים, ואלה הן ה׳אריות׳ או שירי־הזמרה. ליצירות הנ״לאין אמנם ערך דראמאטי, אך יש בהם הרבה מקומות המצטיינים בניסוחם ובכוחם השירי.
משא בערב – שמואל רומאנילי
המילודראמות (הטכסטים לאופירות) האיטלקיות הידועות ביותר נתחברו בידי המשורר פייטרו מטאסטאסיו (1699—1792). הוא נמשך במיוחד אחרי נושאים השאובים מתחומי ההיסטוריה והאגדה הקדומה, וכל אחת מיצירותיו זכתה בשעתה לעשרות עיבודים מוסיקאליים. רומאנילי ראה בהן מופת ודוגמה לעצמו: הוא תירגם לעברית כמה וכמה מן האריות המובחרות של האיטלקי ונוסף עליהן גם מחזה שלם ממנו על אחד מגיבורי יוון העתיקה, הלא הוא Temistocle, או ׳טלמוך בנוסח העברי. כמו־כן תרגם את Merope, או ׳מרב׳, לשיפיוני מאפיאי (1755-1675), מחזה מפורסם בזמנו שלא נערך בצורת מילודראמה. מחברו השתדל לחקות את היצירות של התיאטרון היווני הקלאסי. התרגום של ׳מרופה׳ יצא לאור רק בשנת 1903, בעוד שהתרגום של ׳טמיסטוקלה׳ נשאר גנוז בכתב־ידו של רומאנילי עד לימינו אלה. דוגמה ראשונה מתוכו מתפרסמת במבחר המוגש כאן לקוראים.
חיים שירמן
שמואל רומאנילי, יליד מאנטובה, בעל ההשכלה היהודית והכללית הרחבה ובן דור המהפכה הצרפתית, היה שואף נדודים והרפתקאות כל ימיו. נדודיו הביאו אותו אל מרכזי היהדות במערב אירופה ובמזרח הקרוב, שם בילה כמה שנים והניח לנו למורשה תיאור מרתק של רשמיו וחוויותיו בספר " משא בערב ".
כנדודיו בחיים כן נדודיו בספרות. הוא חיבר מחזות ושירים, ביניהם שירי תהילה נלהבים לנפוליאון, כובש חבל מולדתו, שירי קודש ושירי הגות וליריקה, שירי קודש ושירי הגות וליריקה. חיבורו העיקרי הינו " משא בערב ", אוסף שירים ופואמות, וכן קטעי מחזות פיוטיים, מקוריים ומתורגמים.
החל מאמצע המאה השמונה-עשרה קמו במערב אירופה סופרים אמיצים ובעלי חזון ששאפו לשינוי ערכים מוחלט בסדר החברה, לביסוסה של יסודות הצדק והאהבה לזולת ולמיגורם של השליטים העריצים. דבריהם מצאו אוזניים קשובות והביאו לתוצאות מוחשיות : המהפכה הכבירה של שנת 1789 טיאטאה את המשטר שהיה קיים בצרפת, ביטלה את ההבדלים בין המעמדות ושימשה דוגמה לשוחרי החופש בארצות אחרות.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 24
התרט"ו – התרט"ז – 1855 – 1856
ב"ה.
להיות שבשמונה עשר יום לחודש אייר הוא חודש זו הוא יום ל"ג לעומר של שנתינו זאת אל תאחרו אותי וה' המליח דרכי לפ"ק נקהלו היהודים יושב מתא צפרו יע"א ועמוד על נפשם עד שהוציאו הנגיד שהיה ממונה עליהם נגיד חסר תבונה ורפאל ברוך מעשקות.
סמטה במללאח של ספרו
ובחרו להם איש ישר כלבבם אחד המיוחד מתופשי התורה וחובשי בית המדרש החכם השלם כבוד הרב יעקב אדאהן, ישמרהו אל בן הרב שלמה נ"ע להיות נגיד ומצווה ומפקח עליהם בכל ענייניהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת כפי יכותו וכל עם הקהל כקטון כגדול ענו ואמרו זנ יעצור בנו.
וגם החכם הנזכר בראותו צרת בני עמו וצערם כי ירדו לצערים עם ה' נענע בראשו ונתרצה להם לדבר הזה אך בזאת בשיקבלו עליהם שכל הפסד ודררא דמממונא דתמטי ליה מפאת מינויו ושירותו עם השר על כללות הקהל ליהדר ודברו טובים ונכוחים כי מה בצע לי בשררה זו שהיא עבדות גמורה.
כידוע ובלי שום שכר ובלי שום הנאה ודיו שיעמוד בשלו ולכן גם יחידי הקהל קבלו על ענין כן שהוא יהיה ראד נדרש לכל חפציהם להרחיק נזקם ולקרב תועלתם כפי היכולת ואם חס ושלום יגיע לו איזה נזק מפאת מנויו ושירותו על כללותם ליהדר ולפי שנטרפה השעה מאותו זמן עד היום לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם.
לכתוב ולחתום ולתת בידו שטר המנוי לכן עתה נועצו לב יחדיו ובאו בהסכמה יחידי וטובי הקהל בעדם ובעד כללות הקהל קהלת קודש צפרו יע"א הלוא המה :
הרב אליהו בן הרב אהרן בן שלוש והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה אלבאז והרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז, והרב אהרן בן הרב מרדכי אלבאז, והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן, והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והרב יעקב בן הרב מכלוף בן חמו ידי' אדבדובי.
והרב יהודה בן הרב אברהם בן סיסו והרב רפאל בן הרב דניאל בן זכרי והרב משה בן הרב בנימים אביטבול והיקר יוסף בן היקר משה בן הרוש והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר אהרן בן היקר עמור בן שרביט והרב מימון בן הרב אליהו הכהן.
והעידו על עניין בקנין שלם ובשובעה חמורה במנא דכשר למקנייא בהי ושבוע חמורה עי כם למה שיועיל על דעת המקום ברוך הוא האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה ברצון נפשו והשלמת דעתו בלי זכר שום אונס וכפיה כלל.
וחייבו על חיוב גמור בעדם ובעד כללות הקהל דכח הפסד ודררא דממונא דתמטי להחכם רבי יעקב הנזכר מאת השר מפאת נגידותו עלי דידהו ליהדר לפורעו מכיסם וממונם משפר ארג נכסיהם וכן אם גזלו השר או כפר בו בהאלסאייר שרבי יעקב הכנזכר נוטל בהקפה מבעלי החנויות לזכות השר ומוליכו לשר עד אשר יפרע אותם על יד ועל יד.
והשר הנזכר כפר בו או גזלו ולא רצה לפורעו שרין על רבי יעקב הנזכר לפרוע כלום אלא עליהם לפרוע לבעלי החנויות המקפים לקבי יעקב הנזכר האלסאייר. כללא דמילתא שכל דררא דממונא דתמטי לרבי יעקב הנזכר מפאת הנגידות על יחידי הקהל ליהדר ונאמן רבי יעקב הנזכר בדיבורו הקל לומר כי הוא זה מה שהפסיד.
וכי הוא זה האלסאייר שנוששה בשר ואם חס ושלום נפל להם ליחידים הנכרים איזה ספק בדבריו לא יזקיקוהו שום שבועה חמורה כי אם שיאמר על אמונת האל שכך הפסדתי או כך וכך סאייאר אני נושה בשר.
ואז על כל פנים יתחייבו לפורעו עספ"ה והו' שטר מוח" וכו.. ובאחריות גמורה עליהן ועל יוריהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי טאגבן טלטלי שקנו או שיקנו כתקנת חכמים זכרונם לברכה דלא כאס' ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל בקניין שבועה חמורה.
ולראיה על הכל חתומים פה והיה שה שנים ועשרים יום לתמוז יהפכו לטובה משנת חמשת אלפים ושש מאות וחמש עשרה ליצירה ושרייר וברייר וקיים.
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
העידונו על על עניין במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה בן הרב נע' הן אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה עולייל, ובכוח הקננין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתוב לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט.
העידונו על עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא בהי ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הרב יעקב בן הרב משה אתורג'מאן והיקרמכלוף בן היקר שלמה הכא נמי אביטבול וידיד בן תמאיוסת והיקר יונה בן משה גבאי ובכח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם ככל הכתבו לעיל אחת לאחת והיה זה בזמן הנזכר לעיל חדש ושנה הנזכרים לעיל והכל שריר ובריר וקיים.
עמרם אלבאז – ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
העידונו על עניין עניין בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל הנבון וחשוב הרב אברהם בן הרב דוד בן מאמאן ובכח הקננין שובועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבים על ככל הכתוב לעיל אחות לאחת והיה זה בשלשה ושערים יום לחודש תמוז יהפכו לטובה חדש ושנה הנזכרים והכל שריר ובריר וקיים
שמואל אג'ייאני ס"ט – שלום אביטבול ס"ט
נדרשנו מאת כבוד הרב יעקב יש"ץ הנזכר לחוות דעתינו אם יש פקפוק בחיוב שנתחייבו לו בני קהלנו יש"ץ לפום דינא ונומינו לו דסמוך לבו לא יירא לבו בטוח דלא לימטי ליה שום פסידא ודררא דממונא וחיובא רמייא על בני קהלנו הנזכרים לפצותו והחיוב הנזכר שריר וקיים ככל הכתוב בו כדת של תורה ולראיה בידו חתומים פה פאס יע"א טבת דהאי שתא וזאת התורה לפר"ק והכל שריר ובריר וקיים.
רפאל יעקב בן סמחון ס"ט – וידאל הצרפתי ס"ט – ידידיה מונסונייגו יסט"א – מתתיה סירירו סי"ט – שלמה אליהו אבן צור סליט"א.
סוף תעודה מספר 24
קו לקו. אסופת מאמרים
קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל
מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983
בעריכת פרופסור עמאר הי"ו.
חיים גלעדי
מוקדש לזכרו של שאול זיו (זיני) — שנה לפטירתו
את הקורס השני תכננו כל הקיץ. מסרתי, לשאול, כמזכיר ומארגן הקורס, רשימה ארוכה של גננים ותיקים, שהכרתי בקורס שנמשך שבוע ימים בתחנת הניסיונות ברחובות, בחורף שנת 1945, והם: צבי בהיר מתל־עמל, מ. צלטנר ממרחביה, א. ג. זהבי מגניגר, י. שוורצמן (שור) מאשרות יעקב, מוטקה ממעוז־ חיים, בן־ערב מכפר מסריק, א. שמידברג (שדמי) ממשמר העמק ורבים אחרים, שיחד איתם שמענו תורת הגננות באותו חורף רחוק של שנת 1945. אותם גם הזמנו להרצות בקורסים הבאים של גנני ירושלים.
ואכן, להזמנות ששאול שלח נענו רבים מהם וגם אחרים. בראש וראשונה הופיע יוסף בן־ערב, שהרצה וגם עזר לארגן את ההרצאות וגם צירף את " אגודת הגננים " אל ארגון הגננים הארצי, ומאז ידע כבר שאול לאן לפנות וממי לקבל עזרה ארגונית. וגם החבר מוטקה ממעוז־חיים בא להפיץ את הידע והאהבה לוורד.
ערב ההרצאה או הקורם היווה חוויית לא רק לימודית אלא גם חברתית ארגונית. באותם ערבים היו מעלים בעיות עבודה, קיפוחים, יחסי עובד ומעביד ולאט לאט התגבש הצורך בהתארגנות מקצועית, שהופנה להסתדרות ולעזרת ארגון הגננים.
גם בשטח זה העמיס שאול על עצמו עול של פעילות והפעלה. כתוצאה מן הפגישות של ערבי הקורסים קמה אחר קשיי לידה רבים הסקציה לגננים פרטיים בעיר ובכפר, שהיוותה אחר כך חלק חשוב בארגון הגננים וגם בהסתדרות הפועלים החקלאיים.
גם במישור המאבק להטבת תנאי העבודה של הגננים העסיק את עצמו שאול בלב ונפש. הפגישות והדיונים עם מזכיר ארגון הגננים דאז ( החבר יוסף בן־ערב ), תכפו ושיפורי המשכורות בכל המוסדות הציבוריים והפרטיים, נראו הולכים ומתממשים.
שאול הגביר את השתלמות משתתפי הקורס על ידי סיורים בוטניים בשכונות ירושלים ובאזוריה. סיורי מחקר אלה היוו יסוד להרצאות מעניינות ולמאמרים על צמחי ירושלים שהופיע ב״גן ונוף״ בשנים 54—56, ואחייב כחוברת מיוחדת מטעם ארגון הגננים.
אין לשכוח גם את המאמץ ששאול השקיע בארגון השתתפות גנני ירושלים בכנסי ארגון הגננים השנתיים ובתערוכות שהוצגו בכנסים אלה, בהם הסביר שאול לגנבי ירושלים את העושר הרב של צמחיית הארץ ודרכי השימוש בה בירושלים. תערוכות הצמחים של ארגון הגננים דרבנו את הוועד בירושלים לערוך תערוכות מקומיות. לתערוכות צמחים אלה ייחס שאול ערך חינוכי רב, גם לגננים וגם לתושבי העיר ופרבריה.
זוכר אני, שלפני אחת התערוכות פנינו לראש העיר דאז, גרשון אגרון ז"ל וביקשנו, שהעירייה תיקח את התערוכה תחת חסותה ותממן את ביצועה. במשלחת זו אל ראש העיר השתתפו שאול ז"ל, שהיה הדובר על הערך החינוכי־ציבורי של הצגת צמחים והכרתם על ידיתושבי העיר, ויבל"א אדריכל־הנוף הלל עומר, שהיה אז מנהל מחלקת גננות הנוף של העירייה והציג את הנושא מבחינה ארכיטקטונית, כעין התחרות עם אבא חושי, ראש עיריית חיפה, ואני, שהצגתי את הבעיות הטכניות — מקום, ארגון ותקציב המימון.
התערוכה נתקיימה בט"ו בשבט בבית־העם ונפתחה בדברי הגברת רחל ינאית בן צבי ז"ל, ושאול השקיע מאמצים רבים להצלחת התערוכה. אנחנו, גנני ירושלים ליווינו בהערכה את מחקריו וניסיונותיו של שאול בצמחיית האזור.
למעלה משלושים גוונים של גרניום שיחי אסף שאול והם היוו אוצר פורח להפצת ייחודים של צמח הפורח רוב חודשי השנה. לאוסף זה הוא נתן גם ביטוי קולע מעל דפי גן ונוף. רב־קסם היה גם עיסוקו בצמחי־מים, דווקא בירושלים היבשה.
שאול הקים בריכה קטנה באזור המשתלה וריכז בתוכה ממיטב צמחי המים, שהשיג בעמל רב. הוא הוכיח, כי גם בבריכה קטנה של חצי מ״ר אפשר לגדל צמחי מים מעניינים ומשעשעי־עין. מיקרה משעשע שעורר התעניינות בעיר היה קשור בתחביבו לצמחי מים.
פעם דילל את יקינתון המים שבבריכתו הקטנה ואת העודפים זרק ללא כל כוונה לבריכת ממילא הגדולה. והנה לא עבר זמן רב והבריכה הגדולה כוסתה ברובה בצמחי היקינתון בעל הפרחים הכחולים, שתושבי העיר נהרו להתענג ביופיים. גם בנושא נדיר זה התעמק יותר ואת תוצאות מחקרו פרסם בגן־ונוף.
בשנת 1957, בחול המועד סוכות, התקיימה בירושלים תערוכת ורדים ארצית מטעם ארגון הגננים. בהזדמנות זו כינס שאול את פועלי הגינון, משתתפי הקורסים,. לשם ביקור משותף בתערוכה. גם סיור זה היה מתובל בהסברה רעננה ומאלפת.
ריחה של תערוכה זו נודף עד היום בגני ירושלים המוצפת כיום באלפי שיחי ורדים פורחים בשלל גווני שמחה. שאול לא הסתפק בהסברה בעל־פה בלבד, אלא רשם את כל סוגי הוורדים שהוצגו, תכונותיהם ומעלותיהם ופרסם עליהם סקירה נרחבת ולימודית ב׳׳גן ונוף״ של אותת שנה.
באותה תערוכה עשתה רושם רב שיחת הרעים, שנתקיימה בערב נעילת התערוכה. השיחה שאינה נשכחת, נסובה על הנושא " מקום הוורד בגן ". בכנס
זוטא זה על נושא הוורדים השתתפו טובי חוקרי הוורד דאז: הח״ח לטה, ד. גלעד, ד. צירקין, בךדרור, י. סגל ורבים אחרים. השיחה התחממה אחר הקרנת פנס הקסם על קסם הוורד, וכשצירקין הציע להקים ורדית ארצית, השלים שאול את ההצעה באומרו, כי בירושלים קיים ״עמק הוורדים״ בהמשכו של רחוב עזה, מול הקטמונים, הנקרא ״ואדי־אל־ורד״ ורצוי להעדיף להקים את הוורדיה באיזור זה.
באותו ערב הציע שאול והעלה את המשאלה לקיים את הכנס הארצי הבא בירושלים. ואכן לא עברו שנים רבות והמשאלה נתממשה.
נמצאות בידיי עוד רשימות ופרטיכולים מאותה תקופה, כששאול היה פעיל בארגון הגננים, כשעדיין לא היו גנים, ואחר כך הצטער, כאשר בירושלים היו כבר גנים, אבל כבר לא היתר. קיימת הסקציה של הארגון.
בשנים האחרונות נתרופף הקשר בינינו. שאול ז"ל היה שקוע בעסקי הצמחים והזרעים ובשעותיו הפנויות התמסר לחקר עולמם של יהדות עדתו. כך קרה, שעקב היפרדות חבורת הגננים נודע לנו על פטירתו רק באיחור רב. וכך מצאתי חובה לעצמי להוציא רשימות ישנות ופרטיכולים מיושנים ולשרטט דמותו של גנן חוקר ומחנך שהלך ומקומו לא נתמלא.
חברי ארגון הגננים שהכירוהו —י ישאו את זכרו בברכה.
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה
מרדכי אלקיים
מבוא המשך…..
בעיצומן של ההבנות ליציאה נחתה עליהם בשורת איוב. אברהם מויאל, יו״ר חובבי-ציון, שלא הספיק להשלים שנתיים בתפקידו, נפטר בבית-החולים הצרפתי ביפו בשעת ניתוח ברגלו. נוצרה מבוכה והיה חשש, שבגלל הפטירה תתבטל המשימה. אולם הודות לשלום מויאל ( אחיו של הנפטר ), למזכירו אליעזר רוקח, לשמואל הירש, מנהל מקוה-ישראל שנבחר במקום אברהם מויאל, לאליעזר בן- יהודה ולראשי קהילת יפו אהרן שלוש, חיים אמזלג, יוסף בק מויאל והרב משה אלקיים, נמשכה המשימה כמתוכנן, והגרעינים יצאו והתישבו בשלוש הערים שנבחרו. אחרי שהסתדרו בבתים ששכרו, מצאו כי דרכי המסחר בכל עיר היו שונות מאלה שהכירו ביפו. רק בשכם היה המסחר דומה לזה שביפו; סוחריה סחרו עם הסוחרים הקטנים שבכפרי הסביבה, וגם עם סוחרים מהערים הגדולות כמו יפו. למי שהיה ממון חדר למסחר וקנה מסוחריה העשירים, חלק מאנשי הגרעין הקימו בשכם סניפים של בתי-מסחר כמו ביפו.
ברוך כרנסטה, ראש הגרעין לשכם, פתח סניף לחומרי-בניין של האחים שלוש ביפו. אחרים אירעו שותפות עם הקראים בשכם והביאו לשם בדים מהיבואנים היהודים ביפו, סוכני מנשסטר. חלק אחר עסק בחלפנות, ולא היו להם קשיי קליטה. הם היו הגרעין הראשון והיחיד שפתרו את בעיית פרנסתם.
לגרעין בלוד ההצלחה לא האירה פנים. הם לא יכלו להקים סניפים לסוחרי יפו, וגם לא בתי מסחר גדולים, כי סוחרי לוד הערבים העדיפו לרדת בעצמם ליפו, שהיתה קרובה ללוד, לקחו איתם תוצרת אדמתם למכור בשוק יפו, וגם לערבים ולאנשי המושבות, לכן הם התעסקו בעיקר במנופקטורה בשוק ובמכירת סבון, שמן זית, קטניות וקוסבה מתוצרת לוד לאנשי המושבות – באמצעות יחזקאל סוכובולסקי, שישב בחאן מנעולי וחשב לקנות לעצמו בית-בד בלוד.
אולם יהודי לוד הזהירו אותו שלא יוכל להתחרות עם הערבים, והוא נסוג. הגרעין העזתי היה הבעייתי ביותר והוא נקלע למצב כלכלי מיוחד במינו, שכן עזה היתה עיר חקלאית והמסחר בה היה דל. רוב-רובם של חקלאיה התעסקו בשיווק תוצרתם החקלאית, ולא במסחר. בשני השווקים, בשוק של עזה או בזה של מדבר באר-שבע – רוב הסחורה שהוצעה היתה חקלאית: חיטה, שעורה, הנדל, בהמות רכיבה, בהמות עבודה, סוסים, גמלים, חמורים ופרדות, עיזים וכבשים.
השוק השני, במדבר באר-שבע, היה שונה במקצת מזה שבעזה. שם אפשר היה לקנות סחורות מוברחות שהברואים שדדו ממבריחים. כל המסחר בשני השווקים היה זר למתישבים היהודים שהגיעו מיפו לעזה, כי ביפו עסקו ברוכלות, במסחר ובחלפנות, והיו מבוססים. לכן היה קשה להם להשתלב במסחר בשוק באר-שבע, כי לא היו להם המשאבים וגם לא המקומות להחזיק בהם בהמות גסות או דקות, וגם לא מחסנים לאיחסון תבואות, כמו לסוחרים הערבים. השווקים הוצפו על-ידי סוחרים שבאו מיפו, מחברון ומירושלים וקנו את הסחורות הדרושות להם במישרים, ללא מתווכים. לכן היהודים קנו רק תבואה, קטניות ושקדים, שאותם שלחו ליחזקאל סוכובולסקי בחאן מנעולי ביפו עבור הישובים היהודים שקמו בעת ההיא, אבל מזה בלבד לא היה אפשר להתקיים. זמן רב הם היו נבוכים ועמדו תוהים על פרשת דרכים, היכן למצוא מקורות פרנסה בכבוד, להם ולעולים שיגיעו מרוסיה, שגם הם יזדקקו לפרנסה.
אף-על-פי שהערבים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, כפי שהיה מקובל אז, הם נוכחו לדעת " שלא כיפו היא עזה ". כאן לא קיימים ענפי מסחר רבים שהכירו ביפו. לכן הלחץ, הדאגה והאחריות לעולים שעמדו להגיע לפני שימצאו מקורות פרנסה, הדאיגו אותם, והם עשו רבות למצוא בעוד מועד מקורות פרנסה. הם כיתתו רגליהם משוק אל שוק למכור דברי סדקית, אולם כל זה לא הספיק אלא ללחם צר ומים לחץ. בכל זאת, הם לא הפסיקו לחקור ולעקוב אחרי הסוחרים הערבים המקומיים וללמוד כיצד הם מתפרנסים.
בינתיים, אצל חלק מהם אזל הכסף שהביאו איתם והיאוש החל להתגבר אצלם. אף-על-פי-כן, הרוב לא איבד את אמונתו בקדושת השליחות ועודד את המיעוט להמשיך. גם הגאווה והכבוד המזרחי סייעו להם לא לסגת ממצוות שליחותם לישוב הארץ. הנשיא מוסה ארווץ ונסים אלקיים, ראש הגרעין, יצאו ליפו להתייעץ עם הנהלת חובבי-ציון וראשי קהילת יפו אהרן שלוש, שלום מויאל, חיים אמזלג, יוסף בק מויאל, יחזקאל סוכובולסקי זד. ז. לבונטין, חסיד ההתישבות בעזה, בענין המצב. הם עזרו להקים קופת גמ״ח, לסייע סוף עמוד שמונה
רבי ישראל נג'ארה
מקוה ישראל לרבי ישראל נג'ארה – שאול רגב.
רבי ישראל נג'ארה 1550 – 1652, מגדולי המשוררים שקמו לשירה העברית לאחר גירוש ספרד, היה גם הוגה דעות, דרשן ופרשן. חוקרי השירה העברית במאה השנים האחרונות עסקו בשירתו הרבה, אך מעט מאוד ידוע על תולדותיו ועל הגותו.
צד זה שבאישיותו נסתר, וכתביו בתחום הדרוש והפירוש כמעט לא זכו לפרסום. מן היחידים בספריו שיצאו לאור הוא " כלי מחזיק ברכה " על ברכת המזון, וכן ידוע על פירוש שחיבר לספר איוב, " פצעי אוהב " שמו, אשר נדפס ואבד.
דפים אחדים מן הספר נמצאו בכריכות של ספרים אחרים. ואחדים נמצאו בכתבי יד, ושרידים אלה הוצאתי לאור בשנת תש"ן. ידוע על שני ספרי דרוש אחרים שכתב, האחד, \" מערכות ישראל ", פירוש על התורה שאבד, והאחר, " מקוה ישראל " , המכיל ארבעים דרושים, היה מצוי עד כה בכתב יד והוא מובא בספר שלפנינו.
בכך אני מקווה לגאול את דרשותיו של רבי ישראל נג'ארה מתהום הנשייה. הדרשות מובאות בהוצאה מדעית עם מבוא מקיף על כתביו, פעילותו הדרשנית, עיקרי הגותו ומקורותיו.
כתב היד של " מקוה ישראל " נמצא בבית המדרש לרבנים בבודפשט, ולאחרונה הגיע צילומו למכון לתצלומי כתבי יד בבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. הוא מכיל כמעט את כל הרבעים הדרושים וההקדמה, וכנראה כתוב בכתיבת ידו של רבי שיראל נג'ארכה עצמו ( לפי השערת פרוסור בניהו ).
מקצתם של הדרושים דרש רבי ישראל נג'ארה במשמרות ערב ראש חודש שהיה עורך, ואחרים נועדו לאירועים מיוחדים, כגון ברית מילה והספדים. יש לציין כי חלקי דרשות נמצאים בכתב יד הסמינר התאולוגי היהודי בניו יורק. בשנת תר"ן נדפסו ממנו ההקדמה וארבעת דרושים ראשונים והם יקרי המציאות.
תולדותיו וכתביו.
תולדותיו.
כמידת פרסומו של רבי ישראל נג'ארה בתחום השירה, כך מיעוט הידיעות עליו כתלמיד חכם, דרשן ופרשן. רוב החוקרים עסקו רק בפן האחד של יצירתו היא השירה. לא מעט דברי פולמוס נכתבו עליו ועל שירתו כבר בתקופתו ובסמוך לה, והאשימוהו שהוא ינק את שירתו משירי העגבים בבתי המרזח של הגויים.
הביקורת נסבה לא על שימוש בלחנים, אלא על השימוש במלים עבריות שצלילן דומה לזה של המלים הלועזיות של השיר. וכך מסביר זאת רבי מנחם די לונזאנו :
וראיתי קצת חכמים מתאוננים רע על המחברים שירים ושבחות לשם יתברך על ניגונים אשר לא מבני ישראל המה ואין הדין עמהם כי אין בכך כלום. אבל מה שראוי למאוס הוא קצת שירים שמתחילין במלות דומות ללשון הלעז…ואולם ראיתי לבעל זמירות ישראל ( רבי ישראל נג'ארה ) שאינו חושש כלל ונתפשט בענין זה יותר מדי והתיר לעצמו לומר לש"י מצד כנסת ישראל או לכ"י מצד הש"י כל מה שהנואפים אומרים זה לזה.
משוררים עברים בתקופה זו לא כתבו לחנים לשיריהם, והשתמשו בלחנים של שירים נוכריים שהיו מושרים. נהגו לציין בדרך כלל בראש השיר לפי איזה לחן הוא צריך להיות מושר.
הם הוסיפו את המלים שהיו ברובן שירי קודש, ובכך נתנו תוכן של קדושה ללחן שמקום אחר הוא מצורף לתוכן של חולין ואולי אף לשירי עגבים. גם משוררים שהיו ממבקריו של נג'ארה השתמשו באותה טכניקה, והם אף הצמידו את שיריהם ללחנים שהיו רווחים בסביבתם בשירי הנוכרים.
אחד ממבקריו של רבי ישראל נג'ארה היה רבי מנחם די לונזאנו, אשר כנג'ארה כתב גם הוא שירים, אך פרסומו כמשורר לא השתווה לזה של נג'ארה. למרות ביקורתו גם הוא כנג'ארה השתמש בלחנים נכריים לשיריו.
מקוה ישראל לרבי ישראל נג'ארה – שאול רגב.
ואל אלוהים יודע וישראל הוא ידע כי לא חיברתי פזמונים לנועם שמירות הישמעאלים כדי דיתעללו בם תעלולים ואנשי לצון בתוף וחליל ויין משתיהם בנגינות שותי שכר אבל בחרתי בלחן הישמעאלים לפי שראיתים לחן לב נשכר ונדכה.
ואמרתי אולי בם יכנע לבבי הערל ואז ארצה את עוני ועתה ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וכו… ולזט הסבה יש הרבה מהם שאין לומר בשבתות וביום טוב, ודלא כבעל זמירות ישראל שאינו ממבדיל בין שבת לט' באב.
בספר החזיונות של רבי חיים ויטאל, ההתייחסות העיקרית לנג'ארה היא לשירתו ולא לדברי התורה שלו. רבי חיים ויטאל רצה לפסול את שירתו בגלל הטומאה שבה, וכך אומרת הרוח לרבי יעקב אבולעפיא כפי שמביא את הדברים רבי חיים ויטאל בספר החזיונות.
והנה רבי ישראל נג'ארה אמת היא שהפזמונים שחיבר הם בעצמם טובים. אבל אסור מי שידבר עמו ומי שמוציא מפיו הפזמונים שחיבר כי תמיד פיו דובר נבלה וכל ימיו שיכור. והנה ביום פלוני שהיה בין המצרים, קבע סעודתו בשעה פלונית בבית יעקב מונידאש והניח כובעו בקרקע וזימר שירות בקול רם ואכל בשר ושתה יין גם נשתכר, ואך מכריז משמרות בגובאר ודרוש להם תשובה.
לעומתו האר"י ז"ל מציין את ההתרוממות שהשירה שלו משרה גם בקרב המלאכים. הביקורת המושמעת על שירתו באותו מראה חזיוני היא על היותו יושב לשולחן בסעודת השבת ללא כיסוי ראש ובזרועות מגולות, לא על טיב שירתו ומקוריותה.
בספר חמדת ימים, כאשר הרוח מחפשת אנשים חשובים כדי שיעשו תיקון למען הסיר את המגפה העתידה לבוא על דמשק, מציעה הרוח בין היתר לקרוא לרבי ישראל נג'ארה. ועל כן עונה לה רבי חיים ויטאל :
" לא תקראוהו כי יש דבר מגונה בו שאף על פי שהשירים המה משמחים אלהים ואנשים והם מקובלים לפני ה' עם כל זאת יש לו גנות בהיותו אוכל על שולחנו מזבח אשר לפני ה' בראש מגולה ועקרא אדומה עליה לבד וזרועותיו מגולים כי על כל אלה לא תקראוהו.
Juifs du Maroc R.Assaraf..L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
Chapitre premier
L'immigration juive en Terre sainte et les débuts du mouvement sioniste au Maroc
Travaillant au consulat de France, décoré en 1913 dela Légiond'honneur pour sa conduite lors du débarquement français de 1907 et entièrement dévoué à la cause du Protectorat, le président de la communauté de Casablanca et futur inspecteur des institutions israélites, Yahia Zagury, ne voulut pas s'engager sur un sujet si délicat sans demander au préalable l'avis dela Résidencegénérale qui ne tarda pas : « Il n'y aurait que des inconvénients à diffuser un tel matériel de propagande.
Plus que l'idée elle-même de la restauration d'une souveraineté juive, ce qui provoquait la farouche opposition de Lyautey au sionisme en général, et à son développement au Maroc, c'était le trouble que ce mouvement pouvait porter au grand dessein arabe dela France. Ill'écrivit au ministère des Affaires étrangères, qui, lui, était partisan de ne pas laisser aux Britanniques le monopole du soutien au sionisme :
Le Kaiser allié au sultan turc apparaît comme le protecteur de l'islam. Les indigènes du Maroc nous voient flottant en Arabie, où les Anglais nous tiennent à l'écart, et les pèlerins de La Mecque en ont été frappés.
Mais c'est surtout en Palestine que les contradictions apparaissent, puisque la déplorable initiative de l'Amérique et de lu Grande-Bretagne nous y ont mis à leur remorque dans cette affaire du sionisme qui exaspère ici les musulmans et est venue bien inutilement monter la tête à nos juifs, que je suis, de ce fait, forcé de tenir beaucoup plus à distance.
Tout cela est incohérent au suprême degré. J'ai la sensation croissante que notre seul atou tpro-islamique ne tient qu'à ma seule présence.
L'opposition de Lyautey au sionisme se solda par le refus de la Résidenced'autoriser la reprise des activités de la section sioniste de Mogador, ShaaréZion, en 1919, un refus répété à plusieurs reprises. Faute de disposer d'un moyen d'action sur place, les sionistes marocains sollicitèrent l'intervention de Nahoum Sokolov, chef de la délégation sioniste au Congrès de Versailles, qui intervint, le 24 juillet 1919, en écrivant à un haut fonctionnaire du quai d'Orsay :
Je reçois depuis quelque temps diverses communications de quelques communautés juives du Maroc qui me font savoir qu'elles n'ont pu former, selon leur désir, des associations sionistes. Je crois comprendre que des raisons politiques sérieuses ont empêché le général Lyautey de donner à ces communautés les autorisations qu'elles sollicitaient.
Réaliste, Sokolov disait comprendre la nécessité de tenir compte des circonstances locales, et proposait un compromis visant à accorder aux groupes juifs l'autorisation de se réunir et de « s'affilier àla Fédérationsioniste française ».
Paris, qui venait de reconnaître la déclaration Balfour et qui ne voulait pas laisser àla Grande-Bretagnele monopole de l'appui au sionisme, était en très bons termes avec le francophile Nahoum Sokolov, et aurait aimé de la part de Lyautey une plus grande souplesse.
Le ministère des Affaires étrangères tenta donc de minimiser auprès du Résident les dangers d'une éventuelle reconnaissance des activités sionistes au Maroc :
Le judaïsme marocain ignore tout, ou presque tout, du mouvement sioniste qui répond surtout aux aspirations des juifs russes et polonais. Dans ces conditions, peut-être ne verriez-vou spas d'inconvénient à permettre aux rares sionistes du Maroc d'adhérer à la Fédération sioniste française, sous réserve de ne se livrer, au Maroc même, à aucune manifestation extérieure et de se borner à l'envoi de messages de sympathie et de dons.
Seul problème, les sionistes marocains n'appliquèrent pas cette consigne de prudence. Début1919, l'on assista à une vague de départs massifs, toutes proportions gardées, versla Palestine, essentiellement depuis Marrakech et Casablanca : pas moins de 442 départs, dont 224 pour Casablanca.
Tout en essayant de minimiser l'importance du phénomène et son caractère essentiellement mystique, Yahia Zagury n'écartait pas, dans une lettre adressée, le 6 septembre 1919 au Résident général, une influence de la propagande sioniste :
On ne saurait trouver parmi les emigrants des personnes d'une certaine education moderne. Le sionisme n 'est pas complement etranger a ce mouvement. S'il n 'est pas une des causes determinates, il a exerce. je le pense, une certaine influence et a decide quelques hesitants a etre les premiers a profiter du nouvel Etat juif. Ce mouvement est du a la propagande sioniste qui leur laisse supposer qu'ils peuvent compter a leur arrivee en Palestine sur la charite publique et les ressources inepuisables du pays. Le sionisme, que je considere comme un grand danger pour les Juifs marocains – et en cela je suis d'accord avec l'Alliance Israelite universelle et quelques Israelites eminents du judaisme frangais- a essaye d'agir sur certains esprits. A Casablanca, ou, a part quelques adeptes insignifiants qui ont tente de se regrouper et d'exercer une certaine propagande, il ne m 'a pas ete difficile d'enrayer a temps, avec beaucoup de discretion, toute activite sioniste, Dans le cas oula Residencegenerate partage ma maniere de voir, il est de tout interet de veiller et d’empecher discretement toute propagande sioniste au Maroc.
Le probleme etait pose en termes de politique indigene, un domaine dans lequel Lyautey n'etait guere dispose a faire preuve de faiblesse, multipliant les mises en garde au Quai d'Orsay: « D'un point de vue plus general, si l'on envisage dans toute son ampleur le probleme pose' par la chute de 1'Empire turc, il y a lieu de considerer que l'islamisme a son pole aLa Mecque, le judaisme a Jerusalem; il en resultera, si nous n'y prenons garde, une fascination, une attraction de l'Orient prejudiciable a nos interets africains. L'heure me semble donc, en definitive, inopportunement choisie de resserrer les liens spirituels qui unissent le Maroc a cet Orient et pour creer un ultramontisme islamique ou Israelite.
La position de Lyautey, catholique fervent, n'etait pas tres differente de la maniere dont il concevait les rapports de 1'Eglise de France avecla Franceet le Vatican. Il etait « gallican », oppose' a une dependance du catholicisme frangais envers Rome (l'ultra- montisme), positon qu'il appliquait sans prejuges raciaux aux religions auxquelles il e'tait confronte au Maroc.
A ses yeux, le plus important etait que la constitution d'associations sionistes susceptibles de pouvoir s'affilier, sous pre'texte de communaute d'interets confessionnels, aux grou pements sionistes existant dans les autres pays cre'erait un precedent dont les musulmans pourraient se servir.