מורשת יהדות מרוקו

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

גבריאל בן שמחון

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״, קובץ סיפוריו השני של גבריאל בן שמחון פותח חלון לעולם יהודי  קסום שהתפתח במגרב במשך אלפי שנים בתוך מרחב ברברי ומוסלמי ונעלם עם עלייתו לארץ. זהו עולם רדוף שדים, תשוקות ויצרים, מלא דמויות, טעמים, ריחות וצבעים שהולמים הוויה מיתולוגית. במרכזו עומדת האישה המזרחית כייצור חושני, חידתי, התגלמות של יופי, פשטות, תמימות !מצבור של תשוקות עצורות.

״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ הוא קובץ סיפורים מרוקאים, ברובם על נשים אחרות, פשוטות, קטנות וחלשות, שבויות וכלואות בעולם גברים מזרחי, מלא מגיה ופנטזיה. לעתים קרובות מתרחשים הסיפורים כמסע פיזי ומנטאלי בין ארצות ותרבויות, ממרוקו לישראל או לאירופה, כשהם טובלים בחוויות יסוד ובוחנים את דימויי האישה במזרח ובמערב.

״הולכת עם כמון, חוזרת עם זעתר״ הוא ספר קולח, פשוט וחייכני, הממשיך את ״המהלכים על המים״, יצירתו הראשונה בפרוזה של גבריאל בן שמחון ושייך לאותו עולם הזוי ומיתי, אות! צייר במחזותיו ותסריטיו: " מלך מרוקאי "," המשיח ", " בוזמימה ", " הדרך לירושלים " ו  "1948 ". 
גבריאל בן שמחון מכהן כפרופסור מן המנין בחוג לקולנוע וטלויזיה באוניברסיטת תל-אביב. הוא נולד בעיירה ספרו שבמרוקו ועלה ארצה ב-1947באוניית המעפילים  " יהודה הלו ".  ביצירתו מאיר בן שמחון עולמות ותכנים יהודיים אחרים שמשלימים את נוף היצירה הישראלית בצבעים שאין בה.

השלטונות מול ההסתה האנטישמית

לאחר שהואשמו בחוסר יעילות, ואפילו באהדה כלפי הפורעים הערבים, בעת מהומות קונסטנטין ב־1934, נראה כי השלטונות הקדישו במשך חמש השנים שקדמו למלחמה תשומת־לב מיוחדת להתפתחות התנועה האנטישמית. הרי כי כן, כל שירותי המשטרה המחוזיים או העירוניים קיבלו הוראה לערוך דינים־וחשבונות תקופתיים על הבעיה — תלת־חודשיים, חודשיים ואחרי־כן שבועיים.

דינים־ וחשבונות אלה מהווים אפוא מקור שאין לו תחליף לחקר האנטישמיות ולניתוח הלכי־הרוח והמנטאליות של הפקידים שעליהם הוטל, בתוקף תפקידם, לשמור על הסדר הציבורי ועל אכיפת חוקי הרפובליקה.

בלי לגרוע מן הסכנה המקופלת בהסתה האנטי־יהודית — בפרט כאשר עלולה הייתה להתפשט ולהגיע אל הציבור המוסלמי — רבים היו קציני המשטרה שמתוך מאמציהם להסביר תופעה זו התירו את הרסן לדעותיהם האנטי־יהודיות האישיות:

כך תרמו את חלקם למתן גושפנקה לשמועות חסרות־שחר, שהשפיעו רבות במרוצת־ הימים על החלטותיהם של השלטונות והמוסדות הציבוריים בחודשים ובשנים הבאות. הלך־רוח זה של שירותי המשטרה בא לידי ביטוי בפרט אחר עלייתו לשלטון של ממשל דאלאדייה, ובקונסטנטין הרבה יותר מבאלג'יר ובאוראן.

כך לדוגמה, בתמיכתו ללא סייג במפלגות ה ׳ לאומיות ׳, הסביר ראש המשטרה המיוחדת בקונסטנטין, בדין־וחשבון על הבחירות שנערכו בשנת 1938, כיצד גרמה ׳ הגישה היהודית ׳ לפיצול החברה הקונסטנטינית לשני גושים — למחנה ׳ צרפתי ׳ ולמחנה ׳ יהוד י׳ — ובכך הביאה לדעתו להחרפת ההסתה האנטישמית: ׳ אין ספק כי היהודים עשו משגה גדול בהצביעם כאיש אחד בעד מ׳ מאסיה, מועמד המפלגה הסוציאליסטית׳.

בשללו מן היהודים כל רגש זולת נטייתם להתקבץ כעדר, וברצותו להתעלם מהיות מאסיה המועמד הלא־אנטישמי היחיד, ייחס מחבר הדין־וחשבון את ההצבעה ה ׳ מסיווית ׳ של היהודים לפעילותו של חבר המועצה האזורית ללוש, ׳הנוטה למארקסיזם, בעיקר משום היותו של ליאון בלום מנהיגו — רק מסיבה זו ולא מתוך השקפה פוליטית׳. ללוש הואשם אפוא על כי —

הצליח לקומם את כולם נגד היהודים: ואולי יצטערו היהודים במוקדם או במאוחר על שקראו תיגר על דעת הרוב הגדול הנותן את אמונו לממשל דאלאדייה ורוצה בשיקומה המידי של צרפת.

בלי לאמץ את המשוואה יהודים = סוציאליסטים = אנטי־צרפתים, המשתמעת מניתוח זה של העובדות, ראה נציב מחוז קונסטנטין, ר׳ בופה, לקשור את מוצאה של התנועה האנטישמית —

לשיטה המסורתית של המצביעים היהודים לבחור כגוש אחד למפלגה אחת ולעזרת פנים של מיעוט יהודי […] המנפנפים השכם והערב בניצחונם ומעוררים את חמתם של מי שנחשבים בעיניהם בתור אויבים, בהתנהגותם ובדברי קינטור ולעג.

ואולם, בדומה לעמיתיו מאוראן ומאלג׳יר, התנגד הנציב בופה להתערבותם האפשרית של השלטונות במישרין, כדי להרגיע את הרוחות: ׳פעולה מפורשת מדי של השלטונות לטובת תביעותיהם [של היהודים], טען נציב מחוז אוראן, לואי בוז׳אר, עשויה להתפרש ׳בתור עוד הוכחה להשפעת החוגים היהודים על חוגי השלטון הבכירים׳.

כפי שנוכחו לדעת עד־מהרה, הימנעותם זו של השלטונות מכל פעולה עתידה הייתה לגרום לכך שהתעמולה האנטישמית תתנהל ללא הפרעה, שעה שהפגנות התמיכה ביהודים הוצנעו בשיטתיות, שכן לדעת השלטונות " עשויות היו להביא להגברת האנטישמיות ".

עם הכרזת המלחמה החריפה ההסתה האנטישמית, כאשר המגויסים היהודים שימשו מטרה להאשמות חמורות שהטילו ספק בנאמנותם, וכן ברצונם לשרת ביחידות הקרביות. אף במקרה זה הצטיינה תגובת השלטונות בדו־משמעות, והכול מעיד על כך כי רוב ההאשמות נחשבו אמיתיות, לפחות במחוזות. כך למשל בדין־וחשבון על בית־החולים הצבאי של קונסטנטין נאמר:

סגל החובשים מורכב, רובו ככולו, מיהודים שאינם מתביישים, ברוב חוצפתם, להתנהג בבית־החולים כמו בארץ כבושה או בסניף של הגיטו. החולים מתלוננים על:

1                     – הלכלוך המגעיל, הלכלוך ה " יהודי " של אולמות השינה…

2     המחסור במזון, גם אם הוא מבושל בדרך־כלל כראוי […]

המצב משתנה לפעמים, רק כאשר סמל־חובש צרפתי נוכח בעצמו בחלוקת המנות לחולים.

בעל הדין־וחשבון סיכם:

בצאתו מבית־החולים נהפך אדם אדיש לאנטישמי מושבע. את ביקורתו האנטי־יהודית הוא מפיץ אחר־כך בקרב משפחתו, וכך מתרחבת אט־אט הרעה.

להלן דין וחשבון אחר, חמור הרבה יותר, על יחסם של היהודים לשירות הצבאי ; מקורו ב׳מרכז למידע ולמחקר׳ של משטרת מחוז אוראן. לאחר שדיווח על ׳שמועות המתהלכות הן בקרב המוסלמים הן בין האירופים׳, בעניין ׳אכילת סבון על־ידי היהודים, כדי לחלות ולא להתגייס׳, ובהרגישו כי ׳דבר זה אינו נוגע לאומץ לבם של יהודים בדרך כלל׳, השלים המחבר את דיווחו בדברים הבאים, אובייקטיביים יותר למראית־עין:

אולם פרט לשמועות אלה, שאין לאמתן לכאן או לכאן, מסכם יושב־הראש של ועדת־הפיקוח על הדואר באמור אוראן את הציון הכללי שנתנה הצנזורה לדואר הפרטי כדלקמן:

3       מכתבים של מוסלמים: מוראל מצוין.

4       מכתבים של אירופים: מוראל טוב.

5        מכתבים של יהודים: מכתבים רבים מעידים על מוראל מפוקפק, כאשר הדאגה העיקרית היא כיצד להימלט מחובת השירות הצבאי.

זאת ועוד: בעיר פיליפוויל נודע למשטרה כי רופא צבאי יהודי, דוקטור יונתן, ׳עשה לשחרור בני דתו משירות צבאי, תמורת תשלום ; ועוד הודגש בדין־וחשבון — וזאת כדי לתאר כראוי את האיש הנדון — כי —

לפני המלחמה היה רופא זה מתומכיה הפעילים ביותר של ׳החזית העממית׳ […]. והיה זה אותו דוקטור יונתן עצמו שטיפל בפיליפוויל והמליץ על שחרורו של הקומוניסט אווריל. בית־הדין הצבאי בקונסטנטין זיכהו ב־30 בינואר מאשמת דיבורים תבוסתניים ".

מוצאם מארץ ישראל.

אך בין אם המנהג קשור אמנם בתופעה זו באמונה המשיחית בכלל, הרי קיים מגוון של ביטויים במסורת לתקווה המשיחית, בפיוטים, בסיפורי עם ובמנהגים עממיים, מהם הנוהגים דווקא בט' באב, שהרי ביום זה נולד המשיח.

מנהג הקשור בצפיה למשיח של יהודי ממרוקו מספר קפטן בריטי בשם בוקלרק, שנסע עם משלחת רפואית בריטית מגיברלטר למרוקו בשנת 1826. בתיאור על יהודי ארץ זו, הוא מספר על מנהג הקיים לפי דבריו אצל היהודים.

כל שנה בוחרים בתולה, שסוגרים אותה לכמה שעות בארגז עץ, בו היא מחכה לבוא רוח הקודש, בתקווה שהיא תהיה אמו של המשיח המקווה. כל שעת היותה בארגז שומרת עליה קבוצת יהודים. למנהג זה לא מצאתי שום אסמכתא. יתכן שזו שמועה מוטעית שהגיעה לאזניו.

רוח הקודש בהקשר עם בתולה הוא מוטיב נוצרי, ודומה שהוא ערבב את הדברים, בין כך ובין כך הגיעה אליו ידיעה על תודעה משיחית של יהודי מרוקו. – הערת המחבר – שאלתי מספר חכמים הבקיאים במנהגיהם של יהודי מרוקו, ולדבריהם אין כל זכר למנהג זה. גם מפי רבי דוד עובדיה מר שאול זיו, ד"ר שאטל ושלום בר אשר, לא ידעו הם על קיום מנהג זה.

היו תיאולוגים ומסיונרים שהתעניינו בפרטי האמונה המשיחית של המוסלמים והיהודים, ערכו השוואות ביניהן וכן עם התפישה הנוצרית. אחד מהם הוא 'יימס ריצ'רדסון שסייר במרוקו בשנות ה – 40 של המאה הי"ט. הוא ניזון מסיפוריו של מוסלם שפגש בגדאמס – במדבר סהרה, דרומית מתוניסיה.

ריצ'רדסון מתקומם נגד המגמה הנקמנית והאלימה של המשיח, לפי הנחה זו, בא להכניע את הדתות היריבות ולנקום בהן. לפי סיפורו של המוסלם, שתיאר אמונתם, הרי בבוא המשיח, יכנסו כל בני מאנוש תחת כנפי האסלאם, והכל ייהנו משפע, כשחולות הסהרה ייהפכו לזהב לכסף.

הדבר יימשך ארבעים שנה עד שיקום הדג'אל, זה משיחם של היהודים שיופיע רכוב על חמור, וישמיד את כל המוסלמים. לאחר ארבעים שנה יבוא ישו וישחוט את משיחם של היהודים, ואז יופיע גוג ומגוג מכורסאן, ובסיום יובילו הווהאבים על גבם את כל היהודים לגיהנם.

פרטים אלה באשר חמות המשיח והשלבים עד נצחון האסלאם מופיעים בווריאציות שונות במסורת המוסלמית. עיקרם שלבסוף יהרוג המהדי ( משיח המוסלמים ) את הדג'אל משיחם של היהודים.

לדבריו, מאמין חלק מהיהודים, מתוך בורות ודמיון, במטרות נקמניות של המשיח. לפי אמונה זו ישים המשיח עולו על צוואר כל הגויים. אך יש אסכולה אחתר בין היהודים, הטובים מהראשונים, אשר מאמינים כי גם הנוכרים ייהנו מברכת המשיח, ולא יימחו מעל פני האדמה.

גם בנצרות קיימת תפישה של משיח מיליטאנטי, שהוא מסתייג ממנה, ומציב אמונה במשיח המשליט צדק, אהבה ואחווה בין כל העמים והדתות. 

על האופי הקוסמופוליטי של המשיח, שיביא אושר לכל בני האדם עלי אדמות, סיפר לנו חכם יהודי בשם רבי שמואל, אותו פגש במצראתא (             עיר חוף מערבית לטריפולי ) בהסתמכו על כמה פסוקים בתהלים פרק עב.

ואמנם לשתי הגישות הנוגדות לגבי המשיח יש יסוד במקורותינו. כשהרמב"ם שולל נקמה והשתלטות על העמים, הוא כותב : " לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שחרדו בעכו"ם, ולא כדי שנישאו אותם העמים "

לשאלת ריצ'רדסון מה נאמר בתורה על העתיד המשיחי, השיב לו החכם : משה לא דיבר על נושא זה, הוא התכוון לעשות זאת לאחר שיבוא לירושלים, ואחרי שיישב עם עמו בארץ הקודש. אך הואיל והמרה את פי ה', לא הותר לו להיכנס לארץ ישראל, וכך נמנעה ממנו הידיעה על העתיד לבוא.

כידוע אין המשיח נזכר במפורש בתורה והוא הדין בקוראן. אולם בניגוד לאסלאם, בה אין האמונה במשיח מעיקרי הדת ( היא תופשת מקום חשוב אצל השיעים ), הרי ביהדות זו חובה המעוגנת בתורה שבכתב, והכופר בה או " שאינו מחכה לביאתו ", כלשונו של הרמב"ם, הריהו כופר בתורה.

נשאלת השאלה, מה הייתה העמדה השלטת בין יהודי המגרב לגבי יעודו של המשיח, האם זו שייצג אותם החכם ממצראתא או הגישה שנכנה אותה " נקמנית "?. נראה כי האחרונה היא הדומינאנטית, ובוודאי במרוקו, בה היה מצב היהודים קשה יותר מבחינת ההגבלות מאשר בטריפוליטאניאה.

משפחת מכילף

ר׳ יוסף הכהן די מכילף, זהרא (דביתהו של הדיין רבינו אהרן הכהן צבאן)

העניו, מתהלך בתומו צדיק, עושה צדקות, גזע ישישים, רב משרשאי, ר׳ יוסף הכהן די מכילף הוליד: שלמה הי״ד (המי כולילף) אברהם, שמעיה, מכלוף, יעקב, סעידא, מרימא.

הנכבד ויקר, מנא דכשר, רב פעלים לתורה ולמצוה ר׳ שלמה הכהן די מכילף הי״ד הוליד: יוסף, ר׳ שמואל, עווישא, פריחא, מאחא, מרימא, סתירא, לוויהא, רחל, ג׳והר.

הצדיק, התם והישר, גומל חסדים טובים ר׳ אברהם הכהן די מכילף הוליד: יוסף, סעדיה, משה, דוד, יצחק, שמעון הי״ד ודם זרעיותיו.

החסיד העניו, מרבה להטיב עם החיים ועם המתים, ירא ה׳ ושלם, ר׳ שמעיה הכהן די מבילף הוליד: יוסף, משה, שמעון, אסתר, קמור, עווישא, סעידא, מרימא, סליטנא, מרימא, זהארי. (ר׳ שמעיה נשוי היה עם שתי נשים, וכן היו לו שתי בנות אשר שמם מרימא, כל אחת מאשה אחרת)!

גברא רבא, יקר רוח, ידיו רב לו בספר תורת ה/ הזקן הכשר הצדיק ר׳ מכלוף הוליד: אליהו, קמירא, מרימא.

הנכבד, עניו, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ יעקב הכהן די מכילף הוליד: ציון, שלום, סלטאנא, לעאיישא.

ר׳ משה, רחל (דביתהו של ר׳ שלמה הכהן דנעאס).

הזקן הכשר, תם יושב אהלים של תורה, מרביץ תורה בישראל, מלמד תשב״ר, מזכה את הרבים, הצדיק הרב משה הכהן (המי דתג׳אג׳א) הניח ברכה: דוד, אהרן, שלמה, רחמים, נונא, סתירא.

משפחת דלכהן

המשפחה מתייחסת למשפחות בהן צבאן ובהן מבילף. בספר פאס וחכמיה, ח״א_׳ עמי 138 מחבר מכלוף דלבהן, נראה שהוא ראש המשפחה.

בן איש חיל, פרי צדיק עץ חיים, זקן ונשוא פנים, הישיש הנכבד, הצדיק ר׳ יוסף דלכהן הניח ברכה: משה, עווישא.

החכם השלם, נטע נעמן, רחים ומוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, הרב משה דלכהן הוליד: יעקב, אהרן.

הזקן הכשר, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד בעל הכנסת אורחים, ר׳ יעקב דלכהן הוליד בנים ובנות הי״ו.

המנוח, הנכבד, תם וישר, אוהב צדקות, ר׳ אהרן דלכהן הוליד בנים ובנות הי״ו.

משפחת מחיגן

משפחה נכבדה המתייחסת למשפחת מכילף.

הזקן הכשר והמרומם, אור יומם, זריז בהכנסת אורחים, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ משה הכהן די מחיגן הניח ברכה: אהרן, מכלוף, מסעוד, שמעון, עווישא, מרימא.

החכם השלם והכולל, בישראל להלל, תלמיד חכם, וגם לו חלק בתורת החץ, מלמד תורה בישראל, דרשן ומגיד מישרים, הצדיק הרב אהרן הכהן הנד הוליד: אברהם, עווישא, רוזיט.

הנכבד, תם וישר, דחיל חטאין, עביד טבין, הצדיק ר׳ מכלוף הנד הוליד: שלמה, יהודה, אליהו, זהארי, סאעודא, ג׳והר.

הגבר המרומם, שייף עייל שייף נפיק, רודף צדקה וחסד, שב גם ישיש, הצדיק ר׳ מסעוד הנד הניח ברכה: משה, יוסף, אליהו, יהודה, יעקב, אברהם, אפרים, סעדיה, סאעודא, סתירא, ג׳ולי, זהארי, אליס, שרה.

הזקן הכשר, נהנה מיגיע כפיו, נקי כפים, איש החסד, משכיל אל דל, הצדיק ר׳ שמעון הניח ברכה: משה, ר׳ אליהו, אברהם, שלמה, שמואל, דוד, קמור, סתירא, רוזיט, לאוני.

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " אליעזר בשן

סודות וגימטרייאות.

בתשובתו בשנת 1909 לחכם ששלח לו קונטרס דרשות, כתב רבי יוסף משאש.

" לא ישרו בעיני כי כולם מלאים סודות וגימטרייאות, כי הרבנים והחכמים עוסקים רק בש"ס ובפסוקים, ובסודך אל תהא נפשם כי אין מבין סודותיך וחיסרון ההבנה מביא לידי חשד שאפשר שאינם סודות רק דברים בדויים מלב, ואך כבודו בגימטרייאות הוא מחסר ומוסיף ועושה בכתובים כאשר לבו חפץ..

לא מצאתי להם לא ערך ולא טעם.

תפילה למלאכים.

רבי יוסף התנגד לתפילה למלאכים " אני איני מזכיר ואיני מכוון בשום שם מאותם השמות, בלתי לה' לבדו, כי אין שום מלאך ממונה על הפרנסה בלתי ה' לבדו. הסתמך על מסכת תענית דף ב : אמר רבי יוחנן שלוש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו בידי שליח, ואלו הן, מפתח של גשמים, ומפתח של חיה ומפתח של תחית המתים. השוה " שכל המתפלל למלאך מהמלאכים כופר הוא – שלמה בן שמעון צמח דוראן.

נשיקת המת

היה נהוג שקרובי הנפטר מנשקים את גופתו. רבי יוסף כתב שזה מנהג מהתורה כשפי שעה יוסף לאביו יעקב לאחר שנפטר. " ויפול יוסף על פני אביו ויבך עליו וישק לו.

אמנן רק הנכד מנשק את המת, בכל זאת לדעתו, טוב להם לבטל מנהגם.

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

במשך שנים רבות קסמה ביותר ארץ זאת לאנשי המזרח והמערב. בתנ"ך נשמרו סיפוריה על עָשרה וחכמתה של מלכת שבא, על אורחות דְדָן, ונאות תימא, על רוכלי רעמה וזהב אופיר. ספרי המלומדים היוונים ושירי משוררי רומא העתיקה מלאים שבח תימן היפה, ובספרות הנוצרית הקבו לעסוק ברדיפות הנוצרים בנַג'ראן בימי המלך היהודי ד'ו נואַס, אשר עלה על העיר הזאת וכבשה.

בדברי ימי עמנו, המלאים צרות, סבל ויסורים, הוקצה מקום מיוחד לאנוסי תימן, שהרמב"ם שלח להם אגרת. דוד הראובני סיפר, כי הוא בא מערב כשליחו של יוסף אחיו, מלך שבטי היהודים בחָ'יבר. על יהודי תימא וח'בר ( כיבּר ), על מוצאם, מספרם וישוביהם, מספר רבי בנימין מטודלה בספר מסעותיו.

בתקופה החדשה, החל מן המאה הי"ח, ניסו תיירים וחוקרים לחדור אל תימן, כדי להכיר את עתיקותיה ואת דרכי חייהם של יושביה. הדבר היה כרוך בסכנת נשפות. בשנת 1761 יצאה מדנמרק שיירה של חמישה מלומדים לשם חקירת דרום ערב.

חוקר טבע, רופא חוקר טבע, צייר וגיאוגרף התחברו כדי לגלות את רזי תימן המאושרת. בסוף שנת 1762 הגיעו אל מחוז חפצם. ארבעה מהם לא חזרו אל מולדתם, כי חלו ומתו בדרום ערב ובהודו, ורק אחד, קַרסטֶן ניבוהר, יצר בשלום והרצה בספר את תוצאות חקירותיו. בעקבותיהם של המלומדים האלה יצאו חוקרים ותיירים אחרים.

אולי לא מקרה הוא, שדווקא בגילוי תימן ועתיקותיה גדול חלקם של יהודים, שֶמע עשרת השבטים האהודים, אשר על אודותיהם סיפר רבי בנימין מטודלה, לא נתן מנוח לתיירינו וחוקרינו. עוד בשנת 1833 הלך אל תימן רבי ברוך בן שמואל מצפת, ובשנת 1858 יצא רבי יעקב ספיר הלוי, מתושבי ירושלים, אחד המשולחים עזי הנפש, לבקש את אחינו האובדים בערב.

בספרו " אבן ספיר " מתאר הוא את מסעו לדרום ערב, רבי יעקב ספיר יצא מארץ ישראל לבקש את עשרת השבטים ומצא את יהודי תימן, אשר לפי הקבלה שבידיהם, באו אל תימן עוד לפני חורבן הבית הראשון. אחריו הצליחו שני מלומדים מבני עמנו, יוסף הלוי, ממוצר ספרדי, גר בפאריס, ואדוארד גלזר, לגלות ולפענח כתובות חשובות והניחו בזה את היסוד המדעי לחקר קורות הארץ והעמים, היושבים בה. 

יוסף הלוי הרבה להתעניין בחיי היהודים התימנים, ותורגמנו שליווה אותו במשך כל הדרך, חיים חבאשוש מצנעא, השאיר לנו תיאור מעניין מאוד של המסע ההיסטורי הזה, בפעם הראשונה דרכה אז כף רגלו של אדן אירופי בשטחים ההם.

כמה תיירים חוקרים, וביניהם שני יהודים, דיגפריד לנגר והרמן בורכרדט, נהרגו על ידי בדווים בשעת מסעיהם. מלומדים אחרים התעניינו בגילוי צפון ערב. זכור לטוב ד.ה. מילר פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של וינה ולתנ"ך בבית המדרש לרבנים בעיר הנ"ל, אשר ביקר גם בערב הדרומית והשתתף בפענוח הכתובות של דרום ערב וצפון ערב בביאורן, בעצם ימי גילוייהן.

הוא קבע את סדר הדורות ותקופות הממלכות בדרום ערב, ושיטתו נתקבלה, בשינויים מבוימים על ידי רוב החוקרים. גם א. מיטווך, פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטה של ברלין, אשר מת בימי המלחמה האחרונה בגרמניה, הוציא לאור הרבה כתובות וביארן בשותפות עם הצלומד הגרמני י.ה. מורדטמן.

התגליות הללו, המציאות החשובות אשר נתגלו בצפון ערב ותיאורי חייהם של הערבים, שנתפרסמו, מן הגדולים והחשובים ביניהם הם סיפורי המסעות של התייר השוויצי י.ל. בורקהרדט והאנגלי צ'. דאאוטי, נתנו דחפה עצומה להתעניינות בערב.

לפי דעת רוב החוקרים, הייתה ערב ערש השמים השמיים, שזרמו מכאן גלים גלים, כאילו ממיכל ענקי, והציפו את קדמת אסיה : ארץ ישראל, ארם צובא וארם נהריים. הגל הראשון הביא את העברים, המואבים, העמונים, וכחמש מאות שנה לפני ספירת הנוצרים הציפו הנבטים וקרוביהם את הארץ הנושבת שמצפון לערב. הנחשול האחרון שהגיע לשיאו בתקופת מוחמד, כבש את כל קדמת אסיה ועבר לצפון אפריקה ועד סיקיליה וספרד הגיע.

הלשון הערבית, הצפונית והדרומית, שמרה על הרבה צורות דקדוקיות עתיקות ועל אוצר מלים. מושגים ומונחים, שזכרם נשתכח בשאר השפות השמיות, ורק עתה חושפים הבלשנים את פירושם ומוצאם ומפיצים בזה אור חדש על פרשיות שונות בדקדוק הלשונות השמיות.

בארץ זו חי מחולל דת האסלאם ונביאה,ף מוחמד, שמספר מאמיניו עולה היום על רבע מיליארד. ואף על פי שדת זו נולדה בתקופה, אשר השאירה לנו הרבה מסמכים היסטוריים, נתקלים חוקרי ראשיתה ומוצאה בבעיות, שטרם נפתרו. חקירת הקוראן ויחסו אל היהדות והנצרות גם היא עוד לא הצליחה לפתור כמה וכמה בעיות חשובות.

סיפורי נסים ונפלאות – רבי דוד ומשה

29.135 ״אותו נוצרי שסיפרתי עליו, כל שלושה חודשים היה מביא שור לשחיטה ברבי דוד ומשה. היה לו אוטו, ומאז שהתחיל להשתטח על קבר הצדיק ולהביא סעודות, התחיל להתעשר והיו לו הרבה מכוניות. הוא היה מגיע ונושק את קבר הקדוש. לפני בואי ארצה, היו לו כשתים־עשרה מכוניות. הוא התחתן עם יהודיה מאיטליה, נולדו לו שני בנים, אחד בשם יוסף ואחד בשם אליהו״.

30.135 ״אביו ז״ל של ד״ו הסנדלר סיפר לי את הסיפור הזה. הוא ואשתו נהגו לשבת ביום ששי. היו מכינים לחם ליד התנור. יום אחד שקעה השמש והם היו עוד מכינים לתנור סירי חמין לשבת. פתאום ראתה אשתו אדם אחד עם מקל. הוא היה סנדלר. אמר לה האדם: האם את מכירה אותי? ענתה שלא. היא מספרת שהוא היה בעל זקן ארוך. הוא נתן סימן על הקיר במקל שלו ואמר לה: הנה, אם השמש תגיע לכאן ואת תמשיכי להכין לחם, היזהרי, אני הוא ר׳ דוד ומשה. קמה ואמדה לבעלה: איני רוצה יותר להמשיך לאפות לחם. סיפרה לו אודות הסימן שהיה בקיר, מעין חפירה שחפר הקדוש עם המקל שלו. מאז, כל פעם שהשמש היתה מגיעה לאותו חור שבקיר, היו מפסיקים להשתמש בתנור ביום ששי. היו הרבה גיסים ונפלאות בקדוש הזה ר׳ דוד ומשה״.

31.135 ״הערבים עצמם נהגו לישון במקום הקדוש ולהביא בהמות לשחיטה. אני אספר לך על מקרה של ערבי אהד. ערבי אחד הגיע למקום בשעה מוקדמת. היה עובר דרך המקום הזה למקום אחר. באותו רגע שעבר, ראה והנה יהודים מתעוררים, נוטלים את ידיהם, רוחצים את פניהם. אמר בליבו: ׳סבבאחנא על־אללה או עלא צדיק, סבבאחנא על־אללה אולא עלא האד ליהוד האדו׳.׳ הוא רצה לעזוב את המקום ופתאום התעוור. אלוהים יצילנו. עוד בהיותו על סוסתו, קרא: אדוני ר׳ דוד ומשה, אני מצטער. היום אני אביא לך את ההעודה שלך. זה לא עזר. יהודים התאספו סביבו. שואלים אותו מה עשה, מה עשה ? ענה: אני מבקש את חסותו של הצדיק הזה. אנשי הקהילה שהיו במקום ענו לו שרק יביא את הסעודה והכל יהיה בסדר. הביא שחיטה ובאותו יום שוחרר מהעיוורון. השיך של אותו כפר היה שולח למקום הקדוש שחיטה מדי שנה בשנה, קרה שהוא, כאשד היה שיך, ניסו המוסלמים להרוג אותו. רדפו אחריו והוא רץ אל קבורת ר׳ דוד ומשה כדי לבקש חסות שם. באו, ניסו לירות בו ולא יכלו.הוא פנה לצדיק שיציל איתו וכל שנה הביא שחיטה לרבי דוד ומשה״.

32.135 ״ברבי דוד ומשה, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, חלם השומר המוסלמי של הקדוש. הוא חלם שבאותו לילה, בו היתה צריכה לפרוץ המלחמה בישראל, חלם והנה שבעה סוסים יצאו מן המקום הזה, עברו דרך השמים. הלך לקזבלנקה ומסר לאנשי ועד הקהילה שהצדיק בא ואמר לו שהמלחמה פרצה בישראל ושאין לה ממה לחשוש, כי הצדיק שומר עליה״.

33.135 ״אני, ביום כיפור אחד, ישבתי בבית־הכנסת שעל שמו בעיר מוגאדור. זה היה בזמן שיהודים נדדו נדרים וקנו עצים להשתלה בארץ־ישראל. קראתי: או ר׳ דוד ומשה, הנה אני נמצאת בבית־הכנסת שעל שמך, ראיתי את ספר התורה שלך וביליתי את יום הכיפורים בבית־־הכנסת שלך. השנה עשה שאני אהיה כישראל. וכך היה. אני הייתי ישנה ובחלומי ראיתי והנה רב אחד בעל זקן אתך מחבק אותי, צדיק גדול מחבק אותי, מביא אותי לגינה אחת ואושר לי: בחי, הנה ארץ־ישראל. אני גם בחלומי פניתי לבל אלה שעמדו לעלות ארצה, שיחכו לי עד שאעלה אתם. אני חושבת והנה לפני ר׳ מאיר בעל הנם. אמדתי לו: רבי, האם אני ראויה בדי לעלות לארץ־ישראל? בחלומי והנה אני דואה בית שלו בארץ־ישראל. חלמתי שבאו אנשים כדי להשתטח על קברו של ר׳ מאיר. אני ביקשתי מהם שיתנו לי

ראשונה לגשת לקבר. וכך היה. הם חיכו עד שחזרתי. בבוקר סיפרתי את זה בבית־הכנסת. אני הייתי [אז] בהריון בבני יגאל. בחלום והגה אני חולמת שאני נמצאת בבית־הכנסת. האנשים ביקשו ממני שאחכה עד שאראה את הספר של יופ־הכיפורים. הלכתי לישיבה כדי לספר את חלומי, ובאם אוכל לצום כי הייתי בהריון. אמרו לי שלא אצום ובמקום הצום לתת צדקה. אמרו לי שאני אשאר בחיים עד שאראה את מלך המשיח… כך פתרו לי את החלום. גם פה עברתי ליד בית־הכנסת. אמרו לי שאעצור עד שאראה את הספר של יום הכיפורים׳׳.

34,135 ״אני הייתי הפקיד של ר׳ דוד ומשה. גרתי במקום בשם תאמסתינת, מקום בו קבור ר׳ דוד ומשה. אני הייתי הפקיד הממונה על השחיטה, כל מי שהביא בהמה לשחיטה, אם אחרי השחיטה הבהמה טרפה, אז הנודר נדר מהליף את הבהמה, קונה בהמה אחרת. ואם היא לא טרפה, מכינים אותה לסעודה. איך נבחרתי כפקיד? ׳בללאה ובלענאיה׳. אני הייתי פועל ומטפל בבהמות לאחר השחיטה. לילה אחד, ישנתי בחדר שלי בבית־המטבחיים של הצדיק. אז מקום הצדיק היה מלא. באו המוני□ לבקר. זה היה בליל ההילולה של ל״ג בעומר. הרגשתי שמישהו בא ודוחף אותי עם קצה הזקן שלו. שאל אותי מה אני עושה שם. עניתי לו שהמקומות [ליד] הצדיק מלאים ואני לא מצאתי מקום ללון, ולכן באתי ללון ליד בית־המטבחיים. אמר לי: התעורר! התעוררתי. אמר לי: אתה יודע מי אני? עניתי שאיני יודע. הוא ענה לי: אני הוא בעל המקום הזה. בללאה ובסידי! נתן לי מסור ואמר לי: אני נותן לך רשות לשרת אותי, אבל איני רוצה שאתה תרים את ראשך על הקהל. אחד מאנשי הקהילה, מהוועד המטפל בענייני הכספים של הקדוש — נאמר שההילולה היתה במוצאי שבת, אני חלמתי אותו חלום יום חמישי שלפני כן — אז אותו יהודי שאל בליל ההילולה אם נמצא בין האנשים אדם בשם מ״ד. אמרו לו: כן, ישנו. ביקש ממני שאעלה אליו. הלכתי. אמר לי: אתה יודע שאתה הוא הפקיד של אדוננו ר׳ דוד ומשה. הפקיד שהיה לפני כן היה חולה. כמשך חמש שנים עזרתי לו. שאל אותי: אתה מקבל על עצמך להיות הפקיד ? עניתי: אנכי אשרת אותו, אני, בני ונכדי שבח לאל. מכרתי את הכום הראשונה של הצדיק בעשרים ואחד אלף ריאלים. מאז לקחתי עניין זה לידי״.

שמש ממערב – יצחק גורמזאנו – אגדת חייו של רבי חיים בן עטר

לעתים נעצמו עיניו של רבי חיים הזקן בעיצומו של שיעור בתורה. הייחוד בחודשי האביב או הקיץ, כאשר שמש נעימה של אחר הצהרים ליטפה היא את זקנו הלבן והמקורזל, ורוח ימית שובבה הותירה בו לחלוחית מלוחה. נכדו הקטן, ששמו חיים כשם סבו, ישב אז על ברכיו, וייחל בסבלנות לאותה רוח, תשוב ותעירנו במשב עז וחריף, והשניים יוכלו להמשיך בשיעורים.

יום אחד כאשר נתארכה שנתו של הסב, ולאחר שבדק שעמוקה היא דיה, החליק חיים מעל ברכיו וחמק לעבר החומה המקיפה את החצר. הוא טיפס ועלה עליה בזריזות עד שנתגלה לעיניו הים וחופו הזהוב.

 קולות של ילדים משתובבים הגיעו עד אליו. רובם היו בני עניים, ערבים ויהודים, בראשם, נער שחום ונישא משכמו ומעלה. חיים לא ידע את שם הנער ההוא, הכהה ועז המבט. בלבו כינהו נמרוד. הוא התקנא בחבורת היחפנים המתפרעים בחוף, כשהם מתיזים זה על זה מים וחול וצדפות, צוחקים ומקללים.

חיים הקטן היה נצר למשפחת רבנים מהוללת, נכדו לרבי חיים בן עטר, ששמע תהילתו הגיע לכל עיר וקהילה ברחבי מרוקו, שאר בשר לרבי יהודה בן עטר מן העיר פאס, הוא המכונה מתוך הערצה " חכם אלכביר ", ואגדות פלאים עוטרות לראשו, קרוב משפחה לגבירים ונגידים, שם טוב בן עטר ובנו משה, שניהם שרים בחצר הסולטאן,מלך מרוקו.

האם ייפלא הדבר שהילד לא הורשה להתלוות אל חבורת הנערים המשתובבים ? חיים הביט בהם בקנאה, כשהם מטפסים על עצי התמרים. תלויים על ענפיהם כאשכולות, ומתענגים על הפירות המתוקים.

הוא האמין בכל בלו, שאילו ניתן לו הדבר, היה גם הוא מסוגל לטפס כמותם. אולם הוא ידע, ששתיים כפול שבע עיניים מפקחות עליו, ובאותו מניין דיים מוכנות לשמרו מכל משמר, למען יגדל לתפארת משפחת בן עטר ולתפארת עם ישראל בלא שריטה.

ובכן, חכם חיים בן עטר ? היו הבריאות פונים אל סבו הזקן, נכדך חיים, בו משה בנך, האם יצמח להיות תלמיד חכם וגדול כסבו בתורה ? חייך רבי חיים הזקן, החליק בידו על זקנו הלבן והשיב מתוך סיפוק, " גדול מסבו, נכדי יהיה גדול בדורו " אתנחתא מהורהרת, עצימת עיניים, כמו מתוך נבואה " והדורות הבאים, לכשיהגו את השם בן עטר מתוך כבוד והשתאות, לקטן הזה יתכוונו, ולא לזקן הזה.

הבריות ידעו שהרב הזקן אינו אומר דברים בעלמא. לעתים היו משתעשעים עם הילד ומביאים לפניו קושיות, למען יפתח אותן כאגוזים.

הוא היה משיב מתוך כובד ראש וחריפות, כשהוא מביא דברי פרשנים שונים, משווה ביניהם, מפשר ביניהם, ולעתים, אפילו מעז להכריע ביניהם. אנשים, אשר בתחילה התייחסו לילד מתוך לצון, למדו עד מהרה לכבדו, ואפילו לירוא משבט לשונו.

אף על פי כן ילד הוא ילד, אפילו הוא עילוי. כמיהתו של חיים הקטן להצטרף אל חבורת הנערים גברה בו. באותו רגע נחלצו הנערים מתוך סחבותיהם בחוסר סבלנות ורצו ערומים להשתכשך במים. בראשם ניתר הילד שחיים הקטן קראו נמרוד. גופו הגמיש, כגופו של נמר שחור, התפתל על רקע חולות הזהב, עד שנבלע בתוך הקצף הלבן של גלי הים.

פעם ראה חיים את נמרוד, כשהוא נגרר על ידי אביו, רבי לוי אנקווה, אומן שהתפרנס מרקמת תשמישי קדושה בחוטי זהב וכסף, אל רבי חיים בן עטר ומתחנן לפניו שיעזור לו. " בני זה הבן יקיר לי אפרים " אמר בעצב, בן סורר ומורה. בן נעוות המרדות. כמו גוי, רחמנא ליצלן. אינו רוצה ללמוד תורה. אינו מוכן להקשיב לקול אביו ואמו. ממיט הוא חרפה על השם אנקווה ועל הצדיק שאת שמו הוא נושא. 

הדמעות מילאו את עיני האב וזלגו על זקנו. חיים הקטן הביט באיש בתימהון. הוא לא היה רגיל לראות במשפחתו גברים בוכים. הבכי יפה לנשים ולילדים חשב, ובכן שמו אפרים, הרהר, אך בעיני עדיף השם נמרוד. והשוט ? שמע חיים את סבו אומר, " חוסך שבטו שונא בנו ". השוט אינו מועיל. כמו סייח פרא!, אמר האב, ודמעותיו הוסיפו לזרום.

נמרוד ישב לו בפינת החצר, דחוק בזווית שבין שתי החומות הנפגשות, כשידו חופרת בעפר, והוא משלח במבוגרים מבט אפל. " הכנס אותו לתוך הבית ואדבר עמו " הורה רבי חיים בן עטר. האיש מיהר ונישק את ידו של הרב הזקן, ואץ לקיים את מצוותו. הישיש ניענע  בראשו והפטיר " נצר לרבי אפרים אנקווה המדיק ! ומפיו נשמעה אנחה כבדה. חיים הקטן החליט בלבו, שאחרי שילכו האב והבן לדרכם, ושאל את סבו מי היה ברי אפרים אנקווה.

נמרוד לא התנגד כאשר נקרא על ידי אביו להתייצב לפני הרב הגדול. אולם מבטו העטין ושריריו המתוחם העידו על סערת נפשו. הרב רמז לרבי לוי אנקווה לחכות בחצר, הניח כף מרגיעה על כתפו של הנער ושניהם נבלעו פנימה. גם חחים הקטן נותר בחצר. דממה עמוקה נשתררה אחרי שנמוגו הדי טריקת הדלת. הילד פתח את ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, פרק ט"ז, ושיקע בו את חוטמו.

גם המבוגר חיפש מפלט למבוכתו. לכן ישב בקצה הספסל, והוציא מאמתחתו פיסת קטיפה, אליה היה מחובר חוט של פז. השמש נאחזה במרקם הזהב ושילחה את השתקפותו על הקיר ממול.

בהרת שובבה זו הסיחה את דעתו של חיים הקטן מן התורה, ועיניו נמשכו להביט ברבי לוי אנקווה, השקוע במעשה הרקמה, דמות של זקן הדור, רכוב על אריה, בלב לבה של קטיפה ארגמנית. אותה שעה היה רבי לוי עסוק בעיצוב המושכות שאחז בהן האיש.

משריכז חיים את מבטו, השגיח בעובדה שאין הרתמה אלא נחש כרוך. הדבר הבעיר את סקרנותו של הילד, אולם הוא לא העז לשאול לפשר התמונה. כאילו הייתה הדממה קדושה ואסור לחלל אותה. למזלו, שמח האיש המבוגר על התירוץ שנזדמן לו להפר את השתיקה ולקשור שיחה עם הילד. אמר בהצביעו על התמונה, רבנו אפרים אנקווה הצדיק.

לבו של הילד ניתר, האומנם יזכה לכך שהאיש יספר לו על רבי אפרים אנקווה ? כאילו קרא הלה את מחשבתיו, פתח בסיפור המופלא, שתחילתו כמה מאות שנים קודם לכן.

רבי אפרים אנקווה הצדיק הגיע לחופים האלה מארץ ספרד עוד לפני הגירוש הגדול. חיים הקטן שמע רבות על גירוש היהודים מספרד, שאירע שלוש מאות שנה קודם שמנו. במשפחתו סופר שבני עטר נצר הם לגולים הספרדים שחיפשו להם חוף מבטחים.

" לביא : שאג בקזבלנקה. 

החשש מפני פרעות ביהודים בכל שלוש ארצות המגרב נעשה ממשי מאוד. מפקדת "ההגנה " הייתה ערה מאוד למצב זה והיא שיגרה למרוקו את יאני אבידוב ( אוסטרובסקי ) ז"ל ואת אפרים בן חיים. יאני אבידוב, איש נהלל, נשלח עוד בשנת 1943 מטעם ה " מוסד לעלייה ", בראשותו של שאול אביגור ז"ל, לדמשק והוא ארגם שם את הברחתן של כמה מאות משפחות יהודיות לארץ ישראל.

יאני אבידוב ואפרים בן חיים, נרתמו מיד לפעולה במרוקו ויצרו קשר עם סאם אבוטבול ואלח אוחיון, לצורך ארגון גרעיני עלייה. הם הפעילו לחץ על ראש ה " מוסד לעלייה " בפאריס ותבעו לשלב גם אותם במבצעי עלייה ב', אך העלו חרס בידם.

אבוטבול ואוחיון רתחו מכעס ובאחד המקרים אף החזירו לפאריס את שליחי ה " מוסד לעלייה " . הם טענו כי אם לא ישולבו יהודי מרוקו בארגון העלייה החשאית – הלהט הציוני בצפון אפריקה ידעך ויעלם. לאחר דין ודברים חריף, סוכם בפאריס כי אם יעלה בידי יאני אבידוב ואפרים בן חיים לרכז משכל שלוש ארצות המגרב 400 עולים – יהיה " המוסד לעלייה " מוכן לעמיד לרשותם אוניית מעפילים אחת.

מטעמי נוחיות מבצעית סוכם, כי העלייה על האנייה תהיה בחופי אלג'יריה שהייתה באותם הימים חלק מהמטרופולין הצרפתי, ועל כן יהיה צורך לרכז בה את העולים.

חברי " ההגנה " בצפון אפריקה, נרתמו מיד לארגון פעולה זו. נדיה כהן, כיום נדיה פרנקו, ילידת תוניס וחברת קיבוץ רגבים, ריכזה את הפעילות באלג'יריה ; ואילו הפעילות במרוקו התרכזה בידי סאם אביטל ואלח אוחיון.

סיפרה נדיה פרנקו : " מאחר שלא הכרתי את אלג'יר, נהגתי ללכת לבית הכנסת בשעת תפילת ערבית ולתפוס שם מקום בעזרת הנשים. כולם הבחינו מיד שלא הייתי מבנות המקום ועל כך היו מלאי חשדו כלפי. אך בגמר התפילה, ניגשתי לאחד המתפללים ושאלתי :

" האם יש ביניכם ציונים " לרוב היו מצביעים על אדם מוסים. ניגשתי אליו ושאלתי : " האם אתה מוכן לרכז ערב בביתך 15-20 צעירים יהודים, כדי שאוכל לשוחח עמן בנושא הציונות ? ההיענות הייתה מופלאה, בבית הייתי מגלה מיד את סוד בואי. 

אמרתי לצעירים כי הנה מתארגנת אניית מעפילים לארץ ישראל וכי אם ברצונם לממש את מצוות העלייה לארץ הקודש, עליהם להירשם אצל המארח. אמרתי להם כי מאחר שההתראה לעלייה תהיה קצרה מאוד – עליהם יהיה להגיע במהירות לנקודות הריכוז באלג'יר, כדי שניתן יהיה להסיעם משם למחנה מעבר, שבו יתאספו כל המעפילים, עד להעלאתם לאנייה. בשיטה זו נקטתי בכל ערי אלג'יריה.

באלג'יר היו כמה מקוות ריכוז. אחד מהם היה בבית הספר " אליאנס ", שבו למדו התלמידים ביום, ואילו בלילה שימש אכסניה למעפילים. גם המקווה המקומי, שבו נהגו בנות ישראל להיטהר, שימש בלילה תחנת מעבר לעולים.

אפילו המסעדה הכשרה בלב הרובע היהודי, שימשה מקום מפגש לעולים. המסעדה הייתה פתוחה עד שעה תשע בערב, אך לאחר שנעלה את דלתותיה – היו שליחי העלייה מזיזים את השולחנות והכיסאות והמעפילים זכו בכמה שעות שינה, בטרם הוסעו למחנה המעבר, בקרבת החוף.

ההעברה נעשתה במשאית מכוסה בברזנט והנהג – פעיל עלייה מקומי – היה בולע גלולות מרץ, כדי להישאר ער ובכדי שיוכל להסיע קבוצות עולים נוספות…….

ואילו על ההעפלה עצמה, סיפר אשריאל בוזגלו, אחד ממפעילי האונייה " יהודה הלוי " וכיום תושב ירושלים : " באפריל 1947, יומיים לפני חג הפסח, הודיע סאם אביטל לראשי הקהילה היהודית בקזבלנקה, על כוונתם של פעילי התנועה הציונית לעלות לארץ ישראל.

הוא סיפר להם כי ליד אלג'יר הוקם מחנה מעבר בשם " שלווה ובריאות " וכי בדעתו ובדעת חבריו להגיע לשם בהקדם. כדי להקל עליו את חופש התנועה, התחפש אביטל לכומר. הוא עטה על שכמו גלימה רחבה, חבש מצנפת לראשו, וזקן שחור ועבות עיטר על לחיו.

לעתים היה אביטל חוצה את הגבול המרוקני אלג'ירי כשהוא מסתתר בתא המטען של מונית. אני עצמי עשיתי את דרכי לאלג'יר, על גבי משאית טעונה מצרכי מזון ושקי מלח. אחרים חצו את הגבול ליד אוג'דה כשהם לובשים בגדי צופים. לפי סיפור הכיסוי שלנו – היה עלינו להשתתף בג'מבורי של צופים באלג'יר.

" כאשר יצאנו את בתינו בקזבלנקה, נאמר לנו שהזמן במחנה המעבר יהיה מצומצם. אך קיווינו שהשהות במחנה תהיה קצרה. אך הנה עתה ליל הסדר, ליל שבת ה-4 באפריל 1947, ואין עדיין אונייה.מחשבותינו היו נתונות כמובן, למשפחותינו שישבו מסובות סביב שולחנות ערוכים ואילו אנו מקיימים את הפסח " על מצה ומרור " ואי שם בחופי אלג'יר אנו יושבים ומספרי ב….יציאת מרוקו ".

מחנה " שלווה ובריאות " הוקם על גבעה קטנה, באזור המרוחק כדי200 ק"ממערבית לאלג'יר, על אם הדרך לקזבלנקה. השטח היה שייך ליהודי עשיר ושליח מקיבוץ כברי שבגליל העליון, הקים בו מחנה אוהלים שאורגן בקרבת חורשת אורנים ובאר מים.

העולים מאלג'יריה היו בעלי תעודות זהות חוקיות ועל כן הם רוכזו בחלקה החשוף של הגבעה, ליד הכביש הראשי. ואילו המרוקנים והטוניסים, שחצו את הגבול באורח בלתי חוקי, רוכזו בתוך חורשת האורנים.

מי הבאר שימשו לשתייה ולבישול, אך הרחצה, הכביסה והדחת הכלים, נעשו על חוף הים. ככל שחלפו הימים – החיים במחנה נעשו קשים יותר והמעפילים עמדו על סף רעב. האפסנאי של " המוסד לעלייה " בפאריס, הקציב למחנה 450 מנות מזון לשבועיים.

אך במחנה נקבצו כבר 650 איש, והם שהו בו זה למעלה מחודש ימים. מה שהגביר את המצוקה הייתה העובדה שלמחנה הגיעו לא רק צעירים, אלא גם בני משפחותיהם. על כן אורגן המחנה באופן שהמשפחות רוכזו בפינה אחת והן קיבלו מנות קמח, סוכר ושמן, ובישלו בעצמן את האוכל לבניהן.

ואילו הרווקים בעדו בצוותא וקיבלו עליהם את עבודות הבישול והניקיון. בשעות הפנאי – למדו כולם עברית וריקודי עם ועסקו בספורט.

 מספר אשריאל בוזגלו : " הספורט היה ממש חיוני והווה חלק מפעולות ההסוואה שלנו. לא הרחק מהמחנה, שכן כפר ערבי קטן. כדי למנוע חשדות, ביקשנו להרגיל את תושבי הכפר לראותנו צועדים יום יום עד שלערי הכפר ומשם רצים לחוף וחוזרים למחנה בדרך אחרת.

הכוונה הייתה שבליל העלייה לאונייה, יהיו תושבי הכפר מורגלים לכך " שהצופים " עוברים בכפרם ואינם שבים דרכו. מאותה סיבה נהגנו להדליק ערב-ערב מדורה. לכאורה – כדי לקיים סביבה ערבי הווי ובידור, אך בפועל – כדי שהאש תשמש מעין " תמרור " לאניית המעפילים…".

אך משום מה בוששה האונייה לבוא. ראשי " המוסד לעלייה " בפאריס, הרגיעו את העולים וסיפרו כי האונייה כבר נרכשה וכי בגמר השיפוץ היא תפליג לעבר חופי אלג'יריה. ציפייה ממושכת זו החריפה את התנאים במחנה " שלווה ובריאות " ולרבים מהמעפילים לא הייתה – לא שלווה ולא בריאות.

ראשי המשפחות המטופלות בילדים, החלו יורדים לכפר הערבי ומחליפים שם את בגדיהם תמורת שמן, סוכר ולחם. דבר זה עורר מיד את חשדם של הכפריים והם הזעיקו את המטרה ל " מחנה הצופים ". השוטרים סיירו החלקה החשוף של הגבעה, בדקו את ניירותיהם של האלג'ירים ולא ראו – או עשו את עצמם כמי שאינם רואים במעלה הגבעה, בתוך חורשת האורנים, היו אנשים נוספים. לשוטרים סופר כי הצעירים הם " צופים " שמעולם לא ראו את הים ועל כן עמדה לפניהם הברירה – לבוא למחנה, למרות התנאים הקשים ששררו בו, או לא לראות את הים בכלל.

גם אם הביקורת עברה בשלום, אזי עצם הופעתם של השוטרים, הולידה חששות פן המחנה יוסיף להיות נתון במעקב. על כן, בשעת לילה מאוחרת, כונסה אסיפה כללית של המעפילים. סאם אביטל אמר להם כי מי שאינו מחזיק מעמד ורוצה לשוב לביתו – יקום וילך ובלבד שלא יסכן את כל המחנה.

אך מי שיעדיף להישאר ולהמתין לבוא האונייה,חייב להתאזר בסבלנות ולא יירד עוד לכפר העברי הסמוך. כמצופה, איש מבין המעפילים לא קם ולא עזב את המקום.

יאני אבידוב ואפרים בן חיים, ניצלו את ביקור המשטרה האלג'ירית כדי להגביר את לחצם על אנשי " המוסד לעלייה " בעניין שיגור האונייה.

עוד בסוף פברואר 1947, קיבל לידיו חגי אבריאל – אחיו של אהוד אבריאל ז"ל ומי שהיה איש " המוסד לעלייה " במארסיי ומי שנימנה אחר כך בין מייסדי קיבוץ שדב בוקר, את הספינה " אנאל ", לצורך העברת המעפילים מצפון אפריקה.

הייתה זו ספינה מיושנת ביותר, שהושקה במארס 1877 ונשאה את השפ " דה ארל אוף זטלאנד ". בשלהי 1946, נרכשה האונייה על ידי סוכן יווני בשם פילידס ונרשמה בפנמה בשם " אנאל ". כשהיו נושאת דגל פנמה הגיעה " אנאל " לשיפוץ בנמל מרסיי.

צוותה אוּיש בידי מלחים ספרדים, בראשותו של הקברניט וילי לגונה. במשך כחודשיים ימים, עברה הספינה שיפוץ יסודי והותאמה לייעודה החדש. היא צוידה במכשירי אלחוט, לשמירת הקשר עם סניפי " המוסד לעלייה " במארסי ובמילאנו ונוסף על הצוות הספרדי, הועלו על סיפונה שלושה אנשי פל"ים – הזרוע הימית של הפלמ"ח – שנשאה אז בעול העלייה החשאית לארץ ישראל.

היו אלה " מפקד האונייה, ישראל חורב ( חרקובסקי ) חבר קיבוץ שדות ים, שעלה לישראל מרוסיה בשנת 1921, בהיותו בן שלוש ; יעקב נצר ( מלניצר ) עולה חדש מפולין שהוכשר כ " גדעוני " האלחוטאי של הספינה ; ואיתן שפושניקוב ז"ל, אף הוא מראשוני הפל"ים .

ב-28 באפריל 1947, הפליגה " אנאל " מנמל מרסיי לעבר החוף האלג'ירי. בטרם צאתו לדרכו, שאל ישראל חורב את חגי אבריאל, היכן מצוי בדיוק חוף ההעפלה. חגי הצביע במפה על הכיוון הכללי של ההפלגה ואמר לו : " העולים מרוכזים במחנה קטן, כ-200 ק"ממערבית לאלג'יר, אתה תזהה את המקום על פי עשן שיעלה ביום, או אש המדורה בלילה …..".

ואמנם בצהרי ה-10 במאי, נראתה " אנאל " בחופי אלג'יריה, מול מחנה " שלווה ובריאות ". נדיה פרנקו, שראתה כבר את האנייה במרסיי, זיהתה אותה מיד וכמוסכם – ענן עשן גדול עלה והתיימר בשטח המחנה. לאחר שקלט את האות, חמק רב החובל הספרדי מן המקום, על מנת שיוכל לשוב אליו עם חשיכה.

עתה החלה במחנה התארגנות מהירה לקראת העלייה לאנייה. למעפילים נאמר כי מפאת חוסר מקום, הם לו יוכלו לקחת את כל חפציהם ועל כן מוטב שכל אחד ילבש עליו בגדים רבים ככל האפשר. כל מעפיל קיבל כצידה לדרך " מנת מזון " שכללה ככר לחם וכמה תמרים. 

שמואל שגב

יהדות המגרב: תקציר היסטורי

מותו של הרצל בשנת 1904 שיתק לזמן־מה גם את הפעילות הציונית המוגבלת במרוקו. אך ב־1908 קמה בפאס אגודת ״חיבת ציון״ והיא הרחיבה את פעילותה גם למקנס. במכתב להנהלת ההסתדרות הציונית נכללו שמותיהם של עשרים חברי האגודה והיתה כלולה בו הבקשה שההסתדרות הציונית תקבל אותם בסבר פנים יפות. מזכיר ההסתדרות הציונית בקלן, נחום סוקולוב, ענה בעברית כי ההסתדרות הציונית מקבלת את אגודת ״חיבת ציון״ בזרועות פתוחות יען כי ״אחינו אתם״.

בעקבות חילופי מכתבים אלה נוצר קשר רצוף בין קלן לפאם. באחד המכתבים כתב נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, כי ״שמחים אנו לראות את אחינו במזרח הולכים אתנו שלובי זרוע בעבודתנו הקדושה לשם המטרה הנעלה״.

אך אם משום העדר חומר הסברה בעברית או בצרפתית, או משום התעלמות מהקיבוץ היהודי בצפון-אפריקה, הציונות במרוקו נתפשה כביטוי דתי וכמחסום בפני ההתבוללות. משום פירוש זה המליצה ההנהלה הציונית לתנועת ״חיבת ציון״, בשנת 1910, להצטרף לתנועת ״המזרחי״ העולמית. מה שחיזק אז את דימויה הדתי של התנועה הציונית, היה סירובה של ההנהלה הציונית להתערב לטובת אגודת ״חיבת ציון״ בנושא מדיני. כך, למשל, בשנת 1910 כתבה תנועת ״חיבת ציון״ להנהלה הציונית על מצוקותיה של היהדות המקומית וביקשה את התערבות התנועה הציונית אצל המעצמות הגדולות, כי יפרשו חסותן על יהודי מרוקו. דוד וולפסון דחה אז את הפנייה וטען כי התנועה הציונית איננה רשאית להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה כלשהי.

מה שהקשה על הפעילות הציונית במרוקו באותה תקופה, היה גם הניכור הלשוני. משום שראשי ההסתדרות הציונית היו כולם יוצאי אירופה, כל חומר ההסברה נכתב ביידיש או בגרמנית-בעוד שיהודי מרוקו שלטו בצרפתית, לדינו, עברית וערבית. כך, למשל, ב־24 באפריל 1913 כתב מזכיר אגודת ״בני ציון״ לוועד הפועל הציוני, כי ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חברתי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה כי אם בשפת קודשנו היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות, הן הן היו בעוכרנו לבולל אותנו ולעשותנו כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העבריה ומה לנו לחבק חיק נוכריה ?״ אך חומר בעברית או בצרפתית לא נשלח. מלחמת העולם הראשונה הביאה לניתוק מוחלט בין היהדות הצפון־אפריקנית ובין ההנהלה הציונית, ועד למחצית שנות העשרים לא שוגר לצפון־אפריקה אפילו שליח ציוני אחד בעל שיעור קומה.

הצהרת בלפור והמנדט הבריטי על ארץ־ישראל עוררו התלהבות עצומה בכל רחבי צפון־אפריקה. בערים שונות נערכו תפילות הודיה וההתעוררות הדתית־משיחית בקרב יהודי מרוקו, הביאה להקמת אגודות ציוניות חדשות, ששמו להן למטרה לעודד עלייה לארץ־ישראל. כך, למשל, במקנס קמה אגודת ״עץ החיים״; בטנג׳יר קמה אגודת ״מגן דוד״ ובעיר לראש קמה אגודת ״בוני ירושלים״. כל שלוש האגודות הפיצו את השקל הציוני ולקראת העלייה ארצה הם החלו ללמד את בניהם עברית. במקרה אחד יצאו אפילו העולים לדרך, אך שלטונות המנדט הבריטי אסרו עליהם לרדת בנמל יפו והם חזרו לקזבלנקה במפח נפש. בשנת 1921 החלו יהודי מרוקו להשתתף באופן קבוע בקונגרסים הציוניים, אך היתה זו השתתפות סבילה, יען כי שפת הקונגרסים היתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרה להסביר לצירים מצפון־ אפריקה את נושאי הדיון או את תוכנו.

גם השלטון הצרפתי מצדו לא עודד פעילות ציונית. בשנת 1919 אסר הנציב העליון הצרפתי, הוברט ליוטיי, פתיחת אגודה ציונית בקזבלנקה והוא אסר גם את הפצתו של העיתון בשפה העברית העולם. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס ושנה לאחר מכן-נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי מרוקו. הגבלות אלה לא הוסרו, גם כאשר הפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריס. ראשי הפדרציה הזעיקו את ליאון בלום ואת המשפטן היהודי הדגול רנה קסאן.

השניים נפגשו עם שר החוץ הצרפתי וקיבלו ממנו הבטחות לביטול ההגבלות, אך בפועל-ההגבלות הוסרו רק בחלקן: בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית, ״הקרן הקיימת לישראל״ הורשתה לגייס תרומות, הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ונפתח סניף ה״מכבי״. אך נאסר על ראשי הקהילה לעודד עלייה לארץ־ישראל. היתה זו, אם כן, ציונות ללא חובת הגשמה ורישומה על החיים היהודיים במרוקו היה, על־כן, מוגבל ביותר.

בתנאים אלה, דחקה הנהלת ״אליאנס״ את הרעיון הציוני מפניה והקהתה את הערגה לציון. ראשי ״אליאנס״ תקפו את ההסתדרות הציונית והאשימו את מנהיגיה כי הם מנסים לדחוק את רגליה של צרפת מהמזרח התיכון ולחזק, במקום זאת, את ההשפעה הבריטית. אף־על־פי־כן, אין כיום אפשרות לדבר על תולדות יהודי צפון־ אפריקה בלי להעלות על נס את תרומתה המופלאה של ״אליאנס״ לחיסול הנחשלות ־הבערות בקרב יהדות זו.

פעילותה של ״אליאנס״ במרוקו תחלה ב־ 1861. תחילה הוקם בית־ספר עממי יטטואן ובמרוצת הזמן נפתחו בתי־ ספר של ״אליאנס״ בכל המרכזים היהודיים במרוקו. בשנת 1945 כבר למדו ברשת זו 37 אלף תלמידים, מזה 6,848 תלמידים ב־28 בתי־ספר בקזבלנקה לבדה. הרחבת רשת החינוך של ״אליאנס״ לא עברה בלי תקלות. כך, למשל, המשפחה היהודית המסורתית הושפעה משכניה המוסלמים ועל־ כן גם לא יחסה חשיבות רבה לחינוך האשה. על־פי מסורת אותם הימים נישאה הילדה כבר בגיל 12, ולעתים אף בלי לשאול את פיה. הילדה לא קיבלה אפילו את החינוך היהודי המועט שהוקנה לבנים בתלמודי תורה ולאחר נישואיה – היא הסתגרה בביתה והפכה, למעשה, ל״שפחתו הנאמנה״ של בעלה. הנהלת ״אליאנס״ הצליחה לשנות בהדרגה מצב זה ומאז מלחמת העולם השנייה גדל בהתמדה מספר התלמידות היהודיות בכל רחבי מרוקו. הנהלת ״אליאנס״ שיכנעה את רבני מרוקו לא לקדש נישואין עם קטינות, פתחה בתי־ספר מיוחדים לבנות שבהם למדו לא רק השכלה כללית אלא גם מלאכת־יד וניהול משק־בית.

במקביל לכך, הקימה ״אליאנס״ סמינר למורים בקזבלנקה ובית־ספר חקלאי במראקש, כך שבהגיע שעת העלייה לישראל, יכלו בוגריו להשתלב ביתר קלות בחייה הכלכליים של המדינה היהודית הצעירה.

מלחמת העולם השנייה הביאה שוב לניתוק הקשר בין יהודי מרוקו ובין התנועה הציונית והישוב היהודי בארץ־ישראל. קשר זד, חודש דק לאחר נחיתת צבאות בנות־ הברית בחופי צפון־אפריקה, בעיצומה של מלחמת העולם. המפגש שנוצר אז בין קצינים יהודים בצבא ארצות־הברית, ולאחר מכן גם בין שליחים מישראל ובין היהדות המקומית, לא נותק עוד והביא בהדרגה לעליית יהודי מרוקו לישראל.

אברהם שטאל

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

 הבאת י עד כאן מקצת מקורות ואסמכתאות לכך, שבמשך מאות שנים לא חדלה חלה היהודית להיות מקום תורה פעיל ברמה גבוהה. זהו קו דומיננטי באופיה של העיר, נוסף על היותה מרכז כלכלי וצומת מסחרית בינלאומית.

אין צריך לומר, שיש קשר ברור בתולדותיה של הקהילה היהודית בחלב בין הקמח והתורה. הסבר התופעה, שחלב הייתה במשך מאות בשנים מקום תורה, אינו בגודלה של הקהילה, שהייתה קטנה יחסית, אלא בכך שהייתה פתוחה לזרם בלתי פוסק של יחידים וגלי מהגרים שפקדו אותה מפעם לפעם.

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב.

מן הבעיות המעניינות והנעלמות הן השאלות : האם הגיעו מגורשי ספרד לחב ? מתי הגיעו ? כמה הגיעו ? האם הקימו " קהל " לעצמם ? האם בנו בית כנסת לקהלם ? האם המשיכו לדבר לדינו ? האם היו להם התנגשויות עם המוסתערבים ? מתי נשלם המיזוג ?

קשה להשיב על שאלות אלה, כי בעוד שלגבי ערים אחרות בסוריה, ארץ ישראל, מצרים, תורכיה ויוון יש לנו עדויות מפורשות על מציאותו של קהל מיוחד, הרי לגבי קהילת חלב עלינו להסתפק ברמזים בלבד. כמו כן אין לנו לגבי חלב הדים ברורים של התנגשויות בין קהילות, מריבות ומחלוקות, כפי שהדבר נמצא במקומות אחרים, סמוכים לחלב או רחוקים ממנה.

ואמנם כבר בראשית המאה השבע עשרה היה מספר לא מבוטל של מגורשי ספרד בחלב. עדות מעניינת על כך יש לנו בשאלות ותשובות של הרלב"ח – רבי לוי בן חביב – סימן קל"ד. בשאלה זו פונים את הרלב"ח " קצת יחידים מקהילת קודש ספרדים יצ"ו, בעניין שטר קידושין, שנכתב ונחתם בחלב בשנת הרפ"ה – 1625.

גם שמות המשפחה של החתן והכלה, שאוויגו ואלקשטאל, וגם שני שמות העדים החתומים בשטר, רבי מאיר אנאשכון והחכם רבי יצחק די מצדון, הם שמות ספרדים וכן הוא ששון אלבו, אשר ציווה לחתום.

אם נוסיף לחמש משפחות אלה את עשר המשפחות הספרדים – שחתמו על השאלה לרלב"ח והמכונים בתשובת הרלב"ח " קצת יחידים מקהילת קודש ספרדים " – נגיע למספר של חמש עשרה משפחות ספרדים, המעורבים בנושא " שטר הקידושין " האחד הזה.

ואם אלה הם " קצת יחידים ", מן הסתם היו שם עוד רבים אחרים. עשרת השמות האלה, שכולם ספרדים, כוללים כמה שמות במוכרים לנו כספרדים, כגון יעקב אבוהב, משה קאטאלן, יוסף מנשה ( מאורח יותר : מנשה סיטון ) יוסף הכהן ( מאבות אבותיו של המקובל חיים הכהם מאר"ץ – ארם צובה ), אברהם לובאטין ) אחר כך לובאטון ), יצחק אלאדו די קורדובה ועוד.

עיון מדוקדק בתשובת הרלב"ח האמורה מעלה את המתיחות הגדולה ששררה בינו לבין רבי יעקב בירב, שגם הוא התייחס לשאלת אותו שטר קידושין ודעותיהן שונות. יתר על כן : הרלב"ח מאשים את רבי יעקב בירב, שלא היה צריך להשיב לשאלה, וכך הוא טוען :

וכיוון שלפי האמת, בעלי הריב בזאת השאלה הם הבית דין הנזכר והרב רבנו יעקב אבוהב…..כל שכן הוא שלא היה לו להשיב להרב יעקב אבוהב לבדו ואף כי באו חתומים בשאלה קצת יחידים מן הקהל הקדוש ספרדים יצ"ו, עם כל זה, כיוון שהדבר היה נסתר מהבית דין הנזכר, ( בית דין קהל קדוש צובה  והיה כנגדם כמבואר בשאלה בבירור, בוודאי לא היה ראוי להשיב לאותה השאלה. 

ייתכן שיש כאן רמזים של ערעור מצד נציגי קהל קדוש ספרדים על בית דין קהל קדוש צובה, שהיה מורכב עדיין ברובו מחכמי המוסתערבים.

בשאלות ותשובות רבי משה אלשיך, נמצאה שאלה בעניין ענוגה, שהגיעה לצפת מחלב, ובה תשע שורות בלאדינו, בסיום התשובה : היום יום שני ב' לחודש אלול משנת השכ"ב – 1562, פה העירה צפת, כתבנו וחתמנו שמותינו פה וקיים.

מכאן אתה למד, שעוד במחצית השנייה של המאה השש עשרה היו יהודים בחלב, שדיברו לאדינו. כך מצאנו גם אצל רבי יוסף קארו בספרו " בית יוסף, שאלות ותשובות ד', וזה נוסח השאלה :

הנה מקרוב ארע פה חלב, שבחור אחד שמו יצחק פילאח, טען בפני בית דין קהל קדוש ספרדים, שקידש את חנה בת כבוד הרב יוסף כיירו נ"ע בפני שני עדים לבד, לא בפני קהל יעדה כדרכן של בני אדם….ורבי משה נתן ורבי יום טוב אלקסטיל הם עדיו…והעידו בנתן בידה שני שאהיש של כסף בתורת קידושין…

….ואז אמרו שאמר לה יצחק דברים אלו כהוויתן " טומא אישטוס דוס ששאהיש פור קידושין " בעברית : קחי אלו שני ששאהיש בשביל קידושין " …..ואז אמר יום טוב הנזכר מי היא, וגילתה פניה והכירוה…חזרו ושלחו לעדים שיעידו שנית ואמרו העדים ששמעו מפי המקדש שאמר:

יו סי דו ( אני כן נותן ) אישטוס דוס ששאהיש פור קידושין " ועתה נפלה שלהבת המחלוקת בין הכתות ויש קנטור בין יושבי חלב. לכן גמרנו לכבות לאדוננו……

מקור זה מדבר במפורש על בית דין של קהל קדוש ספרדים בחלב ועל חיותה של הלאדינו. וזאת באמצע המאה השש עשרה. וכן סביר להניח, שמגורשי ספרד שהגיעו לחלב החזיקו בלשונם, לפחות שניים שלושה דורות.

השאלה הקשה היא מדוע השתלטה הלאדינו ביוון ובתורכיה, התקיימה בצפון אפריקה, השתמרה בצפת ובירושלים – ואילו בסוריה ובמצרים נעלמה לאחר דורות מעטים ?

אין בכוחי להשיב על שאלה זו בשלב זה ומוטב שאניח את הסוגיה בצריך עיון לגבי דידי ולחוקרי הלאדינו. ברם ייתכן שניצחונה של הערבית יהודית בערי סוריה ומצרים נבע מכך, שהיא הייתה גם שפת השליטים.

לגבי חלב, ייתכן שמספרם של מגורשי ספרד, שהגיעו אליה, היה קטן יחסית והוא שגרם להיעלמותה שלך הלאדינו. זאת ועוד : בחלב הייתה קהילה מוסתערבים גדולה, חזקה, מבוססת ובעלת מסורת ושורשים, שלא בנקל התבטלה בפני הספרדים. כך היה במצרים.

מה שאין כן לא ביוון ולא בתורכיה, ששם היו הקהלים הרומאניוטים נחותים מן הספרדים. בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כמו שארע בשאר מקומות, ועוד ייתכן, שחלק ניכר מיהודים ספרדים אלו באו מאזורים דוברי ערבית, כגון אנדלוסיה.

העובדה שהספרדים בחלב לא התבדלו כל כך מילידי המקום, מצאה את ביטויה בשטחים שונים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים. שררה על פי רוב הרמוניה בין שני הקהלים. כך , למשל, מצאנו בשאלות ותשובות המבי"ט בעניין הורדת ראובן מהיותו " שייך " הקהילה ומינו שמעון.