יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו

משכיחה עוגא

הזקן החסיד, צדיק תמים, שפל ברך, בעל מדות טובות הצדיק ר׳ מכלוף הכהן הנז׳ הוליד: אהרן, דוד, עווישא.

הנבבד, נהנה מיגיע כפיו, לא מחזיק טיבותא לנפשיה, משכים ומעריב הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: שמואל. (הנק׳ די מו).

המרוחם, ישר ועניו, מאושר בענייניו, חי מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ דוד הבהן הנז׳ הוליד: אהרן, לוויהא, מאחא.

הנכבד היקר, מתפרנס מיגיע כפיו, נודה נדבות, גומל חסדים, ר׳ אברהם הכהן רי עוגא הנז׳ הוליד: שלמה, משה, יצחק, יוסף, עווישא.

האחים ראובן ומשה.

המנוח, טוב לשמים ולבריות, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ ראובן הכהן הנז׳ הוליד: שלמה, יוסף, מרימא, עווישא, קמירא, סתירא.

אין פרטים אודות בניו של ר׳ משה הכהן הנז'

משפחת לוגזאל

הזקן הכשר, מנא דכשר, מתהלך בתומו, גומל חסדים, הצדיק ר׳ מסעוד הכהן הנז הוליד: אהרן, יוסף, יעקב, מבלוף, מאחא, עישא.

המרוחם הישר, טוב לשמים וטוב לבריות, ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: סעדיה, מאחא.

המנוח ר׳ סעדיה הכהן הנד נפטר בלא זרע ב״מ.

הנכבד, מתפרנס מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנז׳ הוליד: רחמים, מסעוד, אליהו, מרימא.

גברא רבא ויקירא, זריז לדבר מצוה, שייף עייל שייף נפיק, עוסק בחסדים טובים, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנז' הוליד: יוסף, משה, יעקב, אברהם, עווישא, סתירא, מאחא.

החכם השלם, בישראל להלל, שנה ושימש תלמידי חכמים, מרבה ישיבה מרבה חכמה, זבח שלמים, שוחט ובודק, הרב הצדיק ר׳ יוסף הכהן דלגוזאל מחבר ספר אור יוסף (חידושים על התורה, דרשות לנפטרים) הוליד בנים ובנות בפ״י הי״ו.

משה, יעקב, אברהם (אחים של הרב יוסף הנז) הולידו בנים ובנות בפ״י הי״ו.

הנכבד, איש צדיק, שפל ברך, משכים ומעריב, הצדיק ר׳ מסעוד הכהן הנז הוליד: יוסף, אהרן, יעקב, משה, עווישא, מאחא, סאעודא, פנינה.

המנוח, בעל צדקות, מתפרנס מיגיע כפיו, הצדיק ר׳ אליהו הכהן הנז הוליד: מכלוף, מסעוד, יוסף, שלמה, ג׳ולייט.

הנכבד, תם וישר, מאושר בכל עניניו, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנז הוליד: משה, פריחא, עווישא, סעידא.

הזקן החסיד, איש צדיק, דחיל חטאין ועביד טבין, גומל חסדים, ר׳ משה הכהן הנז הוליד: יהודה, עווישא, סתירא, מאחא, סאעודא.

גברא רבא ויקירא, מתפרנס מיגיע כפיו, עושה צדקות, אוהב תורה ולומדיה, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: אברהם, אליהו, משה, אהרן, מרימא.

המרוחם, נוח לה׳ ונוח לבריות, תם וישר, הצדיק ר׳ מכלוף הנז' הוליד: עווישא.

יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן

תגובה של שלמה בן לולו למאמר של פרופסור בשן

רבי אליהו פילו הקדוש!

מה גדול שכרך על מעשיך זה, להאיר עיני יהודים מדרך האמונות הטפלות המשבשות דעתו של אדם.

לפני שאתפנה לקרוא את כל החומר החשוב שהבאת – יישר כח גדול! הנה מאמר של הרב יוסף משאש זצוק"ל שהובא כאן בעבר ב"חכמי מרוקו".

ותודה לחנה סרור לעזיזה על שהביאה לידיעתי את דבר קיום הנושא. 

דברי הרב יוסף משאש זצוק"ל

(בספרו: "נחלת אבות")

על  הרמב"ם 

…ועוד הרבה משיגים, רדוף רדפוהו על זה. (=רדפו את הרמב"ם על שהשמיט בספריו את כל העניינים הקשורים לעין הרע, שדים, קמיעים וכו' מ.א.) כידוע, ולדעתי המעט שיש להשיב עליו תשובה ניצחת כי בזמנו הייתה האמונה הזאת תקועה בלב כל ישראל, והיו תולים כל חולי וכל מכה וכל צרה ויגון גם בהפסד ממון ושכול בנים וכל מין צער, הכל בא מן השדים. והאמונה הזאת נתפשטה אצלם מימי חכמי הגמרא עד שאמרו: "האי דוחקא דהוי בשבת כלה מנייהו הוי", האי ברכי דשלהי מנייהו, הני מאני דרבנן דבלו מחופייא דידהו, הני כרעיד מנפקן מנייהו" (ברכות ו'-ע"א) (=הדוחק בשבת כלה-מהמזיקים, הברכיים העייפות-מהמזיקים, בגדי התלמידי חכמים שבלים במהרה-מחיכוך המזיקים הרגליים הנפצעות מהנפילות על העצים ואבנים, מדחיקה ודחיפת המזיקים מאחור. מ.א.) והיו חייהם חיי צער ופחד ואימת מוות מהשדים, וכמה רמאים מצאו כר נרחב למלא את אמתחותיהם כסף בכתיבת קמיעים על קלפים ועשבים ומיני פירות, שקדים ואגוזים. והיו עושים כמה מיני מאכלים ומטעמים לשדים בבתי קברות ובחרבות העיר וחוצה לה ועל חופי הנהרות ועוד ועוד…

וכל זה הוא כפירות גדולה בהשגחת המקום ברוך הוא שהכל בא מאיתו, ואין שום תרופה רק ע"י רפואות טבעיות עם כניעה ותפילה להבורא ברוך הוא, להציל מטעות הרופא ולהועיל לו לטבע הרפואה. ובכן, עיני קודשו של הרמב"ם ז"ל ראו כי האמונה בשדים ובקמיעים וכו', היא נוגעת נגיעה גסה באמונת הקדוש ברוך הוא. ונשא דעו למרחוק כי יסוד מוסד לעבודה זרה היה האמונה בשדים והיראה והפחד מהם, וכמו שאמר הכתוב: "יזבחו לשדים וכו'…"  ועוד הרבה כתובים.

לכן עקר הרמב"ם ז"ל הדבר מיסודו לומר שאין שדים ואין שעירים, רק דמיון הדיוטי קדמון. ודבריו עשו רושם גדול בישראל מאז ועד עתה. ובימינו, כל מי שידע מדבריו והכחשתו בשדים, מצא קורת רוח בחייו הוא והנלווים אליו והשומעים את דבריו, ושמו רק באל מבטחם, ואשר היו משוקעים באמונת השדים חיו חיי צער, הם ונשיהם ובניהם וכל המתחבר עימהם. ובעת צרתם עשו גם הם מטעמים לשדים ונתעסקו בקמיעים ובכל מיני כשפים להקל השדים ידם מעליהם.

ומה גם, בהיותי משרת בקודש בתלמסא"ן יע"א, מצאתי אצלם מנהגים גרועים באמונת השדים והם:

א. כל מי שנכנס לדור באיזה בית או לסחור באיזה חנות, לילה קודם בואו נותן בד' פינות הבית או החנות אסטיס (אלחננ"א בערבית) בכל פינה ומעמיד בתוך האסטיס שעווה דלוקה ומבקשים משכניהם התחתונים שהם השדים, שלא להזיקם ורק להצליחם בגופם ובממונם וכו'…

      למחר מביאים תרנגול שחור ושוחטים אותו בתוך הבית או החנות וזורקים את דמו בד' פינות ומבקשים עוד כמש"ל.        

ועוד הרבה הבלים, ובשמעי, עמדתי משמים על עם חכם ונבון איך נשתקע בהבלים הללו שיש בהם שמץ עבודה זרה חס ושלום. ובכן דרשתי ודרשתי על זה במקהלות והודעתים חומר(ת) איסור דברים אלו, ולא יכולתי להסיר מליבם מחלה זו עד שדרשתי בפומבי דעת הרמב"ם הקדוש בעיני כל ישראל, שאין שדים ואין שעירים רק דמיון כוזב ושיחת נשים זקנות שקבלו מנשים זקנות ערביות, ואז דברינו עשו רושם גדול בעם. זהו טעמו של הרמב"ם זיע"א ואמנם גם הוא ודאי ידע אמיתות מציאותם והילל בחוכמתו הנוראה, האלוהית. היה בקי בהן ובשמותיהן ובשיחתן ורמיזתן וקריצתן.

שמואל בן עדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שמואל בן עדיה (בערבית : السموأل بن عادياء),משורר יהודי  שחי במאה השישית לספירה באזור חיג'אז שבערב הסעודית ומת בעיר תימאא בסביבות 560 לספירה. לשמואל בן עדיה מיוחס ספר שירים שכתוב בערבית שנחשב לאחד הספרים החשובים בחקר השפה הערבית הטרום איסלאמית וחקר התרבות היהודית בחג'אז.

 תפקידו כמשורר סייע לו רבות בהידוק קשריו עם מנהיגי  השבטים הערבים באזור ועם המושלים הערבים מטעם שלטונות פרס והאימפריה הביזנטית . השירה הייתה אמצעי חשוב לבניית סטטוס חברתי ופוליטי חשוב ולהתקדמותו הפוליטית והחברתית של המשורר כאשר הייתה ההשכלה מוגבלת לשכבות מצומצמות בחברה. לפעמים ייחסו התושבים למשוררים כוחות על טבעיים בשל שליטתם בשירה.

בצורה זאת הפך שמואל בן עדיה לאחד האנשים העשירים ביותר בחצי האי ערב כאשר הצליח לבנות  מבצר גדול שנקרא בשם אל-אבלק. המבצר נבנה כדי לספק מקום הגנה חשוב הן למשפחתו והן לתושבי העיר תימאא, ולשמש כמקום שבו הופקדו כספים ונכסים רבים בידי התושבים על מנת לשמור אותם.

דמותו של שמואל בספרות הערבית בימי הביניים

בימי הביניים חוברו אגדות חינוכיות רבות סביב דמותו של שמואל בן עדיה. מטרת האגדות האלה הייתה להדגיש את ערכי המוסר של החברה בזמנו של מחבר האגדה בימי הביניים. אבן עדיה הוצג כדמות שמשקפת את האידאל של הנאמנות והיושר.

אבן עדיה מוצג כאדם שהעדיף את הנאמנות ופעל נגד האינטרסים האישיים והמשפחתיים שלו כאשר סירב למסור את הפיקדונות של המשורר הערבי הידוע אמרוא אל-קייס שהיו ברשותו למושל עיראק מטעם הפרסים.

 אחרי שידע המושל העיראקי שאין בכוונתו של שמואל למסור את הפיקדונות הוא רצח את בנו של שמואל, שבו החזיק כבן ערובה הנאמנות הזאת גרמה ליצירת הפתגם הערבי המפורסם שאומר "אין אדם יותר נאמן משמואל" (אופא מן אלסמואל).

דמותו של שמואל בעת החדשה

היו זרמים הן בקרב היהודים והן בקרב הערבים שניצלו את דמותו ההיסטורית לצרכים אידאולוגים על מנת לגשר בין ערבים ויהודים. היו גם זרמים במיוחד מן הצד הערבי שניסו לטשטש את זהותו היהודית של שמואל בן עדיה ולהבליט אותו כדמות ערבית לאומית אשר חייתה לפני האסלאם. עם זאת נשארו שיריו והאגדות החינוכיות סביב דמותו כמקור השראה לסופרים ואנשי רוח ערבים רבים בעולם הערבי.

שמו מונצח ברחוב ראשי בין מוזיאון רוקפלר  להר הצופים בירושלים.

עמדתם המדינית של יהודי צפון ערב הייתה יציבה. ואולם אחוזותיהם הפוריות גירו את תאבונם של הבדווים, שבאו ממרחקים. גם כאן קרה מה שיקרה לרוב באזורי הגבול בין המדבר וארץ נושבת. הבדווים מציפים את הנאות ומשטלתים עליהן לאט – לאט, בדרכי שלום ולפעמים בחרב, כשהתיישבו במדינה שני השבטים הדרום ערביים, בני אַוס ובני חַ'ז'רַג', נשתנה יחס הכוחות באזור הזה לרעת היהודים. אף על פי שעמדתם במרכז הנאה לא נפגעה, הפסידו היהודים כמה עמדות חשובות בקצהו הדרומי של האזור, ובעיקר בקצהו הצפוני.

פעל גם גורם אחר, שהחליש את מעמד היהודים, אלא שעד כה לא הוקדשה לו תשומת הלב הראויה. מן המקורות אפשר להסיק, שהממלכות הערביות שבצפון חפצו גם הן להרחיב את שטחי מדינותיהן. בייחוד עוררו טירות היהודים את תאוותן. אגדה, שיש בה אולי קורטוב של אמת, מספרת,ף כי זַבָא, היא זֶנוביָה, מלכת תדמור, חפצה לכבוש את אַבְלַק, טירת תימא, שכעבור שלוש מאות שנה ישב בה שמואל בן עדיה ואת דומת אל ג'נדַל, אבל לא יכלה להן.

עובדה היא שבמאה השישית סבלו יהודי חיג'אז מהתנפלויות גדודי ממלכת הבדווים בעבר הירדן מזרחה ובחַורַאן ( העַ'סאנים ).

עם הבווים שכניהם ידעו היהודים לחיות בשלום, כי היו ביניהם אבירים גאים, אשר לט פחדו מפני אויב וידעו להשיב מלחמה שערה. כדי להתגונן מפני שוד פתאום, הקימו טירות. ברצון היו מקבלים מתיישבים שקטים חדשים, כי במידה שגדל הישוב פחתה הסכנה. הם ידעו גם להתפשרעם9 הבדווים. על תושבי עמק הכפרים מסופר, שכרתו ברית עם שכניהם הנודדים ושילמו להם מס בעד הגנתם על הישובים מפני הע'סאנים ובדווים אחרים.

אמצעי זה היה רגיל ומקובל במשך אלפי שנים, ואף ממלכות אדירות השתמשו בו. כך נהגו הביזנטים והפרסים. התורכים לא נמנעו מלהשתמש בשיטה זו, כדי להבטיח את שלומן של אורחות עולי החג', וכן נוהגים יורשיהם של התורכים.

לציון מיוחד ראויים היחסים בין אבירי השירה הערבית והמשוררים היהודים, אשר היו בערב. אִמרו אלקַיס גדול משוררי ערב, התארח בבית המשורר שמואל בן עדיה. כשהלך אל ריסר ביזנטיה, השאיר בבית שמואל את בתו ופקדון, שהשמירה עליו עלתה לשמואל ביוקר. המשורר היהודי נתן לשודד ע'סאני, אשר בא לקחת את הפקדון, להרוג את בנו, ולא מסר את השריונים שהופקדו אצלו.

אַעְשַא מימוּן, משורר בדווי גדול, פנה בשעת מצוקתו אל בנו של שמואל וביקש ממנו לפדותו מידי שוביו, בהזכירו את אביו הנאמן והגדול במעשיו. עם משורר אחר מהראשונים במעלה, עם נַאבִּע'ה הד'וביאני, התחרה בחריזת חרוזים אחד המשוררים היהודיים במדינה, והערבי הודה בעליונות המשורר היהודי. גם משוררת יהודית, שרה מבני קורַיטַ'ה, זכתה לפרסום.

ואולם לא רק השירה החילונית פרחה במושבות היהודים. נשארו גם שרידים מועטים של שירה דתית לאומית, אשר התפתחה בקריותיהם. עד כמה שאפשר להסיק מהחרוזים המועטים שהגיעו לידינו במקרה, הרבתה שירה זאת לשאוב מאוצר האגדה, ואין להתפלא על כך.

האגדה הייתה הספרות היפה של הימים ההם. בה ביטאו המשוררים והסופרים את רגשותיהם, בה התגבשה המחשבה הדתית מסורתית והפילוסופית, בה סוּפרו קורות העם בעבר ובהווה. בני ישראל בערב חביבות היו עליהם האגדות המושכות את לב השומעים, ואף הערבים, אומה מחוננת ברגש ודמיון, אהבו ואוהבים עד היום את האגדה.

שרידים רבים של אגדותינו נשמרות בדברי מוחמד, וגם מתוך יצירותיהם של משוררי ערב שבתקופה ההיא יעלו אלינו הדיהן הרחוקים. הרבה מלומדים ערבים, ממוצא הודי, תימני וחיג'אזי, בני הדור הראשון אחרי מוחמד, ממבארי הקוראן ומפרשיו, יפליאונו בידיעתם העמוקה והיסודות באגדת התלמוד.

דבריהם שימשו יסוד לשני קבצי מדרשים מוסלמים בערבית – " סיפורי הנביאים ", המהווים, מבחינת התוכן, השיטה ודרכי הדרש, כעין מהדורה ערבית של מדרשי האגדה. כדאי שגם החומר הזה יכונס בספר מיוחד, כי מפיץ הוא אור על פרשיות מסויימות של חיי היהודים בערב ומעיד על הקשר האמיץ, שהיה קיים ביניהם ובין המרכזים בארץ ישראל ובבבל. המעוניינים בהבנה נכונה יותר של ראשית צמיחת האסלאם והתפתחותו יפיקו ממנו תועלת רבה.

חשיבות מיוחדת נודעה לשלהי התקופה הזאת מנקודת ראות תולדות האמונות והדעות של העולם התרבותי. כשאנו עוסקים בימים ההם, אנו עוקבים אחרי רשמי השפעתה של היהדות על התהוות האסלאם ומוצאים את הדרכים הגלויות ואת הצינורות החבויים מן העין של ההשפעה הזאת. הקוראן, ספר הברית המוסלמי, הוא לכאורה תופעה מפתיעה.

בשירת ערב הקדומה אין כל זכר ורמז לבעיות דתיות, שכן כולן גשמיות. כן היו סוחרי מכה ורוכליה חסרים כל זיקה דתית. ה " כַּעבָּה  הייתה חשובה בשבילם, משום שהייתה מושכת למכּה מדי שנה מספר גדול של " עולי חד ", ומאפשרת להם לעסוק במנוחה במסחרם, כי במשך חודשי העלייה שבתו כל המריבות והתגרות בין שבטי הבדווים.

ואולם אם נכיר יפה את חיי היהודים בערב בתקופה זו, נבין את הופעת האסלאם, ניווכח לדעת שהתקופה הייתה הרת רעיונות חדשים, ונכיר שכבות שלמות של ערבים ( שלא נמנו עם מעמד הבדווים, בני המדבר ), שהוכשרו לקבל את הדת ואת התרבות החדשה עקב השפעתם הבלתי פוסקת של היהודים והיהדות.

נראה אז, שהופעת האסלאם אינה מקרה ואינה בחינת התפרצות פתאומית, אלא פרי השפעה אטית, שנמשכה מאות שנים, מימי ראשית התיישבות היהודים בחצי האי ערב, ומי יודע מה היו תוצאות המהפכה הרוחנית הזאת, היהודים וגם הנוצרים שחוללוה, אלה בשטחי חיג'אז ואלה באזורים מסויימים, לולא הופיע מוחמד. 

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו 

אליעזר בשן

עוד יצירת מופת, פרי עטו של מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן הי"ו

פרופסור אליעזר בשן חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה

וכחוקר תולדותיהם ותרבותם של היהודים בארצותץ המזרח ובצפון אפריקה,

שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר איךן.

עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ועשרים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית,

ושני עשר ספרים.

הספר יצא לאור בהוצאת " אורות יהדות המגרב " 

בניהולו של פרופסור הרב משה עמאר הי"ו

שנת תש"ע – לוד. 

כיום שוב נגה אורו בבית המדרש של פרופסור בשן, כמעיין המתגבר הזורם ותלמודו בידו – פירות הנושרים משולחן מחקריו. את ספרו השמיני על יהודי מרוקו.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים עד הזמן החדש, הוצאת אורות המגרב.

הקדמה לספר מאת הרב ד"ר משה עמאר הי"ו.

פרופסור אליעזר בשן רגיש לסבלם של בני עמו בגולה ולמעמדם התלוי על בלימה, מעמד המותנה בחסדיהם של השליטים, מהם היו עריצים או שהיו אדישים למצבם של אנשי החסות. הוא בחן סוגיה זו של יחסי יהודים ונוכרים הן מההיבטים ההלכתיים וחוקיים והן לאור המציאות של חיי היומיום.

במספר מאמרים שכתב הוא התייחס גם למערכת היחסים בכלכליים, ובעיקר לשותפות שבין יהודים והנוכרים, כגון " המעמד המשפטי של היהודים בארצות האסלאם. יחס היהדות לנוכרים על פי מקורות ההלכה מימי הביניים ואילך. תעודה משנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים, שותפות כלכלית עם נוכרים, ההלכה והביצוע.

עלילה על יהודי באנתיפה שבמרוקו 1880 – 1881. תעודה על דרישה לקבלת מזון לעניים יהודים כמו למוסלמים במוגדור. חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח ובעוברם ליד מסגד.

פרופסור בשן התמיד בחקר הנושא, אסף בעין בוחנת פרט לפרט, חשף תיעוד ופרשיות חדשות, סיכם את כל מה שנכתב בסוגיה זו, מיין את הממצאים לנושאים, מהם ערך פרקים, וארג מסכת שלמה העוסקת בפגיעות בחיי הדת במרוקו.

המחקר מבוסס על מקורות יהודיים : ספרות השאלות ותשובות, הדרוש, שברי הימים מארכיוני חברת כל ישראל חברים, ממקורות זרים, ספרות נוסעים, דיווחי הקונסולים הזרים, מתיעוד הנמצא בספריות ציבוריות ברחבי תבל ומספרות המחקר ובאוספים פרטיים.

חיבור זה עוסק בשני נושאים : א. פגיעות בחיי הדת של יהודי מרוקו, המתבטאת בסגירת בתי כנסת או הריסתם, שריפתם של ספרי תורה, מניעת של תקיעת שופר, ובאילוצים לחלל את השבת. ב. התאסלמות במהלך הדורות מימי הביניים עד המאה ה-20. נושה זה חולק לפי תקופות ולתת נושאים.

הפרק הראשון עוסק מעמדם המשפטי של היהודים, וזכותם לשמירת חייהם הדתיים בארצות האסלאם. מעמדם של היהודים היה נסבל, כי האסלאם בראשית התפשטותו הבטיח לשמור על חייהם, רכושם של היהודים והנוצרים, ואת זכותם לחיות לפי אמונתם בתנאים מסויימים, הכוללים שורה של הגבלות והשפלות המנוסחות במסמך הנקרא " תנאי עומר "

תנאים אלו ניתנו לפרשנויות, ברצונם של השליטים מקילים, וברצונם מחמירים, ומוסיפים החמרות נוספות. בדרך כלל כשסמכות השלטון חזקה ויציבה הנטיה היא לפרשנות מקילה, לעומת זאת כשסמכותו רופפת קיימת פרשנות מחמירה.

לדוגמה לפרשנות מחמירה, במרוקו במקוות שונים ובתקופות שונות עד המאה העשרים, נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח למדינה – העיר המוסלמית, בה התנהלו חיי המסחר.

הפרק השני עוסק בחילולם של ספרי תורה והרס בי כנסת. מקורות עבריים ולועזיים עד הזמן החדש מספרים על פגיעות בחיי הדת של היהודים בעקבות פרעות על ידי המונים, או ביוזמתם של מושלים מקומיים, שלעתים אושרו גם על ידי הסולטאן.

במהומות אלו חוללו ושרפו בתי כנסת וספרי תורה. הוא סוקר פגיעות בבתי כנסת וספרי תורה החל מהמאה העשירית לספיר ואילך עד למאה העשרים. היו תקופות שפגיעות הללו היו קשות ביותר, כמו בתקופת האלמוואחידין במאה הי"ב בה כל יהדות צפון אפריקה ירדה למחתרת.

או בשלהי המאה הי"ח בתקופתו של המלך אלייזיד – 1790 -1792, בפאס נקרעו ונשרפו ספרי תורה, וכן נהרסו בתי כנסת, ובנו מסגדים במקומם, וכך נהג בערים אחרות. באופן פורמאלי לאחר התפשטות האסלאם היה אסור על היהודים לבנות בתי כנסת חדשים.

אומנם בפועל יהודים בנו מאות בתי כנסת במרוקו כמו בכל ארצות האסלאם, כי השלטונות העלימו עין מגזירה זו. אמנם בשעות קשות נהרסו על ידי השלטונות הרבה בתי כנסת בגין טענה זו, שהם נבנו לאחר הופעת האסלאם. כמו בשנת 1811 נשרפו במכנאס שלושה בתי כנסת, ובהם ספרי תורה וספרי קודש.

הפרק השלישי סוקר את יישום הסעיף " תנאי עומאר " האוסר על היהודים להפגין את דתם. כמו הרמת קול בתפילה ותקיעת שופר. דומה כי רק לעתים נדירות נדרשו היהודים להקפיד על איסור זה.

הפרק הרביעי עוסק באילוצם של יהודים לחלל שבת וחג. שמירת השבת הייתה אחד המאפיינים של הזהות היהודית בכל הדורות. יהודים שמרו על השבת למרות ההפסדים הכספיים, גם כשניהלו עסקים עם נוכרים במסחר מקומי ובינלאומי.

המוסלמים היו מודעים לכך, ובמקומות שרוב המסחר היה מרוכז בידי היהודים, סגרו את השווקים בשבת. אם כי בתקופות שונות היו מקרים שהמושלים כפו על היהודים עבודה בשבת. כי שמתאר שמואל רומאנילי, בלשונו הפיוטית בקשר לגזרות יזיד, שגברים ונשים נלקחו לעבוד בשביל השלטונות גם בשבת, הוא כותב :

                       " ביום השבת והנה ארחת ערביאים שומרי המלך באה בבית הכנסת בשפעת משיחתים וישאו על עושי מלאכה כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך איש איש על עבודתו ומשאו. וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מטפחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד באבן או באגרוף יחזיקו בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה ואוי לבורח ".( " משא בערב " עמוד 24-25 ).

בין המלאכות הבזויות שהוטלו על היהודים במרוקו היה למלוח הגולגולות של מורדים או פושעים שהומתו, כדי להוקיעם על שער העיר. בשנת 1873 ארבעים ושמונה מורדים שנתפשו נידונו למוות, והיהודים ברבאט נאלצו למלוח ראשיהם של המרדים בשבת.

הפרק החמישי סוקר איומים של מושלים להעביר את יום השוק לשבת, ומקרים של העברת יום השוק בפועל בשבת. ביודעם שהיהודים לא יחללו את השבת. החלפת יום השוק לשבת הייתה אחד האמצעים לדחוק את רגלי הסוחרים היהודים מהשוק, וכל לפגוע בפרנסתם.

הפרק השישי עוסק ברקע והגורם להתאסלמות במקורות ההלכה האסלאמית, ומה הדרכים שבהם חלה על הזר הדת האסלאמית. כמו כן עוסק במניעי התאסלמות מרצון, כי היו יחידים שהתאסלמו במרוצת הדורות. אמנם הייתה גם התאסלמות כפויה מצד השלטונות בתקופות שונות.

הפרש השביעי סוקר את התאסלמות מימי הביניים המוקדמים עד למאה הי"ב, על פי תשובות הגאונים והרי"ף, בהנחה שמרבית התשובות של הגאונים נשלחו לצפון אפריקה ; ההתאסלמות שכפו האלמווחידין על יהודי צפון אפריקה במאה הי"ב, בעקבותיה יהודים רבים מתו על קידוש ה'. ובמרבית הקהילות התאסלמו מאונס למראית עין.

מתאר את בואה של משפחת הרמב"ם לפאס ואת פעילותו של רבי מימון ובנו רבי משה, לביסוס אמונתה של יהדות זו ולחזק רוחה שעל אף חייה הכפולים, הם עדיין חלק חשוב מעם ישראל, ועל יהודיה להתמיד באורח חיים יהודי עד כמה שאפשר ולפוס צערא אגרא. 

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

אמנם אין זה המקום לשפוך אור על תופעת ״העונג שבאי־עונג״ ועל האופן שבו הליבידו עשוי, באופן פרדוקסלי, להיבנות מדיכויו שלו, אך חשוב לפחות להבהיר כיצד האחים השליכו את המאוויים והפנטזיות הליבידינליים שלהם על הכופרים.

השלכה היא מנגנון הגנה פסיכולוגי שבו הפרט משייך לאחרים את תשוקותיו ואת תחושותיו הדחויות או המוכחשות שלו עצמו. כחלק מהתהליך הזה, התוקפנות שבה הכחישו האחים את צורכיהם הגופניים שלהם קיבלה צורה של שנאה ל״ניוון המערבי״ ול״אי־המוסריות היהודית״. הדרך המותרת היחידה להתקרב אל מושאיו המאווים של האיסור ואל מושאיה האסורים של התאווה – הייתה להשמיד אותם.

צדה השני, המתבקש, של הפוביה הזאת, היה גן העדן שהבטיחה אגודת האחים המוסלמים מיום היווסדה ואילך לכל גבר שיהיה מסור לשימורה של העליונות הגברית; כמעט מאה אחוזים מחברי האגודה היו זכרים. אל־בנא ייסד אמנם גם אגודה של ״האחיות המוסלמיות״, שהיה אפשר לזהותן על פי רעלותיהן הלבנות, אולם זו הייתה חוליה חלשה במיוחד במבנה הארגוני של האחים, ובשנות השלושים והארבעים היא נדחקה מפני רובן המכריע של נשות מצרים שקיבלו חינוך ברוח מערבית. מעולם לא היו בה יותר מ־5,000 חברות.

ואכן, הרוח בעולם הערבי והמוסלמי נשבה באותן שנים לעבר קידום מעמד האישה. בראשית שנות העשרים ייסדו נשים מצריות חטיבה עצמאית ומשפיעה בתוך המפלגה המאוחדת של התנועה לעצמאות לאומית – הוופד. בשנת 1923 השליכה לים את הרעלה שלה, בצעד הפגנתי, נשיאת האגודה לזכויות האישה המצרייה, הודא שראווי. באותה שנה הוקמה טורקיה המודרנית בידי מוסטפא כמאל, המכונה ״אטא־טורק״ (אבי הטורקים), מוסלמי מודרני שתמך בשוויון בין המינים. ״דבר בדתנו אינו תובע מהנשים להיות כפופות לגברים״, הצהיר. הוא ביטל את הפוליגמיה, עיגן את השוויון בחוק, התנגד ללבישת רעלה ודאג לכך שבתו המאומצת תוכל לטפח קריירה של טייסת ולכך שמוסלמית ממשפחה מיוחסת שחפצה להיות שחקנית תוכל לעשות זאת.

שעה ששחרור האישה מהנחיתות שציווה עליה האיסלאם הלך והתקדם, הגיעו האחים לנקודת הכינוס לקראת המסע לשיקום הסדר הפטריארכלי. שכן, האם לא נכתב במפורש בקוראן ש״הגברים מופקדים על הנשים״(סורח ד, 34)?

אוצר המכתבים חלק ראשון. רבי יוסף משאש זצוק"ל.

סימן כד – כרך א'

סדר תרומה, שנת תרס"ח לפ"ק.

למעלת הרב הגאון, מעו"ם, סוה"ר, שמו נודע בשערים צפירת תפארת, הנזר והעטרה, אדמו"ר, כמוהר"ר רפאל אנקאווה, יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו אתו, עד ועד כי ובא שילה, אמן. בקידה על אפים, אני אומר שלום.

אדוני ! שלשם אורו עיני במכתב כבודו הרם, בו שאלני אדוני בחשאי, להגיד לפניו, גופא דעובדא דההיא אתתא עם בעלה, באותם התנאים שנתחייבו בהם בק"ס, לפני הרב כמוהרר"ש בן שטרית ישצ"ו, ואני הייתי עד בדבר, דע אדוני, כי כן היה.

ששם הייתי ושם נמצאתי באותה שעה, אבל לא נתייחדתי לעדות, רק צומ"ר אחר שהיה שם קודם בואי, ומה שראיתי אני הצעיר, הוא, שאחר שהעלה הרב כל התנאים על ספר הזכרונות שלו, שהם מחילת האישה לבעלה בשטר עיסקא שיש לה מנכסי מלוג, ובשכירות הבית שיש לה, עד סוף י"ד שנים.

גם במשכונותיך גויים שתחת ידה, ומסר לידה הסודר לקבל קנין, התמלט מפי בעלה בכוונה, או שלא בכוונה, איזו קללה נגדה, ואז בכעס הסירה ידה מהסודר. והלכו להם מתוך מריבה, ולא עשו שום דבר, זהו מה שהיה לפני, ולו ל"מ, וגם היום שאלתי את הרב הנזכר ישצ"ו, ואמר לי שמאותו היום לא ראה אותם, ואינו יודע מה עשו, ושלום.

צעיר אנכי ונבזה היו"ם הזה, ס"ט.

סימן כו – כרך א

סדר ויקהל לשנה הנ"ל

שלשם קיבלתי מכתבו אשר בו מחזיק לי טובה, על פירוש המאמר, אתם למה, תודה רבה על דבריך כי נעמו. אודות סכסוכי דברים שעברו עליך עם ההוא סבא בכפר וואזאן, אני שמעתי כי אתה זלזלת בכבודו תחלה, ועל כן שקלת למטרפסך, ואם כדבריך, אין דבר, כי הוא כביר מאביך ימים, ורבי קרו ליה, אל תוסיף להבאיש ריחו ברבים, והרגל עצמך שלא תצטער על העבר.

עוד שאלתני להראותך משכן כבוד המאמר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ס' ריבוא של מלאכי השרת, ולכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה, ואחד כנגד נשמע, וכיוון שחטאו ישראל בעגל, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר ויתנצלו בני ישראל וכו'..עד כאן לשונו. והקשה כבודו, למה מתחלה ירדו ס' ריבוא ולבסוף ק"ך ריבוא ?

ידידי ! מאמר זה נמצא בשבת דף פ"ח ע"אף ושם בתוספות ד"ה ירדו, כתבו, משום שמלאך טוב יש בו כח לקשור ב' כתרים, ומלאך חבלה לא היה בו כח כי אם להסיר אחד, ולכן ירדו ק"ך ריבוא עיין שם. ובעל עיון יעקב כתב, כדי שלא יהיו למעלה באותה שעה שהרבה מקטגרים, לכן הטרידם בהסרת הכתרים. עיין שם.

ועני אני לקוצ"ר נראה, על פי מה שכתב הרב לוית חן על תהלים מזמור צ"א, על פסוק כי מלאכיו יצוה לך, וזה לשונו : אמרו רז"ל, שני מלאכים מלוין לו לאדם תמיד, אחד טוב, ואחד רע, זכה בתורה ובמצות, מחליפין לו רע בטוב, והוו שניהם כאחד טובים, לא זכה, מחליפין לו טוב ברע, והוו שניהם כאחד אעים, רח"ל עד כאן לשונו.

ועתה יבא כל המאמר על נכון, שקודם מתן תורה, היו לכל אחד מישראל ב' מלאכים המלוין לו, אחד טוב ואחד רע, יעלה לס' ריבוא של ישראל, ק"ך ריבוא מלאכים, ס' ריבוא טובים, ס' ריבוא רעים, וכאשר זכו והקדימו נעשה לנשמע, החליפו להם הס' ריבוא רעים בס' ריבוא טובים.

הוו ליהו בין הכל ק"ך ריבוא כלם טובים, והם שקשרו להפ ק"ך ריבוא כתרים, ב' כתרים לכל אחד מישראל, וכאשר יטאו בעגל, הוצרכו מן שמייא להחליף להם כל הק"ך ריבוא הטובים בק"ך ריבוא רעים, ולכן ירדו ק"ך ריבוא רעים, ונטלו הק"ך ריבוא כתרים הק"ך ריבוא הטובים, ונסתלקו להם, הרי לך ידידי הדבר מפורש, על פי חשבון מדוייק ושלום.

הצעיר, אני היו"ם ס"ט

כבוד גדול הוא להביא בפניכם, ידידי הטובים, את דבריו של הגאון המופלא והנבון רבי יוסף משאש זצ"ל. מסורת היא בידי גאוני משפחה מהוללה זו, להיות קשובים לשאלותיהם של רבים אשר פנו אליהם בבקשת עצה או בפסיקה מוחלטת.

ויש שהיה להם ספק בדבר מה בהלכה, ונזקקו המה לעצתם הנבונה של בני משפחת משאש. רבי יוסף הנזכר כאן, עשה זאת, לעתים מתוך חובה אך בשל דוחק השעה, דהיינו פרנסת ביתו. לא הוא אינו מסתיר זאת, ולעתים אנו רואים שבראש תשובתו למאן דהו, מביע תודה והוקרה על הסכום שהיה מצורף לשאלה. א.פ

סימן כז – כרך א'

סדר ויקהל, שנת תרס"ח

למעלת אור ישראל וקדוש, נזר אלוהיו על ראשו, אדמו"ר ועטרת ראשינו, מלאך האלהים, כבוד קדושת תורתו  כמוהר"ר רפאל אנקוואה, נרו לא יכבה, וזע קדשו ככוכבים ירבה, באושר, בעושר ויושר, תמיד כל הימים. אמן. בקידה על אפים, ובכריעה על ברכים, אני אומר שלום.

אדוני ! סב"ת האר"ש, יען אני הצעיר, זה קרוב לשתי שנים ואני משודך עם הבתולה שמחה, בת הירא את דבר ה' הגמו"ן, כה"ר אהרן הכהן יש"ץ. שהוא ידי ואהוב לאדוני הרב, ואנחנו בעזר האלהים הכננו את כל הצריך, אחר עמל רב ותלאה עצומה, ואך הוא מאריך וממשיך עלינו את הזמן, מחנוכה, לפורים, לל"ג לעומר, למוצאי עצרת, לאלול, ולא קיים לנו שום הבטחה.

הן אמת שהזמן קשה, והוא צריך הוצאה מרובה כפי כבודו, נוסף על הנדן וכו'…, עכ"ז צריך לדחוק עצמו לגמור הדבר, ואני לא אוכל להרהיב עוז בנפשי לדבר אליו בפה מלא כאבינו יעקב סבא, הבא את אשתי.

ורק בני דודי עם בעל אחותי, שיחיו, הם המדברים בעדי תמיד, עמו ועם אשתו הגברת, והם ממשיכים הזמן, ועתה שמעתי, כי בזה השבוע, הוא נוסע למשכן כבוד אדוני הרב, לרגל מסחרו, ובכן נא אדוני, זכור אהבת הקדמונים, אהבתו של אבא מרי ז"ל.

ועשה חסד ומצוה רבה, לדבר עמו על זה, לדחוק עצמו שלא יאחר עוד יותר מל"ג לעומר הבא עלינו לחיים טובים ולשלום, ודברי אדוני דואי יעשו פירות ושכמ"ה – ושכרך כפול מהשמים.

צעיר אנכי ונבזה, היו"ם הזה, ס"ט

סימן כח, כרף א'

סדר ויקהל, שנת תרס"ח.

ידידי החכם הוותיק, כהה"ר יעקב אדרעי הי"ו

קבלתי מכתב תלונתך על החסד שגמלתיך בקנין ומשלוח המגילות, א', אמרת, כי חסרים העמודים וכמדומה, כי עשית סעודת פורים ונתבסמת עד שלא ידע, קודם פורים, אשר על כן שכחת מה שהזהרתני במכתבך, שלא אעשה להם עמודים, יען יש אומן במקומך שעושה עמודים באומנות יקרה, ואיך עתה נהפכת למתלונן ותלית עצמך על העמודים ?

ועוד, בפה מלא אמרת לי, כי במקומך לא נהגן לעשות עמוד למגילות, ואתה תמיה עליהם תמיד, ואני השבתיך כי יש להם על מי לסמוך כמ"ש מורם בהגה, בסימן תרצ"א ס"ב בשם מהרי"ל ז"ל, עיין שם.

ב', אמרת כי אין בהם תגין, והם פסולים, גם זה טעות, כמ"ש מרן שם, יש אומרים שצריכה תגין, ויש אומרים שאינה צריכה, וקי"ל י"א וי"א הלכה כבתרא, וכן כל המגילות שלנו אין בהם תגין, זולת אחדים, ונער יכתבם, ואם כך כל דבריך אינם אלא תואנות כדי לבטל המקח.

ומעתה הרי הוא בטל, החזר המגילות ויושב לך כספך, כי יש קונים ובתוספת מחיר, ובכן מהר לשלחם ושלום.

אני היו"ם ס"ט

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים , במהלך דרשתו, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם בשעת הדרשה.

רבי יאשיהו ניעור משנתו בחרדה, והחליט לברר את הדבר תיכף ומיד, לפייסם מחילתם. קרא לשמשו, וציוה עליו לקרוא לביתו את ראש הקהל.

באישון לילה הגיע אליו ראש הקהל, ואמר לו הרי״ף כי הוא מבקש שיאסוף מחר את כל היהודים בבית הכנסת הגדול, והוסיף לו בהדגשה יתירה: ״השגח שיבואו גם אותם שני היהודים אשר הפריעו במהלך הדרשה״. ראש הקהל עשה כאשר צווה, ולמחרת כינס בשנית את כל בני העיר.

בני העיר המופתעים התמלאו סקרנות לדעת מה ארע, ומדוע מכנס אותם הרי״ף בשנית. גם אותם שני יהודים לא ידעו מכלום, וחששו כי הרב מבקש שיבואו כדי להוכיחם על רעתם ולהענישם.

בהגיע השעה היעודה התאספו כל הקהל בבית הכנסת, ולאחר שנוכח הרי״ף כי מלא מפה לפה כביום האתמול, עלה אל הבימה וקרא את אותם שני אנשים שיבואו ויעמדו לצידו.

רחש עבר בקהל, הכל היו בטוחים כי הנה עתה יבואו שניהם על עונשם, בעקבות התנהגותם הנלוזה מאמש.

כאשר עמדו ליד ר׳ יאשיהו, היסה את הקהל, ולהפתעת הקהל פתח ואמר:

דעו לכם כי הגשם שירד אתמול לא בזכותי בא אליכם, אלא בזכות שני אנשים אלו, כך נגלה לי בחלום מהשמים, זכות שני אנשים אלו אשר גורשו מכאן בבושת פנים היא שעמדה לכם לפתוח את ארובות השמים"!

הקהל נדהם כיצד יתכן דבר זה?

לא פחות מהם נדהמו גם אותם שני אנשים, הם לא ידעו איזה מעשה טוב עשו, אדרבה הם חשו כי עליהם לקבל עונש על מעשיהם הרע מאתמול.

הרי"ף פנה אליהם בקול רך, ואמר להם, אנא ספרו לי על ההסכם שסיכמתם ביניכם מתמול בשעת הדרשה. אחד מהם קם, וסיפר לציבור, כי הוא גר בחאלב וחברו בכפר הסמוך לה. לאחר ששמעו את דרשת הרב ותוכחתו בדבר החשיבות הרבה שיש להחזקת תלמידי חכמים, החליטו לעשות ביניהם הסכם שותפות, לפיו בן העיר ילמד תורה כל היום, ובן הכפר יעבוד ויפרנסנו בכבוד, כדי שבן העיר יוכל להיות פנוי לעבודת ה׳ ללא דאגות פרנסה. כמו כן סיכמו שלאחר כמה שנים יבא בן העיר אל הכפר ללמד את חברו מתורתו. על כך שוחחו ביניהם, ומרוב שהתלהבו מתוכניתם לא שמו לב כי הרימו את קולם, וכי הם מפריעים לדרשת

בסיום דבריהם, קם הרי׳׳ף, נשקם על ראשם, ואמר: ״בזכותכם ריחם הקב״ה עלינו״!

לאחר אותו מאורע בראות העם את חשיבות החזקת בני תורה, נוספה התעוררות כפולה ומכופלת בענין זה.

תל תלפיות

מצודתו היתה פרושה גם מחוץ לגבולות דמשק וקהילות סוריה, וכפי שכתב עליו החיד״א: ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו בכל כנפות האר״ש״.

מכל קצוי הארץ פנו אליו בשאלות הלכתיות סבוכות שהתעוררו, והוא – ״הרב המוסמך״ היטה שכמו, לן בעומקה של הלכה, והשיב כיד ה׳ הטובה עליו הלכה ברורה.

מקהילות צפת ירושלים וחברון, צידון ועזה, מצרים ובגדד, פנו אליו בתחינה כי יואיל להורותם את חוקי האלקים.

בתשובותיו אנו מוצאים קשת רחבה של נושאים כבדי משקל בהם נדרש להכריע ולפסוק. שאלות רבות בעניני אישות וממונות, אורח חיים ומנהגי קהילות, עלו על שולחנו, ולכולם השיב בשפה ברורה ובנעימה.

בקהל העיר צידון פרצה מחלוקת אודות נוסח התפילה, והוא נקרא לפשר בין הצדדים. בקהל חברון הסתפקו בענין חימום מי המקוה לטבילה בשבת, והוא נדרש להם. בקהל עזה וירושלים הסתפקו בדיני יום טוב שני של גלויות לעולים דרך עזה, והוא בירר דינם. ספק קידושין שארע בשכם התברר על שולחנו, ומעשה דומה לו מקהל ירושלים נשלח להכרעתו. דברי ריבות בין חכמי הכולל בצפת לראשיו, נחתך לפי פסק דינו, ועוד ועוד שאלות רבות ומגוונות. בפרט הראה כוחו בהיתר עגונות, ומוצאים אנו בספרו תשובות רבות בענינים חמורים אלו, ומעניין הדבר שחלק נכבד מתשובותיו אלו נכתבו קודם שהתמנה לרבה של דמשק.

רבים מגדולי הדור נשאו ונתנו עמו, וכדרכה של תורה, פעמים הסכימו, ופעמים נחלקו והתעצמו עמו. אולם תמיד התייחסו לדעתו בכבוד ובהערכה, בתארים נעלים שתיארוהו, והשתעשעו בסברותיו.

בשאלה שהתעוררה סביב ספק קידושין, שבחו את דעתו והסכימו עמו מהרי׳׳ט צהלון ור' חייא הרופא, למרות שר׳ סולימאן ן׳ אוחנא נחלק. בהיתר עגונה מירושלים, אשת שלום המנגן, הסכים עמו רבו ר׳ יעקב אבולעפיא, ומהרי״ט צהלון הסתפק בהתרתה.

כמו כן נשא ונתן עם מהר״א ן׳ ארחא מחברון, מהר״ם גאביזון ממצרים, ר׳ מאיר קאשטילץ, מהר׳׳ם גלאנטי, ר׳ אברהם גבריאל, ועוד.

בשו"ת מהרי״ט צהלון הביא דעתו כמה וכמה פעמים, וכן בשו״ת יד אהרון למהר״א אלפאנדרי (אה״ע בנאספות סימן ב׳ וגי). גם בשו״ת מהר״ם גאביזון (סימן מ״ג) מרבני מצרים, מובאת תשובת ר׳ יאשיהו לבני ירושלים, אשר במצוקתם החמרית בקשו להלוות לכמרים ברבית, וחששו מפני איסור הנאה מעבודה זרה. ר׳ יאשיהו האריך בתשובתו להתיר, והצטרף בכך לדעת מהר״ם גאביזון.

כמו כן מובאות כמה מתשובותיו בשו״ת באר מים חיים – ספרו של חתנו ר׳ שמואל ויטאל, אשר מתיחס לדבריו בכבוד גדול, ומתבטל לפניו בביטול גמור. בסימן כ״ו לאחר שמביא את דעת חותנו כותב כך:

מי יבא אחרי המלך, את אשר כבר עשאו בנוי על יסודות הדין והאמת, מלתא בטעמא, קושטא דמילתא, את כל אשר יפנה השואל משיב בענין, ודורש בהלכה פסוקה מכל הפוסקים, אמת כמה שהוא אמת״.

־בסימן כ״ח כותב על דברי חמיו: ״דברי הרב המשביר הם כנתינתם מסיני, ומי הוא זה יערב אל לבו לגשת מול אש להבת שלהבת, להרע או להיטיב, ומימיו אנו שותים וידיעתו היא המכרעת וכוי, אשר כל משפטיו הם אליבא דהלכתא, ואחריו ידדכו כל ישרי לב״.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

מינוי ז' טובי העיר.

נראה ששבעה טובי העיר לא מונו לתפקידם על ידי בחירות של חברי הקהילה ואף לא של פורעי המס, אלא אנשים בעלי עמדה, יומה ממון שבלטו, לקחו את ההנהגה לידם ניהלו ענייני הקהילה ואף ייצגו כלפי השלטון.

מינוי המעמד.

אף הגוף המייעץ לא נבחר על ידי בחירות אלו שהן, אלא ז' טובי העיר בראותם איש הבולט בין אנשי הקהילה " בעל דעה ובעל המעה " צירפוהו לגוף המייעץ על ידי שזימנו אותו למעמד, ובכך נעשה חבר המועצה לכל דבר ואם בלט כאיש מעשה ובעל יחסים וקשרים החצר השלטון, ואף צירפוהו להנהלה המצומצמת והטילו עליו תפקיד, הכל לפי ראות עיניהם של ז' טובי העיר.

מובן שמלבד העשירים והאמידים היו מיוצגים במעמד גם החכמים מן הרשומים שבעיר, והם חכמי המעמד. אין תקנה המחייבת את ז' טובי העיר לאסוף כל אנשי המעמד על מנת שיכריעו בשאלה מן השאלות, והסתפקו בכינוסם של האנשים הבולטים בקהלה או פורעי המס שנזדמנו לידם באקראי, או אלה שמעניינם היה לשתפם בשאלה הנדונה.

משום כך מוצאים אנו תקנות שנעשו בתקופה אחת, ובכל תקנה חתומים אישים אחרים. כמו כן לא קיימת הגדרה ברורה של העניינים המצריכים הכרעה על דעת המעמד, ונמצא דברים שקולים מבחינת חשיבותם, באחד ראו צורך לאסוף ולהקהיל את המעמד ובשני הכריעו על דעת עצמם בלבד.

אף אין תקנון על המספר ההכרחי בגוף " המעמד ". מצוינות תקנות שנוכחו בהם משתתפים רבים, ולעומתם אחרות שהחותמים עליהם מעט אנשים. סיכומו של דבר ז' טובי העיר הם שקבעו את מי לקרוא, מתי לקרוא וכמה לשתף, עם זאת אין הז' טובי העיר גוף של שלטון עריץ שאי אפשר להחליפו.

החלפות היו אבל לא דרך בחירות, רק במידה שז' טובי העיר הכריעו הכרעה שלא נתקבלה על דעת הצבור, הצבור רינן אחריהם, נוצרו סכסוכים, ונתגבשו בהנהגה קבוצות עוינות אחת את חברתה וההכרעה ביניהם הושגה או על ידי פניה לרב שהכריע ביניהם על פי דין תורה או פשרה, או שאחת הכתות נכנעה ופינתה את הבמה לכת שכנגד.

לא מצאנו וועד קבוע מרכזי בינקהילתי במרוקו, וכאשר היה צורך הייתה מתארגנת משלחת מורכבת מהקהילות השונות, שייצגה אותן בפני השלטונות.

תפקיד שבעת טובי העיר והמעמד.

מינוי רב הקהילה. את רב העיר מינו שבעה טובי העיר עם המעמד. עם מנויו מקבל הרב את כתב המינוי מיחידי הקהל, לא מצאנו שהרב מתמנה לזמן מוגבל. בדרך כלל אם היה ממלא תפקידו בהצלחה היה מכהן כל ימי חייו וזוכה מכוח ה " שררה " גם לזרעו אחרין במידה שראוי היה למלא מקום אבותיו

תעודה 167

התק"ט

בע"ה

חנא לכאתמין כא נקבלו עלינא באלה ובשועה בלב שלם ובנפש חפיצה בלא אונס, באיין שאיין יקולנא אדונינו החכם השלם הדיין המצויין כב

וד מורנו הרב יוסף בן עטייא נר"ו בין פי אצלא לכבירא ביו פצלא אוכרא אגיר די ירצ'א ביה לחכם הנזכר.

וכן בעניין די אדיינות כל מה שיגזור עלינו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע ולא ימסי חד מננא יסארע פי בלאד אוכרא גיר באמרו, ולא יצאפד חד מננא שום ברא בענין הקהל גיר באמרו, ולאיים אמא ישמי יצלי נתבעוה שוא בקא פאצלא לכבירא שווא מסא לצלא אוכרה.

האד אשי לכול קבלנא עלינא באלה ובשבועה חמורה בתקיעת כף והסכמנו הסכמה גמורה על כל הנזכר ואין לזוז ממנה והיה זה כ"ח לשבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשע ליצירה והכל קיים.

שמואל בן חמו ס"ט – יצחק בןבר שלמה בן שטרית נ"ע – יהודה בן שטרית סי"ט – יהודה עולייל – יהודה יצחק הרוש – מסעוד כהן – משב בן יהודה אצייג ס"ט – יעקב בר אברהם נ"ע בן שרביט – יהודה אג'ייאני ס"ט – משה – מרדכי אלבאז ס"ט – מסעוד בן חיון – מסעוד א"א חיים בן סיסו נ"ע – יהודה בר יחייא אזולאי סיל"ט – משה א"א אברהם ג'ייאני נ"ע – מסעוד א"א ימין הכהן נ"ע ס"ט – ישועה אסולין – ליהו בן עטיאי – יחייא בר א"א מימון נ"ע לערבי ס"ט יוסף בן משה בן הרוש.

תרגום תעודה מספר 167

אנחנו החותמים מקבלים עלינו באלה ובשבועה בלב שלם ובנפש חפיצה בלי שום אונס, איך כל מה שיגיד לנו אדונינו החכם השלם הדיין המצויין כבוד מורינו הרב רבי יוסף עטייא נטריה רחמנא ופריקא. בכל ענין הן בענין בית הכנסת שלא יהיה שום שליח צבור אחר בעיר בין בבית הכנסת הגדולה בין בביתכנסת אחרת.

רק מי שירצה בו החכם הנזכר, וכן בענין הדיינות כל מה שיגזור עלינו עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. ולא ילךשום אחד ממנו להתדיין בעיר אחרת רק בהסכמתו ולא ישלח שום אחד ממנו שום מכתב בענייני הקהל רק בהסכמתו.

ולכל מקום שילך להתפלל נלך אחריו ביןאם נשאר בבית הכנסת הגדולה, בין אם הלך לבית כנסת אחרת. כל זה קבלנו עלינו באלה ובשבועה חמורה בתקיעת כף והסכמנו הסכמה גמורה על כל הנזכר ואין לזוז ממנו והיה זה עשרים ושמנה לשבט שנת חמשת אלפים וחמש מאות ותשע ליצירה והכל קיים.

כל הכתוב לעיל אמת ויציב ובפנינו ניתמו כל החתימות ובפ]נינו חתמו אחר שקבלו עליהם כל הכתוב בפירוש ואלו האנשים אשר לא ידעו לחתום היקר דוד בן מאמן והיקר ע. דוד אפרייט והיקר משה בן יוסף אצאייג והיקר מכלוף הכהן והיקר שלמה הכהן אחיו והיקר מימון אסולין והיקר מרדכי בן רבוח והיקר יוסף בן ליזי אג'ייאני נשבעו בשבועה חמורה בתקיעת כף על כל הנזכר לעיל ולקיים כל דבר חתמנו פה דלא ודלא כטפסי דשטרי ככל חיזוק סופרי בית דין והיה זה בזמן הנכר לעיל וחתמנא תרי מגו תלת כדחזי והכל קיים.

מסעוד בן יום טוב בן הרוש נ"ע – ישועה א"א יוסף צבע סל"ט

סוף תעודה מספר 167