Une histoire de familles-J.Toledano-Adda-Addi
Joseph Toledano
Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel.
Diplomate au Ministere des Affaires etrangeres, chef de cabinet du Ministre des Affaires etrangeres, chef de cabinet des P.T.T charge d'information a l'Organisation Sioniste Mondiale.
Auteur de 8 livres sur l'histoire et le patrimoine culturel du judaism nord-africain en general et marocain en particulier, en francais et en hebreu.
Adda
Nom patronymique d'origine arabe, litterlement la costume. On connait l'importance primordiale de la coutume autrefois dans la vie religieuse et quotidienne, chaque famille suivant des costumes propres qu'elle n'était disposee a abandonner a aucin prix.
Un vieux proverbe disait meme que " el ada ghelbt din " , la coutime a vaincu, suplante la loi. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Tunisie – Tunis, Sousse, et en Algerie – Alger, constantine, Tebessa, Mascara
Rabbi Reouben Adda
Rabbin a Constantine au milieu du XIXeme siecle, de la premiere generation de rabbins qui eurent a confronter les effets de la modernisation apportee par la colonisation francaise
Gaston Adda
Un des dirigeants de la communaute d'Alger entre les deux guerres. Il fut choisi en septembre 1942 par le gouverneur general d'Algerie, Chatel, sur la liste de 45 personnalites presentee a sa demande par la communaute pour faire partie du Conseil D'Administration de l'Union Generaledes israelites d'Algerie, organisation creee par les autorites pour regrouper d'autorite les Juifs du pays dans le cadre du Statut des juifs qui avait prive les Juifs akgeriens de la nationalite francaise et des droits de citoyens.
Les dirigeants juifs firent tout pour retarder la creation de cette institution. Qui n'eut heureusement pas l'occasion de fonctionner, les Americains debarquant a Alger le 8 Novembre de la meme annee.
Autre source
ADA ou ADDA : soit nom d’origine hebraique (ada) qui signifie parure, ornement; c’est aussi une des femmes de Lemekh (cf Bible : Genese 4,19); soit d’origine arabe ‘Adda étant une contraction du nom Abdallah (serviteur de Dieu).
Addi
Nom patronymique d'origine arabe, au sens difficile a cerner. C'est un ancien prenoim masculin adopte par kes Berberes Zenata et par les juifs, apres la conquete arabe. Le chercheur David Corcos rapporte que dans sa ville natale, Mogador, et dans le sud du Maroc, ce prenom était autrefois fort repandu comme diminutif du prenom masculin votif fort populaire parmi les Juifs, Messaoud, le fortune, le bienheureux
Puis ce prenom serait tombe en desuetude a la fin du XVIIeme siecle, pour ne subsister chez les juifs que comme nom patronymique, alors qu'il s'est conserve comme prenom chez les Berberes ( voir Addi Oubihi qui souleva le Tafilalet en 1957 ).
On peut y trouver un debut de confirmation dans le fait que ce patronyme ne figure pas dans la liste des noms de famille du Maroc courants du debut du XVIeme siecle, etablie par le premier historien des juifs du Maroc, rabbi Yaacob Toledano dans son livre " Ner Hammarab ", et qu'il est donc d'apparition plus tardive.
Rabbi Yossef Messas par contre rapporte que c'était dans l'ancien temps un prenom feminin et cite la famille Elhyani de Meknes que tout le monde n'appelait plus au debut du XXeme siecle qu'Addi, en hommage a leur illustre grand-mere, Addi Elhyani.
Autre explication possible : diminutif de " el adi ", le coutimier, a rapprocher de Adda et Adaoui. Enfin pour Abraham Laredo, le nom d'origine berbere signifierait le confedere, celui qui appartient a une confederation de tribus organisee pour l'auto defense.
Autres formes : se rencontre egalement precede de l'indice de filiation : Benadi, Benaddi, Benady et sous l'orthographe Addy. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte au Maroc – Meknes, Tetouan, Marakech, Tanger, Csablanca et par immigration a Gibraltar et en Algerie – Setif.
Rabbi Chalom Addi
Rabbin notaire ne a Meknes, installe a Rabat au XVIIIeme siecle, il sevit dans le tribunal de rabbi Eliahou Sarfati.
Messod Benady Addi
Commercant ne a Tetouan installe a Gibraltar en 1738. Armateur. Son navire fut capture par la flotte francaise de Mediterranee au large de Gibraltar sous l'accusation de commerce avec l'ennemi anglais.
Condamne aux galeres avec un autre passager musulman de son navire, il reussit a retrouver la liberte grace al l'energique intervention du consul d'Angleterre a Malaga ou le bateau francais qui les transportait avait fait escale.
Messod Benady
Libraire et homme de lettres de Gibraltar installe a Londres. Auteur d'une petite histoire des juifs a Gibraltar de 1704 a 1783, publiee par la Siciete Britanique d'Histoire Juive
Saya Benadi
President de la communaute de Medjel El Bab, Algerie au debut des annees cinquante.
Samuel Benady
President de la communaute juive de Gibraltar dans les annees soixante.
Claude Benady
Libraire, poete et ecrivain ne a Tunis en 1922. Il a anime pendant une dizaine d'annees des publications litteraires comme : " Periples ", " La Kahena ", " Correspondances ". Contraint de quitter son pays natal apres l'independance, en 1957, il choisit de s'installer dans la region parisienne, a Boulogne-sur-Seine, ou il dirige la librairie " Periples ".
Il a publie 2 romans dont " Les remparts du bestiare " ( Paris, 1955 ), mais il est surtout connu comme poete. Plusieurs de ses receuils de poemes ont déjà été edites, dont : " La couleur de la terre " ( 1951 ); "Recommender l'amour " ( 1953 ); " Le degel des sources " ( 1954 ; " Un été qui vient de la mer " 1957 : ; " Marguerite a la source " 1975 ; " Les etangs du soleil " ( Paris 1983 ). Hors jeu de mots
francais et en hebreu
Hana
Sociologue, nee a Meknes decedee tres jeune en Israel. Docteur en sociologie, elle consacra sa these a l'histoire de la presse juive en France et fut chargee de recherches au C.N.R.S sous la direction de Doris Donath-Bensimon, specialiste francaise du judaisme marocain.
Rabbi Yaacob Benady
Fils de David. Rabbin a jerusalem, originaire de Meknes. Directeur adjoint du Conseil Rekigieux de la capitale
Autre source
ADI : nom soit d’origine hebraique (adi) signifiant mon ornement, ma parure; soit d’origine arabe (adi) signifiant le temeraire, le brave, le courageux
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
בשנים שלאחר מכן עלו כמה קבוצות של יהודים מאלג'יר לארץ ישראל, ודיפלומטים זרים כתבו על כך. וליאם שיילר הקונסול האמריקאי באלג'יר בתחילת המאה הי"ט, מספר על זקנים המורישים רכושם לפני עלותם לארץ, ולוקחים אתם רק את הדרוש לשארית ימיהם בירושלים.
בשנת 1816 הוא ראה כי זקנים יהודים שכרו ספינה כדי להגיע לחוף ארץ ישראל. עלייתםשל יהודים מאלג'יר בשנות ה – 30 וה – 40 של המאה הי"ט זוכה, אף היא לדיווח בעטיהם של נציגים צרפתיים. בשנת 1832 מוזכרת " עלייה חשובה " היוצאת לירושלים.
תומאס קמבפל, המתאר א אלג'יריה אחרי כיבושה בידי צרפת על פי מכתבים מהשנים 1834 – 1835, מספר על יהודים מאוראן העולים לירושלים וחוזרים. כרגיל בכל הדורות, היו יהודים שעלו וחזרו לארצות גלותם.
הזכרנו לעיל את לומסדאן שביקר באלג'יר בשנת 1837, הוא מספר כי פגש את אחיו של מארחו היהודי, שהוא תושב ירושלים. הלה דיבר על עיר הקודש בהתלהבות והביע את רצונו לשוב אליה, דבר הנמנע ממנו בשל סיבות כספיות.
למרות הירידות, הייתה עלייה במספר הנשארים בארץ ישראל, והראיה, כי בשנת 1845 מביע קונסול צרפת בירושלים תמיהתו הוכח עלייה במספר יהודי אלג'יר הנמצאים בארץ הקודש. את דבר שאיפתם של יהודים בתוניס לשוב לארץ ישראל מביע סופר צרפתי בשם מישל, בשנות ה – 60 של המאה הי"ט.
הוא תמה אמנם על תופעה זו, נוכח העובדה כי חל שיפור במצבם הכלכלי והחברתי של היהודים בתקופה זו. לא תמיד הבינו הנוצרים שכתבו על נושא זה את מהות הזיקה של יהודים לארץ ישראל, ואת מניעי העלייה אליה.
דה האסה וארטג, שכתב על תולדות תוניס, משוועה עלייתם של יהודים מעיר זו לארץ ישראל, לעלייתם של המוסלמים למכה, כלומר, חובה דתית שכל שומר תורה חייב למלא פעם אחת בחייו. הוא לא עמד על ההבדל בין היהדות לאסלאם בתחום זה.
אגב זאת בוא נותן לנו ידיעות על דבר עליית יהודים לארץ ישראל, לדבריו, עוזבים כל שנה יהודים זקנים בתיהם, עוברים דרך המדבר לטריפולי ומצרים כדי להגיע לארץ מכורתם, בה יסיימו חייהם. הסכנות האורבות בדרך אינן מונעות אותם, אף כי לא כולם מגיעים למחוז חפצם, מחמת סכנות אלה.
הוא מוסיף כי יהודים בעלי יכולת מפליגים בספינות קיטור לבקר בארץ וחוזרים לתוניס בדרך זו. לבסוף נזכיר מהו יחסו של נוצרי הכותב על תגובות יהודי המגרב לאפשרות של מדינה משלהם.
בספר על תולדות תוניסיה, שחובר בשנת 1899, מציין המחבר הרברט ויויאן, כי האוטונומיה שיהודי תוניס יצרו, היא מדינה בתוך מדינה וכעין דגם של המדינה היהודית העצמאית שתיבנה אי פעם בארץ ישראל או בתחתית הים….ואם תוקם אי פעם מדינה יהודית לא יהיו בה לא צבא ולא משטרה, השיפוט יהיה מבוסס על קו הצדק והכלכלה על יסוד סוציאליסטי.
הדבר מלמד על ההערכה החיובית למבנה הקהילה היהודי. מאידך גיסא, רואה אף הוא כמו אחרים שקדמו לו, בתקוות הגאולה של יהודי המגרב אוטופיה וחלק מן האמונות העממיות הנפוצות אצל יהודים אלה, שלדידם של הנוצרים הם טפלות וחסרות בסיס רציונלי.
לסיכום, ראינו כי הנוצרים ציינו פרטים על עליית יהודים לארץ ישראל, על ערגתם ותקוותם לגאולה. לא כולם הבינו את היחס בין התופעות הללו, ולא ירדו לעומק המשמעות של הקשר בין האדם היהודי לארץ ישראל.
התגשמות הגאולה נחשבת בעיניהם כחזון רחוק ובלתי מציאותי, ומדינה יהודית בארץ ישראל כאוטופיה. אף על פי כן למדים אנו מכתביהם על קבוצות עולים לארץ ישראל, על עמידתם העיקשת באמונה המשיחית למרות האכזבות, על אהבתם העזה של יהודי המגרב לארץ ישראל שזר לא יבין אותה, אהבה שהתבטאה גם במעשיהם.
אנו למדים על זיקה נפשית הנובעת ממסורת דתית עמוקה, שלוותה בזכרונות העבר ובהכרת מעמדם בין הגויים. מטען רגשי משיחי זה פרץ בצורת העלייה ההמונית לאחר הקמת המדינה.
סוף הפרק
الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
אירועי 11 בספטמבר 2001 התקבלו בעולם בדרכים שונות ומנוגדות. נוסף על ההלם שזורע הטרור, הלכה והתבססה פרשנות הרואה בכל אירוע " אנטי אימפריאליסטי, שבו עומדת ארצות הברית המרושעת מן העבר האחד, ומולה ניצבת פעולת התנגדות מובֶנת, גם אם מוטעית, של חלשים.
אולם לצד היותה תנועה דתית, האחי
ם המוסלמים הייתה גם תנועה פוליטית מהפכנית, ובמובנים רבים תנועה חלוצית. זה היה הארגון האיסלאמי הראשון שהצליח להכות שורש בערים הגדולות ולהתבסס כתנועת המונים. שלא כמו רפורמטורים אחרים מהזרם הסלפיסטי, אל־בנא לא היה אליטיסט אלא פופוליסט ואיש שטח. ״האחים״ הציגו עצמם כמייצגי האינטרסים של מעמד הפועלים במאבקו בעריצותם של זרים ובבעלי מונופולים. הם הקימו ועד למען המובטלים, נאבקו נגד העסקתם של עובדים בריטים, וניסו ליצור אחדות אינטרסים בין הון מצרי לעבודה מצרית. בכל מקום במצרים שבו חסרו בתי חולים, מרפאות או בתי ספר, מילאו האחים את החלל. הם הציעו הלוואות לנזקקים והקימו מיזמי תעסוקה למובטלים. כך יכלו להציב חלופה לניצול שהיה נהוג במקומות עבודה אחרים, חלופה שתפגין את יתרונותיה של כלכלה בנוסח האיסלאם.
זאת ועוד. ״האחים״ היו התנועה האיסלאמיסטית הראשונה שהחלה לבנות בשיטתיות מעין ״אינטרנאציונל איסלאמיסטי״. התנועה גייסה סטודנטים זרים שלמדו בקהיר כדי ליצור שלד של סניפים בארצות אחרות במזרח התיכון, בהן לבנון(1936), סוריה(1937) ועבר הירדן(1946). בשנת 1940 היא הקימה את ״ועדת פלסטין והעולם המוסלמי״, שכללה את ועדת המזרח הקרוב (העולם הערבי ואפריקה, טורקיה ואיראן), את ועדת המזרח הרחוק (אפגניסטן, טורקמניסטן, סין, הודו, אינדונזיה ויפן) וכן את ועדת אירופה. מטה האחים בקהיר הורחב כך שיוכל לשמש מקום מפגש מרכזי לנציגים מהעולם המוסלמי כולו.
מה היו הנקודות העיקריות בתכנית המהפכנית של האחים? התנועה, שלכשעצמה הייתה מאוגדת היטב סביב מנהיגותה, דרשה לפזר את כל המפלגות ולבטל את הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ובמקום זאת לכונן מדינה ״אורגנית״, ח׳ליפות שחוק ה״שריעה״ נוהג בה. מכל הזרמים הפוליטיים התנגדו האחים במיוחד למפלגה הקומוניסטית, והוקיעו אותה כמפלגה ״זרה״. כשגברה השפעתה של המפלגה הקומוניסטית, בשנת 1946 הקדישו האחים בעיתונם טור יומי ל״מלחמה בקומוניזם״, החדירו למפלגה זו סוכנים מהשירות החשאי של האחים, והסגירו כמה מחבריה למנגנוני הביטחון של המדינה.
בחזית הכלכלית קרא הארגון לאסור על הריבית, וניהל תעמולה למען אחדות אינטרסים בין העבודה ובין ההון. עסקי המימון וההון נושא הריבית, שנתפסו כצד המסתורי והמופשט של הקפיטליזם, הוכרזו שורש כל רע, אך בו־בזמן היללו האחים את מה שנראה כביטויים הממשיים של הקפיטליזם: מכונות, בתי חרושת ומוסר עבודה. יותר מכך: השימוש במדע ה״מערבי״ ובטכנולוגיה המתקדמת ביותר תואר בתעמולת האחים כתנאי מוקדם לעליונות צבאית ולכינון משטר איסלאמי עולמי. המצע הכלכלי שהציגו האחים בשנת 1952 כלל את הדרישות הבאות:(1) איסור על ריבית ועל סחר בניירות ערך;(2) הלאמת משאבי הטבע;(3) תכנית תיעוש מהיר, עם עדיפות לתעשיות צבאיות ולענפים שחומרי הגלם הנחוצים להם מצויים במצרים;(4) הלאמת הבנקים;(5) רפורמת מקרקעין, שבמסגרתה יופקעו קרקעות מבעלי אחוזות גדולות;(6) ביטוח לאומי לעובדים ולמובטלים.
אולם בראש סדר היום של האחים המוסלמים עמדו לא שאלות המשטר והכלכלה, אלא המאבק נגד הפיתויים החושניים וה״חומרניים״ של העולם הקפיטליסטי ושל העולם הקומוניסטי. עוד בהיותו רך בשנים, בן 13, ייסד אל־בנא המתבגר ״אגודה למניעת האסור״.
זוהי, אכן, התמצית של מה שהאחים המוסלמים היו ועודם: קהילה זכרית קנאית, שעיקר דאגתה למנוע את כל החטאים הגופניים והמיניים האסורים על פי פרשנותם לקוראן. חתימת ידם ניכרה במיוחד כשמפעם לפעם הם העלו באש מועדוני לילה, בתי בושת ובתי קולנוע. מוסדות כגון אלו היו תמיד בעיניהם פרי של השפעה יהודית.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
אביהם של עניים ויתומים
פעם נשאל רבינו, בישיעה כתיב: ״ועניים מרודים תביא ביתה״. למה בכלל להביאם הביתה, אדרבה כתיב מתן בסתר יכפה אף, אם כן יתן להם כל צרכם במקום סתר בחוץ?
והשיב, שיתיישב ע״פ המשך הפסוק ״כי תראה ערום וכיסיתו ומבשרך אל תתעלם״. כאשר אדם מישראל מביא עני לביתו להאכילו, על ידי כך שם לב למלבושיו הקרועים והבלואים, ומסייע בידו גם בזה, נמצא מצוה גוררת מצוה. ותרתי לסיבותא.
פירוש זה ממצא עד תום את אישיותו הרב — גוונית של רבינו, כל חייו היה בו רצון עז לסייע לעניים ולהקל את מצוקותיהם. לא חס על כבודו ולא חסך מכספו וכוחו, טיפל בהם במסירות עצומה שלא ידעה גבולות.
בתפילותיו היה מבקש, שהקב״ה ימציא לו מזונות לעניים — כשם שאדם מבקש מזונות לבני ביתו, שכן מרגיש הוא כביכול — שהוא אביהם של העניים והיתומים.
בביתו היו שני שקיקים — אחד מיועד לצרכי הבית, והאחר לצרכי העניים. בני הבית העידו, כי בשקית המיועדת לצרכי הבית טמן שליש משכורתו, ואילו בשקית של העניים טמן — שני שליש לצרכי צדקה.
יום בו קיבל רבינו את משכורתו הקבועה מידי חודש, היה ידוע ומפורסם, העניים ידעו ושמרו מועד זה — ביודעם שמשכורתו היא משכורתם — ביום זה הישתרך תור ארוך על יד דלתו — ולא השיב פני איש ריקם.
מעשה שאירע בתקופת מלחמת העולם השניה,
רבינו באחד ממסעותיו בעניני ציבור נקלע לכפר ששכן בערי האטלס, תושביו חיו בדלות נוראה, החורף היה בעיצומו — קור מקפיא שרר במקום, ולאנשי הכפר לא היו בגדים חמים להתגונן מפני הקור.
רבינו הזדעזע עד עמקי נשמתו, כשחזר לעירו החל מיד באיסוף בספים, בכדי לשלוח בדחיפות אריגים חמים לתושבי הכפר ויתפרו להם ולילדיהם בגדים.
כאמור היה זה בעיצומה של מלחמה — מוצרים בסיסיים אזלו מן השווקים — גם אריגים לא נמצאו בחנויות הבדים — ובפרט כמות הדרושה לכל תושבי הכפר. בעוד רבינו במאמץ להשיג אריגים, נקרא לפתע לבוא למושל.
ורבינו בא אליו ובכיסיו היו כל הכסף שאסף. פנה אליו המושל, כיצד אתה רבם של היהודים פועל בעיתות מלחמה בניגוד לתקנות המדינה — שאסור לאסוף כספים, חטא זה מחייב מאסר ממושך. רבינו הוציא מיד את הכסף שאסף והניחם על שולחן המושל.
אזי החל לתאר בפני המושל את אשר ראו עיניו באותו בפר, והוסיף ואמר: אם אינני רשאי לקנות עבורם, ידאג להם המושל ברוב טובו, שהרי נתיניו הם השרויים בדלות משוועת, טול נא את הכסף, ועשה בו את המתבקש. וקנה בדחיפות בגדים לאותם נזקקים.
המושל נרגש עד מאוד, החזיר לו את הכסף, ופטרו מכל עונש שהוא, ולא עוד אלא שהפעיל המושל את קשריו כדי להשיג את במות האריגים הדרושה. ורבינו מיהר לשלוח את האריגים לאותו בפר.
רבינו רצה בבל מאודו לגדל יתום בתוך ביתו, יום מן הימים הביא יתום כבן חמש שנים, וביקש מאשתו הרבנית שתואיל בטובה להסכים לגדלו בבית. והיא כמובן הסכימה מיד. וגדל בביתם כשמונה שנים, וטפלו בו במסירות כאחד הבנים, סיפר בנו רבי יוסף ״אני זוכר כמה סבלנו מילד זה״. כשהגיע היתום לגיל בר מצוה, עשו לו מסיבת בר מצוה כאחד מבני הבית. למחרת יום הבר מצוה נעלם הילד ולא נודע איה הוא. לימים נודע שעלה לארץ ישראל, והיה בעל צדקה גדול. והעידו אנשים שהכירוהו שאמר להם, הודות לשנים שגדלתי בבית רבי ברוך נעשיתי בעל צדקה וחסד.
סיפר הגאון רבי שלום משאש — רבה של ירושלים ת״ו. שרבינו היה לו כשרון רב לגייס תרומות מאנשי העיר מקנס עבור עניים ונזקקים. והם מצידם תרמו בעין יפה. אך ברבות הימים התפרסם שהיו אומרים עליו את הפסוק ״זכר ר״ב טובך יביעו וצדקתך ירננו״. רצו לומר — זכר ר״ב — זכר רבי ברוך טובך ופעולותיך יביעו כולם, אבל — וצדקתך — שאתה מתרים צדקה מתושבי העיר — ירננו — על כך מרעים.
באחד מביקורי בבית רבינו תמהתי לראות שהוא עונד על ידו שעון יד ישן, כי מעולם לא שם שעון לא בבגדו ולא על ידו, שאלתיו הרי מעולם לא עונד שעון בנימוק שזה מותרות, ומה יום מיומיים? ותכף קיבלתי תשובה מפי חתנו ר׳ דוד מרצבך שליט״א שהשעון הזה לא שווה אפילו לעשירית מסכום שהלווה רבינו לבחור ישיבה אחד. ותוך דברים אלה הגיע אליו עוד בחור ישיבה וסיפר שהיום עוזב שידוך מפני שאין לו במה להקים בית לכן בא לטכס עצה עם רבינו מה עליו לעשות? רבינו אמר לבחור תבוא אלי בעוד שבועיים ואתן לך תשובה. אחרי שבועיים הגיע לביקור מצרפת תייר אחד מאנשי שלומו ושאל את רבינו במה אני יכול לעזור בנוגע למצוות שאתה מחזר עליהם, ענה לו, בחור אחד צריך להגיע היום אלי והוא עומד לעזוב שידוך בגלל שאין לו אמצעים, שאל התייר כמה יעלה לו צרכי החתונה, רבינו השיב כך וכך והתייר כתב צ׳ק על סכום הדרוש ומסר לרבינו, והנה אך יצוא יצא התייר, והבחור נכנס ומיד מסר לו את הצ׳יק לצרכי חתונה.
משפחת אביחצירא – רבי יחייא אדהאן זצוק"ל
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
פיוט רבי יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
פיוט סימן אני יחייא חזק – נעם אמת קנה אל תמכור.
אליל נפשי אשא. יי בעת צרה. עזבתני למשיסה. ביד בני הצרה. רח:ם נח"ם אחי"ם. הם בני הגבירה. גדול גיבור ונורא. לישותך קויתי.
נפשנו לאל עליון. חכתה בכל שעה. יחון על דל ואביון. טובו אינה מנועה. מקו"ם תקו"ם תנקו"ם. מכל עושי הרעה. סליחה גם שמעה יי תפילתי.
יחיד חי העולמים. חננו ועננו. כפר נא האשמים. חתור חתירתינו. מכ"ר זכ"ר תזכ"ר. עת אשר הוצאתנו. כי אתה הוא אבינו. בכל היום קראתי.
יודוך כל העמים. בעשותך נוראות. תפיל צרים וקמים מלמעלה להראות. יד"ך הוד"ך אוד"ך. כי עשית נפלאות. עשה נא לטובה אות. וחושה לעזרתי.
חי וקים הושיעה. ימינך וענני. אתה אל גדול דעה. יחיד מיד אויבי פדני. אנ"י ענ"י קונ"ה. הנחם על הרעה. כי עדתך טבועה. בטיט יון עמדתי.
יושב בסתר עליון. אבינו אב הרחמן. אויביך יהמיון. עובדי פסל וחמן. עולל"ו דלל"ו שלל"ו. בני אל חי נאמן. עשה להם כהמן. קבל נא את שועתי.
חַמָן – מַצֵּבָה גְּבוֹהָה שֶׁהוּקְמָה עַל יְדֵי הַקַּדְמוֹנִים עוֹבְדֵי הָאֱלִילִים לִכְבוֹד אֱלִיל הַשֶּׁמֶשׁ ( מילון אבן שושן )
יראו יחד עינינו. הבנים עם האבות. ישמח גם לבנו. בך רוכבי ערבות. שוטנ"י מונ"י שונ"אי. יפלו במהמורות. אמרות יי אמרות טהורות. אמור די לצרתי.
אז נשיר לך בשירה. ייאלהינו. בניב שפה ברורה. לעיני על אויבינו. כול"ם עול"ם סבל"ם. הסר נא מעלינו. כי בשמך בטחנו. חלקי יי אמרתי.
חזק אמיץ הקשיבה. קבל שועת עניים. ברחמים השיבה. בניך הדוויים נופלי"ם דלי"ם גולי"ם. ישראל הנקיים. אתה אלהים חיים. לכה נא לישועתי.
פיוט סימן אני יחייא חזק – נועם שיר חדש
אל באי. צמאה לך נפשי. קדושי ומרים ראשי. קראתי לך דורשי. פדני מיד משוסי. נפצי יקבץ. מתוך עם לוחצי. אליך נשאתי נפשי.
נשמתי וגם רוחי. בידך מבטן גוחי. תקותי ומבטחי. אליך א
ריד בשיחי. מדוח"י יהר"ה נדח"י. מעבדות לחפשי.
יום וליל לך אקרא. הצילני מכל צרה. גברה יד בן הצרה. ושפחה ירשה גבירה. א"ל נור"א שלח בם חרון ועברה. אחת האל מעוז ראשי.
יראתי גם זחלתי. ובושתי וגם נכלמתי. בראותי את אויבתי. גם גדלה מאוד חרפתי. חטאת"י תמי"ד נגד"י. לעומת"י כי צפו מים על ראשי.
חסדך מאוד יגבר. על עמך הן עם נבר. התבן כסה הבר. בעוני אשר גבר נשב"ר ביד אויב גבר. ראה נא בצרת נפשי.
אבינו מלכנו. הושיענו מאויבינו. חננו ועננו. זכור ברית אבותינו. קולנו תשמע אלהינו. חטאנו לך רפא נפשי.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
חלק שני. משפחת רבי יוסף בן נאיים.
בכתבי היוחסין שבידי משפחת בן נאיים, שנהגו לכתוב אותו בכתובותיהם, מוזכרים שישה דורות מרבי יוסף כלפי מעלה, והם : רבי יוסף בן רבי יצחק בן רבי מסעוד בן רבי שלום בן רבי מסעוד בן רבי נסים, לבד מדברי שבח ומליצות נאות שנאמרו על כל אחד מהם, יש לנו ידיעות בדוקות של רבי יוסף ואביו רבי יצחק בלבד.
רבי יצחק נולד בחודש כסלו תר"ט – 1849, לאביו רבי מסעוד, על אביו אין בידינו ידיעות. נראה, כי התפרנס ממסחר והיה ידוע כמי שנושא ונותן באמונה, נמנה על חברת גומלי חסדים ( חברא קדישא ) והיה אוהב התורה ולומדיה.
לבד מרבי יצחק לא ידוע אם היו לרבי מסעוד בנים אחרים. בילדותו למד רבי יצחק תורה שבכתב אצל הרב אהרן ששון ז"ל, ותורה שבעל פה לפני הרבנים, רבי חיים דוד סירירו בן הרב מתתיה, ורבי ישראל מימראן ז"ל.
בשל המצב הכלכלי הקשה של המשפחה, עזב את ספסלי בית המדרש, ובגיל צעיר התחיל לעבוד כמלמד דרדקי. במשך הזמן למד את מלאכת השחיטה והבדיקה ובזו האחרונה יצא שמו כשו"ב מומחה בהלכה ובמעשה, ומשתי מלאכות יחד הרוויח כדי מחייתו.
בסיור מחקר שערכתי במרוקו בקיץ שנה זו שנת התשמ"ו – 1986, בהיותי בעיר פאס, ביקרתי ביבית המרא דאתרא הרבה הגאון כבוד הרב ידידיה מוסונייגו שליט"א, וכששוחנו על תולדות הרב הגאון יוסף בן נאיים ז"ל שאלתי את הרב, איך הגיע רבי יצחק להיות שו"ב בעיר.
הרי בפאס הייתה נוהגת שררה השו"ב, ומלאכה זו הייתה בחזקת המשפחות המיוחסות, כגון : בן עטר, הצרפתי, אבן דנאן ומונסונייגו. ותשובתו הייתה כי רבי יצחק היה בא כוחו של הרב הגאון יצחק אבן דנאן זצ"ל, מחבר שאלות ותשובות " ליצחק ריח ", אשר היה שוקד על לימודו ומינה במקומו לשוחט את רבי צחר בן נאיים והיה חולק עמו בהכנסות.
מאחר והיו שוחטים רבים מבעלי השררה, הם עבדו במשמרות. לכן ההכנסה לא הייתה גדולה, ויכלה לשמש רק כעזר לפרנסה.
בתקופה זו הייתה התעוררות גדולה בקרה יהודי מרוקו לעלות לארץ. עשרות משפחות עלו והתיישבו בערים, טבריה,חיפה, יפו, ירושלים ובמקומות אחרים. בירושלים הצליחו העולים להקים קהילה עצמאית בשם " העדה המערבית ", לאחר מאבק קשה, ועל אף התנגדות העדה הספרדית בעיר.
בעוד שבשאר המקומות התמזגו העולים בתוך הקהילה הקיימת במקום ולקחו חלק פעיל בביסוסה. בשנת תרל"ו – 1876, בהיות רבי יצחק כבן עשרים וחמש שנה, גמלה בלבו ההחלטה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל.
לשם כך חסך פרוטה לפרוטה ומכר את כל נכסיו. אך אשתו עמדה כנגדו וסירבה להיתלוות אליו משיקולים שונים. רבי יצחק ראה עצמו מחוייב לקיים את נדרו ולכל הפחות לעלות לרגל לארץ, לחונן את עפרה ולהשתטח על קברי אבותינו ורבותינו הקדושים.
בחודש סיון אותה שנה הגיע לארץ, ביקר בארבעת הערים הקדושות , ירושלים, חברון, צפת וטבריה. בי"ח באלול אותה שנה הספיק לחזור למרוקו. הוא הרבה לספר על נסים רבים שהתרחשו לו בלכתו ובשובו.
בהיותו בירושלים התאכסן בבית הרב דוד בן שמעון ז"ל, שעלה ממרוקו בראש קבוצת משפחות מהעיר סאלי, והקים בירושלים את " העדה המערבית ". לאחר שובו המשיך רבי יצחק בעבודתו, כמלמד דרדקי וכשו"ב עד לשנת תרל"ח – 1878.
בשנה זו פרצה מגיפה בעיר, אשר הפילה חללים רבים. גם רבי יצחק ואשתו, שהיו חשוכי ילדים, לקו במגיפה, אשתו נפטרה אך הוא הצליח להתגבר ולהחלים ממחלתו.
בחשון תרל"ט – 1878 נשא לאשה את מרת רחמא בת רבי משה לעזימי, שהייתה נינה להרב המקובל האלוקי כבוד הרב מימון לעזימי זצ"ל, שגם לה היו אלה נישואין שניים. . בשנה זו הפסיק עבודתו בהוראה, כנראה מחוסר סיפוק ורוב עמל הנדרש מהמורה, והחל לעבוד כסופר בית הדין בפאס, עבודה שהתפרנס ממנה על ימיו.
ילד עם עבודתו הוסיף להתמיד בלימודו בקביעת עתים לתורה, והלך והתעלה ביראת שמים טהורה, וחי חיי תמימות ופרישות, כפי שמרבה להזכיר בנו בחיבוריו.
בסוף אלול התרמ"ב – 1882, נולד לרבי יצחק בנו יוסף. הוא השתדל הרבה בחינוך בניו ובהדרכתם לדרך התורה והיראה, עוד משחר ילדותם. כפי שמספר בנו יוסף, כי בהיותו בן ארבע שנים, היה אביו מעיר אותו בכל לילה לתיקון חצות.
אחרי זה היה הבן חוזר לישון ואילו אביו ישב על לימודו עד עלות השחר. בעלות השחר היה חוזר ומעיר את בנו ולוקח אלו עמו לבית הכנסת לתפילת שחרית. הבן מציין כי, אביו התחיל ללמוד תורה בהיותו פעוט.
הוא הקדיש ללימוד בניו רבה מזמנו בימי חול, בשבתו ובימים טובים. כדי לתת להם חינוך טוב ולימודים ברמה גבוהה, דאג לא פעם, להביא מורה מומחה מבחוץ, קיבץ לו קבוצת תלמידים ודאג למשכורתו..
רבי יצחק כיהן כשליח ציבור וכמרביץ תורה בבית הכנסת של יוצאי העיר דבדו בפאס., שכנראה נמנה עם מייסדיה. ( ייתכן שבית כנסת זה היה פרטי של רבי יצחק ). הוא נהג בחסידות והחמיר על עצמו לנהוג בכמה דברים על פי מנהג הקבלה, כגון, לבצוע בשבת י"ב כיכרות, לא הסתפר לא הוא ולא בני ביתו כל ימי הספירה.
נזהר שלא לקרוא ולברך נגד המים של נטילת ידיים שחרית, והקפיד הקפדה יתירה על קיום המנהגים, גם אותם מנהגים שמקורם אינו ברור כגון : המנהג בתספורת להשאיר לילדים קטנים זממ"א ( שערות בקודקוד ), וכן לא אכל דבר חמוך בראש חודש
והיה בעל אמונת צדיקים חזקה, הוא הרבה לספר לבניו מנפלאות הצדיקים ששמע וממה שראו עיניו. הוא נהג להדליק נר תמיד לעילוי נשמת הרב הקדוש רבי יעקב אביחצירא זצ"ל. וכן היה מתפלל בכל צרה להנצל בזכות רבי יעקב, והיה נענה.
גם אשתו רחמא הייתה ידועה בצדקותה ובצניעותה. היא הייתה מכסה גם את צמת שערותיה דבר שלא נהגו הנשים לעשותו. וכן לא השתמשה בסוכר בפסח. היא נפטרה בכ"ג תש"א. בנישואיה הראשונים הייתה נשואה לרבי מנשה הכהן אלכלאץ והייתה לה ממנו בת בשם יאקות, הבת נפטרה בו' אדר תש"ח.
רבי יצחק, רחש אהבה עזה למשפחתו, חרד היה לבניו והשתדל לשמור עליהם שימרה מעליא. כפי שמספר בנו רבי יוסף, בשעה שהיו בלבולים במלכות ויד המלכות לא הייתה תקיפה, ארעו מדי פעם התנפלויות על המללאח בפאס.
בתקופה זו סגר את בנו הקטן רבי יוסף תקופה ארוכה בבית ולא הניחו לצאת לבדו אפילו ללמוד, מחשש פן תארע התנפלות פתע על שכונת היהודים ובנו ייתפס בחוץ. הוא תמך בבנין בכספים, גם בשעה שהיו גדולים ונשאו נשים, כדי שיוכלו להתמסר ללימוד תורה, דבר שלא היה נפוץ במרוקו.
הוא עודד את בנו רבי יוסף להדפיס את חיבורו " הדרת פנים זקן ". רבי יצחק נפטר בבוקר יום ו' ראש חודש סיון תרע"ה – 1915, לאחר שהתפלל תפילת שחרית מתוך סידור. וסיפר, שנתברך בכוח של ראיית הנולד, קודם פטירתו אמר לבנו רבי יוסף שבלילה הזה ירדו גשמי זעף, וכן היה.
נר המערב-י.מ.טולידנו-סוף פרק חמישי 1140 – 1270
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
הרב יעקב משה טולידאנו
איש טבריה ת"ו
ובהמצב הזה של השנים הראשונות לממשלת האלמווחידן, כן היה גם בימי המושלים אבו יעקב יוסף, ובנו אחריו, שזכרנו. גם בהשנות רדיפות האלמווחידין ותגבורתם, עברו הרדיפות ההם גם כן מעיר לעיר וישיבו ידם כבוצר על סלסלות, פעם הנה ופעם הנה, ועל הימים ההם, ימי ממשלת האב והבן ההם, יאמר הרמב"ם באגרת לרבי יוסף עקנין תלמידו : " ובעת אשר במערב כל שמחה ערבה, וכל מבקש ה' נחבא, ואור ישראל שם כבה " וכן יאמר באגרתו גל לחכמי לוניל, " ערי המערב בעוונותינו כבר נודע את אשר נגזר עליה "
ככה נמשכו ימי הממשלה החטאה הזאת ממשלת האלמווחידין, בתקפה ובגבורתה למן בן תומרת ועד המושל מחמד אנאצר, שאז בסוף ימיו החלה לרדת\ המלחמה הנודעת שנלחם המושל הזה עם חיל הספרדים בעיר שלאווטירא תתקע"ב ערב יום פורים, היא הייתה קץ להצלחתם.
אחריה הוכה חיל מחמד אנאצר שוק על ירך וישב ברגליו לעיר מרוקה הבירה וימת בעוד ימים – תתקע"ד והמושלים אחרי כן, יוסף אלמנצור תתקפ"ד – צ|ג – כל אלה לא יכלו עוד להחזיק מעמד ולחדש נעורי ממשלתם.
מבית התקוממו להם מורדים אחדים, ומחוץ שכלה בם חרב מלכי הנוצרים בספרד במלחמותיהם אתם, ושתיהם יחד הורידו את גאן האלמווחידין עד לעפר, ואמנן ירידת האלמווחידין זאת שארכה עשרות שנים, מצד אחד הטיבה את מצב היהודים מיד המושלים ההם, ויוכלו האנוסים הנרדפים לשוב מעט מעט ליהדותם בגלוי, ומצד שני התגוללו היהודים תחת שואת המריבות והמרידות ומלחמות הנוצרים שרבו אז לרגלי נפול ממשלת האלמווחידין.
אחד המתקוממים יחייא אשר התגרה בהמושל אבו לעאלה תתקצ"ג, בא בחזקה לעיר מארוקה הבירה ויהרוג הרג רב ביהודים וישלול שללם, ולפי הנראה כי מפני התערבותם המדינית בנטותם אולי אחרי אבו לעאלה, עשה המתקומם ההוא את ההרג הזה ביהודי מארוקה, בן נשארו היהודים במצב כזה תחת ממשלת האלמווחידין המתמוטטת עד לשנת כ"ט – 1269 – בערך, שאז נזף מלכם האחרון אבו דאבוס לפני שבט בני מרין, הם חמדנים\ וממשלת האלמווחדין אבדה ותמחה כליל.
אם גדולי התורה שנמצאו מכבר בימי האלמוראביטין לא יעלו להשאר ולחיות בארץ המערב בבוא ימי האלמווחידין הנה אם כן הדבר מובן מאליו, כי לא נוכל עוד לשאול מה נצנה לנו ארץ המערב בתקופה את האלמווחידית, בתקופה שבה " כל מבקש ה' נחבא ", ואור היהדות שמה כבה וכבה, בלי ספק יש לנו לחשוב כי עוד זמן רב יעבור, שנים ושנים יחלפו אחר ההרס הנורא והאויום הזה, והיהדות בארץ המערב לא ימצא לה זכר ושארית, פצע חד כזה ותבוסה שלימה כהתבוסה הזאת, לא מיד יכלו להרפא ולגהות מזור.
ואמנם כן, היהדות בארץ המערב פסק ממנה מאז ההכרה המושכלת, דרכי ההגיון והחקר הדתי, האור הזך והצלול שבנתיבות התורה והחכמה, תורתו של האלפסי, וחקירותיו של חיוג, לא נשאר שמץ דבר מנהם, ועוד עד דור הגירוש מספרד, נשארו היהדות במרוקו מצומצמת בחוג צר ומהולה בהזיות ומנהגים מוזרים שריח הערביים – אותם האנוסים – של ימי האלמווחידין, נודף מהם, דרך כבושה ומסותרת, ופתאית הייתה דרכם של יהודי מרוקו מני אז.
בכל הליכותיהם ואורחות חייהם ומנהגיהם, דרך אחוזה ומסובכת בחבלי שוא והבלי קסם של אחיזות עינים ושטי כזב. ואולם בתור יוצא מן הכלל, ובנקודת אורה של כוכבי שחק בעת תשרור עלטה וחשך מסביב, כן הננו מוצאים פה לא רק, בזמן שאחרי התקופה האלמווחידית בארץ המערב, כי אם גם בעצם ימי הרעה, בתוך ההפכה של התקופ ההזאת, ובה, בעצם הימים הראשונים לממשלת האלמווחידין, נולד תלמידו החשוב והידוע של הרמב"ם, רבי יוסף בן רבי יהודה בן שמעון אבן אעקנין המערבי בעיר סווטא בעיר הזאת, שגם בה הייתה יד האלמווחידין כנזכר כבר בקינת רבי אברהם אבן עזרא, ואחדים מאנשיה נסו לאיטליה.
במסעות רבי בנימין מטודלא יזכיר כי שראה באיטליה בעיר ג'ינובא שני בתי אבות יהודים שבאו מעיר סבתא אשר נסו מפני חרב אלמווחידין.
העיר בה נולד התלמוד החשוב ההוא – תתק"ך וכה נשאר עד הארבע ושערים שנה לימי חייו שוקד על לימודיו במסתרים, ובכל זאת השתלם בידיעת התלמוד וגם בחכמת השיעורים והרפואה, ואז בהיותו כבן ארבע ועשרים שנה, בו בפרק שמושל מרוקו אבו יעקב יוסף נטה למות או כבר מת, ובנו אבו יוסף יעקב אחז בידי רסן המלוכה, נאלץ רבי יוסף בן אעקנין מפני תוקף הרדיפות אז לצאת מן המערב ארצה מצרים ושם התוודע את רבי משה בן מימון מורו אשר חבב אותו ויוקירוהו מאד.
משם נסע אחר כך לארם צובא ויבלה בה רוב ימיו, ובה יצא שמו למרחוק בכל ארצות הקדם, משירו של אלחריזי ששר לכבודו של רבי יוסף אז בהיותו בארם צובא, כנודע, נוכל להכיר כי גם בהיותו עול ימים בעיר מולדתו סווטא, נחשב לאיש נכבד וגדול בעדתו.
עוד חכם אחד חי בארץ המערב אז בדורו של בן אעקנין או מאוחר לו בזמן מעט, ושמו רבי נחום מערבי, שלפי הנראה ברור יצא גם הוא בגלות וילך לארצות המזרח, הוא העתיק " אגרת תימן " של רמב"ם, והביאור לספר היצירה של רבי יצחק הישראלי, מערבית לעברית, ומהם ניכר כי היה מומחה גדול ובקי בשתי הלשונות, ויעתיק עוד ספרים אחדים שלא ידענום עוד.
סוף פרק חמישי.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
105 – המשרת כי כסיל היה התל בי ויחשבני כמחרף מערכות אלהים חיים, אמנם הסוחר מלא את דברי וישחק גם הוא לפתיות משרתו. עודנו מדברים ויקומו הגוים לאמר : הבה נלכה כי הכל נכון. רכב איש על פרדו והלכנו. לעת האכל בחרנו כיום אתמול הדר הכרמל והשרון ( ההר והמישור )לערוך את שולחננו, ואחרי הונח לנו עת מה, שבנו לדרכנו.
באנו לאבן הגדולה ומשם נגלתה לעינינו עיר ט
אנג'יא לחות נצבת ונודעת ( ובולטת ) מהררי חול הים אשר סביבותיה, אל מבוא העיר. והנה רגשת ( המון ) ערביאים נטושים על פני השדה לשבור בר ולחם ומזיון כי יום השוק היה, ויהיו בעינינו כשפעת גמלים וחשיפי עזים ( ועדרי עזים ), לא יכלנו להתמהמה ולהתבונן בהם ועברנו העירה.
מי יוכל להגיד פליאתנו בבואנו שמה ? תשואות זרות ראו עינינו. חרשי ברזל ומנעלי סוסים ( מתקיני פרסות סוסים ) מפה ומפה, מראיהם כלפידים, עטופים בסבך זקנם רבת חלאה, יזע מצחם היה דולף על חזיהם, ערומים עד חצי שתותיהם ( עגבותיהם ), חשופי רגלים ויחפים, העושים במלאכתם במנהרות ( במערות ) או על פני הדרך.
חשבתי היותי במאורת גי תחתיות ( שאול ). אנחנו מובאים אל בית יהודי אחד , מבלתי יוכל איש ללון בבית ערבי, ואת הכבודה ( הבהמות ) אחרינו, ומצאנו מנוחה על כל התלאה אשר מצאתנו בדרך.
125 – החושך כסה ארץ ואנחנו לא ידענו מה נעשה, והיה לפתע פתאום שאון קול המון עלז עלה באזנינו. המשרת היה פורט על הנבל ושאל " מה קול המון הזה באזני וקול התופים אשר אנוכי שומע ? ויענו אנשי הבית ויאמרו, כי שכניהם היו מזמינים את ביתם לעת דודים, וכי אם נחפוץ לראות נחדש בשמחה ( נשמח מחדש ) , את פנינו, ובל ( ומבלי לשים לב לתשובתנו ) ישמרו מעננו הובילונו שמה.
ילדות משחקות היו, אחת מחזקת בידה קלחת מלאה סיד ובידה השניה בלויי סחבות וטובלתם בסיד ותתוה על הרצפה ועל דלתות השער, כדוד בשנתו את טעמו בבית אכיש. ואחת ראשה כפוף על שכמה וצעיף בשתי ידיה, אחת למעלה מכתפיה ואחת מלמטה מלעֻמת הבטן, ומתהפכת בלאט וברפיון ידיים.
135 – חשבתיה כמשתגעת. ויאמרו לי כי כן מרקדים בעריהם. כל זה היה בתוך עלמות תופפות בתפי חרש, כדמות בקבוק פתוח מלמעלה וסתום בעור מלמטה או כתֻפים הנראים בבמות ישחק ( תרגום משעשע של המונח קומדיה ) במעשה אקסור ( הכוונה כאן לאופירה שהייתה מפורסמת בזמנה מהקומפוזיטור ג. סאליירי ), אך לא במדת השיר רק במקרה .
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanct
Fes et Meknes, dont le dernier veritable grand homme fut R. Jacob Abensur, avaient perdu la place de centre intellectuel juif qu'elles avaient occupee au Maroc malgre la concentration deja ancienne de la vie economique dans les principaux ports et l'attirance qu'ils exerfaient sur les Elites. Les efforts louables de ceux dont les families y jouissaient encore d'un certain prestige ne changent rien a cet etat de choses. Seule la ville de Marrakech, apres plus d'un siecle de vie obscure et promue de nouveau au rang de capitale imperiale avec 1'avenement de Sidi Mohammed ben Abd-Allah (1757-1790) disposait maintenant d'une classe de savants dignes de ce nom. A cette epoque, Marrakech ne partageait cet avantage qu'avec Rabat.
Ses marchands monopolisaient le commerce maritime. C'est a eux qu'etaient affermees les douanes des ports des deux rives du Bou-Regreg et parfois celles de La Mamora, Larache, Arzila et Tanger. Ils affermaient egalement la fabrication et l'exportation de la cire, du tabac (dont la qualite etait la meilleure que l'on pouvait trouver, tres superieure a toutes les autres, ecrivent les auteurs de l'epoque) et d'autres produits. Ces memes marchands formaient, parfois avec des Chretiens, des societes pour la frappe de la monnaie. Leur activite, plus reduite depuis la fondation de Mogador en 1767, restera quand meme appreciable. Les fortunes, accumulees grace a cette activite, faisaient de cette communaute un veritable centre de capitalistes prets a participer a toutes les affaires, surtout extra marocaines: ces capitalistes trouvaient ainsi le moyen de mettre une partie de leur argent a l'abri des caprices du pouvoir, bien en surete dans les pays europeens. D'ailleurs, depuis peu, une nouvelle classe s'etait formee qui n'avait ni la moderation des vieilles families, ni leur discretion, ni leurs solides principes. Les hommes de cette classe, souvent en association avec les Comptoirs etablis par les Chretiens, avaient accentue la fuite des capitaux et privaient ainsi les travailleurs d'une partie de leurs moyens d'existence. La communaute avait alors des difficultes a faire face aux impots fixes et aux impots extraordinaires dont les Autorites musulmanes l'accablaient parfois.
Grace aux soutiens qu'ils achetaient, ces hommes s'arrangeaient pour ne pas subir le contre-coup de leurs mefaits. Tout le poids des taxes retombait sur les anciennes families riches dont la ruine possible etait precisement recherchee par ces parvenus jaloux, qui visaient continuellement a prendre leur place. C'etaient des parvenus d'autant plus agressifs qu'ils n'etaient pas acceptes par ceux qui appartenaient a une societe fermee selon un tres vieil usage. Ils etaient venus s'ajouter aux mercantis et aventuriers venus de Sale a la suite des honnetes gens. Entre ces nouveaux possedants les disputes ne manquaient d'ailleurs pas. Ils melaient imprudemment le souverain a leurs querelles et y perdaient, en meme temps que leurs adversaires.
En 1790, l'ouragan qui deferla sur la grande partie des communautes juives importantes du Maroc, balaya tout le monde, riches et pauvres, parvenus et aristocrates. Quand Moulay Yazid monta sur le trone, le gouverneur de Rabat-Sale etait Si Abd-Allah Bargach (Vargas). II appartenait a une famille distinguee d'origine andalouse qui comptait parmi ses amis de nombreux Juifs de meme origine que lui. II epargna, momentanement, a ces derniers et a leurs coreligionnaires le pillage et toutes les horreurs qui s'ensuivaient. En effet, Moulay Yazid, comme il l'avait fait dans le nord du Maroc, avait ordonne, le 26 Avril 1790, la mise a sac des maisons juives de Rabat. Bargach le fit revenir sur sa decision et obtint qu'il imposat seulement une contribution. Mais Moulay Yazid exigea l'enorme somme de 500.000 mitkals. Pour payer leur part, de nombreuses families durent vendre tout ce qu'elles possedaient. Le souverain fit en outre arreter et flageller R. Salomon de Avila qui avait ete l'ami et l'un des conseillers du sultan defunt, le frappa d'une forte amende personnelle et fit ensuite piller et saccager sa maison par ses soldats. Apres son avenement en 1792, Moulay Sliman sejourna plusieurs fois a Rabat qui devait jouir de nouveau de la paix et de l'abondance. Mais la terrible epidemie de peste qui sevit sur tout le Maroc en 1799 ravagea litteralement Rabat et Sale qui perdirent les deux tiers de leur population. On s'etonne de constater que malgre ce fleau et d'autres qui s'ensuivirent, la communaute put retrouver son equilibre; mais jamais plus elle ne retrouva sa prosperite passee. En 1804, des marchands juifs y repandent le bruit de la mort du souverain qui etait gravement malade et augmentent aussitot le prix de toutes les marchandises.
Ils en furent punis par de fortes amendes. L'historien qui relate ce fait semble vouloir le relier a la decision du sultan d'enfermer les Juifs dans un Mellah, car il ecrit aussitot: "Quelques annees plus tard, on cree un veritable Mellah…
Juifs du Maroc R.Assaraf
Dans la pratique, Theodore Steeg, a defaut de legaliser officiellement le mouvement sioniste, tolera son existence selon un modus vivendi dont Nahoum Sokolov, dans sa reponse a Steeg, se rejouissait:
Vote Excellence a eu la bonte de faire re
ssortir que les Juifs residant dans le protectorat sont libres de devenir individuellement membres de la Federation sioniste de France, qu 'a ce titre aucune objection de la Residence ne s 'oppose a ce qu 'ils recueillent le shekel et que les juifs desirant quitter le Maroc pour participer personnellement a l'etablissement du Foyer national juif en Palestine ne rencontreront aucun obstacle sur leur route.
Ce compromis contraignit le mouvement sioniste marocain a faire profil bas. Ayant du s'engager a ne pas «reduire le nombre des sujets de Sa Majeste », il ne pouvait oeuvrer en faveur de !'immigration, le devoir sioniste par excellence.
Ils interioriserent a ce point cette restriction que l'un des principaux dirigeants sionistes marocains, Me Fernand Corcos, pouvait declarer en 1926:
Soyez tranquilles, Juifs du Maroc, on ne vous demande pas d'aller en Palestine, On ne veut meme pas que vous essayiez d'y aller, nous avons assez de candidats immigrants, nous en avons trop. La grande question du sionisme n 'est pas de peupler la Palestine, mais de soutenir et de maintenir les Juifs qui y sont deja, et ceux, infiniment plus nombreux, qui, depuis tant d'annees en Europe centrale, desirent s'y rendre. Les Juifs marocains ne sont pas des postulants a la colonisation palestinienne, nous le savons et nous ne demandons rien de ce genre.
De fait, le souvenir traumatisant de l'e'chec de !'immigration, au debut des annees vingt, de plusieurs dizaines de families constitua un puissant antidote a tout nouveau depart. A cela s'ajoutait le fait que l'Agence juive distribuait tres parcimonieusement les certificats d'immigration, reserves, dans leur quasi-totalite, aux immigrants desireux de fuir les persecutions en Europe. De plus, sauf circonstances exceptionnelles, la Residence s'opposa a la delivrance de visas de sortie pour les Juifs marocains, comme le rappela une directive en date du 29 juillet 1932 :
Monsieur le Consul general de France a Jerusalem estime que le gouvemement general du Protectorat doit s'efforcer d’empecher les israelites marocains d'aller. soit directement, soit par la voie detournee de la Syrie, s'installer en Palestine. Je vous serais donc tres oblige de bien vouloir deconseiller vivement aux israelites marocains de la zone franqaise d’emigrer en Palestine, et de ne delivrer des passeports qu 'avec la plus grande circonspection, apres vous etre entoure de toutes les garanties possibles quant a la moralite des demandeurs et quant a leur credit effectif.
Le mouvement sioniste marocain put toutefois se doter d'un organe officieux l'Avenir illustre, dont l'impact sur les Juifs" eclaires " fut loin d'etre negligeabfe. Toutefois soucieux de ne pas déroger au modus vivendi passé avec la Résidence, l'Avenir illustré, durant les années 1926-1940, s'abstint soigneusement de prôner l'alyah, l'immigration en Palestine. Il préférait souligner la nécessité d'une alliance politique entre Juifs et Français, et affirmait ainsi en juillet 1928 : « Loin de présenter à nos coreligionnaires au Maroc, le sionisme comme un état politique dont ils eussent à espérer on ne sait quelle fantaisiste libération, nous avons professé au contraire, très fermement et constamment, que l'avenir des Juifs marocains était au Maroc et qu'une égale ferveur devait les pousser à devenir de meilleurs juifs et de meilleurs Français. »
Cette analyse était reprise à nouveau dans le numéro du 26 octobre 1928 :
Peut-on dire que notre revue ait cherché à détourner les Juifs marocains sur la Palestine ?Non ¡jamais notre revue n'a écrit un mot d'encouragement en ce sens. Bien au contraire, nous avons toujours écrit que, pour les Juifs marocains, Sion était au Maroc, en ce sens qu'il serait désirable qu'ils s'inspirassent du sionisme pour faire au Maroc ce que leurs frères réalisent en Palestine : un effort vigoureux et efficace pour sortir le Judaïsme marocain de sa torpeur, de ses courtages, de son mercantilisme et le lancer dans l'industrie, l'agriculture et le commerce sain… Qui ne voit le rôle de premier plan que les juifs peuvent jouer au Maroc entre les Français protecteurs, respectés et estimés, et les musulmans, plus prompts à les imiter qu 'à les comprendre ? Le juif peut et doit devenir l'intermédiaire entre la politique française et le peuple marocain.
Dans son éditorial du 30 juin 1929, l'Avenir illustré revenait sur ce thème : « Le sionisme ne peut, en pénétrant le judaïsme marocain, que servir l'œuvre du Protectorat en lui préparant des éléments dignes d'être assimilés. »
De fait, les responsables du mouvement sioniste marocain avaient dû composer avec la réalité. Ils n'ignoraient pas que, en dépit de l'influence qu'il exerçait sur certains groupes, notamment les anciens élèves du réseau de l'Alliance israélite, le sionisme attirait fort peu les élites soucieuses de parfaire leur intégration dans le moule français. Entre l'émancipation collective, à la manière sioniste, et l'émancipation individuelle, sur le modèle du franco-judaïsme et des valeurs de la Révolution de 1789, l'opinion publique avait tranché. C'était le modèle français qui recueillait le plus d'adhésions enthousiastes. Une situation qui perdura jusqu'au traumatisme constitué par les persécutions vichystes.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה
בעזרת ה'
אל מעי"ן העד"ן
הרב מאיר אלעזר עטיה
קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים
רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל
אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו
אמונה בשם, יחודו והשגחתו
נורא בי עמרם
הגמרא מספרת מעשה על בנות יהודיות שבויות אשר נפדו ע״י חכמים והובאו לנהרדעא,
שבויות אלו אכסנו אותן חכמים בקומה העליונה בבית שהיה דר בו רב עמרם חסידא, מאחר והיו בנות יפות, חכמים הורידו את המדרגות מפניהן שלא יוכלו גברים לעלות אליהן.
ויהי היום כאשר עברה אחת מהן ליד העליה, נעשה אור בבית דרך פי העליה, מרוב שהיתה יפה פניה היו מאירות. רב עמרם חסידא כאשר הציץ למעלה וראה את יופיה הזוהר חשק בה, לקח סולם גדול וכבד, שלא יכלו עשרה אנשים יחד להרים אותו, אך מרוב התלהבותו לדבר עבירה הרים אותו לבד. רב עמרם היה עולה והולך עד שהגיע לחצי סולם.
מיד התחרט, על מעשה עבירה אשר הולך לעשות, הרחיב ופיסק רגליו לעמוד במקומו בחזקה להתגבר על יצרו.
הרים את קולו וצעק נורא בי עמרם דליקה בוערת בבית עמרם, ובקולו הרם הזעיק את כל בני השכונה ליאסף ולבא לכבות כאילו את הדליקה. כאשר מטרתו האמיתית היתהלהתבייש מהם וע״י זה ינצל מיצרו הרע אשר תקפו.
, והמהרש״א אמר כי באמת רב עמרם לא שיקר, אלא הוא התכוון לאש במובן אחר ־ לאש היצר הבוערת בו, אלאשאמר בלשון זו כדי שיבואו מיד בני השכונה אשר יחשבו שזה ממש שריפה ובתוכם באו גם חכמים אשר תמהולראותו עומד באמצע סולם לכיון הבנות השבויות.
אמרו לו חכמים: ביישת אותנו שהכל רואים מה רצית לעשות. ענה להם, מוטב תתביישו בבית עמרם בעולם הזה ולא תתביישו ממנו בעולם הבא.
השביע רב עמרם ליצר הרע שיצא ממנו מיד, אז יצר הרע יצא מתוך גופו כעמוד אש. אמר ליצר הרע ראה שאתה אש ואני בשר ואני עדיף וחשוב ממך שהתגברתי עליך.
מעשה נורא זה מלמדנו עד כמה אנו צריכים להיזהר בלכתנו ברחובות ובכל מקום ציבורי אחר, ועד כמה חשוב לשמור ולהקפיד על בנינו ובנותינו ללכת בתלבושת צנועה כיאות לבנות ישראל הקדושות והטהורות.
לעיניינינו, הבאנו כאן מעשה תלמודי בספר זה המספר את נסיו ונפלאותיו של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן מכמה טעמים:
א־ בכל כתבי רבני מרוקו מכנים את רבי עמרם בן דיוואן, רב עמרם חסידא על שם האמורא הנז׳ אשר זכה שיכתבו מעשה זה על שמו בתלמוד כמוסר השכל לכל הדורות.
ב־ כאשר צעק נורא בי עמרם, התכוון על אש היצר הבוער בו, למרות זאת לא הצליח היצר בכל תוקפו העז להתגבר על רב עמרם חסידא, והוא נצחו לעיני כל השכונה והוכיח שגם אדם שהוא מבשר ודם יש בכחו להחליש את כח האש הבוער.
זה גם מה שמסמל את הנם הפלאי, באש הגדולה אשר עולה מקברו של הצדיק רבי עמרם לכיון העץ אשר מטבעו נתפסת בו האש תיכף ומיד וכאן אנו רואים שהעץ בוער באש והעץ איננו אכל. כסמל של הצדיק בהיותו בחייו אשר ביטל את אש היצר הלוהט והחזק.
היונה מרמזת על הנשמה והשכינה.
המון רב של אנשים אשר הלכו להתפלל על קברי הצדיקים והעידו שראו במו עיניהם יונה עפה מעל הקבר ומרחפת בין משתתפי הילולת הצדיק.
זה היה קורה בשיא ההתלהבות והשמחה מעל קברי הצדיק וקוראים בקול רם, מי בקול גבורה מי בקול חלושה שהצדיק יתפלל עליו לפני בורא עולם כדי לקבל עתירתו ותתקבל תפילתו בזכות קדושת הצדיק. לרוב אחרי חצות לילה בזמן החסד והרחמים השורה בעולם.
באותה עת, לפתע נראית יונה מרחפת במקום הקבורה וזה בודאי מרמז למשתתפים שנשמת הצדיק מרחפת במקום ההוא ומתפללת בשבילם. זה היה להם האות מקדמת דינא.
רמז זה מוזכר בזוהר הקדוש פרשת ויקהל עמוד קצ"ח סוף עמוד ב׳ וזה לשונו בתרגום הרב הסולם:
יונה שירד לאנייה זה הוא הנשמה של האדם,שיורדת לעולם הזה להיות בגופו של האדם.
למה נקראת יונה, משום שאחר שנשתתפה בגוף, אז היא יונה בעולם הזה.
ועוד יונה שמרחפת במקום מורה ששכינת עוזינו שהוא שם הויה ברוך הוא שורה במקום ושהתקבלה תפילתם לפני בורא עולם. כי יונה בגמטריא 71 כמספר הויה פשוטה ומלאה, מה: יונה עולה במספר 71, שם הויה שהוא שמו של השם יתברך עולה במספר 26, וכן שם הויה מלא שם מ״ה דהיינו כך: יוד הא ואו הא עולה במספר 45.
סך הכל מנין 71 כמנין מספר יונה 71.
הרי לך שמסורת אבותינו מדור דור אמיתית על פי הזוהר וחכמי המסתורין
אשריהם הצדיקים ואשרי הדבקים בהם
(תנחומא וירא).
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
אורה של ירושלים
פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה
מרן הרב שלום משאש זצוק"ל
רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו
והעמידו תלמידים הרבה
בת״ת למדו החל מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, מספר התלמידים במחזור אחד הגיע ליותר מאלפיים תלמידים, גם לאחר שבע שנות עליה (תשט״ו) מוצאים אנו בספר ׳המשפט העברי במרוקו׳ בדוחות על התלמודי התורה שמספר התלמידים שהיו בת״ת: היה – אלף ושלש מאות תלמידים. (יש לציין שהוא היה הת״ת היחיד שהיה בעיר הגדולה מקנס) ואכן זכתה מקנס שבמשך שבע עשרה שנה עמד רבנו וניהל את הת״ת של העיר.
בראשות הישיבה
רבנו שהיה ער לתהפוכות העוברות על יהדות מרוקו, בעקבות חדירת התרבות הצרפתית, שהביאה את מרבית ההורים מהערים הגדולות להמיר את הלימוד שבחדר והתלמוד תורה ־ ללימוד בבתי הספר הצרפתיים, כמו כן עסקים ומקצועות רבים שהיו חסומים בפני היהודים, נפתחו אז בפניהם. ובד בבד החל אז הזלזול בשמירת המצוות והמנהגים המקודשים מדורי דורות, גרם שגם תלמידים שלמדו בתלמודי התורה וסיימו את שנות לימודיהם רובם עזבו את ספסל הלימודים ויצאו למלאכה ולמסחר, גם בישיבות החל מספר התלמידים להתמעט, לכן גבר החשש שלדור הבא לא ימצאו רבנים ומנהיגים רוחניים מתאימים, רבנו כמחנך ביטא פעמים רבות את חרדתו מהמצב.
וכארי יתנשא
לכן לאחר שקם ממטת חוליו ממחלת הטיפוס בשנת תש׳׳ג בשנת ה – 34 לחייו, בה חלו הוא ואשתו עם רבים מבני העיר, ורבים חללים הפילה. החליט רבנו שבמקביל לתפקידו כמנהל התלמוד תורה עליו להוסיף בתורה, וזה על ידי שיגביר חיילים לתורה, להקים ישיבה לבחורים מובחרים שחשקה נפשם בתורה בדרך הלימוד שלמד אצל רבותיו, בתקוה להצמיח מהם תלמידים הראויים להוראה.
ואכן השמועה עשתה לה כנפיים ובחורי חמד שחשקה נפשם בתורה התאספו מסביבו, ובי׳ באדר תש״ד נפתחה הישיבה, כשרבנו משפיע עליהם תורה הלכה מוסר והשקפה בכל כוח החן שחונן בו, ומתוך רצון בטובתם ובאושרם, ומתוך רגש שזהו התפקיד שמוטל עליו משמים, והכל בלימוד חי ושמח, כפי שהיה רבנו רגיל להדגיש שהדברי תורה נאמר בהם"הלא כה דברי כאש נאום ה״, וגם נאמר בהם "וחי בהם״ לומר: שהלימוד יהיה לימוד שיש בו חיות ורגש ולא ח״ו לימוד בקרירות, והכל היה כמובן במאור פנים ובשמחה, כדרכה של תורה הנמסרת מרב לתלמיד. גם מוסר חי ראו ולמדו מהליכותיו של רבנו.
וכיון שרבנו היה עסוק במשך שעות הבוקר בצרכי התלמוד תורה, חיפש מי שמבין ומנוסה בחינוך ובלימוד שילמד בשעות הבוקר, לשם כך מינה הוא את רבו רבי יצחק סבאג זצ״ל. ולשעות אחה״צ מינה את הדיינים רבי רפאל ברוך טוליאדנו זצ׳׳ל ורבי יוסף משאש זצ׳׳ל, והוא לימד בישיבה בערב כ – 3 שעות. דמותו חוללה מהפכה בעיני תלמידיו, ולישיבתו יצא מוניטין ולכל רחבי מרוקו יצא קוום, ואם עד אז היו צריכים האבות לשכור מלמד לבניהם, הרי שעתה רבנו היה מוכן ללמד לכל מי שרצה, הישיבה היתה בבית הכנסת של הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל והיתה בבחינת ״מועט המחזיק את המרובה״ בדרך כלל מנתה כעשרים תלמידים, מצומצמת אך מובחרת. אנשי העיר עשיריה וסוחריה, בראותם את היקר והתפארת שהוסיפה ישיבתו לעירם, בראותם איך שבחורי חמד נוטשים כל דמיונות תאוות העולם הזה, ובאים מקרוב ומרחוק להסתופף ולהתחמם באורם של חכמים, תמכו בו ביד רחבה.
כמה גדולים מעשי חייא
התמסרותו לתלמידיו היתה ממידת החסד שהיתה בו, שבאה לידי ביטוי, בזה שריכז כל מחשבותיו לענות לשאלותיהם ומחסורם בגשמיות וברוחניות, תלמידיו יודעים לספר היטב את מעלותיו בסבלנות. בכשרונותיו היה קולט מיד מתוך שאלות התלמידים היכן נעוצה טעותם, והיה חוזר על הקטע בגמ׳ וכדו׳ שעליה יש קושיה בשפה ברורה ובנחת. תלמידים אלו נשארו הדוקים בו בקשרי אהבה עד יומו האחרון, מתוך הכרה שהוא האב הרוחני שלהם.
ואכן זכה רבנו להיות חכם הרואה את הנולד, וכחכם עדיף מנביא, שראה בעינו הבדולח כי נשקף במקום זה אפשרות גדולה להקים עולה של תורה, ולהקים תלמידי חכמים שיאירו את חשיכת התורה, ואם עד כה השקפת התלמידים נצטמצמה לשנות לימוד אחדות בישיבה, בישיבתו נתעוררה בהם שאיפה לגדלות ולרכישת ידיעות רחבות בכל חדרי התורה בהבנה מעמיקה ויסודית, כשרבים מהם המשיכו להשקיע את כל חייהם בדרך זו ללמוד וללמד, כל זה הביא את רבנו להשליך נפשו מנגד ולהתמסר לתלמידיו ביתר שאת וביתר עוז.
ולכך היה מוכן להקדיש את מרכז חייו מגיל עשרים ושלוש ועד גיל ארבעים ללמד דרדקי בתלמוד תורה
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha BeAv תשעה באב – Megillat Eicha מגילת איכה – nz"y Ribi Meir 'Atia s"t