הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
כבוד השואל היקר,
????
לא ניתן להינצל מאיסור לשון הרע אם לא לומדים את ההלכות, שכן אדם בשיחה אחת יכול לעבור על עשרות רבות של עשה ולאוין ה"י, בפרט בעידן המודרני, כל משפט ולא הקטן מתפרסם מקצה העולם ועד קצהו, וכל שמתרבים השומעים כך מתרבה האיסור למספר… עד כדי כך שדבר שמתפרסם ברבים נחשב לאנשים מסוימים להבדיל כתורה למשה מסיני…
וכפי שאמר החפץ חיים זצ"ל עד עכשיו היה אסור לדבר שמא ידבר האדם לשון הרע, וכעת שיש את חפץ חיים על ידי לימודו אדם יכול לדבר… וכל אדם שלומד הלכות אלו זוכה וקונה חינוך בעצמו בהדרגה להימנע מלשון הרע.
וידועה הסגולה משם הרב סגל זצ"ל מנצ'סטר, כל מי שיקבל עליו לימוד יומי בספר חפץ חיים אשר מסוגל לכל הישועות.
זהירות לשון הרע.
היה מעשה בצדיק רבי יעקב הלוי זצ"ל מעיירה טהלה, לפרנסתו היה קונה מכל העירה מיני שקדים ואגוזי המלך שהיו גדלים בשפע, אחר אריזתם בשקים, היה לוקח אותם ע"ג פרדתו לגבול ספרד בעיר הנמל טנגי'ר, ובכדי לצאת לדרך רחוקה זאת היו יוצאים שיירה המלוות בשומר חמוש, רבי יעקב נסע עם השירה, וראה שיש מדברים בדרך לשון הרע, החליט בליבו יותר לא היסע איתם, מוטב לנסוע לבד מאשר להסתכן בלשמוע לשון הרע, וכך קרה שהיה נוסע מגבול ספרד לבתו זכה לסיעתא דשמיא והיה מגיע לפני כל השירה למחוז חפצו, דבר שהיה פלא בעיניהם…
"אשרי השומר את פיו שזוכה לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער גודל מעלתו"
בברכה אברהם אסולין
כבוד השואל היקר ,
איתא בגמרא (ב"מ דף קז ע"ב), והסיר ה' ממך כל חולי (דברים ז'), אמר רב זו עין הרע. רב לטעמיה דרב נכנס לבית הקברות עבד מה דעבד ופרש רש"י יודע היה ליחוש הקברות ולהבין על כל קבר וקבר באיזו מיתה מת אם בזמנו או בעין הרע ואמר תשעים ותשע בעין הרע מתו ואחד בדרך ארץ. ואיתא בגמרא (ברכות נה ע"ב), סגולה להגנה מעין הרע שיאמר אנא מזרעא דלא שלטא עינא בישא. וכתב בספר הנפלא פלא יועץ (ערך עין הרע), שטוב שיאמר נוסח זה בכל יום. ומאידך ידועים דברי חז"ל מי שלא מקפיד אין לו לחשוש מעין הרע, ולכן נראה לע"ד אין לחשוש מעין הרע ולהתעסק בכך, אבל בודאי של שהתבלט יתר על המידה לדוגמא יש הורים שמלבישים את ילדיהם באותם בגדים או להניח לתינוק סרט על ראשו באופן הבולט, וכמן באירועים כמו חתונה ברית וכדומה טוב להניח בכיסאו שן של שום.
ונצרף מספר סגולות לעין הרע
א. מי שלא חושש מן העין הרע אינו ניזוק.
ב. מי שיש לו עין טובה אז מידה כנגד מדה אין עין הרע שולטת בו.
ג. חשוב מאד לא להתבלט ולמשוך שומת לב מיוחדת.
ד. לשאת את העשב רודא המסוגל להגנה מן היזק עין הרע.
ה. וכן בעל שמחה כחתן, או בעל הברית, לשאת בכיסו שן של שום (מפי החלבן).
ו. ישנם נשים שזכו לפרי בטן ועדין לא ניכר שהינם הרות ומספרות למשפחה והחברות,
לא טוב עושות שכבר אמרו רבותינו ז"ל דבר הסמוי מן העין יש בו ברכה, ובכך
משמפרסמות זאת כל עוד שלא ניכר גורמות לעצמן לעין הרע ומכך נגרם הפלה ה"י.
ז. הנותן עין הרע ברעהו, ידע נאמנה שראשית הוא יפגע מכך.
בברכה
הרב אברהם אסולין
לכבוד השואל היקר בדבר שאלתך החשובה –
יהדות צפון אפריקה, לאיזה זרם משתיכת?
עם עלייתם של יהודי צפון אפריקא, עלתה גם קהילת בוגמז מהרי האטלס. בראש עליית הקהילה עמד הרב משה אסולין ששימש רב הכפר.
עם הגיעם ארצה , אוכלסו במחנה עליה הנקרא הרטוב – הסמוך לבית שמש, ומשם הצפין הרב לישוב שלימים נקרא כרם בן זמרא, בו כיהן כרב הישוב.
משם עבר הרב לעיר קרית גת. באחד מן הימים, יזם רב העיר האשכנזי כנס רב רושם, שאליו הוזמן הרב משה אסולין. רב העיר החל נושא דברי פתיחה , ובראש דבריו אמר : "הרב משה אסולין – הרב החרדי הראשון שאני מכיר מיהודי צפון אפריקא…". רב העיר חשב שהוא מפגרן לרבי משה, אולם מיד קם הרב ונעמד על רגליו ואמר לרב העיר, : "אתם הגעתם ארצה מאירופה , אצלכם קימים מושגים כמו "חרדי" "חילוני" ( ובדרך הלצה אמר הרב שניהם מתחילם באות ח' מלשון חטאים) אצלנו במרוקו ידענו שיש או יהודי או גוי, וברוך השם קיימים בתי כנסיות לבני העדה אשר בתוכם תמצא מגוון יהודים מכל החברה הישראלית, וכך ראיתי אצל יוצאי תימן, כי אנו רוצים להמשיך את הדרך המסורה לנו מרבותינו דוד אחר דור עוד מימי בית שני ואף קודם לכן . וצריך לעמוד על משמר בתי הכנסת כלשונם -כנסת מלשון התכנסות… לשם קירבה לבורא, ומעולם לא עירבו דעות אישיות, על אף שוודאי שלכ"א יש דעה אישית… אבל מקומם בודאי לא בבית הכנסת, ותמיד ידעו אבותינו ורבותינו לשמור על קדושת בית הכנסת, וקדומני שמשתייכים למפלגה כזאת או אחרת ועוסקים בכך בקהילה, דבר שגורם לחילול ה' ומציאות שלא היתה קיימת בצפון אפריקא, וצריכים להתכונן לבנין המקדש אשר גם שם לא יהיה מפלגות…
ושמעתי מאבי מורי אשר שמע מזקני אודות ק"ק אולדמנצור, עאשר במעמד ברכת הלבנה שהתקיימה באותם ימים. בתקופה ההיא שרר מתח רב בכפר, על כן מיד לאחר ברכת הלבנה נגשו אנשי הכפר להרה"צ רבי כליפה אלמליח זצ"ל ,רב הכפר, ושאלוהו אודות השמועה על בוא הנאצים ימ"ש, אמר להם רבינו: 'אכן יבואו לכאן הנאצים אך לא יצליחו לבצע את זממם, זאת בזכות ששמרנו על כבוד בית הכנסת ולא דיברנו דברים בטלים בתוכו. ורבות רבנו עורר על קדושת בית הכנסת, והיה שגור בפיו דברי הזהר פרשת תרומה (עמוד קלא). תרגום, מי שמדבר בבית כנסת בדיבורים של חול, אוי לו שמראה פרוד, אוי לו שגורע האמונה, אוי לו שאין לו חלק (באלקי) ישראל, שמראה שהוא אין לו אלוקים, ולא נמצא שם, ואין לו חלק בו, ולא מפחד ממנו, ונוהג בזיון בתיקון העליון שלמעלה.
והגאון רבי אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, בספרו צרור המור פרשת בהר, "וכן נמשך להם הגירוש בספרד מצד חלול שבת ומחלוקת וקטטה בבתי כנסיות בשבתות וימים טובים, עד שבעונותינו סבבו לעשותם בתי עבודה זרה. רבי פלוני ראה בית כנסת שהייתה בו מחלוקת. ואמר חוששני שיהא בית עבודה זרה, ולימים מועטים נלקח לבית עבודה. וכל זה לפי שלא היה להם יראת מקדש.
בברכה הרב אברהם אסולין
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה ביקור בצפון אפריקה, 1955.
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
משקה לא הוגש וגם כלי אוכל לא היו בנמצא, הכל נאכל בידיים ישר מהשולחן. אחרי שבלעתי ברוב רעב חמש או שש ביצים גם הפיתה הבצקית והחרוכה הרגשתי ברע……אך הנה הוגש תה המנתה. לגמתי ולגמתי עד שהוטב לי.
יצאתי לתור את הסביבה. בלי משים עליתי על גבשושית שטוחה ורחבת ידיים. והנה לפתע שקעה רגלי כולה. הסתבר שעליתי על גג אחד מבתי הכפר. הגג היה בנוי מגזירי עץ וגושי עפר תחוח. המשכתי בטיולי. פגשתי ילדים נושאים על גבם את אחיהם, גופא כורע תחת המשא, מעוות.
פגשתי גם ערבי תושב המקום ושאלתיו משהו בצרפתית. הוא התפרץ בכעס וחזר כמה וכמה פעמים על המלה , שלוייך, שלוייך….תושבי הכפר הלא יהודים הם ברברים ובערבית נקראים שלוייך. האיש נעלב משפניתי אליו בצרפתית, ופעפע שנאה.
המלווה שלי ניסה לחסל את התקרית : " אדוני, עזוב אותו, הרי זה גויים " הסתלקנו. ובלבי השאלה והחשש : מה יש ליהודים לעשות כאן, בארץ שכוחת אל זאת ?.
לאחר שגמרנו בכפר זרקטין יצאנו בדרכנו הלאה, לכפר הסמוך טגמוט, אליו לא היה כביש ולא דרך עפר למכונית כי אם /שביל בהר המתמשך לו בין עצים עבותים. השביל היה תלול ואני מתענה בטיפוס, בעוונותי הרבים, בשל מחושי לב. אחד האנשים כרת בשבילי ענף מסוקס, ובעזרתו בסיוע ידידי המשכתי בדרכי.
הגענו לפסגת הר שבראשו מעין לוע של הר געש. לאחר הגשמים התמלא הלוע מים רבים. לא יכולנו לרדת בו ופסענו בדפנותיו התלולות בסכנת נפשות. והנה אנו בטגמוט בפסגת ההר. הבתים היו מעטים, גם הם בתוך האדמה, אלא שהכניסות גבוהות יותר וחזקות, בנויות לבנים או גושי אבן מסותתים.
גם בית כנסת היה שם, חדר רגיל בתוך האדמה, ובו תשמישי קדושה אחדים. לא מצאנו את דרי הבית. ההודעה על בואם של צוותות המיון לא נמסרה בדואר או בטלפון – שלא היו קיימים – אלא על ידי שליח מזדמן.
התושבים, או שהלכו באותו יום ל " סוק " – שוק – או שכבר נטשו את הכפר….המקום היה גבוה מאוד והרוחות נשבו בו בחוזקה וללא הרף. שוחחנו מעט עם צערי אחד שהיה במקום, הצטלמנו אתו, ומיהרנו לחזור בעוד יום מחשש הלוע המסוכן.
בניסתנו בחזרה למרקש, נזכרתי בשנים רחוקות, בעבודת ה " חלוץ " בפולין. באחת הישיבות של מרכז התנועה שוחחנו על הקשיים בהכשרת הנוער היהודי לחיי עבודה בארץ, על המאמצים הכספיים הכרוכים בעבודה זאת, והנה נתעורר אחד החברים ואמר : " אנחנו שוברים פה את ראשנו כדי להקים דור של עובדים, חקלאים, והנה נודע לי שבהרי האטלס שבמרוקו ישנם כפרים שלמים של יהודים העוסקים בחקלאות ומתקיימים ממנה.
אולי במקום עבודתנו זו תמצא התנועה הציונית דרך להגיע אל היהודים האלה ולהעבירם ישר לארץ ישראל ? . אכן רעיון גדול, אך לא ידענו איך מגשימים אותו. והנה לאחר שלושים שנה מבקר אני באותם כפרים ולא מצאתי בהם לא חקלאות ולא חקלאים.
אולי היו בעבר. כיום, בשנת 1955, לא מצאתי סימן וזכר לכברת שדה מעובדת בידי יהודים, לא פרה, לא לול. ובזמן המיון, כאשר נתקשה אחד הנשאלים להשיב מהו מקצועו, היהגרינקר הנחמד עוזר לו בחצי לחישה : " חרת ", כלומר עובד אדמה, אריס.
לי עצמי לא היה חשוב אם חקלאים הם או לאו. חשוב היה שהם גרו בכפרים, רגילים לטבע, לא הצטופפו בבתי קומות ; ובארץ, היה יסוד לחשוב, שלא ירוצו העירה. וחוץ מזה הלא היו יהודים אלה בתנאי רעב ועתידם לא היה בטוח. היה צורך להוציא אותם משם, מהר.
אברהם גרניקר המשיך בעבודתו בכפרי מרוקו. הוא ביקר ב-42 כפרים וכפי שהיה נהוג, היה עליו לשוב לבקר בכל כפר שתיים שלוש פעמים : ביקור ראשון להיכרות עם המועמדים ולהכנתם לעלייה ; בשנייה יש לבוא אליהם עם אנשי צוות המיון, להיות נוכח במקום ולפעמים להילחם ולהגן על כל משפחה חלשה ; בפעם השלישית – להיות יחד עם אנשי הכפר בדרכם לנמל המוצא, ללוותם לקזבלנקה.
לימים הגיע לידי יומנו שראה אור בדפוס. הוא התנגד בכל מאודו לצמצום העלייה, ולסלקציה האכזרית שהייתה מפוררת את המסגרות החברתיות שהתגבשו במשך מאות בשנים. אך כחבר נאמן במפא"י לא יכול לצאת במלחמה גלויה נגד התקנות. התנגדותו באב לביטוי בכתיבתו, במשפטים כגון : " צמצום העלייה מה יהיה אתו ? " המיון והסלקציה מה נעשה בהם ? " וכו'…..
טנג'יר ומרוקו הספרדית.
במסגרת שהותי במרוקו התפניתי גם לביקור קצר מחוץ לה, בשני המחוזות העצמאיים טנג'יר ומרוקו הספרדית. משרדנו בקזבלנקה שיגר יום לפני צאתנו לבא כוח הסוכנות באנג'יר, איש מקומי, מברק בנוסח הבא :
" ברגינסקי וטולצ'ינסקי באים במטוס ביום זה וזה ".
והנה האיש שאליו נשלח המברק לא לן אותו לילה בביתו, ולא ידע על בואנו. בהגיענו לשדה התעופה בטנג'יר לא קיבל איש את פנינו מחוץ לשוערים במדים של בתי המלון שבעיר, שבאו לחפש לקוחות. הסתכלנו בכובעיהם הרשמיים שעל מצחיהם רשום שם הצלון, כדי לבחור מקום לגור בו : " אוריינט ", " מג'יסטיק ", וכו'…….
בחרנו ב " רמברדנט ", שם מכובד של צייר נודע….בבואנו לשם התברר לנו שהמלון שייך ליהודים ומתאכסנים בו השליחים היהודים והציוניים. בעל הבית קרץ לי בעינו ושאל : סוכנות ?
הרכז המקומי הגיע ועמו צעירים אחדים, " ציונים ". אחריהם הופיעו אנשים נוספים ובאה המורה הישראלית יהודית. אנשי המקום היו בעלי השכלה. למדתי מהם הרבה על העיר החופשית, שמצבה הפוליטי היה אז מזובך למדי.
בעקבות המרד הערבי באלז'יריה, עמדו לחול שינויים מסוימים גם במרוקו. הוויתורים הצרפתיים למרוקו אמורים היו לגרור אחריהם גם ויתורים מצד ספרד לטובת העצמאות המרוקנית. היה ברור לכל שגם טנג'יר עשויה לאבד את " חופשיותה ".
לטנג'יר היה מזה עשרות שנים מעמד של עיר חופשית והייתה עצמאית בהנהלתה. ההון הבינלאומי השקיע כסף רב במתקני הנמל ובאדמיניסטרציה כדי להקל על העברת סחורות ללא מכס וללא היטלים אחרים מן העיר ואליה.
בעקבות הידיעות על שינויים הפוליטיים הצפויים למקום החלו בעלי ההון לברוח מטנג'יר. הנמל עמד ריק מאוניות. כל המחסנים העצומים היו סגורים. התנועה המסחרית בעיר פסקה, אנשי המעמד הבינוני התחילו לעזוב את העיר.
דיכאון שרר בכל. היהודים, כבימי משבר בכל עת ובכל מקום, חשו את השינויים על בשרם. הם נטלו חלק ניכר במסחר ואף בממשל העצמי. הצעירים שעמהם נפגשתי היוו מדגם נאמן לנעשה ברחוב היודי בטנג'יר. מטעמי ביטחון נהגתי להיפגש אתם מחוץ לעיר, בשדות, או באיזו חורשה.
הצעירים השתייכו לתנועת הרביזיוניסטית ואפשר היה לראות בהם עולים בכוח. היו בהם שאכן עלו לישראל. השיחות שניהלתי עמהם נגע לא רק בסידור הפרטי של כל אחד מהם בארץ ; דנו גם בבעיות בניין הארץ.
הם ידעו כמובן, שאני איד " אחדות העבודה " אך השיחות לא גלשו אף פעם לפולמוס. היה זה בחזקת סמינריון קצר, אינטנסיבי, על הנעשה במדינתנו החדשה. היינו נפגשים לפחות פעמיים ביום לשעות אחדות. ברור היה לי שהקבוצה הזאת תעלה כולה לארץ, וכן כל היהודים בטנג'יר. ואכן כך היה.
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה
הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל
קהלת צפרו
רבי חזקיה יוסף קובו, המוכנה בכור
כלולות ירושלים ת״ו ה׳ תקס״ה (1805)
יצא למרוקו כשליח ירושלים, ובניסן תקס״ה היה בעיר אספי וקבל כמתנה פנקס מיוחד שנעשה למענו לרשימת דרשותיו וחשבונותיו, הוא הבטיח לנותן שיברכהו בירושלים נגד כותל המערבי, כמו כן היה בעיר רבאט באלול שנה זו, ועבר כמובן בעיר פאס ובעיר צפרו, שם השאיר שני מכתבים חתומים בחתימת ידו (הבאים הלאה) בהם הוא מתמרמר על שהקהל לא התייחס אליו בכבוד כיאות לירושלים ולרבניה שיצא בשליחותם, אולי מה שגרם לזה הוא שהופיעו בעיר לפניו כשדרים רבי שמואל קושטא ורבי יהודה סיגרי שנשאר כמה שנים במרוקו, וכשרצה גם הוא להכביד עליהם התחמקו ממנו, והיה צריך לדפוק על הפתחים מבית לבית בלויית משרתו ר׳ אברהם כולי עם המרא דאתרא רבי יהודה אלבאז, ונאספו בדרך זו רק פרוטות אחדות. ובכל זאת מציין במכתבו שהוא לא רצה לנקוט בקצוניות לחרף ולקלל כדרכן של שדרי״ם אחדים, אבל לא חסך את עצמו מלהתרעם בחריפות, ותבע עלבונה של ירושלים ושל תורת רבניה וגדוליה, מכאן מצפרו נסע למראכש ולאספי לעיר אוזדא ודברו, בחזרתו לירושלים מסר חשבונותיו והכספים שאסף לרבניה ולמנהיגיה וקבל מהם שובר ופיטור שבועות השותפין שקבל ע״ע בעת יציאתו לשליחות. הוא יצא עוד בשליחות ירושלים ונפטר בדרך י״ז מרחשון תקפ״ב (1722).
בעה״ו
יום ראשון לסי את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו
אסקלוס״קא דאורייתא פום ממלל רברבן פום בדתא ונהר דעה הלא זה הוד החכם השלם הדיין המצויין כמה״ר יאודה יעלה ונר״ו לא ידעך ביר״א.
שתי שומי אותותי אלה יעידון כי בן בא אלי המשרת הר' אברהם כולי כיר״א ואתו עמו ספר הכתב והמכתב מדויל ידיה משתלם אותיות פורחות והיו למאורוית הין מזהריין בלשון של זהורית אמרות טהורות מתוקות מדבש מר עובר נוטפות, ואני חדלתי לדבר דבר בשירין ומליצות כי אני איני מאנשיה וגם רבותי לא דרכו עליה, ושם ראיתי הלחש וכל השבחים שנשבחו שלא לשמן ולא עלו לבעלים לשם חובה כי מכיר אני בעצמי בהעמדה והערכה פחות שבערכין ערכי עלי נדבת ספרו דמי עלי עלתה לשם נמוך מהם מקטני שליחי אמוני ישראל הקטון שבהם, ותהי זאת נחמתי כי לא זו בלבד מגיע החרפה והבזיון לי לשמי גם לרבות לרבני וגאוני ירוש׳ אשר אור תורתם לכל העולם מופיע אשר חילו פניהם למען רבות הנדבה הנהונה ונתנו עיניהם בקע לגולגולת אשר כופר ופדיון נפשם והיה להם למושיע, ולא שמעו את לבם ולא המו אזנם אלא אזלי בתר איפבא הנדבה באה שלא בסדרן למפרע. וזה סדרן נקטי ואזלי לרבות את הקטנים מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר אין להם הכרע, ובמקום שנדבת ירוש׳ תהיה מעולה על כל שאר ארצות ישראל רב להושיע, כאשר המה בכתובים וספרים מלאים ובתהילות וזמירות יום ליום יביע, מספרים תהלות שבחי ירושלים בשבח המניע, גם קבעוה חובה להתפלל אל ה׳ לשכון כבוד בתוך ירושלים יפגיע. ולא כן לגבי דידהו שלוחי ירושלים לא ימצא בהם נחת ולא ירגיע, ושאר ארצות ארץ ישראל השלוחין יוצאין בשיר ונמשכין בשיר בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם בפריע, ועתה בבואו למ״ק כבוד הרי שמואל קוסטא הי״ו למ״ק יעלה ויבוא ויגיע. תתאמצו ותאמרו לבני חיל לתת לו מנה אחת אפים ויהיו רבני ירוש׳ בעיניכם כאין אשר שמו אותותים אותות לכם לאות למפגיע. ולא מסתייה לכו דלא עבדי בדהוה לבו למעבד לתוספת ולהכריע. אלא שכמעט אשר היה מזויף מתוכו יצאו לשים אוק' של נחושת מלבד הוצאות הדרך אשר רבו עלי ועל אברהם ואני כתבתי לכם ופניתי אליכם והרבתי אתכם ובכל אשר אפנה ארשיע. ואם אחר היה בדבר מן הראוי לה(ע)לות עיני למרום ואדברה במר שיחי אל נקמות ה׳ אל נקמות הופיע. לא כן אנכי עמדי לא מן השם הוא זה לקלל את ישראל ודם נקי ירשיע, אלא הנה ברכתי ברך וברך לקחתי וברך ולא אשיבנה יהי שלום בחילם לא ישמע שוד ושבר בגבולם מגיד הרקיע, הן עתה אחלה פני כת"ר ישלח לי הט' מתקאלים הנשארים ותשואות חן חן לרבנים המובהקים אטה אליהם בנהר שלום למר אביו הי״ו ולמרות אמו ת״מ יר״א שיר למאיר ובא ידידינו ואור יקרינו כבוד רבי מאיר בעל הנס ש"ר לאלפים ולמאות להבן יקיר בן חכם ישמח אב כבוד רבי שמואל הי״ו אשלם במיטבא תשלומי כפל תשלומי ד׳ והי קבלתי כתבו הבהיר מגלילי והב ידיו רב לו וששתי מידיעת שו״ט ומה גם על יופי הכתיבה והמליצה האירו ברקיו הנהו זהרורי יהא רעווא יכתרהו האל מוכתר בנימוסו ובקולמוסו ובכיסו וכתר שם טוב העולה בכל מידי דמיטב להבנים כבוד ר׳ עמרם ור׳ אלעזר ינשקם מצדי ואני אברכם בברכה המשולשת בתורה גם לרבות שרת הבת שבע ולביתך נאוה קדש יחדיו יהיו תמים בשובע שמחות יחיו דגן ויפרחו בגפן ישאו ברכה מאת ה׳ ועיני אדוני רואות ושמח לבו ושפתי רננות יהלל פי׳ וסלח נא אנכי מבקש מבנו רבי שמואל שלא יחדתי אליו הדבור כי דעתי ולבי בל עמי מבמה סיבות בפרט כי אני חולה ומה גם כי אני רוצה לילך בהעי״ת לחט״ו למרכס ועתה אני אומר כי הט' מתקאלים ישלח אותם ליד החכם השלם ה"ה כמה״ר ר׳ עיוש הי״ו ובכן ואתה שלום וכל אשר לך שלום הלא בה דברי
אנכי איש צעיר חזקיה יוסף קובו ס״ט
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו-קצצא עלא כלייאן למקדש קינה על חורבן בית המקדש
מתוך ספרו ל יעקב לסרי
הישרה היהודית העממית במרוקו
קצצא עלא כלייאן למקדש
קינה על חורבן בית המקדש
אידא זית נכתב הממי, מא יקדרני לא כאגט וואלא חבר
אם אבוא לרשום צרותי, לא יספיק לא דיו ולא ניירות
ווידא נזית אנעידו בפממי, מא אילו קייאצ וואלא עבאר
ואם אותם אספר בפי, אין לא משקלות ולא מידות
בעד ממא טול ייאמי, נבקא נעיד פי האד לכבאר
וכל עוד יאריכו ימי, אוסיף ואגיד באלה הבשורות
חין נתפככר המומי, ווזמיע כול מא זרא לקאוומי
כאשר אזכור דאגותי, וכל מה שאירע לעמי משוטני
ימראר עלייא טעאמי
יומררו עלי מזונותי
עיני בדדמעא נעמי, נבכי אומא נוזזד אצצבר
עיני בדמעות תתעוור, אבכה ואלא אכין נחמותי
נדרו ייא נאס פי חאלי, וותערפו סאיין זרא בייא
הביטו בני אנוש על רוע מצבי, ותדעו מה נגזר ולי קרה
וואס האגדא כונת פי אוולי, ללי כונת ראייס לענאייא
האומנם כך הייתי בימי קאשיתי, מאוד מכובד ולקאשי עטרה
תבדדל פי ננדרא כייאלו ודאר אזזמאן עלייא,ובית קודש לעאלי
מראה דמותי השתנה, הזמן עלי סובב, ובית מקדש הדרי
סאר כאלי וואנא מזלי, מסא מכאני אומאלי
לעיי חורבות היה ואני גולה, אבדה אדמתי נבזז אוצרי
מאתו חבאבי מעא אהלי קלבי בלהמום נדבבר
נעטבחו אהובי עם קרובי, ולבי בעוגמות מרורי
כרזו וונדרו ייא כוואני, סקסיוואס דאז פי דדונייא
צאו והביטו, אחי, ושאלו מה נתרחש בעולם
סי חדד מא דאק ניראני, והווא פהאד שוויא
איש לא טעם אש שריפתי, וכמוני זוהר אורי הועם
ובאס ננסא אנא גבני, יעדרני פהאד אררזייא
ואיכה אשכח אני חרפתי, ויבין תקוותי וגודלם
נאר האד להממ כוואתני, חתתא ללי תצווטו מצארני
רשפי הצרה הזאת צרבני, עד שאוכלו מעי
תהרראת בדמעא עיני, וסעדי כחאל כיף לחבר
נשחקה בדמעה עיני, ואושרי הושחר כמו דיו בלי די
ייא חצרא מן חין כוננא, פי עבאדת אללאה מסגגמין
חלפו הזמנים כאשר היינו בעבודת האל מאוד ישרים
כאן נאוור אללאה עלינא ווקלובנא ביה מסתאמנין
הדר השכינה נחו עלינו, ובו לבותינו בטוחים
לארד תרעעדת מננא, וחתתא עלא לומאם חאכמין
רעדה הארץ מפנינו, ואף על אומים היינו למושלים
וליום נחכמנא עלא דנובנא, לעביד סארו יחכמו פינא
והיום נשלטנו מפני חטאינו, וכבר עבדים רודים בנו
ייתמללגו עלינא וויעאיירו זמיענא
יתלוצצו עלינו ויבוזו לקהלנו ההוללים
חתתא ללי מראררת חייאתנא, מן כתרת למות ולקבר
חיינו הפכו לרוש ומרורים, ומה רבו קברות חללים
המום כתאר לינא עמלו, ווסקאוונא כאס דדופלא
תוגות רבות גרמו לנו, והשקונו כוס תרעלה
כול יום כא יקולו לינא, כרזו ייא ססלעא דלילא
כל יום שאגו לעברנו, צאו מזה כמו סחורה זולה
וועלא אוזהנא כא ידלפו, בזמיע כול מאהי חסלא
על פנינו בחוצפה ירקו, בכל מקום ופינה אומללה
אללי יחבבו מננא יקתלו ווללי חבבו יסנסלו
אשר להורג הרגו, ואשר לאזיקים כבלו
ווללי חבבו יכבבלו
ואשר חפצו, בשרשרת קשרו ולא חמלו
ווזמיע ליהודי ינעלו, יזיבוה ירפד לעבאר
וכל יהודי גידפו ולנשיאת משאות הובילו
צצננתו אהל קצייתנא, מיילו אודניכום שמעו
הקשיבו אנשי יודעי עלילתנו, הטו אוזניכם ושימעו
אמא קאסאוו אזדודנא, וואמא מן אהמום הומא סבעו
מה סבלו אבותינו, וכמה נהי וצער שבעו
וואמא רפדו מן גבינא, וואמא נכלעו וואמא בזעו
לעז בוז וחרפה ספגו, עד כמה םחדו, נחרדו ולא ענו
חין כתרו דנובאתנא וזא לעדו לבלאדנא
כאשר נתרבו פשעינו והגיע הצורר לארצנו
בלא רחמא וובלא מחננא
בלא רחמים ובלא חמלה לכלותנו
מא זברו חתתא מעאוונא, לא סנידא וואלא מדבבאר
לא מצאנו שום עזרה, ולא סומך במר קולנו
עמדא מא קאסא קלבהום, ומא חמלו וואמא צברו
אויה מה טרחלבם, מה נשאו ומה סבלו ועייפו
חין זאוו גאיירין עליהום, כיף טיור ססמא יטירו
כאשר באו הציפו אותם, כלהקות עוף שמים עפו
כיף אננחל דארו ביהום, וועלא בלדאנהום חסרו
כמו נחילי דבורים סובבים, ועריהם בטבעת הקיפו
סאיין רדד רבבי עליהום, דכלו לעדייאן לבלאדהום
כך גזר האל עליהם, וחדרו הצוררים לארצם
פיסאע טאחת ייאמהום, בסיוף מסלולא פידיהום
מהר נפל כוכב תפארתם, וחרב האויב שלופה בידם
כל וואחר וסאיין אזבר
כל אחד איך נמצו, ולאן נעלם
יום כאנו פדיכ לחוסרא, וותקווא זזוע עליהום
ביום בו נקלעו למכאובם, והרעב עליהם התעצם, למגרם
חתתא טבכו אננסא פלקדרא, דבחו אולאדהום ווכלוהום
נשותיהם בסירים בישלו, טבחו בניהם ואכלו בשרם
מאתו מננהום לכתרא, גיר אזזוע ווחדו פננאהום
מתו ונהרגו אין ספור, והרעב לבדו הדבירם
וומאתו סערא בסערא, במות זזוע למאררא
הכריעם מותם טיפין טיפין, תשושים נפלו ברעב המר
ווקתל בססיף מות וואערא, וולעדו וואקף בררא
הרג החרב הוא מוות איום, והאויב עומד וצר
גאלס בססיף כא יהבבר
יושב בזעם, וזומם על העם הנבחר
ראוו אולאדהום וובנאתהום, בכתרת אזזוע ייתגאשאוו
ראו בניהם ובנותם, מרוב רעב תמו לגווע
כא ייתבאכאוו קדדאמהום, מא קדרוסי ייתמססאוו
בבכי תמרורים לפניהם, לא יכלו לקום ןלפסוע
מא צאבו מא ייעטיוו ליהום, לא יפטרו וואלא ייתעססאוו
לא מצאו מה יתנו להם, לא אוכל ביום ולא סעודה לשבת
ראוו סללא יקדרו פיהום, כא ייבייאדו עיניהום
לא יכלו להוסיף הביט בפניהם, כי הלבינו עיניהם
כא ייתתנפאכו כרוסהום, בלזזוע נסחקו רוואחהום
בטניהם כנאד התנפחו, מתחלואי הרעב נפחו נשמותיהם
עמדא מא ראוו מן עתבאר
אויה, כי ממאוד כבדו מוראותיהם
מנאיין זאוו וולחקו, למדינת סלאם לעדייאן
כאשר התוקפים באו הגיעו, לארץ השלום פרצו ועלו
ומא חננו וואלא ספקו, לא מן אננסא וואלא מן אצבייאן
לא חננו ולא חמלו, על נשים ועל טף לא ריחמו ולא חמלו
כבאר לקייאד נדקו, רבטהום מתל ודייאן
גדולי הנשיאים בלשונם הביעו, ואותם כתיישים כבלו
סי מננהום בססיף סקקו, וסי מננהום פלכסבא עללקו
רבים מצהם בחרב ביקעו, ורבים בעמוד הקלון נתלו
וסי בנניראן חרקו, וסי בלזוע מא יסתקו
בלשונות האש רבים שרפו, ורבים ברעב נספו וכלו
וסי בקלבהום כא יינזבר
ורבים בלבבות תשושים נפלו
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל-ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
קורות התנועה השבתאית.
ר׳ אברהם אבולענייה (הנביא)
ר׳ אברהם אבולעפיה (1292-1241), היה מגדולי חכמי ספרד ומיסטיקן קיצוני. הוא הרבה לנדוד בקהילות ישראל ולהטיף לביאת
המשיח: ראה את עצמו כנביא ובשנת 1280 (שנת מ׳) נסע לרומא וניסה להשפיע על האפיפיור להתגייר. הרשב״א (1310-1235) (ר׳ שלמה בן־אדרת), היה בר־פלוגתא שלו והאשימו ששם עצמו למשיח. השפעתו של ר׳ א. אבולעפיה על תורת הקבלה היתה גדולה. הוא פירסם הרבה ספרי נבואה, בהם השתמש בסמלים משיחיים ובהם ״שאף להראות דרך מעשית להשגת רוח הנבואה על־ידי תרגילי התבוננות באותיות ובשמות״.
רשימה ארוכה של רבנים ומקובלים עסקו בתורת הקבלה ופירשו ברוחה פרושים על התורה.
גרוש ספרד
בשנת רנ״ב (1492) בימי פרדיננד ואיזבלה, ב־30 במרס 1492, יצאה הגזרה מארמון אלהמברה. על היהודים נגזר לצאת את גבולותיה של הממלכה עד 30 ביולי אותה שנה, וכל הנשאר – אחת דתו להמית. 150,000 יהודים נטלו את מקל הנדודים ויצאו לקראת עתיד לא נודע. רובם שמו פניהם לחופי צפון אפריקה ונתקבלו ברצון על־ידי בל הקהילות היהודיות ״מסאלי במערב ועד טריפולי במזרח״.
דון יצחק אגרבנאל
הטרגדיה הגדולה שפקדה את העם אחרי הגרוש והתלאות שהיו מנת חלקם של הגולים טילטלו את העם טלטלה עזה והדליקו ביתר שאת את ניצוצות הגאולה וחיזקו את האמונה בביאתו הקרובה של המשיח. תרומה מכרעת לאמונת הגאולה הקרובה תרמו דעותיו וספריו של דון יצחק אברבנאל, שר האוצר של ממלכת ספרד. הוא היה עד ראיה לאותה קטסטרופה נוראה וחזה מבשרו את כל תלאותיה ומוראותיה. הוא יצא בראש הגולים וניסה לרומם את רוחם ולהצילם מצפרני היאוש שננעצו בהם, על־ידי ספריו המשיחיים ספרים אלה, אומר מ.צ. סגל, י הכשירו במידה רבה את הלבבות להופעת דוד הראובני ושלמה מולכו."
ואכן שוב הופיעו מחשבי קצין, ביניהם דון יצחק אברבנאל שחישב ומצא ששנת הגאולה תהיה שנת רס״ג (1503). אחריו חישבו לשנת ר״ץ (1530) ואחר־כך לשנת של״ה (1575).
ר׳ אברהם הלוי (בן־אליעזר)
בין מחשבי הקצין היה ״המקובל האלוהי״ ר׳ אברהם הלוי. הוא גרם להקמת תנועה לחזרה בתשובה על־ידי צומות וסיגופים כדי לעלות לארץ ולהכין את עצמם לימי ביאת המשיח. הוא חישב ומצא בדומה לאברבנאל ששנת ר״ץ (1530), היא שנת הקץ. אך שנת ר״צ רצה, עברה וחלפה והמשיח לא בא. שוב אכזבה.
דוד הראובני במרוקו
בדרך מסעותיו הגיע הראובני גם למרוקו. שם שהה זמן מה והצליח להתקרב אל שליטי הארץ ולהתחבב על היהודים, עד כדי כך שכמה חוקרים חשבוהו למרוקאי וצרפו לשמו את שם הלוַאי דוד הראובני ״המרוקאי״. דעה זו הופרכה על־ידי חוקרים.
יהודי מרוקו רחשו לו כבוד רב וגדולי תורה ונכבדי העדה שיחרו לפתחו. בימי שהותו במרוקו ניסה לגייס עזרה לשם מילוי שליחותו ואף הצליח להחזיר ליהדות יהודים שהמירו את דתם. ידוע על יהודי מומר בשם אלדיק שחזר ליהדות בהשפעתו של דוד הראובני.
רבים מבין הגולים, כאמור, מצאו מקלט בערי צפון אפריקה ומרוקו, ויחד אתם חדרו והתחזקו הנטיות המיסטיות והרוח המשיחית.
המרכז הצפתי
עם גבור הרוח המשיחית גברה גם התשוקה בקרב רבני ומקובלי מרוקו לעלות לארץ־ישראל וליטול חלק בהקמת המרכז ההגותי־קבלי בצפת. עם הקמת המרכז חדלה הקבלה להיות נחלתם של חוגי העילית המצומצמים ופרצה את המעגלות הסגורים בהן נעה עד כה. הקבלה יצאה לרשות הרבים והפכה לתנועה רוחנית בעלת עצמה, העתידה להשפיע על ההתפתחות ההסטורית של העם היהודי כולו בדורות הבאים. תרומה נכבדה בכיוון זה תרם אחד מתלמידי האר׳׳י שעלה לצפת ממרוקו, ר׳ יוסף בן־טבול המערבי.
המרכז בצפת משך אליו מקובלים מכל הפזורה היהודית, ואליו הגיעו הכמים מארצות אירופה, אפריקה ואסיה. מזרח ומערב כאחד. ביניהם היו חכמים מקובלים רבים ממרוקו. המרכז הפך בזמן קצר לזרקאור אשר האיר את חשכת הגולה באור תורת הקבלה.
שני מקובלים גדולים עמדו במרכז היצירה הקבלית של צפת: ר׳ משה קורדובירו (1570-1522) ור׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר"י) (1572-1534).
רבי משה קודדובירו (1570-1522)
היה תלמידם של ר׳ יוסף קארו (בעל ה״שולחן ערוך״) ושל ר׳ שלמה אלקבץ בעל השיר הידוע ״לכה דודי לקראת כלה״ והיה מורהו של האר״י. הוא נחשב למיסד של המרכז בצפת, כתב הרבה ספרים על תורת המסתורין. העיקרי שבהם הוא ״אור יקר״ שהוא פרוש על הזוהר אשר בכתיבתו עסק כל ימי חייו. הוא נפטר בירושלים בשנת 1570. אחרי מותו תפס את מקומו ואת כתר המנהיגות בתורת הקבלה תלמידו המצטיין ר׳ יצחק לוריא (האר״י).
ר׳ יצחק לוריא אשכנזי (האר״י)(1572-1534)
ר׳ יצחק לוריא נודע בשם האר"י הקדוש. דמותו היתה אפופה מסתורין. היה תלמידו גם של הרדב״ז(ר׳ דוד בן־זמרה) שעלה לארץ־ישראל מפאס. אחר־כך עשה במצרים ובסוף ימיו עלה לצפת. בהיותו במצרים התמסר האר"י לתורת הנסתר ״ופרש את עצמו מכל עסקי העולם הזה, התבודד בבית קטן על שפת נהר הנילוס במצרים ושם זכה לרוח הקודש ואליהו ז״ל (זכור לטוב) שנתגלה אליו וגילה לו את רזי התורה.״
בהיותו בן 35 עלה לצפת, שהיתה אז מרכז הקבלה, שם ישבו והפיצו תורה גדולי הקבלה של התקופה, ר׳ שלמה אלקבץ ור׳ משה קורדובירו. הוא נכנס לבית־מדרשו של ר׳ משה קורחבירו ולמד בישיבתו.
אחרי מות רבו תפס את המקום הראשון במעלה בין מקובלי צפת, שראו בו ״קדוש אלוהים נזיר ומתבודד״. הוא נחשב לסולל דרך חדשה בקבלה. ואף הוא חשב את עצמו כעולה על כל מקובלי דורו, ומתוך כמה מרמזיו הבינו תלמידיו שראה את עצמו כמשיח בן־יוסף.
בראשיתה נטתה תורת הקבלה להבין את סוד האלוהות וסוד התורה והמצוות תוך מגמה לחזק את הדבקות בה׳ וברצונו על מנת לזכך את הנשמה ולרומם את הנפש; ״אך קבלת האר״י״ – אומר גרשם שלום – ״היתה מלאה מתח משיחי… האר״י שינה הרבה את מהותה של הקבלה המאוחרת והכין לא במעט את הקרקע להתעוררות המשיחית בתנועה השבתאית.״
קביעה זו של חוקר הקבלה והתנועה השבתאית חשובה לנו כדי להבין את ההתעוררות המשיחית והאמונה בתנועה השבתאית בכלל ובמרוקו בפרט.
כדי שנבין כמה היתה גדולה השפעתה של קבלת האר״י על ההתעוררות המשיחית ותרומתה להגברת האוירה המיסטית, נרחיב כאן את היריעה על המקום שתפסה תורת הנסתר וקבלת האר״י בחיי יהודי מרוקו.
כאמור, הרוח המשיחית עוררה כיסופים לגאולה והגבירה את הרצון והתשוקה לעלות לארץ־ישראל על מנת להצטרף למרכז הצפתי.
מיהו מוחמד – נביאו או —-דורון חכימי
מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ? – דורון חכימי
♦ האם אלוהים שינה את דעתו בכל אשר נכתב על בריאת האדם בספר בראשית?
יש להדגיש ביתר שאת שהמלאך אינו מטיל על מוחמד כל משימה והמסר המשתמע מתוכן החלום אינו יאה למלאך גבריאל כשליח ה׳. הוא כפייתי ואלים ולא יתכן ששליח ה׳ לא ידע שמוחמד אינו יודע קרוא וכתוב.
היתכן שמלאך ה׳ ינסה לחנוק את מוחמד שלוש פעמים על סירובו לקרוא כשהוא יודע בוודאות שאין הוא יודע קרוא וכתוב? מהו המסר ומהי המשימה
שהוטלה על מוחמד כשליח ה׳?
על פי מקורות המחקר אודות תולדות חייו וחלומו של מוחמד קיימות גרסאות שונות מגרסת אבן-הישאם. אחת הגרסאות השונות בתכלית בתיאורי החלום, מצוטטת להלן:
בהיותו מוחמד כבן ארבעים ניגלה אליו דבר האלוהים בחלומו, תחילה חשש מוחמד שהשטן משטה בו אך קמעא-קמעא נשתכנע שאכן אלוהים הוא אשר נתגלה לו ושאלוהים בחר בו להביא את בשורתו לבני אדם״. סוף ציטוט
מחקריו אודות חיי מוחמד התבססו על החדית׳ים והיוו בסיס לכל חוקרי תולדות האיסלאם אחריו.
אבן-אסחאק נולד בשנת 707 ונפטר בשנת 767 אחרי הספירה, הוא היהאחד מחוקרי דת האיסלאם הראשונים שמחקריו עלו על הכתב אודות האיסלאם וחיי מוחמד כ־135 שנה לאחר מותו.
על פי הכתובים סיפר מוחמד את תוכן חלומו לחדיג׳ה אשתו בשובו מ׳הר חירא׳* כשהיה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע בחלומו הוא קול אלוהי או קולו של השטן. מחד, השתכנע מוחמד, על פי דבריו, שאכן בחר בו אלוהים להביא את בשורתו ומאידך היה מבולבל ולא ידע בוודאות אם הקול ששמע הוא קול אלוהי או קולו של השטן המשטה בו.
הר ׳הירא׳ ממוקם סמוך לעיר מכה ומהווה כאחד המקומות הקדושים למסורת הפגנית, עובדי האלילים, שנהגו לעלות להר ולשהות בו כחודש ימים בשנה לעשיית מצוות כמו האכלת עניים ותפילות הודיה לאלים. חדית׳ים או הדיסים הם סיפורים שכביכול נאמרו מפי מוחמד וממשיכי דרכו ומקורביו העבירו את אמרי פיו למאמינים שעם חלוף הזמן הפכו לחוקים ולחלק ממסורת האיסלאם למרות אי הודאות באמיתותם.
Alliance Israelite Universelle..Richard AYOUN
Brit – 30
La revue des juifs du Maroc
Redacteur : Asher Knafo
Les 150 ans de l'Alliance Israelite Universelle
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te juive.
Au nom de tous les participants, je tiens tout d'abord a remercier vivement pour leur accueil amical et pour l'excellente organisation de nos travaux, les organisateurs de ce grand colloque, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie (la S.H.J.T.) creee en 1997, sous le regime de la loi de 1901, a l'initiative de responsables communautaires et d'universitaires juifs et non-juifs, tous originaires de Tunisie.
Je remercie plus particulierement les membres du bureau de la S.H.J.T. notamment son president Monsieur Claude Nataf, les Vice-presidents Denis Cohen-Tannoudji, Claire Rubinstein, Sabine Labarthe, Roger Belhassen, Andre Adda et Jacques Taieb.
La fondation de cette association part de plusieurs constats : en premier lieu, la place importante des Juifs originaires de Tunisie dans la communaute juive francaise, en second lieu, leur fldelite a leurs racines, en troisieme lieu, la relative pauvrete de la recherche scientifrque sur le Judai'sme tunisien, en quatrieme lieu, la publication de nombreux ouvrages romances qui tendent a deformer la realite soit en embellissant le passe soit en le noircissant, en cinquieme lieu, l'interet nouveau manifeste par l'universite tunisienne, sur le theme de l'histoire des Juifs de Tunisie, et enfin, l'ouverture recente des archives tunisiennes.
En partant de ces constats, la Societe d'Histoire des Juifs de Tunisie, societe a vocation savante s'est donnee pour tache de dresser 1'inventaire des sources archivistiques existantes, de rechercher les moyens de preserver le patrimoine juif tunisien, d'encourager des travaux d'universitaires sur l'histoire des Juifs de Tunisie, et d'organiser enfin des manifestations publiques centrees sur l'histoire des Juifs de Tunisie : colloques, conferences, tables rondes, etc..
Richard AYOUN, Maitre de Conferences a l'Institut National des Langues et Civilisations Orientales Paris.
Decede a Paris le 30 mai 2008, il était membre de la redaction de BRIT
La S.H.J.T., depuis sa fondation, organise pour un public de plus en plus nombreux, comprenant des etudiants, des chercheurs mais surtout des personnes originaires de Tunisie, avides de retrouver leur histoire, six a huit conferences chaque annee, dans les locaux de l'Alliance Israelite Universelle. Ces conferences sont donnees par des temoins d'un passe recent et principalement par des Historiens.
Depuis sa fondation, la S.H.J.T. a organise trente-huit conferences, deux tables rondes et trois colloques y compris celui-ci. Chaque annee, le 9 decembre est organise une ceremonie commemorative au Memorial du Martyr Juif Inconnu ou sont rappeles les noms des Juifs de Tunisie victimes du nazisme, en presence des ambassadeurs de Tunisie et d'Israel.
A l'occasion du 60eme anniversaire de la Rafle des Juifs de Tunis par les SS (Schutzstaffel), le 9 decembre 1942, la S.H.J.T. a organise en partenariat avec le Centre de Documentation Juive Contemporaine, une exposition de documents d'archives inedits et de photocopies sur « la vie des Juifs en Tunisie durant la seconde guerre mondiale ». En fevrier 1998, la S.H.J.T. a ete invitee a participer a un colloque organise par l'universite de Tunis I sur le theme : « Histoire communautaire, histoire plurielle : la communaute juive de Tunisie ». Ce colloque etait le premier du genre a se derouler dans un pays arabe.
Lucienne Saada UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
On devait decouvrir au cours de ce travail, qu'un grand historien comme Ibn Khaldoun, affirme que "la poesie est de toutes les formes du discours, celle que les Arabes ont regarde comme la plus noble; aussi en firent-ils de depot de leurs connaissances et de leur histoire, le temoin.. ."4 Le depot et le temoin, c'est la une sorte de
definition de l'archive.
Mais qu'il s'agisse de gestes ou d'histoire evenementielle, il faut se garder d'omettre d'autres archives; ce sont les textes absents (de gueniza ou d'archives familiales), les textes absentes, marginalises, enfin les textes impubliables dans un contexte politique donne, et, si l'on ne peut les atteindre, au moins, les cerner.
Apres ces quelques generalites sur 1'objet de la recherche et la me- thode, on voudrait evoquer des types de problemes et des types d'archives reperees et terminer par des exemples concrets, tous, tires du commerce avec la geste hilalienne.
Meme si d'aucuns pensent qu'elles ont ete occultees, mal posees ou mal connues, les grandes options socio-historiques au Maghreb passent par ces trois faits historiques: le role des Hilaliens, le statisme de la culture arabe au Maghreb, et les relations entre Juifs et Musulmans au cours des siecles de leur coexistence dans ce pays. On ne peut bien sur traiter de tous ces problemes et c'est pour effectuer une percee dans le mystere controverse des relations entre Juifs et Musulmans que j'ai mis en chantier la collecte et l'etude de series de parlers et de series de corpus poetiques presque tous recueillis aux environs de ces marches sahariennes.
En ce qui concerne les parlers mon but principal etait de proceder a un sauvetage afin d'effectuer un jour un classement meme provisoire de parlers de Juifs dont devra tenir compte une future histoire de la langue arabe; le but secondaire est de voir clair dans l'origine des Juifs de langue arabe a travers leurs usages (voir tableau ) linguistiques et ethnographiques.
En ce qui concerne la serie de corpus poetiques que comportent les variantes des gestes hilaliennes, outre qu'elles retentissent presque toutes sur des faits ou exploits de heros juifs, celui que j'ai recueilli, en Israel, a 17 kilometres de Dimona, donne des Hilaliens une image bien sur differente de celles que l'on connait par les autres variantes et par l'histoire "officielle". En outre, on peut facilement imaginer l,importance de tous ces parlers de la geste qui sont un tresor de vocabulaire et d'usages quelquefois isoles; notons en passant, que le parler de la G. I. est interessant par son archaisme et celui de la G. XVI. a cause d'une caracteristique atteignant les sifflantes dans un parler de Musulmans. Si plus de quatre milles fiches existent sur le parler de la geste principale aucune etude n'est encore faite sur cette unite dialectale.
Les Hilaliens ou Banu Hilal ou Beni Hilal (arabe: بنو هلال) étaient les membres d'une tribu arabe qui émigra vers l'Afrique du Nord auxie siècle.
Origine
Selon Ibn Khaldoun1, les Hilaliens étaient accompagnés de leurs femmes et de leurs enfants, lorsqu'ils sont venus au Maghreb. Ils se sont installés au Maghreb et se sont mêlés aux tribus berbères nomades ou semi-nomades.
Ibn Khaldoun décrit leur généalogie, deux tribus mères: Hilal et les Banu Sulayms. Ces deux tribus originaires du Nejd avaient comme ancêtre commun Mansour. Les Hilal et les Sulyams avaient comme cousin commun la tribu de Al Yas qui est une branche desQuraych tribu du prophète de l'islam 1. Les Hilal au départ de leur immigration étaient formés de trois familles : Athbedj, Riyah et Zughba.
Histoire
Originaire de la région du Nejd en Arabie, ils ont d'abord émigré dans le sud de l'Égypte avant de partir pour le Maghreb. Menés parAbu Zayd al-Hilali, le nombre de Banu Hilal à s'être établis en Afrique du Nord varie entre 70 000 personnes et 200 000 personnes. Il y aurait eu 50 000 guerriers et 200 000 arabes5. Les Fatimides les utilisèrent pour réprimer les Zirides (berbères) d'abord alliés puis vassaux des premiers ; ceux-ci leur abandonnèrent le pouvoir après la conquête de l'Égypte et la fondation du Caire, mais ces Zirides devenaient de plus en plus indépendants et allèrent jusqu'à abandonner le chiisme. Ils reconnurent le califat Abasside, ce que les Fatimides ne pouvaient accepter. Les Fatimides, du même coup, débarrassaient leur territoire de Haute-Égypte d'une tribu particulièrement difficile à contrôler. Les Zirides furent vaincus rapidement et leurs voisins Hammadides et Zénètes considérablement affaiblis. La dernière bataille sera fatale, la coalition Hilaliens-banu Suleim Zughba décapite le chef Abou Soda de l'armée berbère composée des Ifrenides en 1058. Les Berbères s'enfuirent et livrèrent le pays aux Hilaliens.
Après avoir réglé provisoirement la situation en Andalousie, Abd al-Mumin (premier sultan de la dynastie berbère Almohade), dont les forces s'étaient accrues, décida de frapper un grand coup dans le Maghreb central. Il se dirigea, à marche forcée et dans le plus grand secret vers Bejaïa. Son avant-garde entra, sans coup férir, dans Alger et dans Bejaïa, d'où Yahya s'était enfui, puis son fils prit et saccagea la Qalaa (1151). Mais les Arabes comprirent vite le péril. En effet, devant eux, ils retrouvaient des berbères fortement organisés et capables de leur disputer les avantages qu'ils avaient pu arracher à la faiblesse des gouvernements. Les cheikhs d'Ifriqiya, renonçant pour un temps à leur rivalité, décidèrent de s'unir pour rejeter, par leurs propres forces, l'ennemi dans son Far-West. Ils se concentrèrent près de Béja et se dirigèrent, en grand désordre, vers Bejaïa. Abd al-Mumin, qui retournait au Maghreb extrême, fit volte-face dans la Mitidja et entraîna l'ennemi jusqu'à Sétif. Les Hilaliens sentaient qu'ils jouaient leur va-tout. Ils avaient amené leurs femmes et leurs enfants, qui devaient servir d'enjeu à la bataille. Pour ne pas être tentés de reculer, ils avaient même entravé leurs chameaux. Après quatre jours de tuerie, la discipline almohade l’emporta et les Arabes s'enfuirent harcelés jusqu'à Tébessa (1152). Abd al-Mumin n'usa pas de représailles. Il partagea le butin entre ses compagnons, mais rendit leurs familles aux vaincus, dont il reçut honorablement les cheikhs.
Organisation sociale
Plusieurs tribus vivent dans les zones arides et semi-désertiques. Ils sont doués pour l'élevage des caprins. Ils étaient très peu portés sur l'agriculture. Les Hilaliens ne sont pas très conservateurs même si la religion de l'islam est le dogme de la majorité de la population. Au départ, ils étaient des chiites, mais au Maghreb, les Hilaliens se sont "convertis" au régime malikite sunnite.
Les Hilaliens sont patriarcaux et chaque tribu a un chef qui décide du sort des autres. Les autres tribus ont arabisé une grande partie des Berbères nomades et semi-nomades en Afrique du Nord. À l'origine, les Hilaliens sont des nomades et habitent des tentes. Lors de leur arrivée, les Hilaliens ont pris des villes en Algérie comme Ouargla, Biskra, El Oued Souf, Djelfa, Bou-Saâda, Chlef et Tiaret.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Advienne que pourra
Tous les hommes sont egaux devant Dieu mais que faire, ils sont egalement superstitieux devant le Diable et craignent plus que tout le mauvais oeil et les mauvaises augures. Monter a la Tora etait un privilege que l'on se disputait d'ordinaire. Une seule fois par an, et a un seul passage les candidats manquaient.
C'est le passage de la Pericope ki tavo (Deuteronome 28 ) dans lequel la Bible enumere avec le plus grand detail les maledictions qui frapperont le peuple juif s'il s'ecarte des commandements divins:
Toutes ces maledictions se realiseront contre toi et seront ton partage: tu seras maudit dans la ville et maudit dans les champs.
Maudits seront les fruits de tes entrailles et le fruit de ton sol. L'Eternel attachera a tes flancs la peste jusqu'a ce qu'elle t'ait consume. L'Eternel te frappera de consomption, de fievre chaude, d'inflammations de toute nature, de marasme et de jaunisse. Tu diras chaque matin: fut-ce encore hier soir et chaque soir tu diras: fut-ce encore ce matin si horribles seront les transes de ton coeur et le spectacle qui frappera tes yeux. Brrr.
il y a de quoi frisonner et encore plus avec cette seconde personne du singulier comme si toutes ces maledictions etaient personnellement destinees a celui dont c'est le tour de monter a la Tora!
Arrive a ce passage donc l'officiant recite "et maintenant va monter a la Tora l'honorable, le respectable, mais il n'arrivait pas a ajouter un nom. Du fond de la synagogue survint soudain un pauvre here et se dirigea vers la Teba sous le regard apitoye de l'assistance. Et pendant que l'officiant deversait sur lui cette pluie de maledictions plus terribles les unes que les autres, il pensait aux sous qui demain pleuvraient dans sa poche, Car sur la promesse d'un honnete don, il s'etait leve disant a son compagnon "Advienne que pourra!"
Elhem houzni a 'lik ya Messouda
Hta nqoleq Lall
Mes soucis m'ont contraint que dame
A te donner Messouda, le titre de Madame
C'est la version juive du proverbe de la Medina qui dit la meme choses en d'autres termes: "la necessite m'a contraint a appeler mon esclave Lalla". Lalla est un titre de noblesse, theoriquement reserve aux descendantes de la famille du Prophete et par extension aux dames de bonnes families. Necessite fait loi et dans le besoin il faut etre pret a deroger de son rang. Le Talmud n'est pas moins opportuniste qui recommande: "Tant que tu as besoin du chien, embrasse-le sur la bouche". Le choix dans la version juive du prenom Messouda est arbitraire, uniquement pour les besoins de la rime, aucune conotation negative ne s'attache a ce prenom qui signifie "Fortunee". Apres cette lecon de cynicisme, une lecon de solidarite.
Es-sultan betaz-ouka ythtaz
Le Sultan meme avec sa couronne a besoin de autres
On a toujours besoin d'un plus petit que soi. Le Roi David disait de meme: "de tous mes maitres j'ai appris" et portait le meme respect a ceux qui lui ont enseigne ne serait-ce qu'une phrase. II ne faut mepriser ou sous-estimer personne. D'ailleurs dans les periodes de crise ce sont souvent "les fous du village" qui viennent au secours de la communaute. Le folklore des Juifs du Maroc est plein de ces contes merveilleux ou le salut est venu de la simplicite, douce revanche du commun peuple des rabbins et des riches . ..
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Imintanout, les islan vont le dimanche ramasser ou acheter du bois,qu'ils donnent a la mere de la fiancee. Le soir, a la ceremonie de Yazmomeg, on met du henne sur les cheveux de la mariee, et on lui couvre la tete d'un tissu, .qu'elle gardera jusqu'au mardi soir. Lundi est le "nhar elsa del zara ou "le jour du repas des jeunes gens". Le matin on precede a l'abattage rituel et une partie de la viande de l'animal est consommee par les islan, qui sont les seuls a jouir de ce privilege. Mardi soir, au cours de la berza, qui dure toute la nuit, une vieille femme remet aux maries une srira avec du henne et du sel, afin "qu'ils n'aient pas peur d'eux"
A Ait-Hkim, on sert le dimanche matin aux islan et aux jeunes filles du berkuks. Lundi matin, on couvre le boeuf d'un drap blanc et d'un foulard et on lui met du khol autour des yeux. Un groupe d'hommes et de femmes s'adonne aux danses, pendant que les jeunes gens tirent des coups de fusil. La mere de la marine prend les tripes de la bete, qu'elle prepare et donne aux fiances pour qu'ils aient des enfants. Le soir, un repas reunit les deux familles et des invites.
Dans 1'Anti-Atlas. A Ait-Baha, lundi, les islan remettent a la fiancee un tbeq contenant du bhor, du savon et du henne, pour la ceremonie de Yazmomeg, qui aura lieu le soir. Le lendemain, pour l'abattage, la tete de l'animal est couverte d'un rwaq. ( paravent, voile ) Le soir, se deroule la ceremonie du henne avec I'ab jusqu'au lendemain.
A Tamezera, lundi est le "nhar alkebs ". – Le jour du mouton, du belier – On entoure le corps du mouton d'un hzam et on lui met du khol aux yeux. On considere que c'est une obli- gation religieuse d'assister a cette ceremonie. Le l'ab bat son plein. Lesfemmes, a l'aide de grabel battent la mesure. Une tamzwara recueille le sang jailli de la bete egorgee et en enduit les joues de la mariee, mesure destinee a l'immuniser contre le shur ou magie. Dans la journee, cinq tamz warat preparent, en chantant, cinq cuvettes de henne, pour la ceremonie du lendemain. Mardi soir est "lil abraz". Tout le mellah est invite a la fete, il est interdit ce soir־la de dormir.Cette intrediction de dormir provient problablement de la croyance que ce soir esr particulierement dangereux pour les maries –
On installe les maries sur une table. La fiancee est completement recouverte et porte des nbail – Le singulier est " nbala :' qui veut dire bracelet – aux bras et un sac avec du hermel, du sah – Armoise –
Armoise
Le genre Artemisia (les armoises) regroupe des herbacées, des arbrisseaux et des arbustes, généralement aromatiques, densément tomenteux, pubescents ou glabres, de la famille des Astéracées. Leur feuilles sont pennées (rarement palmées), et du sel autour du genou. Au cours de la nuit, les islan soulevent le marie et le font danser. On prepare aux enfants presents des gateaux secs appeles ngulat. Les chants et danses durent toute la nuit. Au matin, les mezwarin ou islan s'enfuient avec le marie, qu'ils cachent en dehors de la ville. Ce n'est qu'avec des bijoux et de 1'argent que ses parents peuvent le racheter.
אמא שלי הי"ו
5 Vallee du Dades. A Skoura, l'abattage a lieu lundi, et la berza avec la ceremonie du henne, le mardi. Les maries, couverts d'un drap, sont assis l'un a cote de l'autre. Le lendemain, les islan decouvrent leurs mains, en y deposant des pieces d'argent.
A Imili, dimanche, les families et des invites dejeunent ensemble. Lundi, le fiance offre aux islan et a d'autres jeunes gens un repas special. Le lendemain, c'est la fiancee qui invite les islan et ses amies a dejeuner. Le soir, on applique le henne aux fiances. L'abattage a lieu mercredi, jour de la benediction nuptiale. On couvre la bete d'un drap blanc, qui doit etre neuf, on lui met du khol aux yeux, du swaq aux levres et du henne sur la tete.
6 Vallee du Draa. A Mhamid, dimanche, une mssata ou coiffeuse vient peigner la fiancee et lui enduit le corps de tisumas.- C'est une pate preparee avec la poudre obtenue d'un melange de feves, condiments et ocre, le tout seche et moulu.
7 On offre du couscous a tous "les serviteurs de Dieu" et c'est pourquoi la journee est intitulee "nhar ssksu del tisumas". Les femmes lancent des zgarit et chantent. Lundi soir a lieu une ceremonie de henne, repetee mardi, qui durera toute la nuit. Les tamzwarat habillent la fiancee d'un drap et la deposent sur une table basse couverte d'un hannbel. La masata met du henne a la jeune fille et a ses amies. Chaque femme peut mettre du henne a la fiancee, si elle la tbiyyed – textuellement : si elle blanchit la jeune fille.en lui offrant une somme d'argent et en lui disant: "mbark mas'ud". Les hommes chantent et les femmes chantent et dansent. Ce soir־la ou la veille, se deroule une ceremonie de henne speciale pour le marie: dans la journee. les islan le portent et l’emmenent a un champ que traverse un ruisseau. Apres s'etre rassasies, les jeunes gens cueillent de la verdure et la placent aux coins de la maison du fiance. Ensuite, deux amis le soulevent, en le soutenant chacun par le pied, et le font ainsi danser. lis le font monter sur le toit de la maison, et la, une masata ou une tamzwara lui appliquera du henne. Le marie et ses amis festoient toute la nuit.
Vallee du Todra. Dimanche ou lundi, chaque famille procede a l'abattage d'une vache ceinte d'un hzam. On tire des coups de fusil. Le l'ab dure plusieurs heures et on sert aux assistants de la mahia, des fruits sees, des oeufs durs et des beignets. Lundi matin, la mere du fiance, accompagnee de cinq tamzwarat, se rend chez la fiancee et offre du henne a sa famille. Le jeune homme donne un repas a ses amis et aux deux families, auquelles se joignent plusieurs invites. Les femmes chantent et dansent. L'apres-midi, les islan chargent les fiances sur leurs epaules et les emmenent pres du ruisseau, ou les mains et les pieds de la jeune fille sont peints de henne par sa belle-mere et cinq tamzwarat. Sa mere ne peut assister a cette ceremonie. Une tamzwara applique du henne au fiance et lui remet une kummiya ou poignard. Le fer est bon pour trois choses, m'assure l'informateur: pour le malade' la bete et le marie. Il a le pouvoir de faire fuir les demons. Il cite, comme une autre raison que le " hdid " – fer en arabe – a une valeur numerique de vingt six correspondant a celle de Jahve.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
היסטוריונים נוהגים לציין את הקמתה של ישיבת ״עץ חיים״ (1803) ופעולתו של הרב חיים מוולוז׳ין כנקודת ההתחלה במאבק של היהדות נגד המודרניזציה וההשכלה. לאחר מכן, במהלך המאה ה־19 ואמצע המאה ה־20 נוסדו עוד מאות ישיבות ליטאיות כדוגמתה והוקמה ״תנועות מוסר״, שהן הביטוי למאמץ הכולל של היהדות התורנית המאורגנת במאבק זה. היהדות התורנית המאורגנת במזרח אירופה בנתה מסגרות 
חינוכיות יחודיות אשר אפשרו לה לקיים את הערך הראשון והמשמעותי ביותר בהווייתה: ידיעת התלמוד, ההתעמקות בו וטיפוחם של תלמידי חכמים. לפעולה זו היה גם תוצר לוואי משמעותי – התגבשותו של גוף ״לוחמני״ הצועד בראש המחנה, שמטרתו מאבק בהשכלה, במתקני הדת ומאוחר יותר בציונות. במאבק זה כלולה גם ״הצלת״ החברה היהודית מנזקי העת החדשה באמצעות הצלת עולם התורה. פרופ׳ מנחם פרידמן הגדיר את המאמץ הזה כמאבק של החברה החרדית לעצירת ה״סחף״, שנעשה במהלך השנים והדורות על ידי עיצוב תרבות דתית המבוססת על ״חברת הלומדים״. לאחר שהקהילה היהודית המסורתית נחלשה והופיעו בה סימני התפוררות, תפסה הישיבה את מקומה. הישיבה מסמלת את החיים היהודיים במלואם. ב״ישיבה הקדושה״ לימוד התורה הוא ערך עליון והמנהיגות הדתית, ראשי הישיבות ואדמו״רי החסידים, הם ״גדולי התורה״. לתפיסתם, מעמד זה מעניק להם לגיטימציה להנהיג את העם היהודי לא רק במישור הדתי הפולחני אלא גם במישור המוסרי, הפוליטי והלאומי. משום כך, בתוך מכלול תהליכי החיברות והחינוך בחברה החרדית, המטרה החשובה ביותר היא הכשרת תלמידי חכמים שמהם ייצאו ״גדולי תורה״.
חרדי או אולטרה־אורתודוקסי הינם מונחים שהסביבה טבעה על מנת להגדיר את הסקטור המסוים הזה. היהודים החרדים אינם מתייחסים לעצמם במונחים אלו, הם מכנים את עצמם ביידיש ״יידן״ (יהודים), או ״ערלעכער יידן״ (יהודים אמיתיים). סוציולוגים מגדירים אותם כפלח רדיקלי ביהדות אשר במשך הזמן זכה לכינוי אורתודוקסים או לאחר מכן אולטרה־אורתודוקסים, כשלמעשה מבחינה אידיאולוגית המושג אינו תואם את המהות. n״doxa״ (האמונה) אינה עומדת במרכז מעיניהם, והם מתמסרים לעיצוב דרכי ההתנהגות ומדגישים את יישום הריטואל. על כן המושג המגדיר אותם באופן מהותי צריך להיות ״orthopraxis״. מושג זה לא נקלט בשפתם של ההיסטוריונים, הסוציולוגים ואנשי מדע המדינה ורובם משתמשים במונח אולטרה־-אורתודוקסיה.
התגבשות התגובה של החברה המסורתית לשינויים המודרניים לא התרחשה בבת אחת. ריכוזי היהודים במערב אירופה נחשפו לשינוי במאה ה־19, ואילו יהודי פולין ורוסיה נחשפו אליו מאוחר יותר, בתחילת המאה ה־20. ככלל ניתן לראות שלכל קהילה היו תגובות ייחודיות להתפתחות החיים המודרניים. התגובות בקהילות גליציה, ליטא, רוסיה והונגריה אינן זהות זו לזו, והן שונות מאלה של הקהילות בצרפת, גרמניה, אנגליה, ארצות־הברית, צפון אפריקה ומרוקו.
גלי ההגירה הגדולים שנעו במאה ה־19 ובמאה ה־20 לארצות־הברית ולישראל גרמו לכך שיהודים דתיים רבים ממזרח אירופה מצאו עצמם מתמודדים עם שמירה על מסורת החיים הדתיים בתוככי החברה המערבית המודרנית. מציאות זו הביאה איתה שינויים שגרמו להתרופפות מסגרת החיים הדתיים בקהילה ובמשפחה כפי שהתקיימה עד אז באירופה. לאחר השואה חל שינוי בהרכב ובאופי האוכלוסייה היהודית שהיגרה לאמריקה. חלק משארית הפליטה שהיגרה ליבשת זו התיישבה שם עם רבניה וחסידיה, ישיבותיה הליטאיות ותלמידיהם. הם הגיעו לארץ אותה כינו ״גאלדענע מדינה״ (מדינת הזהב), אך למרות זאת חשו געגועים לחיים יהודיים מלאים כפי שחוו אותם בעולם הישן. כוונתם היתה לבנות מסגרות חיים דומות לאלו שהיו להם על אדמת אירופה. הם הקימו לעצמם שכונות נפרדות בערים הגדולות – ב״בורו פארק״ וב ״ ויליאמסבורג ״ בברוקלין, ניו־יורק ו״ניו־סקואר״ ברוקלנד. הם התבדלו בלבושם ובשפת הדיבור (יידיש), והתייחסו בבוז לחיים המודרניים ולחידושים שהאמריקאים יצרו. הם ראו עצמם כהמשך של יהדות אירופה שהוכחדה, שהיא לתפיסתם היהדות האותנטית היחידה. יהודים חרדים אלו מבדילים את עצמם לא רק מהגויים, אלא גם מיהודים שאינם נוהגים כמוהם, ובכלל זה יהודים מסורתיים. הם מאמינים שאורח חייהם היהודי הוא המשכה של שרשרת מסורתית שתחילתה באברהם, יצחק ויעקב, התמסדה על ידי מתן תורה בסיני ונמשכת עם מנהיגי הסנהדרין הגדולה והחכמים והרבנים עד היום. לתפיסתם, העבר הוא המורה הגדול והנכון, ההווה תמיד נחות ממנו והטוב היחיד שהעתיד יכול להבטיח הוא חזרה לעבר המפואר."
החרדים דוחים לחלוטין את אורח החיים המערבי ואת התרבות המערבית. לדידם לחיות על פי אורח חיים זה פירושו לחיות לפי ״חוקות הגויים״. חייהם מוקדשים לשמירת המסורת ולמלחמה בחיים המודרניים המערביים ובכל הנלווה להם. מלחמתם מתבצעת בלב ליבו של המערב, בתוך מרכזים אורבניים סוערים ביותר בהם אורח החיים המערבי מתנהל בשיאו.
היהודים החרדים אינם עוסקים רק במלחמה בתרבות הזרה, הם פועלים גם נגד כל שינוי או רפורמה בדת וממילא גם נגד גופים ואנשים שחותרים לרפורמה. הכרזת המלחמה כוללת לא רק את הדוגלים ברפורמה בדת, אלא גם את אלה שקרובים אליהם אך אינם מאמצים את השקפת עולמם במלואה. יתרה מזו, לתפיסתם מי שנותן לגיטימציה לתרבות המודרנית ופועל נגד ההתבוללות בלבד (האורתודוקסיה המודרנית) ממלא משימה אנטי יהודית. זאת מפני שהחיכוך של יהודים אלה עם התרבות החיצונית עשוי ליצור ״זיהום והדבקה״ של היהודים הנאמנים והמסורים. מלחמתם של חרדים אלה ראקציונרית באופייה ועוסקת בשלילה. הם עושים כל שביכולתם על מנת להתבדל מסביבתם ועוסקים כל העת במגננה והרחקת קהלם ובני הנוער מהשפעת סביבה זו. במערכת האיסורים שהופכת למרכיב מרכזי בדרך החינוך מושקעת אנרגיה רבה. המאבק מתקיים בכל החזיתות המאפשרות סגירת שערים, במטרה שאלו שנמצאים בחוץ יישארו שם ואלו שנמצאים בפנים לא ייצאו החוצה. יעד זה מהווה את מטרת העל האופרטיבית של קהילה דתית זו.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
הרבנים לבית פינטו, גדולי תורה וחכמים מלומדים, האירו במעשיהם את הדרך לבני הקהילות היהודיות במרוקו. במקביל לתפקיד
ם הרבני יצא שימעם של הרבנים, בכל דור ודור, כבעלי מופתים ומלומדים בניסים, שסייעו וייעצו לכל יהודי, שהתדפק על דלתם.
משפחת פינטו קבעה את מושבה באשדוד, והקימה בעיר מוסדות תורניים וחינוכיים. בראש המוסדות עומד הרב חיים פינטו לליט״א, המשמש במקביל כרבה הראשי של קרית מלאכי.
מעשי מופת
רבי שלמה פינטו־זצ״ל ורבי כליפא מלכה זצ"ל
אריה שאג
רבי שלמה פינטו, אביו של הרב חיים פינטו הגדול, נשא גם בתואר לא רשמי של קונסול ספרד בעיר אגאדיר. תפקידו היה לדאוג לאינטרסים של מדינה זו בדרום מערב מרוקו, איזור חקלאי פורה, נוח לגידול מיקנה ועשיר בדגה. את פרנסתו הוציא הרב ממסחר, ולא הפך את התורה כלי להוציא ממנו את לחמו. הרב חי בסוף המאה החמישית ותחילת השישית (ה׳ת״ק־ה׳ת״ר). באחת מנסיעות העסקים שלו לדרום מערב המדינה, נקלעה שיירתו בטעות לאיזור מיוער המוכה בחיות רעות. מסביבם נשמעו נהמות ושאגות מאיימות של חיות טרף, שהיו בקירבה מסוכנת. אנשי השיירה נתקפו פחד, וחשבו כי במקום הזה יפלו פגריהם.
אז החל הרב שלמה לעודד את רוחם הנופלת. הוא פקד עליהם ללכת בעקבותיו, כשהוא הולך ראשון, עד יעבור זעם. כך הנהיג הרב את השיירה, כשהוא עטוף בטליתו ומעוטר בתפיליו. בשלב מסרים הקיפה את השיירה להקת חיות טרף, נמרים ואריות, שנהמו על האנשים וחשפו שיניים מאיימות. הרב פינטו ירד מעל אוכף החמור, וכשהוא אוחז בארבע כנפות הטלית ניגש לעבר החיות. אלה נהמו בטרוניה, נרתעו לאחוריהם ונסוגו למעבה החורש.
למעט אריה אחד, שגילה משום מה סימני ידידות, ונשאר ללוות את השיירה במהלכה. אריה זה אף דאג להרחיק מהשיירה חיות טרף אחרות, שנקלעו בדרכה.
הרב שלמה פינטו זצ״ל הוא אחד מארבעת הצדיקים, שעצמותיהם הובאו באחרונה לקבורה בקריית מלאכי על ידי הרב חיים פינטו שליט״א.
ובכל נפשך
הרב שלמה פינטו, בתוקף תפקידו כמייצג ענייני ממשלת ספרד בדרום מערב מרוקו, נסע מדי פעם לספרד כדי לקבל הנחיות ולמסור דיווחים ממקור ראשון. באחת הפעמים הללו התארח אצל שר, שהיה אחראי על נושא המסחר.
השר נתן לאורחו את חדר האורחים, ובו מיטה ללון. והנה שם לב הרב לעובדה, שלמראשות המיטה היה תלוי צלב, כמינהג הספרדים הנוצרים. הרב סבר כי שנתו תערב עליו יותר בלי נוכחות הצלב, ומיהר לסלק מהחדר את העבודה זרה.
למחרת קם בעל הבית משנתו, ובא לבקר את הרב בחדרו. הוא שם לב מייד לכך שהצלב חסר, ושאל את הרב מה עלה בגורלו. זה הסביר לו, כי מזרע היהודים הוא, ודתו שונה מדתו, והצלב מפריע לו וטורד את מנוחתו.
נתקף עליו הגוי חימה, והחל לצעוק עליו. ״אתם בכלל מנודים מספרד, ואסור לבוא איתכם במגע. באיזה רשות הוצאת את הצלב מהחדר? צדקו אלה שהחליטו, לגרש אתכם מכאן. המעשה שעשית לא יעבור בשתיקה״.
הרב נלקח אל השלטונות והושם בצינוק, ושם החלו לענות אותו בכל מיני ייסורים. בכל פעם שהנחיתו עליו את ידם האכזרית ביקשו ממנו לנשק את הצלב ואו יונח לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.
יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.
דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.
בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.
תורה ועבודה
רבי שלמה פינטו, אביו של הר״ ח הגדול, היה גיסו של רבי כליפא מלכה. השניים היו סוחרים גדולים שראו ברכה במעשי ידיהם. עושרם לא סימא את עיניהם, וברוח המאמר ״אדם יסודו מעפר וסופו לעפר״ הקדישו את זמנם לתורה ולעבודת ה׳.
בשעה שאנשיהם עשו את מלאכתם ועסקו בקנייה ובמכירה, שהו הרבנים פינטו ומלכה באוהלה של תורה, ועסקו בהוויות אביי ורבא. מדי פעם הופרע לימודם להתייעצות הכרחית עם פועלים, שהיו נכנסים אליהם בעניינים חשובים, שלא סבלו דיחוי.
את רוב היום העבירו בצוותא, עטורים טלית ותפילין, לומדים, מתפללים ופוסקים הלכות – עד שעת תיקון חצות. הרב פינטו ביקש מגיסו כי לא יכלול את שמו בתכתובות שניהל, בעיקר בפסקי הלכה ובתשובות לשאלות, כנראה בגלל הכבוד שרחש לגיסו המלומד, שאותו ראה כמלאך הי. החברותא בין השניים היתה גם בנסיעות מחוץ למדינה, בעסקי מסחר. לשניים היו ספינות, שהובילו מיטענים בין מרוקו לבין ספרד ופורטוגל. בהקשר לכך ישנן שתי סברות ביחס למקום הולדתו של הרב חיים פינטו. אחת מהן גורסת כי הרב נולד באגאדיר שבמרוקו, והשנייה מצביעה על העיר ברצלונה שבספרד כעל מקום לידתו.
לפי הגירסה השנייה היה זה בעת שהרב שלמה פינטו לקח את רעייתו הרבנית למסעו בספרד, נוכח הריונה המתקדם. בגירסה זו תומך הרב מאיר פינטו זצ״ל, שהעיד כי ראה מיסמך שכתב הרב חיים, שבו ציין כי נולד בברצלונה.
הסנדק שלו היה הרב כליפא מלכה. הרב נולד בפרשת פנחס, ביום בו נפטר הרב חיים בן עטר זצ״ל. הרב מלכה ידע על פטירת אור החיים הקדוש ברוח הקודש, ומשום כך ביקש מגיסו כי יקרא לרך הנולד בשם חיים. ב־12 שנותיו הראשונות גדל חיים על ברכי אביו ודודו, וספג מהם תורה וקדושה.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל
רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944
רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו.
משפחת בן נאיים, משפחה עתיקה ועתירת יחש היא, ומוצאה מספרד, וגדולי ישראל רבים נמנו עליה, בהם הגאון רבי יצחק בן נאיים זצ"ל, מגדולי פאס, שנולד לפני כמאה כחמישים שנה. בנו, הרב הגאון רבי יוסף למד תורה מפי חכמי פאס שבמרוקו, ובגיל צעיר, בהיותו כבן עשרים, כבר עמד בראש ישיבה משלו.
מורינו אברהם סקאלי זצ"ל
בן כבוד הרב יעקב ז"ל אחד מרבני דבדו והיה מורה צדק וחי במאה השישית והא אחיו של כבוד מורינו הרב חיים הנזכר להלן בס"ד, הרב הנזכר נתבש"מ לפני שנת תקצ"ו חוץ למקומו באחת מערי המערב.
מורינו הרב אברהם ישראל ז"ל.
מורה צדק בעיר אלקצר וראיתי פסק דין ממנו זמנו שבט תקס"ו פ"ק והסכימו על הפסק דין הנזכר מורינו הרב מנחם נהון ומורינו הרב משה הלוי ומורינו הרב משה אבן צור ומורינו הרב שיש"א ומורינו הרב אבהרם טולידאנו זצ"ל.
מורינו הרב אברהם אוזווילוס זצ"ל
אחד מרבני פאס וחתום בתקנות משנת ש"ה ונתבש"מ לפני שכ"ה.
מורינו הרב אברהם הכהן סקאלי זצ"ל.
בן הרב דוד נ"ע חי במאה השישית ונתבש"מ בכסלו שנת תרל"א לפ"ק, היה חכם גדול בתורה ובסוף ימיו היה רב ומורה צדק בעיר תאזא ושם הייתה מנוחתו כבוד.
וחיבר ספר ברית כרותה חיבור גדול בהלכות המילה, ובהקדמת הספר כתב שחיבר הספר על ידי חלום שחלם שהוא מלקט דיני מילה וקרא את שמו בחלום ברית כרותה וכשניעור משנתו קיים חלומו, וחיבר ספר באר מים חיים על מקצת מטור אורח חיים ובסופו איזה דרשות ואיזה שאלות ותשובות.
והספרים הנזכרים עדיין בכתב יד המחבר זצ"ל, והרב הנזכר לא הניח בנים כי אם בנות, והספרים הנזכרים הנן בידי נכדיו בני בתו האחים כבוד מורינו הרב יוסף הכהן נר"ו – הוא רבי ומורי אני הכותב – ואחיו כבוד מורינו הרב אברהם נר"ו, וכל גיליוני ספריו שהיה לומד בהם מלאים מכתב יד קדשו.
וכשהוא מסיים בדברו חותם נא"ה, וספר הסמ"ע שלו מלא וגדוש מכתב יד חידושים יקרים ועוד לו בכתובים כמה פסקי דינים מפוזרים בכל המערב זיע"א
כבוד הרב אברהם פציצה ז"ל.
הוא מפאס וחי בחצי הראשון מהמאה החמישית, וראיתי מכתב השלוח מאת החכם הנזכר למוהרי"ע ז"ל לשואלו זמן בעיר אחרת, עוד ראיתיו שואל למורינו הרב יעב"ץ בדין בועא.
ב ) לו, אך הרב סירב, ואמר להם כי הוא מוכן למסור את נפשו על קידוש השם ולא לנשק את הצלב.
יחד עם הרב שהה בספרד הרב כליפא מלכה, גם הוא לרגל עסקיו. זה שמע על מה שנעשה לגיסו, ומיהר להתייצב בשער הארמון ולהיפגש עם המלך. שם דיבר איתו קשות, ואמר לו כי יש להפסיק לאלתר את מסכת העינויים ברב פינטו. ״אם יאונה לו רע נחדש את החרם שהטילו החכמים על ספרד, האוסר על יהודי להיכנס לתחומה. ההפסד יהיה כולו שלכם. הפסיקו לענות אותו, שכן דבר לא יעזור לכם. בוודאי ידוע לך כי אבותינו מסרו את נפשם במדינה זו, בכל מיני מיתות משונות, ולא המירו את דתם. איש באמונתו יחיה; עבורכם זו דת, ולנו היא עבודה זרה. שחרר את האיש מכלאו, והניחהו לנפשו״.
דברי הרב עשו רושם על המלך, הגם שקשריו של הרב מלכה עם הולנד, אנגליה ופורטוגל היו חשובים בעיניו. הוא מיהר להורות על שיחדור הרב פינטו מכלאו, ושב עם הרב מלכה למרוקו. מאותו יום ואילך הדירו השניים את רגליהם מאדמת ספרד, ואת מסחרם איתה ניהלו בעזרת שליחים.
בדרכם למרוקו שאל הרב מלכה את עמיתו מדוע לא התפלל על עצמו כדי להינצל מהעינויים, וזה השיב לו כי סוף סוף זימן לו הקב״ ה מצווה כה חשובה, של מסירות נפש, ״בכל לבבך ובכל נפשך״. ״אין זו מצווה המזדמנת בכל יום, ואתה מצפה ממני כי אברח ממנה ולא אקיימנה?״ – השיב לו בתמיהה. ״חייב אדם למסור את עצמו אפילו על מינהג וסימן הנהוג בישראל. מינהג ישראל תורה הוא, ובראשי תיבות ׳מיתה׳. על אחת כמה וכמה שחייב אדם למסור את נפשו על נישוק חפץ של עבודה זרה״.