ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

לפי הקוראן, כפי שמבינים אותו האחים המוסלמים, לנשים אסור לצאת מבתיהן אם אין הן לבושות בגדים אטומים מכף רגל ועד ראש. נישואים מאוחרים ומניעת היריון אינם מתקבלים בעין יפה. גירושים אינם באים בחשבון כלל, ולריבוי נשים יש היתר במקרים שהאישה עקרה, חולה או ״בלתי שפויה״. אסורים מפגשים של גברים עם נשים בציבור. באתוס של האחים, גברים נחשבים בעלי פוטנציאל מנהיגותי, ואילו מקומן ה״טבעי״ של הנשים הוא הבית, המשפחה, ומעל לכול – גידול ילדים זכרים. נשים מורשות לעבוד רק במקרה של צורך גדול, ורק בתחומי החינוך והסיעוד.

 על חינוך הבנות להתמקד בעיקר בהכנתן לתפקידן ה״טבעי״ באימהות וכרעיות. האימהות מואדרת, והמיניות הנשית מוכחשת. אחד הגופים הראשונים שאל־ בנא הקים היה מוסד ״לאימהות המאמינים״ – גלגולו הראשון של ״האחיות המוסלמיות״.

החידוש המשמעותי ביותר של האחים היה תפיסת הג׳יהאד כמלחמת קודש – תפיסה השונה מהותית מיתר הדוקטרינות בנות הזמן – והצבת מות הקדושים במלחמה נגד הכופרים כיעד נכסף. המושג ״ג׳יהאד״ נגזר משורש שהוראתו ״להתאמץ״, ועד להקמת האחים המוסלמים הוא הובן בידי הזרמים האיסלאמיים בני הזמן כשאיפה אישית לחיי אמונה, או לכל היותר כמשימה מיסיונרית להפצת האיסלאם, שהפעלת כוח מותרת בה רק להגנה עצמית. נקודת ההתחלה של האיסלאמיזם מצויה באותה פרשנות חדשה של הג׳יהאד – זו שחסן אל־בנא, שצידד בה בלהט בלתי מתפשר, היה הראשון להטיף לה בעידן המודרני. ״מה שמדאיג אותנו בהבנה חדשה זו הוא מושג הג׳יהאד, שלפני הקמת האחים המוסלמים נעדר כמעט לגמרי מהחינוך האיסלאמי […] מפלגות פוליטיות עסקו במאבקים פוליטיים, ואימאמים של מסגדים ומטיפים לא ראו עד אז בג׳יהאד דבר שנוגע לאמונתם הדתית״, מדגיש אל־עוויסי במחקרו.

על ״אמנות המוות״

מוטיב הג׳יהאד מרכזי, למשל, בסמל האחים. מופיעות בו שתי המילים הראשונות של פסוק בקוראן המשבח את הג׳יהאד, מוקפות בשתי חרבות. במגילת היסוד של האחים, המוקראת בכל הזדמנות, מובלט הרעיון הזה: ״אללה הוא מטרתנו, הנביא הוא המופת שלנו, הקוראן הוא חוקתנו, הג׳יהאד הוא דרכנו, והמוות למען אללה הוא הנעלה שבשאיפותינו״.

חסן אל־בנא פרסם בשנת 1937 מסה שהייתה עתידה לזכות לתפוצה רבה, וכותרתה ״תעשיית המוות״. אל־בנא הסביר בה לקהל הרחב את רעיון הג׳יהאד. המונח ״תעשיית המוות״ מציין שם, בהקשר זה, לא זוועה אלא אידאל. ״לאומה המשכללת את תעשיית המוות, והיודעת כיצד למות מוות אצילי״, כתב, ״מעניק אללה חיי גאווה בעולם הזה וחסד נצחי בעולם הבא״.

לפי אל־בנא, הקוראן מצווה על המאמינים לאהוב את המוות יותר מאת החיים, אך למרבה הצער המוסלמים משועבדים ל״אהבת החיים״. זוהי, הוא כותב, ״האשליה שגרמה להשפלתנו: אהבת חיי העולם הזה ושנאת המוות״. כל עוד לא ימירו המוסלמים את אהבת החיים באהבת המוות, כפי שדורש הקוראן, לא תהיה להם תקווה. רק אלו הרוכשים מיומנות ב״אמנות המוות״ יוכלו לנצח. ״לפיכך, הכינו עצמכם למעשה גדול. שישו אלי מוות, ויוענקו לכם חיים. כוונו עצמכם למוות אצילי, ותזכו באושר המושלם״, הוא כותב באותה מסה, שנדפסה שנית בשנת 1946, הפעם בכותרת ״אמנות המוות״.

הרעיונות הללו הרעידו מיתר סמוי, לפחות אצל ״פלוגות אללה״, כפי שהאחים אהבו לכנות את עצמם. בצעדם בקבוצות צפופות ברחובות קהיר, צלצלו קולותיהם תמיד באותו שיר: ״לא נירא את המוות, אלא נשתוקק לו […]

מה נפלא הוא המוות […] מי ייתן ונמות למען גאולת המוסלמים״, והפזמון החוזר: ״הג׳יהאד הוא דרך הפעולה שלנו […] והמוות למען אללה הוא היקרה שבמשאלותינו״.

ירבו ככל שירבו המחזרים אחר הסבר רציונלי לתשוקת ההתאבדות, עדיין ייאוש אישי בשל נסיבות חיים קשות אינו יכול, לא אז ולא היום, להסביר את ה״יקרה שבמשאלות״ מסוג זה. האחים התנגדו במפורש לג׳יהאד שמטרותיו ״חומריות או אנוכיות״, בהיותו מנוגד לקוראן. לפיכך, הג׳יהאדיזם שלהם לא נועד מעולם לשפר את מצבם החומרי של המכינים עצמם למות קדושים: היעד היה מאבק באויב שתויג כרע באופן מוחלט. מי היה אותו אויב מוחלט? הוא לא היה – ועובדה זו מדהימה לחלוטין – הבריטים שהתערבו בחייה של מצרים, אלא היהודים שהיגרו לארץ־ישראל, וזאת למרות העובדה שליהודי מצרים היה שם טוב למדי בארצם.

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

האם יתכן שאלוהים בא להטיל משימה כלשהי על אדם כשהוא ישן ואף לא הזדהה לפניו בקולו?

כאמור, כל אשר נכתב אודות חלומו של מוחמד בואריאציות שונות מקורם ב׳חדית׳ים׳ ועל פי הדעות השונות של החוקרים אין כל אפשרות להוכיח את אמיתותם של אלה, מה גם שחכמי האיסלאם בעצמם, לכל אורך ההיסטוריה, שינו ופסלו אלפי חדית׳ים מזויפים שהיו שגורים בפי חכמי האיסלאם.

אחד מחכמי האיסלאם הגדולים מוחמד אבן־אסמעיל אל־בוחארי שחי בשנים 810 ־ 870, כתב ספר רב־כרכים בשם צחיח אודות מסרני החד׳יתים האמינים והשקרנים ומתוך שש מאות אלף חדית׳ים שנמסרו לו, בחר אך ורק ב-2762 כאמינים אך לא ודאיים.

קורונבאום, אחד מחוקרי האיסלאם הגדולים, מגדיר במחקריו את החד׳ית כפסקי דין סמכותיים שפסקו מנהיגי האיסלאם לאחר מותו של מוחמד בשמו, כביכול, לחיזוק מעמדם ולקידום מטרותיהם ותו לא.

גיוזף שכט, חוקר תולדות האיסלאם, מציין במחקריו שאין חדית׳ים מהימנים, וכי הכל זיופים והמצאות.

אבן־חנבל, תיאולוג מוסלמי, איש רוח, חוקר וסופר, מצדד בשלושה תחומים שאסור להתעמק בהם ולנסות לפרשם.

א ־ פסוקי הקוראן;

ב – מסורת פשיטות מוחמד על שיירות האספקה למכה_;

ג – האמת במסורת החדית׳ים.

אולם, אותם חכמי איסלאם לא הטילו ספק בחדית׳ים אשר תוכנם היוו את אושיות האמונה המוסלמית ונאמרו מפי מנהיגי האיסלאם, דהיינו, החליפים ששלטו אחרי מוחמד

לשאלות אלו ניתן להתייחס אך ורק על פי ניתוח מעמיק וסקירה נרחבת של תולדות חייו ומעשיו של מוחמד, למרות שכל אשר יאמר אודותיו או ייכתב על אורח חייו הם בגדר השערות וניחושים חסרי בסיס אותנטי ובר-סמכא, כפי שציינו חוקרי תולדות האיסלאם במחקריהם.

על כן, יש לשלול את כל הנתונים חסרי התיעוד ההיסטורי באיסלאם המסיחים את הדעת ומאפשרים כביכול הנחיית נתיבים לחקר האמת, האמת הנתונה בערפל כבד כבר מאות שנים והמסתירה את האור ממסתרי האיסלאם.

בהסתמך על מסקנות החוקרים שחקרו את תולדות האיסלאם ואת תולדות מוחמד, מייסד האיסלאם, עדיין קיים קושי רב לתאר במדויק את אורחות חייו ולשפוט את מעשיו מאחר וכל המחקרים אשר התבססו על מחקרים קודמים אודות חייו, פסולים הם, כי התבססו על חדית׳ים חסרי תוקף ותיעוד אותנטי.

תורת האיסלאם ותולדות חייו של מוחמד, מייסד האיסלאם, מבוססות אך ורק על סיפורים ומעשיות שעברו מפה לפה כמנהג וכמסורת תושבי חצי האי ערב באותם הימים.

מוחמד הוא המנהיג היחיד בהיסטוריה האנושית שאודותיו ואודות מעשיו בחייו אין שום מסמך אותנטי וכאן היסוד להתעוררות החשדות בכל הנוגע לאמיתות הסיפורים בעל פה ששמם – חדית׳

ההיסטוריה האנושית שופכת אור לאורך אלפי שנים אם בכתובים על פני האבנים, ׳כתיבות׳, או בכתובים על פני עור ׳קלף׳ כפי שנכתבו אודות נביאים ומלכים רבים בתנ״ך או בספרי היסטוריה קדומים אודות הפרעונים ממצרים, אודות מלכות אשור, אודות יון, פרס ורומא עוד לפני תקופתו של מוחמד.

הערת המחבר : היו מנהיגים שהנציחו את ניצחונותיהם במלחמה או פרסמו חוקים חדשים שחקקו על פני לוח אבן למזכרת, כדוגמת עשרת הדיברות שנחקקו על שני לוחוץאו תיאור ניצחונו של רעמסס הרביעי על פלשתים " יורדי הים " בשפך הנילוס שבמצרים. עד כאן.

מוחמד החל בפעילותו הרוחנית בשנת 610 לספירה ונפטר בשנת 632 לספירה. חייו היו רוויי הרפתקאות, בעיקר בתחום המדיני אשר השפיעו רבות על שינוי פני חצי האי ערב.

השאלה הקרדינאלית הנשאלת בתמיהות היא, איך יתכן שבמשך 22 שנות מאבקים ומלחמות אשר שינו מהותית את מפת האזור בתחום השליטה על ה׳כעבה׳, ביטול משטר האמונה באלילי השבטים ב׳כעבה׳, נצחנות וכיבושים, לא מצא אף היסטוריון עילה מוצדקת להעלות על הכתב את ההשתלשלויות המרחיקות לכת בחיי תושבי האזור בהתייחס לקורות חייו של מחולל מהפכה כמוחמד ?

תולדות האמונה המוסלמית מבוססות על סיפורים ומעשיות בעל פה המכונים חדית׳ או בשפה הפרסית ׳הדיס׳ שפירושו סיפור או השערות המיוחסות למוחמד, אם על פי דבריו או בהסכמתו.

הערת המחבר : " כעבה " הוא מבנה שבו שכנו כשלוש מאות פסלי אלילים, ה " כעבה " ניבנה על שטח ניטראלי על ידי אחד מאבות שבט קורייש בשם מנדב הקדוש ושימש את תושבי האזור סביב מכה כמקום תפילה על פי מסורת עובדי האלילים, ולחלופין, לקיום משא ומתן או למסחר בין סוחרי השבטים בתנאי שלום. עד כאן. 

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

סודו של הסייד

הוא לא צריך סולם כדי להגיע לתקרה, עובד מהר וגומר מהר ואנשים מפנים את הדירה מרהיטים וכלים ומקבלים אותה בחזרה בו ביום, עם שחר, בעוד הכוכבים בשמים, עליה אטווילה הפקירה בידיו את החדר הקטן שלה ויצאה לכבס את הצמר בנהר, זה ייקח לה יום שלם ובינתיים הוא יכול לעשות בדירה הקטנה שלה מה שהוא רוצה, הדליים שלו בכל פינה, הקירות ערומים והוא שם לבדו, עובר עליהם הלוך ושוב, מעלה ומטה, מפעם לפעם מערבב את הצבעים בדלי וחוזר עם המברשת, מחליף את הקיר הצהוב בכחול ואת הורוד בלבן, ברגע שקיבל לידיו את הדירה הפשיט אותה לגמרי ופשט עליה בקדחת של צבעים, איש לא מתווכח איתו ולא מתמקח, הוא השליט והוא המחליט באיזה צבע לכסות את הקירות, ואיזה ציורים לצייר עליהם, פרחים, כוכבים או תות ודובדבן, כשמשה עולייל היה ילד לא היו צבעים, במללאח הכל אפור, אין עצים, אין פרחים, אין דשא, אין צמחיה, רק סמטאות אפלות, ואפילו שמים כחולים בקושי אפשר לראות, חיפש ירוק כדי לשים קצת דשא ועצים, אבל לא מצא, אצל מוכר הצבעים הצטברו רק זנבות עפרונות של אדום, צהוב, כחול וסגול, שנזרקו על ידי אלה שלא יכלו עוד להחזיק בהם, אך ירוק לא נמצא ביניהם, כשהמורה נתן יום אחד לצייר גינה עם פרחים, הוא צייר הכל בכחול: גבעולים עלים וענפים – הכל כחול.

המורה שאל: למה כחול? למה לא? הוא ענה, השמים כחולים, העיניים כחולות, אבל העצים? מה פתאום כחול? אמר המורה ושלח אותו לחצר להביא ענף מעץ הזית, איזה צבע אתה רואה? שאל המורה, כשהוא מצליף על ידיו בענף הזית, כחול, הוא ענה ובכה, הצליף בו המורה בידיו וברגליו עד שהפסיק לצעוק, מאז חדל לדבר, הפסיק ללכת לבית הספר והתחיל ללוות את אביו הסייד עם דליי הסיד ביד, עד שהאב מת והוא בא במקומו, משה עולייל מכיר את כל בתי העיירה מבפנים ומבחוץ, הוא סייד גם את ביתו של טובלי העשיר של ספרו, אשתו, עישה יהודה, כבר זקנה ובלי ילדים, אבל הוא לקח אישה שניה, רבקה סיסו, צעירה ונאה, בת חמש עשרה, זנח לגמרי את הזקנה שהפכה לאמו ואוהב רק את הצעירה, לבן ארבבי החייט דוקא יש ילדים מאשתו, מרים וידאלה, אבל עינו צדה נערה יותר צעירה, ימנה עולייל, ונשא אותה לאישה, לה דוקא אין ילדים, אבל עוזרת לאשתו לגדל את ילדיה והן חיות יחד באהבה גדולה, הרוכל, חכם ממן, תמיד במסעות, אשתו שמחה שניאור, נתנה לחברה הטובה ביותר שלה לכתוב לה מכתבים בשבילו, ממכתב למכתב היתה מוסיפה משפט או שנים משלה, כל כך יפה היא כתבה, שהתחיל להתאהב בה ולכתוב לה במקום לאשתו, היה שולח לה כדי שמן, דבש וחמאה, שאשתו היתה מכירה ככדים שלו וכשחזר התגרש מאשתו ונשא את החברה לאישה, אצל כולן הוא סייד, לא בחל באף אחת, אלמנות, גרושות, עגונות ונטושות, אף אחת לא התווכחה איתו על הצבע, את הבית של עליה אטווילה הוא מסייד כחול, זה הצבע שמגיע לו, בעלה, פתחיה,כמו כל יתר הגברים, לא נמצא בעיר, הוא ספר, אבל מאחר שבעיירה קטנה אין צורך ביותר מספר אחד הוא נאלץ לצאת לעבוד בכפרים רחוקים, על הכחול הוא מצייר עלים ירוקים וזיתים, בקיר אחר הוא צייר צבעי שמים ועננים, בקיר שלישי את הזרם הצלול של הנהר וחלוקי האבנים מתחתיו ובקיר האחרון כוכבים נוצצים, על הקיר הזה, המזרחי, הוא מצייר לבסוף את הכותל המערבי – מסגרת סגלגלה ובתוכה קיר אבנים דו ממדי ועליו שלושה ברושים, מתחתיו – ״אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני״, בקיר ממול, ממש באותו גובה, הוא משאיר ריבוע קטן לא מסויד זכר לחורבן, כך בכל דירה, זאת טביעת האצבע שלו והחן שלו, בהיותו אילם ולא מדבר חיבבו אותו הנשים שהיו בטוחות ששום רכילות עליהן לא תצא מפיו ושום סוד מסודות הבית לא יתגלה על ידו, עכשיו כשסיים לעבוד הוא נושם לרווחה וחופר מתחת לכותל גומה קטנה, תוחב לתוכה חבילת שטרות, חסכונותיו מעבודתו, עובר עליה בגבם וצובע, כך הוא עושה בכל בית, חסכונותיו טמונים בכל בית בקיר המזרח ליד הכותל, ואיש לא יודע על כך חוץ ממנו והכותל, לא מספר לאף אחד, כי לא מאמין לאף אחד ביחוד לא לאשתו, מרים וואזנה, שלא הביאה לו ילדים, אבל מתלבשת על ארנקו ומבזבזת הכל, וגם לא לאחיו, רפאל, שמסית אותו כל הזמן נגד אשתו שגונבת את כספו, אפילו סוויסו הספר לא יודע. סוויסו יודע את כל סודות העיר ומספר הכל לכולם כשהם יושבים תחת התער שלו, אבל את סודו של הסייד – לא. הוא לא יודע שאפילו בביתו ובמספרה שלו טמונים חסכונותיו של הסייד, בכל פעם שהוא צריך קצת כסף הוא פשוט דופק במברשת תחת הכותל בבית שבו הוא עובד, חופר קצת בפטיש, מוציא את החבילה, מכסה מיד בגבס ועובר בסיד, הכותל זה מקום בטוח, גם אם קיר אחד נופל והבית נהרס עדיין העיר עומדת, ספרו חייתה אלף שנים ותחיה עוד אלף, ומה אם הוא ימות? לא מתים כל כך מהר וגם הגוף מזהיר קודם, הוא משוחח איתך, נכון שהפה לא מדבר, אבל כל יתר האברים כן, והוא הכי חזק מכולם והכי גבוה, יש נשים שרואות בו אישאלוהים, כי כשהוא שומע על מישהי נזקקת, הוא מסוגל לכתוב לה קמיע עם ציור של כותל, לידו את מקום האוצר ותמיד, מעשה פלא, הוא לא טועה, הן חופרות ומוצאות, מה קרה? פתאום עליה אטווילה חוזרת, היא רק יצאה לנהר עם הכביסה, הרי היא צריכה להבעיר את העצים על שפת הנהר, לשים את הדוד הגדול לרתוח עם הצמר של המזרונים והכריות, לכבס, לפזר לייבוש על הגדה ואחר כך לנפץ על הסלעים, להצליף עליו במקל, לנפנף אותו באוויר כדי לנפח אותו מחדש לפני שייכנס חזרה למזרונים, זה עבודה ליום שלם, ועכשיו רק צהריים מה היא עושה כאן? אבל היא, גבוהה וגמישה, צבע יין וחלב, מחייכת אליו ומדברת ומדברת, הנשים הרי יכולות לדבר אתך כל היום על הכביסה שלהן, על החינה, על הקניות, על החתונה, הלידה והגירושין שלהן ושל השכנות, עליה אטווילה פותחת את הסיר הקטן והריחני שהביאה עמה ומראה לו טגיין של זיתים ועטינים, הריח מכה בנחיריו, הוא לא יכול להתנגד, והוא מניח למברשת, מתישב ואוכל יחד איתה מתוך הסיר, תאווה לחיך, לעיניים ולנחיריים, התבשיל של עליה אטווילה משכר, מתוק ומרגיע, היא בטח שמה בו איזה כישוף, כי לפתע הוא מרגיש את ראשו בעננים וידו מושטת אליה והוא חש איך לאט לאט הוא מסייד אותה הלוך ושוב, הלוך ושוב ולבסוף חופר איזה גומה ומטמין בתוכה את אוצרו, הגברים של ספרו הרי מסתובבים בכפרים רחוקים ולא שבים אלא בערב פסח, לכן הנשים מסיירות לפחות פעמיים בשנה, פסח וסוכות, החזקות שבהן לא מתביישות לסייד גם בשבועות, משה עולייל, הסייד האילם לא יכול להסגיר את סודן אפילו היה רוצה, בפסח כשהגברים חוזרים, מוצאים את העיר מצוחצחת, הנשים מרוצות וכשכולם יושבים בליל הסדר מסביב לשולחן ומספרים ביציאת מצרים אף אחד לא יודע כמה צאצאים של משה עולייל יושבים ביניהם, אכן, ספרו כולה שלו, הצבעים שלה כולם שלו, הכסף בקירותיה שלו והילדים שלה – שלו, בלי שירש מלוכה הוא הפך לאבי השבט ואבי העיר, העיר עמדה אלף שנים ואין סיבה שלא תמשיך כך עוד אלף שנים, מי יכול היהלנחש שהיא תתחיל פתאום ללכת, כי באותו פסח, ביום המימונה, בא המשיח וכמו במטה קסם קמו כל האנשים, סגרו את הבתים נטלו את המזוודות והתחילו לזוז, נועלים את הבית והולכים. הסייד עומד ובוהה, לא מבין מה קורה, הכסף שלו שם בתוך הקירות והם נועלים והולכים, הוא עובר ביניהם מגמגם וצווח, כשהוא מסמן באצבעו לכיוון הכותל, אבל אף אחד לא מבין מה הוא רוצה, חושבים שהשתגע, או שהוא קורא להם למהר לכיוון הכותל האמיתי בירושלים, שהוא מסמן להם את הכתובת למסע, הוא מנסה לעכב, שם רגל בין דלת למשקוף, עומד בפתח הבית בגופו הרחב וחוסם את היציאה, אחר כך רץ לשער העיר, מותח את ידיו ורגליו לצדדים סוגר את הדרך, לא מבינים מה קורה לו, הם ממהרים עם המזוודות, נוזפים בו וקוראים לו שיפנה את הדרך, אך הוא רק מוציא קולות מגרונו, למה אתה מפריע? מה אתה רוצה? הנשים מתנכרות לו לגמרי, הולכות אחרי הבעלים וגוררות את הילדים אחריהן, הוא רוצה לצעוק ולא יכול: הי, רגע אחד! מה פשעתי? למי לא סיידתי? מי מתלוננת? רואה את מרים וידאלה מחזיקה ביד בעלה ומתחנן בלי מלים: את לא חיכית אצלי בתור אף פעם, משמחה שניאור שדוחפת את הילדים קדימה הוא מבקש: אתן לך ירוק כמה שאת רוצה, את תבחרי את הצבע י למרים אטווילה הוא מזכיר את הטנזיה שאכלו יחד לפני פסח, אבל אף אחת לא שומעת, כולן עם שיגעון בעיניים, חבילה מתחת לבית השחי והילדים הקטנים בחיקן רצות קדימה אחרי מישהו שרק קולו נשמע והוא, כנראה, רץ קדימה לפני המחנה, הכפריים שבאים ביום חמישי לשוק לא מוצאים את העיר, הם קוראים לסייד, לספר, לסנדלר, לחייט ולפחח, לרב ולחזן ואיש לא עונה, העיר ריקה. כשנכנסים לבתים המתפוררים מבחוץ הם מתפלאים לראות את יופיים מבפנים, איך כל הנופים והצבעים שאין במללאח נמצאים על הקירות: הנהר והשדות, עצי הפרי והפרחים, השמש, הירח, הכוכבים, משתוממים למצוא על כל קיר את הכותל הקטן עם שלושת הברושים ולא מבינים איך עינו של הצייר המוכשר לא הבחינה בריבוע הקטן שנשכח ממול לאמסויד, יהודים מוזרים, עם הציורים והסודות המוזרים שלהם. אלה שמתישבים בבתים הנטושים חיים בין הסודות האלה דור אחרי דור. עם השנים גם הם מסיירים, שכבה אחרי שכבה, מוחקים את הסודות, רק סודו של הסייד נשאר, אותו הם לא יכולים למחוק ואיש לא יודע שבתוך כל קיר בכל בית בספרו טמון עד היום אוצרו של הסייד.

באדיבותו והסכמתו של אשר בן חיים הי"ו

ממזרח וממערב כרך רביעי

קובץ מחקרים בתולדות היהודים במזרח ובמגרב

בעריכת

שמעון שורצפוקס

הוצאת אוניברסיטת בר-אילןרמת גם – תשמ"ד

ארמית ועברית בשירת רבי דוד בן אהרן חסין – אפרים חזן

עד לפני שניים שלושה דורות היו שראו במסורת הלשון של עדות ישראל לשון תת תקנית. כמין קוריוז או שיבוש שיש לתקנו על פי העברית ה " נכונה ", לאמור על פי כללי הדקדוק המקראי.

והנה משהוכח מעל לכל ספק, כי לשון חז"ל לשון טבעית הייתה, מדוברת הייתה בפיהם של בני ארץ ישראל, ומשנתברר כי לא הייתה מסורת לשון אחידה ומחייבת, נתבקש מאליו לברר ולימוד על טיבה של לשון חז"ל המקורית ועל שאר מסורות הלשון הבלתי מוכרת.

אחד המקורות החשובים ביותר לעניין זה הוא : מסורת הלשון שבפי עדות ישראל – ומכאן ואילך מתלווה יחס של כבוד אל כל מסורת מהימנה, וחוקי הלשון העברית מבקשים ללמוד ולהכיר את המסורות ולא, חלילה, לתקנן.

וכבר למדנו הרבה ממסורת האלה. צא וראה את עיוניו של רבי חיים ילון במסורות העדות ואת עיוני תלמידו יצחק שבטיאל במסורות התימנים ואת ספריו ומאמריו של פרופסור ש' מורג ואת פירות מפעל מסורות הלשון – מכל זה נלמד על הדרך הרבה שנעשתה מאז ימי ה " מתקנים " ועד הנה.

העבודה המאומצת שהושקעה בעיון ובמחקר של מסורות העדות הוקדשה, מדרך הטבע, לקריאתם והגייתם של בני העדות במקרא, במשנה, בתפילה ובשאר מקורות ספרותנו הקדומה, כשהטקסט נתון לפנינו. לשונם הפעילה של בני העדות, לאמרו כתיבתם שלהם בעברית, כתיבה של מקור או כתיבה של תרגום, לשון זו כמעט שלא הגיעה אל שולחן עבודתו של חוקר הלשון.

 וידיעותינו על לשונם העברית של בני המזרח ובני צפון אפריקה בכתיבתם השוטפת בדורות האחרונים, ידיעות אלה קלושות חן ביותר, לפי שמטבע הדברים הוסבה הדעת אל צמיחתה של הספרות העברית החדשה באירופה ובשילובה של זו במפעל תחיית הלשון ובחלקה במפעל זה.

חידושי לשון לא מעטים, שצמחו בספרות העברית הכתובה, עברו אל הלשון המדוברת ״, שזה עתה החלה את צעדיה הראשונים. ובין כה וכה הוסחה הדעת מפרק מרכזי וחשוב ביצירה .העברית, פרק של כתיבה עברית בכל תחומי החיים החל בספרי הלכה ודרוש ועד לכתיבת מדעים ודברי־הימים ועד לכתיבה שבאומנות, כתיבת דברי שיר וסיפור — מטען תרבותי שראוי להתכבד בו.

משעלו נושאיו של מטען זה ארצה, כללה תודעתם הלשונית — מי פחות ומי יותר — משקעים שונים מאותה עברית שוטפת שבכתב. ואלה בוודאי השפיעו ונטלו חלק, ברב או במעט, בעיצובה של העברית החדשה. נמצא כי המחקר והעיון בלשון זו הם בבחינת חובה כפולה: הן מצד עצמם, כפרק ביצירה העברית ההיסטורית, והן מצד המשכם, כמשפיעים אפשריים על הלשון העברית החדשה בכלל. ואם לא נכין תשתית איתנה לתיאורה המלא ולעיון ביצירה העברית של בני עדות המזרח בדורות האחרונים נימצא מפסידים הפסד כפול.

מכל השפע העצום של יצירה זו מבקשים אנו לבדוק במאמר זה את רובדי הלשון בשירתו של רבי דוד בן אהרן חסין שחי במארוקו במאה השמונה־עשרה, ומתוך עניין רובדי הלשון נעיין בשימוש בארמית בשירתו של רבי דוד.

רבי דוד בן אהרן חסין איש מקנאס הוא פייטנה היותר מובהק של יהדות מארוקו, ואין לך קובץ של שירה ופיוט ממארוקו או אף מצפון אפריקה כולה ששירת רדב״א חסין לא תהא מיוצגת בה, ואין לך הזדמנות או מאורע של שמחה או של עצב, של ציבור או של פרט שלא יעוטרו בשירי רבי דוד, וכמה שיישמעו דברינו מפליגים אין הם אלא לשון של המעטה.

שניים משיריו אף נעשו נחלתם של כלל יהודי המזרח, והם: שירו ׳אוחיל יום יום אשתאה׳ י המספר בשבחה של טבריה, ושירו ׳אערוך מהלל ניבי׳  המספר בשבחו של אליהו הנביא והמושר במוצאי שבתות ובטקסי ברית־מילה. כמת משיריו אף נתגלגלו אל הגניזה הקאהירית. שיריו של רדבא״ח נפוצו בין יהודי מארוקו עוד בימי חייו ונתקבלו שם בהתלהבות רבה בכל מקום .. בסוף ימיו כינס רבי דוד את שיריו והכינם לדפוס. הספר ראה אור בשנת תקס״ז, לאמור כמה שנים לאחר מות המחבר. 

ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו

הוצאת הקיבוץ המאוחד

בעידן תקשורת ההמונים הקהילות החרדיות אינן יכולות למצוא מקלט גם בשכונותיהן הסגורות כיוון שהתרבות המודרנית ״תוקפת״ וחודרת לכל מקום, מערכות האיסורים התובעות להימנע מצפייה בטלוויזיה, מקריאת עיתונות כללית וחופשית ומשיטוט באינטרנט אינן תמיד אפקטיביות. לדידם, האמצעי האפקטיבי ביותר להתבדלות מצוי במה שמגדיר פרופ׳ עמנואל סיון, השכנוע המוסרי. קהילה שחוששת לגבולה ועלולה לאבד את חבריה לטובת קהילה שכנה בעלת כוח משיכה רב, ואין לה יכולת אכיפה או משאבים לתגמל את חבריה, תשתמש לחיזוק מסגרותיה באמצעי היחידי המצוי ברשותה, והוא כוחה המוסרי. חברה כזו תהיה שרויה תדיר במאבק מול החברה החיצונית.

מלחמת העולם השנייה והשואה שהתרחשה על אדמת אירופה, ובעיקר בריכוז היהודי הגדול של פולין ותחום המושב, גדעו באיבם את חייהם של מיליוני יהודים ואיתם מסורות רבות רבדים. החברה היהודית הדתית, שחלק גדול ממנה הושמד, היתה זקוקה לבנייה ושחזור ועל כן עסקה ועוסקת בהדמיית העבר. קבוצה זו יצרה לעצמה מיתוס של העבר כפי שהתנהל במזרח אירופה, שבו ה״שטעטל״ היה מקום אידיאלי ליהודים וללימוד תורה, לפני הופעת התנועות המודרניות וביניהן תנועת. ההשכלה. האידיאליזציה שעשתה שארית הפליטה לחיים במזרח אירופה הפכה למיתוס ״גדול מהחיים״. בזיכרון ההיסטורי של אותה עת הרבנים היו צדיקים וגיבורים ואילו ה״משכילים״ היו רשעים מוחלטים. בדברי המשחזרים האמת ההיסטורית אינה חשובה, עצם העובדה שבין היהודים היו גם מינים או כופרים ושלא כולם למדו תורה אינה משמעותית. במעשה השחזור והבנייה המחודשת של העולם שנכחד דיברו על היסטוריה שעבודם היא האמיתית ואותה הם רוצים להנחיל לדורות הבאים.

אולם בקרב יהודים אלו התעוררה בעיה, לא רק העבר נמחק אלא גם המורים המנחים והמנחילים נעלמו איתו. בשל כך נוצרו מצבי מבוכה רבים וקהילות שלמות לא ידעו כיצד עליהן לנהוג. המסורת שבמשך אלפי שנים התקיימה ברציפות על ידי העברה וחיקוי היתה זקוקה עתה לבסיס אחר וללגיטימציה אלטרנטיבית. באמצעות חלל זה שנוצר, חדר הטקסט הכתוב לחיי הדת והיווה בסיס לגיטימי חדש. אמנם ההלכה הכתובה שימשה מאז ומתמיד דרך חיים והטקסט הכתוב היה כ״מולדת ניידת״ ליהודים, אולם בעקבות השואה והכחדת הקהילות, נוצר צורך לביסוס למדני וטקסטואלי של מנהגים רבים שהשתרשו במשך השנים במסורת על ידי העברה בעל פה. הרב פרופ^׳ חיים סולובייצ׳יק טוען שמהות השינוי המרכזי שחל ביהדות הדתית בדור האחרון היא התפקיד החדש והמפקח של הטקסטים בחיי הדת.מתוך היכרות אישית, וכמי שהתבגר בתוך החברה האורתודוקסית, הוא מאבחן שינויים רבים המתרחשים באורח החיים החרדי, שהמתבונן מבחוץ יתקשה לגלותם. את הכיוון החדש הבולט בכל הרבדים הוא מגדיר ׳the swing to the right״ או בלשון אחרת ״חומרות לקווד או בני ברק״. שינוי זה נבע כתוצאה מהכחדת דור שלם שאמור היה להנחיל מסורות בעל פה, ובמקומו מילאו את ״תפקידו״ טקסטים כתובים. הטקסטים מטבעם יותר נוקשים ובעלי אופי יורידי, על כן האווירה שהם משרים היא של חומרה וקפדנות. מצב זה נתקבע וסחף את מעגלי האורתודוקסיה על כל מרכיביה ובעיקר את הדור הצעיר.

הרב פרופ׳ סולובייצ׳יק טוען, שהתבוננות בעין בוחנת מקרוב מגלה שלא מדובר בהעתקת המסורת שהיתה, אלא ב״יצירת מסורת חדשה״ המשתמשת בכל אותם חומרים שנותרו מהמסורת, אך בונה אותם באופן אחר. זו רקמת חיים שעל פניה נראית מקובעת ושמרנית, שכל שינוי בה הוא בחזקת ״אסור מדאורייתא״, אבל בפועל היא משתנה. לשינויים יש דינמיקה פנימית ויכולת התאמה, ואלה מנווטים את אורח החיים לתנאים החדשים המודרניים ומוצאים פתרונות לצרכיה המעשיים והרוחניים של הקהילה.

מעט מאוחר יותר, ובמקביל לתהליכים אלו שהתרחשו בקרב היהודים במזרח אירופה, בארצות־הברית ובארץ־ישראל, נפגשו יהודי מרוקו עם תופעות של העת החדשה, וגם בקהילה זו התגבשה תגובתה של החברה היהודית למודרניזציה. מתי חלו השינויים בחברה היהודית במרוקו שהיתה ״חברה מסורתית״? היסטוריונים מצביעים על נקודות המפגש עם המודרנה מאז תחילת שנות השלושים של המאה ה־19, עם חדירת הצרפתים לצפון אפריקה, או מחדירת רשת ״אליאנס״ למרוקו ב־1862, או החלת הפרוטקטורט הצרפתי בה ב־1912.

הכיבוש של צפון אפריקה על ידי ארצות אירופה הוביל לשורה של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים כגון: עיור מהיר, תיעוש ושינוי בדפוסי התעסוקה, שיפור בתנאי התברואה ועלייה בגידול הטבעי. ליבו של השינוי התמקד בהפצת החינוך המערבי, בעיקר באמצעות החברה הצרפתית ״אליאנס״, והיווצרות דפוסים חדשים של מוביליות חברתית. רוחות חדשות החלו לנשב ובישרו את תחילתם של תקופה וסדרי חיים חדשים שישפיעו על החברה היהודית ויגרמו בה לזעזועים.

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

בין הגזירות של השליט הפאטמי – חאכם באמר אללה – 996 – 1021 – היתה הפקודה לבתי מרחץ נפרדים לד'מים, בהם יכנסו עם צלבים ובולי עץ, גזירותיו אמנם בוטלו לאחר עלות יורשו, אבל האיסור לרחצה משותפת של מוסלמים עם נוצרים ויהודים נשמר גם בדורות הבאים. לפי הנוסח של " תנאי עומאר " שנכתב בתקופה הממלוכית על ידי קלקשנדי, נזכר האיסור בהקשר לנשים בלבד.

על הד'מית הנכנסת לבית המרחץ, לענות טבעת מברזל, מעופרת, או מחומר אחר כדי להבדילה מהמוסלמיות. ובהמשך נאמר שאסור להן להכנס למרחצאות ביחד עם נשים מוסלמיות.

במזרח התיכון בימי הביניים ובתקופה העות'מאנית היה נהוג שהיהודים הרוחצים בבתי מרחץ ציבוריים חייבים לענוד סימן מיוחד כמו פעמון לצוארם, כדי להבדילם מהמוסלמים ולזהותם כד'מים.

בארצות המגרב לא הותרה כניסה ליהודים בבתי מרחץ של המוסלמים, וכך היה גם במרוקו עוד בתחילת המאה ה-20, ומי שהעז ונכנס דמו בראשו. במרוקו גם נאסר על היהודים לבנות בתי מרחץ לעצמם. והודי פאס פנו בשנת 1836 לסולטן עבד אלרחמאן השני, בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ היות ואינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית ותשובתם היתה כי איסור השימוש במרחץ מוסלמי הוא פועל יוצא מהחובה לבודדםץ אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שני טעמים.

        א. בית מרחץ הוא עניין שמותרות, שאין להעניק ליהודים.

       ב. אין המרחץ דרוש להם מבחינה דתית, הם אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית מרחץ דרוש להם לתענוג בלבד. למרות זאת היה חכם מוסלמי אחד בפאס שהמליץ לאשר להם לבנות מרחץ, דבר שעורר תרעומת אצל האחרים ותביעה להענישו. הסולטאן הגיע למסקנה כי אין להרשות להם בניית בית המרחץ. המחבר שפירסם תעודות על נושא זה, הוסיף שעוד בשנת 1898 בימי נסולטאן עבד אלעזיז הרביעי לא היה ליהודים בית מרחץ משלהם. על רקע זה יש להבין את האירוע דלהלן.

ביולי 1873, לקראת סוף שלטונו של הסולטאן מוחמד הרביעי ( מת בספטמבר אותה שנה ) התרחש בפאס האירוע הבא.

יהודי חולה שנזקק לרחצה בבית מרחץ חם, הצליח להכנס לבית מרחץ פרטי ברטבע המוסלמי, לאחר מתן שוחד. נוא נאסר יחד עם שני מלוויו. דיווח על המקרה הגיע לידיעת העיתונות, לכי"ח ול " אגודת חיים " בלונדון, ונדון בהתכתבויות בין גורמים שונים בבריטניה ובמרוקו. לסיפור שתי גרסאות, זו של היהודים וזו של המוסלמים.

  גרסת היהודים.

הנושא פורסם לראשונה ב 1 באוגוסט 1873 בג'ואיש כרוניקל, ופרטים נוספים בספטמבר ובאוקטובר, בדיווחים החודשיים של כי"ח וכן בדו"ח השנתי של " אגודת אחים " לשנת 1873/4, ב " החבצלת " יח באלול תרל"ד.

בכל אלה מופיעים הפרטים הבאים.

יהודי חולה ועני בפאס בשם יהודה אלקסלסי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

צווה על ידי רופאו לרחוץ גופו במים חמים. כיוון שאסור שיהיו ליהודים בתי מרחץ במללאח, ואסור להם להשתמש באלה המצויים ברובע המוסלמי, שכנע הנכה את הממונה על בית המרחץ לאפשר לו להיכנס בסתר.

שומר בית המרחץ התבקש כמובן תמורת שוחד, לא לגלות זאת לאחרים. הוא לווה על ידי מאיר בן סוסאן ואברהם מלול, שלושתם בני 35 -40. השומר לא שמר את הבטחתו וגילה זאת, וכשיצאו מבית המרחץ הוקפו שלושת היהודים על ידי המון נזעם שתקפם בגלל שטימא את בית המרחץ.

הם נקשרו בחבלים על ידי החיילים, הובלו ברחובות העיר בדרכם לבית המושל כשהם מוכים במקלות ובפטישים, נדקרים בסכינים, ונרגמים באבנים שהושלכו מן הגגות. הם נפצעו וזבים דם, אוזנו של אחד מהם נחתכה, אחד התעוור בעין אחת ולשלישי סדקים פתוחים בראש.

נוסף לכך ציווה המושל האכזר להלקותם 500 מלקות. המוסלמים מקווים שהסולטאן יורה לערוף את ראשיהם. לאחר מכם הושלכו לבית כלא, וכעבור זמן הועברו לבית כלא אחר בו תנאים עלובים יותר. הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב- 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של השגריר הצרפתי טיסו, הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב – 19 בדצמבר אותה שנה, הם היו כבר מחוך לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

הנרי דה וורמס נשיא " אגודת אחים " הריץ מכתב לשר החוץ הבריטי הלורד גרנוויל בוהפרטים על האירוע, וביקשו שיורה לשגרירו במרוקו שיפעיל השפעתו על הסולטאן לשחרור הנאסרים, ויציין כי מעשה זה מנוגד לד'אהיר שנתן למשה מונטיפיורי בשנת 1864.

וכן מנוגד להבטחות שניתנו לאחרונה לשגריר בריטניה, כי צעדים קפדניים יינקטו כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. כתשובה לפנייה הדיעה הודעה ממשרד החוץ, כי השגריר בטנג'יר קיבל הוראה לחקור בנושא ולדווח על התוצאות.

ואם ייראה לו שהדבר דחוף, עליו להתערב למען הקורבנות. לאחר מכן הגיעה הידיעה כי מהיהודים המסכנים שוחררו.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

רבי משה אבן צור השני

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. הוא דודו של היעב״ץ. נלב״ע ב – ז׳ בשבט התפ״ו (״עת לכל חפץ״ צ״ב). ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר פז וחכמיה (כרך ב׳) מופיעה איגרת (ק״ן) המציינת את יום פטירתו של רבי משה ב-ז׳ בשבט התס״ו ושם נכתבה עליו קינה והוא דודו של היעב״ץ. –

רבי משה אנהורי ב״ר יהודה

 היה מחכמי סאלי רבאט.

באיגרת כת״י תיאר אותו היעב״ץ ״החה״ש (החכם השלם) מחדדן שמעתתיה״, סיני ועוקר הרים כמה״ר משה זלה״ה המכונה אנהורי״. רבי משה הוא חמיו של הרב נתן עמרם מחבר ״נועם המידות״.

בשנת התקע״ז עבר רבי משה דרך ארם צובא ונתמנה לרב העיר, עזב בשנת התקע״ט למצרים ונלב״ע ב-י״ח בניסן התקפ״ד. בזמן מלחמת העולם השניה ערכו תפילה יהודי מצרים על קברות הצדיקים וראו יד אחת יוצאת מאחד הקברים – היה זה מקברו של רבי משה אנהורי הדיין זצוק״ל.

רני משה בוזגלו השני

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. הוא אביו של הרב שלם אבוזגלו, מחבר ״מקדש מלך״.

בהקדמה לספר זה מתאר המחבר את אביו רבי משה – ״בן יכבד אב ורבו המובהק, למד ולימד, אמרינן כי הרביץ תורה בישראל כל ימי חייו והשאיר אחריו ברכת חברת תלמידיו, אשר אור תורתם זורח היום במבצר מתא סאלי יע״א, הוא מעלת כבוד אדוני אבי, רכב ישראל ופרשיו, כמהר״ר משה זלה״ה״.

רבי משה הוא בנו של רבי שלם בוזגלו שיוזכר לקמן.

רכי משה כן מוסא

בגו של רבי אברהם בן מוסא שהוזכר לעיל. רבי משה הינו יליד סאלי ונולד לערך בשנת הת״ס. למד אצל אביו שהגיע לסאלי מתיטואן. רבי משה כתב על אוהחה״ק: ״שקרוב לנו האיש מתושבי עיר האלוקים סאלי יע״א״. בפז למד קבלה אצל הרב המקובל רבי מרדכי בוסקילה וגלה עם אביו לתלמסאן שבאלג׳יר (העיר בה נטמן המלוב״ן רבי אפרים אלנקאוה זצוק״ל זתע״א).

רבי משה היה נודד בין קהילות בערי אלג׳יר, מרוקו ותוניס. הוא נשלח כשד״ר מארץ ישראל ונתיישב בסוף ימיו במצרים.

רבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק, אשרי חלקו.

רבי משה הוא בנו של רבי חיים בן עטר הקדמון. חי במאה החמישית למניינינו והוא חמיו של רבי שמואל דאבילא וסבו של רבי אליעזר דאבילא.

ראו יוצאי חלציו ותבינו גודל מעלתו ומעלת מו״ר אביו.

לקח את מקומו של דודו רבי שם טוב כנגיד והרחיב פעילותו מסאלי לכלל מרוקו. בשנת הת״ם הושם בכלא ונדרש לשלם סכום גדול לשלטונות.

היה בעל ב'כנ״ס בסאלי ״לולאד בן עטר״. (א) מובא הדבר במבוא לשו״ת דרבי יהודה בן עטר.

בהקשר זה מובא פסק דין של היעב״ץ ב״משפט וצדקה ביעקב״ (ח ״א פימן ד׳ י״ה ל״ב, ד׳).

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מכנאס

עיר בצפון-מערב מרוקו, בירת מחוז מכנאס. שוכנת בגובה 500 מ׳, בעמק רחב בשוליים הצפוניים של הרי האטלס התיכון, ובצומת כבישים ומסילות ברזל. היא משמשת מרכז מסחרי לאזור חקלאי פורה, המשתרע בעיקר ממערב לה, ובו גדלים דגנים, זיתים, הדרים, ענבים וירקות, ולשטח הררי נרחב ממזרחה, שתושביו עוסקים בגידול מקנה ומשווקים בהמות, עורות, צמר, שטיחים ואריגים מתוצרת בית. יש בה תעשייה זעירה מגוונת, שעיקרה עיבוד התוצרת החקלאית וייצור מזונות, מצרכי הלבשה ומוצרי עץ ומתכת, וכמה מפעלים מודרניים, המייצרים חומרי בניין, שימורים ועוד.

העיר העתיקה מוקפת חומה ומצטיינת ביפי מגדליה ושעריה. מרבית בנייניה הם מן המאות ה-18-16_; בתוכם ארמון הסולטאן וכמה מסגדים נאים מן המאה ה-17, עת היתה לבירת מרוקו. מסביב למצודה התפתחה העיר ופוארה בבניינים רבים, שבזכותם כונתה ״ורסאי של מרוקו״. העיר התפתחה מאוד בשנים האחרונות.

הקהילה היהודית במכנאס נזכרת כבר אצל ר׳ אברהם אבן עזרא, בין הקהילות שסבלו מגזירות השמד של המווחדון ב־1140-1138, ואין ספק כי תחילתה לפני הכיבוש הערבי, אך ידיעותינו עליה מועטות. בחצרו של איסמעאיל (1727-1672), שקבע את מכנאס כבירה, שימשו היהודים דניאל טולדנו, יוסף מאימאראן ואחרים בתפקידים בכירים וניהלו, בין היתר, את המו״מ בין מרוקו לבין ארצות שונות באירופה. כן נתפרסמו משפחות אבן עטר ובירדוגו, שהעמידו תלמידי חכמים ורבנים מפורסמים. ב-1961 מנחה אוכלוסיית יהודי העיר 9293 נפש (6.5% מכלל יהודי מרוקו). 4851 יהודים עזבו את העיר במסגרת מבצע יכין(4- 1962).

אתרים: מכנאס היתה בירתה השלישית של מרוקו בימי מולאי איסמאעיל, הנחשב לגדול מלכי הארץ. הביקור הוא באורוות הסוסים, בבית הכלא העתיק, במסגד שבו קבורים המלך ונשותיו האהובות ובגני הארמון. המלאח הישן הוא עדות לעסק האוכלוסייה הצפופה במאות ה-20-17. הוא הדין בבית העלמין מן התקופה הזו. בבית הכנסת ברובע החדש בולט השימוש בבד הקטיפה בצבע הארגמן האהוב על יהודי מרוקו. הספרייה במוסדות הקהילה מכילה כיום בעיקר את ספרי החכמים במכנאס במאות האחרונות. במלאח החדש בולט השלט של בית הספר ״אם הבנים״.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הבת הננסית שחללצה אבלה מצרה

אחד מבני קהילתנו, שמקצועו היה אוכפן (עושה אוכפים לבהמות), מחוסר פרנסה הפן להיות רבי, מלמד תינוקות. פניו מעוטרות בזקן לבן, נהיה בעיני הערבים כחכם יהודי בעל סגולות רבות, ובמיוחד כתיבת קמיעות לריפוי ולהצלחה בכמה מקרים. ערבים רבים, בתמימותם, האמינו לכוחותיהם המסתוריים של יהודים מסוג זה. ערבי אחד בא אליו וסיפר לו שהוא נמצא בכמה צרות ומבקש ממנו לעשות למענו, לפי מיטב ידיעותיו וסגולותיו. הרבי, ברצותו להוציא מהערבי כסף עד כמה שאפשר, אמר לו ״הבעיה שלך היא מסובכת מאד, וזה ידרוש גם כסף וגם זמן רב לפתרונה״.

לאחר כמה נסיונות, הרבי לא הצליח למצוא פתרון כלשהו. יום אחד בא הערבי ואיים על הרבי ״אתה מהתל בי, סוחט ממני הרבה כסף ללא כל תוצאה״.

הרבי עונה לו: ״ההצלחה מצויה בידי כמה שדים, שעם כל הנסיונות שלי לא הצלחתי להתגבר עליהם. בוא אלי ביום זה וזה, ונראה בסופו של דבר מה תהיה תשובת השדים הממונים עליך״.

לרבי הזה היתה בת מבוגרת, ננסית וגמדת מאד, בעלת שיער ארוך מאד, מפחידה ומבהילה בצורתה הבלתי רגילה. היא נראתה כיצור שלא מהעולם הזה, וקומתה לא עלתה על שבעים סנטימטרים. דמותה עוררה פחד בעיני כל רואיה.

הרבי, לפני היום שנקבע עם הערבי, לימד את הבת שלו מה לומר ומה לעשות, עת יקרא לה מהמרתף בספיקת כפיים. במרתף זה הוא הסתיר אותה, עד לעת מצוא.

ביום שנקבע, הערבי הופיע. הרבי אומר לו ״היום נקבל התשובה הסופית״. למראית עין כתב קמיע, הקטיר קטורת מכמה חומרים, ספק בכפות ידיו והנה מהמרתף עולה ה״שדה״ הגמדת, מראה פניה מפחידים ומבהילים.

הרבי שואל אותה ״מה בסוף גורלו של אדם זה״. היא עונה לו ״כל מה שעשית למענו, נכון הוא. אבל גורלו נחרץ. כי הוא פגע פגיעה קשה במסיבה של השדים, ואין כל תקנה למצבו״. הערבי, בראותו השדה עולה מהמרתף, קפצה עליו בהלה וברח מהמקום מרוב פחד.

הבת הגמדת הצילה את אביה מאיומי הערבי, שלא חזר עוד, וגם לא ידע שכל הדבר הזה היה מתוכנן מראש.

צואה במקום ציפור חמד

עיר רבאט – בירת מרוקו, היה קניון אחד גדול בשם ״גאלרי-לה-פאייט״. מקומו היה ברחוב היפה והמרכזי של העיר. יהודי אחד, ערמומי ובעל תחבולות, בעוברו ליד הקניון, בא לו כעין כאב בטן, והיה עריך דחוף מאד לעשות את ערכיו. ולא יכול היה להתאפק, אלא שלא מצא מקום קרוב ומוסתר מעיני רבים לעשות את צרכיו. מחוסר ברירה הוא נכנס לקניון, כאילו לקנות משהו. הקיבה שלו לחצה עליו מאד, עד שעמד לעשות צרכיו במכנסיים (שרוואל) שלו. נכנם לאחד המחסנים של הקניון, שיחרר את הקיבה שלו, ואת מה שהוציא ממנה כיסה בשאשייא (תרבוש) שלו.

אחת הזבניות בקניון, ראתה אותו יוצא מהמחסן וחשדה שהוא בא לגנוב דבר-מה. קראה לאנשי הבטחון של הקניון. שאלו אותו ״מה לך ולמחסן, מה גנבת?״ ״תבדקו ותחפשו בבגדי, לא גנבתי שום דבר, באתי לקניון לקנות דבר-מה, והנה על אחד המדפים ראיתי צפור חמד, רציתי לתפוס אותה, והיא ברחה למחסן. בהיותי חובב ציפורי חמד רדפתי אחריה, והצלחתי לתפוס אותה, אלא כדי שלא תברח מידי, כסיתי אותה בתרבוש שלי, עד אשר אביא מביתי כלוב לסגור עליה. אבקש מכם לשמור עליה עד שאביא את הכלוב״. היהודי לא חזר לקניון לקחת את ״הציפור״. בערב, אנשי הקניון באו לראות מה קרה לציפור, והנה מתחת לתרבוש מצאו צואה במקום ציפור.

בינתיים, היהודי הערמומי מצא לו מקום להשתחרר ממצוקת קיבתו, אפילו במקום ציבורי, מרכזי. זה מה שאומרים הבריות: ״כרשי הייא לוולא״ (קיבתי היא הראשונה). 

עבד המלך שאשכיו נכוו בצבת חמה

בחצר המלכות במרוקו עבדו כמה יהודים במקצועות שונים: חייטות, צורפות, עבודות ריקמה – שערבים לא עסקו בהם ולא התמחו בהם. המלך בכבודו ובעצמו היה מדי פעם יורד לחצר, מסתובב בין חנויות האמנים היהודים, וחוטף איתם שיחה על מצבם   ופרנסתם. פעם אחת מצא יהודי צורף אחד יושב בטל ולא עובד. המלך שואל אותו״למה אתה לא עובד?״ ענה לו היהודי: ״יחי אדוננו המלך. זה כחודשיים ימים שלא קיבלתי אף הזמנה לעבודה מחצר אדוני המלך״. המלך ידע כי הראשון שיפול בידי יהודי זה, הוא יערים עליו בתחבולה מסויימת, כדי לפצות את עצמו מחוסר עבודה ופרנסה. המלך קרא לאחד העבדים, שחור לגמרי וכבד משקל, נתן בידו כמה מטילי זהב בינוניים ואמר לו: ״תן אותם לאותו יהודי הצורף שיתיך אותם ויעשה לי מהם עגילים, צמידים ועוד, אבל שים עין עליו לבל ישתמש באיזו תחבולה״.

העבד הכושי בא לחנותו של אותו יהודי, נתן לו את מטילי הזהב ביד והסביר לו מה שהמלך מבקש. מתוך הכרה ברורה שהיהודי ישתמש באחד התחבולות. עמד המלך ליד החלון של הארמון שלו והחזיק בידו משקפת גדולה, דרכה יוכל לראות מה מתרחש בחנותו של אותו יהודי.

אותו צורף, בכוונה תחילה, שם רק מעט פחם מתחת לכור ההיתוך. היהודי התחיל בעבודתו, כאשר העבד הכושי ישב בישיבה מזרחית ומבושיו השחורים גלוים לעין, כי הוא לא לבש מכנסיים. הפחם נגמר כביכול מתנור ההיתוך ובצבת הלוהטת תפס היהודי במבושיו של העבד, שקם ממקומו בכאבים חזקים. היהודי ניצל המעשה והוריד מתוך כור ההיתוך כמות מסויימת של זהב. היהודי ביקש סליחה מהעבד באומרו לו ״חשבתי שהאשכים שלך הם חתיכות פחם, ועל כן תפסתי אותם בצבת הלהוטה״.

העבד חזר למלך ובהליכה בלתי רגילה. ״מה קרה לך?״ עונה לו העבד ״זה מקרה מביש שקרה לי״, וסיפר לו את כל מה שקרה, וכל זה נעשה תחת עינו הפקוחה של המלך.

המלך לא העניש היהודי, ביודעו שהמעשה נעשה מתוך מצוקה ואילוצים מובנים של יהודי שהיה מובטל וחסר כל במשך כמה חודשים, אבל בכל זאת המלך התפעל והשתעשע מהתחבולה של אותו יהודי.