קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha Beav תשעה באב – Haftara הפטרה Shim'u Devar
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
הפייטן ר' חיים לוק – הפטרת חזון – נוסח מרוקאי
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
Tisha Beav תשעה באב – Halanofelim Tekuma (Kinot קינות)
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
רבי מאיר אתאזי ב"ר חייס
מחכמי םאלי במאה השישית למניינינו.
נראה חותם בפסק דין משנת התקל״ג עם רבי שמואל ב״ר משה אזאוי.
קרוב לודאי שרבי מאיר הוא צאצא (אולי נכד) של רבי מסעוד אתאזי שיוזכר לקמן.
רבי מימון טולידאנו
מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. בא בדין בסאלי בענין פירעון כתובת אשתו שמתה בשנת התפ״ו.
רבי מכלוף אלמאליח
מחכמי מאלי במאה החמישית למניינינו. חתום בפסק דין בשנת הת״צ עם הרב שלם אבוזגלו והרב עיוש אבוזגלו ב״משפט וצדקה ביעקב״ (ח״ב סימן נ״ו). קרוב לוודאי שהוא מאבותיו של הרב יוסף אלמליח שהוזכר לעיל.
רכי מסעוד אתאזי
רב ומורה צדק בסאלי במאה החמישית למניינינו. נתמנה לדיין בסאלי כאשר רבי יעקב ששפורטס עזב את סאלי.
בשנת התכ״ט כתב איגרת אל רבי חסאן אדאורקי במקנס ובה תיאר את המציאות העגומה שהיתה בזמנו: ״אחרי 7 שנות הרעב והיוקר, אשר אמרנו בסאלי נחיה, אפילו כרים וכסתות נשמטו מבעליהן״.
באיגרת נוספת כתב ־ ״נאם החותם מתא (עיר) סאלי, שנת המושי״ע ־ התל״א ליצירה ושש מסעוד ן' אתאזי״ .(א)
רכי מרדכי הכהן
רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו, עימו ישבו בבית הדין, רבי יוסף צבע ורבי יעקב ביבאס שהוזכרו לעיל.
נזכר ב״משפט וצדקה ליעקב״ (סימנים נ״ו, נ״ז). נלב״ע בין השנים התע״ז – התע״ט.
בנו הוא רבי שלמה הכהן שיוזכר לקמן.
רבי מרדכי חיבר:
פסקי דינים
החיבור נזכר בשו״ת ״הלכה למשה״ (אלבז)(סימן ל״ז).
רבי משה אבוזגלו הראשון
רב ומו״צ בסאלי במאה הרביעית למניינינו והוא מו״ר זקנו של הרב שלם בוזגלו, מחבר הפירוש לזוהר הקדוש – ״מקדש מלך״, שם הוא מתאר אותו בהקדמה: ״אותו זקן שקנה חכמה, איש חיל רב פעלים החה״ש, הדיין המצוין משה זלה״ה״.
במכתב מרבני פאלי לרבני פז מאת רבי אהרן הצרפתי, רבי שלמה הכהן ורבי שלמה קארו, מדובר על היתומה בת החכם השלם כה״ר משה בוזגלו זצ״ל.
קינות לתשעה באב – נוסח מרוקו
בליל זה יבכיון נוסח מרוקו
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תשעה אב
1.943 לחורבן בית מקדשנו
????
הקדמה בתשעה באב חמשה דברים אירעו בו, נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודמו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא מלך המשיח ונפל ביד הרומאיים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן בית המקדש ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש… אחים יקרים כל אחד יראה, שהוא עצמו
לא ימנע את הגאולה, והדבר ביד כל אחד, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, ואם כל אחד יראה להוריד ולו הקפדה אחת מלבו, אשריו. בפרט כאן בארץ שיש הרבה קבוצות, וכל אחד מוכן לישבע שחברו, טועה ומטעה, ולכן תפקדינו לראות רק את החיובי בכל אחד וע"י אהבת חינם נזכה לגאולה השלמה אמן
ה.מנהגנו בארבעת התעניות לחנך הילדים שהגיעו לחינוך להתענות על פי שעות והכל לפי כוחם. (שמעתי מהגר"י מאמאן), וכן כתב בקצוש"ע טולידאנו (סימן ת"ק הלכה טז), וז"ל בתשעה באב והוא הדין בשאר תעניות יש לחנך הילדים והילדות לשעות דלאו סכנה, אבל לא לכל היום דבתענית דרבנן אין להחמיר משום סכנה. ולמרות שכתב מרן בהלכות אבלות אין מחנכים קטן באבלות, וראיתי בכף החיים סופר(סימן תקנ"ד אות כג),דאף דאין מחנכין קטן להתענות כל היום בתענית דרבנן משום חשש סכנה, מ"מ בחינוך שעות דל"ש סכנה מחנכין.
ו. בכל סעודה מפסקת קודם תענית היו מכינים מאכל מיוחד מביצים עם עדשים יחד, וכתב בשו"ת קרני ראם להרב אנקואה זצ"ל בתוכחה לבני עירו {סאלי}, שמי שנוהג לבשל בכל השנה ביצים ועדשים יחד, אז יהא מותר לו להכין גם בסעודה מפסקת, ובדרום מרוקו נהגו לאכול עדשים לבד, ומטבלים עם אפר זכר לחורבן המקדש.
ו. ב. נשים בהריון חיבות בתענית,שהרי הריון אינו מחלה. כאשר יש לאשה צירים, מותר לה לשתות מפני סכנה לולד. ואם היא בחודש התשיעי בחצי האחרון, אין סכנה לולד שהרי יכולה ללדת, וכן אם האשה חשה דבר שאינו ככל יום כגון הקאה יותר מפעם אחת (איני מתכון בתחילה הצום שהדבר נגרם מאכילה מרובה), שיש סכנה התיבשות, צריכה להפסיק לצום. שיש לה רעבון גדול או סחרחורות או כאבי ראש לא רגילים, שתנוח עשרים דקות ואם נמשך המצב מותר לה לאכול. היות שיש פרטים מרובים יש לעשות שאלת רב ולא להתיר בפזיזות.
ו. ג. אין ברכה בעבודה שנעשית בתשעה באב, ומ"מ אם יפטרו את האדם מעבודתו אם לא יבא לעבודה, יהא מותר, לעבוד. ואם יש לו דרך שלא לעבוד, שלא ילך.
ו.ד. יולדת עד שבוע ימים מהלידה, אסורה בלהתענות, ומשבעה עד שלושים יום מלידתה פטורה מלהתענות.
ולמי שמותר לאכול, אוכל כדרכו ואינו צריך לאכול פחות משיעור כיום הכיפורים, אבל לא יתענג במאכלים.
= אסור בשאילת שלום ואם האומר שלום אינו יודע או שאינ ו דתי יאמר לו שלום בשפה רפה.
= אסור ליטייל בתשעה באב שלא יבא לשחוק וקלות ראש.
ז. תשעה באב אסור ברחיצה {של תענוג, ולכן אם אדם התלכלך לדוגמא מהחלפת חיתול, בודאי שיהיה מותר לנקות את היד, כאבים של תחורים, שאינו סובלים דיחוי, והרופא יועץ לשבת בברכת מים חמים לתחתית הגוף, מותר, גירודים כרונים בראש, ויש משחה או שמפו לראש בלבד, מותר}, וסיכה נעילת הסנדל {לחילים בפעילות וכוננות פשוט שמותר להם ללבוש נעלי עור}, וכדומה בודאי ותשמיש המטה.
ח. כתב בשו"ת מים חיים (ח"א סימן רכג), שאף הרגיל בכל ימי הקיץ ללבוש נעלי גומי, מותר לו לנעול אותם אף בט' באב. ולכן נעלי בית המכונות "קרוקס" מותרות, וכל גזרת חז"ל דוקא בנעלי עור ואין לנו להוסיף גזירה מדעתנו. וט' אב שחל במוצ"ש אין ללבוש מנעלים עד אחר בין השמשות, משום שאין נוהגים אבלות בפרהסיה וכן מובא בשו"ת מעט מים (סימן מט).ולכן מאחרים זמן תפלת ערבית שיספיקו הציבור להחליף מנעלים. על כן יאמרו ברוך המבדיל בין קודש לחול, בין האיש ובין האשה. ואמירת הקינות קודם תפלת ערבית.
ט. לפני תפלת ערבית של תשעה באב מסירים את הפרוכת מארון הקודש. וכן לא יושבים על כסא עד למחרת בחצות היום.
י. אחר תפלת ערבית אין אומרים קדיש תתקבל אלא קורין איכה שתם תפלתי. שו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן ע' אות ג'), וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קי"ד אות כ').
י. ב, יש שנוהגים בביתם בליל תשעה באב להשאיר אור קטן (מנהג כפרי הדרום ועוד מקומות).
יא. כתב השו"ע (סימן תקנ"ד הלכה יח'), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (שם אות לז'), וז"ל ועיין לקמן (סימן תרטו), דאסור ליגע באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב. וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג'), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. והרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספרו תורת אמת כתב (סימן תרטו),מכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. עכ"ל.
יב. כתב הרמ"א (סימן תקנ"ה ה"ב), ויש להצטער בעניין משכבו בליל תשעה באב, שאם רגיל בשני כרים לא ישכב כי אם באחד. ויש בני אדם משימים אבן תחת מראשותיהם, זכר למה שנאמר ויקח מאבני המקום שראה החורבן, עכ"ל. וכן הביא זאת בקיצוש"ע טולידאנו. וכ"כ בספר "לב דוד" לר' דוד קדוש המגיד ממראכש (ח"ב הוספות למנהגי אבא) שכך היה מנהגו, וכך נהגו במראכש.
יג. נוהגים שלא מניחים תפילין בשחרית בבית הכנסת. כדעת מרן השו"ע (סימן תקנ"ה ס"א), וז"ל נוהגים שלא להניח תפילין בתשעה באב שחרית ולא טלית אלא לובשים טלית קטן תחת בגדים בלא ברכה, ובמנחה מניחים ציצית ותפילין ומברכים עליהם, והוא מנהג נכון המיוסד ע"פ ראשונים ואינו חומרא או סברא בלבד, ולכן מי שנהג כך אסור לו לשנות ממנהגו, כך פסק מרן הגאון ר"ש משאש בספריו שמ"ש ומגן (ח"ב וח"ג מ"ד), וכתב רמ"א עטיה הי"ו בסידורו קינות אבותינו (עמ' 97 בהערה 10) וזה לשונו, וכך ראיתי נוהג, ופעמים מספר היה גוער במי שהיה מניח תפילין במנין שבו התפלל, עיי"ש. וכתב הרב משנה ברורה ( שם ס"ק ג), ובמנחה שאז הציתו אש במקדש ותם עוונך במה ששפך הקב"ה חמתו בעצים ואבנים (הגר"א), וי"א כדי להראות נחמה באבלנו בו ביום וכל זה הוא לכו"ע רק לעניין תפילין משום דהא מילתא דתליא במנהגא בעלמא אבל כל החמשה עינויים אין מבטלין כל היום. וכתב בקיצוש"ע טולידאנו(סימן תקג ה"א), שראוי שיניח ציצית ותפילין ולברך עליהם, וקורא ק"ש ואחר כך מסירם והולך לבית הכנסת להתפלל בציבור, וכן ראוי לנהג, אלא יהא בצנעה. ובשו"ת יפה שעה לר' מכלוף אביחצירא זצ"ל ( חלק יו"ד ע"ד), כתב שכן הוא מנהגנו ומנהג אבותינו ז"ל, בבקר להניח תפילין בבית וקריאת ק"ש. וכתב בספר נתיבי עם לר' עמרם אבורביע זצ"ל(סימן תקנ"ה),וז"ל עכשיו הולך ומתפשט המנהג ברוב בתי הכנסת של הספרדים להניח תפילין שחרית. יוצא שמנהג ירושלים הקדום שלא להניח תפילין. וכ"כ גם הרב פקודת אלעזר. וכתב בבן איש חי (ש"א פרשת דברים אות כה),וז"ל ביום תשעה באב יניח ציצית ותפילין בבקר בביתו, ויקרא קריאת שמע בלבד ואחר כך ילך לבית הכנסת להתפלל עם הציבור, ואותם שנוהגים לעשות זאת עד זמן מנחה לאו שפיר עבדי וכו'. וכן מנהג יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (מנהגי תש"ב עמוד קה אות יב), בשחרית של תשעה באב להתפלל ללא ציצית וללא תפילין, ועושים זאת בתפלת מנחה. וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (דיני תש"ב סעיף ח).
וכן שמעתי מהגאון הגדול הרב יהושע מאמאן שלט"א זקן רבני מרוקו, שאינו מניח תפילין בבוקר בביתו אלא בתפלת מנחה.
יד. במקום אמירת שירת הים, מנהגנו לומר שירת האזינו. ומנהג זה מובא בראשונים, וכתב במחזור ויטרי (רס"ה עמוד רכו'), הביא תשובת ק"ק רומא, שמנהגנו לומר שירת הים, וכן מנהג כל קהילות ספרד, זולת תשעה באב בלבד שאין אומרים אותה משום אבלו של יום. וכן בבית האבל אין אומרים אותה כל שבעת הימים, ומנהג אבותינו תורה הוא. וכתב האשכול (ח"ב עמ' יז), בשחרית תשעה באב אומר פסוקי דזמרה מפני שהם חובה, וממעטים בשירה מפני שאסור בדברי תורה. וכתב הבית יוסף (סימן תקנ"ט), ד"ה בשחרית. והטעם משום דאי לומר שירה לעת כזאת, והעולם נוהגים לומר במקומה שירת האזינו. וכתב הבן איש חי (פרשת דברים אות כו),מנהג הצבור בבגדאד בט' באב לומר האזינו במקום שירת הים.
טו. אין הכהנים נושאים כפיהם, לא בשחרית ולא במנחה. וכתב בשיבולי הלקט (סימן רס"ח), לפי שנאמר ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם. וכתב טעם נוסף בספר שיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא'), כמו כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב טעם אחר מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום, וכאן נאמר בברכת כהנים וישם לך שלום.
טז. אחר תפלת שחרית, אין אומרים קדיש תתקבל, שירמיהו הנביא אמר גם כי אזעק ואשווע סתם תפילתי, שו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן ע אות ג),וכ"כ בספר נהגו העם (צומות ותעניות עמוד קיד' אות כ').
יז. אחר אמירת הקינות בתפלת שחרית מוצאים ספר תורה ואין מגביהים כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמה).
יח. אחר תפלת שחרית אומרים את מגילת איכה, ולומדים מדרשים ומאמרי חז"ל המדברים על החורבן עד חצות היום.
יט. שאלו במסכת תענית (דף טז), למה יוצאין לבית הקברות ר"ל בעצירת הגשמים, כדי שיבקשו המתים רחמים עלינו. וכתבו התוספות מכאן נוהגין בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב שהרי ט"ב הוי תענית ציבור כמו שהיו עושין מפני הגשמים.ולכן מנהגינו אחר חצות היום לילך ל"בית החיים" לבקש מהצדיקים לפעול להחשת הגאולה, כמובא ברמ"א (סימן תקנט ה"י), וז"ל והולכים על הקברות מיד שהולכים מבית הכנסת (ב"י ע"פ התוספתא פ"ב דתעניות טז.ד"ה יוצאין). ובספר 'נתיבות המערב' מוזכר טעם המנהג. כדי לבקש רחמים, ולשבור ליבו של האדם.
כ. נהגו הנשים בחצות היום לכבד את הבית בניקיון והכנת מאכלים מתוך אמונה בביאת הגואל. וכן כתב המהרח"ו שער הכונות (עמוד פט ע"ג),שנראה לו שמע טעם אחר מהרב זצ"ל כי במנחה ט"ב נולד המשיח הנקרא מנחם, וכתב החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנט אות ז),ומצאתי כתוב שמטעם זה לא מיחו החכמים על בנות ישראל שאחר חצות מתעסקות בכל כוחם לכבד הבית ולתקן המיטות וכיוצ"ב, וזה מנהג קדום בערי איטליה לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה, אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע הגאולה ולא יתיאשו ח"ו. והוסיף הרב רפאל ברוך טולדאנו בקיצוש"ע (סי' תק"ו הלכה יז'),וגם אצלנו במארוקו נוהגות הנשים כן מזמן קדמון. וכתב הכלבו (סימן ס"ב), מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום תשעה באב, והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה, ולטובה נתכוונו, ועשו סמך לדבר על מה שאמרו באגדה כי המשיח נולד ביום תשעה באב. וכמו שעשינו זכר לחורבן ולאבלות כך צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא יתייאשו מן הגאולה וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי כח אבל אנו כולנו מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות ושניות ומשולשות בספרי הנביאים. יוצא מדברי הרב ששרי למי שצריך זאת ולכן הנשים שנוהגות ומרגישות צורך לנהוג כך הנח להם שבכך מתחזקת אצלם האמונה כנזכר, כמובא בספר זה השולחן (עמוד קנד), שכן מנהג נשות אלג'יר.
כא. לעת מנחה מחזירין את הפרוכת ויושבים על הכיסאות כדרכן.
כב. בתפלת המנחה הניחו תפילין, וכתב בבית יוסף (או"ח סימן מ"ו אות ג'),בעניין דחייב אדם מאה ברכות. שאם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית תפילין בתפלת המנחה ויברך עליהם. ושמעתי מהרב משה דידי ששאל את הרה"צ שמעון חיררי מה הדין בהנחת תפילין במנחה? והשיב לו בג'רבא רק הרבנים נהגו בהנחת תפילין. וכן באלג'יר נהגו להניח תלמידי חכמים כמובא ספר זה השולחן (סימן ע"א ה"ב).וכך נהגו בתימן כמובא פסקי המהרי"ץ (הלכות תפילין סעיף יב). וכן יהודי לוב כמובא בספר נחלת אבות (ד' תעניות אות יב), שנהגו בכמה מקומות במנחה של תעניות להתעטף בציצית ולהניח תפילין נוסף על שחרית.
כג.בתפלת מנחה מפטירין שובה ישראל. וכתב הכנסת הגדולה (סי' תקע"ה), והטעם לכך לפי שבית המקדש חרב בעונותינו הרבים, לפיכך מזהירים שובה ישראל עד ה' אלהיך, ועל ידי התשובה יבנה בית המקדש במהרה בימנו. (הפטרה בתעניות ראה תעניות).מובא המנהג במסכת סופרים(פרק י"ז ה"ז), וז"ל, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ"ל.
כד. מנהגנו לומר נחם ה' בתפלת מנחה כפסק הרמ"א (או"ח סימן תקנ"ז סעיף א'), והמנהג פשוט שאין אומרים נחם רק בתפלת מנחה של ת"ב, לפי שאז הצית במקדש אש , ולכן מתפללים אז על הנחמה.
כה. מנהגנו שהכהנים נושאים את כפיהם בתפלת מנחה דוקא ולא בשחרית, וכתב בשיורי כנסת הגדולה (הגה"ט אות יא), הטעם דהוי כענין כהן אבל שאינו נושא כפיו, מפני שצריך להיות בשמחה. והדגול מרבבה כתב הטעם מפני שבתשעה באב אסור בשאלת שלום וכאן בברכת כהנים "וישם לך שלום".
כו.אחר תשעה באב ועד ראש השנה היו למדים בספר דניאל, מתוך הספר ארבעה גביעים, בו מוזכר עניין הגאולה ונחמת עם ישראל.
Histoire des juifs de Safi-B. Kredya
PAGES DE L'HISTOIRE DES JUIFS DE SAFI
L'histoire des juifs de Safi (Maroc) est aussi ancienne que 
la ville elle-même. Malheureusement, peu d'écrits lui ont été consacrés. Brahim Kredya, historien amoureux passionné pour sa ville, tente de relancer la recherche dans ce domaine. Il ne cesse de piocher dans les rares manuscrits disponibles et incite les chercheurs à suivre son exemple.
L'approvisionnement dans les Doukkala epargna aux negociants portugais les difficultes des grandes distances qu'ils parcouraient en Europe a la recherche de cereales, et vers Tunis, Bougie, Oran et Tlemcen pour l'achat des tissus en laine.
II resulta de ce benefice reciproque une forte perseverance des Portugais pour soumettre Safi a leur domination et pour la gouverner directement, encourages par la qualite et la quantite de ses productions et par la demande des Soudanais un vieux cheval des Abda, par exemple, etait troque en Guinee contre 25 a 30 esclaves.
Ceci encouragea encore plus les occupants a poursuivre dans ce sens mais crea cependant des concurrences, des dissensions manifestes et des inimities dans la ville, entre, d'une part, les beneficiaires du commerce avec les Portugais et des avantages de leur protection, et d'autre part, ceux qui n'en beneficiaient pas.
De plus, l'amplification du courant populaire appelant a les chasser, conduisait, de temps a autre, les gouvernants de Safi a renier leurs engagements et a moderer leur allegeance a la Couronne portugaise.
Afin de faire durer ces dissensions, les Portugais se mirent a susciter des intrigues entre les gouvernants de la ville et leurs rivaux et/ou ennemis, pour attiser les troubles et provoquer des renversements. Cela plongea Safi dans des luttes intestines qui durerent une dizaine d'annees, de l'an 1498 a l'an 1507.
L'arrivee de la famille des Ben Zmirro coincida avec le debut de cette sombre epoque de I'histoire de Safi, qui s'acheva plus tard par la colonisation de la ville. Nous ne savons pas comment le chef des Ben Zmirro, Abraham, s'etait investi totalement dans cette lutte, se reservant une place preponderate au point qu'il devint l'un des piliers qui servirent l'implantation de la colonisation portugaise a Safi, qui de ce fait se renforga et etendit son autorite sur ses campagnes.
Nous pouvons cependant trouver quelques explications a cette emergence dans les aptitudes et les qualites de cet homme, qui lui ont acquis, en un temps tres court, l'estime et un rang eleve aupres des habitants – juifs et musulmans20-, et des Portugais qui etaient a l'affut, attendant l'occasion favorable pour occuper la terre et ses habitants.
Entre autres qualites, sa forte personnalite, appuyee par une vaste culture litteraire, ses hautes capacites en medecine, sa solide connaissance du judai'sme et de la loi islamique, sa parfaite maitrise des langues espagnole et portugaise en plus de la langue arabe
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
40 – عقل المره في جمالها وجمال الرجل في عقله
ע:קל(א)למלוז פי ג׳מאלהא וגימאל(אל)רג׳ל פי עקלו.
שכל האשה ביופיה ויופי הגבר בשכלו.
״יופי האיש בדעתו ודעת האשה ביופיה״(בן המלך והנזיר).
״אין אשה אלא ליפי״ (כתובת נט. ע״מ ב).
41 – العشب اخضر والناس اخبر
אלעשב אח'ציר ו(אל)נאס אח'בר.
העשב ירוק והאנשים יודעים יותר.
נאמר על אשה יפה, שהתנהגותה גרועה.
42 – صح الها جوز قالت عنه اعور
צח אלהא גיוז קאלת ענו אעור.
עד שהשיגה בעל, אמרה שהוא סומא (עור בעין אחת).
43 – رباط الزلمه مرته
רבאט(אל)זלמה מרתו.
קשר הגבר אשתו.
האשה יכולה לרסן את בעלה
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ממזרח וממערב כרך מספר שש.
התכתובת בדבר התוכנית לגירוש היהודים
מאוראן 1666 – 1669 – משה אורפלי.
את הידיעות הראשונות על היישוב היהודי באוראן בין השנים רס׳׳ט (1509) — תכ׳׳ט (1669) תחת שלטון הספרדים שואבים אנו דווקא מן החקירה שנערכה בארכיונים של אוראן בקיץ תכ״ח (1668), לפני מתן פקודת הגירוש, שעה שבחצר במדריד ביקשו לדעת באילו נסיבות ועל פי אילו תנאים הורשו היהודים להתיישב בעיר, כפי שעוד נראה להלן. החקירה העלתה שלפי פקודתו של המלך פרנאנדו הקתולי, מיום 30 בינואר רע״ב (1512), הותר לשתי משפחות להתיישב במקום במסגרת הקפיטולאציות: בית קאנסינו ובית אבן זמירו, שעברו להתגורר בשכונה היהודית ובה עוד יהודי בשם ראובן סטורה, התורגמן לערבית בשעת כיבושה של העיר בידי הספרדים.
הערת המחבר : באותו זמן העלו גם מנהיגי היישוב היהודי באוראן ידיעות על תרומתה של העדה לקיומו של המחוז ולשירות הכתר. הם ראו צורך להשיב לכל המבקשים את גירוש היהודים מהמקום. ראה להלן פנייתם הנרגשת של שמואל ששפורטש ואברהם קאנסינו אל המושל הכללי, וכן האיגרת ומזכרת היוחסין שכתב חיים קאנסינו
. דומה שגרעין זה התפתח במהרה לקהל, שכן, לפי מסורת אחת, כבר המלך פרנאנדו הורה להקצות עוד שבעה בתים למשפחות יהודיות שיועסקו כ״סוחרי המלך׳ וכנאמניו, כחוכרי מכס, גובי מסים וכיוצא באלה. לפי שמועה אחרת התיר הקיסר קארלוס הראשון (1556-1516) ליהודים להרחיב את שכונתם על ארבעה־עשר בתים, מאותם טעמים! אך לא ידוע בבירור אם היה זה בימיו או בימי מלך אחר. בין כך ובין כך, באמצע המאה הי״ז מצינו על פי התיעוד שיידון כאן כי מספר היהודים עלה והגיע למאה בתים ויותר, למעלה מחמש מאות נפש. קהילה זו, שעמדה במאה הט״ז ועד מחצית המאה הי״ז במרכז פעילות הסיוע במגרב לקהילות ארץ ישראל, הקימה מתוכה מנהיגים רוחניים ומדיניים מפורסמים, ונתייחדה בין היתר בתופעה שכמאה מבניה היו נושאי נשק ברשות השלטונות.
הרחבתה של הקהילה היתה אפוא באישורם של המושלים הכלליים, על פי הוראת הכתר, וכאות הוקרה לשירותיהם הטובים של יהודי המקום. על כן גדלה ונתגבשה קהילת יהודי אוראן בתקופתם של פיליפ השני (1598-1556) ופילים השלישי (1621-1598). במיוחד בלטו בקשריהם עם השלטונות בני משפחת קאנסינו ובני משפחת ששפורטש, מן המשפחות המיוחסות בקהילה, שפעלו בשירות הכתר דור אחר דור. מלכי ספרד העניקו להם זכויות מיוחדות, הם ומפקדיהם הספרדים, והחזיקו להם טובה מרובה על מעשי המופת שלהם.
מכולם הגדיל לעשות יעקב קאנסינו, השלישי בשם זה, שבימיו של פיליפ הרביעי(1665-1621) היה לאיש אמונו של הקונדי־דוכס אוליווארֶס, ראש שרי המלך: קאנסינו זכה להערכה רבה מצדו, שימש לו כסוכן אישי ונהנה מן הרשות לחיות במדריד כיהודי וללבוש מלבוש יהודי. לפי מקור מן התקופה, יעקב קאנסינו זה, כנציג יהודי אוראן, הלווה לכתר 800,000 דוקאטים, אולי מתוך כוונה למנוע התנכלות לקהילתו. ואכן, כל עוד חי נכשלה המזימה לגרש את יהודי המקום. אך משמת, שימש מינוי ממלא מקומו למשרת התורגמן עילה מספקת, כפי שנראה להלן, לשוב ולהעלות את רעיון הגירוש ואף להגשימו
פרשת גירוש היהודים מאוראן בחודש אפריל תכ״ט (1669) זכתה לתיאור ממצה במחקר. מקור יחידי לתיאור זה שימש קונטרסו של דון לואיס די סיטו מאיור, מנהל הלשכה של המושל הכללי באוראן, שסיים את חיבורו ב־10 בינואר תכ"י (1670)" והקדישו לאמו של המושל, דוניה מריאנה אנגרסיה די טולידו ופורטוגל, מרקיזה די לוס וֵילֵיז, המחנכת של המלך הינוקא קארלוס השני.
כמה מסמכים, המצויים בארכיון המדינה בסימנקָאס שליד וליאדוליד שבספרד וקשורים לנסיון גירוש זה, נזכרו על ידי יונתן ישראל במחקרו על קורות יהודי צפון אפריקה בין השנים 1669-1660 י. כאן ברצוננו לפרסם שורה של מסמכים, המצויים בארכיון ההיסטורי הלאומי במדריד והנוגעים ישירות לנסיון גירוש זה. בין המסמכים: ״כתביו של המרקיז די לוס ויליז אל בית המלוכה על מות יעקב קאנסינו,.תורגמן לערבית, והעברתה של המשרה לנוצרי: חוות דעת של מועצת המלחמה Consejo de Gucrra) בעניין משרה זו ועתיד גורלם של יהודי אוראן: המלצות מועצת המדינה (Consejo de Estado): צווים מלכותיים למועצות: חוות דעת של מועצת המדינה על הצעות מועצת המלחמה והמועצה המיוחדת (Junta Particular) של אנשי דת: המלצות האינקוויזיטור הכללי והוועדה המיוחדת ועניין הגירוש ואופן ביצועו: הוראות צופן: מזכרים: דין וחשבון של המרקיז די לוס ויליז על תנאי התיישבות היהודים באוראן ודעתה של מועצת המדינה: טיוטות של מכתבי המלצה למושלים באוראן ובקרטחינה: תזכיר ממנהיגי הקהילה היהודית אל המושל: ומסקנות מועצת המדינה על חוות הדעת של מועצת המלחמה ועל איגרותיהם של המרקיז די לוס ויליז והמדקיז דיל וסו לגבי דרך הביצוע של פקודת הגירוש.
מסמכים אלה פורשים יריעה מיוחדת במינה בתולדות יהודי אוראן, בתקופה סוערת של מאבק, שכוון לא רק לשמירת משרת התורגמן בבית קאנסינו, כי אם גם לקיומה של הקהילה היהודית באוראן. על כן, מן הדין שנבדוק את התכנית כולה וננסה להעלות מן המסמכים, משום מה קיבל עליו מושל אוראן עמדה אנטי־יהודית קיצונית, וכיצד ובאמצעות אילו רשויות הצליח לשכנע את המלכה העוצרת מאריאנה, להוציא את פקודת הגירוש.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך
פרשת שבוע ואתחנן
מתורת רבני צפון אפריקה מס' 13 המלקט: הרב אברהם אסולין
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג, כג).
מהפסוק נלמד ארבעה תנאים הצריכים לקבלת התפילה.
כתב רבנו חיים בן עטר זצוק"ל מהעיר סאלי יע"א ממרוקו.
????
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדכתיב (משלי יח, כג), 'תחנונים ידבר רש'. ב. שיבקש ממקור הרחמים. ג. זמן התפלה, ככתוב (תהלים סט, יד), ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ד. שתיהיה תפלתו בלשון ברורה.
והנה מה שנתכוין משה רבנו ע"ה. "ואתחנן" לשון תחנונים – תנאי א'. "בעת ההיא" בעת רצון, כפי שמשה רבע"ה ידע שהוא עת רצון – תנאי ב'. "לאמר" פירוש אמריו כמצטרף שלא יסבלו דבריו בלתי הגון – תנאי ד'.
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (ג, כה).
כתב הגאון רבי משה אביטן זצ"ל בספרו דרש משה כת"י.
יש להקשות על אמירת משה רבנו ע"ה, מאחר ששמע כי הקב"ה נשבע להם שלא יכנסו לארץ, כמו שכתוב (במדבר כ, יב), לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, למה התפלל, הרי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם? ועוד כיוון שרצה להתפלל יתפלל משנגזרה הגיזרה, ולמה המתין עד שנת ארבעים? אלא יובן כי משה רבינו ע"ה כשנשבע לו הקב"ה בסלע שלא יכנס לארץ, ידע בעצמו שלא על הכאת הסלע לא יכנס לארץ. כי בסלע לא היה לו שום עון, כי הוא סבר שצריכה הכאה כמו הראשונה, והקב"ה אמר לו קח את המטה, והוא סבר להכות בו את הסלע. ואפילו שלא צוה לו הקב"ה להכות והוא הכה, זה היה שוגג, והקב"ה אינו דן שוגג כמזיד.
ובודאי היה טעם אחר, וזה הדבר היה לו גרמא, וכששמע הקב"ה נשבע, אמר משה אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. וכיון שנתרצה הקב"ה אמר לפניו, רבנו של עולם מה הסיבה לי שלא ליכנס לארץ. אמר לו שהגיעה ממשלת יהושע בן נון, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח.), כיון ששמע טעם הדבר התפלל ואמר, רבנו של עולם אני אהיה לו לתלמיד והוא יהיה לי לרב. אמר לו הקב"ה "רב לך", כלומר ביזוי גדול הוא לך, כי יהיה הוא רב לך.
עלה לראש הגבעה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה (ג, כז).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד.
כונת הכתוב, שיעלה לראש הפסגה ומשם יראה "כי לא תעבור", כי לא יוכל לעבור את הירדן הזה. וצריך לדעת, כיצד מהראיה יחוייב ממנה שלא יעבור את הירדן? ונראה לפרש ע"פ מאמר רבותינו ז"ל (ילקוט ראובני קנח בשם הרב מגלה עמוקות), אחד מן הטעמים שלא נכנס מרע"ה לארץ משום תקנת ישראל, כדי שלא יבנה את בית המקדש, ואז בר מינן ישפוך את חמתו על שונאיהן של ישראל. ועל כן לא נכנס, שאז שפך חמתו על העצים ועל האבנים, וישראל עושה חיל הלכו בגולה ונתפזרו בכל ארבע רוחות העולם, ואז יש להם תקנה ויש להם תקומה, ישובו יושבי בצלו אל מקומם הראשון. וז"ש "עלה ראש הפסגה ושא עיניך", וראה בעין שכלך וברוח אשר עליך לישראל, אשר המה פזורים בכל ד' פאות "ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" לארבע רוחות העולם מפני מעלליהם, ומשם תראה כי אינך יכול לעבור את הירדן הזה.
"ואתכם לקח ה"
וכתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התהילה מרכאש (בקרוב בס"ד נדפיס את ספרו על התורה והדרושים). למה לקח לצדיקים ב"מ בשביל ויוצא אתכם מכור הברזל שהיא עולם הזה על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד להיות לו לעולם הבא על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן ועוד לעם לכפר על הדור ועוד נחלה נוטריקון נדה חלה הדלקה ושמא תאמר מנין שמיתת צדיקים מכפרת לזה אמר כיום הזה שהוא יום הכפורים מה יום הכפורים מכפר וכו' או יאמר קשה מיתת צדיקים כיום הזה יום תשעה באב שנחרבה בית קדשנו ותפארתנו:
ונשב בגיא מול בית פעור (ג, כט).
כתב הצדיק רבי שמואל אבן דנאן זצ"ל מחכמי פאס בספרו לשד השמן.
הנה ידוע מאמר רז"ל (סוטה ד:), כי מי שיש בו מדת הגאוה, בכל המדות רעות הנמשכין ממנה, הוא שקול כעובד עבודה זרה וככופר בעיקר ר"ל, {בגאוה כתיב (משלי טז, ה), תועבת ה' כל גבה לב, ובע"ז נאמר (דברים ז, כו), ולא תביא תועבה אל ביתך}, תיבת "בגיא" ר"ת ב'ית ג'אים י'סח א'דני. וזה הכוונה, למה בית גאים יסח ה', מפני שהוא מול בית פעור, דהיינו שקול כבית פעור שהוא עבודה זרה, שאמרה תורה (שמות לד, יג), כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרותון, לא כן בעונים נאמר (משלי יב, ז), ובית צדיקים יעמוד.
בברכת שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות ן a0527145147@gmail.com
מעשה רב
חכם עבדאללה סומך מבגדד: תקע"ג-תרמ"ט (1813-1889).
המאמר מאת ידידי רבי שמואל כהן שליט"א.
חכם עבדאללה סומך מבגדד היה רב גדול, פוסק ואיש חינוך שהשפיע רבות על העולם התורה בעיראק במאה ה-19. היה רבו המובהק והסמיך את הבן איש חי.
חכם עבדאללה נולד בבגדד למרת כאתון ורבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר וגדול בתורה. כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח, הינו אחד מצאצאיו של רבי ניסים גאון, שהיה ראש ישיבה בקירואן. למד תורה אצל חכם יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ונשא לאשה את שרה, בת-דודו יצחק. לאחר מכן החל לעסוק במסחר. חכם יעקב בר יוסף הרופא בספרו "חלק יעקב" בפרשת נח, מכנה את חכם עבדאללה סומך בשם "תלמידי המובהק והנבון".
אביו ואחיו היו עשירים ותומכו בו, והוא עצמו גם נהיה לעשיר. לימים החל בהעמדת מורי הוראה בישראל והקים עולה של תורה, וברבות השנים עברו תחתיו אלפי תלמידים. באמצע שנות העשרים לחייו, החל לפעול להכשרת תלמידי חכמים כדי שינהיגו את יהדות עיראק בעתיד. תחילה הוא לקח עשרה אברכים והתחיל ללמדם תורה בשקידה רבה חינם אין כסף כמסורת חכמי ספרד. הפילנטרופ יחזקאל בן ראובן מנשה תמך ביוזמתו של החכם, והקים ב-1840 בית מדרש ("מדרש אבו מנשי") וקרן שתממן את התלמידים. עם הזמן בית המדרש התרחב ונקרא "מדרש בית זלכה". חכם עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. דרך זו אפיינה את כמעט כל החכמים הספרדיים בדורות הקודמים שלא פחדו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים.
אחד מחיבוריו התורניים החשובים של הרב סומך הנו הספר 'זבחי צדק" אשר יסודו בתכתובת ענפה בנושאים תורניים שהתנהלה בינו לבין בן אחותו שבהודו. תכתובת זאת כללה לא רק דיונים בענייני הלכה , אלא גם בסוגיות של פרשנות ובעיון של תורה לשמה כאופייני למסורת חכמי ספרד, שלא היה קטלוג לרב מוגדר "פוסק" או רב שהוא "למדן" או רב שהוא פרשן והוגה דעות.
והנה , אחת השאלות שהגיעו מהודו בשנת , 1879 התייחסה להבנת סוגיה תלמודית במסכת תענית . חכם סומך השיב באריכות בנידון זה , והתלבט מאוד בפירוש דבריו של רש"י על אתר, שלא נראו כמתיישבים עם לשון הסוגיה . לאחר שניסח ביאור דחוק לדברי רש"י, גילה לתלמידו שבבומביי כי מסתבר שכלל אין צורך בתירוץ דחוק זה : בא לידינו ספר אחד שנדפס מחדש, ושמו דקדוקי סופרים, והוא לה"ר כמוהר"ר רפאל נתן נטע בן מוהר"ר שלמה זלקינד נר"ו, שהוא עודנו בחיים באשכנז, ה' יאריך ימיו ושנותיו. שזכה ונכנס לבית עקר הספרים של מלכות בייראן, המונח בעיר מינכן, ומצא שם מציאה גדולה – תלמוד בבלי כתיבת יד משנת ק "נ לאלף השלישי. ויש בו כמה נוסחאות משונות [שונות] מנוסחאות התלמוד המצוי בידינו בדפוס. ויש הרבה סוגיות שהם תמוהות, וכפי הנוסחא של אותו תלמוד כתב יד יתפרשו נקל .
הרי דוגמא שחכם סומך דאג לקבל ספרים מחודשים מאירופה (דקדוקי סופרים על מסכת תענית יצא ב 1870) ולעשות השוואות גרסאות וכן אנו רואים פתיחות לעבודה מדעית טקסטואלית על בסיס כתבי יד שלא אופיינית לרבנים במקומות אחרים בעולם…
עיקרי ספריו:
· "זבחי צדק"על שולחן ערוךיורה דעה.
· חזון למועד- על חוכמת העיבור. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, תשמ"ו.
· שו"ת – על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות.
· חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
"קובץ חכמים" – פירוש על "הגדה של פסח""
בתקופת פטירתו של הרב היתה מגפה בעיר ולכן היתה הוראה שלא לקבור שום איש בתוך העיר אלא מחוצה לה. תלמידיו קברוהו סמוך לציון יהושע כהן גדול. כאשר שמע זאת הפשה נתן הוראה להוציאו מקברו, ותהום כל העיר. הדבר נמשך במשך שלשה חודשים, כיון שהקהילה היהודית עירערה אצל השולטן בקושטא. לבסוף הגיע הוראה מקושטא להעביר את הפשה מתפקידו, כיון שנהג בתקיפות יתר ביהודים, ועצר כמה מהם, אך גם להוציא את הרב מקברו. נערכה הלויה המונית להוצאת הגופה ולקבורתה. בשעת הוצאת הגופה נראה לעיני הכל מחזה פלאי, גופו הטהור של הרב נשאר שלם, כאילו זה הרגע הוכנס לקברו. שלוחי הצבא הבינו את מעלת וקדושת הצדיק, ונעשה קידוש השם גדול. אלפי יהודי בגדאד השתתפו בהלויה, ולאחר מכן פנו לבית המדרש בית זילכה בו הבן איש חי אמר מילות הספד שח' עבדאללה סומך היה גלגול אחז שנעל את דלתות בתי המדרש ולכן עסק כל ימיו בריבוי התורה ופתיחת בית זילכה. וכשם שחזקיה המלך גירר את עצמות אביו, כך משמים הוצא חכם עבדאללה סומך ממקום קבורתו, למקום אחר.
תלמידיו של חכם עבדאללה סומך רבים הם אך המפורסמים ביניהם הם:
הבן איש חי זצ"ל הרב סלמן מוצפי זצ"ל הרב יעקב מוצפי זצ"ל הרב סלמן אליהו זצ"ל
קו לקו. אסופת מאמרים-אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים
קו לקו – מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל
מחקרים על יהדות המגרב לזכרו של שאול זיו – זיני – ז"ל – 1983
בעריכת פרופסור עמאר הי"ו.
אחת מתשובות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר
חשבתי לפרסם לזכרו של חברנו המנוח שאול מאמר על ״ר׳ יעקב אבן מלכה והמחלוקת בינו לבין חכמי פאס״, אשר נמצא תחת ידי בכתובים, אך מאחר ולשאול ז׳יל היתה אהבה ניכרת למורשת יהדות מארוקו, לארץ ישראל ולירושלים, ובסוגיות אלו עסק בערוב ימיו, לכן החלטתי לפרסם לזכרו תשובה אחת מתשובות ר׳ אהרן אבן חיים, המשלבת שלשת הדברים יחדיו: היא דנה בענייני ירושלים, נכתבה על ידי אחד מחכמי מארוקו במאה הי״ז, אשר עלה לארץ, התיישב בירושלים, וצאצאיו יצאו כשדרי״ם לחוץ לארץ למען הישוב היהודי בארץ ישראל.
ר׳ אהרן ב״ר אברהם אבן חיים, בן העיר פאס נולד סביב לשנת השט״ו (1555). כיהן ברבנות עם חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בסוף שנת השס״ח (1608) עזב את מארוקו לויניציאה, כדי להדפיס את חיבוריו ״מידות אהרן״ על י״ג מידות, ״קרבן אהרן״ ביאור רחב על הספרא ו־״לב אהרן״ ביאור ודרוש על יהושע ושופטים (ויניציאה שס״ט). בויניציאה התרועע עם חכמי העיר, שהה שם כמה שנים והרביץ תורה בקהל הספרדים והליוואנטינים. משם עבר למצרים, וגם שם הרביץ תורה. בסוף ימיו עלה לארץ והתיישב בירושלים. הוא נפטר בחודש ניסן השצ״ב (1632) ונקבר בהר הזיתים.
מבניו ידועים לנו ר׳ אברהם ור׳ דוד, שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״ ונפטרו צעירים לימים. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה. גם נכדו של ר׳ אהרן הנושא את שמו, ר׳ אהרן ב״ר דוד, יצא בשליחות חברון לערי תורכיה. האחרון גמר שליחותו התיישב שם וכיהן ברבנות בערים כיאוס ואיזמיר.
לבד מהחיבורים הנ״ל, חיבר עוד ר׳ אהרן חיבורים נוספים אשר נשארו בכתובים ביניהם שאלות ותשובות. רק תשובות בודדות ממנו הגיעו לידינו להלן תשובה אחת מהן, אשר שרדה לפליטה.
התשובה
התשובה נמצאת בקובץ תשובות ר׳ אישטרוק אבן שאנג׳י, כתב־יד הנמצא במוסקבה באוסף גינצבורג מס׳ 548». היא אינה אוטוגרפית, הועתקה בירושלים בשנת השפ״ד (1624) מכתב ידו של ר׳ אהרן. ההעתקה קויימה ואושרה על ידי שנים מחכמי ירושלים, ר׳ אברהם ביטון׳ וחכם נוסף ממשפחת כהן, אשר שמו הפרטי דהה ואינו ניכר בכתב יד. התשובה שבידינו היא העתקה מאותה העתקה. יש להניח שהתשובה נכתבה סמוך לזמן העתקתה, דהיינו בשנת השפ״ד, שהרי האישור והקיום להעתקתה מעיד קצת על אקטואליותה.
השאלה דנה בדבר מה שנהגו יהודי ירושלים להתפרנס מהלוואות לנוצרים ברבית. על נוהג זה ערערו מספד חכמים בירושלים, בטענה שגם הלוואה ברבית לנוכרי לא הותרה לגמרי, מת גם שבהלוואה זו הם מסייעים בקיומם של הכומרים ומנזריהם בירושלים, ויש בזה משום אבק עבודה זרה.
נראה כי החכמים האוסרים, אף תיקנו תקנה האוסרת הלוואה לנוצרים. אלה שהתפרנסו מההלוואה ברבית לנוצרים, התנגדו לאיסור. הם פנו לעזרתם של חכמים אחרים למצוא צד היתר, בטענה שזה מטה לחמם העיקרי ואם לא ימצא להם היתר יאלצו לעזוב את ירושלים. ענין זה נדון בידי חכמים נוספים: ר׳ מאיר גאביזון מחכמי מצרים. ור׳ אליעזר בן ארחא מחכמי חברון. ר׳ אהרן נשאל בענין זה בהיותו בחוץ לארץ, כדבריו: ״ואף כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל בני ירושלים באה אלי, שתמיד הם צועקים מר על רבוי המסים וההוצאות אשר בה. ושואלים מכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע ולא יספיק להם הנשלח להם כפי מה שהם אומרים״. וכנראה נשאל בהיותו במצרים בזמן שנשאלה השאלת מר׳ מאיר גאביזון.
למעשה בתקופה העותמאנית ההלוואה ברבית ללא יהודים בארץ ישראל בכלל ובירושלים בפרט, היתה אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל. ועל כך האריך עמיתי אליעזר בשן במאמרו ״תעודה משנת שפ״ד על הויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים״ המבוסם על תשובה זו ומקורות נוספים ״. הוא פרסם שם קטעים מהתשובה, אשר יש בהם רמזים היסטוריים. לעומת זאת קטעים הכוללים משא ומתן הלכתי — וזה רובה של התשובה, הושמטו. ככה נפגמה חשיבותה של התשובה ותרומתה ההלכתית. ומאחר שרק תשובות בודדות מר׳ אהרן הגיעו לידינו, הרי עולה חשיבותה גם לחקר דרכו ושיטתו ההלכתית של ר׳ אהרן, מה גם שרק תשובות בודדות מחכמי מארוקו בתקופה זו הגיעו לידינו. לכן מצאתי לנכון לפרסם אותה בשלמותה עם הארות ומראה מקומות.
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
תורת אמך
פרשת שבוע ואתחנן
מתורת רבני צפון אפריקה מס' 13 המלקט: הרב אברהם אסולין
ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר (ג, כג).
מהפסוק נלמד ארבעה תנאים הצריכים לקבלת התפילה.
כתב רבנו חיים בן עטר זצוק"ל מהעיר סאלי יע"א ממרוקו.
א. שיתפלל כעני הדופק על הפתח כדכתיב (משלי יח, כג), 'תחנונים ידבר רש'. ב. שיבקש ממקור הרחמים. ג. זמן התפלה, ככתוב (תהלים סט, יד), ואני תפלתי לך ה' עת רצון. ד. שתיהיה תפלתו בלשון ברורה.
והנה מה שנתכוין משה רבנו ע"ה. "ואתחנן" לשון תחנונים – תנאי א'. "בעת ההיא" בעת רצון, כפי שמשה רבע"ה ידע שהוא עת רצון – תנאי ב'. "לאמר" פירוש אמריו כמצטרף שלא יסבלו דבריו בלתי הגון – תנאי ד'.
אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון (ג, כה).
כתב הגאון רבי משה אביטן זצ"ל בספרו דרש משה כת"י.
יש להקשות על אמירת משה רבנו ע"ה, מאחר ששמע כי הקב"ה נשבע להם שלא יכנסו לארץ, כמו שכתוב (במדבר כ, יב), לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ, למה התפלל, הרי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם? ועוד כיוון שרצה להתפלל יתפלל משנגזרה הגיזרה, ולמה המתין עד שנת ארבעים? אלא יובן כי משה רבינו ע"ה כשנשבע לו הקב"ה בסלע שלא יכנס לארץ, ידע בעצמו שלא על הכאת הסלע לא יכנס לארץ. כי בסלע לא היה לו שום עון, כי הוא סבר שצריכה הכאה כמו הראשונה, והקב"ה אמר לו קח את המטה, והוא סבר להכות בו את הסלע. ואפילו שלא צוה לו הקב"ה להכות והוא הכה, זה היה שוגג, והקב"ה אינו דן שוגג כמזיד.
ובודאי היה טעם אחר, וזה הדבר היה לו גרמא, וכששמע הקב"ה נשבע, אמר משה אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. וכיון שנתרצה הקב"ה אמר לפניו, רבנו של עולם מה הסיבה לי שלא ליכנס לארץ. אמר לו שהגיעה ממשלת יהושע בן נון, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא (יומא לח.), כיון ששמע טעם הדבר התפלל ואמר, רבנו של עולם אני אהיה לו לתלמיד והוא יהיה לי לרב. אמר לו הקב"ה "רב לך", כלומר ביזוי גדול הוא לך, כי יהיה הוא רב לך.
עלה לראש הגבעה ושא עיניך ימה וצפנה ותימנה ומזרחה וראה בעניך כי לא תעבור את הירדן הזה (ג, כז).
כתב הגאון רבי דוד הכהן סקלי זצ"ל בספרו לך דוד.
כונת הכתוב, שיעלה לראש הפסגה ומשם יראה "כי לא תעבור", כי לא יוכל לעבור את הירדן הזה. וצריך לדעת, כיצד מהראיה יחוייב ממנה שלא יעבור את הירדן? ונראה לפרש ע"פ מאמר רבותינו ז"ל (ילקוט ראובני קנח בשם הרב מגלה עמוקות), אחד מן הטעמים שלא נכנס מרע"ה לארץ משום תקנת ישראל, כדי שלא יבנה את בית המקדש, ואז בר מינן ישפוך את חמתו על שונאיהן של ישראל. ועל כן לא נכנס, שאז שפך חמתו על העצים ועל האבנים, וישראל עושה חיל הלכו בגולה ונתפזרו בכל ארבע רוחות העולם, ואז יש להם תקנה ויש להם תקומה, ישובו יושבי בצלו אל מקומם הראשון. וז"ש "עלה ראש הפסגה ושא עיניך", וראה בעין שכלך וברוח אשר עליך לישראל, אשר המה פזורים בכל ד' פאות "ימה וצפונה ותימנה ומזרחה" לארבע רוחות העולם מפני מעלליהם, ומשם תראה כי אינך יכול לעבור את הירדן הזה.
"ואתכם לקח ה"
וכתב הגאון החסיד רבי יצחק אברז'ל זצ"ל ממרביצי התורה בעיר התהילה מרכאש (בקרוב בס"ד נדפיס את ספרו על התורה והדרושים). למה לקח לצדיקים ב"מ בשביל ויוצא אתכם מכור הברזל שהיא עולם הזה על דרך ושם ינוחו יגיעי כח ועוד להיות לו לעולם הבא על דרך יצאו צדיקים לקבל שכרן ועוד לעם לכפר על הדור ועוד נחלה נוטריקון נדה חלה הדלקה ושמא תאמר מנין שמיתת צדיקים מכפרת לזה אמר כיום הזה שהוא יום הכפורים מה יום הכפורים מכפר וכו' או יאמר קשה מיתת צדיקים כיום הזה יום תשעה באב שנחרבה בית קדשנו ותפארתנו:
ונשב בגיא מול בית פעור (ג, כט).
כתב הצדיק רבי שמואל אבן דנאן זצ"ל מחכמי פאס בספרו לשד השמן.
הנה ידוע מאמר רז"ל (סוטה ד:), כי מי שיש בו מדת הגאוה, בכל המדות רעות הנמשכין ממנה, הוא שקול כעובד עבודה זרה וככופר בעיקר ר"ל, {בגאוה כתיב (משלי טז, ה), תועבת ה' כל גבה לב, ובע"ז נאמר (דברים ז, כו), ולא תביא תועבה אל ביתך}, תיבת "בגיא" ר"ת ב'ית ג'אים י'סח א'דני. וזה הכוונה, למה בית גאים יסח ה', מפני שהוא מול בית פעור, דהיינו שקול כבית פעור שהוא עבודה זרה, שאמרה תורה (שמות לד, יג), כי את מזבחותם תתוצון ואת מצבותם תשברון ואת אשריו תכרותון, לא כן בעונים נאמר (משלי יב, ז), ובית צדיקים יעמוד.
בברכת שבת שלום הרב אברהם אסולין לתגובות ן a0527145147@gmail.com
מעשה רב
חכם עבדאללה סומך מבגדד: תקע"ג-תרמ"ט (1813-1889).
המאמר מאת ידידי רבי שמואל כהן שליט"א.
חכם עבדאללה סומך מבגדד היה רב גדול, פוסק ואיש חינוך שהשפיע רבות על העולם התורה בעיראק במאה ה-19. היה רבו המובהק והסמיך את הבן איש חי.
חכם עבדאללה נולד בבגדד למרת כאתון ורבי אברהם יוסף יחזקאל, שהיה עשיר וגדול בתורה. כפי שמעיד על עצמו בהקדמתו לפירוש ההגדה של פסח, הינו אחד מצאצאיו של רבי ניסים גאון, שהיה ראש ישיבה בקירואן. למד תורה אצל חכם יעקב בר יוסף הרופא, שהיה אחד מגדולי הדיינים בעיראק בדור שלפניו, ונשא לאשה את שרה, בת-דודו יצחק. לאחר מכן החל לעסוק במסחר. חכם יעקב בר יוסף הרופא בספרו "חלק יעקב" בפרשת נח, מכנה את חכם עבדאללה סומך בשם "תלמידי המובהק והנבון".
אביו ואחיו היו עשירים ותומכו בו, והוא עצמו גם נהיה לעשיר. לימים החל בהעמדת מורי הוראה בישראל והקים עולה של תורה, וברבות השנים עברו תחתיו אלפי תלמידים. באמצע שנות העשרים לחייו, החל לפעול להכשרת תלמידי חכמים כדי שינהיגו את יהדות עיראק בעתיד. תחילה הוא לקח עשרה אברכים והתחיל ללמדם תורה בשקידה רבה חינם אין כסף כמסורת חכמי ספרד. הפילנטרופ יחזקאל בן ראובן מנשה תמך ביוזמתו של החכם, והקים ב-1840 בית מדרש ("מדרש אבו מנשי") וקרן שתממן את התלמידים. עם הזמן בית המדרש התרחב ונקרא "מדרש בית זלכה". חכם עבדאללה עמד בראש הישיבה עד לפטירתו.
קובצי השו"ת שחיבר מכילים שאלות שנשלחו אליו מרחבי עיראק, מהודו ומפרס. השאלות מעידות על תקופה של שינויים רבים בחייהם של השואלים, שנבעו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים, שיטות חדשות של ארגון חברתי ותרבותי ועוד. מתשובותיו, במיוחד לקהילה הבגדאדית שהיגרה להודו, עולה כי הרב סומך קיבל בצורה לא מאיימת את חידושי המודרנה, ואפשר לשואלים להשתלב בנורמות המקובלות בעולם בו הם חיים, כל זאת מבלי לזנוח את דרך התורה. דרך זו אפיינה את כמעט כל החכמים הספרדיים בדורות הקודמים שלא פחדו מתהליכי מודרניזציה אשר היו מלווים בחידושים טכנולוגיים.
אחד מחיבוריו התורניים החשובים של הרב סומך הנו הספר 'זבחי צדק" אשר יסודו בתכתובת ענפה בנושאים תורניים שהתנהלה בינו לבין בן אחותו שבהודו. תכתובת זאת כללה לא רק דיונים בענייני הלכה , אלא גם בסוגיות של פרשנות ובעיון של תורה לשמה כאופייני למסורת חכמי ספרד, שלא היה קטלוג לרב מוגדר "פוסק" או רב שהוא "למדן" או רב שהוא פרשן והוגה דעות.
והנה , אחת השאלות שהגיעו מהודו בשנת , 1879 התייחסה להבנת סוגיה תלמודית במסכת תענית . חכם סומך השיב באריכות בנידון זה , והתלבט מאוד בפירוש דבריו של רש"י על אתר, שלא נראו כמתיישבים עם לשון הסוגיה . לאחר שניסח ביאור דחוק לדברי רש"י, גילה לתלמידו שבבומביי כי מסתבר שכלל אין צורך בתירוץ דחוק זה : בא לידינו ספר אחד שנדפס מחדש, ושמו דקדוקי סופרים, והוא לה"ר כמוהר"ר רפאל נתן נטע בן מוהר"ר שלמה זלקינד נר"ו, שהוא עודנו בחיים באשכנז, ה' יאריך ימיו ושנותיו. שזכה ונכנס לבית עקר הספרים של מלכות בייראן, המונח בעיר מינכן, ומצא שם מציאה גדולה – תלמוד בבלי כתיבת יד משנת ק "נ לאלף השלישי. ויש בו כמה נוסחאות משונות [שונות] מנוסחאות התלמוד המצוי בידינו בדפוס. ויש הרבה סוגיות שהם תמוהות, וכפי הנוסחא של אותו תלמוד כתב יד יתפרשו נקל .
הרי דוגמא שחכם סומך דאג לקבל ספרים מחודשים מאירופה (דקדוקי סופרים על מסכת תענית יצא ב 1870) ולעשות השוואות גרסאות וכן אנו רואים פתיחות לעבודה מדעית טקסטואלית על בסיס כתבי יד שלא אופיינית לרבנים במקומות אחרים בעולם…
עיקרי ספריו:
- "זבחי צדק"על שולחן ערוךיורה דעה.
- חזון למועד- על חוכמת העיבור. חיברו בשנת תקצ"ט, יצא לאור לראשונה ברמת גן, תשמ"ו.
- שו"ת – על ארבעת חלקי השולחן ערוך. מכל תפוצות המזרח פנו אליו בשאלות.
- חידושים על מסכתות התלמוד. כתב-היד נמצא במדרש בית זלכה בבגדד.
"קובץ חכמים" – פירוש על "הגדה של פסח""
בתקופת פטירתו של הרב היתה מגפה בעיר ולכן היתה הוראה שלא לקבור שום איש בתוך העיר אלא מחוצה לה. תלמידיו קברוהו סמוך לציון יהושע כהן גדול. כאשר שמע זאת הפשה נתן הוראה להוציאו מקברו, ותהום כל העיר. הדבר נמשך במשך שלשה חודשים, כיון שהקהילה היהודית עירערה אצל השולטן בקושטא. לבסוף הגיע הוראה מקושטא להעביר את הפשה מתפקידו, כיון שנהג בתקיפות יתר ביהודים, ועצר כמה מהם, אך גם להוציא את הרב מקברו. נערכה הלויה המונית להוצאת הגופה ולקבורתה. בשעת הוצאת הגופה נראה לעיני הכל מחזה פלאי, גופו הטהור של הרב נשאר שלם, כאילו זה הרגע הוכנס לקברו. שלוחי הצבא הבינו את מעלת וקדושת הצדיק, ונעשה קידוש השם גדול. אלפי יהודי בגדאד השתתפו בהלויה, ולאחר מכן פנו לבית המדרש בית זילכה בו הבן איש חי אמר מילות הספד שח' עבדאללה סומך היה גלגול אחז שנעל את דלתות בתי המדרש ולכן עסק כל ימיו בריבוי התורה ופתיחת בית זילכה. וכשם שחזקיה המלך גירר את עצמות אביו, כך משמים הוצא חכם עבדאללה סומך ממקום קבורתו, למקום אחר.
תלמידיו של חכם עבדאללה סומך רבים הם אך המפורסמים ביניהם הם:
הבן איש חי זצ"ל הרב סלמן מוצפי זצ"ל הרב יעקב מוצפי זצ"ל הרב סלמן אליהו זצ"ל
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
אהבתו לספר.
אחת התכונות המאפיינות את היעב"ץ היא האהבה לספר הוא השתדל הרבה ברכישת ספרים, ספרים שלא יכול להשיגם העתיק במו ידיו. המאמצים שהשקיע בהעשרת אוצר ספריו חרגו הרבה מעבר לצרכיו היומיומיים 
של פוסק הלכה לקהילות.
ספריהם של רבני מרוקו הראשונים, שלא היו ברשותו או שהיו לו בכתבי יד ישן נושן, כחס עליהם עמד והעתיקם מחדש. נזכיר כי נספר " מנתחת יהודה " לרבי יהודה בן עטר, הועתק על ידו בשנת התמ"ח 1688, בהיותו כבן חמש עשרה, ומהעתקה זו הגיע הספר לדפוס.
אף " ספר התקנות " של פאס הנדפס ב " כרם חמר " חלק ב', הגיע לדפוס מהעתקתו. כמה מפסקי הרבנים הקדמונים השתמרו רק בזות העתקותיו וחלקם נדפס במוצב"י.
כמה קבצים המצויים עדיין בכתבי יד הועתקו על ידי היעב"ץ. לדוגמה" קובץ גדול אותו הזכרנו לעיל פעמים מספר. היעב"ץ העתיקו בהיותו כבן עשרים שנה, ובו תיאור מפורט על פטירתם של רבנים אחדים, ההלוויות שנערכו להם ותמצית ההספדים שנשאו עליהם, עם שמותך המספידים, וכן חידושים ששמע מרבנים או משד"רים או שהעתיק מכתבי יד ישנים.
הקובץ כולל כשלוש מאות דפים. חשיבות מיוחדת לקובץ לחקר תולדות רבני מרוקו ויצירותיהם. הקובץ נמצא באוסף לידסי רות מספר 737.
כששמע על ספר חדש או ישן שלא נמצא בספרייתו, השתדל היעב"ץ לרכוש אותו, ולשם כך נעזר בידידיו הרבנים במרוקו ומחוצה לה. הוא ניצל את ביקורי השד"רים, שהיו מביאים בידם ספרים, לרכישה, לעיון או להעתקה.
הוא ביקש את עזרתם שירכשו עבורו ספרים בשובם לארץ. לתכלית זו – רכישת ספרים – הרשה לעצמו להשתמש גם בתלמידי חכמים רשומים, כדברי התנצלותו באחד ממכתביו לשד"ר רבי משה ישראל.
היעב"ץ העתיק את הספר " ירח יקר " לרבי אברהם גאלאנטי מכתב יד שהביא למרוקו השד"ר רבי אלישע אשכנזי – "| שריד ופליט " . היעב"ץ העתיק סגולות מקונטרס שהביא עמו למרוקו השד"ר חייא דיין, וכן העתיק קונטרס שהביא רבי יעקב הלוי ברוכים מירושלים ( שלוחי ארץ ישראל עמוד 422 – 423 ).
" ולעניין החמישה דינרי זהב אשר נתתי ביד מעלת כבוד תורתו להוביל ןהרב טולידאנו זלה"ה, לקנות לי בהם ספרים, ושאלת ממני אודיעך ואערכה לפניך מה יעשה בהם, הן אמת אלו היה עניין זה שליחות דמילי מדעלמא הייתי נמנע להטריח למעלת כבוד תורתו משום ודאשתמש בתגא.
אכן בהיות עניין זה שליחות דבר מצווה דהיינו קניית ספרים, ועוד שהם בלתי מצויים בכל המערב כבר מלתייהו אמירא ניחא ליה ואיניש למעבד מצוה בגופיה, וזה אפילו באיניש דעלמא קל וחומר לאיר ירא את ה' ובמצוותיו חפץ מאוד כמעלת כבוד תורתו.
ולכן יגדל נא חוסדו עלי בהגיעו למצרים יבנה עירו אמן, לפתוח האגרת השלוחה בידו מאתי להרב טולידאנו ז"ל ויקנה לי כבוד תורתו הספרים על הדרך שנתבאר שם.
ספרים שלא נמצאו בקרבתו ולא יכול לרכשם או להעתיקם במו ידיו, דאג להושיב אנשים בשכר שיעתיקו לו אותם. הוא השתדל שהספרים המועתקים יהיו כתובים בכתב נאה ומרווחו. כאשר קיבל ספר שהועתק למענו בכתב יד צפוף, מיד כתב לסופר להוכיחו :
" הגדתי היום איך הגיענו בערב כפור, ספר כתב באותיות מעורות זו בזו. ואלו היה ספר תורה מהכתב ההוא בא לפני איזה חכם מישראל, היה קורעו לאלתר ברוגזו. דבעינן כחוט השערה לפחות בין אות לאות, לנאות וליפות הכתיבה ".
ואכן הספרים שהועתקו על ידיו כתובים בכתב יפה ובאותיות גדולות ומרווחות. הוא ראה במלאכת ההעתקה עבודת קודש וחסד שהוא עושה עם החיים ועם המתים, שלא יהיה יגיעם בתורה של רבותינו הראשונים לריק, ומתוך דאגה לדורות הבאים שיזכו ליהנות מזיו תורתם של הראשונים, כדבריו בהקדמתו לספר התקנות :
" וראה ראיתי שכמעט קט היו הולכים לאיבוד לפי רוב השנים….ואמרתי הנה באתי במגילת ספר להעתיקם כיד ה' הטובה עלי בנייר חלק וחזק ובכתיבה תמה למען יעמדו ימים רבים "
כשרצה שד"ר ירושלים, רבי יום טוב קריספו ( קריספין ), בשנת התע"ח – 1718 להביע את תודתו והוקרתו ליעב"ץ על העזרה הגדולה שעזר לו להצלחת שליחותו, קנה בדרכו חזרה לארץ בעברו דרך אלכסנדריה של מצרים, את הספר " שיירי כנסת הגדולה " על יורה דעה, לרבי חיים בנבנישתי, ושלח אותו במתנה ליעב"ץף ביודעו מה גדולה הערכת הספרים ואהבתם אצל היעב"ץ. מאלפת הקדשתו לספר :
" קניתי אותו לשם הרב המובהק בדיין ומורה בנן של קדושים כבוד הרב יעקב בן צור נר"ו בסך ע"מ ד"ת ( שבע מתקאל וארבע אוקיות ? ) פה נא אמון היום כ"ה בתמוז התפ"ב 1722, יהי רצון שיראה בניו יושבים על כס ההוראה….כה דברי צעיר המשתלח מעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן יום טוב קריספו "
באוסף הספרים של היעב"ץ היו ספרי דפוס וכתבי יד וכאלה המצויים בדפוס וגם בכתב יד. בלימודו היה עורך השוואות בין הדפוס לכתב היד. אהבתו לספריו לא ידעה מעצור, ובנדודיו וטלטוליו הרבים זכר רק את ספריו.
עד כמה הייתה קשה פרידתו מהם ניתן ללמוד מביטויים שונים בתשובותיו : " ומה אעשה ואור עיני הלא הם ספרי אין אתי כי הנחתים בפאס ובאתי פה כגוף הנפרד מן הנשמה " והן אמת שלעת הזאת אני גולה חוץ לזמני וחוץ למקומי ואין כלי תשמישי ואור עיני וספרי וספירי גם הם אין אתי "
היעב"ץ השאיר אחריו בלום של ספרים, ועד ימינו נחשבה הספרייה של משפחת אבן צור בין הספריות הגדולות במרוקו.
הרבה ספרים מספריית היעב"ץ נמצאים היום בספריות שונות. באחרונה רכש מר אביגדור קלאגבאלד מספריית אבן צור בפאס כחמישים ושניים כתבי יד, וערך לאוסף מקיף. הייתה לי הזכות להגיה את כתב היד לפני מסירתו לדפוס.