אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים

ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم

36 – النسوان حبايل الشيطان

א(ל)נסיואן חבאיל(אל)שיטאן.

הנשים חבלי השטן(מלכודת).

״למה נקרא שמה אישה – שהיא אש״ (כלה א).

37 – النسوان رياض القلوب وشياطين الجيوب

א(ל)נסואן ךיאצי(א)לקלוב ושיאטין(אל)ג׳יוב.

 הנשים גני הלבבות ושטני הכיסים.

38 – النسوان شقائق النعمان

א(ל)נסואן שקאיק(אל)נעמן.

הנשים כלניות.

39 – نارك ولا جنة غيرك ٠ او نار جوزي ولا جنة ابوي

נארכּ ולא ג'נת ע׳ירכּ. או – נאר ג׳וזי ולא ג'נת אבוי.

מוטב לשבת באשך (בעלי) ולא לשבת בגן עדן של אחרים.

 או מוטב לשבת באשך – בעלי, ולא בגן עדן של אבי.

הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו

קישורים לשיעורי של כבוד הרב אברהם אסולין בנושאים שונים

הלכות הפטרה מאת הרב באברהם אסולין

http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/ahrr.html

הלכות סעודה שלישית מאת הרב אברהם אסולין ס"ט

http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/llobt.html

הלכות תפילת מוסף של שבת לפי פסקי חכמי מרוקו מאת הרב אברהם אסולין ס"ט

http://orhadash.net/index.php/component/allvideoshare/video/latest/sdre.html

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

קזבלנקה

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

קזבלנקה

הגדולה בערי מרוקו ונמלה הראשי, שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי. יש בה גם שני נמלי תעופה בינלאומיים. היא אף הבירה הכלכלית של מרוקו – מיוצרת בה כמחצית מתפוקת התעשייה הארצית. הענפים העיקריים בה הם טקסטיל, אלקטרוניקה עיבוד עורות, שימורי מזון(דגים), משקאות והרכבת מכוניות.

מבנה העיר משקף את שלבי גידולה. סמוך לנמל נמצאת העיר הערבית העתיקה, שנבנתה בעיקר במאה ה-18. היא היתה מוקפת חומה, שממנה נותרו שרידים. מסביבה בנויה העיר האירופית, המהווה עתה את מרכז המסחר והעסקים. משנות ה-20 התפתחו פרוורי מגורים, בעיקר במערב. במזרח נמצא אזור תעשייה.

במאה ה-12 עמדה במקומה עיר נמל בשם אנפה (Anfa), שהפכה במרוצת הזמן בסיס לשודדי ים. מעוז שודדים זה נהרס כליל בידי הפורטוגלים ב-1468. לקראת סוף המאה ה־18 שב ובנאה הסולטאן מחמד בן עבדאללה. מקור השם בבית הלבן (בפורטוגלית Casa Blanca), שבלט בין חורבות אנפה ושימש ציון דרך לספינות. בפי הערבים היא נקראת אל- דאר אל-בידה. ב-1907 כבשו הצרפתים את העיר לאחר טבח גדול בילידים. היה זה בתגובה לרצח כמה צרפתים. במאורעות אלה נפגע קשה הרובע היהודי. בימי השלטון הצרפתי גדלה העיר במהירות רבה.

בימי הביניים התקיימה בה קהילה יהודית קטנה, שהתפזרה לאחר הכיבוש הפורטוגלי. הקהילה גדלה, יחד עם העיר כולה, בעת החדשה. באמצע המאה ה-19 התיישבו בה סוחרים יהודים מערים אחרות במרוקו. בעקבות הכיבוש הצרפתי גדל מספר היהודים במידה ניכרת. בתקופת הכיבוש הצרפתי נפגעה הקהילה ממרירות שבטים, ובאותו הזמן הגיעו אל העיר פליטים יהודים משאר חבלי מרוקו. תושבים חדשים אלה התגוררו בדרך כלל במלאח, בעוני רב.

כאחר המלחמה גברה הגירת יהודי מרוקו לקזבלנקה והיא הפכה לגדולה בקהילות מרוקו. ב-1948 ישבו בה כ-70,000 יהודים – כ-34% מכלל יהודי מרוקו. ב-1960 התגוררו בה 54% :־כלל יהודי המדינה. בשנות ה-60 החלה הגירה גדולה אל מחוץ לגבולות המדינה. ב-1967 חיו בה 37,000 מכלל 50,000 היהודים שהיו במרוקו. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה ב- 1956, הוכרז על שוויון זכויות ליהודים. ב-1959 נבחר יהודי לראש העירייה. בין מוסדות ־:חינוך הבולטים בה: בית הספר כי״ח, ישיבת ״אוצר התורה״ ובית הספר אורט. רוב ־מוסדות נסגרו ב-1965.

אתרים: לעיר זו גוון מערבי בולט אחרי שלטון צרפתי בולט. העיר היא גם המטרופולין ־;גדול ביותר במרוקו החדשה, ולב קשריה עם העולם הכלכלי הוא הנמל (אתר). מסגד חסן ־זשני הניצב לחוף הים הוא הגדול בעולם מסוגו. במערב העיר נמצאת ה״קיצריה״ – בזאר ססגוני, בשכונת הווילות המפוארות מתגוררים שגרירים רבים.

בין השנים 1940-1924 יצא לאור בעיר זו העיתון היהודי החשוב ״L'AVENIR ILLUSTRÉ" (״העתיד המאויר״) במהדורה שבועית, ואחרי המלחמה יצא לאור העיתון ״NOAR״ (״נוער״), שייצג את החוגים הציוניים והיה בעל השפעה רבה.

המלאח של העיר מאוכלס כיום בערבים, אך ברובע היהודי החדש יש שלושים בתי כנסת, והדרשות בהן ניתנות בערבית־יהודית ובצרפתית.

 טכס התחדיד – רפאל בן שמחון

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה ולפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

המכתש – אל-מהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת ה

מזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

חללולנא – פתחו לנו.

למחרת בבוקר, אסור היה לפתוח את החדר מבפנים, אלא אם כן פתחוהו השכנים מבחוץ. אם הללו איחרו לפותחו, ניגשה אם היולדת ורמזה להם במשפטים מיוחדים.

יא זיראננא, לבאס לבאס עלינא

נפסינתנא ואוליידנא מא ענדהום באס

זיראננא יא לעגזאנין

חלוללנא תבקאו פרחאנין

נחית טאס דל נטילה עאם עלינא

שכיננו לנו טוב טוב !

היולדת והבן שלנו חשים בטוב

שכיננו העצלים

פתחו לנו, תהיו מאושרים

כי קערת הנטילה גאתה עלינו.

אמצעי שמירה נגד החיצוניים.

הסכנה מפני התחתיים ( הדים ) גדולה במיוחד בשמונת הימים הראשונים שהם הגורליים ביותר לגבי הרך הנולד. כי ה " שכנים " אינם ששים כל כך לקבל את הדייר החדש עלי אדמות ומנסים ןהתנכל לו בכל צורה שהיא, על ידי פגיעה בו או על ידי החלפתו.

לכן הזהירות עתה חייבת להיות מדוקדקת, והאמצעים רבים ומגוונים כמו שנראה בהמשך. המערכת המסועפת של בילבולים וטכסים, נועדה למנוע את ההיזק הדמוני העלול לקרות.

בלבול השדים

עם רדת החשיכה לפני התחלת התחדיד, מוטל על היולדת תפקיד מיוחד, והוא להשמיע צלילים תוך הקשה בכף או במזלג, על החרב המונחת לפניה, כדי לבלבל את החיצוניים, משום שהברזל הוא אחד האמצעים המרתיעים אותם. דורשי רשומות כתבו : ברזל הוא ראשי תיבות של ארבע האמהות, בלהה, רחל, זלפה, לאה ובזכותן הברזל שומר ומרתיע.

המכתש – אל-מהראז

במכנאס נהגו, שכאשר נולד בן במשפחה, לקחו את המהראז ( מכתש , עלי, או מדוכה ) העשוי מנחושת, העמידו אותו על אדן החלון הפונה לרחוב, ובמדוך שלו, כתשו כמה קטורות ליום הברית. כל הושמעו רעשים להברחת המזיקים, והיה בזה גם רמז לשכנים ולעוברים ושבים, כי בן נולד לנו.

בצפרו נוהגין הנשים לדוך במכתשת כמון לרפואת ברית מילה וחיננא, שבה מורחין את כל בשר הילד לחזק את עורו, והקול נשמע למרחוק.

האולר והסכין.

בשבוע הראשון להולדת הילד, האולר והסכין לא ימושו מתחת לכרית שלו. בשבועות הבאים, אם לא ירגיש טוב או אם יחלה, ההורים יערכו לו מין תחדיד חדש, כי חושבים שהמחלה או החולשה באה מן המזיקים או מעין הרע.

גם היולדת צריכה שמירה מעולה ואפילו ביום, על כן לא משאירים אותה לבד בבית. ואם תרד מהמיטה, חייבת היא לקחת סכין או אולר ביד. כל עוד לא תמו ארבעים יום ( לארבעין ), חייבת היא בשמירה מעולה.

אל- עזזאף.

מאחר והשטן ולילית מחפשים דרכים להזיק לרך ולמונעו ממצות המילה, נהגו אפוא, הורי התינוק להערים עליהם ולבלבל אותם. הם לקחו אל- עזזאף שהוא מטאטא קטן ללא מקל, חיתלו אותו כמחתלים תינוק, והניחו אותו ליד הרך הנולד, כך שאם לילית וכת דילה, יצליחו להסתנן למיטתה של היולדת, על מנת לחטוף אותו, הם יתבלבלו אולי ויקחו במקומו את התינוק מטאטא.

כאשר טכס התחדיד מסתיים, סוגרים היטב את חדר היולדת ואת כל החלונות, ואין לפתוח אותם עד למחרת בבוקר. מציידים את האורחים שנכחו בטכס ורוצים לחזור לבתיהם, בכמה גרגרי מלח כדי למנוע כל תקלה לא רמוייה עם ה " שכנים " – השדים, בגלל הסכנה לעבור בלילה במקומות חשוכים.

תינוק או סכין.

מנהג קרוב לזה, קיים לפני ההיריון והוא : אם אשה טבלה ואירע אונס לבעלה שלא יכול לבוא אליה מכל סיבה שהיא, היא מביאה תינוק ומשכיבה אותו אצלה, או מניחה סכין תחת הכר או שהיא פורשת עליה בגד של בעלה.

צעיף הראש בעריסה.

כשהאם יוצאת החוצה, היא לא תשאיר את עריסת התינוק ריקה, אלא תשים במקום התינוק את צעיף ראשה\ כדי לשמור על הגנתו. אותו הדין,

כאשר היא תרצה להיניק את תינוקה, היא לא תשאיר את העריסה ריקה אלא תניח במקום התינוק, אולר פתוח או כסין כדי להפחיד ולהבריח את המזיקים.

בין לידה ללידה, העריסה אינה צריכה להשאר ריקה וללא פעילות. אסור גם לנדנד עריסה מבלי שיהיה תינוק בתוכה, אפילו לשם שעשוע. יש לשים בתוכה כמה גרגרי שעורה, כדי שהאם תמשיך להיות פוריה. שמים בעריסה סכין ובמיוחד מפתח, כדי שהילדים שיבואו אחר כך לא ימותו באיבם.

הפחד מהחטיפה.

בשמשך הימים הראשונים, יש להיזהר מאוד ולא לעזוב את התינוק לבד בחדר ולו לרגע אחד, בפרט בחושך מחשש " שיוחלף ". הילד יכול להיות מוחלף על ידי השדים " מבדדל – מוחלף\ אם הילד בלונדיני במיוחד, הוא יהיה טרף קל לשדים. יש להזהר שבעתיים אם התינוק הוא בעל שיער בהיר.

אל-חפרא.

מיד לאחר הלידה, חייבים לכבס את בגדי היולדת ואת המטליות שבהן השתמשו לניקוי הדם, אם התמהמהו ולא כיבסו את בגדיה, אסור לכל אדם להיכנס לחדרה. אומרים לא " יכנס אל-חפרא ( שמא יכנס לחפירה ), כי בגדי היולדת דומים לבגדי האדם המת.

היא גם תייבש את החיתולים בחדר בגור ולא לעיני השכנים. מי שאינו נזהר ונכנס לבית היולדת, עלול ליפול למשכב. המיילדת היא המוסמכת והיחידה, אשר עליה מוטלת החובה לכבס את בגדי היולדת ואת חיתולי התינוק כדי למנוע כישופים

דברי תורה.

דברי תורה הם " חרב פיפיות נגד המזיקים, וכל למדן הבריח וביטל את כל החיצוניים בדברי תורה. האס החזיק אם כן את עוללו בידיו, העביר את אצבעו על חושיו ומלמל באוזניו את האלף בית, תורה ציוה לנו משה, שמע ישראל, ועוד פסוקים, כדי שהתינוק יתחיל את דרכו בקודש, שהיא דרך התורה.

לארבעיין – הארבעים.

בנוסף לשמונת הימים המסוכנים שעוברים מעל הרך הנולד, נוקטים עוד זהירות מפני המזיקים, במשך תקופת הארבעים או לארבעיין כפי שמכנים אותה. זוהי תקופה של ארבעים יום שבמהלכם, על ההורים לשמור ולנוט בכל האמצעים האפשריים לבל יינזקו האם ותינוקה מכל מיני מזיקין ומרעין בישין.

בל נשכח, שאמצעי השמירה על התינוקות הזכרים, מרובים לאין ספור מאלה על הבנות. וסביר להניח כי ערכו של הבן רב משל הבת, ולכן כל משפחה נדרשה לשמור על כמה כללים חשובים

הרך נלקח למלמד תינוקות.

יש הנוהגים לקחת את הרך הנולד למלמד תינוקות במלאת לו ארבעים יום ושם עורכים " סעודה זוטא " לכל התינוקות של בית רבן.

הילד בידינו.

בתקופת הארבים יום, חל איסור מוחלט להוציא את התינוק מהבית, בעוד שאת הבת, מותר להוציא בתום שבעה ימים. כי הבת כפי שציינו " מחדייא – מוגנת, אבל לגבי בן זכר, חייבים לחכות עד שיעבור המחסום של הארבעים, ואז אפשר לנשום לרווחה ולומר " מנע מן הסכנה " – ניצל מהסכנה. עתה הילד בידינו וכחות הרע לא יוכלו עוד להתנכל או להרע לו.

רבי דוד בוזגלו

מורשת יהדות מרוקו מנחה של שבת

קינה רבי יעקב אבן צור על תשעה באב

לתשעה באב.

אסלדה בחילה אזנח נזם נחלי

הסוג: קינה. העת: לתשעה באב.

אםלדה בחילה, / אזנח נזם וחלי,

 מעי מעי אוחילה, / קירות לבי הומה לי.

נקטה נפשי בחיי, / כי היו צרי לראש.

 הלקו, הכו לחיי, / ואותי השקו מי רוש.

תחת עסיס ותירוש, / יין עין חכלילי.

יהדפוני אל חשך / וינדוני מתבל,

אוי לי כי גרתי משך / רגלי ענו בכבל,

נהפך נבל לאבל / ולקול בוכים חלילי.

 .יחרד לזאת לבי / ואברי נהלמו,

חורשים חרשו על גבי / וככנור מעי המו.

  רתחו ולא דמו / חזות קשה הֻגד לי.

עלי לבבי דוי, / מרֹב צרה ומצוקה.

בָתֵי בראי וגואי, / היו בוקה ומבוקה,

 על כן בנהי אזעקה / ובמר אֹמר רזי לי.

קדמו מוקשי מות / אותי, בלו בשרי,

 ביום אֹפל צלמות, / אכזר עכר שארי

אין תעלה לשברי / כל רֹאי ילעגו לי.

במסתרים תבכה נפשי, / יגעתי באנחתי:

 צָפו מים על ראשי, / עד אמרתי נגזרתי;

נפוגותי נדכיתי / על כי הֵמר שדי לי.

אויבי, בעֻזך נאור, / כבדם תפלח:

את מקללי תאיר / ובניהם תקפח.

כל צרי אנגח / חנם שחת טמנו לי.

צהלי וגם רֹני, / עניה הסֹעךה,

 בצדקה תכונני, / צפירת הוד תפארה.

צאן קֹדֶש הנפזרה, / חיש תחסי בצלי,

בארץ הטהורה / תוך גבולי וגלילי.

אצלצלה בגילה, / כי אל יהיה בכסלי,

הלא אליו אוחילה / יהי שלום בחילי.

אצלצלה

מתוך אתר פיוט

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=283#2,20,398,9

יהודה וישראל (חסרה)

יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל דְּעוּ מַר לִי מְאֹד לָכֵן בְּחַטֹּאתַי אֲנִי אֶרְעַד רְעוֹד
יִהְיֶה לְבָבִי בִי בְעֵת אֶשְׁמַע בְּכוֹת וְעֵת שְׂחוֹק אֶרְאֶה אֲזַי אֶסְלוֹד סְלוֹד
בֶּן אָח וְאָחוֹת אֵם וְאַף גַּם כָּל שְׁאֵר תִּבְכּוּ לְמִשְׁפָּחוֹת וְגָדְדוּ בָם גְּדוֹד
דּוֹד טוֹב וְכָל אִישִׁים וְגַם נָשִׁים בְכוּ וַאֲנִי בְבִכְיָתִי אֲזַי אַחֲרִיד חָרוֹד

חָסְרָה נְגִינָתִי וְשִׂמְחָתִי בְעוֹד אֶזְכּוֹר לְמִקְדָּשׁ כִּי אֲבַדְנוּהוּ אָבוֹד
חָסְרָה קְהִלַּת אֵל וְלוֹמְדֵי דַת וָדִין עַל זֹאת יְהוּדָה קוּם וְיִשְׂרָאֵל סְפוֹד
חָסְרָה וְגַם קָצְרָה יְחִידָתִי לְרוֹב אַבְדָן קְהִלּוֹתַי וְנִשְׁמְדוּ שָׁמוֹד
חָסְרָה יְדִיעָתִי בְקוֹרוֹת הַזְּמַן אֶמְאַס לְקוֹל שִׁירִים וּמָחוֹל גַּם רְקוֹד

חָסְרָה עֲצַת לוֹמְדִים לְתוּשִׁיָּה וְצַר הָרַג בְחִירֵיהֶם כְּמוֹ צֹאן וַעֲרוֹד
חָסְרָה חֲנִינַת אֵל וְרַחֲמָיו נִשְׁכְּחוּ הוּא לִי כְּמוֹ אַכְזָר וְהֵמַר לִי מְאֹד
חָסְרָה זְכוּת אָבוֹת וְלֹא תָלִיץ בְּעַד זַרְעָם וְסַף גִּזְעָם וְנֶחֶרְדוּ חֲרוֹד
חָסְרָה צְנִיעוּת כָּל נְשֵׁי יַהְרוּת בְּיוֹם נָפְלוּ בְיַד זָרִים וְקָפְדוּ בָם קְפוֹד

חָסְרָה נֶחָמַת כָּל יְהוּדָה כִּי יֵאוּשׁ צָמַח בְּלִבּוֹתָם וְנֶעֱקַד בָּם עָקוֹד
חָסְרָה פְּקֻדַּת אֵל עֲלֵי הוֹרְגִים בְּנֵי עַמִּי וְגַם גּוֹזְלִים וְחוֹשְׁדִים בָּם חֲשׁוֹד
חָסְרָה אֱמֶת תּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר עִם רוֹב גְּאוֹן זָרִים שְׁכוּחָה מִלְּמוֹד
חָסְרָה מְתִיקוּת מִבְּנֵי עַמִּי וְלֹא חָסְרָה מְרִירוּתָם וְתִשְׁקוֹד בָּם שְׁקוֹד

חָסְרָה עֲרֵבוּתָם וְטוֹבָתָם וְכָל חָכְמַת חַכְמֵיהֶם וְנֶחֶלְדָה חֲלוֹד
חָסְרָה תְּשׁוּבַת אֵל לְצַעֲקָתָם וְאֵין עוֹנֶה וְאֵין חוֹמֵל וְנִלְאָה מִפְּקוֹד
חָסְרָה שְׁכִינָה מִשְּׁכוֹן מַטָּה בְּתוֹךְ מִקְדָּשׁ וְיִשְׂרָאֵל וְחָדְלָה מִן רְבוֹד
חָסְרָה עֲנוֹת קַדִּישׁ וַעֲנוֹת בָּרְכוּ בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת חֲרֵבִים מִיְּסוֹד

חָסְרָה זְכִירַת צוּר ה' צְבָאוֹת יָהּ וֵאלֹהִים אֵל וְשִׁין דָּלֶת וְיוֹד
חָסְרָה נְבוּאָה בִּי וְנִסְתָּם כָּל חָזוֹן אוּרִים וְגַם תֻּמִּים וְצֵרוּף שֵׁם בְּסוֹד
חָסְרָה הֲגוֹת תּוֹרָה יְלָדִים עֵת גְּמוֹר שַׂק אֶחְגּוֹר עַל זֹאת וְאֶפְדֶנּוּ אָפוֹד
חָסְרָה כְּבוֹד שַׁבָּת כְּבוֹד מוֹעֵד בְּכֵן חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת קַח יְצוּעֲךְ בּוֹ רְפוֹד

חָסְרָה עֲרֵבוּת קוֹל חַזָנִים מִזְּמוֹר מַפְטִיר וּמוּצָנִיף וְגַם פַּיְטָן לְחוֹד
חָסְרָה כְּבוֹד מַלְכוּת יְהוּדָה עַד מְלוֹךְ הָאִישׁ בְּנוֹ דָּוִד יְחַיֶּה עַם בְּסוֹד – 

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/Song.aspx?SongID=524#2,20,1580,9

מתוך אתר פיוט

אל יום זה יאות

קינה / סימן א(ני) שלום בן צור

אֶל יוֹם זֶה יָאוּת קִינָה עַם יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ
קַדְּשׁוּ צוֹם וַאֲנִינָה רְדוּ עַל הָאָרֶץ לִינוּ
הַרְחֵק שְׂחוֹק וּנְגִינָה וּמִסְפֵּד תַּמְרוּר עָנוּ
מִרְחִיצָה הִשָּׁמְרוּ נָא יְחֵפִים אָבְלוּ אָנוּ
עַל יְדִיד אָנָּה פָּנָה אֲקוֹנֵן כְּאַלְמָנָה
כֹּל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מַיִם אֶהְגֶּה כַּיּוֹנָה
עַל קִרְיַת דָּוִד חָנָה חֲרֵבָה קָרְאוּ אוֹי לָנוּ

שְׁחִי חוֹלִי וְגוֹחִי בַּת צִיּוֹן כַּיּוֹלֵדָה
שַׂעְרֵךְ גָּזִּי וְקָרְחִי אָרְחִי חִיל וּרְעָדָה
וְלַמְקוֹנְנוֹת שִׁלְחִי עַל כִּי בָּאָה קְפָדָה
וְקוֹל בְּקִינָה פִּצְחִי בְּתוּלַת בַּת יְהוּדָה
כִּי מִדְּחִי אֶל דְּחִי יְדִיד נַפְשִׁי וְרוּחִי
גָּדַע רִבְעִי וְאָרְחִי גָּדַר בַּעֲדִי כֹּחִי
מִבֶּטֶן כָּשַׁל כֹּחִי זְקֵנִים לֹא חָנָנוּ

לְיוֹם זֶה אֶקְרָא אַכְזָר יוֹם מְצוּקָה יוֹם צָרָה
יוֹם בּוֹ קְהָלִי נִפְזַר יוֹם הוֹ הוֹ וְיוֹם עֶבְרָה
צָרִי עָלַי נֶאְזַר בְּכֹח גַּם בִּגְבוּרָה
בּוֹ דִּינִי נִגְמַר נִגְזַר לִהְיוֹת גּוֹלָה וְסוּרָה
גַּלְגַּלוֹ עָלַי חָזַר מוֹצִיא בְּעִתּוֹ מַזָּר
עַד כִּי לְאֶחַי מוּזָר הָיִיתִי בְּלִי מַעֲזַר
יוֹם חָשׁ בּוֹ זָר שֵׁשׁ מָשְׁזָר נָטוּ צְלָלַי פָּנוּ

וּמוֹעֵד עָלַי קָרָא יוֹם זֶה לְכַלּוֹת שְׁאֵרִי
הָיִיתִי שַׁעֲרוּרָה קָדְרוּ כּוֹכְבֵי מְאוֹרִי
וּמִמְּזָרִים קָרָה אֲהָהּ אוֹי לִי עַל שִׁבְרִי
לְמִי אָנוּס לְעֶזְרָה מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי
קָרְאוּ לִי מָרָה וַעֲנִיָּה סוֹעֲרָה
לָמָּה לִּי חֵי צָרָה אֶצְעַק כְּמוֹ מַבְכִּירָה
בּוֹשָׁה חַמָּה וְחָפְרָה כּוֹכְבֵי עָשׁ קִינָה עָנוּ

מִכֶּם אֶשְׁאֲלָה עֵצָה הוֹרוּנִי מָתַי סוֹדִי
עַל מִי תְּחִלָּה אֶשָּׂא בְּמַר אֵבֶל יְחִידִי
יוֹם תּוֹכָחָה וּנְאָצָה יוֹם שָׁח אַרְצָה כְּבוֹדִי
אִם עַל אֶבֶן הַרֹאשָׁה אִם עַל רֵעִי וְדוֹדִי
אִם עַל עֵדָה קְדוֹשָׁה תַּמָּה נָאוָה כְּתִרְצָה
עַתָּה גּוֹלָה נְפוּצָה נְטוּשָׁה גַּם נְתוּצָה
אֵם עַל בָּנִים רוּטָּשָׁה נָסְעוּ בְּמָרָה חָנוּ

בְּקִרְבִּי לִבִּי עָנָה בְּכוּ קְרָא בְגָרוֹן
עַל מַחֲנֶה שְׁכִינָה וְעַל לוּחוֹת וְאָרוֹן
אַיֵּה בִגְדֵי כְּהֻנָּה אַיֵּה זֶרַע אַהֲרוֹן
אַיֵּה סַמִּים וּלְבוֹנָה גַּם לְוִיִּים יָשִׁירוּן
אַיֵּה שְׁכִינָה שָׁכְנָה בֵּין שְׁפַתַּיִם לָנָה
בֵּית אֶלְקָנָה וְחַנָּה הָיָה לִבְנוֹת יַעֲנָה
שָׁמָּה קִיפּוֹז קִנְּנָה גַּם תַּנִים שָׁם יִתְּנוּ

נֶטַע נַעֲמָן הָיָה אֵיךְ קָדַר בָּא יוֹם אֵידוֹ
אֵיךְ אַח הָיָה לְדַיָּה שַׂק תָּפַר עֲלֵי גִלְדּוֹ
נָפַל בִּשְׁאֹל תַּחְתִּיָּה לֹא מָצָא עֵזֶר נֶגְדּוֹ
אֵיכָה תַּחַת כְּוִיָּה יִמַּס כַּעַס חֲמוּדוֹ
עַמִּי שְׂאוּ תַּאֲנִיָּה עַל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה
בֵּין הָעַמִּים בְּזוּיָה וְעַל הַר הַמּוֹרִיָּה
הָיָה חָרְבָּה וּשְׁאִיָּה שָׁם צִפּוֹרִים קִנְנוּ

צִוְחַת יְרוּשָׁלַיִם עַד שְׁחָקִים הִגִּיעָה
עַד אָן יוֹשֵׁב שָׁמַיִם אֶהְיֶה בְּטִיט טְבוּעָה
עַד רָפוּ כֹּל בִּרְכַּיִם לֹא עָמְדוּ עַד אַגִּיעָה
רָבְצוּ בִּי צִיִּים אִיִּים וּבִי לִילִית הִרְגִּיעָה
הֶחֱרִיבוּנִי לְבָאִים בְּיוֹם זֶה פַעֲמַיִם
עַל זֹאת שׁוֹמּוּ שָׁמַיִם תַּחְתִּיִּים גַּם שְׁנִיִּים
וְעַיִן תִּזַּל מַיִם כֹּל שׁוֹמֵעַ שְׁמוּעָתֵנוּ

וְקוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַּמְרוּרִים
רָחֵל מְבַכָּה תִּדְמַע עַל בָּנִים בְּיַד צָרִים
בְּיַד דּוּמָה וּמִשְׁמָע בַּכְּבָלִים אֲסוּרִים
מֵהַר פָּארָן הוֹפִיעַ וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים
בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים אֵיכָה יָשְׁבוּ בַּיְּעָרִים
בֵּין עֲדַת הַדְּבוֹרִים עַד הָיוּ כִּיקַר כָּרִים
זֶה יַשְׁפִּיל וְזֶה יָרִים וְזֶה נִצַּב בִּימִינוֹ

רָנִּי שִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כִּי הִנְנִי בָא אֵלַיִךְ
אֶבְנֶה לָךְ שַׁפְרִיר חֶבְיוֹן אַאֲרִיךְ מֵיתָרַיִךְ
קּומִי הַצִּיבִי לָךְ צִיּוּן אָנֹכִי אֱלֹהַיִךְ
מִנְעִי רַגְלֵךְ מֵרִפְיוֹן אוֹרִי יִזְרַח עָלַיִךְ
אֶסְלַח לַעֲוֹנֵיכִי אֶרְפָּא תַּחֲלוּאָיְכִי
אֶפְדֶּה מִצַּר חַיַּיְכִי אֲחַדֵּשׁ נְעוּרַיְכִי
שָׂשׂוֹן וְצָהֲלָה עִרְכִי צַדִּיקִים בִּי רָנְנוּ – 

http://web.nli.org.il/sites/nlis/he/Song/Pages/song.aspx?songid=515#2,20,1579,9

מתוך אתר פיוט

למי אבכה

לְמִי אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה
וּבִבְכִי אֲמָרֵר וַהֲמוֹן מֵעַי אֲשַׁנֵּן
הֲלְמִקְדָּשׁ וְאָרוֹן אוֹ כְרוּבִים אֲשֶׁר עוֹרְבִים
וְקִפּוֹד שָׁם יְקַנֵּן
וְעַל דּוּכָן אֲשֶׁר הוּכַן
לְלֵוִי לְנַצֵּחַ בְּשִׁיר לָאֵל וְרַנֵּן
אֱהִי מַשְׁמִים עֲלֵי אוּרִים וְתֻמִּים
אֲשֶׁר שָׁם כֹּהֲנֵי מִשְׁמָר יְכוֹנֵן
וְעַל הֶרֶג חֲכָמִים בֵּית אֱלֹהִים
וּבָא קוֹסֵם קְסָמִים גַּם מְעוֹנֵן
וְאֵיכָה חָשְׁכָה אוֹר הַהֲלָכָה
וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד מִי יְבוֹנֵן
וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה
וּמִי הוּא זֶה עֲלֵי הַדּוֹר יְגוֹנֵן
חֲלָלִים נָפְלוּ עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים
וְאֵין מֵקִים וְאֵין חוֹמֵל וְחוֹנֵן
לְזֹאת כָּל יוֹם וְכָל לַיִל אֲיֵלִיל
בְּרָב חֶבֶל כְּמוֹ אָבֵל וְאוֹנֵן
וּמַר אֶסְפֹּד וְאָח אֶקְרָא לְקִפּוֹד
וּמִדְּמָעַי עֲפַר צִיּוֹן אֲחוֹנֵן
וְאֶחְדַּל מִשְּׁמֹעַ קוֹל מְרַנֵּן
וְאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד אֲקוֹנֵן – 

http://www.daat.ac.il/daat/toshba/minhagim/mar3.htm

1. בכל תשעת הימים נוהגים איסור לגבי אכילת בשר ושתיית יין, ואילו תספורת אסורה כל שלושת השבועות. 

שבת-חזון נקראת "שבת-איכה". יש נוהגים איסור רחיצה בשבת זו וגם אין אוכלים בה בשר טרי כי אם בשר משומר. 

2. בסעודה המפסקת יושבים על הארץ, ליד פתח הבית. נוהגים לאכול תבשיל עדשים, וביצים שלוקות טבולות במעט אפר ומלח, זכר לחורבן וסימן לאבלות. 

3. בבית-הכנסת יושבים על הארץ, על גבי מחצלות. לפני תפילת ערבית אומרים קינות רבות ואחריה קוראים מגילת איכה. החזן מודיע בקול בוכים, כמה שנים עברו מאז חורבן בית קודשנו ותפארתנו. סימן לדבר נתנו: להפחית חיי"ם (68) מהשנה לספה"נ, כגון: בתשעה-באב תשכ"ה מלאו 1897 שנים לחורבן הבית (1897 = 68 – 1965). ויש הנוהגים להפחית 70 שנה מספירת הנוצרים (בתשכ"ה – 1895 שנים לחורבן). 

4. בליל תשעה-באב נוהגים לישון על הרצפה וכן נוהגים לשים אבן או אבנים תחת הכר. 

5. בתפילת שחרית מרבים באמירת קינות (בהן מזכירים גם את גירוש ספרד) בעלות מנגינות רבות ושונות. נוהגים לתרגם את הפטרת "אסוף אסיפם" (ירמיה ח). בתרגום זה משולבות אגדות רבות מאגדות החורבן. 

6. הופכים את ה"לבוש" של ספר-התורה ומעמידים אותו על גבי ספסל או שולחן, ולא ע"ג התיבה הרגילה. 

7. לאחר תפילת שחרית, הנמשכת כארבע וחצי שעות ומסתיימת בערך בשעה אחת עשרה, קוראים את ספר איוב,מתחילתו ועד סופו. בתפילת מנחה שוב יושבים על גבי הספסלים. מפטירים בה ב"שובה ישראל" (הושע יד). 

8. נהגו להבטל ממלאכה בתשעה-באב ובפורים, כי העובד בהם לא יראה ברכה מעבודתו. הפתגם אומר: "כספי איכה (תשעה-באב) וכספי מי כמוך (פורים, שבשבת זכור קוראים "מי כמוך" לריה"ל) אין בהם סימן ברכה". 

9. גם הנשים יושבות אגודות אגודות, ואחת מהן או אחד השכנים קורא להן קינות בערבית, והן בוכות ומספידות על חורבן הבית ועל הגלות המר והנמהר. 

10. רבים נוהגים לאכול דייסת חטים במוצאי צום תשעה-באב וגם במוצאי שאר התעניות. 

11. עקרות הבית נוהגות לסייד את הבית, או לפחות חלק ממנו, לכבוד שבת-נחמו.

http://www.morocco-israel.com/index.php/component/allvideoshare/video/latest/ddew.html

קינות לתשעה באב מאת רפאל אלפסי בן המשורר והפייטן רבי משה אלפסי זצ"ל

תורת אמך

פרשת דברים. מתורת רבני צפון אפריקה. מאת: הרב אברהם אסולין. מס' 12

וחצרות ודי זהב (דברים א.א).

????

"וחצרות" פירש רש"י שהכוונה היא למחלוקתו של קורח. "ודי זהב" הכוונה היא לחטא העגל.

והקשה הגאון רבי יעקב חי זריהן זצ"ל ראב"ד הספרדים בטבריה, בספרו "אהל יעקב", הרי חטא העגל היה לפני מחלוקת קורח, ומדוע נכתב כאן אחריה?

ותירץ שבמעשה העגל, כאשר עברו על הדיברה של "אנכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", טען משה רבנו לפני הקב"ה: לי אמרת, ולא להם, מכיון שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד. ובכך לימד סנגוריה על העם.

אבל כשבאו במעשה קורח וטענו "כי כל העדה כולם קדושים", ופירשו חז"ל כולם שמעו מפי הגבורה, ועשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד מכיון שכוונו לכל יחיד בישראל, אם כן נסתרה טענתו של משה רבנו "לי ציותי ולא להם", וממילא התעורר מחדש קטרוגו של חטא העגל…

במדבר בערבה מול סוף(דברים א, א).

הגאון רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל בעל אביר יעקב, בספרו "פיתוחי חותם הלבן", פירש את דברי התוכחה כרמז לאדם,

"במדבר" לשון דיבור שצריכים לשמור הלשון מדבור רע ומדברים בטלים, והן "בערבה", בכל דבר ערב שהתאווה בו,

"מול סוף" דעו שאתם עומדים מול היודע סוף כל דבר מראשיתו כמו שכתוב מגיד מראשיתו אחרית. ועוד הסבר "מול סוף" שאדם יתבונן בסוף מה יצא, כמאמר חז"ל והוי מחשב שכר עבירה כנגד הפסדה.

 "וחצרות", רומז על בתי כנסיות הנקראים חצרות ה' שיהיו שוקדים על בתי כנסיות ובתי מדרשות, דזהו עיקר ביאת אדם לעולם. כי לא נברא כי אם לעבודתו יתברך.

"ודי זהב" שלא יהיו להוטים אחר קביצת הממון שהוא סיבת לבטול עבודה ה' ותורתו. רק ישימו ביטחונם בהשם יתברך ומה שישפיע להם יהיה בעיניהם רב וישמחו בו וזהו מנוחה לעבודתו יתברך כמאמר התנא איזה עשיר השמח בחלקו. והוא פירוש "די זהב" מה שמשפיע לכם השם יתברך בזהב הן רב והן מועט.

והגאון רבי חיים בן עטר זצ"ל מחכמי סאלי בספרו אור החיים הקדוש,

ביאר "וחצרות" – חצרות ה' שהם בתי מדרש, שילמד כל אדם בקביעות כיעקב אבינו דכתיב 'ישב אהלים' ולא ללמוד עראי.

"ודי זהב" שיאמר לזהב 'די' או ירצה על הדרך: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניך דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב. והוא על דרך אמרו(אבות פ"ד מ"א), איזהו עשיר, השמח בחלקו. ובזה יעטה לבבו לעבודה העליונה, היא עבודת ה', אלהים חיים.

ראה נתן (א, כא).

וכתב הצדיק רבי יצחק אברז"ל זצ"ל ממרביצי התורה במרכאש (בקרוב נוציא לאור את ספרו). על דרך כד דמך ר' אבהו אחזו ליה י"ג נהרי וכו' כי ר' אבהו היה סובר שכר עולם הבא דברשאין לו קצבה ולא משתעבד אבל לגבי הקב"ה הוי דבר שיש לו קצבה וזהו שחזר ואמר אכן משפטי את ה' ופעולתי את אלהי ולגבי הקב"ה הוי דבר שיש לו קצבה וזהו "ראה" פירוש אומרים לצדיק ראה ומעיקרא "נתן ה'" בתורה מתנה לעל צד הרחמים עכשיו "אלהיך לפניך את הארץ" העליונה מן הדין שלך "עלה" פירוש נתקשרו "רש" בתורת ירושה שאין לה הפסק ואינו חוזר בגלגול ושמא תאמר שכר עולם הבא הוי דבר שאין לו קצבה ולזה אמר "כאשר דבר ה' אלהיך לך" ולגביה הוי דבר שיש לו קצבה ומשתעבד "אל תירא ואל תחת" מן המקטרגים ומן מדת הדין שמוחזקת בשכר העולם הבא:

קומו ועברו לכם את נחל זרד  (דברים ב פסוק ט).

ביאר הגאון רבי אברהם סבע זצ"ל ממגורשי ספרד, ומחכמי העיר פאס.

להורות שעד עכשיו מצד העונות לא יוכלו לעבור את  נחל זרד, אע"פ שהיה קטן זרת, ארכו ורוחבו זרד, וכשהיו ישראל רצויים וקרובים לה'  לא עמד להם הים במצרים, ואדרבה נקרע ים סוף לגזרים, והעביר ישראל בתוכו. כאומרו "דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד, טו).ועכשיו מצד העונות נתעכבו קרוב לארבעים שנה, שלא יכלו לעבור את נחל זרד, וזהו שאמר והימים אשר הלכנו מקדש עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה, והוא בסבת הרשעים וזהו "עד תום כל הדור אנשי המלחמה".

לא אוכל לבדי שאת אתכם. (דברים ב פסוק ט). לפי שהיו טרחנים, והם השיבו טוב הדבר אשר דברת לעשות, והיה ראוי שיאמרו על פיך אנו חיים ואין אנו רוצים דינים אחרים, אבל הם חשבו מחשבת אמת שמשה לא ישא להם פנים ולא יעוות משפט. ולכן בחרו בדיינים רבים, ובזה חטאו נגד ה' ונגד משיחו.

מעשיות מחכמי המערב

ארך אפים

המקובל  הרב יצחק כדורי זצ"ל, היה ידוע כמומחה גדול גם לכתיבת קמיעות, באחת הפעמים הרב כתב קמיע שזמן כתיבתו היה זמן רב מאד, הרבנית ע"ה ראתה שהרב מתאחר לבא ולאכול, ניגשה לחדר של הקבלת קהל, ובאותו זמן הרב היה רכון על כתיבת הקמיע, וכולו מרוכז בכך, הרבנית ניגשה לרב, ומרב שקיעתו של הרב, ניבהל וכל הדיו נישפך על הקמיע אחר עמל רב, נו מה אתם חושבים איך הרב הגיב… הרב חייך.

בנחת עם הילדים

פעם אחת הגיע הצדיק בליל הסדר לביתו, והשולחן ערוך כל המשפחה מחכה שהרב יתחיל, לפתע אחת מהילדות הקטנות החלה לבכות, נכנס הרב לחדר להרגיעה, ולא נרגעה – ושהה הרב עמה בחדר כשעה וחצי, עד שנרגעה לחלוטין, ורק אז נכנס הרב להתחיל בעריכת הסדר.(עונג שבת מס'  1319 עמוד 17).