עליית יהודי האטלס-יהודה גרינקר

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

מבוא לספר מאת חנניה דהאן

העלייה ההמונית ממרוקו ימיה כימי המדינה : עשרים ושלוש שנים עברו מאז הדהדה תרועת שופר הגאולה בתפוצות ישראל, וטלטלה קהילות, עדות ושבטים לחופי המולדת. נתקיים חזונו של הנביא " מי אלה כעב תעופינה וכיונים את ארובותיהם ( ישעיה ס' – ה' )

הנה כי כן, נשמעה ונתקבלה תפילת הכיסופים והערגה לשיבת ציון, לאחר אלפיים שנות גלות, ופעמי המשיח שמהדהדים הם על סף ביתו של כל יהודי לאות בשורת הגאולה.

תופעת התפרצות בכל מקום

י"ג באלול תשט"ו 31/08/1955

הגעתי לסאלי רבאט, שתי ערים שכנות, שעל גדות ה " בורגרג ", יחד עם צוות המיון. התנועה לעליה הייתה המונית, מאות רבות הצטופפו ליד המשרד בתקווה שיהיו מהראשונים להרשמה. רק התחלנו לעבוד ושוב אותו מחזה שבכל מקום התפרצות המונית ואנדרלמוסיה עד כי נאלצנו להפסיק את עבודת הרישום. גם הסדרנים שהועמדו לשמור על הסדר, לא עלה בידם לעצור בעד ההתפרצות.

רישום לעליה מאחורי בריקדות.

י"ד באלול תשט"ו 01/09/1955

על אף הכל המשכנו למחרת בשש בבוקר בעבודת הרישום. שוב מאות אנשים צבאו על פתח המשרד מבלי שתהיה לנו כל אפשרות להשתלט על אי הסדר. הסדרנים הקימו בריקדות בינינו ובין המועמדים לעליה, גם זה לא עזר. הפסקנו העבודה לאחר שרשמנו כמה משפחות וחזרתי לקזבלנקה.

תביעה אשר הושבה ריקם.

י"ז באלול תשט"ו 04/09/01955

עמוס רבל מנהל מחלקת העליה במרוקו מכנס את כל השליחים ומוסר להם דו"ח מישיבת הועד הפועל הציוני שהתקיימה בירושלים. באותו מעמד חזרתי ותבעתי ביתר שאת שיאפשרו לאנשי הכפרים לעלות. הסברתי כי לאור המצב השורר כעת במרוקו חיי האנשים אלה תלויים מנגד, וחובה עלינו להצילם בהקדם לפני שיהיה מאוחר.

לצערי גם הפעם הזאת לא מצאה זעקתי אוזן קשבת.

ללא סדרנים.

י"ח באלול תשט"ו 05/09/1955

בשעות הבוקר המוקדמות התחלנו בקזבלנקה ברישום המועמדים לעליה בתוך המללאח. הפעם נאלצנו לעשות העבודה לבדנו ללא סדרנים, כיוון שפטרנו אותם לאחר שהתברר לנו שהיו מקבלים שילומים מהאנשים בכדי להעבירם לרישום לפני תורם, דבר שהיה גורם להתפרצויות בלתי נעימות.

ושוב פרעות

כ"ו באלול תשט"ו 13/09/1955

מקזבלנקה עברנו למכנאס, לרישום המועמדים לעליה. משרק התחלנו הוכרז העוצר בעיר בגלל הפרעות ביהודים שפרצו באזור, ונאלצנו להפסיק העבודה. עזבנו את מכנאס, וצוות המיון ואני נסענו לעיירה וואד זאם בסביבת מכרות הפוספטים המפורסמים. בעיירה זו אין מללאח, היהודים המוסלמים גרים יחד אלה ליד אלה.

בהגיענו למקום נתגלה לעינינו מראה מבעית. הרחוב הראשי היה כלאחר קרב, החלונות והדלתות שרופות. המתפרעים שרפו בית החולים על חוליו, היהודים היו נפחדים ומבוהלים. טבעי הדבר שבשומעם על בואינו, ראו בנו הגואל המציל ובאו להירשם.

כל יהודי העיירה נרשמו ללא יוצא מן הכלל. אבל לפי כללי המיון נמצאו תשעים משפחות מתוך מאה ועשרים " כשרות " לעליה. אלה שלא נתקבלו נפסלו מטעמי גיל, חוסר מפרנס או מטעמי מחלות. במקום זה נתקלתי בעוורים, בעיקר זקנים וזקנות.

המחשבה ששלושים משפחות תיאלצנה להישאר בין הפורעים לא נתנה לי מנוח, אך הפתח לישועה נפתח ממקום אחר שלא ציפינו לו. כשנקראו " הכשרים " לבדיקה רפואית והאחרים לא נקראו נוצרה תסיסה בקרב כל הקהלה היהודית וכולם הודיעו שלא יגשו לבדיקה כל עוד לא ייקראו כל יהודי העיירה.