צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא-מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים. רק בשנים האחרונות מנסה המחקר הכללי לעמוד על משמעותם של ביטויים אלה, אבל עדיין אין בהם כדי לאפשר לנו הבנה כוללת של התופעה.

ו׳ דאווד (ליד וארזאזאת)צדיקי מרוקו ונפלאותיהם

נקרא לרוב סידי דאווד. לפי עדות אנשי המקום הוא נערץ גם על-ידי המוסלמים. לפי המסורת המקומית, הוא בא עם עשרת החכמים שהגיעו פעם מארץ-ישראל.

ר׳ דאווד כהן – דבדו

נקרא על-ידי המוסלמים סידי מוחמד סאהלי או סהול. היהודים קוראים לו גם בשם סידי יוסף סאהלי. היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)

ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על-ידי המוסלמים.

מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל-קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל-קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל-קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודיס. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא]. וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים.

מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה.

ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)

נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942. היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.

ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)

לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על-ידי היהודים כ״מול אל-בלאד״ (בעל העיר, בעל המקום). לפי המסורת מוצאו מארץ-ישראל.

יש לנו בית-קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר-כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית- קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום.

באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית- קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה.

הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן-דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית-הקברות, מפני שבית- הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר-יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים.

בית-העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לר׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו של מולאי איגגי או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית-העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי חברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית-העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 226 מנויים נוספים
מרץ 2014
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר