קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
גדול ונכבד היה תפקיד הדת בחיי המדינות הדרומיות. הרוב המכריע של הכתובות מכיל הקדשות לאלילים, שמהם נזכרים ביחוד: שמש—השמש; עת׳תר, המתאים לעשתורת, אלא שהוא אליל (הנקרא גם אלמקה); נשר — האליל נשר, שהיה ידוע גם בצפון; ודּ— הידיד, הדוד; וֵרְח'— הירח. בתקופת החֶמִיַרִים מופיע בכתובות השם ״רחמן", המוכיח מה גדולה הייתה השפעת היהדות. מנהגי הקרבנות והקרבת הקטורת וכו' דומים לפעמים לחוקי התורה: הדת הקיפה את כל חיי האדם . מתבלטים הניגודים בין החצ׳רים שבדרום והבדוים שבמרכז־ערב ביחסם השונה לדת. (קשה לתאר תיאור כולל את המצב בצפון, הואיל וגם שם היו קיימים ניגודים רבים",; הערבים שהיו סמוכים לאזור הים התיכון הושפעו מהנוצרים ונטו לנצרות, בעוד שבצפון חג׳אז עמדו הערבים תחת השפעת שכניהם העברים.) 
בשירת הבדוים, שנוצרה בתקופה שקדמה לאיסלאם, כמעט אין למצוא רעיונות דתיים. נזכרים בה שמות אלילים, נזכר גם שם אללה, אולם כל זה אינו אלא מן השפה ולחוץ, והשירה עצמה ריאליסטית במידה שאין בה מקום למחשבה דתית. טעות היא בידי הסוברים, שבתקופה מאוחרת יותר מחקו בכוונה מתוך השירה הזאת כל זכר לעבודת אלילים. אפשר לגנוז שם של אליל או בית של שיר, אולם אין לשנות את רוחו של שיר דתי־אלילי. אין מחשבה דתית בשירי הבדוים, מפני שהם בבואה נאמנה של חיי הבדוים, שבהם אין הדת תופסת כמעט שום מקום . ואופיה זה של השירה הערבית נשתמר לה גם בתקופת האיסלאם הקדומה
התקופה שלפני מוחמד היא בבחינת שעת־דמדומים, שכן כבר מצויים בה אנשים, שבמוחותיהם מנצנצים רעיונות חדשים; האנשים האלה הושפעו על־ידי היהודים והנוצרים ,
הכלכלה. גידול גמלים וצאן, חקלאות. מסחר
רוב תושבי ערב התפרנסו מגידול גמלים וצאן, זה היה מקור כלכלתם העיקרי של הבדוים. מקור נוסף שימשה להם העברת סחורות שונות לחופי ים התיכון.
קשה להכריע, איזה ענף־פרנסה היה חשוב יותר לתושבי תימן: החקלאות או המסחר. לפי עדותו של פליניוס עסקו החמירים והמעינים בעבודת־וזאדמה: היו להם שדות־תבואה, חורשות־דקלים, עצי־פרי ובהמות. השבאים, שעסקו בעיקר במסחר, היו להם גם יערות עצי־בושם ומכרות־זהב, אף שדות־שלחין, דבש ודונג.
המסחר הקיף כל מיני קטורת: לבונה,.מור,קציעה,אהלות; וגם זהב, כסף ואבנים טובות — לפי עדות המקרא, הכתובות הערביות וסיפורי היוונים והרומאים. הסחורה היתה נמכרת לבבל, למצרים, ליוון ולרומא.
פליניוס מעלה חשבון, שהקיסרות הרומית מוציאה מדי שנה בשנה כחמישים מליון סיסטרצים לתמרוקים. הארץ יצאו לה מוניטין בעולם בעושרה הגדול, ומשוררי רומא הגידו תהילתה ברבים. באמת סחרו השבאים לא בתוצרתם בלבד, אלא גם במוצרי הודו, סין ואפריקה המזרחית. ערב היתה המרכז הטבעי, שאליו היו מעבירים את כל הסחורות, ושם היו ממיינים אותן ומפיצים בין הלקוחות. בצדק מעיר מלומד אחד, שאין לראות את המדבר בישימון ריק חסר כל תרבות.
מדבר החול, כמדבר המים, הים, מפריד בין הארצות, אבל הוא גם מקשר ומחבר אותן, הואיל והוא פתוח לכל רוחות העולם. ממזרח לערב נמצאת רמת איראן, ומדרום-מזרח — הודו עתירת הנכסים. ים־סוף מחבר את ערב עם ארץ אגדית אחרת, אפריקה המזרחית, שהיתה בעלת סחורה יקרה. בצפון מחבר אותה מדבר סיני עם מצרים. ויש להוסיף, כי הנמלים המצויינים שבחופי ארץ־ישראל, צור וסוריה, איפשרו לה לערב לקשור קשרים עם יוון, איטליה וספרד.