היהודים והמיסיון האנגליקני-אליעזר בשן..חיי המשפחה
חיי המשפחה
את חיי המשפחה של יהדות מרוקו, שהייתה חברה פטריארכאלית, בה הזקן עמד בראש הסולם החברתי, מאפיינים זיקה משפחתית חזקה ומגורים משותפים של המשפחה המורחבת. השאיפה להמשכיות והחשש לאבדנה בעקבות תמותת תינוקות גבוהה, מחלות ומגפות, היו גורם מרכזי במלחמת הקיום.
על רקע זה יש להסביר את התופעות הבאות: נישואי בוסר — בנות נישאו בגיל שבין 12 ל־13 ובנים בגיל שבין 15 ל־18; נישואי ביגמיה — אף שהיה נהוג לרשום בכתובה שאין לבעל רשות לשאת אישה שנייה אלא ברשות הראשונה, תנאי זה בטל אם אישה עקרה, או ילדה רק בנות, או ילדה בנים ואלה נפטרו, ואפילו אם חיו, והבעל טען שרוצה צאצאים נוספים כשהראשונה פסקה מלדת:
נישואי זקן וצעירה, כדי שתלד:, מעמד ההורים בחברה היה גבוה יותר ככל שהיו להם צאצאים רבים יותר, ובייחוד בנים: גיל הבלות של האישה ותוחלת החיים שלה היו נמוכים יותר מבימינו.
פרנסתם של יהודי מרוקו הייתה על מגוון של מקצועות," ביניהם אלה שהיו אסורים על מוסלמים בגלל אמונתם או שהיו בזויים בעיניהם, כמו מלאכות אופייניות לנשים. בצורפות, למשל, הייתה ליהודים שליטה כמעט מלאה בערים אחדות, בייחוד בפאס. הם עסקו במסחר זעיר, בהלוואה בריבית, ובכפרים בהרי האטלס גם בחקלאות זעירה ובגידול צאן.
קצתם נדדו בין הערים ובין שבטי הברברים למכירת מרכולתם. מיעוט קטן היה מקורב לשלטון — אלה היו סוחרי המלך ( ״תוג׳אר אלסולטאן״ ) – אודות נושא מרתק זה, ניתן למצוא אותו באתר לנו בשירשור " תאג'ר אל סולטאן – שנהנו ממונופול על ענף כלכלי.
מקצת יהודים היו מעורבים במסחר בינלאומי: חלקם פעלו באופן עצמאי או בתור מתווכים לסוחרים אירופים, והיוו את המעמד הגבוה. היהודים נחשבו גורם יצרני ומצליח, כך למדים אנו ממקורות אירופיים.
מעמדם
מעמדם המשפטי של היהודים במרוקו כמו בשאר ארצות האיסלאם היה מעוגן בקוראן ובפרשנות שניתנה לו במהלך הדורות. היהודים והנוצרים כונו ״ד׳מיים״ ( =בני חסות ) והיו רשאים לחיות תחת שלטון מוסלמי תמורת תשלום מס גולגולת ובתנאי השפלה.
ההשפלה יושמה לאורך דורות באמצעות פקודות השליטים, ואלה קובצו למסמך מרוכז הקרוי ״תנאי עומר״.
בין ההגבלות וההשפלות: לבוש בטיב ובצבע שונה מזה של המוסלמים ( במרוקו — שחור ), אי הידמות למוסלמים בתסרוקת, התחייבות לא למכור למוסלמים יין, לא ללמוד ערבית ( שפת הקוראן ), איסור על רכיבה על סוס ועל נשיאת נשק, איסור על הקמת בתי כנסת חדשים, איסור על רחצה בבית מרחץ מוסלמי, אי קבילות עדות של יהודים בפני הקאדי, איסור בניית בתים גבוהים מאלה של המוסלמים, איסור העסקת משרת מוסלמי, איסור החזקת עבד מוסלמי, שותפות במסחר עם מוסלמי רק בתנאי שהרווח יהיה של האחרון בלבד ועוד.
תמורת זאת הובטחו חייהם ורכושם של היהודים והם נהנו מחירות דתית ומזכות להתארגנות קהילתית. לא כל התנאים יושמו בכל התקופות והמקומות. במרוקו נאכפו הגבלות אלה בדרך כלל בקפדנות, ואף הוסיפו עליהם. כך למשל בכניסתם לרובע המוסלמי, נאלצו היהודים לחלוץ נעליהם, ובשכונות מעורבות נהגו כך בעברם ליד מסגד.
מצבם של היהודים היה תלוי ביציבות השלטון המרכזי. זה דאג בדרך כלל להבטחת חייהם ורכושם, אבל מפעם לפעם גזרו הסולטאנים או מושלים מקומיים גזירות נוספות. זעזועים כלכליים ומדיניים, מרידות של שבטים, מותו של סולטאן, ואפילו שמועה על מותו, יצרו אנרכיה שנוצלה לעתים לשם התנפלות על יהודים.
אף שהמוסלמי ביזה את היהודי, נוצר ביניהם גם דו־קיום בחיי היום־יום: הם נשאו ונתנו, וחלקו מנהגים ואמונות עממיות כגון הערצת קדושים. במקרים של בצורת או מגפה היו המוסלמים פונים לחכמי ישראל שיתפללו לגשם ולהפסקת המגפה, והאמינו ביכולתם לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המגפה.
רוב היהודים נאלצו מתוקף פקודה לגור ב״מלאח״, רובע מוקף חומה ששעריו היו ננעלים בלילות, בשבתות ובחגים, ונפתחים בבוקר, עת יצאו למלאכתם. על היהודים הוטל לשלם את שכרם של שומרי השערים. המלאח הראשון במרוקו שבו נאלצו יהודים להתגורר הוקם בפאס ב־1438, ובעקבותיו הוקמו נוספים בדורות הבאים גם בערים אחרות.
במראכש ב־1557 (או 1560), במכנאס ב־1682, בתיטואן, סלא, רבאט ומוגדור ב־1808. שטח המלאח היה מוגבל, ללא התחשבות בריבוי הטבעי. במלאחים לא היו תנאים תברואתיים נאותים, והצפיפות והלכלוך ששררו שם גרמו למחלות ומגפות. אולם היו גם יתרונות למגורים הכפויים במלאח.
החומות שמרו על ביטחונם של היהודים, והגנו עליהם מפני התנפלויות. ובדומה למיעוטים דתיים אחרים, הם נטו לגור יחדיו מרצון, בגלל שירותי הדת ומוסדות הקהילה המשותפים. עם זאת, הכפייה נתפשה בעיניהם כחלק מכוונת השלטונות לבודדם ולהשפילם.
יש לציין, שהיהודים האמידים יכלו לגור מחוץ למלאח, לעתים יחד עם הסוחרים האירופים. בטנג׳יר, ארזילה, קזבלנקה, מאזאגאן, סאפי, אגאדיר, אלקסאר ווזאן לא היה מלאח נפרד, ובערים אלה התגוררו היהודים לצד מוסלמים.
ליהודי מרוקו זיקה דתית וקהילתית חזקה שנשמרה במשך דורות רבים. בראש הקהילה עמדו חכמים ונגידים ( ״ראיס אליהוד״, או ״שיך אליהוד ״), שגם התקינו תקנות לצורכי הזמן. התקנות שתוקנו בפאס ובהן תקנות קאשטיליה מהתקופה שלפני גירוש ספרד, היו מקובלות על ידי חלק גדול מהקהילות.
הנגידים היו רשאים להעניש ולקנוס את העבריינים. הנגידים גם ייצגו את האינטרסים של קהילתם בפני השלטונות והיו השתדלנים בעת הצורך. מחובתם היה להבטיח את התנהגותם הטובה של בני קהילתם, בין השאר לוודא שישלמו את מס הגולגולת ויקיימו את ״תנאי עומר״.