כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו

סעו לשלום לארץ ישראל

משה אלחרר הי״ו (לשעבר יו״ר המועצה הדתית בקרית מלאכי), שנימנה בעבר על תושבי ווארזאזאת, סיפר לכבוד הרב שליט׳׳א את הסיפור הבא:

בעת שזכו יהודי העיר לעלות לארץ הקודש, התכנסו כל היהודים בכיכר העיר, שם עלו על שבעה אוטובוסים שהובילו אותם לקזבלנקה. משם נסעו למרכזי, ואחר כך למחוז חפצם – ארץ ישראל.

כמובן, אוירה מרוממת ביותר שררה בין הנוסעים. תחושת שמחה, מעורבת בגעגועים של קדושה לחונן את עפרה של הארץ המובטחת. לא פחות מכך שמחו על עזיבתם את הגולה, את שכונתם בין בני ישמעאל ותלותם בהם, ואת כל מה שעוללו להם במשך השנים.

אולם, בכל אופן, כולם חשו צביטה בלב על נטישת העבר היהודי המפואר בעיר, על חיי הקהילה שתססו במקום, ועל גדולי הדורות צדיקי אמת ששכנו בה וקיברם נכרה בבית העלמין של העיר. מי יתן, ויזכו גם הם להקיץ בתחית המתים, ויעלו לציון יחד עם מושיענו, כך נוכל לראותם ולחסות שוב בצילם – הרהרו רבים.

האוטובוסים נסעו לאיטם, לא רק משום שכלי הרכב של אותם ימים לא נועדו לנסיעה מהירה, אלא גם – ובעיקר, משום שהנסיעה היתה על ״כביש תיסקא" הידוע. אותו כביש מסוכן, מתפתל במרומי הרי האטלס, ומוביל בעיקוליו התלולים, מהערים והכפרים השוכנים על הרכס ההררי, לערי שפלת החוף. הכביש היה משובש, מלא מהמורות, והנסיעה בו היתה כרוכה בסכנת נפשות ממש. לפיכך ארכה לה הנסיעה בעצלתיים, כאשר רבים שמחים לא להתנתק מעירם האהובה במהירות ובבת אחת.

לפתע, באחד מעיקולי הכביש, נוכחו הנוסעים לראות על ההר מולם שלשה זקנים נוראי הוד, עטופים לבן, אשר אור יקרות של קדושה היה נסוך על פניהם הזכים משלג. השלשה חייכו לעברם, ונופפו בידם לשלום, כאומרים: סעו לשלום לארץ ישראל, ויהי ד׳ עמכם!

הנוכחים שפשפו עיניהם לראות אם אינם חולמים, ואחד הזקנים ששהה באוטובוס, ביקש לרדת לעברם ולדבר עימם. הנהג נענה לבקשתו, עצר את האוטובוס, והזקן רץ לעבר שלשת הדמויות.

משהגיע עליהם, פנה אליו הזקן שבמרכז ואמר: אני ר׳ יוסף פינטו, ואלו תלמידי הנודעים: ר׳ שאול נחמיאס (הראשון), ואחד מצדיקי משפחת עראמה. באנו להיפרד מכם טרם עלותכם לארץ הקודש, סעו לשלום, וברכות שוכן מרומים תלווה אתכם

הזקן חזר רועד מהתרגשות לאוטובוס, וסיפר לאחיו את השיחה שהיתה לו. כמובן, מכאן אילך הנסיעה נמשכה בשמחת יתר, ובסייעתא דשמיא הסתיימה על הצד הטוב ביותר, כאשר כולם הגיעו לארץ הקודש.

כבוד הרב שליט״א מוסיף ומספר: לאחר כמה שנים התכבדתי בסנדקאות בעירה אצל משפחת אביטן. בשמחת הברית נכח אחד מזקני המשפחה, שסיפר לי לתומו, שהוא היה מתושבי הכפר סקורה הסמוך לווארזאזאת, ובעלותם לארץ ישראל, התאספו בשני אוטובוסים, והצטרפו לתושבי ווארזאזאת. כששמעתי על כך היטתי את אוזני כאפרכסת, וביקשתי לשמוע את המשך סיפור העליה. להפתעתי ולשמחתי, אותו זקן סיפר גם הוא את כל סיפור המחזה האמור, ולדבריו עד היום ישנם זקנים נוספים בעיירה ירוחם בני אותו כפר, הזוכרים את המעשה רב הרושם הזה.

זרעו של ר׳ יוסף

שנים מבניו של ר׳ יוסף ידועים לנו:

האחד, ר׳ יעקב פינטו, המתואר בהמלצה הנ״ל: ״אותו צדיק, החכם השלם והכולל, ענותן כהלל, החסיד העניו, סובר הרזים, המקובל האלקי, כמוה״ר יעקב פינטו זלה"ה״. בנו היה ר׳ יצחק שעלה לארץ ישראל, ונטמן בעיר צפת, ומתואר שם: אותו צדיק, החכם השלם והכולל, העניו, הגזבר הנאמן". נכדו היה החכם השלם והכולל, חסיד ועניו, ר׳ אברהם פינטו. ונינו היה ר׳ יוסף פינטו שקיבל את כתב ההמלצה הנ״ל בשנת תר״ס, ומתואר שם כת״ח וצדיק. ר׳ יוסף זה נמנה על חבורת המקובלים במרקש, והקפיד מאד על שמירת העינים, ילדי המלאח במרקש בראותם אותו היו רצים לנשק את ידו ולקבל ברכתו. נפטר בחודש סיון שנת תשי״ג.

השני, הצדיק ר׳ שלמה פינטו. בנו היה הצדיק ר׳ יוסף פינטו, ונכדו היה החכם השלם ר׳ חיים פינטו, שמצבתו נשתמרה. על מצבתו של ר׳ חיים נחרת: ״אבן שיש מאירה, איש אחד מהרמתיים, תאוה הוא לעינים, צדיק כתמר יפרח, טהור ונחמד, סבלן ובעל אורך רוח, לשמע סבלם של אחרים לתמוך ולעודד, והוא החכם השלם חיים פינטו, וכו', עלה השמימה בעש״ק י״ד לחדש ניסן, התרס״ו״.