קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 93
רבי דוד עובדיה
התק"ץ – 1830
כשנתפס הנגיד המעולה החכםהחשוב כבוד הרב חיים אהרון ה"ן מאמאן על ידי המלך ירום הודו נשארו בני קהל עדתנוכצאן אשר אין לה רועה, מאין איש אשר יצא לפניהם ואשר יוצאיאים ואשר יביאים ושמו עיניהם חמנות עליהם לראש הנכבד וחשוב הרב ישועה בן ראובן אלכסלאסי ולהיות עליהם לקצין ולנגיד.
ולא אבה עד אשר הלכו אל ביתו יחידי הקהל עם החכמים יש"ץ והפצירו בו עד בוש ויאות להם לדבר הזה להיות עליהם לנגיד בתנאי ועל מנת שינקטו לו יחידי הקהל בקניין ובשבועה חמורה שכל הפסד ודררא דממונא דתמטייה מצד השר עלי דידהו ליהדר ועל כל כללות העיר לשלם במיטבא.
וגם הם התנו עליו שילכלכ דבריו במשפט שלא יעשה כי אם על פי דין תורה על פי המורים הנזכרים בעניין אלגזייא הנזכרת בעניין ההוצאות לא יהיה הכל כי אם כפי הדין וסבר וקבל והם גם כן סברו וקבלו
ובכן העדונו על עניין בקנין שבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבוע חמורה כי אם למה שיועיל הרב שלמה בן מואל ה"ן חמו והרב יחייא צבע והרב שלמה בן כבוד הרב משה אדהאן והרב יחייא המכונה עטייא והרב משה ה"ן שקרון והרב יוסף ה"ן אלכסלאסי והרב משה בן נסים המכונה הרוש והרב שלמה בן יהודה המכונה צירולייא והרב ימין המכונה אלערבי והרב מוסא בן סוסאן והרב יעקב בן ישראל המכונה שרביט והרב יעקב בן שלמה המכונה אלקובי וידידי' בן נחמוס והרב יששכר אדהאן והרב יצחק בן עבו המכונה המכונה הרוש.
האנשים האלה אשר נקבו בשמות כלם כאחד קבלו עליהם התנאי הנזכר שהתנה עליהם הרב ישועה הנזכר כמפורש לעיל וגם הרב ישועה הנזכר קבל עליו התנאי שהתנו עליו הקהל יש"ץ כנזכר לעיל והודו שטר וכו..ונגמר הכל בקנין שבוע חמורה באופן המועיל והיה זה בעישור אחרון לחדש ניסן המעוטר שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים
יהושע ישראל יעקב – דוד אצייאג
אצטריכנא לאודועי שלא קבל עליו הרב ישועה הנזכר להיות נגיד עליהם כי אם עד תשלום ששה חודשים ומשם ואילך אם ירצה לצאת יצא ושריר ובריר וקיים
יהושע ישראל
בשבועה חמורה כי אם למה שיועיל כבוד הרב ישועה אלבאז י"א והסכים גם הוא על מינוי הנגיד הנזכר כפי התנאים הנזכרים לעיל וככל מה דכתיב ומפורש לעיל והיה זה בזמן הנזכר לעיל וקניין שבועה
דוד אצייאג
סוף תעודה מספר 93
תעודה מספר 22
התרט"ו -1855
ב"ה
באלול אשתקד כאשר נתחדש על בני קהילתנו קהילת קודש צפרו יע"א השר סידי אטאלב מוחמד עזו אללאה, יקרי ה' כי כן יצא דבר מלכות, וראו בני קהלינו בחוש הראות כי אי אפשר לשום אדם להיות נגיד ומווה ומפקח בענייני היהודיםהנוגעים אל השר כי אם להיקר רפאל בן ברוך המכונה עמרם.
יען כי קרב אליו בימי פחזותו, בתחילת שירותו ומינויו על בני אומתו דווקא, ואל היה שום יהודי נכנס אצלו כי אם רפאל הנזכר הוא היה נדרש לכל חפציו, ומהנהו מנכסיו, גם מה שהיה השר הנזכר צריך ללוות היה רפאל הנזכר לווה מאחרים וכותב על עצמו.
באופן בעת אשר נתחזקה יד השקר הנזכר למושל בכל ממשלת השר הראשון שמכללם היהודים האומללים יושבי צפרו יע"א היה רפאל הנזכר הוא המוציא הוא המביא, וכל ענייני השר נחתכים על פיו וכאשר יגזור כן יקום.
ואף שבאותו זמן היה נגיד ומצווה על קהילת קודש צפרו יע"א הנבון וחשוב ומעולה הרב אברהם בן מאמן ישצ"ו לא יוכל לסבול להיות רפאל הנזכר עיקר והוא טפל, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה, ועל דעת אחת לא יסמכו, זה בונה וזה סותר, זה קושר וזה מתיר.
ומה בצע בקריאת שם נגיד , לכן הוצרך הרב אברהם הנזכר להשחיד הזר הנזכר ברצי כסף עד שיצא בשלום, וכאשר ראו בני קהלינו שנשארו כצאן אשר אין להם רועה כי אין איש שיכול ליכנס בגבולו חזרו אצל רפאל הנזכר למנותו עליהם לנגיד.
ואף שאינו לא מאנשיה ולא מהראויים לה זו מצוות עשה שהזמן גרמא, והלכו יחידי הקהל ופייסו לרפאל הנזכר להיות נגיד ומפקח עליהם להרחיק הנזק ולקרב התועלת, ובכן נענע להם בראשו ונתרצה ונתפייס כי מעיקרא כך הייתה כוונתו ותחילת המחשבה סוף המעשה.
אמנם התנו עליו יחידי הקהל שלא יעשה שום דבר קטון או גדול הן בדבר הנוגע לרבים, הן בתפיסת איזה יחיד בר מינן כי אם שיהיה הדבר בהסכמת חמישה אנשים אשר בחרו לו הלא המה כבוד הרב ישועה המכונה אלבאז והרב אברהם המכונה מאמאן והרב אברהם המכונה עוליל והרב אליהו המכונה שלוש והחכם כבוד הרב חיים אליהו המכונה אביטבול.
ונכתב שטר מינויו בסופרי ישראל ותוכו רצוף התנאי הנזכר גם נכתב שטר מינויו בערכאות גם כן, ותכף למינויו הגדיל לעשות ולא היה חושש להסכמת שום אדם כי אם להסכמת עצמו, והחזיר חוקי השר הראשון ןמנהגיו לאיתנם הראשון דהיינו האלתסרוד.
כל מה שצריך להוצאת השר ממה שנותן לבני אומתו המסייעים אותו לעמוד על משמרתו, והאלסבון שנותנים בעלי מלאכת הבורית מדי חודש בחודשו, והאלעסאר שנותנים היהודים המתגוררים בכפרים בעת עשיית הזיתים בין עשו בין לא עשו
והאלסמן שנותנים היהודים ההולכים לאהלי פלישתים אחר עבור חג הפסח באופן שהחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת היו בני קהלינו סובלים טורחו ומשאו, אך דא עקא שעמד אחיו אח לצרה זה שמו ישועה בן ברוך ומשל ממשל רב בגאונו וגאוותו וכל דבר קטון או גדול אשר נעשה בהאלמללאח מגיעו אל השר אין דבר נעלם חוזר ומפשר עם השר בעד הנתפסים.
באוםן שהוחזק למסור ורודף אחר היחידים לקעקע ביצתם ולהומם ולאבדם כאשר נודע מפי מגידי אמת, וזה מלבד כמה ענייני כיעור שבאו כמה נשים והגידו לחכמים ולקהל שאמר להם שאם לא יהיו נשמעים אליו יפסידם הפסד גדול.
וכאשר ראו יחידי קהלינו יש"ץ שכולם או רובם מעותדים לתפיסה חס ושלום, עלו אל השר בכינופייא גדולה והוציאו לרפאל הנזכר מהנגידות ותפס השר לישועה אחיו הנזכר, ובחרו להם הקהל איש אשר כלבבם הלא המה החכם החשוב כבוד הרב יעקב המכונה אדאהאן יש"ץ ויעזרהו על דבר כבוד שמו, ומינו אותו לנגיד בהסכמת הקהל.
והן עוד היום האחים רפאל וישועה הנזכרים ויוסף אחיהם מבצבצים ורודפים אחר השררה כדי להנקם מכל היחידים אשר סבבו מפלתו, ובכן נועדו לב יחדיו יחידי קהלינו, הלא המה הרב אברהם בן רבי דוד המכונה מאמאן והרב אהרן בן כבוד הרב שלמה המכונה אלבאז והרב אברהם בן הרב ישועה המכונה עולייל.
והרב יעקב בן הרב משה המכונה אטרזמאן והרב אליהו בן הרב אהרן המכונה שלוש והרב אברהם בן הרב יצחק המכונה אלבאז והרב אהרן בן הרב מרדכי המכונה אלבאז, והרב שלום בן היקר משה המכונה שטרית ידיד אלפילאלי והרב משה בן הרב בנימין במכונה אביטבול והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב שאול בן הרב ס"ן ( ? ) המכונה הרוש.
והיקר יוסף בן היקר משה המכונה הרוש, והיקר יונה בן היקר משה בן גבאי והרב רפאל בן הרב דניאל המכונה זכרי והיקר יצחק בן היקר אהרן הכהן והיקר מכלוף בן היקר שלמה המכונה אביטבול ידיע תמאיושת.
והעידו על עניין בקנין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים האלה אשר נקבו בשמות ובכוח הקניין ושבועה חמורה הודו הודאה גמורה וחייבו עצמם חיוב גמור שכאשר יתאמת להם שרפאל ואחיו הנזכרים מרדפים לחזור לשררתם או שיהיו מתעסקים בהפסד רבים או יחידים שעל האנשים הנזכרים וטל להפר עצתם ולקלקל מחשבותם ולרודפם עד החורמה.
ויפסידו מכיסם על זה בהוצאות שוחדות עד כדי סך אלף מתקאלים כסף טהור אדעתא שתבוא לכלל גוביינא מכללות הקהל. ובתחילה יהיו קובלים עליהם לפני השר, ואם ראו שהשר עודנו מחזיק בהם ואינו חפץ ברעתם ילכו לקבול לםני המלך ירום הודו ואפילו יפסידו עד כדי הסך הנזכר דלא למטינהו כי אם ריווח והפסד ממון רב.
ויובן שזה שאמרנו שחייבו עצמם האנשים הנזכרים להפסיד על האחים הנזכרים עד כדי הסך הנזכר הוא בין אם הוצרכו האנשים כולם ללכת ולקבול בים אם לא הוצרכו כי אם ארבעה או חמישה מהם על כל פנים כללות הסך הנזכר יתנו אותו האנשים הנזכרים.
ונקטו קניין ושבוע חמורה כל אחד למה שיועיל האנשים הנזכרים וקיבלו עליהם להרב אהרן בן הרב שלמה המכונה אלבאז הנזכר להיות הולכים אחרי דברו ואחרי עצתו ובעת אשר יגזור עליהם ללכת ולקבול כולם או מקצתם אותו המעכב ללכת חייב עצמו בקניין גמור ושבועה למורה לתת לעניי העיר מעכשיו בתורת קנס סך מאה מתקאלים כסף טוב.
יובן שכל אחד מהאנשים הנזכרים חייב עצמו בכך עוד קיימו וקבלו עליהן ועל זרעם אחריהם האנשים הנזכרים בפנים עד סוף כל הדורות שמהיום הזה והלאה לא ימנו עליהם שום נגיד בעיר הזאת לא משלושת האחים הנזכרים לא מהם ולא מהמונם ולא מהמתם ןמזרעם אחריהם עד סוך כל הדורות ונגמר הכל בקניין גור ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל.
ולראיה על הכל חתומים פה והי"ז בשבעה ושבעה ועשרים יום לחודש אייר הוא חודש זה של שנת ראה כל גאה הכניעוהו והדוך אשעים תחתם ליצירה ושריר ובריר וקיים
שלמה אביטבול סי"ט – רפאל משה אלבאז סל"ט
סוף תעודה מספר 22
הגדרה קולעת…הצופה 03/06/1955
לפנינו מאמר שפורסם בעיתון הצופה בתאריך 03/06/1955. במסגרת ההשמצות שנוצרו בין המחנות השונים במסגרת השליטה על העולים ממרוקו, כהוכחה לכך, עיתון הצופנ אשר רוצה הוא לקבל את ההנהגה אודות העלייה ממרוקו, מביא מאמר שפורסם בעיתון הארץ, אשר משמיץ את מפא"י והפועל המזרחי…
תוכן המאמר נאמן לדרכו המתנשאת והגזענית של עיתון " הארץ " אשר לא פספס הזדמנות אחת לנגח את יהדות מרוקו ולהביע את סלידתו מעליית יהודי מרוקו…
נמאמר מובא כאן ככתבו וכלשונו
הגדרה קולעת…
(יוד־נון) ״הארץ״ נקט עמדה הוגנת בבעיית עולי מארוקו. בשני מאמרים חילק סטירות לחי ל״שני החוטאים׳! מפא״י והפועהמ״ז כאחד.
העולים החדשים ."באו מסביבה מפגרת נידחת״ משוללי כח הבהנה ושיפוט — הוא כותב. .ברור לו שהם ״פרימיטיביים ביותר-. סימן ההיכר הוא "שהם מגדלים זקנים ארוכים, כולם יראי־שמים המבלים שעות בבית הכנסת״ מסתבר, שבכדי להכלל בסוג גזע היונקים הפרימיטיביים אין חובה לקפוץ על ענפי העצים ולפצח אגוזי קוקוס, אפשר להשיג את זה בגידול וקן ארור, להיות ירא שמים ולבלות שעות בבית הכנסת. הגדרה קולעת!.״
הצופה 03/06/1955
מידת הצדק של הפועל המזרחי.עליית יהודי האטלס..
מידת הצדק של הפועל המזרחי.
בי"ג בסיון תשט"ו 3.6.55 קובע בעל המאמר הראשי בהצופה " העולים מכפרי האטלס, יהודים חסידים, לא פקפקו אף רגע אחד שיישבו אותם בישובים דתיים שלמים " מידת הצדק חייבה את מחלקת ההתיישבות להעביר את כולם לרשת הפועל המזרחי, ולאפשר לה לישבם ללא כל הגבלות שרירותיות של מפתח פוליטי "
ט"ו בסיון תשט"ו 5.6.55
למקרא מאמרים אלה בהצופה נזדעזעתי עד עומק נשמתי. אלה הם דברי בלע ועלילות שוא אשר קצרה בינתי מלהשיגם. אני חייב לציין כמה עובדות :
1 – נכון שהבטחתי לאשי ארגון דמנאת מושב דתי, הודעתי במפורש שבמסגרת תנועת המושבים ינתנו להם שירותי דת וינהלו להם שירותי הדת וינהלו חיים דתיים כאוות נפשם, ומעולם לא דובר אתם על התיישבות במסגרת הפועל המזרחי, ומצידם לא הייתה כל דרישה לכך, משום שהשם הפועל המזרחי לא היה מוכר להם כלל.
2 – גם לאחר שנקרט בראשית מארס 1955 לדין תורה בפני הרב הדיין מכלוף אבו חצירה במראכש, נסעתי שוב לדמנאת ב 10.3.55 וכינסתי את חברי ועד הארגון וביניהם, אהרן בוחובוט, מסעוד שמעון, והרב מסעוד דהאן.
אמרתי להם במפורש, ובאפן הברור ביותר שאם ברצונם להצטרף להפועל המזרחי בארץ לאחר עלייתם זו תהיה זכותם ולא אפריע להם. והם הודיעו לי במקום באפן פסקני שאיטן בדעתם ואין ברצונם להצטרף להפועל המזרחי.
3 – סידור עלייתם לארץ נקבע ביני לבין משרד העליה, ולא עמדה כלל לויכוח שאלת הגדרתם לתנועת המושבים. כי על הגדרה זו ידעו כולם מראשית התארגנותם להתיישבות.
4 – אשר ליצחק אלמליח, קודם כל הוא אינו שייך לפועל המזרחי ומעולם לא היו לו כל יחסים עם תנועה זו. ובמידה שהיו הם היו תמיד יחס ריב ומדון. הוא השתייך לנטורי קרטא, הוא תמיד הפריע לענייני העליה והיה בין הקיצוניים ביותר ותמיד נתן ידו לכל ריב ומדון.
פגישה עם אב בית דין
כ"ו בניסן תשט"ו 16.6.55
נפגשתי בקזבלנקה עם ראש בית הדין, הרב מכלוף אבו חצירה ושוחחתי אתו בעניין פרשת אנשי דמנאת. לאחר ששמע טענותי על מעשי החבלה וחתירה בארגון העולים, דבר שאינו מוסיף כבוד למדינת ישראל בעיני אלה המתעתדים לעלות, פסק כי על אנשי דמנאת ללכת אתי תוך הבטחה לספק להם צרכי דת במקום התיישבותם ושאין לכפות עליהם השתייכות להפועל המזרחי.
הראיתי לו את גליון " פנים אל פנים " והוא נסער ונרגז מאד על כך שבכתבה באותו גליון מכניס יצחק אלמליח בתור " ריש גלותא " של יהודי מרוקו. הרב אבו חצירה ציין כי הגדרה זו יש בה משום עלבון גדול ליהדות מרוקו וכי הוא עצמו מתקומם אילו כינו אותו בתואר זה. באשר ליהדות מרוקו יש רבנים וחכמים בעלי שם.
כמו כן הוא קבע שאין כל שמץ של אמת בכל מה שנכתב כתבה זו על יצחק אלמליח, ושהוא וחבריו מגנים בכל תוקף פרסומים מסוג זה.
אווירה מורעלת
כ"ח בסיון תשט"ו 18.6.55
שלשום חזרתי למראכש ומצאתי אווירה מורעלת בקרה היהודים בכל האזור, כולל הכפרים. לידי האנשים הגיעו גליונות עתון הצופה גדושי השמצות ועלילות שוא. עתונים אלה עברו מיד ליד וכל אחד מוסיף מדמיונו הפורה כיאות לאנשי המזרח. עם כל מי שדיברתי ענה לי, אתם תנועת המושבים כופים על אנשינו הכפריה בדת. ומעבירים את בנינו על דעתם ואמונתם.
דברי תגובה על ההשמצות
קיבלתי את גיליונות "דבר " מתאריכים ד', ט', יב בניסן תשט"ו 25.30.31 במאי 1955 וכן גיליון " למרחב " מיום 31.5.55 ובכולם תשובה מוחצת ותגובה על ההשמצות ועלילות שוא של עתון " הצופה "
הפועל המזרחי מחדש את ציד הנפשות בקרב העולים
שלושים משפחות עולים שהגיעו ביום א' באניה " גולדן איילס " מהרי האטלס בצפון אפריקה, אורגנו במקומותיהם על ידי נציגי תנועת המושבים להתיישבות בחבל לכיש, אולם בדרכם ממרסיי לחיפה הוסתו על ידי נציגי הפועל המזרחי וחלק מהם אף פותה לסרב לצאת למקום התיישבותם. שיטה זו של התחרות והשמצה עוררה התמרמרות קשה בחוגי תנועת המושבים.
פנינו אל י. קורן מזכיר תנועת המושבים, וקיבלנו ממנו פרטים על השתלשלות הפרשה הזאת ועל צורת הארגון של העולים בהרי האטלס. לא היה מקרה דומה – ציין י. קורן למה שקרה ביום א' בנמל חיפה עם קבוצת משתיישבים, שאורגנו לפני שישה חודשים על ידי נציג תנועת המושבים , יהודה גרינקר מנהלל, הנמצא בשליחות בצפון אפריקה.
האנשים הביעו את רצונם לעלות לארץ ישראל ולהנות מושב עובדים, לפי הסדר, שהוסכם על ידי כל הגורמים בצפון אפריקה ועל ידי מחלקת העליה בירושלים, מופנים העולים שאורגנו על ידי נציג תנועת המושבים, לכפרים של תנועה זו. בהתאם לכך הופנו גם 67 משפחות מהכפר היהודי דמנאת, שהתארגן יחד בתור מושב ועלה עכשיו לישראל.
כאשר העולים האלה הגיעו למרסיי, הם נמסרו לידי נציגי הפועל המזרחי, חיים מויאל, שצריך היה ללוות אותם לחיפה. אך תחת למלא את שליחותו בנאמנות, הוא ניצל אותם לשם הסתת העולים נגד תנועת המושבים, סיפר להם במסגרת התנועה הזאת אין מקום ליהודי דתי וכי עליהם לתבוע כפר מסונף להפועל המזרחי. מלאכת ההשמצות נשאה פרי ו – 27 משפחות סירבו לעבור למקומן בחרובית.
מחאה חריפה על ההתנהגות של נציגי הפועל המזרחי כלולה במכתב, ששיגר מנהל מחלקת העליה במרוקו, עמוס רבל, אל מנהל מחלקת העליה במרסיי, דוד נוימן. עמוס רבל מתריע על המשטר של חטיפה ותחרות, שהשתרש במרסיי. הוא מאשר, כי מתיישבי דמנאת התארגנו במסגרת תנועת המושבים, וכותב בין השאר : " אני מוחה בכל תוקף על חטיפות כאלה ועל המסחר באנשים חיים, כפי שזה נעשה במקרה הנ"ל במרסיי " .
אנו תובעים אמר י. קורן, את התערבות מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית. עליה לשיפ קץ למשטר פרוע זה של ציד נפשות. לאחר שנודע שלשום על המעשה של אנשי הפועל המזרחי באניה " גולדן איילס ", החילטו נציגי מחלקת הקליטה להעביר את אנשי כפר דמנאת לחרובית, בליווי נציגי הפועל המזרחי, עד הבירור.
תנועת המושבים מתנגדת לסידור זה. אין היא רואה שום הצדקה להתערבותם של אנשי הפועל המזרחי בעניין העולים מכפר דמנאת. 27 המשפחות מבין העולים האלה, שנתפתו להודיע על סירובן לצאת לחרובית, נשארו בינתיים בשער העליה, עד בירור הבעיה בסוכנות היהודית. הדבר מחייב טיפול דחוף ומכריע, כי לא ייתכן לגרור את כל העליה מצפון אפריקה לתוך מערבולת של סכסוכים וציד נפשות.
עליית הנוער ממרוקו ותנועת שרל נטר
הרבה קבוצות ממוגדור, סאליי, מראכש, פורט ליוטיי, הגיעו לתחרויות. קבוצות מטנג'יר, פאס, רבאט ומכנאס לא יכלו להגיע….לאחר המשחקים המרתקים, שחקנים וצופים התכנסו בסניף של " שרל נטר " לסעודת רעים.
הנשיא מר אלפונסו צבע בירך את כל באי התחרויות, על רוח הספורטיבית שאיפיינה את כל התחרויות. הוא בירך את המנצחים והמנוצחים על התנהגותם המופתית. הוא ביקש להדגיש כי לא הייתה זו התכנסות רגילה כי אם מפגן של נוער יהודי השואף תמיד להוסיף נדבך של אחדות והגשמה……..
הגיוון הספורטיבי ב " שרל נטר " היה עצום : כדורגל, כדורעף, כדורסל, פינג פונג, אגרוף, שחייה, שח מט, אתלטיקה ועוד ; יתר על כן " שרל נטר " ביקשה לצרף את בני הנוער בכל המגרות אוז"ה, " מגן דוד ", " אם הבנים " – לכלל מסגרת ספורטיבית אחת.
כמו כן הוקמה קבוצה בשם " קדימה ", של בעלי מקצוע ומלאכה שמצאו בתום עבודתם מרגוע ומפגש חברתי בפעילויות הספורטיביות והחברתיות של " שרל נטר ", במסגרת הסניף עצמו ובמסגרת מחנות הקיץ.
העיתון " נוער " העניק מקום נרחב מאוד לסיקור התחרויות וכמובן לניצחונות של " שרל נטר ", שהיו מקור גאוותה, וזאת באשר למקום הבכורה שהוענק לספורט במשנה החינוכית של " שרל נטר ". " שרל נטר " נטלה חלק בתחרויות ספורט מקומיות, ארציות ואף ב " מכביות " בארץ.
לימוד יהדות ועברית.
לימוד יהדות ועברית המעצבים את הזהות היהודית היו יסוד מוסד של ההתמודדות החינוכית של " שרל נטר " : הרצאות ביהדות, דיונים ושיעורי עברית. זאת במיוחד על רקע הדאגה להתגברות תהליך החילון ואימוץ התרבות הצרפתית הפוקד את יהדות מרוקו מזה, והיחלשות הזהות היהודית מזה.
מרצים שונים העשירו את עולמה התרבותי של " שרל נטר ", ביניהם מרצים מבית ספר הקאדרים של הצופים בפאתי פאריס, " אורסאי " – מיכאל אנסקי, מרכז " המחלקה לתיעוד יהדות בני זמננו, ושמעון המל – " שאמו ", הרצו על הנוער היהודי בעת החדשה וייעודו. " שאמו " הרצה בשנת 1946 על הצופים מבאמצעות הסרט " חזק " שהפיק יחד עם ז'אק לאזארוס.
בשנת 1946 ארגנו ב " שרל נטר " שיעורי צרפתית ועברית בשעות הערב בארבע עשרה כיתות, במסגרת " מגן דוד ", " אם הבנים " וכלצ ישראל חברים ; בצפרו מנו בשנת 1956 270 תלמידים לעברית במסגרת " חובבי השפה ".
תוכניתה החינוכית של תנועת הצופים במרוקו כפי שנתגבשה בשנת 1949, " לאבירי ישראל ", מורכבת מסעיפים רבי חשיבות בעברית וביהדות : תנ"ך, תולדות עם ישראל, ארץ ישראל והציונות, חגי ישראל ומחזור השנה יהודית ואחרונה אחרונה חביבה – השפה העברית
ראוי להזכיר שהמדריכים של " תנועת הצופים היוו את הקאדרים של " שרל נטר " והיחידות העממיות ".
בית המדרש לעברית ראה את עצמו גוף חינוכי המכין עתודה של מורים לעברית וליהדות שילמדו בבתי הספר של כל ישראל חברים במרוקו. ההכשרה של עתודה זו הייתה אמורה להתבצע במשך ארבע שנים, בכיתות ו-ט.
תוכנית הלימודים כללה עברית ויהדות ותכנים של תרבות כללית. מגמת בית המדרש הייתה להגשים לתעודות גמר שלב א'
Brevet d'Etudes du Premier Cycle.
בתום שלב זה המשיכו הבוגרים שנת לימודים נוספת לצורך התמחות פדגוגית מעשית ללימודי חינוך ופסיכולוגיה.
על הזיקה ההדוקה בין Ecole Normale Hebraique ל " שרל נטר " מצד אחד ועל מרכזיות הוראת העברית ולימודי היהדות ב " שרל נטר " – באמצעות " מגן דוד " ו " חובבי השפה " – מצד שני, אפשר ללמוד מן המאמר ב " נוער " המתעד ביקור של קברניטי יהדות צרפת ומרוקו בבית המדרש לעברית.
בבוקרו של יום ג' ה-23 במרס 1948, האדונים ליאון מייס, נשיא הקונסטיטוציה המרכזית של צרפת, גרימברג, נציג אורט צרפת, מאגי, נציג " הליגה היהודית הימית " במרסיי הוזמנו על ידי האדונים ג'ול ברונשוויג, סגן נשיא כל ישראל חברים ש"ד לוי, נשיא אגודת " מגן דוד " וטאג'ורי נציג בתי הספר של כל ישראל חברים במרוקו.
הללו הוזמנו לבקר ב E.N.H. אליהם הצטרפו האדונים ג'ול סנוף SENOUF, נשיא אורט מרוקו ומר אלפונסו צבע, נשיא אגודת " שרל נטר ".
הם התקבלו על ידי הרב רוש, מנהל בית המדרש. לאחר סקירה כללית על מטרות המוסד השתתפו האורחים בשיעורים פרונטאליים עם ילדים בכיתות ו' – ז'.
תוכנית יום הלימודים הייתה מגוונת : דקדוק עברי, ספרות עברית מודרנית, היסטוריה יהודית ותלמוד. ההוראה הייתה בשתי השפות – צרפתית ועברית – ועוררה תשומת לב עצומה. הכול ציפו לביקור פורמאלי, אלא שהביקור הפך לספונטאני ונעים מאוד, והודות לברק שעיניהם הנבונות של התלמידים. מצופים שקטים הפכו האורחים למשתתפים פעילים ושאלו שאלות את התלמידים.
ברונשייג המוכר בבקיאותו במחשבת ישראל, התעניין דווקא בדקדוק עברי ; גרימברג, תלמודיסט מובהק, ביקש מילד לפרש טקסט מהגמרא, ולבקשת ש"ד לוי, מחובבי תחיית שפת הקודש, אף תרגם אותו לעברית.
טאנוג'י, שוחר השירה העברית המודרנית, ביקש כי ייקראו את השיר " אני מאמין " של המשורר בן האלמוות שאול טשרניחובסקי. מייס שאל אם מכירים את פרשן התורה רש"י, והפתע מבקיאות התלמידים על רש"י, המכונה " פרשנדתא ", כשדקלמו את תולדות חייו בעברית ובצרפתית.
לאחר טבלו בים ההלכה והאינטלקט פנו האורחים לים האגדה, אחותה של האומנות, בהאזנה למקהלה בית המדרש, ששוררה מהשירה המקומית והארץ ישראלית.
האורחים ביטאו את הערכתם הרבה למפעל חינוכי כביר זה, על שמבטיח הנהגה רוחנית בעלת שיעור קומה.
מאמר נוסף על ה – E.N.H שופך אור על תרומתו של בית מדרש זה על האקלים התרבותי יהודי שהיה ללא ספק מקור רב השראה ל " שרל נטר " בלימודי היהדות שהנחיל :
בכל שבת בטרם תפילת מנחה, ראש בית המדרש מכנס את הבוגרים שבתלמידים ומציג בפניהם את הזרמים הראשיים שבמחשבת ישראל בימי הביניים. כעת הם עסוקים בחיבור התיאולוגי " חובות הלבבות " של רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי.
חיבור זה תורגם לעברית, לטינית, ספרדית, גרמנית, אנגלית וערבית יהודית. נפקד עד כה מקומו של התרגום הצרפתי וזאת עשה חברנו, אנדרה שוראקי, דוקטור למשפטים וסגן המזכיר הכללי של כל ישראל חברים בפאריס.
הוראת העברית גופא הייתה בבחינת מרכיב פדגוגי מרכזי ב , שרל נטר ". בתנועה ראו בהוראת השפות בכלל ושפת הקודש בפרט גורם חברתי מלכד ומעצב. שיטות ההוראה המודרניות אומצו על ידיהם ובמידת מה קראו תיגר על ההוראה המסורתית.
" יש ללמד את השפה העברית כדרך שמלמדים צרפתית ויש לנקוט מחויבות ושיטתיות כלפי שפת הקודש המתחדשת " סברו ב " שרל נטר ".
" החברה להפצת השפה העברית במרוקו – חובבי השפה ", היוותה זרוע חשובה של " שרל נטר " במסגרת השפה העברית ולימודי היהדות – משנה, תנ"ך, דינים, עברית, צופיות ושירה דתית -, במיוחד בשעות הפנאי, כמו בימי בחופש הגדול.
בחודשי הקיץ נפתחו בין שמונה לשלוש עשרה כיתות, שמנו בין מאתיים לשלוש מאות תלמידים. בעיר פאס נתקבל הרב זאב גולד על ידי חברת " חובבי השפה " באפריל 1954. ההכנסות הכספיות של החברה מחגיגות הפורים שארגנה, נועדו לשיעורי ערב לעברית בקהילה.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד-ד"ר מאיר נזרי….שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.
מנהגי החתונה בקהילת ארפוד.
מאת ד"ר מאיר נזרי….
מתוך הספר מקדם ומים כרך ח
ד"ר מאיר נזרי מחברם של ספרים רבים אחרים כגון שירת הרמ"א, קהילות תאפילאלת, מביא בפנינו מנהגי החתונה בארפוד בצורה קולחת ומאירת עיניים….
שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין.
בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופיה של הבת וממונה היו סיבה לקשר החיתון, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני ובדור השלישי הייתה ההחלטה על נישואי הבת בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים שלא נתנו תשובה לאלתר לפנייה אליהם בבקשת יד בתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת " נקרא לנערה ונשאלה את פיה ". לפעמים היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד האירוסין.
ביטול טקס " טרוח זרע ".
טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בתקופה החדשה. טקס " טרוח אזרע ", שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד שנת 1955, נעלם בהדרגה. הנישאים מסוף שנות השישים ואילך לא ידעו על " נחש ביעקב " ולא על מנהג הזרעונים.
עריכת החופה בבצאר בבית הכנסת.
בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת. רש"א מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה נערכה בבית החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת שולחנות וכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתקה החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתן, שפעלה כאן השפעה צרפתית, גם בימינו במרוקו נוהגים לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, ואחריו בא ערב הסעודה החגיגי האזרחי.
גילוי פני הכלה וכיסוים בהינומה.
עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה לא בצעיף העבה המסורתי אלא בצעיף דק ושקוף, או בלשון רש"א " צעיף דק מאוד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי וואול – voile -, עד שכל פניה נראים גלויים ", היא ההינומה. גם נוהג זה זוכה לאסמכתא של רש"א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין כדי שהחתן יזהה את הכלה, אם כן לעניין מנהג שלנו, שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרנין יישר כוחם וסמוכים הם לעד.
המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים.
בדורות הראשונים, כאמור, לא היו החתן והכלה מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער בנות ובנים, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות אקראיות בין בני המינים להיכרות פסיבית.
באירוע האירוסין יש שהחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לראייה בלבד בלי אומר דברים. בבצאר חלה התקדמות נוספת, ויש ששני בני הזוג טיילו ברחובות או בגנים ופרדסים, למורת רוחם של המוכיחים.
הווי השמחה בחינה.
גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי לא נגנים שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו ספונטיים ומאולתרים, והותאמו לחתן וכלה שבכל חופפה. ואולם בדור החדש שולבו נגנים, רובם ערבים, לפעמים עם להקות קטנות בחגיגות החינה. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.
ביטול חגיגת החינה בגלל ההזדהות עם מדינת ישראל.
לאחר קום מדינת ישראל החלו המשתתפים בחינה לשוות לה גם אופי של חגיגה ציונית. המתנות – לג'ראמאת -, שלפנים היו מונפות לעבר הכלה, נתרמו מעתה למען ציון. הדבר נעשה לפעמים סמוך לבואם של שליחים ציונים לרישום יהודים לעלייה.
אולם הזמרים הערבים בחינה, שהיו עדים להזדהות של המשתתפים עם ציון, מחו על כך בפני השלטונות המקומיים והחלו לסבך את הקהילה היהודית עם האוכלוסייה הערבית. בעקבות כך החליט ועד הקהילה בארפוד לבטל את אירוע החינה מפקידה לפקידה כדי להרגיע את הרוחות.
האווירה הציונית מצאה ביטוייה גם בעיטור כתובה משנת 1950 בדגלי הלאום לש המדינה ובסמלי מדן דוד.
COMMENT FUT DECOUVERTE LA TOMBE D'UN GRAND JUIF
COMMENT FUT DECOUVERTE LA TOMBE D'UN GRAND JUIF
Yaacov Avitsouc (enregisteur; textes Nos. 1 à 23) : est né en 1924, à Vasloui (Roumanie), sixième enfant de David et Rahel Itzkovits, qui eurent, en tout, neuf enfants. Le père de Yaacov était tapissier. L'enfant fut élevé au Hêder et dans une école juive dont le programme accordait une place modeste à l'enseignement de l'hébreu. La famille Itzkovits était pratiquante et Yaacov fut membre des mouvements sionistes Gordonia et Bousliya; il fit sa hakhchara avant de venir en Erets-Israël. Durant la Deuxième Guerre, il travailla dans des camps de travaux 
forcés hitlériens
Avraham (Albert) Allouche (narrateur; textes Nos. 1 à 12): Est né à Mogador, ville portuaire, en 1918. Sa mère était la fille d'un cordonnier qui avait sa boutique au marché arabe. Son père était marchand de fruits
Quand Avraham avait cinq ans, sa famille se fixa à Casablanca et c'est là qu'il passa sa jeunesse avec ses trois soeurs (dont deux se trouvent maintenant à Paris) et ses cinq frères (dont deux sont établis aujourd'hui à Acre et à Beerchéva). Avraham a épousé, à l'âge de 26 ans, Sultana, fille d'un inspecteur du domaine de Léon Corcos, qui est l'un des Juifs les plus riches du Maroc. Avraham a cinq fils, dont l'aîné qui a été élevé au Kibouts Afikim, accomplit aujourd'hui son service militaire. La famille est pratiquante et, aujourd'hui encore, la langue parlée à la maison est l'arabe marocain. Avant sa venue en Israël, en 1955, Avraham était mécanicien, mais aujourd'hui il possède un camion et exerce le métier de chauffeur à Kiryath Malahi
Il y a longtemps de cela, les Arabes de « Teluat, situé tout près de Marrakech, érigèrent une clôture autour de leur cimetière. Il se trouva qu'un laineux rabbin était enterré dans ce cimetière, sans que les Arabes le sachent, parce que ce village était habité uniquement par des Arabes et il n'y avait parmi eux aucun Juif.
Une femme de ce village fit un rêve: elle vit un homme vêtu d'une longue robe blanche et dont le visage était orné d'une belle barbe blanche, s'approcher d'elle. Il lui dit: "Demain matin, dis aux membres de la société juive des pompes funèbres de la ville la plus proche, que le rabbin qui est enterré au cimetière musulman de ton village, ne trouve pas de repos".
"Ce n'est qu'un rêve", se dit la femme lorsqu'elle se réveilla. Le même rêve revint la nuit suivante et la femme se dit encore: "Ce n'est qu'un rêve!" Mais lorsqu'elle fit le même rêve pour la troisième fois, elle savait qu'il avait un sens et le lendemain elle se rendit à la ville voisine pour raconter ce qu'elle avait rêvé.
Les membres de la société juive des pompes funèbres se rendirent chez le cheikh du village et lui dirent: "Un de nos rabbins est enterré dans votre cimetière. Nous te prions de nous accorder la permission d'identifier l'endroit. Nous sommes prêts à te payer une grande somme d'argent pour la permission de construire sur la tombe une maison de prières".
— D'accord, dit le cheikh.
Les membres de la société des pompes funèbres se mirent à chercher et à chercher, mais ils ne purent découvrir l'endroit où était enterré le rabbin. Le fils du cheikh s'énerva et se mit à crier: "Qu'est-ce que vous cherchez ici? Un rabbin qui est mort il y .1 100 ans?" Et il s'approcha de la clôture avec l'intention d'y faire ses besoins. Mais subitement il resta immobile: tout son corps était paralysé.
Lorsque les Juifs, qui s'apprêtaient déjà à rentrer chez eux, virent le fils du cheikh transformé en statue, ils savaient que celui-ci désignait l'endroit où était enterré le rabbin.
Les Arabes demandèrent aux Juifs: "Que devons-nous faire avec, le fils du cheikh? Le cheikh nous tuera, s'il apprend que son fils est paralysé".
"Enlevez la clôture!" ordonnèrent les Juifs. Et les Arabes exécutèrent immédiatement cet ordre. Puis, ils tracèrent un cercle autour de l'endroit où se trouvait le fils du cheikh, placèrent, à l'intérieur du cercle, plusieurs pierres et y fixèrent un écriteau: "Tombe juive sacrée". Lorsque ce travail fut accompli, le fils du cheikh sortit de son immobilité et se mit à marcher. Il demanda: "Où suis-je? Que m'est-il arrivé?"
On lui raconta tout ce qui s'était passé et il dit: "S'il en est vraiment ainsi, alors votre rabbin fut sans doute un grand homme".
Les habitants du village arabe érigèrent un tombeau à l'endroit sacré et chaque année de nombreux Juifs s'y rendirent pour honorer le mort.
מה נשתנה הלילה הזה מליל תְרַאנְת נוֹף –( שלושים ותשע )-אבישי בר אשר
רעיון שיבת היהודים לציון נזכר בהגדה בשני מקומות: בפתחה נכתב ׳לשנה הבאה בפלשתינה בני חורין׳(שורה 11) במקום ׳לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין׳; ולקראת סופה מוצבת הצעתו של רוזוולט(!) ׳לקחתנו לפלשתינה׳ בשיא המאורעות בקטע ׳דיינו׳(שורה 344), במקום הציון שבמקור הכניסנו לארץ ישראל׳. מעניינת העובדה שבשני המקומות בחר ־ד: בדב ׳פאליסתין׳ תחת שמה המסורתי של הארץ.
הערת המחבר : למותר לציין שאין זו לשון השרח כאן, שארץ ישראל מכונה בו תמיד " ארץ ישראל " ולא פאליסתין.
ד. כלים ספרותיים
הכלים הספרותיים הבסיסיים ב׳הגדה די היטליר׳ הם המבעים האלגורים אשר באמצעותם הלביש המחבר את ההגדה של פסח בקוויהם העלילתיים של מאורעות מלחמת העולם השנייה והפך את הקריאה בחיבור לחוויה בין־ טקסטואלית. יש לציין כי הוא ביטל לחלוטין את ההבחנה בין סוגי המבעים השונים בטקסט המקורי. ההגדה של פסח היא כידוע טקסט רב מבעים, מזמנים וממקורות ספרותיים שונים. היא כוללת פסוקי מקרא, קטעי מדרש, דברי חכמים, תיאורים ריטואליים וכמובן גם נרטיב טהור (׳סיפור יציאת מצרים׳). כל אלה הומרו ב׳הגדה די היטליר׳ בנרטיב, והמחבר לא שמר על עושר הצורות הספרותיות שבמקור. בולטת במיוחד הפיכתן של חטיבות לא סיפוריות בהגדה של פסח לחטיבות סיפוריות. למשל קטע הפתיחה ׳הא לחמא עניא׳, שהוא במקור הזמנת הדלים והאביונים להשתתף בסדר הפסח, והקטע המרכזי ׳מה נשתנה׳, שכולל במקור ארבע קושיות המתארות ארבעה ריטואלים חשובים בליל הסדר, הוסבו לסיפור הסבל והייסורים במלחמה. תופעה זו מגיעה לשיאה בקטע ׳פסח, מצה ומרור׳, שבמקור יש בו קישור של שלושה ריטואלים של אכילה לשלושה מאורעות במצרים, וב׳הגדה די היטליר׳ הוצא ממנו לחלוטין המרכיב הריטואלי. הוא הדין ברכיב המדרשי, המרכזי מאוד בהגדה של פסח, שאין לו כל ביטוי מקביל בחיבור. למשל במקום דרשת ההגדה ׳וירא את ענינו – זו פרישות דרך ארץ׳, מסופר: ׳״ויראו את ענינו״, כל העמים שיודעים דרך ארץ׳ (שורה 200). כאן ובמקומות אחרים לא החליף המחבר את הדרשה במדרש חדש, אלא המשיך בסיפור ההיסטורי.
ניתוח ראשוני של האמצעים הספרותיים בחיבור מעלה כמה ממצאים. לעתים מוצגת אנלוגיה שלמה, הן של התוכן והן של הרעיון. לדוגמה גזרת פרעה על הזכרים ובקשת לבן ׳לעקור את הכול׳ הומרו בגזרות הנאצים(היטלר, גרינג וגבלס) על השמדת היהודים (שורות 132-130); תיאורי העינוי של בני ישראל במצרים הוחלפו בתיאורי עינוי היהודים על ידי הנאצים; הקטע ׳דיינו׳, המגולל את מאורעות יציאת מצרים ברשימה הייררכית, מספר ב׳הגדה די היטליר׳ את אירועי ההצלה על פי אותה המתכונת(שורות 344-323); תמורת רשימת מכות מצרים, המפורטת בהרחבה בהגדה, הובאה רשימה ארוכה של מכות – בעיקר צבאיות – שניחתו על הגרמנים ועל בעלי בריתם.
לעתים יש בהגדה שימוש עדין יותר באמצעים פיגורטיוויים, כגון מטפורות, ארמזים ועוד: במקום ירידת יעקב למצרים יאנוס על פי הדיבור׳ מסופר על ירידת הגנרל רומל ממצרים, ׳אנוס ונסוג וראשו מורכן׳(שורה 138); במקום המעשה בחכמים שישבו וסיפרו ביציאת מצרים כל אותו הלילה עד השחר מסופר על שליטי מדינות הציר החורשים את הגזרה האיומה עד להשלכתם לתנור השחר(שורות 44-36); ו׳ברית בין הבתרים׳, שהובטחה בה הארץ, הפכה ל׳ברית בין הדרכים׳(ועידת קזבלנקה), שבה הובטח הניצחון(שורה 118).
דוגמה נאה לשימוש תכוף באמצעים פיגורטיוויים יש בקטע ׳פסח, מצה ומרור׳, השזור כולו דימויים היוצרים הזרה מכוונת ביחס לטקסט המקורי (שורות 392-361). למשל הקטע כולל חילוף מפתיע וסטירי של המצה והמרור בספגטי, מקרוני ואורז, והתוצר המתקבל הוא פרודי במובהק. נימה פרודיה עולה לפעמים גם בלא שימוש באלגוריה, והיסוד הבין־טקסטואלי נותר צורני בלבד. דוגמה בולטת לכך היא הבחירה הצורמת ביוסף סטלין כדובר בקטע המקביל לדברי ר׳ יוסי הגלילי בהגדה (שורה 275). במקרה זה נראה שהסיבה לבחירת הדמות היא בראש ובראשונה המצלול(׳רבי יוסף׳ במקום ׳רבי יוסי׳), אך גם כאן התוצאה פרודית.
פרשת תִינֶגִ'יר, 1944-1943-אלית שמלה
פרשת תִינֶגִ'יר, אלית שמלה
1944-1943
אנטישמיות בצבא הצרפתי בתגובה שחרור מרוקו וול ידי האמריקנים
ב – 22 ביוני 1940 חתמה צרפת, בראשותו של המרשל פילים פטן(Petain), על הסכם שביתת נשק עם גרמניה הנאצית. פטן ראה בתבוסה של צרפת הזדמנות היסטורית שנפלה לידיו ׳לטהר׳ את צרפת מכל הגורמים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים השליליים, אשר לדעתו היו האחראים לתבוסה (המשטר הפרלמנטרי, האיגודים המקצועיים, ׳הבונים החופשיים׳, הזרים, היהודים). הציבור הצרפתי ברובו המכריע בירך על הסכם שביתת הנשק וגם אימץ את הטענה שקשרה את המפלה הצבאית להתנוונות המשטר הרפובליקני. לפיכך לא היה צריך פטן לערוך טיהור עמוק במנהל או לאייש את מוסדות השלטון הצרפתי באנשים חדשים. הוא יכול היה להישען על אנשי ׳המשטר הישן׳ ובכלל זה על אנשי שמאל, אשר קיבלו ללא קושי מיוחד את תפיסותיו האידאולוגיות והפוליטיות. המשכיות פוליטית זו בלטה במיוחד בצפון אפריקה, שבה הושארו בתפקידיהם כל המושלים, המפקחים ומפקדי הצבא המקומיים.
הערת המחבר : אף שאחדים מהם, כמו הגנרל פול נוגס (Nogués), הנציב הכללי במרוקו, והאדמירל ז׳אן פייר אסטווה (Esteva), הנציב הכללי בתוניסיה, התנגדו במשך זמן מה לשביתת הנשק עם גרמניה. דבר זה לא מנע בעדם בהמשך לשמש עושי דבריו הנאמנים של משטר וישי בארצות המגרב. ראו: אביטבול, תולדות היהודים, עמי 431-430.
בשנים 1942-1940 יזמה ממשלת וישי שורה ארוכה של צעדים אנטי־יהודיים ובראשם ׳חוקי מעמד היהודים׳ (1941,1940), וחוקים אלה יושמו גם בצפון אפריקה, כלשונם או בניסוח שהותאם למציאות הפוליטית המקומית. במרוקו התווספו על החוקים יזמות מקומיות שהכבידו על היהודים, למשל האיסור שחל על היהודים בערים שונות במרוקו להתגורר ברבעים אירופיים או הקצבת מזון לפי קריטריונים גזעניים. ממאי 1940 נכלאו פליטים יהודים בעלי נתינות זרה בעשרות מחנות בדרום אלג׳יריה ובמרוקו. על צעדים אלה יש להוסיף את אווירת האיבה כלפי היהודים, שלובתה על ידי ארגונים אנטישמיים צרפתיים שפעלו במרוקו. היהודים הואשמו בין השאר בהתעשרות על חשבון המלחמה ׳שגרמו אחיהם בני עמם באירופה׳.
הערות המחבר : 'חוק מעמד היהודים' בצרפת הלא כבושה ובאלגייריה הגדיר כיהודי כל מי ששלושה מהורי הוריו היו יהודים, או כל מי שרק שניים מהורי הוריו יהודים, אם הוא עצמו ושוי ליהודייה. במרוקו הוגדר כיהודי על פי ׳חוק מעמד היהודים' כל מי שדתו היא היהדות, ושלא כבצרפת ובאלג׳יריה, יהודי שהתאסלם או התנצר לא נחשב עוד יהודי.
על פי מקורות צרפתיים בנובמבר 1942 היו כלואים במחנות במרוקו 3,357 יהודים זרים, ובאלג׳יריה 2185.
ב־8 בנובמבר 1942, במסגרת מבצע ׳לפיד׳, נחתו כוחות בעלות הברית באלג׳יר. במשא ומתן שניהלו האמריקנים עם האדמירל ז׳אן פרנסואה דרלאן (,(Darlan הסכים דרלאן להיענות לבקשתם להפסקת אש בתנאי שבעלות הברית ישאירו על כנו את ממשל וישי באלג׳יריה ובמרוקו ולא יתערבו בענייניו הפנימיים בצפון אפריקה. דרלאן, שלא חזר בו מנאמנותו לפטן, מונה על ידי האמריקנים לנציב עליון ולמפקד כוחות צרפת בצפון אפריקה. הוא סירב לבטל את חוקי הגזע האנטי־יהודיים, בתואנה שהחזרת שוויון הזכויות ליהודים עלולה לעורר תסיסה בקרב האוכלוסייה המוסלמית.
ב – 24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן ואת מקומו תפס הגנרל אנרי ז׳ירו Giraud . ז'ירו, שלהערכת אנדרה כספי היה בעל השקפות אנטישמיות, מינה אח מרסל פיירוטון(Peyrouton), שר הפנים לשעבר בממשלת וישי, למושל הכללי של אלג׳יריה. פיירוטון המשיך לקיים את חוקי וישי הגזעניים נגד היהודים, ללא התנגדות מצד האמריקנים והבריטים, מפני שהיהודים, כך טען, ׳אשמים בתבוסה׳, ומחשש שביטול חוקים אלה ׳ישלהב את הרוחות בקרב האוכלוסייה המוסלמית, שאף ממנה נשללו זכויות אזרח מלאות׳.
ב־11 בנובמבר 1942 נחתו כוחות בעלות הברית בקזבלנקה. ליהודים היו סיבות רבות לשמוח, במיוחד על רקע השמועות שהסניף המקומי של ה׳מפלגה העממית הצרפתית׳(Parti Populaire Francais, PPF) מתכנן פוגרום נגד תושבי המלאח, אשר ביצועו נקבע ל־15 בנובמבר.1942 גם לאחר השחרור על ידי בעלות הברית המשיך לשלוט במרוקו הנציב הכללי הצרפתי מימי וישי, פול נוגס (Noguès), והוא שמר על קשרים הדוקים עם ראש ממשלת וישי, פייר לאוואל (Laval), באמצעות שירותי הביון של ספרד. דבר לא השתנה אפוא. היחס העוין של שלטונות הפרוטקטורט חסידי וישי ל׳חזית הלאומית׳ (Front Populaire) בראשותו של הגנרל שרל דה־גול (de Gaulle) נותר בעינו," והוא הופנה לא פעם גם אל היהודים, אשר לא הסתירו את שמחתם על הפלישה האמריקנית.
מעודדים מיחס השלטונות פגעו אנשי ׳משמרות מסדר הלגיונרים׳ Service d'Ordre Légionnaire, SOL ביהודי המלאח בקזבלנקה, חיללו בית כנסת במקום והטרידו ושדדו יהודים. בערים מרכזיות ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, מכנס ופאס – קיבלו פעולות עונשין נגד יהודים מעין גושפנקה רשמית, שכן בין הפורעים היו גם שוטרים וחיילים צרפתים ומרוקנים־מוסלמים (׳גוּם׳, חיילים מרוקנים בשירות הצבא הצרפתי). ב־12 בנובמבר 1942 כיתרה המשטרה את הרובע היהודי ברבאט ועצרה ברחובות עשרות אנשים, והם נדונו במקום לעונשי מאסר עם עבודת פרך. פעולת עונשין קולקטיבית דומה, שהוצגה על ידי השלטונות הצרפתיים כאמצעי בטיחות למניעת פורענויות, ננקטה נגד יהודי מכנס ופאס. היציאה מהמלאח הותרה רק לבעלי תעודת מסע מיוחדת. מי שנתפסו ללא רישיונות מעבר, נכלאו ללא משפט והוטלו עליהם
קנסות. לעתים נעצר יהודי על ידי המשטרה רק מפני שאירח בביתו חייל אמריקני או אפילו שוחח עמו ברחוב.
גם קהילות קטנות בפנים הארץ סבלו מגזרות אנטישמיות. בבני־מלאל הודיעו המושל המוסלמי והמפקח האזרחי הצרפתי שכל אירופי שיבקש להתיישב בעיר יוכל לבחור לו את אחד הבתים שדרים בהם יהודים; הדייר היהודי יידרש לעזוב את ביתו בתוך שלוש עד ארבעים ושמונה שעות, ואם לא יעשה כן יושלכו רהיטיו לרחוב והוא ייענש בעבודות כפייה: טאטוא כבישים, ניקוי מקומות ציבוריים והעברת משאות כבדים על הגב. ׳זכות׳ זו הוענקה מאוחר יותר גם למוסלמים, שיכלו לבחור להם חנות מבין החנויות של הסוחרים היהודים, ולבעלים ניתנה שהות של עשרים וארבע שעות לפנות את החנות. מספר משפחות יהודיות נאלצו למצוא בחורף 1943-1942 מקלט זמני בבית הכנסת ובמרכזים קהילתיים. יהודי בני־מלאל, שמנו כ־3,000 איש, הוכו ללא כל סיבה ונשדדו באופן שיטתי, והיו נתונים לחסדיהם של פקידים. באַרְפוּד, באזור תאפילאלת, נושלו היהודים מחורשות הדקלים שרכשו בשנת 1918, ובאזילאל הוטלו על יהודי הקהילה עבודות כפייה.
לדברי מיכאל לסקר היו שהאשימו את היהודים עצמם בהתפרעויות האנטי־יהודיות שהתרחשו לאחר נחיתת בעלות הברית במרוקו, מפני שהם קידמו את האמריקנים בהפגנות אהדה פומביות, וכתוצאה מכך נתפסו על ידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי הנאמן לווישי כפרו־אמריקנים וכתומכים ב׳חזית הלאומית׳ של דה־גול. על פי דוח של מנהל הפנים של הפרוטקטורט מיוני 1943, התנהגותם של היהודים היא שהובילה להתנגשויות חמורות בין מוסלמים לבינם.
מגילת אסתר בנוסח מרוקאי פרק א'
מגילת אסתר בנוסח מרוקאי פרק א'
קצת חנוכה ופורים
קצת חנוכה ופורים, סימן אנכי
משה בן יעקב המכונה:בן הרוס חזק ואמץ וברוך וחזק
יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה
לחן: מי כמוך ולחן:קימה אל היכלי.
הקצידה ארוכה מאוד, ולכן אפרסם אותה בהמשכים – אלי פילו
הקצידה פורסמה בשנת תשט״ז בכתב־עת ״מאורות״ הרמב״ם.
שיצא במלאת 750 שנה לפטירת
דו שיח דמיוני בין פורים לחנוכה, כאשר כל אחד מנסה להקניט את השני….בערבית עם תרגום של המחבר רפאל בן שמחון….מתוך הספר " יהדות המגרב " של רפאל בן שמחון
המשך מפוסט קודם
ענדהא וואחד נהאר ומא פ׳יה ג׳יר
יש בה יום אחד ובו רק שעה אחת,
סאעא,לכביר מא יעמל פ׳יה ג׳יר
העשיר יעשה בו רק כוסכוס בדלעת,
סכסו בלקרעא,ופ׳וק מננו וואחד
ועליו חתיכת בשר צמוקה,ויש גם
לכ׳ליעא,וסי ידוק לעאדא מענד זיראני.
שיטעם המנהג מאצל השכנים.
קללת אנעמא ולברד פ׳קלב אלבית.
מחסור הלחם והקור שוררים בבית,
מן לעאסר יפ׳ררסו מן קללת זית.
מהערב יציעו המיטות מאין שמן זית
מן די ידכ׳ל ראש חודש טבת,
משנכנס ראש חודש טבת,העניים
למסאכין כא ידיעו מן קללת לפ׳לסאני.
אובדים מחסרון זוזים.
ועמדה עלא לג׳ריב די מא ענדו
וחבל על הגר־תושב שאין לו קרובים
וואלי,מא ילקא־סי חתא א־סעיר
לא ישיג אף שעורים קלויים,עד
מקלי,חתא יפ׳ות לקוח אדוואלי,
שיצטרך לעלי הגפנים,והערבים
ולערב ידוקו ניראני מקלת נעמאני.
שיטעמו צרותי מחוסר מנעמים.
כטאחת א־נוואר פ׳ייא ינפ׳תחו,
ניצני הפרחים בי יפתחו,ולבבות
ולקלוב למהמומין פ׳ייא ינסרחו,
העגומים בי ישמחו,ותרנגולים
וכתרת למבאעז פ׳ייא ינדבחו,
מפוטמים אצלי יזבחו,ותבשילים
וקוות א־טבאייך בלפ׳לפ׳ל וזעפ׳ראני.
רבים עם זעפרן ופלפלים.
פ׳לליל ינזמאעו פ׳צלא פ׳י סאעא,
בלילה יתאספו בבית הכנסת במהירות
יקראוו למגילה בסמאעא ולחסכא
ויקראו המגילה בשעוה ומנורות
וויעייטו בל־פסוקים דל־ישועה
ובקול צעקה יאמרו פסוקי הישועות,
וויסכרו וויחמדו אללאה אלוחדני.
ויודו ויהללו לאלהים.
רשע די המן פ׳איין מא ידכרוה,
הרשע המן עת יזכרוהו,במגילה,
פ׳למג׳לה,בלחזר יקסמוה,ודרארי
באבנים יסקלוהו,והילדים הקטנים
סג׳אר בלמטארק יסחקוה,הווא
או בקרדומות יהלמוהו,הוא ובניו
אולאדו מעלקין זמעאני.
כולם תלויים.
אמא עזיז ענד א־נאס אנה ג׳מאעין
כל היקר אצל העם יהיה מוכן,יין
שראב ומאחייא תזרי פיחאל למא ועאראק
ניגרים כמו מעיין,ולכולם
דלעין,כלהום מוזוד ענדהום סמיד
סולת מזומן,לעשות בהם המנהג
וטחין,באס יעמלו לעאדא סבאח בכראני.
ובבוקר להשכים.
שדדא ודיקא פ׳ייא תהייאן,ירטאבו
צרה ומצוקה בי תוקלנה,יתרככו
וויספ׳אוו לקלוב לחנאן,לוזאה
ויטהרו הלבבות ותחוננה,הלב
מזייאן ולקלב ג׳ר פ׳רחאן, בכתרת
יסעד והפנים תאורנה.
טבאייך וקווית נעמאני.
מרוב התבשילים והמטעמים.
להוואל ונכאד מנני יבעאדו,
המבוכות והדאגות ממני יורחקו
וכל א־נאס חבאב,מא כאייך חתא
ובני אדם כולם אהבים משנאה רחקו
עדו,יסכרו אללאה וואחד אוחדו,
, ישבחו לאל היחיד ובו ידבקו,בשמים
פ׳סמא ופ׳למא לא שריק וואלא תאני.
ובימים אין שותף לו ואין שני.
סווא די מא עממרו מא כ׳רז מן דאר
אף מי שמימיו לא יצא מביתו ביום
פייא יתסארא דייאר נאס לכבאר,
זה יבקר בבתי הגדולים,יכבדו
יכבברו ביה כבאר וסג׳אר,ידדיה
גדולים וקטנים אותו וידיו
יתעממרו בקווית לפ׳לסאני.
תתמלאנה מרוב הדינרים.
מוואכל לדדאר כיף למן,מא ידבחו
מאכלים ערבים כטעם המן,לא ישחטו
פייה ג׳יר א־דזאז א־סמאן,יסכרו
בי כי אם תרנגולים שמנים,ישתכרו
חת׳א מא יערפ׳ו בין מרדכי להמן
עד שלא ידעו בין מרדכי להמן,
וברוך מרדכי סידנא לוולאני.
עד שלא ידעו בין מרדכי להמן,
וברוך מרדכי אדוננו מהראשונים
Les Berbères à l'aube de l'histoire
LA FIN DE LA PRÉHISTOIRE LA PROTOHISTOIRE – LES MÉTAUX
L'époque des métaux, qu'on appelle aussi protohistoire a fait l'objet ces derniers temps d'études assez nombreuses, dont nous pouvons tirer parti. Comme partout ses débuts se distinguent mal de la fin du Néolithique.
On a beaucoup hésité à parler d'un âge du bronze au Maroc et certains s'y refusent encore. On ne peut nier la présence d'outils de bronze, mais sont-ils importés ou de fabrication locale? « Marocains » ou « au Maroc »? Ont-ils été introduits par le commerce ou par des envahisseurs? Ont-ils été imités sur place? Questions auxquelles on ne peut encore répondre nettement.
Les trouvailles d'objets sont encore fort rares : par exemple une pointe de flèche de forme ibérique à Sidi Messaoud, une autre tout à fait semblable à Aïn Dalia près de Tanger dans une tombe mégalithique… Les fouilles ont été trop peu nombreuses pour que de la rareté des armes et des outils de cuivre et de bronze on tire la conclusion qu'en dehors d'objets importés d'Espagne il n'y a rien.
On a trouvé en Mauritanie, près d'Akjoujt, une dizaine au moins d'objets de cuivre d'un type différent de ceux-ci. Et surtout on connaît maintenant de nombreuses représentations d'armes de bronze gravées, dans le Haut Atlas de Marrakech, au Yagour et à l'Oukaïmeden, sur des tables de grès : poignards et hallebardes (ou haches d'arme).
- L'exemple des gravures du Yagour ou de l'Oukaïmeden.
Ces hauts pâturages présentent un intérêt exceptionnel : on y voit la transition du Néolithique à l'âge du bronze. Le nombre des représentations, leur variété, sont tels que leur étude est loin d'être achevée. Ce sont les bovidés, les hommes, les armes qui sont le plus souvent figurés.
Il semble qu'à la suite de l'assèchement du Sahara, qui s'est accéléré au milieu du troisième millénaire avant notre ère, des pasteurs éleveurs de bœufs venus du Sud se soient réfugiés dans l'Atlas. D'autre part, l'Espagne du Sud a diffusé le métal dans le bassin méditerranéen occidental dès la fin du troisième millénaire. La rencontre a pu se produire dans cette montagne humide qu'est l'Atlas.
Les sites gravés correspondent aux centres encore actuels de la vie pastorale : points d'eau, vallons et passages naturels. Les plus belles gravures sont contemporaines de l'âge du bronze espagnol d'El Argar (— 1 700 à — 1 200). Elles peuvent être datées par la présence de la « hache d'arme », hache-poignard à lame de cuivre, manche de bois et de métal et rivets d'argent. On trouve aussi de nombreux poignards rivetés à lame droite. C'est la preuve d'une relative vulgarisation du métal. Il faut noter cependant à côté de ce bronze méditerranéen des survivances néolithiques — arcs et idoles matriarcales. L'étude des patines et des techniques de gravure qui permettrait des datations plus précises est encore peu avancée.
L'occupation s'est maintenue puisqu'on trouve des haches-peltes, caractéristiques du bronze atlantique final (vers — 1 000) et des chars disparus seulement au ve siècle avant notre ère.
Les gravures nous renseignent sur les genres de vie. L'élevage l’emporte très nettement sur la chasse. Parmi les représentations animales on trouve environ 4 à 5 fois plus de bovidés que de bêtes sauvages. Mais les vêtements à frange de cuir traduisent des héritages antérieurs. Il y a très peu de représentations de charrue ce qui indique une place limitée de l'agriculture. Cette civilisation pastorale multiplie les représentations masculines.
Un grand nombre de gravures reste énigmatique, beaucoup de figures sont symboliques, la plupart avaient une signification religieuse qui nous échappe. Il semble évident par exemple que, malgré les nombreuses représentations de chars, jamais il n'a pu en circuler sur le plateau accidenté et accessible seulement aux piétons ou aux mulets. Ces chars ne sont d'ailleurs jamais représentés attelés. Leur signification exacte nous est inconnue, mais elle est à coup sûr symbolique. De même une scène où l'on voit un chasseur attaquer un éléphant avec un boomerang manque du plus élémentaire réalisme : il s'agit d'un mythe ou d'une représentation magique. Enfin notons la fréquence de signes qu'on retrouve dans le Proche-Orient ou dans le monde méditerranéen; leur étude systématique permettra de préciser des rapports que l'on devine.
On est bien loin encore de connaître toutes les gravures de l'Atlas et de l'Anti-Atlas. Mais ce qui a été publié représente déjà une base suffisante pour identifier plusieurs courants de civilisation qui se mêlent ou se recouvrent : la montagne marocaine a été un véritable carrefour entre la Méditerranée au sens large, en particulier l'Espagne proche, et le Sahara. Mais il est indispensable de remarquer que, par des itinéraires différents au long desquels des modifications sont survenues, les techniques, les modes de vie et de pensée proviennent d'une commune origine : le Proche-Orient.
La zone Nord du Maroc où l'on a trouvé des tombes mégalithiques, des armes de type espagnol, un cromlech, peut être considérée en gros comme une province hispanique.
- Les Berbères à l'aube de l'histoire.
L'histoire ne commence pour une grande partie du pays qu'au vme siècle de l'ère chrétienne, avec l'arrivée des conquérants arabes, et pour quelques régions seulement, beaucoup plus tôt avec l'arrivée des Phéniciens et des Puniques. Nous savons encore si peu de choses sur ces Libyco-berbères, ancêtres directs des Berbères, qu'il ne saurait être question de faire un tableau même très sommaire. On peut seulement dire qu'il y a des groupes de sédentaires chez qui l'agriculture est encore très fruste. L'élevage et l'économie pastorale ont certainement une importance plus grande que l'agriculture proprement dite : les premiers auteurs, des Grecs, qui parlent des habitants de l'Afrique du Nord les appellent libyens, ou numides, c'est-à-dire nomades, et il est couramment admis que les Carthaginois ont appris l'agriculture aux populations indigènes. La religion existe, avec l'idée de l'immortalité ou d'un au-delà : on enterre avec soin les morts dans des tumulus de terre, de pierre, de dimension plus ou moins grande selon, vraisemblablement, l'importance sociale du mort; à côté d'eux sont déposés des objets familiers, comme des armes ou des poteries, dont certaines sont importées du monde méditerranéen. Si le tumulus est la forme la plus fréquente de sépulture, on trouve aussi des dolmens, des « haouanet » (caveaux creusés dans les falaises), mode de sépulture qui dénotent des influences extérieures; le mort est généralement installé replié. Souvent on continue la pratique néolithique du décharnement et de la coloration des os en ocre. Souvent aussi les tombes contiennent les os mêlés de plusieurs personnages.
Les forces de la nature sont adorées ; des sommets, des grottes, des sources, des arbres constituent les lieux de culte. La magie, les sacrifices sont partout pratiqués, la zoolâtrie également avec l'adoration du bélier.
On ne sait pas grand-chose de la langue libyque, ancêtre des dialectes berbères. Les inscriptions ne sont pas rares, beaucoup semblent tardives, contemporaines de Carthage et de Rome; presque toutes sont indéchiffrables. Les signes ressemblent au tifinagh, actuelle écriture des Touaregs.
L'organisation sociale et politique de ces hommes est inconnue. On suppose avec beaucoup de vraisemblance que la famille au sens très large est la base de l'édifice social. Plusieurs familles ou clans constituent une tribu et plusieurs tribus peuvent constituer une fédération, que des auteurs grecs ou latins ont appelée royaume.
On a trop souvent pensé que cette société est immobile et l'on a voulu projeter dans le passé l'organisation que les Européens ont découverte à leur arrivée. Il convient d'être prudent : même si l'évolution a été extrêmement lente et incomplète, il faut en tenir compte. Entre l'âge du bronze et l'arrivée des conquérants arabes quinze siècles se sont écoulés au moins, sur lesquels nous ne savons quasiment rien. On a peine à admettre cependant qu'il n'y ait pas de différence entre les hommes qui hantaient le Yagour vers 1 500 et 1 000 avant J.-C., et ceux qu'Oqba a rencontrés dans sa chevauchée.
Une question reste insoluble dans l'état actuel de nos connaissances : l'origine des Berbères. Les études anthropologiques ont mis en évidence la grande variété des types physiques des populations actuelles de l'Afrique du Nord, même dans les régions écartées où l'on pourrait croire que les brassages sont peu importants. La forme des crânes, la taille, la couleur de la peau, etc., varient de façon importante. Les apports de la période historique ont été relativement peu importants, et il semble bien que l'essentiel des mouvements de populations se soient produits à la fin du Paléolithique et au Néolithique et se soient poursuivis à l'époque du bronze. Au Capsien et au Mouilien des hommes de race méditerranéenne ont envahi, par l'Est, l'Afrique du Nord. Ils ont été rejoints par les pasteurs sahariens dont l'origine est sur le Haut-Nil. Des noirs ont pu se joindre à eux en très petit nombre. Du Nord de la péninsule voisine, les apports sont certains mais ne peuvent être évalués.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
אותם הנימוקים אנו שומעים לאחר כך מפי שליח אחר, ר׳ יעקב פייתוסי, שנשלח מירושלים לארץ מולדתו תוניס ונפטר שם בדרך־שליחותו בשנת תקע״ב (1812). בדרכו הדפיס את חיבוריו ובכללם גם את הדרושים שדרש בשליחותו. באחד מדרושיו הוא מעורר את לב העם להתנדבות בדברים אלה! ״דלהרמב״ן ז״ל ישיבת א״י אפילו בזמן הזה מצות עשה, ואם אל סודו תדרוש כל תפלות בני חייל אינן עולות אלא דרך שער בהמ״ק ובמה יתרצה בן ח"ל להיות לו חלק ונחלה בלימוד וישיבת בני א״י ? היינו ע״י שמחזיקים בידם… שאלו שלום ירושלים, בבוא שליח כולל אל תצערוהו, אלא כל אחד יתנדב בלב טוב מה שיכול ויביאה בעצמו שלא יצטרך השליח לחזר אחריהם… כי הנה כמה בני אדם שאומרים שמתאוים ומצטערים הרבה על א״י שלא זכו לה מחמת איזה סיבה, והי׳ יראה ללבב, מחשבה טובה מצטרפה למעשה, אך ורק במה יודע איפה אמתות כונתם ?
היינו ע״י כשבא אצלם שליח א״י טורחים בשבילו ומהנין ומכבדין אותו יותר מדי, דאם לא כן, הרי כתיב ואת עפרה יחוננו, ומה גרוע שליח א״י ח"ו, ומה גם שע״י שמהנין אותו בכל יכלתם יהיה לו חלק ושותפות עם למוד ותפלות ומעשים טובים דבני ארץ ישראל״»
ר׳ יעקב שאלתיאל ניניו, שליח טבריה באיטליה בשנות תר״ג—תר״ד (1843—1844) השאיר אחריו בכתב־יד את הדרושים שדרש בדרך שליחותו, ובאחד הדרושים הוא מסביר לקהל שומעיו למה רגילים לקרוא גם לכל תושב א״י היוצא לחוץ־לארץ לקבץ כסף מחמת דוחקו בשם שליח (״שליח לעצמו״), וכי איזו שליחות יש כאן ? ועל כך הוא משיב! ״נראה לי לתת טעם לשבח על מה שיצא לנו שם בעולם ומרגלא בפומייהו דכל ישראל, כשחד מינן מבני א״י יוצא מקדש לחו״ל מפני דוחק השעה לדפוק על דלתי נדיבי עם אלהי אברהם, זה שמו אשר יקראו לו שליח, ולנו לדעת למה כינו אותו בשם זה. והגם דפשט הענין הוא על שם שהוא משולח מחכמי ורבני ארץ ישראל להביא להם הקצבות שיש להם ונדרים ונדבות, מכל מקום הא ניחא אם היו קורים כן למי שהוא שליח כולל, שייך טעם זה, אבל אנו רואים דאפילו מי שהוא שליח לעצמו, שהוא יוצא מעצמו ואינו עושה שליחות לשום אדם, אפילו הכי עדיין קורין אותו שליח. נראה שהטעם הוא כמו שאמרתי לעיל משם הרב מוהרי״א ז״ל – רבי יוסף אזולאי, והכוונה להרב חיד"א בספרו " ראש דוד " שדבריו הובאו לעיל – דעל ידי שבני ח״ל הם מחזיקים ביד אנשי א״י נעשים כל יושבי א״י שלוחי כל בני־הגולה, אם כן משום הכי קורין לבני א״י בשם שליח, רוצה לומר! אתה שלוחינו ועל ידך תהיה סליחתנו, לנו חלק בתורתכם ותפלתכם״.
לענין זה נזקקו שלוחי א״י בדרושיהם עד הדורות האחרונים. ר׳ אהרן עזריאל, שיצא כמה פעמים בשליחות ירושלים וחברון, והשאיר אחריו בכתב־יד דרושים מרובים שדרש בדרכי־שליחותו בצפון־אפריקה בשנות תר״ט—תרכ״ו (1849—1866), ראה צורך אף הוא להשיב באחד מדרושיו על השאלה! ״על מה סמכו שלוחי א״י בצאתם לקרית חוצות… דעניי עירם קודמיך.
דעת לנבון נקל, שלא הסתפקו השלוחים בדברי הגיון, נימוק והוכחה, אלא תיבלו את דרושיהם בדברים המושכים את הלב והמעוררים את הנפש, כגון סיפורי־מעשיות שונים בשבח א״י ובשבח הצדקה, וגם סיפורי־אגדה ומשלי־חיות שיש בהם לבדח ולשעשע. קצת מהשלוחים לקחו אתם פנקס מיוחד שבו רשמו סיפורי־מעשיות ושיחות חולין של תלמידי־חכמים העשויים לשמש חומר לדרוש ולשיחה. כך רשם לו ר׳ יהודה בירדוגו, שליח טבריה במרוקו משנת תרמ״א (1881) ואילך, בפנקס מיוחד ספורי־מעשיות בשבח מתן צדקה וחידושים שונים על תנ״ך שאפשר לתבל בהם את דרושיו. ר׳ יחיאל פישל קעסטילמאן, שליח החסידים בצפת לארצות המזרח בשנות תרי״ט—תרכ״א (1859—1861), רשם לו בראש פנקס־מסעותיו כל מיני דברי־תורה של גדולי החסידים לתבל בהם את שיחותיו ודרושיו. ״ וכאלה הרבה.
ובודאי ששלוחי א״י הם שהפיצו ספורי־פלאים שאירעו לאנשים שתמכו בא״י ביד נדיבה, כגון המעשה בנער משרת אצל גביר שהוסיף לשליח א״י תרומה משכרו הדל, וסופו שנתעשר בדרך נס וזכה לתורה וגדולה, או הסיפור על ר׳ חיים פאלאג׳י שתמך כל ימיו בשלוחי א״י, ולא זכה לעלות לא״י ונפטר באזמיר, אבל מלאכים הביאו את גופו לקבורה בצפת, וסיפורים כיוצא באלה. מעשיות כאלה כבר סיפרו בימי קדם על אדם מאנטיוכיה שהתנדב למעלה מיכלתו למגבת חכמים ששליחיה היו רבי אליעזר ור׳ יהושע ורבי עקיבא. מלבד הדרוש שדרש השליח בשבת הראשונה לבואו לעורר את העם לנדבת אי׳י, נתבקש ע״י בני הקהילה לדרוש להם דרושים סתם כדי שיתבשמו מתורתו ומתורת ארץ־ישראל. במיוחד נתבע השליח לדרוש בהזדמנויות חגיגיות, כגון חנוכת בית־כנסת, או הכנסת ספר־תורה לבית־כנסת, או בחגים ומועדים. וכן אם נפטר אדם חשוב, רב, חכם או נדיב, בימי שהותו של השליח, נתבקש השליח להספידו, ולכבוד גדול היה למשפחת הנפטר אם שליח א״י הספידו. עוד במאה השמינית כתבו בעיר וינוסה בדרום־איטליה על מצבת נערה בת נדיב ״שהספידו אותו שני שלוחים ושני רבנים״. ר׳ יהודה דיואן שליח ירושלים בשנת ת״ץ (1730) הספיד בעיר מוצול אחד מנדיבי העיר שנפטר אז. הרב חיד״א, שליח חברון, נתבקש בשנת תקי״ד (1754) בעיר גואסטלה להספיד את הרב גור פינצי שנפטר אז במנטובה. ר׳ רפאל מאיר פאניז׳יל, שליח ירושלים בצפון אפריקה בשנת תקצ״א (1831), הספיד בתוניס שני נדיבים שנפטרו בימי היותו שם. וכן אם נתקבלה שמועה בקהילה על פטירת אחד מחכמי א״י, מיד נדרש השליח להספידו, כי מי כמוהו יודע להעריך את חכמי א״י, ובמקרים רבים אף ידע השליח את הנפטר פנים אל פנים.
ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״א-יוסף שטרית
ג. הספרות והעיתונות בעברית ובערבית יהודית שיצאו לאור בצפ״א
מעבר לכתבות רבות אלה ששלחו הן כתבים מקומיים והן מבקרים מזדמנים לעיתונים העבריים, ואשר נועדו — כך יהיה לגיטימי לטעון — בעיקר לקהל קוראים אירופי, קיימים מקורות ומסמכים נוספים שנתחברו בקהילות השונות של צפ״א בעברית או בערבית יהודית ויועדו להן מלכתחילה, מקורות הדנים בעקיפין או במישרין בבעיות המודרניזציה של הקהילות ובדרכים המתאימות להתמודד אתן.
ואכן, מסתבר שחלק נכבד מהמשכילים בצפ״א ששלחו מפרי עטם לעיתונים העבריים וכן סופרים רבים אחרים שהשתייכו לחוגיהם השתתפו בו בזמן בפיתוח צורות ביטוי חדשות וצורות ספרותיות חדשות בקהילותיהם השונות. משכילים אלה הם שפיתחו בעיקרו של דבר את העיתונות והספרות הערבית־יהודית וכן את הדפום העברי, שפרחו באלג׳יר ובתוניס בסוף המאה הי״ט, באותה תקופה ממש שהפעילות המשכילית העברית הגיעה לשיאה בצפ״א. החשובים שבהם גם השאירו לנו טקסטים ספרותיים חשובים ביותר להבנת עולמם, מערכת דימוייהם וחוויותיהם ולא רק רעיונותיהם ושאיפותיהם האידיאולוגיות שבאו לידי ביטוי בכתביהם העיתונאיים. זאת ועוד, מתוך עיון בשרידיהם של טקסטים עיתונאיים וספרותיים אלה מתברר מעל לכל ספק, שקיימת זיקה ישירה והדוקה בין היצירה היהודית החדשה בצפ״א — העברית והערבית־יהודית כאחת — לבין היצירה העיתונאית והספרותית של ההשכלה העברית של המחצית השנייה של המאה הי״ט באירופה.
אשר ליצירה הספרותית העברית, יש לציין כאן שלושה משכילים עבריים מובילים בקהילותיהם, המוכרים לנו גם מכתבותיהם בעיתונים העבריים, ואשר השאירו לנו שלוש יצירות מיוחדות ומחדשות ביחס למסורת היצירה הספרותית בצפ״א. בשלושתם ידובר בהמשך, ונסתפק כאן בינתיים במסירת פרטים מעטים על יצירות אלה. ראשון שבהם שלום פלאח (1936-1855) מתונים, אשר פרט לכתביו הדידקטיים בהוראת העברית ולעיבודיו הספרותיים לערבית היהודית כתב ספר היסטורי־פולמוסי, מנקודת ראותו של מי שנמנה עם התושבים, על הסכסוך רב השנים שפילג את קהילת תוניס לקהל הליוורנזים, ה״גראנה״, ולקהל התושבים, ה״תוואנסה״, תוך מסירת מסמכים רלוונטיים רבים כלשונם. בחיבורו זה — צדק ושלום — הוא גם ייחד מקום נרחב לבעיית החינוך היהודי בבית־הספר של כי״ח וליחסם של שני הקהלים לבית־הספר, בעיה שהעסיקה אותו גם בכתבותיו המפורטות להצפירה, וזאת תוך התייחסות ישירה לבעיות ההשכלה בתוניס. המשכיל השני הוא דוד אלקאים (?1940-185) ממוגדור, אשר בדיואן שלו שירי דודים הקדיש שירים רבים לכבוד ההשכלה והחכמה, לכבוד הלשון העברית, וכן לכבוד הרעיון הציוני וארץ־ישראל. בשיריו אלה תיאר בחושפנות ובעצמה לשונית — בלתי רגילות בשירה היהודית בצפ״א — את חוויותיו המשכיליות האישיות, את היסחפותו והתמכרותו לספרות ההשכלה ואת התפכחותו, וכן את חיבתו היוקדת לציון. שלישי בחבורת סופרים עבריים זאת מרדכי הכהן(1929-1856) מטריפולי, אשר חיבורו הגיד מרדכי הוא תעודה היסטורית אתנוגרפית יחידה במינה על יהדות לוב של סוף המאה התשע־עשרה ותחילת המאה העשרים, תעודה הכתובה ברוח ההשכלה העברית וברוח חכמת ישראל.
באלג׳יריה ובתוניסיה, כאמור, פרחה העיתונות הערבית־יהודית בסוף המאה הי״ט, במיוחד בין השנים.1895-1884 אנו מוצאים בה שמות רבים של עורכים וכותבים הידועים לנו זה מכבר מהכתבות או מהרשימות שהם שלחו לעיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. כצפוי, גם כאן עומדים נושאי ה״סיוויליזסיון והחכמות החדשות עם שינויי העתים והשלכותיהם לגבי הקהילות היהודיות במוקדי המאמרים הראשיים. בכל העיתונים האלה עולה שאלת המיזוג בין הדת היהודית לרוח הזמנים החדשים, ומתבטאת הדרישה לקיים את ערכי הדת תוך היפתחות לרוחות החדשות המנשבות בארצות אלה, הנמצאות תחת שליטתה הכמעט מוחלטת של צרפת. כהד לדיונים הנמשכים מעל דפי העיתונות העברית של אותה תקופה בדבר ערכה וחשיבותה של הלשון העברית, מתפרסמים גם כאן מאמרים ראשיים בשבח לשון הקודש ובהדגשת הצורך ללמד אותה מגיל צעיר.
באלג׳יר יצאו שני עיתונים ערביים־יהודיים מרכזיים בתקופה זאת, לאחר ניסיון־בוסר שנעשה בשנת.1870 האחד, קול התור, יצא לאור בידי אברהם לעסרי בשנת 1886, ושרידים בודדים ממנו נותרו לעיון. בגיליון אחד המאמר הראשי דן במעמד היהודים בעולם, ובעיקר בארצות שבהן היהודים לא הגיעו לאמנציפציה, ובגיליון אחר בעיית הלשון העברית והלימוד המועיל והכדאי שלה להבנת יתר שפות העולם [ !] הם המוצבים במוקד.
העיתון השני, בית ישראל, יצא בין השנים 1894-1891, ועורכו היה מיודענו שלום בכ'אש, שהוציא גם חוברות אנציקלופדיות עממיות בשם אור הלבנה וחיבורים מעובדים רבים מהספרות העברית. לצד ידיעות מצוטטות מהעיתונות העברית ומהעיתונות הצרפתית של המטרופול ושל אלג׳יריה כאחת מוקדש מקום נרחב במאמרים הראשיים של בית ישראל לבעיות האמנציפציה ולשמירת ערכי היהדות. גם פה עלתה שאלת הלשון העברית במאמרים ראשיים שונים. בגיליונות הראשונים של העיתון השתתף לפעמים גם המשכיל יצחק מרעלי.
בתוניס אנו מוצאים החל מ־1884 את שלום פלאח ואת מסעוד מעארך (1858־ ?194), מראשי חוג המשכילים העבריים בקהילה, עומדים בחוד המאמצים הרבים והיזמות השונות לייסד עיתונים ערביים־יהודיים לדיון בבעיות השעה ולהפצת דעותיהם בקרב חוגים נרחבים בקהילה. לצדם פעלו סופרים ידועים, כגון אליעזר פרחי (1950-1851), צמח לוי (1922-1868) ויעקב שמלה (1938-1858), שכתבו את כל יצירתם בערבית יהודית, אך ידעו היטב עברית והיו אמונים על העיתונות העברית והספרות העברית; הם נטלו מהן יצירות רבות ועיבדו אותן לערבית יהודית. חמישה משכילים אלה היוו בעצם את הדור הראשון של הסופרים התוניסאיים שעסקו בפיתוח העיתונות והספרות הערבית־יהודית, ומפעלם הספרותי־עיתונאי היה למסד איתן — מעין קלאסיקה — בתולדות היצירה הערבית־יהודית החדשה בתוניסיה. לשם הבהרת התמונה בלבד נציין כאן יצירות עבריות מעטות שנכתבו בידי משכילים עבריים באירופה ועובדו לקהל הדובר ערבית יהודית בתוניסיה וברחבי צפ״א בכלל. שלום פלאח פרסם בין היתר את ״ארץ הצבי״, הכולל לקט של תיאורי מקומות ואתרים בארץ־ישראל; את ״אלתוארך אלאסראלייא״, שהוא קיצור ההיסטוריה היהודית בימי בית שני; ואת ״בן כוזיבא״, שהוא עיבוד מתוך ״הריסות ביתר״ לקלמן שולמאן. צמח לוי עיבד חלק מהרומאן אהבת ציון של מאפו תחת הכותרת ״חכאית אמנון ותמר״, את ״חכאית בנת רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא״ מתוך סיפור באותו הנושא שראה אור בכרך השלישי של האסיף (שנת תרמ״ז), ואת חלקו הראשון של הרומאן ״מסתרי פאריס״ של הסופר הצרפתי Eugène Sue מתוך תרגומו־עיבודו העברי של קלמן שולמאן.
צמח לוי ומסעוד מעארך עיבדו יחד את הרומאן העברי ״קין או מות ישרים״, המתרחש בתקופת האינקוויזיציה בספרד, ל״כתאב מחארבת אדין [=ספר מלחמת הדת]. מסעוד מעארך, שהיה לאחר מבן מראשוני התנועה הציונית ומראשיה בתוניס, תרגם במלואו את אהבת ציון של מאפו לערבית יהודית, תחת הכותרת ״אלחב ואלוטן וגיסו יעקב שמלה כתב את חיבורו ״ליהוד פי אספסאניא״ על יסוד מאמרים ורשימות שהוא קרא כנראה בעיתונים הצפירה והמגיד.
אשר לעיתונים בערבית יהודית, שצצו ונבלו בתוניס כפטריות לאחר הגשם באותה התקופה, ולפעולתם למען חדירת ההשכלה בשכבות העממיות ולתיקון סדרי הקהילה, נצטט כאן את דבריו של אחד הפעילים המרכזיים בקידומה של עיתונות זאת, שלום פלאח:
אין לך תקון גדול בעולם כמו כתבי העתים( ג׳ורנאליס) וספרי דבה״י [=דברי הימים] שבהם תצטרפנה הדעות וישתגשגו הרעיונות הטובים והמועילים, כי א״א [=אי אפשר] לסופרי כתבי העתים לתת ענינים קלי הערך או שאינם מועילים, עד שנוכל לומר שאלה הונחו לדור במקום ספרי המוסר, ללכת לאור האמון והנסיון בדרכי העת להשקיף על כל סבה ופעולה, אף שקוראיהם כבר באו בשנים והשלימו את חקי למודם בביה״ס […] זה כשתים עשרה שנה היה חזון כתה״ע בתוניס בלתי נפרץ, ורק למעטים שמקבלי שפע זה מן החוץ, ואחרי כן התחילו דברי העתים לציץ והעברים אז יצאו מן החורים להוציא גם הם כה״ע בשפת המדינה בכתב אשורי. אך לפי שהמו״ל לא יכלו להתחרות את פרעות הזמן שפורע בכל דבר חדש ובפרט חסרון הקוראים הנשען על מעוט ההבנה וההרגל, לפ״ז [לפי זה] נשארו כה״ע צצים ונובלים כעשב השדה, כי זה נחרב וזה נבנה מחרבנו. והנה יש לפנינו כתה״ע: ״אל־מובשר״, ״מנוור אלחק״, ״אלמתרגים״, ״משרה אלאצדאר״, ״אלבוסתאן״, ״אלאתחאד״, ״אלנחלה״, ״אלחקיקה״. המכתבים האלה השרישו בלבבות אהבת המין האנושי וקנאת האמת ודרישה אחרי התקון והסדר ואף שכלה כל שארם ולא נשאר בהם לע״ע [=לעת עתה] כ״א [=כי אם] ״אלחקיקה״, בכל זאת השאירו אחריהם רשם חזק, הגזע הנכבד שהוציא חטר ויעש פארות ובדים ושלח יונקותיו עד נהר החסד והפעולות הטובות. כי מרוח אפיהם נתיסדו שלוש חברות נכבדות למעשה החסד, הלא הן: חברת ״חתן וכלה״ העוזרת את החתנים והכלות עת הגיע פרקם להנשא, ח׳ ״עזרת אחים ואביונים״ המחזקת את ידי חבריה עת תמוטינה וידי אביוני עמה, ח׳ ״אופיטאל ישראלי״ לעזרת החולים הישראלים.