נר המערב- קורת המאה הרביעית
וביום ג' אדר אוי לשמועה נשמעה כי בעיר תאדלא נכנסו סה גוים ערביים והחריבו הבתים ושרפו חמשה ספרי תורה ואלפים חמשה חומשי תורה והרבה ספרים וזגרנו תענית כמו יום ט' באב ה' ינקום נקמתנו, יום ב' לאייר משנה זאת נתנו עוד הקהל בפאס, ארבעת אלפים אוקיות, ובט"ו לאייר נתנו עוד שלשת אלפים אוקיות עך ידי מחמד גורני ואלקאייד מחמד אסעדי.
ובערב שבועות שלח מולאי אשייך לקייד גרני הנזכר לגבות חמשה ועשרים אלף אוקיות מהנגיד הרב יעקב רותי, והוא אין לאל ידו והיה לו שטר כתוב וחתום על הקהל שכל נזק שיבוא לו מחמת הנגידות שיחזור הכל על הקהל ונתנו הקהל כ"ה אלף אוקיות בעד הנגיד.
ובי"ג לתשרי שנת השע"ב עוד הענישנו ששת אלפים ויהי לנו צער גדול כי העם כלם עניים, והחטה שוה ארבעים אוקיות לסחפא, והעיר סוגרת ומסוגרת. ויום כ"ג בחשון השנה הנזכרת ואנחנו בתענית ששמענו שהמלך מאסף הערבים להלחם עם אנשי פאס אלבאלי, החלק הישן של העיר, ועד היום יום ד' לכסליו ואנו במצור ובמצוק.
ובכל יום עושים מלחמה ונותנים היהודים מאה אוקיות לשומרי החומה כי כן מצוה המלך. וביום ז' לחודש כסלו הייתה צעקה גדולה ובהלה בהאלמללאח, שחתא ( שבט מהערביים שנקרא ככה ) נסעו והלכו להם והמלך הלך עמהם ובאו אנשי פאס אלבאלי עד פתחי העיר ורצו לשוברם ועשינו סליחות וקבצנו כל ילדי התלמוד תורה קטנים עם גדולים מול ספר תורה שהוצאנו לרחוב העיר.
וכל החכמים סביב הילדים וגעינו בבכה רבה ואמרנו, אחינו בני ישראל, דעו כי אין לנו זכות ולא פנים לבקש מה' על זאת הצרה אלא בזכות הקטנים וקראו הקטנים ויעבור בקול רם ובכו בכי גדול הקטנים עם גדולים והעידו הזקנים בני השמונים שנה אשר נמצאו שם שלא ראו מימיהם בכי גדול כזה….
ותיכף ענה אותנו ה' ועשו שלום אנשי פאס לבאלי ופתחו הדלתות, ועד י"ב לכסליו לא הלך יהודי לפאס אלבאלי שהיו אומרים שהיהודים החזיקו ביד שרתא אויביהם, ויהי הצער הלוך ומתגבר על היהודים. וגזרנו ג' תעניות וביום ט"ו כסליו ענו אותנו מכל צרה ובאו ג' שלוחים ואמרו שנתקבצו הגדולים שלהם ואמרו שהיהודים אין בהם אשמה.
והרבה דברים טובים דברו על היהודים ובפרט אלקאייד, שר העיר, והלכו היהודים מאז לפאס אלבאלי ולא היו מניחים למי שיעשה להם רעה….ובליל ראש חודש שבט שנה הנזכרת באו הגנבים לבית הכנסת של רבי יוסף אלמושנינו וגנבו כל מה שנמצא בה ולקחו שלשה ספרי תורה והשליכום בגנה החדשה, שם ישבנו גם בכינו….
וגם שהגנבים מפורסמים אין משפט שיד השרים היתה במעל, ובכ"ד לשבט ענש אותנו עוד המלך שלשת אלפים אוקיות והחטה שוה ששים אוקיות לסחפא, ובכ"ח לסיון עשה מלחמה מולאי זידאן ומתו במלחמה מולאי עבד אללאה ומולאי אשיך ומתו שרים גדולים בעיר מראכש…
וביום ראש חודש אלול נתפס הנגיד על ידי מוסר אחד, הוא וישראל אחרים, והפסידו שש מאות שקל ולמחר נתקבצו הקהל ברחוב בין בתי כנסיות ונדינו למי שהלשין ואף על פי שהוא מפורסם, ואין שבוע שאין נותנים ארבע מאות אוקיות ומט"ו יום לט"ו יום נותנים למלך אלף אוקיות, מלבד חוק המוטל עלינו.
וביום ה' בטבת שנת שע"ג ואנו קוברים איש, ותהום כל העיר ונסגרו הדלתות וברחו היהודים והניחו המת ברחוב העיר עד שחזרו קצת אנשים וקברוהו והלכו כל הקהל לבית הכנסת ועשינו….והשלימו המלכים ועשו שלום, וביום י"ח בטבת שנה הנזכרת היתה מלחמה גדולה בין פאס לבאלי והמלך אודות לעשור ( מעשר הדגן ) ורצו לתפוס למלך.
ויהי יום צרה ועשינו…..וחזרו למקומם ובאו להשלים עם המלך, ובכ"א לטבת היה יום צרה ומבוכה שסבבו אנשי פאס לבאלי את העיר מכל צד להכנס לפאס אזדיד, החלק החדש של העיר, ועשינו….ולא יכולו. בט"ו לשבט הלכה אם המלך להביא את משפחות בני חסן לעזור למלך ואנשי פאס אזדיד הולכים וכלים ה' יאמר די לצרותינו.
ובשלשה באדר כמעט נכנסו אנשי פאס לסאלי מפתח באב אל ביג'את, אחד משערי העיר פאס, והיתה עת צרה ויהי ליטרא שמן שוה….ובערב שבת קודש לא נשחט בשר כלל והיתה העיר סוגרת ומסוגרת, ובניסן שנה הנזכרת, היתה עצירת גשמים וכמעט שיבשה הארץ.
והתבואה וגזרנו תענית…ועדיין חא נענינו, וביום ראש חודש אייר התענינו…..והחכם המתפלל היה זקן וחסיד כמה"ר וידאל הצרפתי הנקרא סניור ולא נענינו.
הספריה הפרטית של אלי פילו-Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Alors qu'elle comptait près de 300 000 membres au lendemain de la Seconde Guerre mondiale, la communauté juive du Maroc est réduite aujourd'hui à 3 000 individus. Ce qui ne signifie pas pour autant la disparition du judaïsme marocain dont se réclament environ un million de personnes dans le monde, installées pour la plupart en Israël et qui continuent à maintenir intactes leurs traditions culturelles et cultuelles. C'est à la formidable saga de ces originaires du Maroc que ce livre est consacré. Il retrace les circonstances dans lesquelles se déroula le grand exode des Juifs du Maroc et les conditions de leur installation en Israël, où ils jouent désormais un rôle déterminant dans la vie politique du pays. L'ouvrage évoque également l'installation de plusieurs milliers de Juifs marocains en France, en Espagne, en Grande-Bretagne, au Canada, aux États-Unis et en Amérique latine, notamment au Venezuela et au Brésil, où ils ont recréé des institutions spécifiques tout en s'insérant avec succès dans la société environnante.
Loin d'être un attachement nostalgique au passé, ce phénomène atteste l'extraordinaire renouveau du judaïsme marocain et sa volonté de préserver, partout où vivent des originaires du Maroc, ses traditions religieuses, culturelles, musicales, culinaires ou sociofamiliales.
Cet ouvrage Juifs du Maroc à travers le monde. Émigration et Identité retrouvée constitue un outil utile pour comprendre l'ouverture d'une nouvelle et prestigieuse page de l'histoire multiséculaire du judaïsme marocain.
Né en 1936 à Rabat, Robert Assaraf a occupé d'importantes fonctions publiques et privées au Maroc. Auteur de plusieurs ouvrages, dont Mohammed V et les Juifs (1997) et Une certaine Histoire des Juifs du Maroc, (2005), il a fondé en 1996 le Centre international de recherche sur les Juifs du Maroc. Au nombre des fondateurs de l'Union mondiale du judaïsme marocain, il est aussi le président du Comité de coordination des associations d'originaires du Maroc. Très actif dans le monde des médias, il a été vice-président de Marianne et il est président de Radio Shalom
Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun
Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun Haaretz & Herald Tribune, Apr 08, 2007
In Morocco, Mimouna was a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored.
Mimouna, the holiday of the Moroccan Jews, is a family celebration but also a happening that attracts a large number of politicians – a combination that has assured its legitimacy in Israel. The most common explanation for the origin of the holiday has to do with its name, which people try to anchor in a Jewish religious context. In Israel, the Mimouna has been linked to the birthday of Rabbi Maimon, the father of Maimonides (Rabbi Moshe ben Maimon), or portrayed as a festival of emuna (faith), because of the phonetic similarity between the words. Of course, there is a connection to redemption and the Exodus from Egypt because the holiday falls on the day after Passover ends. But, in fact, all these explanations are mistaken.
The Mimouna table offers a hint of the holiday's true origins. It is not set for a family dinner, as usual, but displays an array of symbols that are basically variations on a theme. On this table you will not find typical Moroccan cuisine. It is laden neither with meat dishes nor an assortment of salads. Instead, it is laid out with items, each of which is symbolic in some way: a live fish swimming in a bowl of water, five green fave beans wrapped in dough, five dates, five gold bracelets in a pastry bowl, dough pitted with five deep fingerprints, five silver coins, five pieces of gold or silver jewelry, a palm-shaped amulet, sweetmeats, milk and butter, white flour, yeast, honey, a variety of jams, a lump of sugar, stalks of wheat, plants, fig leaves, wildflowers and greens. All are symbols of bounty, fertility, luck, blessings and joy. The traditional holiday greeting fits right in: "terbḥu u-tsa‘adu" – meaning, "May you have success and good luck.
" Why is the table set this way? The answer can be found in the name of the holiday and in the songs traditionally sung on the day. The Arabic word mimun means luck or good fortune. At the Mimouna celebrations, songs are sung in honor of "Lady Luck." One of them is "oh Lala mimuna/ mbarka mas‘uda," which means "Lady Mimouna/lucky and blessed." Lady Luck is being feted with a table laden with goodies symbolizing abundance, health, success and good fortune.
A table set out in honor of Lady Luck will not be unfamiliar to anyone who has explored folk customs and traditions over the ages. The prophet Isaiah already mentions one: "But as for you who forsake the Lord / Who ignore My holy mountain, Who set a table for Luck / And fill a mixing bowl for Destiny …" (Isaiah 65:11). The verse in Hebrew is "ve atem-ha‘orkhim le gad shulḥan." This "Gad" is none other than the Babylonian deity, Ba‘al-Gad, the god of good fortune. A table is set to appease him.
The prophets of Israel denounced this custom, as they did many other superstitions of the day. The rabbis of the Talmud decried it, too: "veha‘orekh lefaneha (lifne hayoledet) shulḥan hare zeh medarke ha’emori" (Tosefta Shabbat: 7). One must not "set a table" for a woman after childbirth, they said. This is the way of the Amorites, that is, it's a pagan custom.
In the 15th century, we find written references to a demon named Mimoun, husband to a she-devil named Mimouna. "Claviculae Salomonis," a handbook of magic composed in Spain, probably before the 15th century, mentions a demon, king or god called the "black Mimoun from the Occident." The Occident is North Africa – specifically Morocco. Mimoun and his female partner appear in numerous manuscripts from the 16th century onward.
Mystic roots
But when did the Jews of Morocco start setting tables for them on the day after Passover? The answer may be found in the journals of Jewish travelers. An Italian Jew by the name of Samuel Romanelli, who visited Morocco at the end of the 18th century, witnessed the practice and theorized where it came from: "After dark, as Passover ends, a table is set out with baked goods and people visit one another. Guests eat their fill and bestow blessings on their host. What is the origin of this custom? Perhaps it is connected to the practice of setting a table for Gad." Romanelli easily made the association between the Mimouna and this biblical-era custom.
Benjamin II, the pen-name of a Jewish traveler who visited Morocco around 1852, mentions the night of al-mimoun. In 1772, two other travelers, Rabbi Chaim Yosef David Azulay (the Hida), and Elkana Bar Yeruham, write that "Isru-chag" – the day after Passover – was considered a vulnerable time, and it was customary to have a feast in order to ward off the Evil Eye. Hence the need to appease the demons of chance, Mimoun and Mimouna, on this particular day.
The roots of the Mimouna holiday can also be traced to the rituals of the Gnawa, a mystic sect in Morocco whose music influenced many musicians in the West. The Gnawa conduct ceremonies once a year that start with a parade and end in ecstatic dancing. Their songs are addressed to the goddess Mimouna and her partner, Sidi Mimoun. Among the Gnawa, too, the appeal to Lady Luck is an attempt to mollify her.
One of their songs goes something like this: "Here she comes, Lady Mimouna / Here she comes, Lady Fortuna / Bringing joy to all and sundry / With her bounty / We never go hungry / Candies, cakes and drinks galore / Pleasure and gladness lie in store/ Mimouna, beloved / Your sun cures our ills / Shining down upon the hills / Lovely, grinning ear to ear / Visit us, Mimouna, every year.
" Notwithstanding the vast differences between Moroccan Jewry and the Gnawa, the figure of Lady Luck was adopted by the Jews. On the other hand, Sidi Mimoun, whose name cropped up in amulets, kabbalistic texts and incantations, gradually disappeared, leaving only his female partner behind.
Another Mimouna custom in the Moroccan Jewish community involved wading into a body of water. In Casablanca, the custom was called "bu haras." The person walked into the water, turned around to face the shore, took pebbles out of his pocket, and tossed them behind his back. Then he recited this verse: "Sir a bu haras, sir a der, siru la‘alayl" (Go away, troublemaker; go away, pain; go away, evil spirits). This ritual of using water to wash away evil is similar to the Ashkenazi Jewish custom of tashlikh, in which one throws crumbs into a body of water to symbolically cleanse oneself of sin. Tashlich was not practiced before the 15th century. The verse recited during the ritual is from the book of Micah: "You will hurl all our sins / Into the depths of the sea" (Micah 7:19).
The Moroccan Jewish Mimouna was thus a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored. The same is true of the tashlich ceremony. Over the years, both have undergone a process of religious legitimization.
Having said that, there is nothing to keep future generations from investing old holidays with new-old meaning. Particularly worthy of note is that over the generations, Mimouna eve became a night for young people and lovers, as well as a symbol of Jewish-Muslim solidarity. Because the Jews could not keep ḥametz (leaven) in their homes during the Passover holiday, it was customary to give all their flour, yeast and grain to their Muslim neighbors. These are components that can add to the holiday's attraction, without ignoring its demonological origins.
Yigal Bin-Nun teaches history at the Université Paris VIII.
Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna
Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna
Yabiladi.com
Mimouna est une fête familiale célébrée principalement par les Juifs marocains. En Israël c’est aussi un événement exceptionnel qui attire les hommes politiques, ce qui favorisa son officialisation comme journée partiellement chômée
On a souvent recours à des étymologies populaires pour expliquer son nom et ses origines en lui octroyant un contexte religieux. Ainsi la Mimouna devint la commémoration de l'anniversaire de Maïmon, père de Maïmonide (Rabbi Moshe ben Maïmon). Pour certains, inquiets par l’aspect laïc de cette fête, Mimouna se transforma en emuna (foi) et devient la fête de la foi. Etant donné qu’elle est fêtée le dernier jour de Pessah on l’associa aussi à la délivrance, geulah, de la servitude en Egypte.
Aux origines : la chance
Pour connaître ses véritables origines il est impératif de procéder à une analyse critique ses divers aspects. La Mimouna est principalement caractérisée par une table unique en son genre qu’on dresse la veille de la fête. Cependant cette table ne sert pas un dîner familial comme à l’occasion des fêtes religieuses. Vous n’y trouverez ni les plats cuisinés typiques aux familles juives du Maroc, ni viandes ni salades, ni café.
Cette table n’est en fait qu’un impressionnant répertoire de représentations symboliques : des poissons vivants dans un bol d'eau, cinq fèves vertes trempées dans une pâte de farine, cinq dates, cinq bracelets en or, cinq pièces d'or ou de bijoux en argent, du lait et du beurre, de la farine blanche, de la levure, du miel, une variété de confitures, un cône de sucre, des tiges de blé, une variétés de plantes vertes et de fleurs et surtout des pâtisseries raffinées et une sorte de crêpe moufleta. Il est évident que ces éléments, exposés aux yeux des invités qui défilent d’une maison à l’autre, ont évidemment un rapport avec le printemps, la fertilité, la prospérité et l’abondance. Ils préconisent la chance, la fortune et le bon sort, qui se traduisent aussi dans une salutation traditionnelle : terbhu utse‘du, traduite comme « succès et réussite »
Un autre indice sur l’origine de la fête se trouve dans son nom. Le mot arabe mimoun signifie : « chance » ou « bonne fortune ». Mimouna ne serait alors que la forme féminine de Mimoun qui tous deux sont des patronymes courants au Maroc chez les musulmans. Les juifs portent souvent les noms Mimoun ou Mass‘oud qui font allusion à la chance et à la prospérité. Au cours de la fête on entame des chansons à Dame Mimouna : alala mimouna / ambarka mas‘uda, qui signifie « Oh Dame Mimouna / oh chanceuse et bénite ». Cette table symbolique, comme il s’avère, n’est en fait dressée que pour apaiser une déessedémone, telle Aicha Qandicha, qui risque de nous jeter un mauvais sort si on n’en tient pas compte
La coutume de dresser une table pour apaiser un démon ou un mauvais génie n’est ni récente ni exclusive aux Juifs du Maroc. Elle existe déjà dans la Bible hébraïque. Le deutéro-Esaïe, prophète de l’époque perse, mentionne cette coutume pour la déplorer: « Et vous qui avez abandonné Yahvé / qui ignorent le mont de ma sainteté / qui dressent une table pour Gad, et remplissent une coupe pour Meni (Esaïe 65,11). Gad (comme probablement Meni) est bien connu comme le dieu de la chance, tout comme (Mimoun ou Mimouna). Gad est aussi une divinité ouest asiatique, parfois nommé Baal-Gad, dieu de la chance à qui on dresse une table pour l’amadouer et éloigner sa fureur. A l’époque monarchique les prophètes de Juda dénoncèrent cette pratique et essayèrent de la délégitimer comme superstition. Plus tard, les rabbins du Talmud la critiquèrent:
« Et celui qui dresse une table devant la femme qui accouche, ceci est une coutume des amorites (coutume étrangère) » (Tosefta, shabbat 7).
Un démon vieux de 6 siècles
Les références écrites au démon Mimoun, conjoint de la démone Mimouna, datent du 15ème siècle. Un manuel de magie publié en Espagne, probablement avant le 15ème siècle, « Claviculae Salomonis » mentionne un roi-démon, qu’il nomme « le noir Mimoun de l’Occident (Maghreb) » Mimoun et sa parèdre Mimouna apparaissent dans de nombreux manuscrits à partir du 15ème siècle. A quel moment donc les Juifs du Maroc commencèrent à dresser une table à Mimouna ? La réponse se trouve dans les récits de voyageurs juifs au Maghreb. Samuel Romanelli, juif italien qui parcouru le Maroc à la fin du 18ème siècle, nous fourni un témoignage sur cette pratique et interpréta ainsi son origine : « A la sortie de le fête de Pessah, ils dressent une table avec beaucoup de friandises et s’invitent les uns chez les autres. Les invités se servent à leur guise et bénissent leur hôte. Quelle est donc l'origine de cette coutume ? N’aurait elle pas un rapport avec la pratique de dresser une table pour Gad ? ». Romanelli a ainsi établi le lien entre la Mimouna et la coutume des temps bibliques où l’on dressait une table au dieu de la chance. Israël Yossef Binyamin (Binyamin II), un autre voyageur juif qui visita le Maroc vers 1852, mentionne la nuit d'almimoun. En 1772, deux autres voyageurs, Rabbi Haïm Yossef David Azoulay (le Hida), et Elqana bar Yeruham, notent que isrou hag, le dernier jour de Pessah, a de tout temps été considéré comme un jour néfaste, un jour où le mauvais oeil était susceptible de causer des dégâts. D'où la nécessité d'apaiser ce jour là les démons de la malchance, Mimoun et Mimouna.
Gnawa et Mimouna
Est-ce un hasard de retrouver le personnage de Mimouna dans la confrérie des Gnawa, une secte mystique au Maroc, dont la musique influença de nombreux compositeurs de musique Pop et Jazz tels que Jimi Hendrix, Brian Jones, Mick Jagger, Miles Davies, Randy Weston et Ornette Coleman. Les Gnawa organisent chaque année une cérémonie qui commence par un défilé et se termine par une danse extatique. Leurs chansons s’adressent entre autre à la déesse Mimouna et à son parèdre Sidi Mimoun. Les Gnawa invoquent Lala Mimouna pour l'apaiser. Une chanson lui est dédiée « La voici Lala Mimouna / elle vient, Dame fortune / apporter à tous la joie / Grace à ses faveurs / nous n’avons jamais faim / sucreries, gâteaux et boissons / plaisir et joie sans mensonge / Mimouna, bienaimée / ton soleil guérit nos maux / ta lumière illumine nos collines / belle au grand sourire / chaque année rend nous visite, Mimouna ».
Malgré les dissemblances avec les Gnawa, les Juifs adoptèrent la figure de Lala Mimouna probablement vers le 15eme siècle. D'autre part, le nom de Sidi Mimoun, qu’on retrouve sur des amulettes et dans textes d’exécration ou d’incantations kabbalistiques, a disparu ne laissant que sa parèdre Mimouna. Une coutume du jour de la Mimouna nous révèle un autre aspect de conjuration du mauvais sort. Les Juifs du Maroc avaient l’habitude de se retrouver à proximité de sources d’eau ou au bord de la mer. A Casablanca, cette coutume était appelée « bou herres », terme qui fait allusion à l’action de casser. Les membres de la famille trempent les pieds dans l'eau, tournant le dos à la rive, ils sortent des cailloux de leurs poches, les jettent par dessus le dos en déclamant la formule : « va t’en bou herres, retire toi esprit du malheur » (sir abou herres sir abou la‘layl). En quelque sorte le mauvais sort est jeté au loin dans l’eau pour qu’il ne puisse plus nuire.
Une fête religieuse à l'aspect laïc
La coutume de se débarrasser du mal ou d’un péché près d’une source d’eau se constate aussi dans le rituel du tashlikh d’origine ashkénaze. Lors de cette opération on secoue les pans de son vêtement au bord d’une source d’eau pour y faire noyer symboliquement ses péchés. Le tashlikh n’est probablement pas plus ancien que la Mimouna et daterait aussi du 15ème siècle. On y récite un verset de la fin du livre de Michée: « Et tu engloutira dans les profondeurs de la mer tous leurs péchés » (Michée 7, 19). La Mimouna juive marocaine était donc un jour symbolique conçu pour apaiser une déesse-démone locale, et s’avère totalement dépourvue d’aspect religieux. De nos jours, ses origines démoniaques et apotropaïques, ainsi que celles du tashlikh, sont totalement occultés. Avec le temps, ces coutumes se métamorphosèrent, mais l’orthodoxie juive n’osa que rarement s’y opposer ou les délégitimer. Cela dit, les us et coutumes peuvent aussi adopter de nouvelles interprétations.
De nos jours, on préfère mettre l’accent sur un autre aspect de la fête non moins considérable. Cette fête printanière était de tout temps la manifestation d’une symbiose judéo-musulmane. Les voisins musulmans venaient offrir leurs produits frais en lait, farine, levure et friandises à leurs voisins juifs qui ne pouvaient s’en approvisionner à cause des restrictions religieuses de la fête de Pessah. La veille de la Mimouna devint une soirée où les jeunes se rencontrent en tenues traditionnelles marocaines et en profitent pour demander les jeunes filles en mariage. Ces éléments n’ont fait que renforcer son aspect populaire et laïc qui s’est déjà éloigné de ses origines premières.
Yigal Bin-Nun Historien spécialiste de l'histoire des juifs marocains
דיונים להקלות בסלקציה-חיים מלכא
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
במאי 1952 אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, שלדעתו הקטנת העלייה אינה מסיבות אובייקטיביות – הדגשת המחבר , וכי באוקטובר 1951 " החלטנו על עלייה סלקטיבית והיה צריך להשקיע משאבים ומאמצים במועד, לרפא את המועמדים לעלייה, ולא היינו עומדים כיום במצב חמור זה של עלייה מצפון אפריקה.
יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, הגיב : " אני הסכמתי בזמנו על עלייה סלקטיבית וחברי ( מאחדות העבודה ) תקפו אותי על כך, אך לא ייתכן שנחליט מצד אחד על עלייה סלקטיבית, ומצד שני לא נעלה אותה "
ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, הציע להקל בהגבלת גיל " הזקנים מצפון אפריקה ולהעלותו מ-35 ל-40, הקלה זו,לדעתו, יכולה להביא תוספת של כ-20.000 עולים בשנה. לוי אשכול שהיה שר האוצר בממשלה ולראש מחלקת ההתיישבות, התנגד לכך בתוקף ואמר שעלייה זו, עם מטען סוציאלי כבד, רק תביא נזק למדינה.
בעמדת לוי אשכול תמכה גברת רוז הלפרין, חברת ההנהלה הציונית בניו יורק. גם יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוק, התנגד להצעת רפאל ואמר : " הייתה סיבה לקביעת הגיל המקסימאלי ל-35, ואם אין עלייה היום מרומניה, זו לא סיבה להעלות את הגיל ל-40, יש להעמיק את מיצוי המכסה מצפון אפריקה במועמדים עד גיל 35.
על כך אמר רפאל : אתם אישרתם בנובמבר 1951 עלייה של 120.000 לשנת 1952, כאשר למעלה ממחציתם אמורים היו לעלות ללא סלקציה ועם בעיות סוציאליות, וכיום לא נוכל להגיע אפילו ל-50.00 השנה. הצעת רפאל נדחתה.
על העלייה המתוכננת לשנת 1953 ממרוקו אמר רפאל : " עלייה של 18 אלף יהודים ממרוקו אינה נותנת כמעט דבר לפתרון שאלת היהודים באותה ארץ, משום שהריבוי הטבעי במרוקו הוא גדול ממספר העולים ".
והוסיף כי יש להמשיך ולשמור על הסלקציה הבריאותית בצפון אפריקה, בציינו כי מארצות אלה לא מגיעים חולים, משום " שאנו ממש מוציאים את נשמתם על ידי כל מיני בדיקות. החולים המגיעים לארץ, אמר רפאל, הם מבולגריה ומפולין, ולגביהם אין סלקציה ; ואילו מארגנטינה הם עולים מכוח " חוק השבות ". עוד הציע רפאל להעלות את הגיל המקסימאלי של מפרנס מ-35 מל-40, וכן להכריז על דרום תוניסיה כעל ארץ חיסול, משום הסכנה האורבת להם.
גיורא יוספטל, לוי אשכול וברל לוקר התנגדו להצעתו זו. מליאת הסוכנות החליטה כדלקמן.
1 – להמשיך במדיניות העלייה הסלקטיבית – מצפון אפריקה ופרס – מבחינת בריאות העולים, לפי ההסכם בין מחלקת העלייה ומשרד הבריאות מיום 13 ביוני 1953.
2 – הגדלת רשת הריפוי של המועמדים לעלייה בארצות המוצא – מרוק, תוניסיה ופרס – ובמרסיי.
3 – לבחון את האפשרות להרחבת הריפוי במחנה המעבר בארץ.
4 – להעלות את גיל העולה המפרנס מדרום מרוקו ומכפרי גבול פרס מ-35 ל-40.
5 – להתחייב לעליית המשפחות, שבניהן עלו במסגרת עליית צעירים ונוער, גם אם ראש המשפחה המפרנס הוא עד גיל 50, תוך שנתיים ימים. הסלקציה הבריאותית חלה גם על העולים לפי סעיף זה – סעיף זה אושר על ידי " המוסד לתיאום " רק ביולי 1954 -.
6 – לברר עם הממשלה את ההצעה בדבר קביעת תוניסיה הדרומית כארץ חיסול ולארגן עליית יהודית בשנת תשי"ג – אוקטובר 1952 – ספטמבר 1953 – פרט למקרים סוציאליים, שיוסדרו על ידי הקהילות המקומיות.
" המוסד לתיאום " לא אישר את סעיף מספר 6. אצ"מ 100/944S , פרוטוקול ישיבת " המוסד לתיאום ", 15 במרץ 1953
הנה כי כן לא אישרה המליאה את הצעת רפאל להעלות את גיל המפרנס במרוקו, תוניסיה ופרס מ-35 ל-40. הקלה זו ניתנה רק לכפרי דרום מרוקו ולכפרי גבול פרס – ובמרץ 1952, גם לכפרי דרום תוניסיה.
כן אישרה המליאה להעלות תוך שנתיים הורים, ששלחו את ילדיהם לארץ במסגרת עליית הנוער – אך בתנאי שיהיו בריאים ולא יעברו את גיל 50 ; שכן שליחי הסוכנות הבטיחו להורים, שאם ישלחו את ילדיהם במסגרת עליית הנוער, יוכלו לעלות בעקבותיהם, החלטה זו לא מומשה עד כה עקב מדיניות הסלקציה החדשה, ולמעשה לא היה בה פתרון של ממש : שכן אם יש מפרנס הורה חולה, או שעבר את גיל ה-50, ובעבר שלח את בנו או בניו במסגרת עליית הנוער – לא יוכל להצטרף לבנו או בניו !
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
בתשובה לשאלה הדגיש מר ברגינסקי כי רק 3% מעולי צפון אפריקה שהגיעו באותה תקופה לארץ, עזבו את מקום עבודתם. אני מכריז עם כל הרצינות הדרושה, אמר בסיכום, שאחרי הניסיונות שהיו לנו, אני משוכנע ואפילו בטוח, שהיהודים מצפון אפריקה יהוו גורם יקר ערך בהתפתחותה של ישראל.
" והו חומר אנושי טוב, שאינו גורם שום סיבוכים…….., נקלט בקלות בעבודה, מהיר בלימוד העברית ".
יומיים אחרי מסירת הודעה זו לעיתונות, ובטרם ראיתיה מודפסת, טלפנו אלי משגרירות ישראל בפאריס והזמינו אותי לשיחה. באתי אל השגריר יעקב צור, שהכרתיו היכרות חטופה לפני כן. הוא קיבלני בלשכתו, בפנים רציניות, לחץ על כפתור ובן רגע הופיע איש בעל פנים בהירים ושפם צהוב, בן דור שמו, המזכיר הראשון. צור ניגש מיד לעניים ואמר :
" ביקרתי בצפון אפריקה, נתת ראיון לסוכנות הטלגרפית היהודית, יש לנו התנגדות גמורה לכל מה שעשית שם ולכל מה שדיווחת. להווי ידוע לך, שמתרקמים יחסים טובים ומועילים בינינו ובין צרפת ; היחסים האלה עומדים להתפתח לטובתנו ולהניב תוצאות חשובות בשטח הכלכלי, הפוליטי והביטחוני.
ודאי ידוע לך שהצרפתים אינם מתכוננים לוותר על שלטונם בארצות צפון אפריקה. הם מנהלים עכשיו מאבק מר באלג'יריה. הם יודעים שצפוי להם מאבק גם במרוקו ובתוניסיה. הם צוברים כוח, שוקעים בחובות ומעוניינים בבעלי ברית. הם יודעים יפה על היחסים שבין יהודים ומוסלמים בארצות צפון אפריקה. הם רואים ביהודים כוח שיעזור להם במאבקם נגד הערבים. דווקא מפני שהיהודים פזורים בערים, בעיירות ובכפרים, יוכלו היהודים לשמש להם מקור אינפורמציה על הנעשה בין הערבים.
בשיחות שמתקיימות באופן מתמיד והדוק בין מדינת ישראל לצרפת נאמרו דברים אלה באורח ברור, ויש להניח שמדינת ישראל הבטיחה הבטחות ברורות. המסקנה – אל לנו להוציא משם יהודים לעלייה לארץ, הם נחוצים בצפון אפריקה לעזרה לצרפתים. והנה אתה בא ועושה את ההיפך ". הוא המשיך ברוח זאת, השתלהב מדבריו הוא, שהפכו לנאום נלהב כאילו עומד הוא בפני מאות מאזינים. חדלתי להקשיב לדבריו. מה יכולתי ללמוד ממנו ?
הוא סיים ונשתתק ואני אמרתי לו ולעוזרו : " חישבתי את דרכי ופעולותיי בזמן שהותי בצפון אפריקה כפי שהנך רואה מהודעת יט"א לעיתונות דיברתי כמעט אך ורק על מרוקו ולא הזכרתי את תוניסיה ואלג'יריה. אמרתי שהמנהיגים היהודים במרוקו מסרו לי על רצונם של היהודים לעלות. על דברים אלה הם חזרו בשיחה שהייתה לנו ברבאט עם הפקיד הממשלתי לענייני יהודים שם, ז'ק דיהאן. אני הבעתי בפניו את דעתי על מצבם של היהודים שם והוא הסכים, אומנם בשפה רפה, לניתוחי.
ידעתי היטב שנמצא אני בארץ זרה והייתי זהיר בדברי, ואף פעם לא פניתי בקריאה ליהודים לעלות, לא עסקתי שם בתעמולה לעלייה, לא הלהבתי אותם ואפילו לא דיברתי עמהם על סיכויי קליטתם בארץ. האזנתי רק לרצונם החזק לעלות וראיתי את הדמעות בעיניהם. בנתחי בהודעה לעיתונות את מצב היהודים בצפון אפריקה לא עסקתי בעניינים פוליטיים, לא נגעתי בענייני ביטחון היהודים שם. זה היה יכול לשמש לצרפתים עילה לחשוד שאני מפקפק ביכולתם להגן על היהודים – ואני באמת מפקפק.
נוסף למה שאמרתי ומה שאני מעריך כ " התנהגות זהירה ודיפלומטית ", אינני יודע, אך אני משער, מי הורה לך לומר לי את הדברים שאמרת עתה. אך אני, כחבר ההנהלה הציונית, שבמצעה כתוב שמטרת הציונות היא להביא את היהודים לארץ ישראל מבלי להוציא מהכלל איזו שהיא ארץ בעולם, אינני מקבל את ההערכות הפוליטיות בנוגע לצרפת. על כל פנים, כציוני מהשורה וגם כחבר ההנהלה של התנועה, אני מתנגד להן. לא נטלתי על עצמי לומר ליהודים לוותר על עתידם ולהישאר במרוקו מפני שזה דרוש לצרפתים. היהודים זקוקים לנו ואנו זקוקים להם בארץ.
אם תתעוררנה שאלות ביחס לביקורי בצפון אפריקה בין ההנהלה הציונית לבין ממשלת ישראל – ידונו על כך ביניהן ; לשם בירורים כאלה קיים המוסד לתיאום בין ההנהלה והממשלה. השגריר לא הגיב ואני קמתי והסתלקתי. בו בערב טלפן לי יוספטאל שהגיע לפאריס. הוא הודיע לי שלא נספיק להתראות בערב בשל פגישות והתחייבויות אחרות, ולמחרת בבוקר יטוס למרוקו עם אנשי הג'וינט ויחזור כעבור יומיים.
בשובו התקשר אלי שנית לפנות ערב. למחרת בבוקר עליו לצאת לארצות הברית והוא מציע שאבוא אליו לשיחה. ישבנו בחדר במלון. המקום נראה לי משום מה קודר מרוד בדמדומי הערב, ממש כמו יוספטאל. ניגשנו ישר לעניין והוא פתח :
" הייתי במרוקו עם מנהל הג'וינט בצרפת, ד"ר בקלמן ועוד אחד מעוזריו. במשך יומיים ביקרנו במקומות אחדים, גם בכפרים, והגענו למסקנה אחת – שאין לשנות את ההחלטות המשותפות לממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית בדבר צמצום העלייה מצפון אפריקה ושמירת עקרון הסלקציה .
הוא לא פירט, לא נקב בשמות מקומות ואנשים. הייתי המום מהדו"ח היבש הזה, והחרשתי במשך דקוך אחדות. אמרתי : " האם מבין אתה שבזה אתה מצמצם מאוד את ממדי העלייה לארץ, הן כרגע האפשרויות של עליית יהודים מארצות אחרות הן כמעט אפס ".
הדבר ידוע לי, השיב, אבל אין לנו אמצעים לקליטת עלייה, ובפרט את העלייה מאפריקה הצפונית.
הפסקתי את דבריו ושאלתי : " אתה יודע לבטח שיש סיכויים קרובים לפתיחת עלייה מרומניה, מה תעשה כשאתה חסר כסף ? " אז נדפיס כסף ", הייתה תשובתו.
התפרצתי : " מה אתה מייעץ לעשות ליהודי מרוקו במצבם כיום ? מה הסיכויים שאתה נותן להם לעלות אי פעם לארץ ? ".
שיישארו שם במקומם " הייתה התשובה.
שתקתי, ידעתי שאין לנו שפה משותפת, ואין לי כל תקווה לבוא עמו לידי הבנה. ידעתי על פעולתו הרבה במשך שנים רבות בשטח הקליטה, ידעתי היטב מהם הקשיים בהשגת כספים לבניית שיכונים, לריפוי חולים, לסידור מקרים סוציאליים וכו…….
עולים במשורה- אבי פיקאר
התשתית הרפואית שהייתה קיימת בישראל לפני העלייה ההמונית הייתה דלה ביותר. בתי חולים, ארגונים רפואיים וביטוח בריאות התגבשו כמעט מראשית ההתיישבות הציונית החדשה, אולם ההרכב הדמוגרפי של היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי, שכלל שיעור גבוה של צעירים, לא חייב שירותי בריאות נרחבים. גידול האוכלוסייה שחל עם העלייה ההמונית הביא לכך שבתי החולים הקיימים יכלו לספק שירותי בריאות לפחות ממחצית האוכלוסייה. נוסף על מחסור בתשתיות היה גם מחסור חמור באנשי מקצוע בתחום הרפואה.
סוגיה אחרת שהטילה מעמסה כלכלית גדולה על היישוב הייתה הרכב הגילים של העולים ואפשרות השתלבותם במעגל העבודה. העולים בתקופת המנדט דמו בהרכבם הדמוגרפי למהגרים לארצות הגירה אחרות כמו ארצות הברית, ארגנטינה, אוסטרליה וקנדה. שיעור התלויים בקרבם (אלה שאינם בגיל העבודה, צעירים מתחת לגיל 15 ומבוגרים מעל גיל שישים) היה 24 אחוזים. בקרב עולי העלייה ההמונית עמד שיעור התלויים על 36 אחוזים. גל העלייה כלל ילדים רבים (בעיקר בקרב עולי ארצות האסלאם) וקשישים רבים (בעיקר בקרב העולים ממזרח אירופה). בהשוואה לאוכלוסייה הוותיקה ולמצב ששרר בארץ טרם העלייה ההמונית הביאה העלייה לגידול של 76 אחוזים בקרב הילדים מתחת לגיל 15 ושל כמעט 100 אחוזים בקרב המבוגרים שמעל גיל 60. לעובדה שמרבית התלויים נפלו בקטגוריה של קשישים ולא של ילדים הייתה גם משמעות דמוגרפית. הגידול במספר הילדים, על אף העומס המיידי, היה בעל משמעות חיובית באשר לכוח העבודה בעתיד. לעומת זאת הגידול בשיעור הקשישים לא טמן בחובו שום בשורה לעתיד, ודווקא קבוצה זו גדלה יותר. בשנה האחרונה לעלייה ההמונית, 1951, היה שיעור בני השישים ומעלה בקרב העולים 11 אחוזים, לעומת שישה עד שבעה אחוזים בקרב האוכלוסייה היהודית בארץ ב־.1949/50
בסך הכול היה שיעורם של התלויים בקרב עולי אסיה ואפריקה 43 אחוזים, גבוה יותר משיעורם של התלויים בקרב עולי אירופה, שעמד על 28.7 אחוזים. פילוח התלויים לילדים וקשישים מראה שבקרב עולי אסיה ואפריקה היה שיעור הילדים 37.6 אחוזים ושיעור הקשישים 5.4 אחוזים. בקרב עולי אירופה עמד שיעור הילדים על כמחצית משיעור הילדים מקרב עולי אסיה ואפריקה (19.7 אחוזים) ואילו שיעור הקשישים היה כמעט כפול(9 אחוזים). מקרב ארצות אירופה הייתה רומניה ה׳ספקית׳ העיקרית של עולים מבוגרים.
הערת המחבר : ב־1951 היה שיעור בני החמישים ומעלה מעולי צפון אפריקה 6.4 אחוזים; מעולי איראן 8.8 אחוזים; מעולי פולין 18.9 אחוזים! מעולי רומניה 43 אחוזים. שיעור בני השישים ומעלה ממחיש עוד יותר את המגמה: הם היו 1.8 אחוזים מעולי צפון אפריקה, 3.6 אחוזים מעולי איראן, 8.6 אחוזים מעולי פולין ו־21.8 אחוזים מעולי רומניה (חלק מדוח בלא כותרת ובלא תאריך, ג״מ/57/ג/4247/9).
שיעורם הגבוה של התלויים מקרב העולים מרומניה הוזכר רבות בישיבות הנהלת הסוכנות וגיורא יוספטל טען שהעלייה מרומניה הפכה את הארץ למושב זקנים ובית חולים. בהתייחסו לשיעור הגבוה של עולים שמחלקת הקליטה אינה מסוגלת לרתום למעגל העבודה אמר יוספטל שקשישים שעלו ממזרח אירופה בלא ילדיהם היו עיקרו של ׳המשקע הסוציאלי׳. – אצ"מ S100/76 4.11.1951
ערב קבלת ההחלטה על עלייה סלקטיבית הגיעה לארץ ספינת עולים שנקשרה בתודעת בני הזמן עם תופעה של ׳סלקציה שלילית׳. אף שקברניטי מדיניות הקליטה היו מודעים לכך שמרבית הקשישים מגיעים מרומניה, דעת הקהל התעוררה דווקא בעקבות הגעת האנייה ׳נגבה׳, באוקטובר 1951, מטריפולי שבצפון אפריקה. רבים מהעולים על סיפון אנייה זו היו זקנים, חולים ונכים.
בה בעת נודע שבטריפולי נותרו המשפחות העשירות של הקהילה. ידיעות אלה עוררו בארץ תסיסה ובעיתונות פורסמו מאמרי ביקורת נגד התופעה של קהילות המנסות להיפטר ממוגבליהן ולהעמיסם על כתפיה של מדינת ישראל. עניינה של אנייה זו עמד ברקע הדיונים שהתנהלו בהנהלת הסוכנות על עתיד העלייה. אליהו דובקין מפא״י), שהיה באותם ימים ראש מחלקת הנוער והחלוץ, אמר: ׳אנו צריכים קודם כל – במצבה של מדינת ישראל כיום – להעלות את החומר הצעיר והפרודוקטיבי. אין לנו הכרח להביא חומר אנושי שיפול עלינו למעמסה. הזכרתי את האניה שבאה מטריפולי […] אם נחוץ היה להשיג 200 אלונקות כדי להוריד את האנשים מהאניה אתם יכולים לתאר לעצמכם מה היה החומר האנושי. אין כל חובה יהודית וציונית, אין כל חובה מצידנו לגבי הגולה ולגבי המדינה להביא אנשים כאלה׳. בלי שינוי המדיניות, העריכו חברים בהנהלת הסוכנות, שיעור הקשישים רק ילך ויעלה. אולם מאחר שמרבית העולים הקשישים באו מרומניה יכלה הסוכנות לעשות אך מעט בנידון. הממשלות הקומוניסטיות במזרח אירופה לא אפשרו לסוכנות היהודית לפקח על העלייה. כיוון שכך עלה הצורך לאזן את ההרכב הדמוגרפי של העלייה באמצעות בחירת העולים המתאימים מקרב המועמדים לעלייה ממקומות אחרים, בעיקר מארצות האסלאם. כך ניסח את הדברים יהודה ברגינסקי (אחדות העבודה במפ״ם), מראשי מחלקת הקליטה בסוכנות: ׳אם כיום באים מרומניה הרבה זקנים, צריכים במקום אחר לחפש ניטרליזציה בהגברת עלית צעירים […] אם מדברים על אנשים שנוכל לעשות מהם משהו ־ הרי זה רק מאלה שיבואו מארצות המזרח. את אלה אני יכול לזרוק להתישבות ולכל שאר המקומות […] צריכים לחפש מקומות שנוכל להעלות משם צעירים׳.
מדיניות הגבלת העלייה הייתה כורח שכפה המשבר הכלכלי שהמדינה נקלעה אליו. היא הופעלה בעיקר ביחס לעולי צפון אפריקה לא משום שעיקר העולים שבאו משם היו לעול על צווארי המדינה אלא בעיקר בשל חופש הפעולה שניתן שם לפעילי העלייה.
יום טוב עסיס – על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
יום טוב עסיס
על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית
פעמים 132
מאמר זה מטרתו לבדוק את ההיבטים ההיסטוריים, החברתיים והתרבותיים של השימוש בשפות השונות בקרב היהודים שחיו בחצי האי האיברי, בספרד, בשלטון המוסלמים והנוצרים. השימוש בערבית־יהודית בספרד המוסלמית לא חרג מהשימוש בשפה זו במרכזים יהודיים אחרים בארצות דוברות ערבית, ובממלכות ההיספניות בשלטון הנוצרים השתמשו היהודים בשפת המקום בכתב עברי, אם כי במידה רבה יותר משאר הקהילות בארצות הנצרות. מכאן שאין דבר חריג במיוחד בשפות שהשתמשו בהן יהודי ספרד בצד העברית.
ייחודם של יהודי ספרד הוא בשימוש שעשו בשפות העמים שבקרבם חיו לאחר שהתמורות המדיניות וגורלם של היהודים עקרו אותם ממקומותיהן הטבעיים של שפות אלה. מדוע המשיכו יהודי ספרד להשתמש בערבית־יהודית מאות שנים לאחר הרקונקיסטה, בסביבה לטינית ששלטו בה שפות רומאניות? ומדוע אימצו יהודי ספרד את הקסטיליאנית־היהודית או הספרדית־היהודית במשך מאות שנים לאחר גירושם מספרד? האם שימשה הערבית־היהודית שפת זהות של משכילים שבה ביקשו היהודים להבדיל את עצמם מתרבותם של הכובשים הנוצרים? האם הייתה הספרדית־היהודית שפת הזהות של קרבנות הגירוש בקרב העמים שבחסותם מצאו מקלט וכן לעומת היהודים התושבים שאליהם הצטרפו בגלות ספרד החדשה שיצרו? על שאלות אלה מאמר זה מנסה לענות.
בשנת 1236 ביקר בטולדו ר׳ משה מקוצי, מחבר ׳ספר מצוות גדול׳, והוא דיווח בחיבורו כי דרש בבתי הכנסת בעיר והטיף בין השאר נגד המחזיקים בנשים נכריות. הוא אף טען כי הצליח לשכנע את הקהל, וכי רבים נפרדו מנשותיהם הנכריות וליתר דיוק מפילגשיהם. ואלה דבריו: ׳והארכתי בדרשות כאילו בגלו׳[ת] ירושלים אשר בספר1 והוציאו נשים נוכריות רבות בשנת תתקצ״ו [1236] לפרט שבח לאדון הכל׳. באיזו שפה דיבר משה מקוצי אל המתפללים בבתי הכנסת בטולדו? כעבור שבעים שנה בא מאשכנז לספרד ר׳ אשר בן יחיאל (הרא״ש) והתיישב בטולדו ושימש בה מנהיג דתי ורוחני. באיזו שפה דרש לפני הקהל ? באיזו שפה לימד בישיבתו והתדיין בבית דינו ? בראשית המאה השלוש עשרה התיישב בטולדו ר׳ אברהם בן נתן הירחי וכתב שם את ׳ספר המנהיג׳, המוקדש בעיקר למנהגי תפילה ולנוסחיה. מספרו עולה כי נאלץ ללמוד את השפה הערבית כדי להתמצא במקורות שמלומדים ותלמידי חכמים בקסטיליה בכלל ובטולדו בפרט הרבו להשתמש בהם. אמנם בשנת 1086 כבש אלפונסו השישי את טולדו, אך תלמידי חכמים בה המשיכו להזדקק לערבית־היהודית אף אחרי המאה השלוש עשרה. השאלות הקשורות ללשונותיהם של יהודי ספרד רבות, והתשובות עליהן אינן פשוטות וחד־משמעיות.
הערת המחבר : המונח ספרד משמש במאמר זה במשמעותו המקורית מהתקופה המוסלמית, מימי תור הזהב, כאשר ציין את חצי האי האיברי כולו. הבהרה זו מתבקשת מפני שבתקופה מאוחרת ציין המונח את המדינה שקמה מאיחודן של קסטיליה וארגוניה, שכל אחת מהן הייתה מורכבת ממספר ארצות, ושל גרנדה המוסלמית לאחר כיבושה וכן של מלכות נווארה, שצורפה אף לממלכה המאוחדת, הקרויה España ובעברית המאוחרת – ספרד. חוקרים דגולים אימצו את המונח המאוחר, נכך נכתבו מחקרים על יהודי ספרד, במובן המצומצם, כאשר לא הייתה קיימת מסגרת מדינית בשם זה, ורבים מהמחקרים עסקו ביהודים שישבו בגבולות המדינה שהייתה עתידה לקום. התוצאה של שיבוש זה הייתה שפורטוגל נשארה מחוץ לספרד גם כשעסקו בתולדות היהודים בתקופה המוסלמית או כשעסקו ביהודי חצי האי האיברי כולו. ראו: עסיס, ספרד. השם ארגוניה מציין במאמר זה את הקונפדרציה Corona de Aragón, Crown of Aragon, שכללה את מלכות אראגון, קטלוניה, מלכות ולנסיה, מיורקה, רוסיון וכו', והשם אראגון מציין את ,Reino de Aragón Kingdom of Aragon
הערת המחבר : למשל ר׳ ישראל ישראלי, שפעל בטולדנ בראשית המאה הארבע עשרה והיה חבר בבית דינו של הרא״ש, כתב בערבית־ יהודית את פירושו לפרקי אבות ואת חיבורו'מצוות זמניות', ראו: אילן, אל יתהלל, אילן, האיש; דל ולה
השפה העברית שימשה את יהודי ספרד בתפילותיהם ובחלק מספרותם כבכל ארצות הגלות בימי הביניים. אמנם היו עליות וירידות בהיקף השימוש בעברית, אך מעולם לא קמו עוררין על מקומה הבלעדי בבית הכנסת ועל מעמדה החשוב בתרבותם ובספרותם של היהודים בחצי האי האיברי מימי קדם ועד גירושם. ביקורת על מעמדה הנחות של העברית השמיעו גם מי שלא נמנעו מלהשתמש בערבית־יהודית. לרוב הצביעו על הערבית שהייתה בשימוש ברחבי העולם הערבי, מבבל ועד ספרד, כגורם העיקרי לאבדן מעמד הבכורה של העברית. אין ספק שהשפעת חדירת הערבית לחיי הדת והתרבות של היהודים בארצות דוברות ערבית גרמה לערעור מה במעמד העברית. ספרד לא הייתה אפוא ארץ חריגה. על רקע זה יש להתפעל מאוד מהתנופה שזכתה לה העברית על אדמת ספרד.
גירוש ספרד-חיים ביינארט
למנזר הנזירות San Antonio el Real בסיגוביה היה שעבוד נכסים (merçed de juro de heredad) e בסך של 8,000 מרבדי שתמורתו קיבל המנזר תשלום שנתי מן המקולין היהודי. התשלום פסק עם יציאת היהודים בגירוש והנזירות הגיעו לעוני גמור וליגיעה ולכן ביקשו את הכתר להעניק להן הכנסה שנתית תמורת ההפסד שנגרם להן בגירוש היהודים. ואכן ציווה הכתר על הקורחידור דיאה סנצ׳יס די קיסאדה לברר אילו נכסים ציבוריים נשארו בסיגוביה על מנת שהכתר יוכל לצוות על הכנסה למנזר תמורת הפסדיו:28 הצו ניתן ב־3 במאי 1493 .'2
לגונסאלו דל ריאו (Río), רחידור בסיגוביה וקונטינו בחצר המלכות היה שעבוד במסי היהודים בסכום של 6,000 מרבדי.30 למלווה שלו היו משועבדים המס השנתי, מס השירות והשירות למחצה ואותם הוא הפסיד עם הגירוש. כדי לפתור את בעיית השעבוד הטיל הכתר על הקורחידור לצוות על מכירת נכסי הציבור של היהודים לשם כיסוי כל חובות השעבודים שכוסו ממסי היהודים. קוני הנכסים הללו שיימכרו במכירה פומבית יהיו בעליהם לעולמים.31
ללאסרו גומס די סביליה, קונטינו בחצר המלכות, היתה ירושה בצורת מאיורסגו(mayorazgo), שהשאיר לו אביו כהכנסה שנתית קבועה מן הבשר והיין של היהודים (carne e vino judiego) בסמורה בסך של 5,200 מרבדי. הוא הפסיד הכנסה זו עם הגירוש ונגרם לו נזק חמור: לכן ביקש תמורה נאותה מאת הכתר על אבדן הכנסה זו.
הקורחידור של סמורה, הליסנסיאדו פדרו די מאלואנדה (Maluenda), נצטווה לוודא מה שרד מן הרכוש הציבורי בסמורה ובידי מי נשארו גביות מן הכספים שייגבו יועברו ללאסרו גומס די סביליה ולכל מי שמגיעה לו הכנסה מן החכירה של הבשר והיין היהודי והמסים הנ״ל, וכן לכל מי שיש לו שעבוד חוב תלוי ועומד. המענק שיינתן להם יהיה לכל החיים והם רשאים ליהנות ממנו כרצונם ולעשות ברכוש שיקנו כדרך שעושים בעליהם.33
לפרנאן נונייס די מדריד ולאשתו היו בימי חייהם וליורשיהם אחריהם שעבודים בסכום של 2,000 מרבדי מן המסים הקבועים של היהודים, תושבי קהילת מדריד. הם הפסידו עם הגירוש את ההכנסה מן השעבודים הללו. לכן פנו אל הכתר וביקשו חסד שישלמו להם מן הנכסים והרכוש שיהודי מדריד השאירו אחריהם. הכתר ציווה על הקורחידור והשופט־התושב לברר אלו הם הנכסים שיהודים השאירו באואיטי ושהיו משועבדים, וכן באלו מסים נתחייבו ומהן ההתחייבויות הכספיות לכל החיים(rentas o maravedís de por vida). בגמר איסוף המידע יערוך הקורחידור או השופט־התושב מכירה פומבית מכל הנכסים הציבוריים (bienes comunes) שהיו ליהודים באואיטי ובתחומה והם יועברו לידיים פרטיות. את הכספים שיגבה יחלק בין בעלי השעבודים לפי המגיע להם. כלומר, מפנייה פרטית זו יימצא ההסדר לכלל בעלי השעבודים שבמקום.
על הנעשה בכיסוי חובות של שעבודי מלוות בגואדלחרה מוסרות תעודות שונות ומהן ניתן ללמוד על תנאי קיומה של קהילה חשובה זו.
את ההכנסות שהיו לכתר מקהילת גואדלחרה על רכושה הציבורי ומסי העקיפין העניק הכתר ב־26 ביוני 1493 לחואן די לה בסטידה, מי ששימש מעיין של הכנסייה, על שירותיו לכתר. מדובר בנכסי דלא ניידי, דניידי, הכנסות ממסי הבשר והיין הכשר (vino judiego), שמן הזית וכל מה שנשאר מבית הקברות, הבניינים, הקרקעות, הכרמים שהיו של הציבור היהודי. אין התעודה מפרטת את היקף ההכנסה מן הרכוש הנ״ל, אך היא קובעת במפורש שמכאן ואילך ישולמו הכספים הללו למי שהיתה לו טובת הנאה מהם, לאותו חואן די לה בסטידה. המענק הוא ־'עולמים לו וליורשיו אחריו. אך נראים הדברים שהיה קשה לקיים את המענק הזה ולמצוא כיצד ניתן לקיימו בלחצים נוספים בציבור המקומי.
שבעים בתולות? – הצרה עם האסלאם – אירשאד מנג'י
שבעים בתולות?
מאז שהפכתי לפגועת מדרסה, נאבקתי בשאלה המכרעת: האם עלי להיפרד לשלום מן האיסלאם? כדי להשיב על השאלה, הייתי חייבת להתמודד עם השאלה הבאה: האם קיים דבר מה יסודי, ליבה כלשהי שאין לחלצה, בתוך האיסלאם, שבגללם האיסלאם נוקשה יותר כיום מאחיותיו הרוחניות, הנצרות והיהדות? קריאת התיגר של הבוס שלי זרקה אותי בקפיצת ראש לתוך הביצה.
מה שהטריד אותי לא היה רק סיפורה של קורבן אונם ניגרית אחת ויחידה. תבחרו ארץ מוסלמית, כל ארץ מוסלמית, ותחטפו אגרוף היישר בבטן למראה השפלות אכזריות ביותר. בפקיסטן נרצחות מדי יום ביומו שתי נשים בממוצע ״על רקע כבוד המשפחה״, לעתים קרובות כששמותיו של אללה על שפתי הרוצחים. במלזיה אישה מוסלמית אינה יכולה לטייל בלי הסכמתו של גבר. במאלי ובמאוריטניה סוחרים מוסלמים מפתים ילדים קטנים ולוכדים אותם לעבדות. בסודן העבדות מתרחשת על ידי המיליציות האיסלאמיות. בתימן ובירדן פעילים הומניטריים נוצרים נורו מטווח קצר. אמנים שהטיפו לזכויותיהם של מיעוטים דתיים בבנגלדש נכלאו או גורשו מהמדינה לחלוטין. הכול מתועד.
אה, כן, אני שוב מבלבלת בין תרבות לדת. באמת? אפילו בטורונטו, שתרבותה שונה במידה ניכרת מתרבותה של בנגלדש, משגשג איסלאם אכזרי וגם. הישארו איתי ואספר לכם איך אני יודעת.
זמן קצר לאחר שקיבלתי את המעטפה של מוזס הקדשתי פרק של ״טלוויזיה קווירית״ למציאות חייהם של הומוסקסואלים ולסביות מוסלמים. בסיפורים כיכבו הומוסקסואל שעזב את פקיסטן והיגר ללונדון, ולסבית שנמלטה ממולדתה, איראן, לוונקובר.
מרים, הלסבית, הוקעה על ידי משטרת הדת בארצה כ״משחיתת הארץ״. הקרנתי צילומי וידיאו שהוברחו מאיראן כדי להוכיח מה היה קורה לה אילו היתה נשארת ונעצרת. הקלטת הראתה שתי נשים, שנארזו בעודן בחיים בסדינים לבנים, והורדו לתוך בורות שזה עתה נחפרו. אספסוף של גברים ונערים התקהל סביבן והתחיל להשליך אבנים בגודל אגרוף לעבר ראשיהן. רוב האבנים פגעו במטרה, וכאשר ניתזו ממנה חשפו כתמי ארגמן שעלו מן הבד. מרים הסבירה שלפי החוק, כל סוקל אמור להחזיק קוראן מתחת לזרועו כדי לרסן את עוצמת הזריקה. הצו הזה לא תמיד קוים. מרים, שעדיין חששה לחייה, סיפרה את סיפורה כשהיא מוסווית בצללית.
עדנאן, ההומו המוסלמי, הסכים להיחשף מול המצלמה. הוא האמין שהקוראן פוסק נגד הומוסקסואליות, אבל חי בשלום עם פסק הדין. הרי עדנאן לא התכוון להביא את החבר שלו הביתה אל כל המוסלמים, רק אל אמו בפקיסטן. אמנם אישור דתי הוא משהו שנחמד לקבל, אבל הוא לא הכרחי – בכל אופן לא בלונדון המשוחררת, שם הוא וחברו גרים. התוכנית הסתיימה בכך שיועץ מרכז התרבות האיסלאמית בלונדון הסביר את הצורך להיות ענווי רוח כאשר שופטים הומואים ולסביות. אמנם נראה שהאיסלאם אינו סובלני להומוסקסואליות, הוא אמר, ״אבל הכול אפשרי״ עם אל נשגב.
אתם יודעים מה קרה לאחר שהתוכנית שודרה? מכל התלונות שקיבלתי מהמוסלמים באזור טורונטו, התלונה השכיחה ביותר היתה שה״חזירים״ וה״כלבים״ ההומוסקסואלים שהצגתי הם ודאי – היכונו – יהודים. לא היה אכפת להם מתמונות הווידיאו המחרידות שהראו את מנהגי הסקילה האיראנים, ולא מנכונותו של עדנאן לקבל שלילה תיאולוגית בנוגע למיניות שלו, או מקריאתו של היועץ הדתי לענווה מתוך מודעות לאלוהים מצד כולם. דבר מאלה לא נקלט אצל המוסלמים הזועמים שכתבו וטילפנו. רק דבר אחד עבר – הומואים ולסביות לא יכולים בשום פנים ואופן להיות חלק ״מאיתנו״. הומואים הם דוגמאות מפורשות ל״הם״. זה מה שנבע מחיקה של עיר גדולה, חשובה ומגוונת במאה העשרים ואחת.
הרגשתי בחילה. תהיה התרבות שבה חיים המוסלמים אשר תהיה, כפרית או דיגיטלית, ויהיה הדור אשר יהיה, מסומל על ידי מסגד משנות השבעים למהגרים או עירוני ומחובר לאמצעי התקשורת של המילניום החדש, האיסלאם מתגלה כדת שבטית במידה איומה. אין ספק שאנחנו זקוקים לרפורמציה.
אבל מה פירוש הדבר ״רפורמציה״? למען האמת, היה לי מושג קלוש ביותר על כך. מה שידעתי היה שמאמינים בדתות שעברו ״רפורמציה״ היסטורית אינם מפגינים מנטליות של עדר במידה המשתווה לזאת של המוסלמים. מנהיגים נוצרים מודעים לגיוון האינטלקטואלי בשורותיהם. אמנם כל אחד מהם יכול להכחיש את תקפותן של הפרשנויות האחרות – ורבים מהם עושים זאת – אבל אף אחד מהם לא יכול להכחיש את עצם הקיום של שפע הפרשנויות. אשר ליהודים, הם החלוץ שלפני המחנה. היהודים פשוט מפרסמים חילוקי דעות. הם מקיפים את כתבי הקודש שלהם בפרשנויות ומשלבים את הדיונים בתלמוד עצמו. לעומת זאת, רוב המוסלמים מתייחסים לקוראן כאל מסמך שיש לחקות, ולא לפרש, וחונקים את יכולתנו לחשוב בכוחות עצמנו.
אפילו במערב מלמדים את המוסלמים כדבר שבשגרה שהקוראן הוא גילוי הדעת הסופי של רצון האל, והוא מחליף את התנ״ך ואת הברית החדשה. בתור גילוי הדעת הסופי, הוא כתב הקודש ״המושלם״ – אין לפקפק בו, לנתח אותו או אפילו לפרשו, פשוט להאמין בו. למעשה, המילה הראשונה שהנביא מוחמד שמע מהמלאך גבריאל, שדיבר בשם אלוהים, היתה ״דקלם!״ בתרגומים אחרים המילה היא ״קרא!״ בכל מקרה, רובנו לא מרחיקים לכת מעבר להגיית המילים כדי לחקותן. כל דבר אחר יהיה, אפשר לומר, פרשנות.
כך עם המקור השני של התיאולוגיה המוסלמית, הספרות החדית. אלה דיווחים ״מוסמכים״ על הדברים שהנביא מוחמד אמר ועשה במשך כל חייו. על כל שאלה שהקוראן אינו משיב ישירות – שימו לב למילה, ״ישירות״ – הספרות החדית משיבה לכאורה. במהלך המאות אספו ומיינו מלומדים רבי־תהילה את החדיתים כדי שנוכל לצרוך אותם. אנחנו רק צריכים להכפיף עצמנו להם (או, ליתר דיוק, לאלה מהם שהאימאמים שלנו בוחרים בעבורנו). אה, ומה עם הבעיה הקטנה הזאת, שהנביא מוחמד בהחלט היה בן אנוש ולכן חשוף לטעויות שיפוט כנות? כיוון שחחדיתים משקפים את חיי השליח האחרון של האלוהים לאנושות, כל הטלת ספק בהם היא בלתי נסבלת.
אתם רואים לאן רכבת האקספרס האלוהית הזאה נושאת אותנו? לתחנה ושמה מוות מוחי. כאשר עוולה מתרחשת בחסות האיסלאם, מוסלמים מעטים בלבד יודעים איך לטעון, לעשות הערכה מחודשת או רפורמציה. וטוב שכך, אומרים לנו, כיוון שעוולה אינה יכולה להתרחש כל עוד אנחנו נאמנים לטקסט המושלם. בא לי לצרוח ! איזה היגיון של בית משוגעים ! התניה מעגלית כזאת של המחשבה די בה כדי להפוך את המאורות המבריקים ביותר לרפי שכל, ועוד רפי שכל מסוכנים.
כמובן, לכל אמונה יש חסידים שמחקים כמו קופים. ההבדל הוא שרק באיסלאם בן ימינו החיקוי הוא הזרם המרכזי. ברוס פיילר הוא כותב אמריקני שהבחין בהבדל הזה בזמן שערך תחקיר לקראת ספרו אברהם: מסע אל לב שלוש אמונות. פיילר נפגש בירושלים עם האימאם של מסגד אל־אקצה, שייח׳ אבו־סניינה. האימאם הדגיש את שלמותו המשוערת של האיסלאם. באנגלית משובחת שרכש בלונדון, הוא אמר לפיילר, ״עליך ללכת בעקבותיו של הנביא האחרון,״ ששלח אלוהים. כי אם לא, ״מות תמות״ במבערו של אלוהים, בדיוק כפי שמיליוני יהודים ״נצלו בעודם חיים״ ברשות האל בידי היטלר. פיילר יצא מהריאיון בתחושת גועל, ולאחר מכן סיפר על התקרית לעיתונאי המתמחה בדת. ״האמת העצובה,״ אמר העיתונאי, ״היא [ששייח׳ סניינה] מייצג את הזרם המרכזי באיסלאם נכון להיום. אפשר למצוא יהודים עם מסר דומה של לאומנות יהודית, אבל לא רבים. אפשר למצוא נוצרים אפוקליפטיים, אבל עדיין מספרם מוגבל. האימאם שלך מייצג את חלק הארי של המוסלמים, לפחות בסביבה הזאת.״
סניינה מבטא את דרך החשיבה של מוסלמים רבים, לא רק בירושלים אלא גם בפזורה. אני רוצה לצטט מתוך דוח משנת 2002 שפירסמה האקדמיה להוראת האיסלאם, שבסיסה בעיר מגורי, ריצ׳מונד. האקדמיה טוענת שלשתי הכיתות הגדולות באיסלאם, הסונים והשיעים, יש הרבה מן המשותף. מה למשל? ״שתיהן מאמינות באמיתותו המוחלטת של הקוראן הקדוש, ובעובדת היותו כליל השלמות. שתיהן רואות במוחמד את שליחו האחרון של אלוהים, ונאבקות לחקות את דבריו ומעשיו.״ כאשר החיקוי הופך להיות הזרם המרכזי, רובנו לא מצליחים לחקור את דעותינו הקדומות – או להכיר בעובדה שיש לנו דעות קדומות. אנחנו מאמינים במה שאנחנו אמורים להאמין, וזהו.
דברי הדואר המסתייגים שהייתי מקבלת בתור המנחה של ״טלוויזיה קווירית״ ממחישים את כוונתי. בכל פעם שהופיעו בתוכנית נוצרים שציטטו מן התנ״ך נגד ההומואים, הקפידו נוצרים אחרים להגיב בפרשנויות מתחרות, סובלניות. הדבר מעולם לא קרה כשמוסלמים צעקו עלי. מתברר שלא היה כל ספק בנוגע לשאלה אם הם מדברים בשם האיסלאם. האיסלאם כולו. גם אם אץ זה אומר שכל המוסלמים, עד אחד, מתנגדים להומוסקסואלים.
ל״אל־פאתיחה״, קבוצה מוסלמית קווירית, יש סניפים בערים גדולות ברחבי צפון אמריקה ואירופה. בטורונטו, לפחות, הסעודה החגיגית השנתית מושכת את תשומת הלב של חלק מההורים המוסלמים. אבל גם אם מוסלמים רבים אינם שותפים לדעות הקדומות של האיסלאם מן הזרם המרכזי, לא מספיק מאיתנו יוצרים שיחות עם הזרם המרכזי. איך אפשר להסביר באופן אחר את העובדה שאפילו מוסלמי אחד לא כתב או צילצל ל״טלוויזיה קווירית״ עם פרשנות חלופית – רחומה – של הקוראן?
לכן הרגשתי שאני מוכנה לא רק להתעמת עם קריאת התיגר של מוזס, אלא להרחיב אותה. כדי להתחיל להבין האם האיסלאם נוקשה בלא תקנה, הייתי חייבת להמשיך ולחקור את סוגיית ה״אחרים״ באיסלאם – נשים, כן, אבל גם יהודים. ונוצרים. ועבדים. וכל גורם אחר שסבלו מייצג את האכזריות הפושה בעולם המוסלמי כיום. מה הקוראן אומר על ברואי האל האלה? האם הוא תומך באופן חד־משמעי, או אפילו במידה סבירה, בהלקאת אישה שנאנסה למרות שפע העדים לפשע שנעשה בה? אם כבר מדברים על זה, האם הקוראן באמת אוסר על נשים לערוך תפילה?
במשך החודשים הבאים קראתי שוב את הספר הקדוש לאיסלאם בעיניים פקוחות לרווחה יותר ובמגננות מעטות יותר מאלה שהיו לי בכל שלב אחר בחיי.
מיהו מוחמד – נביאו או מייסד תנועה לוחמת ?-דורון חכימי
עורכי ספר הקוראן העתיקו בואריאציות שונות פסוקים מספר הספרים אולם לא תמיד הצליחו לנסח את הפסוקים ולהבהיר את משמעותם, ראה חיקוי מספר תהילים פרק א פסוקים א – ו, מצטט:
אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת יהוה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה: והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח: על כן לא יקומו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים: כי יודע יהוה דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד
סוף ציטוט
בפסוק 153-155בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:
ואשר לבריתם שכפינו עליהם על יד ההר ובה ציווינו להם להיכנס בהשתחוויה בשערי בית אללה ולא לחלל את השבת וקיבלנו מהם על כך התחייבות חגיגית, הרי הם הפרו את הברית, כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק בטענם כי לבותיהם אטומים משמיעת תוכחות. ציטוט חלקי
يَسْأَلُكَ أَهْلُ الْكِتَابِ أَن تُنَزِّلَ عَلَيْهِمْ كِتَابًا مِّنَ السَّمَاء فَقَدْ سَأَلُواْ مُوسَى أَكْبَرَ مِن ذَلِكَ فَقَالُواْ أَرِنَا اللّهِ جَهْرَةً فَأَخَذَتْهُمُ الصَّاعِقَةُ بِظُلْمِهِمْ ثُمَّ اتَّخَذُواْ الْعِجْلَ مِن بَعْدِ مَا جَاءتْهُمُ الْبَيِّنَاتُ فَعَفَوْنَا عَن ذَلِكَ وَآتَيْنَا مُوسَى سُلْطَانًا مُّبِينًا 153
وَرَفَعْنَا فَوْقَهُمُ الطُّورَ بِمِيثَاقِهِمْ وَقُلْنَا لَهُمُ ادْخُلُواْ الْبَابَ سُجَّدًا وَقُلْنَا لَهُمْ لاَ تَعْدُواْ فِي السَّبْتِ وَأَخَذْنَا مِنْهُم مِّيثَاقًا غَلِيظًا 154
فَبِمَا نَقْضِهِم مِّيثَاقَهُمْ وَكُفْرِهِم بَآيَاتِ اللّهِ وَقَتْلِهِمُ الأَنْبِيَاء بِغَيْرِ حَقًّ وَقَوْلِهِمْ قُلُوبُنَا غُلْفٌ بَلْ طَبَعَ اللّهُ عَلَيْهَا بِكُفْرِهِمْ فَلاَ يُؤْمِنُونَ إِلاَّ قَلِيلاً 155
ספר הקוראן מהווה ברובו מסמך קטגורי רווי בהאשמות נגד העם היהודי אולם ישנן האשמות שהן חסרות שחר לחלוטין כגון האשמה, מצטט: ״כפרו באותות אללה והרגו את הנביאים בלא צדק״.
- על איזה אותות מדובר ומי הם הנביאים שנהרגו על ידי היהודים?
- למי התחייבו היהודים שלא לחלל את השבת כשמוחמד קבע את יום השישי ליום קדוש למוסלמים כתחליף ליום השבת?
האם הסכם אהדל אומה הופר בין היהודים למוחמד על כפירה וחילול השבת?
בסורה 155 בספר הקוראן בשורת הנשים כתוב, מצטט:
כמו כן מאשימים אותם שהוציאו על מרים דיבה קשה ומעלילים עליהם שהרגו את המשיח ישוע בן מרים שליח אללה בעוד שהם לא הרגוהו ולא צלבוהו ורק עלילות דובריהם. גם הנוצרים עצמם חלוקים בדעותיהם בקשר עם עלילה זו והם מסופקים באמיתותה משום שאין בידיהם הוכחות וידיעות ברורות אלא רק השערות.
סוף ציטוט
הפלא ופלא שבספר הקוראן מסנגרים על העלילות נגד העם היהודי. מאידך, אין להעלות על הדעת שעורכי הקוראן השיגו ממצאים והוכחות כלשהם אודות חייו של ישוע הנוצרי שלא הצליחו להשיג
חוקרים רבים, היסטוריונים ואנשי כמורה במשך מאות שנים.
חיי ישוע וכל אשר התרחש בחייו ובמותו שוחזרו על ידי היסטוריונים שנעזרו בכתבי עדי ראיה כפי שמתואר בספר הברית החדשה, דהיינו אין כל ספק בצליבתו ובמהלכים שהיו כרוכים במותו הטראגי. השאלה המתבקשת היא, על איזה הוכחות מתבססים עורכי הקוראן הטוענים שישוע לא נצלב ועלה לשמיים וכל אשר נאמר אודותיו עלילות ותו לא.
חכמי כת האחמדית זרם מתוך האיסלאם טוענים שישו הורד מהצלב והוברח לעיר פנג׳אב שבהודו ונפטר לאחר מאה ועשרים שנה ונקבר במקום.
בפסוק 56 בקוראן בסורת השולחן כתוב מצטט :
המאמינים אל תתיידדו עם היהודים והנוצרים כי הם ידידים רק איש לרעהו, כל מי שמתיידד אתם הוא אחד מקהלם. ואללאה לא ידריך קהל חוטאים, תוכל לראות את הצבועים אשר חולי הכפריה בלבותיהם. ציטוט חלקי
״הרצחת וגם ירשת״ פתגם זה מתאים לאותם עורכי הסורות בקוראן שינקו את כל הידע על בורא עולם מספר הספרים ובכתביהם מכנים את עם הספר שכפירה בלבותיהם ומשווים אותם לקהל חוטאים.
לא נכונה האמרה שהיהודים והנוצרים ידידים איש לרעהו.
ידוע לכל שהיהודים לאחר צליבתו של ישוע נרדפו על ידי הנוצרים ולא שררה ביניהם ידידות כמתואר בקוראן. האשמות בלשון חולי הכפירה והמלצות להתרחק מקהל חוטאים וצבועים ובלתי אמינים מרמזות על שנאה עיוורת ותיגר על עם היהודי ללא כל סיבה מוצדקת
מוחמד נהפך לנביא – מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא
מוחמד נהפך לנביא
מוחמד מגיע למסקנה כי הוא נביא
נדחה על־ידי היהודים ולא מצורף לנצרות ממשיך מוחמר להתעניין בדת אברהם ובנו ישמעאל. הוא מגיע למסקנה שאין עליו לקבל לא את היהדות ולא את הנצרות, אלא רק את דתו של אברהם. לדעתו זאת הדת הראשונה שקיימו כל הצדיקים – אדם, נח ושאר הצדיקים – לפני מתן התורה לעם ישראל. אחרי שגילה את חשיבות של זקנו ישמעאל, וגם נודע לו שאברהם התפלל שישמעאל יהיה צדיק, עלה במחשבתו שאברהם התפלל שיצא גם נביא מזרע ישמעאל:
״אברהם הגביה את יסודות הבית ועמו ישמעאל ־ ריבוננו, שלח אליהם שליח מקרבם למען יקרא בפניהם את אותותיך וילמדם את הכתב… מי ימאס בדת אברהם… אברהם ציווה זאת לבניו, וגם יעקב: בני, אלוקים בחר למענכם את הדת… [יעקב שאל]: למי תעבדו לאחר מותי? אמרו: נעבוד לאלוקיך ואל אלוקי אבותיך, אברהם וישמעאל, ויצחק, נעבוד לא-ל אחד ונהיה מתמסרים לו …הם אמרו: היו יהודים או נוצרים למען תישירו לכת! אמור: לא, כי נלך רק בדרך אברהם״(ב, קל-קלה).
وَمَن يَرْغَبُ عَن مِّلَّةِ إِبْرَاهِيمَ إِلاَّ مَن سَفِهَ نَفْسَهُ وَلَقَدِ اصْطَفَيْنَاهُ فِي الدُّنْيَا وَإِنَّهُ فِي الآخِرَةِ لَمِنَ الصَّالِحِينَ 130
إِذْ قَالَ لَهُ رَبُّهُ أَسْلِمْ قَالَ أَسْلَمْتُ لِرَبِّ الْعَالَمِينَ 131
وَوَصَّى بِهَا إِبْرَاهِيمُ بَنِيهِ وَيَعْقُوبُ يَا بَنِيَّ إِنَّ اللّهَ اصْطَفَى لَكُمُ الدِّينَ فَلاَ تَمُوتُنَّ إَلاَّ وَأَنتُم مُّسْلِمُونَ 132
أَمْ كُنتُمْ شُهَدَاء إِذْ حَضَرَ يَعْقُوبَ الْمَوْتُ إِذْ قَالَ لِبَنِيهِ مَا تَعْبُدُونَ مِن بَعْدِي قَالُواْ نَعْبُدُ إِلَـهَكَ وَإِلَـهَ آبَائِكَ إِبْرَاهِيمَ وَإِسْمَاعِيلَ وَإِسْحَقَ إِلَـهًا وَاحِدًا وَنَحْنُ لَهُ مُسْلِمُونَ 133
בשלב מסוים בתקופת מדינה החל מוחמד להאמין שרעיונותיו באים לו מהשפעה עליונה, והוא מחליט החלטה כבדת־אחריות: תפילת אברהם לביאת נביא מצאצאי ישמעאל תתקיים בו, מוחמד:
״גילינו לך [דברי נבואה] כשם שגילינו לנח ולנביאים אחריו. וגילינו לאברהם וישמעאל וליצחק וליעקב ולשבטים ולישו ולאיוב וליונה ולאהרן ולשלמה. לדוד נתנו את הזבור …ועם משה דיבר אלוקים פנים אל פנים״¡ ״ואתה הנך בשליחים״, (ד, קסג־קסד¡ ב, רנב).
כנראה הוא חושב שהשכינה שורה עליו, ושמלאכים עזרו לו באחד מקרבותיו נגד ערבים פגאנים :
הערת המחבר : לפי המסורת המוסלמית מדובר בקרב חֻנַיְן שנערך זמן קצר לאחר כיבוש מכה. במהלכו כמעט ניגפו כוחותיו של מוחמד בפני קואליציה בדווית, אך בהסתערות נוספת הצליחו להכריעם
״אז הוריד אלוקים את שלוותו הגדולה והשכינה על שליחו ועל המאמינים, והוריד גדודים שנסתרו מעיניכם, והעניש את הכופרים״ (ט, כו).
הוא חושב שרעינותיו הם המשכיות של דת אברהם כהווייתה. אף־על־פי שהוא בוחר לקיים רק את דת אברהם, מכל מקום הוא אוסר על עצמו ועל חסידיו לאכול בשר חנוק ודם וכן בשר חזיר. כשהיהודים מעירים לו שהמאכלים הללו נאסרו מאות בשנים אחרי אברהם ורק לבני ישראל, ומותרים הם לאומות העולם, הוא כועס עליהם בטענו שהחולק עליו כחולק על נביא:
״אם יכחישו את דבריך, הנה כבר לפניך הכחישו דברי השליחים אשר הביאו אותות נהירים וכתבים וספרים זורעי אור״(ג, קפד).
הוא לא יודע שאיסור זה לאומות הוא רק הוספה מפאולוס ופוסק: החולק עליו כאילו חולק על משה:
״התרצו לבקש מן השליח אשר נגלה אליכם את אשר לפנים ביקשו ממשה? כל הממיר את האמונה בכפירה תועה מעל הנתיב הראוי״ (ב, קיח).
קהילה קרועה – ירון צור – היהודים בכלכלה
יהודים מרוקנים, שהיו ילידים מבחינה משפטית, נכנסו להייררכיה המסחרית החל מדרג הסיטונאים הגדולים. הם היו בעלי מחסנים גדולים, שמכרו לסוחרים קטנים יותר ולרוכלים. עם התפתחות רשת התחבורה במרוקו פתחו סיטונאים כאלה תחנות מכירה במרכזים האדמיניסטרטיביים שהקימו הצרפתים בפנים הארץ. אגב כך דחקו גם הם, לצד סוחרים מוסלמים וצרפתים גדולים, את הסוחרים המקומיים מעמדותיהם, והאיצו את התרוששותם ואת ההגירה הפנימית.
המהגרים היתוספו להמון היהודים שניסו להתפרנס ממסחר בדרגות נמוכות יותר בעיר, החל מבעלי חנויות קמעונאיות, דרך בעלי דוכנים בשוקי העיר ובסמטאות המלאח וגמור בציבור הרוכלים המחזרים בערים ובכפרים והנושאים את סחורותיהם עמם. בעלי הדוכנים והרוכלים היו רוב המפרנסים היהודים בתחום המסחר ומצבם בתקופה הקולוניאלית היה קשה. סוחרים דלים כמותם מן הסוג הישן לא זו בלבד שצריכים היו לנסות להתפרנס מן השוק הילידי העני בארץ אלא ניצבו כל העת בעמדת התגוננות מפני הכלכלה האירופית, שהלכה וכבשה לה עוד ועוד נתחים מידיהם. היה עליהם גם להתמודד עם התחרות
החדשה של מוסלמים דלים כמותם, שחדרו עתה לעיסוקים יחודיים מסורתיים.
כאן התגלתה החשיבות העיקרית של החינוך של כי״ח: הוא פתח בפני צעירים יהודים גם מן הבתים העניים ביותר את השער לשוק האירופי העשיר יחסית, המשתלט והכובש. רבים מצעירים אלה לא עלו בבת אחת במעלות החברה, אלא תרמו להיווצרות פרולטריון של צווארון לבן, לצד קומץ מוסלמים וכן לצדם של מהגרים ממוצא אירופי שלא שיחק להם המזל. ואולם בעלי יכולת ויוזמה מקרב שכבה זו יכולים היו לצאת מחוג נמוך זה של הפקידות ולהתקדם מעלה: הם הפכו לפקידים בכירים ולמנהלים בבנקים ובחנויות גדולות; אחדים מהם פתחו בעצמם עסקים מודרניים, ובודדים נכנסו אף לפקידות הממשלתית הגבוהה.
עולם המסחר היהודי במרוקו היה אפוא מגוון ביותר בתקופה זו ונע בין קצוות של עושר מופלג לעוני מדכא, בין שותפות בשוק העולמי ובטכניקות העסקים המתקדמות ביותר לבין ריתוק לעולם הכלכלה המסורתי ולשוק המקומי הילידי בלבד. קבוצת היהודים בעלי המעמד האירופי בלטה מכל מקום בחוד הפירמידה הדיבורית והמקצועית, והשסע הדמוגרפי פרי הפזורתיות הטביע את חותמו הברור על פירמידה זו.
תמונה מעניינת של מעין עמדת ביניים בין הקצוות הריבודיים והטכנולוגיים מצייר חיבורו האוטוביוגרפי של ארמנד אטדגי, גן משולש המראות. התיאור ממוקד בעיר המתפתחת קזבלנקה ובדרג הבינוני־הנמוך של החברה הילידית, ומציג יהודים ומוסלמים המנסים להסתגל לזמנים החדשים ולהתפרנס בכרך. גם ספר זה, כמו ספרו של נ״מ שטרית, מבוסס על הזיכרון ומצייר מציאות שחווה אטדגי כילד וכנער בשנות החמישים. כמו רוב התושבים היהודים של קזבלנקה אחרי המלחמה היתה גם משפחת אטדגי משפחת מהגרים מן הכפר. הילד ארמנד למד בבית־הספר של כי״ח והיה ער לקיומן, זו לצד זו, של מערכות החיים של צרפתים מצד אחד ושל מוסלמים ויהודים מצד אחר. המתח התרבותי בין המערכות ניכר גם באופן שארמנד מתייחם לעסק של אביו. האב התפרנס מאפיית עוגות וממכירתן בעסק שהתגדר בשם הצרפתי קונדיטוריה, ובנו תמה על ההצדקה לתואר זה: ״מקררים אין בה. במקום חלון ראווה סתם משטח עץ בתור דלפק תצוגה. גם מערבלים חשמליים ומטחנות אין בה.״ הוא מדמיין את אביו ופועליו בתלבושת של קונדיטורים צרפתים ומגחך על אי־ההתאמה בין היומרה למציאות.
באותו אופן הוא מתייחס לעסקים נוספים בסביבתו, שכל דמיון בין שמותיהם למהותם מקרי, כגון עסק התנורים ברובע היהודי הנקרא ״הפראן [התנור] החשמלי״, אף־על־פי שתנוריו הם ככל התנורים הישנים במלאח ומוסקים בבולי עץ. עיניו של ארמנד מתרחבות בשעת הפגישות הנדירות עם הסביבה המודרנית הצרפתית, למשל כשהוא יוצא עם אמו לביקור במרפאה המודרנית של רופא יהודי – טיול המעביר אותו מן הסביבה של המלאח לאחד הרבעים האירופיים המהודרים של קזבלנקה. שכבת העשירים היהודית מתגלמת בשמה של משפחת ברונשוויג היהודית הצרפתית העשירה. כל אימת שנדמה לאביו של אדמנד כי אשתו חורגת בדרישותיה מן האמצעים הכספיים העומדים לרשותם הוא מתרים כלפיה: ״מדאם ברונזוויק״.
לא רק פערי מראה חיצוני, גודל ומכשור מפרידים בתיאורו של אטרגי בין העסקים הקטנים של היהודים בקזבלנקה לבין העסקים בסביבה האירופית של העיר. אביו אינו יודע קרוא וכתוב, וכל דרכו בניהול העסק עומדת בניגוד למושגים הרציונליים והשיטתיים המאפיינים את עקרונות המסחר המודרני. הוא ״מעגל״ חשבונות לטובת הלקוחות המפגרים בתשלום חובותיהם, אינו מנהל כל רישום של ההכנסות וההוצאות וכו'. דרך זו, מדגיש אטדגי, אינה מיוחדת לו. הוא מזהה אותה אצל רבים מבני דורו וסביבתו של אביו, כולל בעל הבית המוסלמי המוותר לעתים מזומנות על שכר הדירה שחייבת לו משפחת אטדגי ופותח בשמחה ״דף חדש״ במסכת יחסיו הכלכליים עמה. אך ארמנד שייך כבר לדור אחר. בעודו ילד הוא נחוש בדעתו לנקוט שיטות חדשות לעשיית רווחים באופן יעיל ומהיר ומשתמש לצורך זה בכישוריו החדשים, ובראשם הידע בחשבון ובצרפתית. הקריירה המסחרית שלו כילד תחילתה בתנור השכונתי, שם הוא ממונה על קבלת הקדרות וחלוקת קבלות עליהן. מדובר בעיסוק שנחשב מבזה, אך הוא מצליח להקנות לו יוקרה חדשה, משום שהוא פונה בצרפתית לנשים הנזקקות לפראן ומעורר כלפיו רחשי כבוד. לאחר מכן מתרכז ארמנד בהמצאת מכונות מעשה בית למכירת ממתקים ופותח דוכן לממכר עוגות וממתקים בפתח חנותו של אביו.
מנבכי זיכרונו של אטדגי עולה תמונה של קשרים כלכליים הדוקים בין מוסלמים ליהודים. חבר מוסלמי לסביבה ולעסקים, מוצטפא, מביא לארמנד סחורה רווחית ביותר למכירה בדוכן – חשיש. אביו מעסיק פועל מוסלמי, שותפויות מזדמנות נקשרות בינו לבין חברים ערבים והיחסים העסקיים גולשים לעתים למסיבות רעים שבהן משחקים קלפים, מעשנים ושותים בצוותא ומתלוצצים זה על דתו של זה. דומה שתופעה זו של שותפויות כלכליות בין מוסלמים ליהודים וקשרים חברתיים על רקע זה אפיינו את כל המעמדות של החברה הילידית ואת כל אגפיה. ניתן למצוא לכך עדויות החל מן הבורגנות הגבוהה בערים הישנות, כגון פאס, מכנאס ומראכש, ועד השכבות הנמוכות במלאח של קזבלנקה ובכפרים הנידחים ביותר. הקרבה התרבותית היתרגמה בסביבה הילידית ליחסים כלכליים־חברתיים שלא היו אפשריים כלל בין יהודים מסוג זה לאירופים.