משה ארווץ – נשיא העדה

כאמור, משפחות ארווץ היו נתיני בריטניה. בראשן עמר הגביר חווג'ה מוסה ארווץ. הוא הקים בחצרו בית-כנסת ותלמוד-תורה, שבו התפלל ולימד החכם הקשיש אליהו בן שמול. משפחות אמוץ הביאו עימן גם שוחט וחזן.

כעבור מספר שנים דחה משה ארווץ הישיש את המינוי לקונסול בריטניה בעזה לטובת משפחת קניזזוביץ, משפחה נוצרית ותיקה בעזה. הוא עשה זאת כדי לא ליצור בעיות בין היהודים והנוצרים, כי התפקיד הגיע, לפי דעתו, לנוצרים, והעביר להם את המינוי.

תוך זמן קצר מאז הגיעו לעזה קשר חווג'ה מוסה ארווץ היכרויות ויחסי כבור עם שבטי הבדואים בנגב, ערב ערבות כספית לתושבים רבים מיהודי עזה, וסייע להם לקשור קשרי מסחר עם שבטי הבדואים. הבדואים כיבדו את יושרו ואת הגינותו בעסקים שניהל איתם.

כשפנו אליו יהודי עזה לקבל ממנו המלצה לסחור עם שבטי הבדואים, היה מניח לפניהם את ספר התנ״ך ומשביע אותם לנהוג בהגינות, ביושר ובכבוד עם הבדואים; שאם חס-וחלילה ייצא להם שם רע, יזיק הדבר לכל יהודי עזה ויחסום בפניהם את הדרך למצוא שם פרנסה.

מספרים, שבמשא-ומתן עם הבדואים, היו הבדואים נשבעים כמוסה רווס (הוא משה ארווץ). תושבי עזה היהודיים העריצו אותו ובחרו בו לנשיא העדה.

אחת מפעולותיו בקונסול אנגליה קשורה בשני יהודים מרחובות שהובאו לפני חג הסוכות לבית-הסוהר בעזה באשמת רצח ערבי בזרנוגה. משנודע הדבר למוסה אמוץ, ביקש, ולקח אותם בערבותו האישית לחוג עימו את חג הסוכות.

בחול המועד נסע לקונסול הכללי בירושלים והשיג עבורם נתינות בריטית; וכיוון שעל-פי החוק באותו זמן, נתינים אנגליים נשפטים אך ורק בפני הקונסול האנגלי, הוא שיחרר אותם מן הצורך להישפט בבית-המשפט התורכי.

חכם נסים אלקיים המוכתר 

חכם נסים אלקיים, בנו של ר' משה אלקיים, מוועד קהילת יפו, בבית הוריו ביפו, הוסמך לרבנות בישיבת ר' דוד בן שמעון בירושלים והשתלם שם, אצל אנשי הדת המוסלמית, גם בשפה הערבית, עד שסיים את לימוד הקוראן. במשך שנות כהונתו התמנה חכם נסים למוכתר בעזה ולחבר במועצה הצבאית המחוזית. לימים, סייע גם בישוב באר-שבע, והיה אחר ממייסדיו, וממקימיה ומנהליה של רוחמה. אחרי שנאות להסכים להתגייס כעוזרו של צבי הירשפלד, מנהל רוחמה, קיבל עליו לבנות את החווה ולטפח יחסי-ציבור תקינים עם השבטים הבדואים בסביבה.

כחבר המועצה הצבאית למחוז עזה ובאר-שבע הציל חכם נסים בתקופת מלחמת-העולם צעירים יהודים רבים, מהמושבות -מגיוס לצבא התורכי.

סיסמתו היתה"אל תסתכל לאחור פן תהפוך לנציב מלח. צעד עם העתיד!" – סיסמה שביטאה תקוות ואפשרויות יותר מן ההווה והעבר; צריך לעשות הכל כדי להתקדם ולצעוד קדימה אל העתיד. לצידו עמדו בניו ואשתו, שהלכה עימו יותר מ- 30 שנה במדבר, תמכה בו בכל משימה ועודדה אותו באמרה, כי לעולם לא מאוחר להתחיל מחדש. תמיד היא הפתיעה אותו בצרור חסכונותיה, שחסכה לימים הרעים.

בביתו של חכם נסים בעזה התארחו רבים מעסקני הישוב בעת ההיא, שהתיידדו עם משפחתו, ביניהם שלום מויאל, אליעזר רוקח, אליעזר בן-יהודה, יחזקאל סוכובולסקי (דנין), חיים אמז.לג, ר' אהרן שלוש, יוסף בק מויאל, יצחק מטלון, ובסוף המאה הי״ט יצחק בן-צבי, ד"ר רופין, ד"ר טהון, בן-גוריון וארלוזורוב, וכן הסוחרים איזמוזיק וציזלינג, הרב עוזיאל ורבנים אחרים

על שבר בת עמי

לא ככניסתו לעיר פאס היתה יציאתו של רבי רפאל אהרן ממנה. שמחתו ושלותו מהעונג הרוחני פנו את מקומם, ובמקומם שבע מרורים ועגמת נפש מרובה:

״… לא היתה יציאתי מהעיר הנז׳ כביאתי אליה, רבת שבעה לה נפשי עונג ושעשועים מחברת ידידות רבניה וחכמיה, גביריה ונכבדיה, ולמרורות פתנים נהפכו ימי שבתי שמה באחרונה בראותי את מצבם המדיני כי ברע הוא במלא מובן המלה. תקף גלותם המר לא יאומן כי יסופר באזני איש לא ראה זאת בעיניו, ועל כן קדמתי לברוח משם כצפור מפח״…

מהו אותו מעשה שכל כך זעזע את נפשו של רבי רפאל אהרן? ובכן, למגינת לבו, הוא היה עד ראיה למעשה מחריד שאירע ליהודי פאס. בלב קרוע ומורתח ובדמעות דם חרט רבי רפאל אהרן את המקרה, וכך הוא מתאר:

״האמנם אל תדמו קוראים נכבדים כי שמחת לבבי לותה אותי עד ״צאתי״ מהעיר הנז' לא ! לא! עד ארגיעה שמש שמחתי כסתה פניה בעב יגון נורא. יד המקרה פלחה כליותי ותפוצץ לרסיסים את מנוחתי. כי את אשר לא הסכנתי ראיתי, ואת אשר לא דמיתי חזיתי. העט רועד בין אצבעותי, הנייר רוטב מדמעותי, עת אספרה מחזה מדאיב נפש ובשר אשר חזו עיני יום ר״ח ניסן תרח״מ יום חדש האביב, יום בו יעתירו החיים לעילוי נשמת ישיני עפר כי ינוחו על משכבותם, ויציצו מעיר כעשב הארץ, ובעיר הזאת היתה להפך כי שמה הרגיזו יורדי בור ממנוחתם ועצמותם סחוב והשלך כנצר נתעב.

 הנעדרים האלה אשר בחייהם רדף אותם קול עלה נדף מבלהות הממשלה ההיא, ובמותם נחו משמוע קול נוגש, עתה יד הממשלה השיגתם עדי שאול, ותשדד גם עמק רבצם בבטן האדמה! שמעו ואספרה! יום ר״ח האביב אחרי צאתי מבית הכנסת, חזיתי כי כל אחי היהודים הי״ו היושבים בהאלמלאח (מקום הסגר היהודים לבדם כחק הגעטטא לפנים באיטליא) פניהם קבצו פארור. ענן עצבת כסה שמי העיר בפעם אחת. רץ אחר רץ ירוצו, ומגמת פניהם לבית מועד לכל חי. אנשים ונשים וטף כנשרים עפו אל שדה הקברות! דמיתי כי יום נועד הוא להם לשאת רנה ותפלה בעד המתים תמורת מנהגנו בירושלם לעשות כן ביום ער״ח, והלכתי גם אני להתפלל ולהשתטח עמ׳׳ק הצדיקים. ובבואי שמה, הה ! סגור לבבי נקרע, ודמי קפה בעורקי, ושערותי סמרו מפחד ויגון. מראה איום לנגד עיני, אשר זכרונו כתוב על לבי בדם נפש! פני כל הככר ההוא נהפך לקשר מספד.

 הו הו בכל פנה. קינים והגה בכל קצה. הללו פה בוכים והללו פה סופדים אלה פה תופרי כיסים קטנים (מבגד צמ״ג חדש) אלה מפה מתקני תיבות קטנות. והכל בנחיצה עצומה לא תצוייר באומר ודברים. ידים חרוצות עושים מלאכתם. וגם העינים עבדו באמונה ויורידו נהרי דמעה כנחל שוטף. גם האבק כסא את עין הארץ. ויהי יום חשך אפלה ! ומה קול ההמולה? סריסי המלך השכימו כאור היום ובקרדומות נתצו והרסו כל המצבות של קברות היהודים ולפנות העצמות אל שדה אחר. כי המלך רצה להרחיב את היכל מלכותו הזה הנשען על שדה קברות היהודים ! ולא הסתפק בשדה קברות הישנה הנשענת על ידה אשר נפנית בפקודתו זה כמשלש שנים ! עין מי לא תדמע, לב מי לא יסחרחר בראות קברות אנשים צדיקים נפתחים. ואיש איש כמלקט אבני גיר מנופצות ימלא את הכיס שבידו מעצמות הוריו וקרוביו, להטמינם במקום אחר, בשדה קברות החדש אשר אדמת! ארץ בצה לחה ממים הנוזלים באדמה ההיא תחתיה, אשר ניתן להם מהממשלה תמורת הנלקח מידם. כל היום ההוא לא שבת קול הנהי והבכי משדה העושק הזה. קשר המספד היה חזק ואמיץ כל יום חדש האביב. וכבול עץ עמדתי שמה כל היום ודמעות דם יורדות עיני. ומאז והלאה כל עונג העיר ההיא היה בעיני כמרורת פתנים. ואחשבה כי הנני בעמק רפאים גיא מלאכי שחת אשר רחם לא ידעו. ככה דמתה בעיני הארץ ההיא. ואקונן במר נפשי על גורל אחי ובני עמי הנתונים לשמצה בארץ תלאובות הזאת. כי היהודי ככלי אין חפץ בו שמה. אם יוכה או ימרט שער ראשו, או יוכה מכות חובלים, והוא מחוסי צל הממשלה — אין משפט למכהו, יותר ממכה בהמה ! וקודר הלכתי ימים רבים.

וזכר המחזה האכזר לא מש מנגד עיני גם בתנומות עלי משכב יצועי. והכאיב לבי יותר מהם, כי הם הסכינו כבר בצרה הזאת זה כמשלש שנים, וכבר פנו מבית הקברות הישן מקום מעמד ומושב נפש רבותינו גאוני עולם צדיקים וחסידים אשר משאתם יגורו אלים ומקצפם תרעש ארץ זיע״א! וסיפר לי הרב המופלא רבא דעמיה כמוהר״ר רפאל אבן צור יצ״ו כי הוא פינה משדה קברות הישן אחד עשר קברים אשר היו יציע על גבי יציע. כי בכל דור ודור פני האדמה יוגבהו למעלה מרגבים ידובקו בה, ועל פי האדמה ההיא יקברו את מתיהם, ובהתעבות עוד פני האדמה יכסו את פניה בעפר ויקברו בו. וכן גדלה האדמה אחד עשר יציע זה על גבי זה. ומכאן נקיש לקדמוניות ישראל בעיר הזאת! ככה עבדו בפנוי השדה הנזכר משך שנה תמימה ולא יכלו לפנות ממנה גם הרבע. כי העבודה קשה מאד, וההוצאה מרובה וצריכה זמן והממשלה אשר לחצה אותם לקחת השדה הנזכר בזמנו נמסר לידה שדה הראשון כאשר הוא. והממשלה מבלי רחם בנתה שמה חומה גבוהה לדייק סביב להיכל המלכות, ונשארה החלקה קטנה הזאת אשר חשבו כי קריה לפליטה כי רחוקה קצת מהחומה הנ׳׳ל. והנה גם היא לא נקתה וגם על המתים האלו עבר כוס הטלטול. וכזאבי ערב נפלו פתאום הסריסים הנז׳ ביום ר״ח וירעצו וירוצצו ארץ ויושביה. זה גורל בני עמנו וזה מנת חלקם בארץ הפרועה ההיא. ולצורי אוחילה, יתיר מאסר שבותם ויוציאם מאפלה לאורה….״.

בלב מורתת ושבור חזר רבי רפאל אהרן לירושלים. בטיפולו המסור להדפסת ספר ״אהבת הקדמונים״ מצא תנחומות בנפשו. ספר זה שכמעט ועבר עליו הכלח, עבר הגהה יסודית על ידו.

״כי בכל כחי עבדתי לטהר את הספר משבושים רבים אשר היו בו למאות ולאלפים… כי העבודה כבדה מנשוא. וכל חכם לב יבין כמה קשה לנקד הנקודות על כתב פשוט שאיננו לא כתב רש״י ולא אשורית, והאותיות מעורות זו בזו והנקודה רבה על הכתב עד אפס מקום לנקד עוד… ואעבוד בכל כחי למצוא מקורו ולנקדו כראוי. וכל זה בזמן קצר…״

את הספר הנ״ל הדפיס אצל הר״ר שמואל הלוי צוקערמאן ז״ל בירושלים תרמ״ט (1889), ועיטר אותו בהסכמותיהם של רבני עיה״ק, הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניזיל והגאון רבי יעקב שאול אלישר זצ״ל, וכן רבני המערביים הראב״ד רבי יששכר אצאראף, רבי משה בן מלכא, רבי שלום בן מלכא, רבי נחמן בטיטו, רבי יהודה אלבו, וגאב׳׳ד פאס רבי רפאל אבן צור זצ״ל.

סקירה כללית על קהילות תאפילאלת במאה ה־20

להלן סקירה כללית ביותר על קהילות תאפילאלת ומוסדותיהן במאה ה־20, ואחריה – תקציר נתונים של הקהילות.

אופי היישובים: עד לפני המאה ה־20 חיו יהודי תאפילאלת ביישובים כפריים. למן העשור השני של המאה ה־20 נוסדו עיירות עם תשתית של כבישים, חשמל, מים ומוסדות כמו בצאר, ארפוד ועוד. רוב האוכלוסיה בתקופת ייסודן הייתה יהודית.

יחסי יהודים וערבים: היחסים בין יהודים וערבים היו טובים עד מעולים. יש קהילות שהמגורים של היהודים היו מעורבים עם המוסלמים כמו ארפוד ובצאר, ויש שהיו נפרדים במללאח.

הכלכלה: רוב הכלכלה היא יהודית הנשענת על כמה ענפים: 1. סחר בדים, תה וסוכר. 2. תעשייה זעירה הפועלת על ידי נגרים, סנדלרים, חייטים, צורפים… 3. בעלות על שדות תבואה ודקלים המעובדים על ידי ערבים. 4. ענף שירותי הדת, שבו נשתלבו חזנים, שוחטים, מוהלים, מלמדי תשב״ר וסופרי סת״ם.

מוסדות ציבור אזוריים: מוסדות ציבור אזוריים כמו: בית חולים, בית דואר, משטרה… מצויים בעיירות מרכזיות.

ועד הקהילה: ברוב העיירות פעל ועד המורכב משבעה טובי העיר ונגיד. לקהילות הכפריות היה מנהיג אחד הקרוי ׳שיך׳.

מוסדות הקהילה: מוסדות הקהילה ביישובים העירוניים כללו בתי כנסת, בתי מאפה, בתי מרחץ, מקוואות ובתי עלמין.

חֲבָרות: בכל קהילה נוסדו חברא קדישא וחברות אחרות. בארפוד היו שבע חברות: חברת רשב״י המטפלת בענייני פטירה, חברת אליהו הנביא המטפלת בענייני מילה, חברת ר׳ מאיר בעל הנס (לימוד משניות), חברת דוד המלך (קריאת תהלים), חברת עץ החיים (לימוד בספר בן איש חי), חברת ר׳ יעקב אביחצירא (קריאה בספריו כמו ׳פיתוחי חותם׳) וחברת ר׳ יצחק אביחצירא, שפעלה בעיקר בהילולתו. גם בבצאר היו כמה חברות פעילות.

בית הדין האזורי: בית הדין בראשיתו היה בתאפילאלת ובראשו עמד ר׳ יעקב אביחצירא ואחר כך בניו. בתקופת השלטון הצרפתי ואחר כך השלטון הערבי הוכר כבית דין רשמי של כל קהילות תאפילאלת ומקומו היה בארפוד. גם בבצאר היה בית דין בראשות ר׳ שלום אביחצירא, שנתמך על ידי השלטונות הצרפתיים.

מוסדות חינוך

הישיבה להכשרת שליחי ציבור: ישיבה זו הידועה בתאפילאלת מתקופת ר׳ יעקב אביחצירא עברה לבודניב בתר״ף/1920 וקבעה את תחנתה האחרונה בארפוד בראשות ר׳ ישראל אביחצירא ואחר כך בנו ר׳ מאיר, ששימשו דיינים ומורי צדק של בית הדין בארפוד. חכמי הקהילות בתאפילאלת, שמילאו תפקידים כשוחטים ומוהלים, שליחי ציבור ומלמדים, קיבלו הכשרה בישיבה בארפוד, ובה הוסמכו לתפקידיהם.

תלמוד תורה: בראשונה שימשו בתי כנסת או ׳אצלאואת׳ מקום להוראה ולחינוך עד 1950 בקירוב, שבהם לימדו המורים המסורתיים מיומנויות הקריאה והכתיבה, לימודי קודש להכרת הסידור, החומש, פרקי אבות, הפטרות ועוד. בארפוד נבנה אחר כך מוסד גדול בשם ׳תלמוד תורה', שכלל צוות ר״מים, שלימדו על פי תכנית רחבה כולל הוראת התלמוד והדקדוק.

בתי ספר ממשלתיים: ברוב העיירות פעלו בתי ספר ממשלתיים וחלק מן היהודים למדו בהם. בארפוד בית הספר היה מאוכלס רובו על ידי יהודים, ורק מאוחר יותר נצטרפו גם מוסלמים. בבצאר בית הספר היה משותף ליהודים, לצרפתים ולמוסלמים.

בתי ספר אליאנס: פעלו בריסאני ובקהילות הצפוניות: קצר א־סוק, ריש ותאלסינת.

היצירה הספרותית

יצירה תורנית: קרוב לחמישים ספרים תורניים נתחברו על ידי ילידי תאפילאלת ויוצאיה בתאפילאלת ומחוצה לה. נושאי החיבורים: שו״תים בהלכה, דרושים, מוסר, קבלה והקדמות לספרים. שמות המחברים הם ר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ר׳ מסעוד, ר׳ יצחק, ר׳ דוד, ר׳ שלום, ר׳ מכלוף, ר׳ ישראל ובנו ר׳ מאיר. מחברים שאינם ממשפחת אביחצירא הם ר׳ אליהו ילוז, ר׳ יחיא שניאור, ר׳ מכלוף פדידא, ר׳ מכלוף לעסרי, ר׳ שלמה אמסלם, ר׳ מסעוד הכוהן ור׳ פנחס טובול.

יצירה פיוטית: היצירה הפיוטית כוללת פיוטים קדומים כמו פיוטי ר׳ סלימן בן דוד, ספר ׳יגל יעקב׳ לר׳ יעקב אביחצירא וצאצאיו: ׳קובצי שירים׳ לר׳ יחיא אדהאן, לר׳ מכלוף פדידא, לר׳ יחיא שניאור ולר׳ יהודה שמחון.

תעודה מספר 21

התקל״ז ב״ה – 1777

בתעודה זו אנו מתוודעים  לתלאותיהם של יהודי מרוקו מחד גיסא, ומאידך , הערבות הבלתי מתפשרת ואף בלתי מוגבלת בזמן, לתמוך בנציגי הציבור היהודי במידה ויינזקו על ידי השלטונות המקומיים. נוהג זה היה נפוץ מאוד, כיוון שאלה שנבחרו להוביל ולייצג את הציבור המקומי, סירבו לעשות כך בשל התנקמותם של השלטונות, ולכן תמיכה זו של הציבור, כשאר מגובה היא על ידי מסמך, תקין ותקף, הייתה נחוצה לאיש ציבור למלא את שליחותו שלרוב הייתה בהתנדבות, ללא חשחש מפגיעה מצד השלטונות…אשריכם ישראל, שבעת צרה, ערבים זה לזה

כאשר ראינו אח״מ – אנחנו חותמי מטה –  רבוי הצרות וחסרון מבפנים ומבחוץ והן מיעוט אחר מיעוט תמידין שלא כסדרן ושלא בעונתן, ומוספין שלא כהלכתן הנמשכות לנו מהני שביבי בישי – חתיכות עץ רעים כנוי לשרי הגויים הרשעים – הולכין ומוסיפין וגוזרי גזירות וחקים אשר לא טובים, ומה יעשה טלה בין זאיבים ילפי קיח״ה קיח״ה ודייני דינא דגוד וגוד חטא״ת הצבור והיחיד ועושין ומצליחין ומחדשים גזרותיהם יום יום והיוצא מפיהם נכתב ונחתם ונקבע בכיה לדורות» ואין איש ממנו אומר השב לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה  לדעת מה זה ועל מה זה, רק כאילים ראשו של זה בצד זנבו של זה  ולא לבד בפניהם אין מדבר אלא אפי׳ בקיבוץ היהודים כי נועדו יחדו לתקן המעוות אין מי שיכול לדבר נגד גזירתם להפר עצתם ולקלקל מחשבותם, מפני היראה כי יריאים שיש שומע ואזנים יש לקיר״ ויגיעו דבריו אליהם לאמר כי פלוני דבר נגד עצתם והם טומנים לו פח ופחת ופורשים רשת לרגליו להתגגולל עליו ולהתעולל עלילות ברשע מנייהו סהדי מנייהו דייני מנייהו מלכי מנייהו אפרכי וחטאו ישא האיש ההוא לבדו בשוחדות והפסדות וכורת ברית שלא ידבר עוד נגד גזירתם עד אשר כל איש דברים ובעל נפש ואשר קנאת ה׳ בלבו נעשה כאיש אשר לא שומע  וכאלם לא יפתח פיו ומחמת כן אין דורש ואין מבקש ואין איש שם על לב  עד היום אשר ירדו עמנו עד לחיינו והטילו כמה הטלות בלתי נהוגות כל [על] כל מלאכה ומלאכה ועל כל מין משא ומתן באופן שפסקו מחיית כל בני העיר וכל העם מקצה נתיראו מלדבר נגד גזירתם פן יתפשו ברשתם ועברתם אשר שמרה נצח  וממתינין למדבר מחדש לחדש, ושנה אחר שנה עד שיפלוהו במכמרותיהם ולכן עלתה הסכמתנו לתקן המעוות ולהרים מכשול מדרך עמינו שמהיום הזה והלאה כל איש אשר נשאו לבו לעסוק בצרכי צבור את אשר ישנו פה עמנו היום חתום בהסכמה הזאת ואת אשר אנינו פה עמנו אשר יפול ברשת עלילותיהם שלא יתן משל עצמו כלום וכל מה שיפסיד בעלילותיהם הרי זה בכי יותן משל צבור והרי אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו אחרינו ההסכמה הזאת בלי לנטות ממנה ימין ושמאל ולראיה חתמנו באלול המרוצה משנת ה׳ אלפים ה׳ מאות ושלשים ושבע ליצירה ושריר וקיים.

שמואל חמו ס״ט                                       יעקב בלא״א חיים בר סיסו        

משה א׳׳א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן

מכלוף הרוש      צוה לחתום מסעוד אלקובי            צוה לחתום יצחק אביטבול

משה צבע ס״ט

ב״ה

ראה ראיתי אני חתום מטה תועלת ההסכמה הנז״ב כי רבה היא וכי טובה בעיני אלהים ואדם לכן גם אנכי חתום מטה מסכים הולך על כל פרטי ההסכמה הנז' לבלתי סור ממנה ימין ושמאל וה' ינחנו בדרך אמת הצעיר

מר ונאנח שאול ישועה בכה״ר יצחק אביטבול סיל״ט

התקס׳׳א – 1801

הן היום חזרו עלינו הני שביבי בישי וחדשו גזירותיהם והפליל שבעיר שהוא ג״כ השר בעזרתם להעמיד עדותם וגזירותם ומטילין אימה על היחידים שאם ידברו נגד גזירתם יעלילו עליהם ויעידו עליו כרצונם וגם השר הגדול המשנה שבפאס יע״א שתפוהו עמהם בעצה להפיל דגל היהודים להתם ולכלה ואנו ליה עינינו לב המלך ביד ה׳  אל כל אשר יחפוץ יטנו אין מנוס ומפלט מהם רק ללכת אל המלך ולהיות שחששו לחששא זו פן בשמעם שהפירו עצתם יעלילו על איזה יחיד ובכן מלבד ההסכמה הנז״ב חוזרים אנחנו ומחדישים אותה לבל יוזק שום יחיד מחמת עמידתו על הצבור ואפילו אחר עידן ועידנין כי עברתם שמרה נצח וברי הזיקם לכל העומדים על הצבור ובכן קבלנו הסכמה זו עלינו ועל זרעינו עד עולם ולראיה ח״פ היום כ״ט בניסן התקס״א ליצירה והכל שריר ובריר ונכון וקיים.

ע״ה משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט – דוד הכהן ס״ט – אברהם א׳׳א משה אלבאז –

 אהרן ן׳ יעקב הכהן ס״ט – שלמה ן׳ מאמאן – משה אדהאן ס״ט – יעקב אבטבול ס״ט

צ״ל משה ן׳ יעקב אתורג׳מאן – אברהם אסודרי ס״ט – יחיא אסולין ס״ט –  צ״ל מכלוף עטייא

 דוד ן׳ משה אזולאי – שלמה אדהאן ס״ט – יהודה סיסו אליהו א״א מפעוד ן׳ שלוש ס׳׳ט

מסעוד ן׳ שרביט  – צ״ל מסעוד ן׳ יצחק הרוש – צ״ל יהודה ן׳ עטייא

גם אנחנו מסכימים עם היחידים הנז' וידינו תכון עמהם לאשר ולקיים הסכמה זו מיד ולדורות כי מבלעדי הסכמה זו מוט התמוטטה ארץ  ולא יכון אדם בארץ הלזו ולראיה חתמנו בזמן הנ״ל והכל שו״ב וקיים

שאול ישועה בכהר״ר יצחק זלה״ה אביטבול סיל׳׳ט  – שלמה בלא״א מימון נ״ע אביטבול סיל״ט

סוף תעודה מספר 21

בתי הכנסת: היות ולא היתה התנגדות לביקורם של נוצרים בבתי הכנסת (בניגוד למוסלמים, שאינם רואים בעין יפת כניסת נוצרים למסגדיהם) היו מן הנוצרים שביקרו בבתי כנסת בשבתות וכתבו על רשמיהם. ג׳ימס ריילי כותב למשל, כי רק גברים באים לבתי הכנסת. (יש לציין, כי בפתיחות זו היתה סכנה. היא אפשרה למיסיונרים, ביניהם משומדים לנצל הביקור בבית הכנסת להטפה נוצרית). הגרמני אוסקאר לנץ, שביקר במארוקו בסוף שנות ה-70 של המאה ה־19, מספר כי בשעה שהגברים בביהכנ״ס בליל שבת, הבנות והנשים עומדות בפתחי הבתים, לבושות בטוב טעם, מקושטות, ומשוחחות ביניהן.

אשה בריטית ביקרה בבית כנסת פרטי בביתו של יהודי אמיד בטאנג׳יר, בסוף שנות ה־70 של המאה ה־19. היא מתפעלת במיוחד משפע האור המוקרן בליל שבת ממנורות נחושת רבות התלויות בתקרה. ביקורה בא, בעקבות אירוחה בביתו של יהודי זה.

הגרמני אלפרד שטיהלין שסייר במארוקו ובאלג׳יריה בשנות ה־80 של המאה ה־19, מתאר את ליל השבת בביתו של יהודי אמיד במראכש, בשם חסן ישראל, שפעל גם בתור סוכנו של סגן הקונסול הגרמני במוגאדור: כל משפחה מתאספת באולם, ולאחר שבעל הבית מקדש, כולם טועמים מהיין. למחרת אחרי התפלה בבית־הכנסת בה משתתפים הגברים, מתאספת המשפחה שוב בביתו לסעודה, בה מוגש המזון המסורתי החם, כשהנערות והנשים לבושות לבוש חגיגי המצטיין בגווניו, ומקושטות במיטב תכשיטי הזהב, ובעל הבית גורב גרביים לבנים לכבוד השבת.

אחרי התפלה בשבת, נוהגות המשפחות לבקר זו את זו, ויש המטיילות להנאתן. גרמני בשם וילהלם קובלט שביקר בתוניסיה ב־1884 כותב, כי נשים יהודיות הלבושות בשמלות צבעוניות עומדות בשבתות קבוצות קבוצות בפנות, בככרות העיר או בטיילת על שפת הים, ומאזינות למוסיקה המתנגנת ברחוב״.

ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסוליה הגרמנית בטאנג׳יר, בשנות ה־80 של המאה ה־19 מציין, כי חיי החברה של היהודים מתנהלים ביניהם לבין עצמם באופן שקט וסולידי, והם מתבטאים ביחוד בשבתות ובחגים, כאשר נפגשים, הגברים משוחחים והנשים שרות ורוקדות.

לבוש הנשיים והגברים היהודיים:

רושם עז עשו על התיירים — הבגדים הנאים שלובשים הגברים לכבוד שבת, וביחוד הנשים, המתאפרות ומתקשטות בתכשיטי זהב וכסף. יש מהם המתארים בפרוטרוט את צבעי שמלות המשי ותחרותיהן, הרקומות בחוטי מתכת עדינים. תופעה זו היתה בולטת ומנוגדת למראה המוזנח והמלוכלך של הרובע היהודי בימות החול. בשבת המלאח נראה נקי ואף הדור, לכן מומלץ על ידם לבקר בשכונת היהודית בשבתות.

איסורי שכת: נוסף לשביתת מסחר ומלאכה. מופיעים במקורות של המאה ה־19 איסורים אחרים כמו כתיבה, פתיחת מכתב, הליכה מעבר לתחום שבת, רכיבה, נסיעה, נגיעה בכסף ובמנורה, והפעלת שעון.

מקום מיוחד תופש האיסור הקשור באש — הדלקה, עישון, חמום ובישול. הם מספרים כיצד מתגברים היהודים על הגבלות אלה, על מנת לא לפגוע בעונג שבת, המתבטא, בין השאר במזון חם. מוזכר התבשיל המסורתי בשם סח׳ינה או דפינה שמבשלים בערב שבת, והמצאו בתנור עד עת הסעודה, בצהרי השבת. נוסף לכך נעזרים בנוכרים.

ריילי מוסר פרטים על תבשיל זה העשוי מאפונה עם בשר בקר מרוסק, המתבשל בתנור יממה עד שנאכל. זהו מזון טעים ומשמין. העניים אוכלים אותו עם לחם שעורים, ואילו העשירים עם לחם משובח יותר, נוסף לפרפרת עשויה משזיפים ויי״ש מזוקק המופק מתאנים. לשם הסרת הסירים מהתנור והגשתו — שוכרים נוכרי.

אשה שביקרה בטאנג׳יר בתחילת שנות ה־70 של המאה ה־19 מספרת על התבשיל בשם דפינה הנמצא בתנור במאפיה מערב שבת, והקהילה שוכרת אדם שישגיח לבל יוסרו המכסים על־ידי זרים, ולבל יגע בהם איש, עד שנערים לוקחים אותם לבתים בשבת בצהרים. היעזרות בעבודת נוכרי בשבת מוזכרת גם על ידי אחרים. הגרמני אואלד באנסה, שביקר בטריפולי בתחילת המאה שלנו מספר, כי בשבת מדליקים היהודים אש על ידי נוכרי עני הנקרא מהרחוב, וזה מגיש את הקפה החם, וכתמורה מעניקים לו פרוסת לחם.

יש מן הנוצרים הדורשים לגנאי את דבקותם של יהודי המגרב בשמירת שבת, והאיסורים המחייבים אותם, וביחוד במה שנוגע להדלקת אש. למשל, אליזבט מוראי, אשתו של קונסול בריטניה באמצע המאה ה־19 כותבת בציניות, כי יהודי במארוקו לא יגע באש, ״אפילו אם זו אוחזת בסבתתו״. המחברת לא היתה מודעת למצות פיקוח נפש הדוחה שבת (שו״ע או״ח, סי׳ שכט). יותר תמוה בעיניהם השימוש בנוכרים כאמצעי לעקיפת האיסורים. איש הכנסיה הפרסביטרית, הבריטי רוברט קר, שפעל שבע שנים בתור רופא החצר אצל סולטאן מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19, מלגלג על כך שנאסר על יהודים לבשל בשבת, ומותר הדבר, אם נעשה על ידי פועל מוסלם. באותו זמן בערך שהה במארוקו וולטר בורטון הריס, שחיבר כמה ספרים על מארוקו. הוא מספר כיצד הערים עליו יהודי שמנורתו כבתה ברוח בליל שבת, וכדי להדליקה הזעיקוהו ממרחק בלילה גשום, באמצעות בנו שביקשו בבכי כי יבוא לרפא את אביו החולה כביכול, והשוכב באהל בכפר סמוך.

מובעת ההנחה, כי יהודים מחמירים בהלכות טכסיות פולחניות וכן בדיני שבת יותר מאשר במצוות שבין אדם לחברו, וביחוד אלה הכתובות בעשרת הדברות, המקודשות לנוצרים. יוסף תומסון, שחדר להרי האטלס ולדרום מארוקו בשנות ה־80 של המאה ה־19 כותב, כי איסור המגע עם אש ורכיבה בשבת, חמורים בעיני היהודים יותר מרצח אדם.

בואם של יהודי ספרד

כאן אנו מגיעים למאורע המכריע בחשיבותו בקורותיה של יהדות צפון אפריקה, גירוש היהודים מחצי האי האיברי. בשלהי המאה החלה שקיעתה של יהדות אפריקה, הקיבוץ היהודי המזהיר ביותר בגלות ישראל. מדיניותם הנדיבה של מלכי ספרד נכשלה. תקוותם לאחד את הממלכה. על המאורים והיהודים שבתוכה, דעכה ככל שחשו עצמם חזקים יותר נוכח ירידתו של האסלאם האנדלוסי. יחסי הנוצרים והיהודים נעשו קשים יותר.

ב 1391 היו השחיטות הראשונות בקסטיליה, בארגון ובאיי הבליאריים. ב 2 באוגוסט הותקפו היהודים בפאלמה דה-מיורקה. שלוש מאות מהם נפלו ועמם הרב שלהם. שמונה מאות הצליחו להימלט ולהגיע בדרך הים לחופי צפון אפריקה. הם חזרו ומצאו את נתיב המנוסה, בו ניצלו יהודי אנדלוסיה במאה השתיים-עשרה ובמאה השביעית ניצלו בו אבותיהם הספרדים, קרבנות החוקים האכזריים שהוציא המלך הויזוגאתי סיסיבּוּט – 612 – 621 -, כאשר גלו אלפים אל אדמת אפריקה.

אך הייתה זו רק הקדמה לדרמה הקודרת שכעבור מאה שנים נסתיימה בגירוש היהודים מספרד ופורטוגל. ב-2 בינואר 1492, אחרי ניצחונם על המאורים, קבעו פרדינאנד ואיזאבלה את מושבם בארמון אל-חמרה – אלהמברה -. מעת שלט הצלב בגרנאדה המאורית, כסמל למדיניות הדתית והלאומית של המלכים הקתוליים.

אחרי גירוש המאורים צריך היה לטאטא את היהודים, למען יהיה הניצחון שלם. -30 במארס 1492 יצאה הידיעה הנוראה מארמון אל-חמרה : עד ל-30 ביולי לא יישאר עוד יהודי בממלכה המאוחדת של ארגון וקסטיליה ובשטחי החסות שלה. הם איי סיציליה וסרדיניה, כתום המועד ההוא, כל שלא התנצר אחת דתו למות.

היהודים הורשו ליטול את מיטלטליהם , פרט לזהב, כסף וסחורות שיצואן אסור. רבבות ואולי מאות אלפים יהודים, שמו פעמיהם לנמלים וירדו באניות. יהודי אנדלוסיה פנו לחוף אפריקה, שלאחר נפילת גרנאדה הגיעו אליו גם המוסלמים שגורשו מספרד. בכללו של דבר נתקבלו בסבר פנים יפות באפריקה, וייסדו קהילות חשובות בפאס, מכנאס, דבדו, טאנג'יר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט, סאפי, טֶלְמְסֶאן ואוֹראן.

הפולקלור היהודי האפריקני התעשר באגדות מרובות על מסעם ובואם של יהודי ספרד לאפריקה. המסורת מספרת שבשנת 1391 נאסר הרב של סביליה וששים נכבדים עמו. הואיל וכולם נידונו למיתה ובלילה עמדו להוציאם להורג, החלו האסירים להתפלל ולהתחנן לרחמים מן השמים. גילויי שכינה היה לו לרב וצייר ספינה גדולה על כותלי בית הסוהר, כאשר נגעו כולם בתמונה, נעשתה הספינה אמיתית. האסירים עלו לספינה והיא חצתה את הכתלים, ואת סביליה וחומותיה, בלי להרוס שום בית, בלי לדרוס שום איש נוצרי, וירדה בים בכיוון אלג'יריה.

אגדה אחרת מספרת שכדי להציל את הספרים משריפה השליכו היהודים יום אחד את ספרי התורה והללו נסחפו עם הזרם עד סמוך לחופיה של אפריקה. המוסלמים ירדו בים כדי למשותם אלא שכל אימת שקרבה סירה אל הספרים התהפכה הסירה וכל יושביה טבעו בים. כאשר ניתן ליהודים להתקרב אליהם, העלו את הספרים בלי קושי, כך נמנע חילול שם שמים.

היאחזותם של פליטי ספרד, חובשי הכומתה, כפי שכינו אותם בתוניסיה, לא עברה בלי תקלות. החדשים מקרוב באו הביאו עמם תרבות, מנטאליות ומושגים שונים מאלה של בני המקום. השפעות נוצריות מצד אחד, ואוסמוזה ממושכת עם הסביבה המוסלמית, מצד שני, יצרו הבדלים עמוקים בין שני יסודות אלה של היהדות, שמעתה נידונו לָדור בכפיפה אחת.

עליונותם הברורה של הספרדים, שבאה לידי ביטוי בשטח הרוחני לא פחות מאשר בשטח המסחרי, עוררתם לנהוג זהירות מרובה. חכמתם שלהם, ועידודם של הרבנים עמדו להם שלא להתנגש בחריפות יתירה עם בני המקום המסוגרים בתוך עצמם, החדורים נימוסי המזרח, שהביטו כנדהמים באותם יהודים יוצאי עולם אחר.

אולם אחדותה של היהדות נשמרה. חובשי הכומתה השכילו לחבוש צניף, והודות לכך רק העמיקה השפעתם, בבתי אולפנא, שאליהם חדרה בכל מקום וחידשה בהם את לימוד התורה, וכן בבתי כנסת ובחברה בכלל, שבה מילאו תפקיד מסחרי ראשון במעלה. במרוקו הטביעו את חותמם עד כדי כך שבמכנס, דבדו, פס, טנג'ר, טאטואן, סאלי, ארזיליה, לאראש, רבאט וסאפי בלעו כמעט לגמרי את בני המקום ולא נודע כי באו אל קרבם.

כל הצפון סיגל לו מעט-מעט את מנהגיהם של המגורשים, הפליטים היהודים מספרד שמנהג קסטיליה נקוט בידם, בעוד שהדרום שמר אמונים במידה רבה לדייני התושבים. באלג'יריה היה הניגוד חמור הרבה פחות הודות להשפעתם המבורכת של הרבנים הראשיים, שעליהם עוד נשוב לדבר, אשר ידעו להשליט את דברם בכישרונם הטוב ובגודל נפשם.

אבל בתוניסיה, הנוחה לרגוש, היה ההד מאריך ימים יותר. הפליטים נושבו בג'רבה, ספאקס, סוס ותוניס. בעיר הזאת האחרונה הגיע הניגוד הנסתר לידי התנגשות גלויה בינם לילידי המקום, קראו לכך פולמוס הגראנה.

בואם של יהודי ספרד בעקבות אחד המשברים הקשים ביותר בהיסטוריה היהודית היה כקרן שמש שנגהה לרגע על קהילותיה של צפון אפריקה. ואולם לא ארכו הימים וקהילות אלו נפלגו בין שתי ממלכות עוינות, שביניהן מפרידים גבולותיו של הכיבוש התורכי, אלג'יריה ותוניסיה מצד אחד, ומן הצד השני, נידחת בבידודה הנורא, מרוקו, שמן המאה השבע-עשרה והלאה שלטה בה השושלת העלאווית, שעודה מולכת בה כיום.

אבל משני עברי הגבול הוסיפו היהודים לחיות על פי אותם הדינים, לשתות ממעיניה של אותה תרבות, להסתגל לדפוסים מדיניים, חברתיים וכלכליים שכנים, להיתקל במכשולים דומים עקב עמדתם כבני מיעוט, לסבול אותן רדיפות בשעות של משבר וחלום על אותה גאולה, על יום פדות ושיבה למולדתם, ציון זו, שעליה לא פסקו מלשיר בלבבם ובתפילותיהם יום-יום. 

לכן לא נתעכב על אלף ואחד המאורעות הקטנים של חיי המללאח, שהסיפורים המרובים על אודותם אין בהם עדיין משום בסיס לסיכום היסטורי כולל ואובייקטיבי, אלא נוסיף להתבונן ממעל ונתאר את החיים הפנימיים של קהילות היהודים במגרב תחת שלטון האסלאם.   סוף פרק חמישי

בין צלב קרס לסהרה

יהודים וערבים בצפון אפריקה בצל השואה

רוברט סטלוף

סיפורה של אנני

מיום שפתחתי במחקר הזה הייתי משוכנע כי יש בוודאי סיפורים על ערבים שהצילו יהודים שלא התגלו מעולם. זמן קצר לאחר שהתחלתי בחיפוש רציני, התברר לי כי לא יהיה קל למצוא מחטים בנות שישים שנה בתוך ערמת השחת שהלכה והסתבכה מתחת לשכבות של הפוליטיקה. המזרח־תיכונית החדשה. אבל יכולתי לפחות לשפר את הסיכויים בעזרת האינטרנט.

בנובמבר 2002 פרסמתי הודעה Harissa.com הפורום האינטרנטי לדיון בכל ההיבטים של יהדות תוניסיה. עריסה הוא התבלין החריף שמוסיף טעם וריח למאכלים רבים במטבח הערבי ושם מתאים לשער אינטרנטי לעושר של החיים היהודיים בתוניסיה. לקראת סוף אותו החודש קיבלתי תגובה מאישה בת שבעים ואחת מלוס אנג׳לס ושמה אנני בוכריס.

בדוא״ל הראשון ששלחה לי כתבה אנני: ״הערבים הצילו יהודים רבים, וגם פגעו ביהודים אחרים. אינני מכירה היטב את הסיפורים האלה. אני זוכרת טוב מאוד רק את הסיפור שלנו״. אחר כך תיארה בקווים כלליים סיפור מרשים מאוד מילדותה בעיירת החוף הקטנה מַהדִיָה. היא כתבה כי ערבי אחד אסף את בני משפחתה באישון ליל בימי המלחמה והסתיר אותם בחווה שלו, הרחק מהישג ידו של קצין גרמני מושחת שנתן את עינו באמה המצודדת של אנני. זה היה בדיוק סיפור מהסוג שהייתי משוכנע כי יש כמוהו, אבל טרם נמצא.

רציתי שהסיפור יהיה אמיתי, אבל האם היה כזה? סיפורה של אנני עורר שאלות רבות לא פחות מאלה שפתר. מה היו היחסים בין ה״גיבור״ הערבי והקצינים הגרמנים? באיזו תדירות אנסו גרמנים יהודיות בתקופת הכיבוש. מתי בדיוק ברחה משפחת בוכריס למקום מבטחים? אנני היתה רק בת אחת־עשרה כשכל זה התרחש. בסיפורה היו כמה פרצות ואי־התאמות חשודות. הראיתי את הדוא״ל, לאחר קיצוץ כל אזכור אישי של אנני ומשפחתה, לשני היסטוריונים יהודים תוניסאים מכובדים – אחד בפריז, השני בירושלים. שניהם דחו אותו ללא היסוס. אחד מהם אמר לי חד וחלק כי אונס של נערות יהודיות על ידי גרמנים לא התרחש. השני פשוט ציין כי הסיפור נשמע דחוק מדי, פנטסטי מדי ואינו יכול להיות אמיתי.

ההערכות המקצועיות האלה פרנסו את ספקותי, אבל הדבקות והלהט שגרמו לאנני להיצמד לסאגה המשפחתית שלה במשך יותר מיובל שנים היו חזקים מכדי להתעלם מהם. סיפורה של אנני שבה את דמיוני, רציתי להיפגש אתה פנים אל פנים ולהעמיק את החקירה, אבל אני גרתי אז במרוקו ונבצר ממני להגיע לקליפורניה. חזרתי אפוא להיבטים אחרים של המחקר שלי. בינתיים עקרה אנני מלוס אנג׳לס לכפר גמלאים בפאלם דזרט, במרחק שעתיים מחוץ לעיר. אחת לכמה שבועות היא שלחה לי דוא״ל, והסיפור המרתק על המלאך השומר הערבי של משפחתה שב והציק לי.

לבסוף החלטתי לשכור מראיין שיבקר אצל אנני במקומי ויקליט את סיפורה. למזלי, מצאתי את ציפורה גלאס, מקצוענית מעולה עם ניסיון רב בהקלטת סיפורים בעל פה של ניצולי שואה. ב־8 באוקטובר 2003 נסעה ציפורה לפאלם דזרט וראיינה את אנני במשך יום שלם. זה היה ממש ברגע האחרון. כעבור שמונה שבועות, לאחר שסיפרה את סיפורה בפעם הראשונה בפרטי פרטים לאדם שבא במיוחד להאזין לה, הלכה אנני לעולמה.

הריאיון של ציפורה תומלל על פני שמונים ושלושה עמודים. נכלל בו תיאור – מפורט פי כמה מכל מה שאנני שלחה לי קודם בדוא״ל – של הילדות, של עיירת־המולדת ושל חיי המשפחה של אנני. נכלל בו גם תיאור־חוזר ספציפי ומדוקדק יותר של סיפור הערבי חסיד אומות העולם, שהציל לטענתה את משפחתה מהגרמנים. זה סיפורה.

אנני נולדה ב־17 בספטמבר 1931 במהדיה, עיירה בחוף המזרחי של תוניסיה. היא היתה השנייה בשלושת ילדיהם של יעקב בוכריס ואודט בוקרה. לפני המלחמה, היה אביה הנציג המקומי של ויסטאנדה, יצרנית תנורי גז, וביתה של אנני ברחוב עלי ביי 58 היה תמיד מלא במכשירים הביתיים החדישים ביותר. היא זכרה באהבה בית נוח, מצויד ומרוהט היטב ומשפחה מלוכדת. אנני תיארה סעודות ליל שבת נעימות – שיחה תוססת מדלגת בין איטלקית וצרפתית, וערבית עם העוזרת הערבייה. ילדותה המוקדמת של אנני היתה מאושרת בלי מאורעות ראויים לציון, מלאה במורים פרטיים, פעילות בתנועת הצופים, בילוי על שפת הים וידידות עם ילדים יהודים וערבים כאחד. הזיכרונות של "אנני משנות המלחמה הראשונות – ההאפלה בלילות, האזעקות, שתי הפצצות של נמל מהדיה וכן הלאה – נראו, מבעד לעיני הילדה שלה, משעשעים יותר מאשר מפחידים. אפילו גילוי של מה שהיא כינתה עקמת – בליטה גדולה בגבה – שהוליך אותה עם הוריה המודאגים לרופאים בסוס ולבסוף בתוניס – לא דיכא את רוחה לאורך זמן. ״יש לי רק זיכרונות נעימים מילדותי עד, את מבינה, 42׳״, אמרה אנני.

סיפורה נפתח עם בוא הגרמנים למהדיה. הם התחילו מיד להחרים בתים של יהודים כדי לשכן בהם את חייליהם. חייל בא לבית בוכרים, עם צרפתי מקומי כמתורגמן, והורה למשפחה לפנות את הבית בתוך שעה. אנני, שהיתה בבית, זכרה את המעמד. זה היה ביום חמישי. הדפיקה בדלת באה ללא התרעה. המשפחה חששה שמשהו עלול לקרות והתכוננה לאפשרות כזאת. הם אגרו מצרכים, ארזו את כל חפצי הערך בחדר קטן, ושמו ארון ספרים גדול לפני דלת החדרון. התרגיל לא הצליח. החייל הגרמני בדק את הבית וחיש מהר מצא את מקום המחבוא. הוא הוציא ממנו את כל התכולה, וארז אותה בארגזים שנבנו מארון הספרים שלא הצליח להגן על הדלת. אנני בת האחת־ עשרה בכתה יותר מכול על אובדן אוסף הבולים שלה.

באותו יום גירשו הגרמנים את אנני ומשפחתה מביתם והפכו את הבית ברחוב עלי ביי 58 לקסרקטין לחיילים שהגיעו זה מקרוב. בתוך המהומה הצליח אביה של אנני לשמור על קור רוחו ולהסדיר למשפחתו מקלט בבית חרושת לשמן זית במרחק שני קילומטרים ממרכז העיירה. דודות, דודים ודודנים הצטרפו אליהם שם, וכן המשפחות של האחים אוזן, שהיו שכנים וידידים. מרחב המגורים היה צפוף, הילדים, כעשרה במספר, לא הורשו כמעט לצאת החוצה, והגברים נאלצו ללכת בכל יום לעבודת כפייה. אף על פי כן, הצליחה הקהילה הקטנה לכונן לה חיים חלופיים. השוק עדיין היה פתוח, עדיין אפשר היה להשיג מזון כשר ובערבי שבת, סיפרה אנני, עדיין נערכו סעודות חגיגיות.

לילה אחד בשעה מאוחרת, במלאת שבועות מספר לשהותה של משפחת בוכרים בבית החרושת לשמן, נשמעה שוב דפיקה בדלת. הפעם, אמרה אנני, עמד בפתח ערבי ושמו חאלד עבד אל־ואהאב, בנו של חסן חוסני עבד אל־ואהאב, בעל אדמות עשיר ושר לשעבר בחצרו של הביי. חסן חוסני היה אחד ממשרתי הציבור המהוללים ביותר של תוניסיה, מלומד נודע ברוחב־ידיעותיו ובכתיבתו היפה. שמו מונצח בשלטי רחובות בתוניס ואפילו בחדר בספרייה הלאומית. בסיפורה של אנני, חסן חוסני ואביה היו ידידים קרובים. הגבר הנאה בדלת בית החרושת לשמן היה בנו היחיד של חסן חוסני.

חאלד הודיע להם שהם נתונים בסכנה גדולה. עליהם לברוח והוא יעביר אותם למקום בטוח. כולם צריכים לבוא, אמר, משפחת בוכריס המורחבת והשכנים שחלקו אתם את המגורים בבית החרושת לשמן. הם ארזו את חפציהם, אף כי הפעם לא בררו מה לקחת ומה להשאיר מהרכוש המצומצם שנותר להם – הפעם לקחו הכול. במהלך הלילה נע חאלד הלוך ושוב והצליח לבסוף לשכן את כולם בחווה של משפחתו בכפר הקטן טְלֶלסה, כשלושים וחמישה קילומטר ממערב למהדיה. עם שחר היה בית החרושת לשמן ריק מאדם.

אנני זכרה חווה גדולה, מלאה בוסתני שקדים, זיתים ותפוחים, וברכת שחייה גדולה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״. המשפחות ישנו בחדרים קטנים, המיטות היו דחוסות וצמודות זו לזו, אבל המקום היה נעים ובטוח. היא לא זכרה שום תחושה של סכנה קרובה. יום יום באה אישה מקומית לאפות פיתות טריות, שהסבו שמחה לכולם.

ליד החווה היה מחנה של הצלב האדום הגרמני, שבו טיפלו בחיילים פצועים. רבים מעובדיו ידעו על היהודים המסתתרים בחווה, אך לא דיברו על כך. מקצתם אפילו הביאו מזון או תחבושות כשמישהו בחווה נפצע. אנני זכרה גרמני חביב אחד שבא כמעט בכל יום. דודהּ נֶלדוֹ הסביר אחר כך שהגרמני אמר לו שאמו היתה יהודייה.

אנני, משפחתה ושכניה – עשרים וחמישה אנשים בסך הכול – נשארו עד תום הכיבוש הגרמני של מהדיה בחווה של עבד אל־ואהאב. היא יצאה מהחווה רק פעם בשבוע, כשרבים מבני הקהילה היהודית של מהדיה התכנסו בחווה בבעלות יהודית במרחק שבעה קילומטרים. שם ניצח הרב המקומי על שחיטה כשרה של התרנגולות לסעודת השבת. חאלד ביקר אצלם בכל יום. אף כי אנני הרגישה בטוחה בחווה, בכל זאת זכרה את התקופה הזאת כמפחידה מאוד.

הם שהו בחווה כארבעה חודשים, ואז, באפריל 1943, נכנסו חיילים בריטים למהדיה, ונראה היה כי אפשר לחזור הביתה בשלום. משפחת בוכריס הגיעה לביתה ומצאה שם דיר חזירים. ה״אורחים״ הגרמנים מילאו את הבית בעצמות בעלי חיים ובאשפה. הסירחון הבריח את המשפחה לביתו של אחד הדודים למשך הפסח. אחר כך הם התחילו את חייהם מחדש.

לימים, כשאנני גדלה, סיפרו לה הוריה למה הבריח אותם חאלד עבד אל־ואהאב באישון ליל.

כאחד מנכבדי מהדיה נהג חאלד להיפגש לעתים מזומנות עם החיילים הזרים, הגרמנים והבריטים, שכבשו את העיירה. ניכר בעליל שהתאמץ במיוחד להתרועע עם הקצינים הגרמנים במטרה להתחבב עליהם וכך ללמוד יותר על תוכניותיהם בנוגע לעיירה. היה זה, אמרה אנני, ״סוג של ריגול״.

יום אחד נודע לחאלד שהגרמנים הקצו בית מיוחד להנאה מחסדיהן של נערות ונשים צעירות. ״הם היו מבקרים אצלן ועושים כל כ­שהתחשק להם״, אמרה. באנגלית הרצוצה שלה ובנימוסים שהביאה מבית הוריה, לא העלתה אנני על דל שפתיה את המילים ״אונס״ או ״מין״, אבל זו היתה כוונתה. כמה מהנערות בבית הבושת הגרמני היו יהודיות. אנני סיפרה על שתי נערות יהודיות שלא השתחררו מהטראומה הזאת ושלחו יד בנפשן. עוד סיפרה כי לימים שמעה בעצמה סיפורים על בית הבושת ממיילדת יהודייה נשואה למוסלמי. שהגרמנים העסיקוה בניקוי הבית.

חאלד עשה כנראה כמיטב יכולתו להגן על הנערות. הוא שלח בקביעות את הטבח שלו, אָמוֹר, אל בית הבושת עם מגשים של מעדנים תוניסאיים ובקבוקי יין מעולה. חאלד עצמו נהג להגיע לעתים מזומנות לפקח על הארוחות האלה, ומזג אישית כוס אחר כוס. לפעמים הצליח להשקות את הגרמנים כמויות יין כה גדולות עד שהם התעלמו מהנערות והלכו לישון.

לא עבר זמן רב וחאלד, כאורח רצוי בבית הבושת, נעשה לאיש־סודו של אחד הקצינים הגרמנים. לילה אהד שח הגרמני לחאלד על יהודייה יפה־במיוחד שמצאה חן בעיניו – ״הוא רצה בה ועמד להביא אותה למחרת ולבצע בה את זממו״. מהתיאור של האישה בפי הגרמני – שהתייחס מן הסתם למקום מגוריה ולשם משפחתה – הבין חאלד כי הגרמני דיבר על אשתו המצודדת של סוכן תנורי הגז, אמ­ה של אנני, אודט.

באותו לילה מילא חאלד את כוסו של הגרמני חזור ומלא. והתאמץ – במילותיה של אנני – ״להשקות את הגרמני למוות״. כשהקצין עלה לבסוף על מיטתו, נסע חאלד בשקט לבית החרושת לשמן. הוא ידע כי משפחת בוכריס מצאה שם מקלט. בבואו סיפר להוריה של אנני מה שנודע לו, ואחר כך התחיל להעביר כל מי שהיה שם אל החווה שלו. ״ככה עזבנו באמצע הלילה״, סיפרה אנני.

יעקב ואודט בוכרים היו אסירי־תודה לעד לחאלד עבד אל־ואהאב על הנדיבות נטולת־האנוכיות שגילה כלפיהם וכלפי משפחתם. לא ברור מה היה הסיכון האישי שקיבל על עצמו כדי להגן על אמה של אנני מפני הקצין הגרמני. בני משפחת בוכרים חשבו כי חאלד חשש לחייה של אודט ולשלומה של כל המשפחה. יעקב ואודט גם העריכו כי חאלד עצמו היה עלול לשלם בחייו אילו גילו הגרמנים כי הערים עליהם כדי להציל אישה יהודייה.

המשך……….

במשך שנים זכרה אנני את חאלד כאורח תדיר ונכבד בסעודת שבת, שנהנה במיוחד מהעוף בקוסקוס הטעים של המשפחה. כעבור שנים, אפילו אחרי שנישאה ועקרה לפנים הארץ, לעיירה סְבֵּיטְלה במרכז תוניסיה, הקפיד חאלד לקפוץ לומר שלום כל אימת שהזדמן לשם. אנני לא שמעה מעולם את הוריה מדברים עם חאלד על נדיבותו בזמן המלחמה, אבל קשר השתיקה הוא שחיבר אותם יחדיו.

סיפורה של אנני לא דמה לשום סיפור אחר ששמעתי במהלך המחקר שלי. לפי הקריטריונים של יד ושם למועמדות לתואר חסיד אומות העולם, הנתונים צריכים להבהיר באורח חד־משמעי כי אדם לא־יהודי סיכן את חייו, את חירותו או את מעמדו כדי להציל ״יהודי אחד או יותר מסכנת מוות או גירוש למחנות המוות… לא בעבור רווח כספי או תגמול אחר״. לפי סיפורה של אנני, חאלד עבד אל־ואהאב עונה על הדרישות האלה וראוי להכרה כ״ערבי חסיד אומות העולם״. אבל האם הסיפור הזה אמיתי? איזה חלק ממנו הוא עובדתי? ואיזה חלק הוא פרי דמיון תוסס של ילדה בת אחת־עשרה, תמונות של מציאות שנראית לה אמיתית, שנצרבו בתודעתה לפני שישים שנה?

זיכרון של אישה בת שבעים ואחת שנה על אירוע בן שישים שנה אינו שקול כנגד סמכותם של היסטוריונים חשובים. אבל אז התחלתי לקבל מסרים בדוא״ל מעמיתה מופלאה, שירה(שנטל) שמחוני, שהיתה אז מרצה באוניברסיטת תל אביב. שירה נולדה באריאנה, לפנים עיירה ערבית־יהודית שוקקת חיים, שנהייתה בינתיים לפרבר של תוניס רבתי. אביה, ז׳ורז׳ צרפתי, כיהן בתפקיד סגן ראש עיריית אריאנה ובתקופת המלחמה היה נציג הקהילה היהודית של העיירה במגעים עם השלטונות הצרפתיים והגרמניים. שירה ענתה לאחת ההודעות הראשונות שלי באינטרנט ומאז ועד היום היא מספקת לפרויקט הזה תמיכה יקרה־מפז. היא הכירה את אנני אישית, וכמוני מצאה עניין רב בסיפור. בחוקרת בלתי נלאית, החליטה שירה למצוא ראיות שיתמכו בעדותה של אנני. והיא אכן עשתה זאת, שלב אחר שלב.

בדברה עם יהודיות תוניסאיות בדרכים שהיו פשוט בלתי אפשריות מבחינתי, נודע לשירה שרבות מהן פחדו פחד מוות מהתאווה המינית של החיילים הגרמנים. שירה שלחה לי דוא״ל על שיחתה עם אישה מסוס ושמה דיזל, שמשפחתה עקרה לעיירה מוכנין בזמן המלחמה. דיזל אמרה כי כולם ידעו שהחיילים הגרמנים מחפשים נערות יהודיות בשביל ״לעשות חיים״. ״כשהגרמנים מצאו אישה צעירה״, ציטטה שירה מפיה של ז'יזל, ״הם לקחו אותה למחנה שלהם ויותר לא ראו אותה״. ז'יזל היתה אמנם רק בת ארבע־עשרה עם בוא הגרמנים, אבל המשפחה דאגה לשלומה עד כדי כך שהגתה תוכנית מורכבת להחביא אותה בתוך באר כל אימת שיחידה גרמנית עברה דרך מוכּנין.

בדוא״ל אחר תיארה שירה שיחה עם אלמנה יהודייה תוניסאית בת שמונים ושבע תושבת פריז, ושמה גבריאל בוכובזה, שבעלה בא ממהדיה. היא זכרה היטב כי הרבה משפחות יהודיות בעיירה התפצלו במהלך הכיבוש הגרמני: הנשים והילדים ברחו למקום מבטחים בכפר והגברים נשארו לבצע עבודת כפייה. מה שהיה רלוונטי במיוחד לסיפורה של אנני היה זה: גברת בוכובזה אמרה כי היא זוכרת שהגרמנים הקימו בית בושת במהדיה ומינו יהודייה מבוגרת ממזרח אירופה לנהל את המוסד. אולי היתה זו ״המיילדת היהודייה הנשואה למוסלמי״ שאנני דיברה עליה.

כעבור כמה חודשים שלחה לי שירה דוא״ל שנראה לפחות כמספק אישוש לכך שגרמנים אמנם אנסו נערות יהודיות. בדוא״ל הזה היא גוללה סיפור ששמעה מאחיינית של אישה יהודייה, ילידת תוניסיה, שנאנסה על ידי שלושה חיילים גרמנים. לדברי האחיינית, דודתה התחתנה ברבות הימים וילדה ארבעה ילדים, אבל מעולם לא החלימה לגמרי מהטראומה. אישה זו (שאין סיבה עניינית לחשוף כאן את שמה) לא הפיקה שום רווח אישי מרקיחת סיפור של מצוקה אישית כזאת, שנשאה מן הסתם בשתיקה כל השנים הללו. בשים לב לפרטים שהאחיינית של האישה מסרה לשירה, אין יסוד לפקפק בו. אם הסיפור הזה נכון, חשבתי, יש בו כדי לתמוך בסיפורה של אנני. אחרי ככלות הכול, אם היו נשים יהודיות שנאנסו על ידי חיילים גרמנים, אי־אפשר לדחות מניה וביה את עצם הרעיון שקצינים גרמנים רצו לאנוס את אמה של אנני או להביא אותה לבית של ״נשים כלואות״.

במאי 2004 טסתי מרבאט לתוניס, במטרה מפורשה לנסות להוכיח – או להפריך, לא יכולתי להתעלם מהאפשרות הזאת – את סיפורה של אנני. באמצעות חברים בתוניסיה התאמצתי במשך חודשים לגלות דברים נוספים על חאלד עבד אל־ואהאב ומשפחתו, בתקווה ללמוד את הסיפור מהצד שלו, אבל לא ־הצלחתי. תחת זאת חיפשתי אפוא דרכים לאושש את מה שאנני סיפרה לציפורה. מזלי שיחק לי כמה פעמים ומצאתי בדיוק את מבוקשי.

בריאיון שלה תיארה אנני בפרוטרוט את חיי היומיום של ילדותה במהדיה. תוך כדי כך הזכירה גם את השמות של חברי ילדותה. בחיבה מיוחדת זכרה שתי ילדות ערביות, האחיות כלייפה, סוהא וסלחה. שלוש הילדות למדו יחדיו בבית הספר, אכלו בצוותא ושיחקו יחד זו בביתה של זו. בבואי לתוניס עיינתי באחד הכלים השימושיים ביותר של חוקר – מדריך הטלפון – ומצאתי שני מספרי טלפון במהדיה תחת השם כלייפה. לשמחתי הגדולה ענה לי באחד המספרים קולה החם והלבבי של נאז׳לה כלייפה, אשת חוסיין, האחיין של סוהא וסלחה. החלטתי לנסוע למחרת מתונים למהדיה כדי לבקר את נאז׳לה וחוסיין.

מהדיה שוכנת בחלק הדרומי של מפרץ חמאמאת, על החוף, דרומית לעיר הנמל החשובה סוס. במאה העשירית היתה מהדיה בירת השושלת הפטימית, והיא מוסיפה להתפאר ב״מֶדינה״ מוקפת חומה, בּוּ זֶ׳ראס שמה, שיש בה, כמצוין במדריך Lonely Planet שלי, ״מבוך של כיכרות מוצלות־בגפנים ורחובות מרוצפים צרים״.הכניסה הראשית לתוך המֶדינה עוברת דרך שער מקושת מרשים, סקיפה אל־קהלה, בצד הרחוק של מה שהיה לפנים רחוב עלי ביי. רציתי למצוא את ביתה של אנני, אבל בינתיים הוחלף שם הרחוב – והוחלפו מספרי הבתים – ואין זכר למספר 58. חלק גדול של העיר העתיקה נפרש מערבה לאורך חצי־אי קטן, שבקצהו המזרחי ניצב המגדלור כף ד׳אפריק. בקצה הכף נמצא אחד מבתי הקברות יפי־הנוף של העולם, במקום שגלים לוחכים מצבות לבנות שנכרו עמוק בתוך הסלעים. נאז׳לה אמרה בעצב כי לאנשים שקבורים בבית הקברות הזה שיחק מזלם – גם הם וגם נשמותיהם חיים לנצח בגן עדן.

בדירתם הקטנה והנוחה, המשקיפה על הים בצד הצפוני של העיירה, שמעתי מנאזילה ומחוסיין חדשות מסעירות: גם סוהא וגם סלחה עדיין חיות, ומה שחשוב לא פחות, ערניות במידה סבירה. תושבי מהדיה מתגאים בכך שערבים ויהודים חיו ועבדו בה יחדיו מאות בשנים, הם אמרו, ואף כי אינם זוכרים כל כך את משפחת בוכריס, הם בטוחים שהדורות יזכרו היטב את שנות המלחמה. אבל הם הסבירו כי נבצר מהם לקחת אותי אל האחיות. סכסוך משפחתי משתולל במשך שנים, סיפור של יריבות וקנאה שהגיע ברבות הימים אל בתי המשפט המקומיים. התקשיתי לעקוב אחר הפרטים המדויקים של מי גנב לכאורה ממי, אבל הבנתי היטב את הסברה של נאז׳לה כי סוהא וסלחה לא ידברו אתי אם אבוא עם המלצה ממנה או מבעלה. מוטב פשוט לבוא ולדפוק בדלת ביתן. כשנאז׳לה טלפנה אחר כך לאחת הבנות של הדודה לוודא שהן נמצאות בבית, נודע לה שדודן רחוק מת באותו בוקר. סוהא וסלחה עומדות בוודאי לצאת לביתו של הנפטר, הזהירה, ולפיכך מוטב שאזדרז.

כעבור עשרים דקות בערך דפקתי על דלת עץ גדולה צבועה בכחול מול הנמל המסחרי הקטן של מהדיה. משרתת פתחה את הדלת ואני ביקשתי לדבר עם מאדאם חמזה, שמה של סלחה לאחר נישואיה. היה לי מזל. סלחה בדיוק יצאה מהבית הראשי, בצד הרחוק של החצר, לבושה שחורים. היא עמדה להיפגש עם אחותה בהמשך הרחוב ואחר כך ללכת אתה אל ביתו של הרודן ששבק חיים. הצגתי את עצמי בקצרה, וקודם שהיה לה זמן לחשוב פעמיים, שאלתי אם היא זוכרת ילדה יהודייה ששיחקה אתה לפני שישים שנה ושמה אנני בוכרים.

תארו לעצמכם את המעמד מנקודת המבט של סלחה. בעיירת הדייגים הקטנה הזאת אין דברים רבים שמפריעים לקצב האטי הצפוי של חיי היומיום. ואז, לפתע פתאום, צץ איש מוזר, ״פרופסור״ אמריקני. הוא מופיע בדלת ביתה, בלי הזמנה ובלי התרעה, לשאול על חברת־ילדות מלפני יותר מיובל שנים. אם אומר שסלחה נדהמה אנקוט לשון המעטה.

אבל בסלחה היה חוסן שהתגלה במהרה. (אין לי ספק שהיא מילאה תפקיד מרכזי בסכסוך של משפחת כלייפה!) לא יצאה דקה והיא כבר עברה על פני, חלפה בשער ויצאה לרחוב. למען האמת, נראה לי שרק משום שהתרשמה מהמרצדס המבהיקה, השחורה, הנהוגה על ידי נהג, שהתגלתה לה חונה לפני ביתה – ידידה תוניסאית נדיבה השאילה לי את המכונית ואת הנהג למשך השבוע – היא הסתובבה ודיברה אלי. אתה יכול לחזור מחר, אמרה, או להצטרף אלי עכשיו. החלטתי לא להסתכן בכך שתשנה את דעתה, וצעדתי אתה מערבה לאורך הכביש הראשי. המשרתת שלה פסעה בדיסקרטיות מאחור. במרחק כמאה וחמישים מטר המתינה קשישה קטנטונת עוד יותר ליד עוד דלת גדולה וצבועה. זו היתה סוהא, אחותה הגדולה של סלחה.

בלכתנו נעשתה סלחה ידידותית, וכשהגענו לדלתה של סוהא היא הציעה שניכנס פנימה, כדי שנוכל לשוחח בלי רעש המכוניות החולפות. חוסיין, האחיין שלהן, הזהיר אותי כי משתי דודותיו, סוהא היא זו שהזיכרון שלה מהימן במידה קטנה יותר. אבל לתדהמתי, היא התחילה לדקלם את אילן היוחסין של אנני כאילו התכוננה לחידון. ״אנני בוכרים?״ שאלה. ״לאחותה קראו אווה?(כן.) הוריה היו יעקב ואודט?(כן.) יעקב עבד בתחנת הדלק אחרי המלחמה?(נכון.) אודם היתה ממשפחת בוקרה?(כן.)״ כעבור כמה דקות כאלה אמרו שתיהן, כי הן זוכרות לא רק את אנני ואת משפחתה אלא גם שהיתה היסטוריה משותפת למשפחות בוכרים וכלייפה שראשיתה הרבה שנים לפני כן, כשסבה של אנני היה המזכיר של סבא שלהן.

עכשיו פניתי לנושא האמיתי שלי ושאלתי על סיפור תקופת המלחמה של אנני. לא רציתי להנחות אותן, אבל לא הייתי בטוח שהן ינדבו מידע אישי למישהו שהיה עדיין זר גמור. סיפרתי להן שראיינתי את אנני כמה חודשים קודם לכן, לפני מותה, ושהיא סיפרה סיפור מרשים על קורות משפחתה בזמן הכיבוש הגרמני. האם מי מהן יודעת למה אני מתכוון? ושוב, סוהא, הקשישה מהשתיים, היא שענתה ראשונה.

״החווה״, אמרה. אנני ומשפחתה שהו כמה חודשים בחווה בטללסה. היה מוגזם להניח שהיא תזכור את שם בעל האדמות, אבל כשהזכרתי את ״משפחת עבד אל־ואהאב״ אמרה סוהא, ״כן, האיש שלקח אותם היה חאלד עבד אל־ואהאב״. המשכתי ללחוץ, בתקווה לקבל אישוש לסיבת החילוץ – דהיינו, שחאלד פחד שהקצין הגרמני יאנוס את אודט – אך הן לא הכירו קטע זה של הסיפור. (שלא במפתיע, הלוא אנני אמרה שמשפחתה לא דיברה על כך מעולם.) כששאלתי במפורש אם הן זוכרות סיפורים על יחסי מין בין חיילים גרמנים ונערות יהודיות ממהדיה, נראה היה שנתקלתי בחומה של תרבות וזיכרון. האחיות כלייפה לא אמרו כן ולא אמרו לא. שתיהן, כמעט יחד, הגביהו כתפיים, כמבקשות שלא אשאל.

השיחה הסתיימה בתוך דקות. סוהא וסלחה סיפרו לי, בלי המרצה מצדי, מה שקיוויתי לשמוע: סיפורה של אנני, לפחות בקווים כלליים, היה נכון. לדבריהן, משפחת בוכרים אכן עברה את תקופת הכיבוש הגרמני של מהדיה בחוות עבד אל־ואהאב. לפני הנסיעה בחזרה לתוניס, נותרה לי עוד תחנה אחת. אם הביקור הזה יעלה יפה, אוסיף עוד שכבת אישור לסיפורה של אנני. היעד הבא היה טללסה.

מי שאין לו סיבה מיוחדת לעצור בטללסה, לא יעצור שם. קומץ חנויות עלובות, מרפאה ובית ספר יסודי לאורך הכביש הראשי, לא ממש עיירה. כשעברנו על פני תמרור המציין את גבולות העיירה ביקשתי מהנהג לעצור במוסך קטן. כמה גברים שוחחו בירכתיו. שאלתי את המנהל אם מישהו יכול לכוון אותי אל החווה של חאלד עבד אל־ ואהאב. למראה המרצדס שבה באתי הם אולי חשבו שהגיע מפקח מס מהעיר הגדולה, ושתקו. אבל כשהמשכתי לדבר בתערובת של ערבית וצרפתית והסברתי שאני פרופסור אמריקני, שהגיע ממרחקים בגלל משהו חשוב שהתרחש בחווה במלחמת העולם השנייה, הם התרככו. אחרי ככלות הכול, שום ביורוקרט תוניסאי לא היה מסוגל לרקוח סיפור (או מבטא) כזה. אחד הגברים התנדב אפוא להביא אותי אל החווה, שהכניסה אליה היתה במרחק כמה מאות מטר בלבד.

החווה היתה בדיוק כפי שאנני תיארה אותה. זו היתה נחלה ענקית, שהשתרעה על פני אלפי דונמים מדרום לכביש הראשי. היא היתה מלאה בבוסתני תפוחים ובכרמי שקדים וזיתים, בדיוק כפי שאמרה. משמאל לדלת הקדמית של הבית הראשי החד־קומתי היה אסם גדול ונמוך. ובצד הרחוק של הבית, מוסתרת חלקית מאחורי עשב גבוה, היתה ברכה, שעשרות צינורות חלודים של מזרקה התרוממו ממרכזה. ניכר בעליל כי לכך התכוונה אני כשאמרה שהברכה היתה ״בנויה כמו ברכת שחייה אמריקנית״.

דלת הבית הראשי של החווה היתה מוגפת בקרשים. לא נותר ספק שאיש לא התגורר בו כבר הרבה שנים. מורה הדרך שלי סיפר שחאלד מת כמה שנים לפני כן, חשוך־בנים, ואיש לא קיבל על עצמו לנהל את החווה. (מסתבר כי להנחתי בדבר הפחד של המקומיים מפני גובה המס היה על מה להסתמך.) כמה מפועלי החווה לשעבר עשו מאמץ ל מנוע התפוררות גמורה של המבנים, אבל השטחים החקלאיים, אמר האיש, לא עובדו כבר שנים.

עמדתי לי שם, במקום שבו גבר ערבי הציל אישה יהודייה עם משפחתה מגרמנים שאיימו עליהן. האחיות כלייפה אימתו את סיפורה של אנני, והביקור בחוות טללסה אישר אותו. חזרתי לתוניס באותו ערב במצב רוח מרומם. הצטערתי רק על כך שאיני יכול לספר לאנני מה גיליתי.

כעבור חמישה־עשר חודש קיבלתי אימות נוסף לסיפורה של אנני. במסיבת קוקטיל בניו יורק פגשתי יהודי תוניסאי בשם ליונל אוזן. תוך כדי שיחה על הגיאוגרפיה של יהודי תוניסיה, נודע לי כי משפחתו של ליונל באה ממהדיה וכי סבתו בת התשעים ושתיים, ליוויה בוכובזה אוזן, עדיין חיה בפריז. באותה עת, התמקדתי במציאת הוכחה להתאבדות של נערה יהודייה במהדיה כמפתח לאישור סיפורה של אנני, וביקשתי מליונל לשאול את סבתו אם זכור לה סיפור כזה. רק אחר כך הבנתי כי שם המשפחה של ליונל – אוזן – היה כשמם של הקרובים שהשתכנו בבית החרושת לשמן יחד עם משפחת בוכריס. כשהתקשרתי לליונל כעבור כמה ימים, הוא אמר שלצערו סבתו אינה זוכרת שום התאבדות, אלא שבינתיים כבר הייתי מצויד במטח של שאלות על משפחת אוזן עצמה.

כעבור שבוע קיבלתי את התשובה שציפיתי לה. קרוביו של ליונל אישרו הכול. ברור שהם הכירו את משפחת בוכריס, לרבות את הוריה של אנני ואת אחיותיה. לפחות שישה מבני משפחת אוזן התגוררו עם משפחת בוכריס בבית החרושת לשמן כשהבחור הערבי בא באמצע הלילה להגן עליהם. הם לא זכרו את שמו של חאלד, אבל הם זכרו את החווה שהם ומשפחתה של אנני שהו בה עד סוף הכיבוש הגרמני. ליוויה סיפרה שהערבי היה מכר של בעלה, משה אוזן, שהיה הבעלים של בית חרושת לסרדינים בעיירה. עוד אמרה ליוויה כי דודותיו של ליונל, אֶדמה ואֶלרה, זוכרות בחיבה את האחיות כלייפה, שהיו חברותיהן לספסל הלימודים.

ליונל היה המום. הוא לא שמע מעולם את הסיפור על הצלת משפחתו.

ועדיין, הסיפור לא היה גמור. הריאיון עם אנני היה מפורט עד כרי כך שהיא ובני משפחתה נעשו דמויות תלת־ממדיות. הם היו אנשים אמיתיים שחיו ואהבו ונשאו עמם את הזיכרונות משנות המלחמה – בכלל זה ההקלה של ההיחלצות ממה שהיה עלול לקרות – עד יומם האחרון. אנני, אני סבור, נשאה בעול האמת בשביל כל בני המשפחה. היא מצאה שלווה רק אחרי שסיפרה את סיפורה למישהו שבאמת רצה לשמוע. אבל גיבור הסיפור, חאלד עבד אל־ואהאב, היה רק כתם מטושטש. לא ידעתי עליו דבר מלבד החלק החשוב ביותר, מעשה ההצלה הנדיב שלו. רציתי לדעת יותר. הייתי משוכנע שיש מה לדעת.

שנתיים של חיפושים אחרי משפחת עבד אל־ואהאב העלו חרס. ידידים בקהילה האקדמית לא ידעו כלום. לאחר שנודע לי שבספרייה הלאומית של תוניסיה יש חדר שנקרא על שם חסן עבד אל־ואהאב, ביקרתי אצל מנהל הספרייה, ד״ר חסונה מזאבי, וגיליתי שאין לו מושג על מה שקרה למשפחתו של אב המשפחה. גייסתי עזרה של פקידים מקושרים־היטב בממשלת תוניסיה ובשגרירות ארצות הברית וקיבלתי באמצעותם כמה כתובות של בנים למשפחה הרחבה של חאלד, אבל לא מצאתי מישהו קרוב די הצורך ללמוד ממנו יותר על חאלד עצמו. נראה היה כי בני עבד אל־ואהאב – יורשיו של נציונליסט תוניסאי מהולל, אחד הסופרים הנודעים ביותר בתולדות הספרות התוניסאית – נעלמו. (ומדריך הטלפון לא עזר הפעם.)

ואז, שבה יד המקרה ובאה לעזרתי. בספטמבר 2005 קיבלתי דוא״ל מאישה מרשימה ושמה האייט לָאוּוָנִי, ידידה יקרה מאוד מתוניסיה. האייט לאואני היא מורה לשעבר, שעבדה כחשבונאית בחברת הספנות של בעלה. לאחר מותו בטרם עת היא לא פרשה לחיי פנאי נינוחים של המעמד העליון אלא קיבלה על עצמה את ניהול החברה. היא עבדה שש־עשרה שעות ביום, הסתובבה על הרציפים, שוחחה עם הסוורים ולמדה על ספנות כל מה שלא היתה לומדת בבית ספר למנהל עסקים. בשנים של עבודה קשה ועשן של אינספור סיגריות, היא קנתה את האמון של הפועלים, הספקים והלקוחות ובנתה את החברה למפעל ספנות אדיר, שמקיף כחמישית מכל הספנות הבינלאומית של תוניסיה. ואם אין די בהצלחה כזאת לאישה ערבייה בעולם של גברים ערבים, האייט לאוּוָני נקראה גם לנהל את הפדרציה הלאומית לתעבורה של תוניסיה. בתפקידה זה היא ממונה בין השאר גם על מערכת המוניות של תוניסיה. אין לך אלא להתנער מכל המושגים המקובלים על התרבות הערבית ולדמיין את האישה הלא־צעירה הזאת, ששערה ארוך, לחייה ורודות ופניה פני מלאך, מחלקת הוראות למאות נהגי מוניות ערבים אפורי־שיער שאתה פוגש ברחובות תוניס.

האייט לאווני סיפקה מהרגע הראשון עזרה ותמיכה למכביר למחקר שלי. היא פתחה דלתות, העמידה לרשותי מכוניות והקלה את דרכי במקרים שרציתי להשתחרר מהכבלים הנקשרים לטובות שמקבלים מבני־אדם. ואז, בספטמבר 2005, היא שיגרה לי דוא״ל ״אֶאוּרִיקָה״. הפועלים בחווה של חאלד בטללסה טעו. לחאלד לא היו בנים שיעבדו את החווה לאחר מותו, אבל הוא לא היה ערירי. האייט לאוּוָני מצאה את בתו של חאלד.

כעבור שישה שבועות בא ידיד של האייט לאווני לאסוף אותי ממלון במרכז תוניס. זה היה אחמד סמאוּוִי, האיש שהוליך את האייט לאווני אל משפחתו של חאלד, גבר שנון, חסון, נמוך־קומה, מקטרת נצחית בין שפתיו, שחייו התנהלו במקביל להיסטוריה של תוניסיה המודרנית. כסטודנט צעיר בימיה הראשונים של הרפובליקה, הוא נכלא ונשלח לשנה למחנה מעצר מדברי בגלל הביקורת הגלויה שהשמיע נגד המשטר התוניסאי. אבל ברבות הימים כבש ביכולותיו ובכישרונותיו את לב האנשים שניהלו את המדינה הקטנה והכמעט־ קלאוסטרופוביה הזאת. בזמנים שונים הוא ניהל את רשת הרכבות הארצית, את חברת התעופה הלאומית ואת משרדי הרווחה והתחבורה. כאשר סמאווי היה שר בממשלה, סיפרה לי האיים לאווני, היו ביניהם התנגשויות חוזרות ונשנות, אבל אחר כך הם נעשו חברים טובים. סמאווי נקשר לסיפור הזה בתוקף העובדה שהוא כיהן יותר מעשר שנים בתפקיד בכיר במשרד התיירות. בכל השנים האלה הוא ישב במשרד אחד עם חאלד עבד אל־ואהאב.

סמאווי הסיע אותי ואת האייט לאווני לפגישה עם בתו של חאלד, בשכונה המהודרת של קרתגו המודרנית. הוא גילה לי ששמה הוא פָאפו, כינוי חיבה של סאפיה. בדרך הוא סיפר לנו שפאפו אינה בתו היחידה של חאלד. יש בת נוספת, בתה של זמרת אופרה מוונצואלה שחאלד נשא בספרד. לגיבור שלי, התחלתי להבין, היו דווקא חיים סוערים.

השעה היתה כמעט תשע בערב כשעלינו במדרגות האבן הארוכות אל הבית הצנוע־בהידורו והמסויד־לבן בקרתגו, שפאפו גרה בו עם בעלה. הבית היה מלא באוצרות ארכיאולוגיים, שרידים מעברה של קרתגו, שאת רובם, נודע לי אחר כך, אסף חאלד. יתר על כן, גם את הבית בנה חאלד, ונתן אותו לבתו.

פאפו קיבלה את פנינו בחמימות, אך גם במידה של היסוס. אין פלא שהיתה מאופקת בשים לב לכך שאמריקני מוזר בא עם שני תוניסאים שהיא לא פגשה מעולם לשוחח אתה על אביה. ישבנו לשתות תה ולאכול מממתקי הרמדאן והיא תיארה לי בקווים כלליים את החיים של אביה. בהפסקות, השלים סמאווי את הפרטים. הנה מה שנודע לי.

חאלד עבד אל־ואהאב נולד ב־1911, בן יחיד בין חמשת הילדים של חסן חוסני, הסופר הנודע. מגיל צעיר היה חאלד אדם קוסמופוליטי, ומוצאו מעיירה קטנה לא הגביל את צעדיו. הוא למד אמנות, ארכיטקטורה וארכיאולוגיה, ואהב מוזיקה טובה, יין טוב ואוכל משובח. בנעוריו נסע הרבה לחוץ לארץ, לא רק לצרפת, שרוב הצעירים התוניסאים האמידים חיפשו בה את מזלם, אלא גם לארצות הברית, ובתחילת שנות השלושים למד אמנות וארכיטקטורה בניו יורק במשך שנתיים או שלוש שנים. הוא היה, סיפר לנו סמאווי, איש מטופח, מעודן ותרבותי, גם אנין טעם וגם גרגרן. התלהבותו לאוכל טוב ולשיחה נעימה היתה מידבקת. לסעוד אתו, אמר, היה לא רק ארוחה, זו היתה חוויה. נוסף לכול, חאלד היה מלא־חיים, מקסים ויפה־תואר. תצלומים משפחתיים שפאפו הציגה לי גוללו את הסיפור יותר טוב ממילים: אביה התברך בהופעה של כוכב קולנוע, פול ניומן תוניסאי.

חאלד היה איש מהסוג שהעיסוק המקצועי לא היה המוקד המרכזי של חייו. שיחתנו נמשכה זמן־מה קודם שהשאלה ״מה הוא עשה״ בכלל עלתה בתוך התיאור של ״מי הוא היה״. פאפו זכרה רק שתי משרות שאביה כיהן בהן אי פעם. שנים רבות הוא שימש כ״יועץ״ במשרד התיירות. לא היה ברור מה בדיוק עשה בתפקידו זה, אבל נראה שהוא טיפל במורשת הארכיאולוגית העשירה של תוניסיה ובשימורה. פאפו זכרה גם שאביה היה תקופה מסוימת מנכ״ל משרד החקלאות. חאלד היה איש העולם הגדול, אמרה, אבל לא היה דבר שאהב יותר מחפירות, מהאגוזים ומהפרחים מתוצרת החווה שלו בטללסה.

פאפו עצמה ירשה את המראה הנאה של אביה. היא היתה אישה יפה, בגיל מתקדם, עם קורט של עצבות בעיניה. כשסיפרתי לה את פרטי סיפורה של אנני, על אביה שהבריח את המשפחות היהודיות באישון ליל כדי להחביא אותן באחוזת טללסה, היא נבוכה. כמו שני הנכדים של סי עלי סקעת, גם היא לא שמעה מעולם סיפור משפחתי שכזה. את הסיפור היחיד מתקופת המלחמה ברפרטואר של משפחת עבד אל־ואהאב שמעתי מפי בעלה, שזכר את חאלד משעשע אותם במעשייה על קצין גרמני שצרב את לשונו כשחאלד האכיל אותו אריסה, הרוטב התוניסאי החריף. אבל פאפו אמרה שאינה מופתעת מעזרתו של אביה ליהודים. נדמה לי שהיא התרגלה מזמן להפתעות מצד אביה.

מה שנודע לי באותו ערב רק אימת היבטים מרכזיים בסיפורה של אנני. חאלד היה בן שלושים ושתיים בזמן הכיבוש הגרמני. גילו והופעתו הנאה והמחוספסת התאימו לתיאורה של אנני. הוא היה בדיוק אדם מהסוג שעורך משתאות לקצינים גרמנים, ולו רק כדרך להשיג מידע ולעמוד על כוונותיהם. (יתר על כן, סיפור האריסה מאשר שהאלד הגיש ארוחות לקצינים גרמנים.) כבליין שאוהב נשים, הוא היה גם האיש שקצין גרמני יגלה לו, כטוב לבו ביין, את תשוקותיו המיניות. בימים ששהה בחוץ לארץ, בפריז ובניו יורק, היו לחאלד מן הסתם מגעים עם יהודים בנסיבות עשירות ומגוונות יותר מהמגעים שהיו לבני ארצו, ולו הליברלים ביותר, בתוניסיה עצמה. הוא אהב את החווה שלו והיה זה רק טבעי שיחשוב על טללסה כמקום להגן בו על בני־אדם כדרך שטיפל בפרחים ובעצים שלו. הוא היה אדון לעצמו, איקונוקלסט אימפולסיבי, שלא היה מהסס לדפוק באישון ליל בדלתו של בית חרושת לשמן זית ולהבריח אה תושביו למקום מבטחים אילו חשב כי זה הדבר המתבקש. נוסף לכול, הוא היה שומר סודות מנוסה. בסיכום של כל הדברים האלה, סיפורה של אנני נראה אמיתי מתמיד. חאלד עבד אל־ואהאב מת ב־1997 בגיל שמונים ושש. לא היו לו בנים. אין עוד עבד אל־ואהאבים שנושאים את שם המשפחה. אבל מורשתו מוסיפה לחיות בסיפורה של אנני. שאלתי את פאפו מה תהיה תגובתה אם העולם ידע על המעשה נטול־האנוכיות של אביה בימי המלחמה. היא אמרה שמבחינתה זה בסדר. אולי הוא יהיה הערבי הראשון שיצטרף לרשימת ״חסידי אומות העולם״ של יד ושם.

הקשרים בין בני ישראל ויושבי ערב בתקופת התנ״ך

חצי אי ערב-היישובים היהודיים

בספר בראשית (ל״ז, כ״ה—כ״ח; ל״ט, א׳) נזכרים הישמעאלים וגס המִּדְיָנִים כסוחרים, שגמליהם נושאים נכאת, צרי ולוט מצרימה. הם באים מן הגלעד, שם, כנראה, היה מרכז מסחרי, והסחורות הללו הן מזמרת הארץ (בראשיתמ״ג,י״א). אבל אין ספק, שגמלי הסוחרים נשאו גם תוצרת של דרום־ערב. במסחר זה, או אולי רק בהובלת הסחורות, עסקו בדוים בני הגר ומדינים בני קטורה (בראשית כ״ה, ב׳), ששכנו ליד נתיב האורחות למצרים. יעקב ובניו, שהיו רועי־צאן ועובדי־אדמה, לא הוזקקו עדיין לאותם בשמים שבאו משבא; אבל בתקופה של שלמה המלך שהשתדל לדמות את עיר בירתו לבירות שאר העמים ואת חצר המלכות שלו לחצרות מלכים אחרים, נתעוררה הדרישה למותרות וביחוד למיני בשמים ותמרוקים, הבאים מארצות דחוקות. ״ואני עשה המלך שלמה בעציון גבר אשר את־אלוֹת על־שפת ים־סוף באךץ אדום. וישלח חירם באני את־עבדיו, אנשי אניות יודעי הים, עם עבדי שלמה. ויבאו אופירה ויקחו משם זהב ארבע־מאות ועשרים ככר, ויבאו אל המלך שלמה״ (מלכים א טי, כ״ו—כ״ח). מלבד הזהב הביא האני מאופיר ״עצי אלמֻגים הרבה מאד ואבן יקרה» (שם, יי, י״א), וגם ״כסף, שנהבים וקֹפים ותֻכִּיִים״ (שם, שם, כ״ב). מלכת שבא הביאה בבואה לבקר את שלמה ״זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה״ (שם, שם, יי).

שלמה נתכוון לא בלבד להבטיח לעצמו יבוא מספיק של סחורות שונות; המלך החכם הבטיח לעצמו גם את המונופולין של המסחר בסוסי מצרים ומרכבותיה, ומלכי החיתים וארם היו פונים אליו בבקשם סחורה זו (מלכים א יי, כ״ח—כ״ט). הוא עשה שותפות עם חירם מלכה של צור, שבידה היה המסחר עם ארצות רחוקות, כדי להפיק תועלת מעמדת־המפתח של מדינתו ולמשוך אליה את כל המסחר הזה וליהנות ממנו. עכשיו, מאחר שעציון־גבר היתה בידו, לא היתה שום דדך פתוחה בשביל רוכלי שבא, ונאלצו להשלים עם המצב ושילמו מס לשלמה. לפי דברי־הימים ב ח', ד', בנה שלמה גם את תַּדְמֹר שבמדבר. אמנם, במלכים א טי, י״ח, הכתיב הוא תמר, אולם מחבר דברי־הימים ידע מה רב היה ערכה של תדמור מבחינת קשרי מסחר עם ערב, וחשב שהכוונה בודאי לעיר זו: בעלי המסורה תיקנו במלכים א טי, י״ח וכתבו תימֹר, להודיעך שנשמטה דל״ת והכוונה לתדמור. אך אם גם נניח, ששלמה בנה עיר אחרת במדבר, בארץ הקרובה לארץ־ישראל, הרי אף היא תפקידה היה בוודאי לשמש עיר־מסכנות לסוחרים ולפקח על האורחות. הסחורות שֶׁהָאֳנִי הביא אל עציון-גבר היו בחלקן מהודו, והמלה קוף שרשה הודי; גם התוכיים מוצאם מארץ זו. הכסף, הנזכר במלכים א יי, כ״ב, לא נמצא בערב עצמה, אלא בהודו. האניות הצוריות־העבריות לא הגיעו עד הודו, אלא קיבלו את המרכולת בנמלי דרום ערב.

מובן, שכל זה היה מורת־רוח למצרים. הדד האדומי, שהיה לשלמה לשטן, גדל ונתחנך במצרים. יואב, שר צבא דויד, הכרית כל זכר באדום, ועל־ידי כך איפשר לשלמה להשתלט על עציון־גבר. לאחר שהתחיל שלמה לארגן את המסחר הבינלאומי ולהשתלט עליו, החליט הדד לשוב לארצו (מלכים א י״א, י״ד וכוי). במות שלמה נפסקו קשרי־המסחר שטיפח. בתקופת שתי הממלכות נעשו כמה נסיונות לחדש את הקשרים עם תימן. ליהושפט בן אסא, שמביאים לו ״מן פלשתים מנחה וכסף משא״, אף הערביאים מביאים צאן(דברי־הימים ב י״ז, י״א). הוא משתמש בהזדמנות שאין באדום מלך ובונה ״אניות-תרשיש ללכת אופירה לזהב! ולא הלך, כי נשברו אניות בעציון גבר (מלכים א כ״ב, מ״ט). ״אז אמר אחזיהו בן אחאב אל יהושפט: ילכו עבדי עם עבדיך באניות, ולא אבה יהושפט״(שם, ג׳). על עזריה בן אמציהו מסופר, שהוא בנה את אֵילַת, וַיְשַׁבֶהָ ליהודה אחרי שכב־המלך עם־אבותיו״(מלכים ב י״ד׳כ״ב). בדברי־הימים ב כ״ו,ז׳—ח׳ מוצאים שהאלהים עזרהו ״על פלשתים ועל הערביים היושבים בגור־בעל וְהַמְּעוּנִים. ויתנו הָעַמּוֹנִים מנחה לעזיהו, וילך שמו עד לבוא מצרים, כי החזיק עד־למעלה״.

האסלאם והחדית – מקורות שונים

יוחנן פרידמן

התקופה הטרום-אסלאמית

ה״ג׳אהליה״

מתוך ספרה של חוה לצרוס-יפה – פרקים בתולדות הערבים והאסלאם

בראשית המאה השביעית קמה בחצי־האי ערב דת הייחוד השלישית, היא דת האסלאם. התקופה אשר קדמה למאורע היסטורי זה מכונה בדברי ימי הערבים תקופת ה ״גַ'אהִלִיַה״. בראשית הדברים עלינו להבהיר את משמעותו של מושג זה.

תקופת ה״ג׳אהליה״ מופיעה בהשקפה ההיסטורית המוסלמית כתקופת האכזריות, המנהגים האליליים והקנאות השבטית. ה ״ ג׳ הל״ — ממנו נגזר המושג בו אנו דנים — מציין בדרך כלל בספרות הערבית הקדומה את תכונתו של אדם בלתי מרוסן ואלים; ניגודו הוא ה ״ חִלם ״ — מכלול סגולותיו של אדם מאופק, מתון בהתנהגותו ומיושב בדעתו.

אחד המוסלמים הראשונים תיאר במלים אלה את העבר הטרום־אסלאמי: ״בהיותנו אנשי ה״ג׳אהליה״ עבדנו אלילים, אכלנו נבלה, עשינו מעשי תועבה; התנכרנו לשארי בשרנו והריעונו לבני חסותנו. החזק שבנו היה אוכל את החלש. כך היינו עד אשר שלח האלוהים אלינו שליח…״

בתוך התקופה הארוכה הכלולה במושג ״ג׳אהליה״ נודעת חשיבות מיוחדת ל־100—150 השנים אשר קדמו להופעתה של דת האסלאם בצפון חצי־האי ערב. תקופה זו מהווה את הרקע הישיר להתפתחויות המכריעות של המאה השביעית והיא תשמש נושא לחלק העיקרי של דיוננו. עם זאת לא נוכל להמנע מתיאור קצר של ההתפתחות המדינית בחצי־האי בתקופות קדומות יותר. ניתן את דעתנו על ממלכות שבא וחִמיַר, אשר קמו בערב הדרומית, ועל סלע אדום ותדמור, אשר מילאו תפקיד נכבד בזירה המדינית של המזרח הקרוב במאות הראשונות לספירת הנוצרים.

דרום ערב: שבא וחמיר

ממלכת שבא היא אחת הממלכות הראשונות בדרום חצי־האי ערב (כלומר, באיזור תימן של ימינו), אשר על קיומה נודע לנו מכתובות עתיקות המופיעות בכתב ובלשון ערביים מיוחדים.

ראשיתה, כפי הנראה, במחצית המאה השמינית לפנה״ס. בירתה היתה העיר מַארבּ, הידועה במסורת הערבית בסכר הגדול שנבנה בקירבתה. כלכלת הממלכה היתה מבוססת על המסחר עם הודו וסין. סחורות המזרח הרחוק, ובעיקר תבלינים ובעלי־חיים נדירים, הובאו לחוף עַמָאן, ומכאן הלכו השיירות דרך מארב, מכה ופטרה, לעזה שעל חוף הים התיכון. שגשוגה של שבא נמשך עד שהסחר עם הודו נטש את הדרך היבשתית והחל להתנהל דרך ים סוף. שינוי זה הורגש במאה הראשונה אחרי הספירה וכתוצאה ממנו החלה שקיעתה של ממלכת שבא. רבים יושביה נאלצו לבקש מקומות מגורים חדשים בצפון חצי־האי. המסורת הערבית מייחסת את ההתפתחות הזאת לשטפון שפקד את דרום־ערב כתוצאה מפריצת סכר מארב.

שקיעתה של ממלכת שבא פינתה את הדרך להווצרות מלכות חמיר, אשר התקיימה עד ראשית המאה השישית. בימי מלכות זו החלו הנצרות והיהדות לחדור לערב הדרומית. הנצרות התבססה בעיקר באזור נג׳ראן, ואילו היהדות נפוצה בשטחים נרחבים ועשתה לה נפשות אף בבית־המלוכה החמירי. ברבע הראשון של המאה השישית משל בחמיר המלך היהודי הנודע ד׳וּ־נֻוָאס.

הסכסוך הממושך בין מעצמות התקופה — פרס וביזנץ, היה הגורם העיקרי שהביא לירידת ממלכת חמיר. בעזרת בעלי בריתה החבשים ניסתה ביזנץ לתפוס חלקים מארץ תימן, ממנה תוכל לערוך ביתר קלות התקפה על פרס יריבתה. בין ד'ו-נואס לבין החבשים הנוצרים פרצו מלחמות, ובשנת 523 ערך המלך היהודי טבח בנוצרי נג׳ראן. כשנתיים לאחר מכן כבשה חבש בעזרת ביזנץ את תימן. שלטון החבשים במקום נמשך כ־50 שנה. את בירתם הם קבעו בצנעא, בה נבנתה אחת הקתדראלות המפוארות של התקופה. בשנת 575 לערך השתלטו הפרסים על תימן. שלטונם הרופף באיזור נמשך עד השתלטות האסלאם על חצי־האי.

המלך ד'ו נואס

בשנת 518 עלה לשלטון בביזנץ הקיסר יוסטין, חייל מנוסה. את המנהיגות המדינית והצבאית מסר בידי בן אחיו יוסטיניאן, שירש את כסא הקיסרים לאחר מות דודו (527—565). יוסטיניאן התחיל מיד לנהל מדיניות תקיפה נגד פרס, ומשך לצדו את חבש, שזכתה לנצחונות בחמיר. אז עלה בתימן־חמיר על כסא ה״תֻבַּע״ – כינוי למלכי חמיר, מעין כינוי " פרעה " למלכי מצרים הקדומים – המלך יוסף ד'ו נואס היהודי, מדינאי ומצביא בעל שיעור קומה, שהבין את הסכנה הצפויה לארצו והתחיל מגייס כוחות בפנים ובעלי־ברית נחוץ, כדי לעמוד נגד רצון השתלטותן של חבש וביזנץ. המלחמה שפרצה על רקע זה בין המלך היהודי ובין הנגוס של חבש תוארה כמעט בכל המקורות העומדים לרשותנו: מקורות נוצריים, בלשונות הסורית, היוונית והחבשית, שנכתבו על־ידי אנשי הכמורה הנוצרית של כל הפלגים והכיתות (אורתודוכסיים, מונופיסיטיים ינסטוריאניים), מקורות חילוניים ומקורות ערביים־מוםלמים.

במקורות אלה נזכרים הקשרים שהיו קיימים בין הרבנים ובמיוחד בין אלה שישבו בטבריה ובין ד׳ו נואס, ועל פעילותם במלחמותיו. דרך משל מסיים שמעון מבית אַרְשַׁם, ששימש באותם הימים בישוף באלחירה, את אגרתו בפיסקה: ״היהודים הללו שישנם בטבריה שולחים כהנים מהם כל שנה ושנה ובכל זמן וזמן, ומעוררים מהומות עם הנוצרים החִמירים. ואם נוצרים (באמת) הם האפיסקופים (ראשי הכמורה) ורוצים שתתקיים הנצרות ואינם שותפיהם של היהודים, יבקשו־נא מאת המלך וגדוליו, שיאסרו את ראשי הכהנים בטבריה ובשאר הערים ויושיבו אותם בבית־האסורים. אין אנו אומרים לכם שתהא רעה תחת רעה, אלא שיהיו בני ערובה, שלא ישלחו(ראשי היהודים) מכתבים לאנשים ידועים אל מלך חִמיר, הוא שעשה את כל הרעות לנוצרים בחמיר, אשר כתבנו עליהן למעלה. וגם יאמרו להם שאם לא יעשו זאת (כלומר, לא יחדלו מלהסית את החמירים), יישרפו בתי־הכנסת שלהם ויגורשו מ(מקומות שלטון) הצלוב, וישתלטו עליהם הנוצרים. וכשישמע המלך החמירי זאת, (אולי) יחוס על היהודים חבריו ויחדל מלרדוף את הנוצרים״ (מתוך אגרתו של שמעון, שהוציא לאור החוקר האיטלקי I.GUIDI

יוסף ד'ו נואָס גייס את השבטים הדרום־ערביים, כדי להדוף את ההתקפה החבשית. את פרטי מסעו קוראים אנו בכתובת הראשונה שהציב שַרַח אִיל, מפקד החמירים. המלך היהודי הצליח להכות את גייסות החבשים ולהכריחם לסגת אל החוף — ומכאן לחזור אל חבש. הצבא החמירי כבש מחדש את כל המקומות שתפסו החבשים וערך טבח באוכלוסיה הנוצרית, שהגישה עזרה לפולשים. בכתובת השניה מספר המצביא החמירי על מסעו אל נג׳ראן, עיר בצפון הארץ, שהיתה מיושבת רק על־ידי נוצרים. תושבי העיר הפרו את פקודות המלך היהודי ושיתפו פעולה עם החבשים הפולשים. לכן נתן ד'ו נואס אחרי הנצחון על החבשים פקודה לשרח איל לצאת נגד נג׳ראן. באותה כתובת, שכוונתה גם תעמולתית, מתאר המצביא החמירי גם את פרטי הנצחון על החבשים, ומספר על הרם הכנסיות ועל אבידותיהם הכבדות של החבשים .

המשך הפעולות נגד תושבי נג׳ראן ידוע ממקורות נוצריים. נקמתו של יוסף, שלא חמל על אנשי העיר ולא סלח להם את בגידתם, עוררה את זעמם של הביזנטים, שעזרו לחבשים לפלוש שנית אל חמיר. המלך יוסף הועמד מול שתי חזיתות: התקפת החבשים מבחוץ ובגידתם של ראשי שבטים אחדים מבפנים. ההיסטוריונים בני־זמננו מאוחדים בדעה, כי יוסף הוכיח עצמו כאדם בעל מרץ, תבונה ועוז־רוח. אולם הוא לא יכול לעמוד נגד הבגידה. כוחותיו לא הספיקו להדיפת התקפות האויב, שבאו בשלושה טורים. הוא נפל בקרב יחד עם ראשי השבטים שנשארו נאמנים לו. לפי האגדה הערבית קפץ יוסף עם סוסו אל הים וטבע. עם מותו הטראגי של יוסף נסתיימו הקרבות והתחיל טבח המוני של האוכלוסיה האזרחית. הנגוס של חבש ערך מסע־עונשין בתימן, שנמשך שבעה חודשים ושבו נרדפו על צוואר מתנגדיהם של החבשים וכל אלה שביקשו לשמור על עצמאותה של ממלכת חמיר.

תקופת שלטונם של החבשים בתימן, כשבראשם המלך או המשנה־למלך, נמשכה כארבעים וחמש שנה. אז הצליחו הפרסים להטיל את מרותם על הארץ, והם שלטו בה כמעט עד זמנו של מוחמד.

 יוסף היה המלך היהודי האחרון בחמיר. אך העדות היהודיות המשיכו להתקיים בארץ גם בימי הרדיפות ובימי האסלאם, כשהנוצרים היגרו ממנה או התאסלמו. אמנם ההיסטוריוגראפים הערביים מוסרים, כי גם המתייהדים הרבים בין שבטי הבדווים קיבלו את האסלאם, ומסתבר כי באמצעותם חדרו לתוך האסלאם אמונות יהודיות ואגדות המקרא. יש להניח, כמובן, כי גם יהודים מזרע אברהם התאסלמו, אך רוב היהודים בתימן החזיקו ביהדותם ונשארו בה עד ימי העלייה ההמונית עם קום מדינת ישראל.

ממלבות ערביות ערב הופעת האסלאם

עוד בטרם הופיע נביא האסלאם, אשר הניח את היסודות לאימפריה האסלאמית האדירה שקמה לאחר מותו, עשו הערבים נסיונות שונים להקים ממלכות עצמאיות בנאות מדבר ובמרכזי מסחר, או באזורי־הספר של פרס וביזנץ ובחסותן. להלן נימנה אחדות מהן.

• סלע אדום ותדמור. מאז סוף המאה הרביעית לפנה״ס היתה פטרה ( סלע אדום), בירת ממלכת הנבטים, עיר חשובה בדרך המסחר משבא לחוף הים התיכון. שפתה היתה ערבית. הממלכה הגיעה לשיא שגשוגה במאה הראשונה לספירה, שעה שהיתה נתונה לחסותה של רומי ושימשה מדינת־חיץ בינה לבין הפרתים. גדולתה לא האריכה ימים. בשנת 106 שם הקיסר טריאנוס קץ לעצמאותה והקים בשטחיה פרובינציה רומית. דרכי המסחר הועברו צפונית יותר, ואת הפעילות המסחרית של הנבטים ירשה תדמור. שגשוגה של זו נמשך בעיקר במאה השניה והשלישית אף היא היתה מדינת־חיץ בין שתי האימפריות הגדולות של התקופה, ומעמדה היה מבוסס על קיום מאזן הכוחות ביניהן. תושביה היו ממוצא ערבי ותרבותם היתה מיזוג של יסודות יווניים, ארמיים ופרסיים. בראשית המאה השניה גברה ההשפעה הרומית הישירה בתדמור, אך העיר המשיכה לשמור על ממשל פנימי עצמאי. בשנת 262 העניק הקיסר הרומי לאדַ׳ינֵה, שליט תדמור, את התואר אימפרטור והכיר בו כמפקד הכוחות הרומיים במזרח. לאחר שאד׳ינה נרצח (267/266) עלתה לשלטון בתדמור אשתו זֵינַבּ (זנובּיה). מרצה ושאפתנותה לא ידעו גבול ונסיונה להשתחרר מן התלות ברומי, ולהשתלט בכוח הצבא על המזרח כולו, הביא בשנת 272 לכיבוש העיר והריסתה בידי הקיסר הרומי אורליאנוס.