שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
המערבים 11
מחנה ישראל
הבית נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, והוא אחד הראשונים בה. לבית חצרות פנימיות, בור מים ומערך קימורים וקשתות המתחברים כחצובה למרכז התקרה. בשנת 1982 רכשה משפחת רינת את הבית ממשפחת חובה, חיים ושרה, שהגיעו לשכונה ב־1949 מטורקיה. מר חובה עבד במלון המלך דוד. באותו בית התגוררה גם משפחת צדיק, יוסף ורשל, דיירים מוגנים של ״עמידר״. הם פינו את האגף שלהם בבית עוד קודם לכן. משפחת רינת רכשה את זכויות הבעלות, לרבות חלק גדול מהמבנה שהיה הרוס ואטום ולא היה בשימוש.
הם שיפצו את הבניין שיפוץ יסודי תוך שמירה קפדנית על אופיו המקורי, לרבות השארת האבנים המקוריות של הכתלים החיצוניים והפנימיים וחשיפת רצפת האבן המקורית שכוסתה במרצפות פשוטות של 20×20. בור המים הושאר וכוסה בדלת ברזל, וגם הגפן העתיקה המשתרגת לקומה השנייה מתוך החצר הפנימית נותרה במקומה.
המערבים 12
הבניין נבנה בשלב הראשון להקמת השכונה, בשנות ה־60 למאה ה־19. סת־אילני דניאל, נוצרייה ערירית, התגוררה בדירה בקומת הקרקע עם אחותה. היא נולדה בסוף המאה ה־18 והתגוררה שם עד פטירתה בגיל גבורות ב־1960. היא הייתה בין היחידים (עם עפיפי לורנצו, מבית לורנצו שברחוב אגרון 24, ראו להלן) שלא עזבו את השכונה, גם בעיצומה של מלחמת העצמאות, כאשר ננטש האזור לחלוטין. אחותה של סת-אילני הלכה לבקר את אחיה בעיר העתיקה סמוך לפני המלחמה ולא יכלה לשוב לשטח הישראלי. היא הייתה בין מי שסייעו רבות לעולים ולפליטים החוזרים. בעיצומה של המלחמה אספה עם עפיפי לורנצו רהיטים וציוד מהבתים ומהחנויות הנטושים של הנוצרים ושל המוסלמים וחילקה לנזקקים. למחייתה גידלה יונים על הגג, ייבשה פרחים ועיטרה בהם גלויות ברכה ושנה טובה ומכרה למנזרים. לאחר מות סת־אילני חזרה הדירה לרשות ״עמידר״. סת־אילני נפטרה ערירית וללא קרובים בישראל. הבית נמכר באותה שנה למשפחת קונטנטה יעקב וצפורה. צפורה היא בתם של אבסטדו פרלה ושל מורנו שהתגוררו בבית מספר 4.
מעל דירת סת־אילני התגוררו רות ויצחק אוהב־עמי, שהגיעו לשכונה ב־1950 בסיועו של קרובם יחיאל הנ״ל. באותה קומה התגוררה גם משפחת קאופמן שהוזכרה לעיל. רות ובעלה הגיעו לשכונה בשנת 1951. לארץ הגיעה רות, עם הוריה בשנת 1933 מגרמניה דרך מצרים בהיותה בת שנתיים וחצי לאחר שנסו מאימת הנאצים. רות שימשה בארץ אחות בשירות ההגנה ולאחר מכן בצה״ל. בעלה יצחק היה ממוצא תימני ועבד ב״המקשר״ ואח׳׳כ ב׳׳אגד״. ילדיה אלון ועידו נולדו בשכונה. בתה הבכורה אסתר נולדה ברחוב מתתיהו. דירת משפחת קאופמן שבקומה השנייה נמכרה ב־1960 למשפחת כהן, שמאי ושושנה, שהגיעו מאירן ב־1950.
בית הכולל ־ המערבים 13
בית זה הוא מהמבנים הראשונים, אולי הראשון שבהם, ואחד משני המבנים הגדולים שנבנו בשלב המוקדם לפיתוח השכונה, בתקופה שבין 1865 ל־1879, לפי מפת וילסון. הבניין יוחד לכולל המערבים, והיו בו בית מחסה ובית מדרש. במקורו נבנה בשלוש קומות. הבניין הוקדש לכולל המערבים על ידי גברת רחל די תאבת שעזרה ברכישתו ובעזרתו של הגביר שלמה אבושדיד. שני לוחות קיר בבניין מציינים את שמות התורמים ואת סיפור רכישת החצר והבניין לכולל. הבית נודע גם כ״חצר רבי מאיר עובדיה״.
מראשית המאה ה־20 התגוררה בבניין משפחת משפחת קרוצ׳י, נגרים אומנים שהגיעו ממוגדור, עם הסב ועם אחות האב פריחה, כשם אשתו. ב־1948 נטשה אותו המשפחה, חזרה אליו לאחר מלחמת העצמאות ושבה להתגורר בו עד שלהי שנות ה״50. הצטרפו אליהם לאחר מכן קרוביהם: סולטנה, הרווקה היפה, המוזרה והמסתורית, ואחיה יהושוע ואשתו אסתר שהיו זוג ערירים. האב ניהל והחזיק בית כנסת בקומה השנייה שהשקיף לעבר מאפיית סטאקלף הנוצרי. (עם בריחתו של זה במלחמת העצמאות הייתה המאפייה למאפיית הירשלר. כיום מבנה זה סגור.) בית הכנסת בבניין החליף את בית הכנסת הנודע של הרדב״ש שנשרף ונבנה עם ייסוד השכונה ועמד מול הרחובות דוד המלך ודוד בן שמעון של היום. בבית כנסת זה התפללה גם משפחת שטרן, האב ושני בניו, הידועים כבעלי האכסניה ברחוב ממילא 83 לשעבר שהתאכסן בה תאודור הרצל ב־1898. בשנות ה־30 התגוררו שם גם משפחת בואנוס ואחרים, ומסוף שנות ה־40 וה־50 הצטרפו אליהם עולים.
הבולט ביותר מבני משפחת קרוצ׳י הוא יוסף קרוצ׳י, כיום בן תשעים ושתיים, המתגורר בבית אבות ״משען״ שברחוב גמלא בירושלים. דמותו קשורה קשר בל יינתק לתולדות השכונה, מיום הגיעו בשלהי העשור השני של המאה הזו עד פטירת הוריו בשלהי שנות ה־50. הוא עשה את עבודות הנגרות בביתו של המופתי הירושלמי שבשיח ג׳ראח ובבניין מלון פאלאס לשעבר הסמוך לשכונה והמשמש כיום משרד המסחר והתעשייה. כיום, לאחר שיפוצו ובנייתו מחדש, ממוקם בבניין זה המרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה.
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
מכתב מספר 17
אל טייב אלימאני מאשר קבלת ארבעה משלוחים ששוגרו לארמון על ידי שני האחים יעקב ואברהם קורקוס.
12.1.1861
الحمد للاه وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
השבח לאל לבדו
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום
לאדוננו, יהי האל העזרו.
صاحبينا التاجرين يعقوب واخاه ابراهام اما بعد فقد وصل للحضة الغالية بالله تعالي
אל שני חברינו הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם، לעצם העניין : הגיעו אל הוד רוממותו
4 الاحمال التي وجتموها على يد عامل الشياظمة وعامل ازمور واعلمنا بها سيدنا ايده الله
ארבע החבילות ( ששלחתם ) באמצעות העאמל השיאט'מה ـ חבל ארץ המשתרע בין מוגאדור בדרום לסאפי בצפון ـ והעמאל של אזמור، הודענו זאתצ לאדוננו، יהי האל בעזרו
بها وحيزت بجانبه السعيد والتمام في 30 من جادي الثانية عام 1277
וקיבלן לידו המבורכות.30 ג'מארא אלת'אנייא שנת 1277
יהודי מרוקו בישראל ובעולם-רוברט אסרף
שלוש סייע גם לביל״ויים הראשונים למצוא אדמות ליד חדרה, והשתמש ביחסים המצויינים שלו עם הדיירים הערבים כדי לפשר בקשיים שצצו בין אלו לבין הפעילים הצעירים, שלא היו מודעים לדקויות ולמורכבות של האוריינט. המהגרים שזה מקרוב באו נהנו גם מתמיכתו של יהודי מרוקני אחר, חיים אמזלג, נתין בריטי – הוא נולד בגיברלטר, והיה הקונסול הראשון של בריטניה הגדולה ביפו.
ב־1872 הקהילה המרוקנית-יהודית ביפו התחזקה, עם הגעתה של קבוצת סוחרים ורבנים ממרקש, בהנהגתו של הרב יצחק אסולין (1840 – 1912) אשר בנו משה (1876 – 1956) הקים בתל אביב שכונה הנושאת את שמו ״אהל משה״.
היהודים המרוקנים לא התגוררו ביפו בלבד. רבים, בייחוד בני מקנס, העיר משם יצאה ב-1860 שיירה שמנתה 300 איש, התיישבו בטבריה אשר עד מהרה כונתה ״מקנס הקטנה״. בעיר ישבו משפחות רבות שהידועות ביניהן היו טולדנו, בן קיקי, סבאג וברדוגו. בני העיר טטואן התקבצו בחיפה, ואילו בני רבאט ודרום מרוקו התיישבו הן ביפו והן בירושלים.
בירושלים, הקהילה היהודית המרוקנית שמנתה עד אז כמה עשרות משפחות ואנשים בודדים, בחלקם קשישים מאוד, נהנתה מהגעתו של רבי דויד בן סימון (1824 – 1880), המכונה ״צוף דבש״, בן למשפחה של סוחרים עשירים מרבאט. יהודי מרוקו בירושלים נמצאו אז במצב קריטי; הם ראו את עצמם כמקופחים מבחינת דמי החלוקה מצד עדות ספרד האחרות. הם ניסו ליצור לעצמם יישות עצמאית, ולשלוח שליחים משלהם למרוקו, דבר שהביא לתגובה נמרצת מצד הקהילה הרשמית אשר עירבה בעניין את הקונסולים של צרפת ושל בריטניה הגדולה, שפנו לשיטות הפחדה בכוח הזרוע. רבי דויד בן סימון, שנקרא לעזרה על ידי עדת ״המערביים״ בירושלים, הפעיל את השפעתו כדי לפשר בעניין ולהשיג מן הרשויות הכרה בקהילה המרוקנית, בנפרד מן הקהילה המזרחית, עם מנגנון משלה, ״ועד עדת המערבים״, הקיים עד עצם היום הזה.
הנימוק המכריע שסייע להשגת ה״ניתוק״ הזה, היה התחייבותו של דויד בן סימון להגביל את מתן דמי החלוקה לאלמנות, ליתומים, לתלמידי חכמים ולאביונים. האחרים ייאלצו להרוויח את מחייתם בתור חקלאים, בעלי- מלאכה או סוחרים זעירים.
תנאי המחיה של היהודים המרוקנים בירושלים השתפרו במידה ניכרת, אחרי שרבי דויד בן סימון החליט להושיב את הקהילה הזאת מחוץ לחומות העיר העתיקה, מחוץ לרובע היהודי המוזנח מבחינה תברואתית. במרחק של כמה מאות מטרים משער יפו הקים – יחד עם בני משפחות אבו שדיד ועמיאל, שכמותו באו מרבאט ־ את שכונת ״מחנה ישראל״, בה הושיבו את העניים ואת המהגרים החדשים בבניין שכיום שוכן בו ״המרכז העולמי ליהדות צפון אפריקה״.
ב-1875, יהודים ממוצא מרוקני היוו שליש מן התושבים היהודים בירושלים: 1,000 מתוך 3,400. עד 1909 חל גידול באוכלוסייה(ב-1882 היו 1,300 מרוקנים מתוך 6,000 יהודים), ולאחר מכן חלה ירידה, שבחלקה מוסברת על ידי תחילת הפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו (2,200 מרוקנים מתוך 12,000 יהודים ב-1909, לא יותר מ-1,000 לאחר מכן). עד כדי כך שבשנת 1943, הביטאון של עדות המזרח ״הד המזרח״ כתב: ״אנו, בני עדות המזרח, עלולים להיעלם לחלוטין מארצנו, ולהיזכר בהיסטוריה של היישוב בתור אפיזודה חולפת בלבד.״
הייתה זו התוצאה של התמורה הניכרת שחלה בהגירה היהודית לארץ ישראל – שהפכה ברובה, שלא לומר כולה, לאירופית – בהשפעת הציונות המדינית. ההגירה היהודית ממרוקו כמעט פסקה עקב מלחמת העולם הראשונה, אך גם בגלל מיכשולים שרשויות הפרוטקטורט הציבו בפני היהודים המרוקנים, בייחוד אלו שרצו להגיע לארץ ישראל.
אין בכך כדי לומר, שהללו היו אדישים להולדתה של הציונות המדינית, אף כי אופיה הבלתי-דתי בוודאי זעזע והפתיע אותם. מה גם שהציונות המדינית הובאה למרוקו על ידי יהודים אירופים או בעלי מנהגים אירופיים, אשר התגוררו ביישובים במישור החוף המרוקני, ויחסיהם עם ההמונים היהודיים שב״מלאח״ או בפנים הארץ לא היו חמים ביותר. האגודה הציונית המרוקנית הראשונה, ״שערי ציון״, הוקמה בקיץ 1900 במוגאדור על ידי סוחר בשם מוזס לוגאסי, אשר התגורר במשך זמן רב באנגליה. לא היה חסר לו דמיון, לאיש, והוא הציע לתיאודור הרצל פרוייקט לדגל שעליו יופיעו השמש הזורחת ושבעה כוכבים, סמל ליום עבודה של שבע שעות שרצה להנהיג במדינה היהודית לכשתקום. מוזס לוגאסי, שהיו בידיו שני מנדאטים לקונגרס הציוני, בזכות דמי חבר שאסף, החליט בכל זאת שלא להגיע לקונגרס. הרופא היהודי רוסי מקהילת טטואן, שהקים את הקבוצה ״שיבת ציון״, אף הוא נמנע מכך.
The Marinide Berbers—Zenata-David Corcos
The Marinide Berbers—Zenata
Ibn-Khaldun distinguishes two branches of the Berber people, Branes and Botr. The main group within the Botr is the Zenata, in turn subdivided by the historian into a first and second race, or first and second period. The Jerawa, the Meghrawa, the Miknasa and the Beni-Ifren, for example, belong to the Zenata of the first race, while the Marinides are of the second race.
The Zenata, among whom, as has been established, some Judaization took place, at any rate in the early stages of their history, opposed the first Arab invasion of the Maghrib was more successfully than did other Berbers. The leading tribe of the Maghrib more successfully than did the other Berbers. The leading tribe of the Zenata was formed by the Jerawa of Ores. These Jerawa, Ibn Khaldim, explicitly states were Jews. It was their Queen, Kahina, that 'Deborah of the Berbers', who not only symbolized but herself led African opposition to Islam and to Arab influence in the Maghrib. After she had been beaten and finally killed, the Zenata, no longer able to organise their resistance, had to bow before the conqueror. Yet not all were prepared to bend the knee. Many took the road to the desert steppes, to the Sahara itself or to the Eastern side of the Atlas range in Morocco. Under pressure from the Moslem army, the majority were finally converted to Islam. Arab officialdom then, sought to make these convert Berbers pay the capitation tax (Jezia) imposed by law only on infidels, whether Jewish or Christian. This policy has been seen as simply an irritating measure taken by the contemptuous and greedy Arab conquerors : It can, of course, also be explained by the persistence of many Jewish and Christian features, or by the fact that a large number of Branes and Zenata Berbers remained attached to Christianity and to Judaism respectively. In any case, this threat combined with the well known Berber spirit of independence making them adopt the Kharijite heresy imported from the East, was for the purpose of preventing the newcomers from dominating them. The African disciples of Kharajism were almost all Zenata. The new converts, once admitted to Kharijism, accepted their brethren who had remained Jews or Christians providing they said the Sahada with the following modification: "Mohammed was sent by God to the Arabs but not to us".
By dint of great effort and the dispatch of troups from the East, the Arabs succeeded in strangling Kharijism for a while, but were finally beaten; the heresy then flourished and its disciples were able to form independent states.
In the far West, on the Atlantic coast of Safi, at Salee, a state was constituted among the Bergwata, a tribe of the most authentically autochthonous group in Morocco, the Masmada. It was a Zenata, a Jew, who laid the foundations of the new state. His name was Tarif and he was thought to the tribe of Simeon; he was therefore called Tarif ibn Simaun ibn Yakub ibn Ishaq. According to the source of information El-Bekri, the geographer, he exercized royal power over the Zenata. His son and heir, Salih, founded an entirely new religion, strongly marked by Judaism, doubtless in accordance with the aspirations of his Bergwata subjects, who had been joined by a large number of Zenata. We know the essential features of this religion from El-Bekri, and other details from Ibn Adhara, Ibn-Abi-Zar, and Ibn Khaldun. The Judaized kingdom of the Bergwata created about 740 C.E. was brought to an end by the attacks of the Almohads in the second half of the nth century.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
- כלו מחמדים
אנתולוגיה של מאמרים, הקדמות, חידושים וידיעות בעינייני דרוש ואגדה, הגות ואישים, מלוקטים מהספרות המדרשית והרבנית לתקופותיה. מעין ״מדרש תלפיות״, ״מדבר קדמות״ ו״עדן מקדם״.
חיבור זה הוא שלישי, בסדרת ספרים שחיבר במתכונת זו, קדמו לו ״מיני מתיקה״ ו״אשכלות הגפן״. התוכן נלקט תוך כדי לימודו ועיונו בספרים, מתוך כוונה שהדברים יהיו לפניו תמיד ולא ישכחו ממנו, וכדי לזכות אחרים שאין בידם הספרות הרבנית העניפה או שאין להם אפשרות והזדמנות לקרוא אותה: ״כל זה עשיתי לזכות עצמי ואחרים … שאין בידם מטפחת ספרים למצוא בקל כל ההדרים״ (שער הספר). משום כך קרא לספר ״כלו מחמדים׳, לרמוז כי יש בו דברים נחמדים. לספר הקדמה ושער משל המחבר והוא ערוך לפי סדר א״ב, אם כי הסדר הפנימי של הא״ב לא נשמר באופן עקבי.
הקובץ עליו כתוב החיבור הוכן בידי ר׳ יוסף. החיבור אינו ממוספר, בו 57 דפים כתובים. הדף: 28.6×20.8. בעמוד 30—32 שורות. בשורה 12—18 מילים.
- הרי בשמים
אנתולוגיה של מדרשים, פרושים, ומאמרי מוסר השכל מלוקט מספרות המדרש וההגות של ראשונים ואחרונים בתוספת נופך מהמחבר. מעין ״מדרש תלפיות״ לר״א הכהן, ״מדבר קדמות״ לרב חיד״א ו״עדן מקדם״ לר׳ רפאל משה אלבאז, ועוד. על שיטתו ומטרתו לימד אותנו בשער שהכין לחיבור:
ואשר הקרה לפני … דברים טמונים ומכוסים מעין כל חוזה, דברים חדשים ונפלאים ונעלמים … ואני אומר מי שימצא דבר
יקר ולא יכתוב אותו לזכרון זה הפסד.. וחסרון שאינו מתמלא, וגם היא אבירה שאין לה השבה לעולם. כי השכחה מצויה … לכן יעצוני כליותי לכתוב דברי חכמים וחירותם … ויבא יוסף הביתה, מלא חפני טיבותא, מילי מעלייתא מרגניתא טבתא, ואת שמו קראתי הרי בשמים.
החיבור ערוך לפי סדר אלפא ביתא. אין בו הקדמה משל המחבר ואינו ממוספר ובו 124 עמודים כתובים. הדח: 22.1×19.1. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 14—18 מילים.
- כתוב עליו ליוסף״
בו אסף מאמרים, חידושים ודרשות שנאמרו בספרות הדרוש הרבנית, ברמז, בהגות ובקבלה על יוסף הצדיק: מעלותיו, מידותיו, נסיונותיו וצדקותו. והוסיף על אלה המחבר את חידושיו, אותם הוא רגיל לפתוח ב״אמר המאסף!״. את החומר ערך לפי סדר א״ב. המניע לחיבורו היא העובדה ששמו יוסף כשם יוסף הצדיק.
ובהקדמה מאריך להוכיח מספרי המקובלים והאר״י ז״ל, שהשם שניתן לאדם על ידי הוריו אינו מקרה, אלא הכל מחושב ומכוון מלמעלה, ושמו של האדם רומז על תכונותיו:
דכל השמות שבעולם אינם במקרה, אלא הכל מאיתו יתברר דלפי האיש ופעולתו, כך מזדמן בפי אביו לקוראו בשם זה. דהשם ממש יורה על ענין הפעולה שבאותו אדם, אם הוא מצד הטוב או מצד הרע, ובאיזה ענין יהיה הטוב שבו ובאיזה ענין יהיה הרע, הכל יורה שמו עליו ויהיה הכל מרומז בשמו. ולא זה השם עצמו, אלא אפילו מספר שמו וכל אות ונקודה שבשמו, הכל מורה על פעולתו וענייניו אשר באותו האיש. באופן שאין דבר קטון וגדול שבכל איש ואיש שלא יורה עליו שמו. ואפילו שתמצא לפעמים אדם רשע ושמו יורה על טוב, הנה יורה שיש בו איזה ניצוץ טוב. ולפיכך ראשונים שהיו יודעים סוד זה היו בודקים בשמות, כמו רבי מאיר לכדור. וכן בשמות בעלי חיים. וזו חכמת אדם הראשון, [=שהיה] יותר מושלם ממלאכי השרת.
לאחר שהאריך להוכיח את השפעת השם על האדם מסיים: ״קורא נעים עיניו תחזינה משרים מה שבינותי בספרים … דברים ברורים כי השם שנקרא בו האדם אינו במקרה״. את הרעיון לחיבור זה לקח מהרה״ג רבי אברהם פאלאג׳י מחכמי איזמיר במאה הי״ט, אשר חיבר ספר בשם ״שמו אברהם״ (שאלוניקי תרכ״ז), לקט מאמרים בסדר א״ב על אברהם אבינו, מעלותיו ומדותיו.
לספר שער והקדמה משל המחבר, מעבר לשער בקשתו שיזכהו השי״ת להדפיס חיבוריו וכן רשימה של 27 מספריו. החיבור כתוב על ספר חשבונות, אינו ממוספר ובו 115 דפים. הדח 29.6×19.5. בעמוד 30—33 שורות. בשורה 16—18 מילים. דפים 92 ע״ב — 107, השמטות והשלמות כפי שהזדמנו לפניו, הן אינן ערוכות לפי סדר הא״ב. דפים 108—112 ע״א, ריקים וכנראה השאיר אותם להשלמות. דפים 112 ע״ב — 115, אוטוביוגרפיה של המחבר, עליה חזר בשינויים קלים מספר פעמים בחיבוריו ״תולדות יוסף״ ו״נפלאותיך אשיחה״, ועוד.
שלווה בצל האימה- נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….
שלווה בצל האימה
דודו ישועה ״האביר הנוצץ והמצוחצח״ הלך לעולמו, ובא הקץ על פרק חשוב בתקופת־הזוהר של חיי־העיירה־היהודית גוראמה. דודו ישועה היה בעיצומה של תפילת מנחה בשבת, בבית־הכנסת החדש, כאשר התמוטט כהר ונפל ארצה. הוא הובל לביתו במצב אנוש ומת כעבור שלושה ימים. בהלוויתו, השתתפו כל אנשי־העיירה אשר התאבלו עליו מרה וקברוהו בכבוד רב בבית־ העלמין המקומי החדש.
אך עברו שבעת ימי האבל ומשפחתו העניפה נכנסה למריבות קשות, ושינאת־אחים. פרצו ביניהם סכסוכים חריפים על הרכוש העצום ועל תפקידו הציבורי של דודו ישועה המנוח כראש־הקהילה. פיזור ״ממלכתו״ וחלוקת ירושתו של דודו ישועה היו בלתי נמנעים, ולא היתה דרך ליישב את הסכסוכים בין בני־השבט הגדול שהתפזר לכל עבר. משפחת מסעוד, שכונתה דבית ישועה, עברה לגור בעיירה ריש דרומית לגוראמה, ומשפחות הרב מכלוף עם בנו הרב יהודה הצעיר, וכן משפחתו של מאיר החזק דבית ישועה, עברו לעיירה ״תאלסינט״. הבנים והנכדים הקימו להם משפחות ופרשו מהחמולה העניפה, ובעיירה גוראמה נותר רק כליפה דודו ומשפחתו. כליפה דודו היה בנו של דודו ישועה, אך כל דמיון ביניהם היה מקרי לחלוטין. כליפה ירש את התפקיד. הציבורי של אביו והפך לראש־הקהילה בגוראמה.
כל בני שבטו הגדול של דודו ישועה, אשר במשך עשרות שנים היה תחת מרותו ומנהיגותו התקיפה, ירשו ממנו את תכונותיו, וכעבור שנים מעטות הפכו לאנשי עסקים וראשי־קהילות במקומות ישוביהם החדשים. רובם היו מוצלחים, אך המוצלח מכולם היה מאיר החזק שישב בעיירה תאלסינט. עליו אמרו מפה לאוזן שהוא העתק מושלם ש דודו ישועה, והוא ניחן בכל התכונות תקיפותו של מאיר החזק סייעה בידו למצוא שפה משותפת אפילו עם השבטים הנוקשים של הנוודים בהרי־תאלסינט, איית חדידו באזור אסדאד. הצבא הצרפתי והלגיון בראשו, ליקק הרבה פצעים ממלחמותיו נגד שבטים אכזריים אלה, עד שהצליח לדכא אותם ולהשליט סדר וחוק בקירבם בעזרת ראשי השבטים שלהם. אחר מותו של דודו ישועה, מתו בזה אחר זה רוב וותיקי־העיירה. כאילו חיכו לו כדי ללכת יחד איתו לעולם הבא. גם רוב ראשי־משפחת לוי הנקראת בית־החזן, מתו. בית־החזן היה בית־החמולה השניה בעיירה בגודלה. ובחשיבותה. בחמולה זו היו רבנים גדולים ותלמידי־חכמים, אשר עסקו בין השאר, גם במסחר. לאחר מות ראשי־משפחה עניפה זו, פרצו גם־כן סכסוכים ומריבות בין הבנים והנכדים והם חילקו ביניהם את הרכוש והתפזרו לכל עבר
חלקם עבר לגור בעיירה ריש וחלקם הגדול נשאר בגוראמה, כאשר המנהיג הרוחני שלהם היה ונשאר הרב באבא־ענא.
: تالسينت Talsint (en tamazight ⵜⴰⵍⵙⵉⵏⵜ, en arabe
est une commune rurale de la province de Figuig, dans la région de l'Oriental, au Maroc. Elle a pour chef-lieu une ville du même nom
למשפחה זו, שהיתה בעבר מלוכדת ומאוחדת, אירעו אסונות רבים, והחמור מכולם היה מותם הטרגי של שני הנערים דידיך וחביב. שני הנערים שאחד מהם היה בן יחיד להוריו, נתלוו לפועל ערבי שהלך הרחק מהעיירה כדי להוביל על חמורו סיד לסיוד הדירה לקראת חג הפסח. בעת שהערבי עסק בחפירה, נגרמה מפולת של גושי־עפר וקברה תחתיה את הערבי ושני הנערים שהיו לידו. חג הפסח שנחוג בדרך־כלל ברוב שמחה ופאר, הפך לאבל כבד לתושבי העיירה. לאסון זה נוספו בשורות מרות שהיגיעו מן הערים פאס ואוז׳דה. הבשורות אמרו שאספסוף ערבי צמא להרג ולביזה ערך פוגרומים בשכונות היהודים בערים אלה וגרם להם אבידות רבות בנפש וברכוש. השלטונות הערביים וקציני־הכיבוש הצרפתיים שלא ידעו, לטענתם, את כוונת האספסוף מבעוד מועד, היביעו את צערם בפני ראשי־היהודים בערים אלה, והבטיחו להצמיד שמירה ביום ובלילה לשכונות.
הצרות באו מכל כיוון והעבירו את החיים המאושרים של יהודי־העיירה, כל זה בצד תופעות מוזרות, כמו העלמותו המוחלטת של היהודי מאיר באייה, שעזב את העיירה, וכל נסיונות אחיו משה באייה לאתרו באלג׳יריה בעזרת המושל הצבאי, עלו בתוהו.
יהודים רבים עזבו את האזור ואת גוראמה בחיפושים אחרי עתיד טוב ומבטיח יותר. גם הצעיר יעקב חיון בעל הכינוי יגו משה, עזב את גוראמה נ עקבות צבא־צרפת בדרום מרוקו אשר להם היה מספק ציוד ומצרכי־מזון. יגו ו;צעיר ועמו אחיו ״זאקי״, הפכו במשך הזמן לספקים ראשיים של הצבא הצרפתי. יגו נדד אחריהם עד שיום אחד מצא עצמו בגבול אלג׳יריה — ״חרה — מאוריטניה. הוא גייס לעבודתו קבוצת־אנשים יהודים מהעיירה יוראמה ובראשם יצחק לחיאני, והם שניהלו את עסקיו בערים ובמחנות הצבאיים בהם הקים יגו משה חנויות וסוכנויות אספקה. טינדוף. ביר־מגרין, ק־לחסן ומקומות רבים אחרים. יצחק לחיאני שהיה מלומד בחורה ובעל חפיסה יוצאת מהכלל, למד בכוחות עצמו את השפה הצרפתית ובמהרה הפך לאחראי ראשי על כל עסקי־יגו משה. עסקים אלה היו מוצלחים, למראית עין, והפכו למוקד משיכה לעשירים רבים אשר באו לחזר אחרי יגו משה ולהציע לו עסקאות. מרכז העסקים היה בעיר אגדיר שבצפון־מרוקו וביתו של יגו משה היה פתוח לרווחה לכל דכפין. אצל יגו משה העשיר שכונה גם תאז׳ר יגו ביקרו אורחים חשובים ממרוקו ואף ממדינות אפריקה השכנות, כמו סודאן, סנגל, מאוריטניה ועוד. הבית של יגו משה שימש גם בית־הארחה מרכזי לעניים היהודיים שפקדו את העיר אגדיר ועוזרוח־הבית היו עסוקות יומם וליל באירוח, עד שאיש לא ידע מי יצא ומתי נכנס. יהודי אגדיר כינו את ביתו של יגו משה ״בית אברהם אבינו״ וכולם רחשו לו כבוד והערכה. יגו משה, אשר בינתיים נשא לאישה את עזיזה, מבנותיו היפות של דוד לחיאני בגוראמה, הלך וגדל ברכושו ובשמו הטוב. עסקיו גדלו והתרחבו וכבר לא הייתה לו שום שליטה עליהם ולא ידע אף פעם בכמה נאמד הונו וכיצד מטפלים עוזריו ועובדיו בעסקיו. במשך השנים נולדו לו עשרה ילדים מאשתו עזיזה, והיו לו כל האמצעים הדרושים לפנוקם ולחינוכם. חיי משפחת יגו היו מאושרים, אלא שלא לעולם חוסן. במשך הזמן נוצר תוהו ובוהו. עוזריו הסתבכו במסחר שחור, האחראים עזבו את תפקידם ואיש לא ידע מימינו ומשמאלו. הכל התמוטט בין לילה והיה כלא היה, וסיפור יגו משה העשיר נשאר בגדר אגדה. יהודי גוראמה שהובאו מאות קילומטרים במיוחד כדי לעבוד בעסקי־יגו משה, מצאו עצמם קרחים מכאן ומכאן, ולא נותר להם אלא לחזור לעיירתם בידיים ריקות. עשרות היהודים חזרו עם זכרונות וחוויות של ״פלאי־יגו משה״ ושנים רבות עוד סיפרו אותם לכל מי שרק רצה לשמוע. — יגו משה ומשפחתו נשארו באגדיר.
באחד הימים הראשונים של עסקיו המשגשגים עם צבא־צרפת, הגיע יגו משה לאחד המחנות באזור, ובהיכנסו למחנה צבאי לשם סידור עניני־אספקה, נתקל בקצין צרפתי צעיר. בראותו את יגו משה היהודי, קרא הקצין: ״יהודי, ברא תראה מה עשו הערבים לאחים שלך בפלסטין״.
יגו משה נדהם תחילה מערנותו של הצרפתי, אך הוא החליט לנסות ולהבין מהי כוונתו. הקצץ שישב אותה שעה על כיסא וקרא עיתון צרפתי הצביע על כתבה מתוך העיתון ואמר בליגלוג כשהוא עושה תנועת־שחיטה בכף ידו על צוארו הוא: ״הם שחטו את היהודים בחברון״ יגו משה, הנדהם מסיפורו של הקצץ האנטישמי, נשאר פעור פה ולא ידע כיצד להגיב, אך הקצץ הצרפתי ניצל את מבוכתו זו והוסיף להציק לו: ״טוב עשו הערבים, צריך לשחוט את כל היהודים״. יגו משה פנה והתלונן על הקצץ בפני מפקדו ולמחרת הועבר הקצין למחנה אחר לאחר שהועמד לp־משמעתי. יגו משה החליט לספר על תקרית זו לראשי הקהילה, ולברר מה מידת האמת שבסיפורו של הקצץ הצרפתי. עד מהירה התברר לו שאכן יהודים רבים נטבחו בעיר חברון ובירושלים על־ידי הערבים בחורף של שנת 1929. רבים קראו על כך בעיתונים הצרפתיים והתאבלו מרה על קורות אחיהם בארץ הקודש שאותה הכירו רק מן התנ״ך.
אנטיפה ובזו-מקורות שונים
מעורבות של שגריר צרפת.
משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jpg
במכתבו של שגריר צרפת במרוקו M.De.Veroullet ב-13 בדצמבר שנ 1880 לדרומונד האי שכיהן בתור זקן הסגל הדיפלומטי במרוקו, עומד על הפער בין ההצהרה הליברלית של הסולטאן, שהוקראה על ידי הווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש בוועידת מדריד ב-26 ביוני האחרון, ובין המציאות בארצו.
כשמספר הרציחות של יהודים על ידי מוסלמים באזורים הפנימיים של מרוקו הולך וגדל. בין המקרים שהובאו לידיעתו מזכיר גם את האירוע באנתיפה, ומוסיף כי משפחת הקורבן עוד לא קיבלה פיצוי.
מטרת פנייתו להציע כינוס כל נציגי החוץ במרוקו, כדי להגיע להחלטה משותפת על האמצעים עליהם לנקוט כדי לעצור מצב זה, המחמיר מיום ליום.
בהקשר למכתב זה יש להעיר כי במשך 16 שנים מביקורו של מוטיפיורי במרוקו, כלומר משנת 1864 עד 1880, הגיעו ידיעות לאירופה על 307 יהודים שנרצחו במרוקו. יש להניח שהמספר גדול יותר, כי לא על כל הנרצחים במקומות נידחים דווח. שנת השיא הייתה כנראה 1880, ובשנה זו מצוי מידע על 200 יהודים שנרצחו על ידי מוסלמים במקומות שונים במרוקו. כך דווח על ידי " אגודת אחים " בלונדון.
המושל לא פוטר, ועל יהודי אנתיפה נגזרה גזרה חדשה.
התברר שעוד בשנת 1881 לא פוטר המושל ובוודאי לא נענש, ויהודי אנתיפה סבלו ממנו. מידע על כך הגיע ללונדון באפריל אותה שנה, והועדה המשותפת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות פנתה ב-29 באפריל 1881 לשר החוץ והודיעה לו כי הדיכוי של יהודי אנתיפה נמשך על ידי המושל שעדיין בתפקיד למרות הבטחת הסולטאן שיפוטר.
נוסף לכך הודיעו על גזרת הסולטאן המחייבת יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי באנתיפה, כמו במקומות אחרים במרוקו. מטרת הפנייה כרגיל ששר החוץ יורה לנציגו במרוקו לטפל בנושאים אלה. ואמנם ב-20 במאי העביר משרד החוץ לדרומונד האי תמצית המכתב של האגודות הנ"ל.
שר החוץ הורה לו שידווח על התנהגותו של המושל, והנושא השני יובא לדיון בפני הסולטאן.
יזמותיו של השגריר הבריטי.
לאחר שלושה ימים כתב משרד החוץ לוועד שליחי הקהילות על פעולותיו של השגריר הבריטי במרוקו בנושאים שהוזכרו לעיל.
1 – דרומונד האי עמד בקשר תדיר עם ראש הווזירים ועם מהווזיר לענייני חוץ בקשר לרצח היהודי על ידי המושל של אנתיפה. למרות שהובטח לו כמו לנציגים זרים אחרים בטנג'יר שהמושל ייאסר, ייענש ויינתן פיצוי ליורשים על הרכוש שהוחרם על ידי המושל, וכן דמי כופר על הרצח, ההבטחות לא מומשו.
2 – בסוף אפריל התלונן דרומונד האי בפני וזיר לענייני חוץ, על העמדות המנוגדות שלו, שאמנם ציוה לשלם דמי כופר, ובכך אישר את אשמת המושל ברצח, אבל סירב לאשר פיצוי על הרכוש שהוחרם, עד שהאשמות נגד המושל יוכחו.
3 – בקשר לאילוץ היהודים לחלוץ נעליים ברובעים מוסלמיים : הוא מתלבט אם רצוי לנקוט עתה יוזמה לביטול הגזרה. לדעתו, אם יופעל לחץ על הסולטאן לבטל נוהג שהקנאים הקיצוניים הנהיגו ועומדים על ביצועו, אזי לא יוכלו לשמור על רכוש היהודים.
כלומר קיים חשש שהביטול יתנקם ביהודים שרכושם יהיה למשיסה על ידי הקנאים המוסלמים. אבל, להערכתו, במשך 12 החודשים האחרונים הפרעות הן פחות שכיחות מאשר לפני כן. ובהזדמנות הראשונה ימליץ בפני הסולטאן על ביטול הגזרה.
תשלום כופר דם ופיצוי על החרמת הרכוש של דהאן, המושל לא פוטר ולא נענש.
למרות סירובו של הווזיר לשלם פיצויים, הורה לו הסולטאן לשלם. כך עולה ממכתבו של ה. וייט ב-2 ביוני לשר החוץ. הווזיר הודיעו ביום הקודם כי צווה על ידי הסולטאן לשלם לבנו של הנרצח משה דהאן, 3700 דולרים בתור דמי כופר ופיצוי על הרכוש שנלקח על ידי המושל מאביו. וייט העיר כי למרות שסכום זה נמוך מזה שהוצע על ידי דרומונד האי ועל ידי המושל, המליץ בפני הבן לקבלו.
פיטורי המושל והענשתו : וייט הזכיר את ההבטחה הפורמאלית שניתנה לשגריר הבריטי בפקודת הסולטאן כי המושל יפוטר וייענש בהתאם לחומרת המעשה, מיד כשהתנאים יאפשרו זאת. הדבר טרם נעשה, ועומד על חשיבות הביצוע כדי שמושלים אחרים ישמעו וייראו מלעבור פשעים כאלה.
משה בן דהאן הודיע לכותב שהוא עומד לעזוב את טנג'יר ולהתיישב בדמנאת עם משפחתו, כי חושש לחזור לאנתיפה כל זמן שמושל זה מכהן. הווזיר מתבקש לתת למשה המלצה למושל דמנאת ומכתב תקיף למושל אנתיפה בו הוא מצווה עליו לעזור לו בחיסול עסקיו במחוזו, והעברת רכושו לדמנאת. על המושל לקבל אחריות אישית לכל נזק או פגע שייגרם לו או לרכושו.
המשפט העברי קהילות מרו- מ.עמר
טופס תקנה שהמוכר קרקעותיו ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מהם, או יש ב״ח עליו ורוצה לגרשה שידירנה הנאה.
נ״א.
עוד תקנו החכמים השלמים מהם נ״נ ז״ל, ומהם אשר הם חיים עדנה אל יחסר המזג, על ענין הלוה שמכר קרקעותיו ואח״כ גירש את אשתו. עם היות שמן הדין גובה מן הלקוחות, ואינו צריך הבעל להדירה הנאה. דלא אמרינן שצריך הבעל שידירנה הנאה, זולת בערב דכתובה, ואם לא היה הבן ת׳׳ח, וגם כן לגבי הקדש. אמנם בענין הלקוחות, אין צריך להדירה. כמפורש בדברי עמודי ההוראה, ה׳׳ה הרי׳׳ף והרמב״ם והרא״ש זלה״ה, ועיין בלבוש הבוץ ס׳ ק״ב סעיף! ז׳ ח׳. ובראות החכמים השלמים, דבכל יום ויום הרבה מן האנשים הם עושים תחבולות והברחות, על הלקוחות, ועל בעלי חובות, לגרש נשותיהם, ואח״כ מחזירין אותן. לכן תקנו תקנה הגונה וישרה, שהבעל אם יגרש את אשתו כשמכר קרקעותיו קודם, ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מעליהם, או אם יש עליו בעלי חובות, אף אם יהיו מאוחרין, צריך שידירנה הנאה שלא להחזירה עד יפרע ללוקח ולב״ח. ועם היות ששמענו שהחכמים השלמים הקדמונים נ׳׳נ ז״ל, תקנו תקנה זו הנז', קיימנו אותה אנו החתומים בחדש ׳אני ׳לדודי ׳ודודי ׳לי, בשנת ומוצא שפתי לא אשנ״ה ליצירה פה פ׳אס יע״א, ולקיים כל דבר כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, וכדי שלא יפסידו הלקוחות וב״ח. ח״פ בעישור אחרון לשבט שנת ה׳ צבאות יג״ו עלינו אכי״ר, ושריר ובריר ובהיר וקיים. וחתו׳ עליה החכמים השלמים, הרבנים המובהקים, כמוהר׳׳ר יהודה עוזיאל, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח, וכמוהר״ר יצחק אבן צור, וכמוהר׳׳ר שמואל אבן דנאן זלה״ה.
שבט שס״ג -1603
נ״ב.
טופס תקנה, שכל משכונה או מכירה, העשויה ע״י סופרי ישראל, שצריך שתעשה ג״כ בערכאות. ויכתוב הסופר שהיא היא, וישלישוה ביד נאמן. וככלות הזמן, יחדש אותה בדיניהם. ואם לא יהיה כאן הממשכן, יעשו מכר ע״ג המשכונה בדיניהם. וכן לעשות צודא״ק בדיניהם. וכן השותפים בקרקע, יודו זה לזה עאקד לאיקרא״ר. וכן השוכר הקרקע, יודה לו שכירות בדיניהם, וכופין ע׳׳כ האמור.
נ״ג. עוד תקנו החכמים השלמים הקדמונים נ״נ זכר כולם לברכה, לתועלת ב״ח. להיות שכמה אנשים ונשים, ממשכנים קרקעותיהם, או מוכרין אותם לישראל. וקצת הם עושים בערמה, לכתוב עליהם קצת עאקוד בערכאות הגוים, לגוים אלמים, וכדומה. וקצתם הם עליהם חובות באמת, ובדיני או״ה, אם יוציא הישראלי שום משכונה שיש בידו בעדי ישראל או המכירה, לא שוה כלום לפני השופט שלהם. ונמצא ב״ח מפסיד את חובו, לכן תקנו החכמים השלמים ז״ל, שכל משכונה או מכירה, שתעשה בסופרי ישראל, אף אם לא היה תנאי ביניהם שיעשה לו כמוה בערכאותיהם של גוים, עכ״ז מחוייב הוא מכח התקנה, שיודה לו משכונה או מכירה אחרת כמוה בעש״ג. ולשיכתוב המשכונה הממשכן בעש״ג, מלבד שיכתוב הסופר בשטר המשכונה, שהמשכונה הכתובה בדיננו, והמשכונה הנעשית בערכאותיהם, הכל דבר אחד. ועכ״ז ישלישוה ביד נאמן, וכשיכלה הזמן הכתוב בה, יחדש אותה הממשכן הנז׳, הן איש הן אשה. ואם לא היה מצוי הממשכן הנז', או הממשכנת הנז׳, אם יראה לשליש או לב״ד, אשר יהיו בימים ההם, שיעשו מכר ע״ג המשכונה בדיני או״ה, הטוב בעיניהם יעשו. ותהיה מונחת ביד שליש, או ביד ב״ד, לענין אם יצאו ב״ח גוים על הישראלי הממשכן, יותן האלעק״ד הנזכר ליד נאמן, להראותו להשופט לעשות בו משפט דתם. וכל זה יובן בעק״ד המשכונה, או בעק״ד המכירה, שנעשה להבטחת המשכונה. אמנם במכר גמור יטול האלעק״ד הנזכר, הלוקח הנז׳, ואם לא ירצה הממשכן, או המוכר, להודות עאק׳׳ד בעש״ג, יאסר בבית הסוהר, ולא יצא משם יומם ולילה ולא בשבתות וי״ט, עד שיודה העק״ד הנז׳. זהו מה שתקנו החכמים השלמים נוחי נפש, זכר כולם לברכה.
וגם אנחנו זה כמה ימים ושנים, הלכנו בעקבותיהם, וראינו ג״כ להוסיף על התקנה המי, שכל מי שיאמר לחתנו שיודה צודא״ק בעש״ג, אף אם לא היה תנאי ביניהם בשעת השידוכין. אם החתן גברא אלמא ומוכן לצאת מהיבשה אל הים הגדול, לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם, אף אם יהיה נשוי, אם יתברר לב״ד באמתלאות מוכיחות שהוא פוער פיו לבלי חוק, ורוצה לצאת לתרבות רעה, יש בידם לכופו עד שיעשה הצודא״ק הנז׳, ולתתו ביד שליש. וגם כן אם יהיו שותפים אחים, או שאר אנשים, בקרקע א׳, ויאמר א׳ לחבירו שיודה לו שטר הודאה בעש״ג על הדרך הנז׳.
נ״ד. עוד תקננו, שהמשכיר קרקע לחבירו, וחושש המשכיר שמא היום או מחר יקום השוכר עליו כאריה, או בע״ח של השוכר הנז׳ מאו ׳ה, ויאמרו שהקרקע הוא של השוכר, יען שהוא דר בו. ומטי היזקא למשכיר, דבעי למיחת לדינא ודיינא דילהו. לכן תקננו ג״כ אנו החתומים, שאם יראה לב״ד אשר יהיו בימים ההם, שיכתוב עליו השוכר עאקד בערכאותיהם מהשכירות. שמחוייב השוכר לעשות כן, ואם לא יאבה לעצת ב״ד ולמאמרם, יצא יצא אף בימי החורף. ולקיים כל דבר. ח״פ בעישור אחרון לשבט, שנת ויבוא בגש״ם לנו לפ״ק פה העירה פ׳אס יע״א.
נ״ה. עוד הוספנו אנו החתומים בתקנה הנז׳, ששום בר ישראל אשר ימשכן שום קרקע לחבירו, ויודה לו משכונה בעש״ג, וידור בו בעל הקרקע. שצריך לכתוב לו שטר שכירות בערכאות על הזולת, לא על בעל הקרקע. שכפי דתם, אם לא יהיה עאקד שכירות על הזולת ביד הממשכן, וידור בו בעל הקרקע, תבטל האליחאזאר שביד בעל המשכונה. ולכן תקננו ג״ב התקנה תוספת זה. ולראיה ח״פ בזמן הנ״ל וקיים שנית. וחתום הרב כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה.
וס״ל כתוב ומ״ש בעשיית הצודאק, סכום הצודאק יובן לפי ראות ב״ד אשר יהיו בימים ההם. ולראיה ח״פ. וחתומים הרבנים כמהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.
ניסן שס״ג
רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשון-חיים בנטוב
רבי עמנואל ( בן מנחם ) סירירו הראשון
גדל אצל דודו רבי שאול, הוא לימדו, סמכו והדריכו בהליכות הנהגת הציבור, ובזמן היותו אב בית הדין, שימש ר׳ עמנואל עוזרו הראשי. בסוף ימיו מינה ר׳ שאול את רבי עמנואל לדיין בבית דינו, ושם שירת אחרי פטירת ר׳ שאול דודו עם החכם ר׳ סעדיה בן ר׳ שמואל דנאן, אב בית הדין, ועם ר׳ יצחק הצרפתי בן ר׳ וידאל השני. וכשנפטר ר׳ שאול בשנת תט״ו המשיך ר׳ עמנואל את משרתו כנציג המשפחה בבית הדין.
ממנו ואילך העמידה משפחה זו בכל דור ודור עד סוף המאה העשרים חכמים ודיינים גדולים שהנהיגו את הקהילה בכישרון רב. דומה שבצדק נגדיר לשושלת חכמים מנהיגים זו ותולדותיה, שאנו מעלים כאן, ביוגרפיה ייחודית, הן מצד חכמתם בהלכה והן מצד כושרם המנהיגותי, והימצאותם ברצף דור אחר דור.
ר׳ עמנואל הראשון היה יד ימינו של אב בית הדין ר׳ סעדיה בן תאן. הוא היה מזכיר בית הדין. ההתכתבות של בית הדין הייתה נתונה בידיו. הוא ניסח את המכתבים וענה על שאלות הבאות לפני בית הדין. היה כמעיין המתגבר, למד הרבה מדרך הנהגתו של דודו ר׳ שאול, וצבר ניסיון בניהול בית הדין. הוא כתב התשובה על שאלת ר׳ יעקב סספורטש, וכתב תשובה חריפה על מכתבו הבוטה של ר׳ יעקב, עד שר׳ יעקב פירקה לסעיפים וענהו על כל סעיף וסעיף. ויש ממנו פסק דין שהוא חתום עליו משנת תל״ד. ר׳ עמנואל היה עד לחילופי שלטון, הוא ראה כיצד הדילאים יורדים מהבמה ומתחילה שושלת העלוויין. בימיו היו מהפכים, מצד אחד בשנת תכ״ה נודעה משיחותו של שבתאי צבי, שאין התייחסות אליה מצד רבני פאס, ומצד אחר בשנת תכ״ד בא ראשון העלוויין מולאי רציד ואחיו מולאי ישמעאל שהיה ״כליפה״ שלו במכנאס. ר׳ שמואל דנאן בעל דברי הימים כותב:
בא מולאי ארציד ובלילה פתח לו השר קאייד רזוק שער א׳ מפתחי העיר הנק׳ באב אלבוזאת ונכנס למללאח בלילה לחצר יהודה מנסאנו… ולקח את מוחמד דרידי והרגו, ושהה בפאס ג׳ שנים, והיה בימיו שבע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם, אח״כ הלך מו׳ ארשיד לעיר זאווייא שהיה בה הפוקה [המושל] מחמד אלחאג׳, והכניעו עד עפר, וליהודים שבזאווייא נתן זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר, והוציאו מה שיכלו להוציא והניחו כל רכושם שם. והם היו אנשים עשירים ולקחו מה שהיה להם מכסף וזהב, ובאו לפאס, ואח״ב שרף המלך את כל העיר זאווייא, והיה זה בשנת תכ״ח. אח״כ הלך המלך למראכיש להלחם עליה ושם קרתה לו תאונה, שרכב על סוס, והלך הסוס בין עצי היער ונכנס ענף אחד בראשו של המלך ופגע במוחו והרגהו והיו ימי מלכותו כשש שנים ומחצה, ומת בש׳ תל״ב, ובא אחיו מולאי ישמעאל לפאס והמליכוהו עליהם אנשי פאס אזדיד ופאס אלבאלי, והלך למראקש להמשיך את המלחמה.
[1] כל מעשיו של מולאי רציד נמסרו לד׳ שמואל דנאן כפי מה שסיפר לו זקן אחד גוי שמו עבד אלוואחד בוזובאע, ורשם את דבר ביאתו של מולאי רציד מפיו. ראה דברי הימים, בספר פאס וחכמיה שהדפיס ר״ד עובדיה, כרך א, עמי 46-44, ממלכותו של מולאי רציד. ואני מסרתי את עיקרי הדברים כפי מה שמסופר שם וראה גם ספר יהודי מרוקו של רוברט אסרף, הוצאת ידיעות אחרונות, עמי 32. אני סבור שחכמי פאס לא הגיבו על מעשה שבתאי צבי בשנת תכ״ה כי היו עסוקים במהפכה השלטונית שהעסיקה אותם ולא התפנו לדבר אחר.
כל המהפך הזה התרחש בימיו של ר׳ עמנואל הראשון, והוליד מן הסתם בעיות רבות בפאס. רבי עמנואל ור׳ סעדיה ן׳ דנאן ור׳ וידאל הצרפתי הג', שהיה דיין כבר אז במקום אביו שנפטר בש׳ תכ״א, פעלו להרגיע הרוחות. הרבה יהודים שברחו מפאס למקומות אחרים חזרו אז לפאס, ואנשי זאווייא כולם באו לפאם ואתם רבניהם, ר׳ מימון אפלאלו ור׳ יעקב סמחון, ונוצרו בעיות של קליטת היהודים החדשים בקהילה, והרבה עסקו החכמים בעניין הזה. ר׳ עמנואל טרח הרבה בעניין וכוחותיו תשו, ובשנת תל״ה כנראה נפטר. אחריו בא ר׳ מנחם סירירו בן דוד אחיו.
תזכיר על שאלת ארץ ישראל מאת הר׳[ב] יעקב משה טולידאנו; יליד טבריה
העליה
הרב יעקב משה טולידאנו
על יסוד העליה של יהודים לארץ ישראל ותקוה להמשכתה והגברתה נוסדו הרבה תעשיות ובתי חרשת. ומוסדות וחברות שתופיות ובאנקים וחברות ביטוח. ונבנו בנינים רבים. ואם יהיה הפסקה בעליה. כל אלה יסבלו ויוגרם [וייגרם] נזק והרס כלכלי גמור. שתוצאותיו תהינה גם חוסר עבודה לאלה שהתיישבו בארץ. ולהתושבים הקודמים. כיהודים כערבים.
העליה לארץ ישראל. בשביל היהודים. איננה לאומית וישובית בלבד אלא היא חלק מן הדת. התורה והתלמוד מלאים מזה על החובה הקדושה והדתית שעל היהודים לעלות לארץ ישראל ולהתאמץ לבנינה. עד שאפילו בין איש לאשתו אם האיש רוצה לעלות לארץ ישראל. והאשה לא רוצה. יכול לגרשה וכן ככה הרבה דינים וחוקים בדת היהודים התלוים רק בארץ ישראל. ובחובת העליה אליה. ולכן. אם איזה ממשלה או עם יפריע בעד היהודים מלעלות לארץ ישראל הא. שהוא מכריח אותם לבטל את הדת. ולהעבירם עליה.
הערת המחבר – הרב טולידאנו כנראה התכוון למשנה, כתובות יג, יא. המדובר שם בעלייה לארץ ישראל ובחובה על האיש והאישה לכפות על כל אחד מקרוביהם לעלות לארץ־ישראל. א□ אישה לא רצתה לעלות לאוץ ישראל, בעלה יכול לגרשה בלא לתת לה את כתובתה
פתרון
הבעיה הערבית היא אמנם בעיה קשה ומסובכת. לא מפני הבעיה בעצמה כי אם מפני ההתנגדות הקיצונית מצד הערבים. שאינם רוצים לשמוע על כל פשרה ופתרון צודק. בה בעת שמצד היהודים. מרכינים איזן לכל פתרון לבחון אותו. ולראות בו אם מתאים או לא מתאים. הקיצונים מצד הערבים. מצריכים את היהודים להיות גם הם קיצונים בתביעותיהם. ואמנם. בין הפתרונים שיש למצוא לבעיה זו. אם הצד שלישי שהיא הממשלה האנגלית וחבר הלאומים. יכריחו את שני הצדדים לקבלם. יש לי להציע.
בית המקדש או מסגד עומר. הדבר הגדול שהערבים דואגים לו בעתיד פן היהודים יקהו אותם מידם. יען כי גם לפי הדת היהודית. אין רשות ליהודי להיכנס לבית המקדש בטרם שיבוא הגואל המשיח ויטהר את הכהנים מטומאתם. הנה כל זמן שאין המשיח לישראל. אין לערבים לחשוש כלל ושנית כבר הנביא יעד. ׳כי ביתי בית תפלה יקָרא לכל העמים׳ לכן היהודים בעצמם משאת נפשם בעתיד שיהיה בית המקדש משותף לכל העמים. כי על כן הם יכולים לחתום חוזה עם הערבים שזמנו יהיה לאיזה מאות שנים. שאם גם יתרבו היהודים אין להם יותר מלבנות בית מקדש מעט ע״י הכותל המערבי. או באחת הפנות שבגבול בית המקדש.
הערת המחבר – מסגד עמר נמצא למעשה סמוך לכנסיית הקבר ולא על הר הבית, ששם נמצאים מסגד אלאקצא וכיפת הסלע, הקרויה בפי אנשים מסגד עמר, וטעות היא בידם. סביר להניח שהרב טולידאוו התכוון לכיפת הסלע, שכנראה גם בזמנו קראו לה מסגד עמר.
ישעיה נו, ז; ראו גם: חכם, עמי תקצט. כווות הפסוק שבית המקדש יהיה מקום תפילה לא רק לעם ישראל, אלא גם ל( ל העמים שיקבלו עליהם עול מלכות שחיוו.
קנטוניזציה
קנטון ערבי. קנטון יהודי. וקנטון יהודי וערבי. כלומר. ארץ ישראל. יכולה להתחלק לשלשה חלקים. חלק אחד כמו העיר שכם וגינין [וג׳נין] ונצרת ישאר לתמיד קנטון כלו ערבי. חלק אחד כמו הל אביב המושבות היהודיות. טבריה ומושבותיה קנטון כלו יהודי. וחלק שלישי יהיה משותף ערבים יהודים. בחלק המשותף הזה כדאי שהיהודים שיתישבו בו יחד עם ערבים. יהיו מבני העדות המזרחיות ובני צפון אפריקא שתרבותם ומנהגיהם מתאימים יותר את תרבות ומנהגי הערבים. באופן כזה. העליה של היהודים לארץ ישראל. לקנטון המשותף תהיה מוגבלת באופן שהערבים וההודים [והיהודים] יהיו הבמספר [במספר] שווה. והעליה לקנטון היהודי תהיה בלי שום הגבלה. והעליה לקנטון הערבי תהיה אסורה. וכמו כן בנוגע לעליית מהגרים ערבים לקנטון היהודי תהיה אסורה. לקנטון המשותף יוכלו להחשב [להיחשב] הערים. ירושלם. חיפה. וצפת. הק[?]נינזיה [הקנטוניזציה] הזאת. תוכל להיות למשך 25 x שנים. ואח״ך [ואחר כך] התוצאות יודיעו לנו מה יוכל אז להיות שינויים אח״כ. ובכדי שקנטונינזציה [שקנטוניזציה] כזאת תוגשם בהחלט יהיה צורך להשתמש באמצעי האחד של החלפת תושבים כמו שנעשה בין יוון ותורקיא. היינו מעט התושבים היאודים [היהודים] שבקנטון הערבי. ינתן להם דמי בתיהם ויעברו לקנטון היהודי או לקנטון המשותף. ומעט התושבים הערבים שהם בקנטון היהודי ינתן להם דמי בתיהם ויועברו לקנטון הערבי או לקנטון המשותף.
שלטון עצמי לקנטון הערבי יהיה לו שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון היהודי כמו כן שלטון עצמי אוטונומי. ולקנטון המשותף. יהיה לו ג״כ שלטון עצמי של יהודי ערבי. וכלם תחת חסות הממשלה המנדטורית ופקוחה לכל נוסע מקנטון זה לקנטון אחר יהיה לו הזכות לישבל [להישאר] לא יותר משלֹשה חדשים. ולהחליף בכל שלשה חדשים את זכות ישיבתו.
עבר הירדן המזרחי. שעד היום כל תושביו ערבים. יש בו חבל בערך שמונים אלף דונאמים ממזרח לים כנרת השייך ליהודים של החברה פיק״א שקנה הבארון רוטשילד בימי תורקיה. חבל אדמה זו שקצתו בגבול סוריא ורובו בגבול עבר הירדן. יחשב לקנטון יהודי מיֻחד. שיוכל להתאחד עם טבריא. ובגליל התחתון שממערב הים כנרת להיות כלו לקנטון אחד יהודי. ואם יש עוד איזה אדמות השייכות לערבים עוד בתוך חבל אדמה זו יתנו להם במקומם אדמות אחרות בעבר הירדן שהיהודים ישלמו את המחיר עבורם.
לסוף הנני מאחל לועדה המלכותית שהשם הטוב ינחם בעצה טובה מלפניו לטובת ארץ ישראל ולטובת השלום בין תושביה. אמן.
סוף המאמר מפעמים 122-123-
רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880-אליעזר בשן
תגובת יהודי לגרסה המוסלמית על הרצח.
במכתב לא חתום, כנראה מחשש עינא בישא, דה – או דחו – הכותב או הכותבים את האשמה שרציחתו של אלעלוף היא נקמה על רצח בדוי על ידי יהודי בעל חסות. וכך נאמר שם :
באמצעות שמועות כוזבות ניסו השלטונות למעט ברושם המכאיב שהרצח של אברהם אלעלוף גרם במרוקו ובאירופה. הם שלחו מכתב חוזר בו נאמר שאלעלוף גרם למותו על ידי שאיים בסכינו על מוסלמים. אבל עדים יהודים שהיו במקום מסרו את הגרסה הבאה :
מספר אנשים שגרים קרוב לפאס, ראו מוסלם רץ מאזור שער העיר ואחר רץ אחריו וצעק : תיפשו אותו, הוא בורח. הבורח נתפש על ידי יהודי שהצהיר שהנ"ל בן חסותה של צרפת ושירת שבע שנים בצבאה. מוסלמים שראו יהודי התופש אחד מבני דתם, פצעו את היהודי, וגם המוסלם בצורה קלה.
משרתי המושל הביאו את המוסלם לחצר, ומפחד שאשמתו תוכח, תפש את הכובע השחור של יהודי שעמד שם במקרה, חבשו וקרא : אתם עומדים לצד היהודים, אני רוצה להתייהד. נוצרה מהומה והיהודי שתפשו, כמעט מת ממכות, הובל על ידי יהודים לבית סוהר שמוך כדי להצילו מההמונים התוקפים.
אלה צעקו ששפיכת דמם של יהודים היא חוקית. יהודים עוברי אורח הותקפו, ביניהם האיש הנכבד אברהם אלעלוף. ההמונים השליכוהו לארץ, שפכו עליו נפט ונשרף כשעדיין היה חי. גרסה זו דומה למסופר במכתבם של חכמי פאס ופרנסיה לכל ישראל חברים הי"א באדר תר"מ, 12 במרס שנת 1880.
בהמשך המכתב האנונימי הנ"ל, יש ביטוי לחשש שמא החסות שיהודים נהנו ממנה תופסק, וכתוצאה מכך, יורע היחס של המוסלמים כלפי היהודים כשגם עתה מושפלים וסובלים מפגיעות. ומתוארים יסוריו של יהודי שהוכה עד מוות, לאחר עלילה.
אנו חשופים עתה לסכנות גדולות יותר כי הופצה שמועה שהקונסולים האירופים יפסיקו להעניק חסות. כאן בפאס אין קונסולים זרים והמוסלמים מבזים אותנו, מלקים ומייסרים. מוסלם רשאי לתפוש, להעליב ולהכות יהודי בפומבי, ואחר כך להביא עדי שקר שיעידו כי היהודי הוא האלים וכי הוא פגע או קילל את המוסלמי.
במקרה כזה היהודי מולקה, נגרר לכלא, מעונה ומשלם קנס. בשנה זו הולקה יהודי עד מוות, כי איים על מוסלם שחייב לו כסף ולא שילם, ושיתבענו בבית המשפט. למרות שהנושא נדון בבית המשפט המקומי, לא קיבלה האלמנה כל פיצוי, כי עדים מוסלמים סירבו להעיד לטובתה. אנו מבקשים לא לנטוש אותנו בזמן שאנשים חסרי אחריות מאיימים על בתינו וחיינו.
הסולטאן ציווה להעמיד לדין את הרוצחים. אלא גם אלה אשר ליבו את רוח הנקמה. רבים נאסרו ומפקד הצבא בעיר סולק. המפקד החדש קיבל הוראה לשמור על המללאח, ומשפחת הנרצח קיבלה כ – 80 לי"ש.
לסיכום, כאמור יש שתי גרסאות סותרות לרקע על רציחת אברהם אלעלוף, היהודית והמוסלמית. בשתיהן יש הבדלים בפרטים. לא רק לגבי גילו של הקורבן, אלא גם בפרטים אחרים, כמו בהנחה שהוא נשרף בעודו חי, או שהושלך לאש לאחר רציחתו.
כדרכם האשימו המוסלמים את היהודים, גם כשהם היו קורבנות של האלימות. המקרה הזה אופייני למצבם של יהודי מרוקו שמשענתם הייתה האגודות היהודיות כל ישראל חברים ו " אגדות אחים " בלונדון, הנציגים הדיפלומטיים ובייחוד בשגריר בריטניה, שמעמדו אפשר ללחוץ על השלטונות לתשלום פיצויים.
אבל ניכרת אצלו גם ביקורת על היהודים בעלי החסות, הגורמים צרות לאחיהם. האירוע שלכאורה נוגע רק לרציחת יהודי אחד, חרג מעבר לטרגדיה האישית, שהרי כאמור נרצחו יהודים רבים העיר ובדרכים בשנים אלה במקומות שונים במרוקו, כולל בפאס.
במקרה זה, מעורבותו של יהודי בעל חסות, היוזמה לתפישת מוסלמי והשימוש בנשק על ידי יהודי, כל הגורמים האלה חברו יחד כדי לשוות לאירוע זה את המימד הציבורי, ומה גם שמהמקרה נוצל על ידי המצדדים בהענקת חסות ליהודים כדי להמשיך ולהרחיבה, לשם שמירה טובה יותר על חייהם ורכושם של יהודים.
סוף הפרק, 6 – רציחת יהודי זקן בפאס והאשמת יהודי שהרג מוסלם 1880
דברי הימים של פאס-מאיר בניהו
אחד מצאצאיו, רבי שאול אבן דנאן – תקכ"ג , מוסר שבידי המשפחה היו כמה מחיבוריו, שרבים אשר אתנו מכתבי ידו חידושים ופסק ופירושי פסוקים ושירים ערבים.
ואלה הם חיבוריו לסוגיהם :
1 – הלכה – רבי שאול אבן דנאן מזכיר בדבריו שהובאו למעלה, חידושים ופסקים. ידוע תשובתו בדבר האנוסים שנשאל מאת, נכבדי הקהל הקדוש מאלגה. ויש עניין בדעתנו על מעמדם של האנוסים. רבי סעדיה קובע, הדור הראשון היו אנוסים גמורים, והדורות הבאים אחריהם, בניהם ובני בניהם, כל זמן שהם נבדלים ונכרים שהם זרע ישראל נחשבים מרשעי ישראל ואינם משומדים גמורים וצד אנסות יש בהם.
רבי סעדיה תופס בחריפות כל פוסק התלמודיים ועל ההגיון ומעידה על גדולתו של מחברה. תשובה אחרת בעניין הקורא לחברו עבד נדפסה גם היא. תשובות אחרות נדפסו בספר " פאר הדור " להרמב"ם. רבי סעדיה אף אסף וערל את תשובות הרמב"ם בשנת רל"ד – 1474.
2 – פרשנות – רבי שאול אבן דנאן אומר, שרבי סעדיה חיבר פירושי פסוקים. ידוע פירושו על הפרק " הנה ישכיל עבדי " ( ישעיה, נג ) שיש בו כוונה פולמוסית נגד הנצרות, שמפרשת את הדברים על משיחה. רבי סעדיה אבן דנאן אומר, שהפרשה , כוללת מאורעות חזקיהו ורומזת למלך המשיח.
3 – לשון ודקדוק – " אלצ'רורי פי אללג'ה אל ערבייא " – ההכרחי בלשון העברית. החיבור נמצא בכתב יד באוקספורד. הוא נשלם באחר עשר בניסן שנת רל"ג – 1473. וכן הגיעו לידינו הערות בדקדוק, אף הן בכתב יד אוקספורדי, שנכתבו בשנת רמ"ב. ספר גדול וחשוב הוא " ספר השרשים ", כלומר, מילון השפה העברית וביאור בערבית, נשלם בעשרים ותשעה באב 1468.
הוא כתב גם מאמר על " פירוש האותיות וצורתן ", שבו מדובר על כל האתיות אחת אחת לדרוש טעם כל אות וצורתן והרמז הגנוז בה. המאמר נדפס אבל לא בשלמותו, רק עד אות ע'. וכנראה הוא המאמר על אלפא ביתא שבכתוב יד אוקספורד שנכתב בניסן שנת 1476.
חיבורו הגדול והעיקרי הוא ספר הערוך, שהיה לנגד עיניו שלרבי אברהם גבישון, המעיד שהמחבר לא הניח מקום בדברי חכמינו, שלא השתמש בו לחיבור הספר. הספר נכתב בערבית ולא הגיע לידינו, וכבר אמר רבי שאול אבו דנאן, ספר הערוך לא זכינו ואלא ראינוהו..אולי נאבד הספר ההוא בטלטול אבותי נוחי נפש, מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר או כיוצא מתהפוכות הזמן.
באמת נשאר הספר בן ןהראן ושם ראהו רבי אברהם גבישון, גם המגיה של ספר " יבין שמועה " לרבי שמעון בן רבי צמח דוראן, שהיה אף הוא באלג'יר, אומר : הרב בן דנאן ז"ל בספר הערוך שחיבר בלשון ערבית.
אפשר שפירוש מלים זרות במדרש רבה שלו, הנמצא בכתב יד אוקספורד, יש לו שייכות לספר זה.
4 – שירה ופיוט – רבי סעדיה היה מגדולי משוררי ישראל בספרד בתקופתו. הוא חיבר שירי קודש, שירי תוכחה, ושירי אהבה, וכן מאמר " פרק בסוד השיר " שנכתב בעברית. הוא נמצא בכתב יד בפאריס. בראש המאמר נמצא שיר זה :
פרק בסוד השיר אני יודע / ומלמדו אל כל אשר שומע
כי זה רצון לבי וזה חפצי לא / שירי כמו הוגרס אהי מונע
המאמר נכתב כהקדמה לספר השרשים הנ"ל ונדפס על ידי נויבויאר. הוא כולל, פרק בתנועות, פרק בחריזה, פרק במשקלי השירים. שיריו שלרבי סעדיה לא נאספו. רבי שאול אבן דנאן מזכיר שבידי המשפחה היו שירים ערבים, שלו. רק מעט משיריו נדפסו.
באחד השירים הוא מרבה להפליג בשבח השירה ומעלותיה. הוא רואה בשירה מעין נבואה, השורה על המשורר ממרום :
מי הוא אבי המשוררים אם תדעו
אחי ואי מזה חרוזים באו ?
אולי נביאים הם ואם הם הללו
תורת ה' באמת נבאו.
הוא שר גם שירי אהבה, שרבי אברהם גבישון מסתייע בהם להוראות שגם חכמי ישראל לא ראו פגם בשירים כאלה.
רבי סעדיה לא החשיב את המשקל והקצב, שכפו על הלשון עברית דונש בן לבראט ואחרים. לדעתו המשקל כובל את כוח היצירה של המשורר. רבי סעדיה חיבר שיר גדול " בשבל מורה הנבוכים ומחברו ז"ל ולגנות הפתאים המשיבים עליו לפי מחשבתם בלי דעת וראיתי לכתבה פה כי בו תפארת ושכר וגמול.
שיר גדול אחר על סדר המשנה ופרקיה נדפס ב " עומר השכחה " לגבישון ושנית עם תיקונים והגהות מאת רבי יצחק מרעלי, שחיבר שיר לכבודו של רבי סעדיה :
ברמון צף אורו / ושפט את דורו
עד כי מעירו הדפוהו נוצרים
וחיבר פירושים וספר שרשים
לכל הניגשים לארבעה ועשרים
וגלה נעלמים בדברי הימים
ועשה מטעמים במשקל השירים
שירים אחדים שמשו דוגמא לרבי אברהם גבישון בחיבור שיריו. בכתוב יד אוקספורד 1492 נמצאים שמונה משיריו. בתים אחדים מהם נתפרסמו על ידי אידלמן. שירים אחרים נמצאים באוסף חיבוריו שבטריניטי קולג' בקמהרידג'.
5 – מאמרים היסטוריים – סדר הקבלה מרבי יהודה הנשיא ועד הרמב"ם. בראש הספר כותב רבי סעדיה על חשיבות לימוד ההיסטוריה וגם לענייני הלכה. בספר הוא מרבה להשתמש בספר הקבלה שלראב"ד, אבל בכמה מקומות הוא מוסר ידיעות שלא הגיעו אלינו ממקורות אחרים.
חיבור שני הוא סדר המלכים, שנכתב לבקשת אחד התלמידים בערבית. בחיבור זה הוא עוסק בהשתלשלות המלוכה בישראל עד הורדוס. החיבור הושלם בשנים עשר בתמוז שנת רמ"ה – 1485 – בגרנדה.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
פרק שמיני: כי תבואו אל הארץ בשנת תשל׳׳ד בזמן שרבנו עדיין היה מכהן כרבה הראשי של מרוקו, נפטר רבה הראשי של חיפה הרב הגדול מעוז ומגדול רבי יוסף משאש זצ״ל שהיה בן דודו. מרן הגאון הרב עובדיה יוסף שליט׳׳א שמזה שנים תהה של קנקנו של רבנו והעריכו כסמכות הלכתית בלתי מעורערת, וכמנהיג בחכמה ובתבונה. הן דרך ספרו מזרח שמש שהוא ספר מלא וגדוש בחידושים עצומים ועמוקים בהלכות מליחה בשר וחלב ותערובות, ושם נושא ונותן רבנו כאחד מגדולי האחרונים, הספר הינו מיוחד במינו מבין הספרים שיצאו לאור בדורות האחרונים על ענייני איסור והיתר. וגם הכיר את קורות חייו של רבנו יחוסו וצדקותו. וכן שמע מרן הראש״ל על חברתו דובב שפתי ישנים ועל עשרות ספרים שערכם יש מאין בתוספות והגהות, ושמע על הנהגתו המופלאה ונשיאותו ברמה, תקיפותו וענוותנותו, ויחסיו המופלאים עם הצבור. גם ספרי הדיינים הרה׳׳ג רבי משה מלכה, והם שו׳׳ת מקוה מים, ושו״ת יחוה דעת לגאון רבי יצחק חזן שבהם מוזכר רבנו כמה וכמה פעמים בדחילו ורחימו, וכמה פעמים הובאו שם תשובות ופסקים בשמו, הוסיפו לרבנו שם טוב. דוגמא לזה מוצאים אנו בשו"ת יביע אומר חלק ה׳ שיצא לאור בשנת תשכ״ט (חחו״מ סי׳ י׳) שמרן הרב עובדיה יוסף משבח לרבנו עוד בטרם הכיר אותו אישית, כתוצאה מפסק שראה בשמו בשו״ת מקוה המים.
כל זה עורר בראש״ל התפעלות ללא גבול עד שאמר ״הנמצא איש כזה״ ובקשו לבוא ולכהן כרבה של חיפה במקום בן דודו. וכששמעו המועמדים לרבנות שהגר״ש משאש מעותד להגיש את מועמדותו הסירו את מועמדותם. רבנו אף הגיע לארץ ונפגש עם רבני ופרנסי העיר חיפה ודרש בה כמה וכמה דרשות.
אולם תחושת האחריות שחש כלפי הקהילה במרוקו שראה בעזיבתו מעין כפיות טובה לאהדה ולהערצה שרכשו לו כל בני הקהילה למגדולם ועד קטנם, ובעקבות התנגדותם הנחרצת של בני קהילתו, בנוסף לשתי אישים שהשפיעו על רבנו שלא לנטוש את צאן מרעיתו במרוקו, הם שהכריעו את הכף ושכנעו את רבנו שלא לעזוב את מרוקו.
האחד: היה האדמו״ר מחב״ד, השני: הוא המלך חסן שביקש ממנו שלא לעזוב את מרוקו. האדמור מחב״ד כאשר נודע לו על הצעה זו, כתב ביוזמתו מכתב ארוך אל רבנו בכח׳ אלול תשל׳׳ד, שבו הוא כותב: שמתפלא הוא מה מקום למחשבה להעתיק מעירו למדינה אחרת, הרי רבים צריכים לו בעירו שהיא עיר ואם, וגם המדינות הסמוכות למדינתו צריכים להוראותיו – ובהתעוררות לעבו"י שהינו מעוררם. ועניי עירך קודמים, וכ״ש עניי מדינה שלימה, ובסגנון הידוע מקומך אל תנח. ובפרט שהנהגתו מצליחה, לכן גדול בטחוני שבודאי ובודאי ימשיך לנהל את קהילתו הקדושה והמדינה כולה, ויאריך ה' ימיו על ממלכתו, וזכות הרבים תסייעו. בברכת כוח״ט לכת״ר ולכל המסתופפים בצילו.
רבנו זצ״ל בתשובה למכתב זה כותב לאדמו״ר מכתב בר״ח חשון תשל׳׳ה שבו תוא מספר: שהאמת שבתחילה לא רצה בזה, אלא שלחצוהו ע״י מברקים ׳טלפונים רבים, אז חישב דרכיו, ללכת עם אשתו בתור תייר לראות הארץ שמעולם לא הלך בה, וכך היה, שהלך עם אשתו ונשתטחו על קברי האבות הקדושים – והתפלל וביקש שם שידריכוהו מהי הדרך הישרה בה צריך הוא לילך, ושנתקבל שם בזרועות אהבה ובידיים פתוחות, וכולם אמרו לו ברוך אתה בצאתך (ממרוקו) וברוך אתה בבואך (לישראל). וממשיך רבנו ומפרט את ספקותיו: שהרי נשארו במרוקו שמונה עשרה אלף יהודים במקום שלוש מאות ׳חמישים אלף שהיו שם, ויש חוסר בטחון ליהודים במדינה זו, כמו כן כבר הגיע לשנת השישים וחמש שהיא שנת הפאנסייא, ולאחר שהגיע מכתבך לאחר יוה״כ אורו עיניי, ומבקש הוא להודיעו מהי דעתו(דעת האדמו״ר) אחר כל זה.
התשובה למכתב זה נשלחה ע״י השליח הראשי למדינות צפון אפריקה ה״ה הרה"ח רבי בנימין גורודצקי זצ״ל שהגיע במיוחד למרוקו למסור את בקשת האדמו״ר שישאר על משמרתו, ולהיות בטוח שרבנו נשאר ולא עוזב, הוא ישב אצל רבנו כשלוש שעות ומיד טס בחזרה, רבנו נשמע להוראה זו ונשאר באותה תקופה לכהן כרבה הראשי של קזאבלנקא. (שמן ששון מחבריך ח״ג/ו9)