פזורת יהודי צפון מרוקו ו " הרוח של תיטואן " יצחק גרשון

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

בעקבות חוקים שהגבילו את פעילות האינקוויזיציה בפורטוגל ואף ביטלוה למעשה בשלהי המאה ה־18 התיישבו בה יהודים רבים מתיטואן ומעיירות אחרות בצפון מרוקו מאז המחצית הראשונה של המאה ה־19. כך בליסבון, בפרו ובעיירות אחרות בדרום המדינה, שאליהן המשיכו להגיע לאורך דורות מהגרים, אמנם בטפטוף, אך באורח סדיר. ביניהם היו גם שעשו מספר שנים בברזיל, ולכן שלטו בשפה הפורטוגזית. הקשר עם קהילות המקור נשמר, בין השאר משום שיהודים רבים חזרו לטנג׳יר כדיפלומטים פורטוגזים במאה ה־19 ובראשית המאה העשרים. גם אחרים חזרו למרוקו לעת זקנתם. ביניהם אציין כאן את יוסף בן עולייל שהשאיר לנו מחקר על החכיתיה, הנחשב עד ימינו אלה כנכס צאן ברזל בתחומו. הוא שימש זמן־מה קונסול באל־קצאר, וסיים את חייו בתיטואן.

בספרד מתועדת נוכחותם של יהודים מצפון מרוקו כמעט לאורך בל המאה ה-19, אולם אלה יחידים שלא תמיד מזדהים כיהודים, ואין מדובר כלל בקהילות, אף שמן המחצית השנייה של המאה ה־19 שרר בספרד חופש פולחן למעשה. לקהילות אפשר להתייחס רק במאה הנוכחית, וגם זאת לא תמיד מצד הארגון אלא מצד מספר היהודים. ההגירה המרוקאית לספרד הגיעה בעיקר בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים; ומשום מספרם הרב של המהגרים ודבקותם במסורות ובמנהגים שהביאו עמם       זהרי הם היום נותני הטון בקהילות הספרדיות. החכיתיה עדיין נשמרת, אף בדור הצעיר שנולד בספרד בעשורים האחרונים, והיא סממן ״שבטי״ מובהק, מלכד ומבדיל משאר מרכיבי הקהילה, ובוודאי מהאוכלוסייה הלא־יהודית. לדעתי, המסורות התיטואניות משמשות גם אמצעי די יעיל נגד ההתבוללות בחברה הכללית ונגד נישואי התערובת, שפשו במידה מדאיגה מאוד בשאר מרכיבי הקהילה.

עם העצמאות שזכו לה מדינות אמריקה הלטינית, בראשית המאה ה־19 , ועם ביטול האינקוויזיציה בהן נפתחה הדרך להגירה גלויה של יהודים לשם. בין המהגרים היו יהודים רבים מצפון מרוקו. הם התיישבו בעיקר בצפון ברזיל ובאזור האמזונס, מבֶּלֶס שבמחוז פַרַה ;במקורות ובעדויות רבים נקראת העיר גם היא פֵרַה) במזרח ועד איקיטוֹס שבפרו, דרך מַנַאוֹס ואין ספור תחנות־ביניים אחרות. לרוב הם החלו את דרכם כרוכלים קטנים הנודדים באזורים רחבים, ויש שעשו חיל והפכו לסוחרים גדולים, בעיקר בעסקי הגומי. ריקַר אף יודע לספר על יהודי שהיה מנהיג של מורדים מקומיים." בשו״ת ויאמר יצחק של ר׳ יצחק ן׳ ואליד יש מספר תשובות, כולן ממחציתה הראשונה של המאה ה־19, שנשלחו ל׳פארה״, ולא ברור אם זו  Para שבאמזונס הברזילאי או  Faro שבפורטוגל. מכל מקום, גם מיאז׳ מביא דוגמאות קונקרטיות של יהודים מצפון מרוקו שכבר הספיקו לחזור מברזיל בשנות החמישים ״כדי ליהנות במולדתם מההון שצברו״, כדבריהם.

אך לא רק בברזיל מדובר: ב״קונטרס עגונות״ של ר׳ יצחק ן׳ ואליד מובאת עדות משנת 1832 על יהודי מתיטואן שחי ומת בג׳מייקה, וגם התחתן שם עם כושית מקומית. לארגנטינה הגיעו יהודי מרוקו בעיקר אחרי 1876, כשהתקבלו במדינה זו חוקי הגירה ליברליים. עד העשור הראשון של המאה העשרים הם היו רוב בקהילה הספרדית בבואנוס-איירם, וגם בעיירות שבפנים הארץ (כולל עיירות זעירות, כמו Villaguay או Gualeguaychu) הם התיישבו במספרים ניכרים. בסנטה־פה ובמקומות אחרים הם אף היו המתיישבים היהודים הראשונים. בכל העיירות האלו הם עסקו במסחר וברוכלות; ועם הזמן התרבו בתי מסחר משפחתיים גדולים עם סניפים במספר עיירות."

ברור שהקשר עם תיטואן ושאר עיירות צפון מרוקו לא היה מפותח, אך הוא נשמר. קשר זה התבטא בעזרה הכספית שנהגו המהגרים לשלוח למשפחותיהם וגם למוסדות קהילתיים — חברות הצדקה, הישיבות, בתי הספר של כי״ח וכו'. הוא התבטא במיוחד בחזרתם של המהגרים, לזמן־מה או לצמיתות, לכור מחצבתם. היו מהגרים שחזרו משום שלא הצליחו בעסקיהם ונואשו מהתנאים הקשים של חיי רוכל באזור של התיישבות חדשה; לעתים חזרו כדי להינשא ולשוב לעולם החדש עם כלה תיטואנית ; אך רבים חזרו דווקא לאחר שעשו חיל, ואת העושר שצברו באמריקה השקיעו בעסקים בטנג׳יר או בתיטואן עצמה. מגמה זו של שיבה, לביקור של געגועים או לתמיד, התקיימה לאורך כל המאה ה־19 וראשית המאה העשרים, ולא רק מברזיל (כפי שמצא מיאז׳), אלא גם מארגנטינה ומוונצואלה. למשל, בראשית המאה העשרים נתבקש הקונסול הספרדי בטנג׳יר, שהיה אחראי מתוקף הסכמים דיפלומטיים על האינטרסים של ארגנטינה במקום, להתערב למען קבוצה די גדולה של יהודים ארגנטינים שאזרחותם הארגנטינית לא הוכרה בידי הסולטאן. היו אלה יהודים מקומיים שחזרו מארגנטינה עם אזרחות ארגנטינית בדי להשתקע ולהשקיע בטנג׳יר את הכספים שעשו באמריקה.

גם במחוזות רחוקים שבאמריקה הדרומית שמרו יהודי צפון מרוקו על שפתם, החכיתיה; כך הם וכך צאצאיהם שנולדו בנכר. והעיד לפני מספר שנים יהודי החי כיום בצרפת: ״אוצרות החכיתיה הגיעו אלי… דרך סבתא, שהייתה אמנם רגילה הרבה יותר לחופי Rio de la Plata  [בבואנוס איירס], ששם נולדה, מאשר לחופי  Rio Martina שבתיטואן, ששם לא חייתה מעולם״.

בעקבות הצלחתם של כמה מיהודי תיטואן ובנותיה בוונצואלה נוצרה בקרקס קהילה גדולה מאוד — היא מונה כיום כ־15,000 איש; ובניה משמרים בקנאות את מרכיבי ה״רוח״ התיטואנית — החכיתיה, המנהגים והמסורת הקולינרית — והם אף מנסים לבטאה ולהעבירה באמצעות ספרים, כתבי־עת, תקליטים וסרטי קולנוע. בכתב־העת התרבותי של הקהילה, Magen-Escudo, מרובות הכתבות המחקריות והספרותיות על ההיסטוריה וההוויי של הקהילות שבצפון מרוקו. מתוך שישה כותרים שפרסמה עד כה ה Biblioteca Popular Sefardi- שניים הם ספרים על תיטואן, ועוד שניים דנים, בין השאר, במסורת הקהילות הצפון־מרוקאיות כמסד לחינוך הנוער היהודי ולהוויה היהודית הרצויה בקהילה. המרכיב הצפון־מרוקאי חזק מאוד בזהותם של בני הדור הצעיר שנולדו שם לא זו בלבד שהם יודעים מאין באו הוריהם, אלא אף מזדהים ב״מבני טנג׳יר״ או ״מבני " אל-קצאר ״ או ״מבני תיטואן״.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
אוגוסט 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר